בשנת 2010 עילי בוטנר הוציא את "מכתב לאחי" שהפך לאחד השירים הכי אהובים ומצליחים שלו. אבל אף אחד לא ידע למי ועל מה הוא נכתב
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/09/2023.
פתיח: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
תומר: השעה היא 05:50 בבוקר, נער רצוץ בן 17 מקיבוץ עין כרמל שבצפון הארץ עומד עם גיטרה בתחנת אוטובוס נטושה על כביש ארבע מחוץ לקיבוץ. הוא ממתין לאוטובוס שיקח אותו לבית הספר למוזיקה רימון במרכז הארץ.
עילי: 921 זה קו קסום, הוא עוצר בכל תחנה מחיפה עד תל אביב, בכל תחנה. נכנס לחדרה, כפר יונה, הוד השרון, פתח תקווה. אין תחנה שהוא לא עוצר. וככה כל יום הייתי לוקח את האוטובוס הראשון שהיה יוצא מחיפה, וחוזר בלילה באוטובוס האחרון. ככה במשך שלוש שנים.
תומר: עשור קודם לכן, עופר האח הגדול של הנער המתין גם הוא באותה התחנה.
עילי: עופר היה ילד שהיה לוקח את האופניים בימי שישי ונוסע על הכביש הראשי, יושב בתחנה ומחכה שאבא שלו יבוא לבקר אותו. היה אומר לו "תשמע ביום שישי אני בא לבקר אותך, תחכה לי. הוא אף פעם לא היה מגיע. תדמיין ילד בן שש, בן שבע, בן שמונה שיושב כמעט כל יום שישי לחכות שאבא שלו יבוא לבקר אותו, הדברים האלה הם נצרבים בך, הם נספגים בך.
[מוזיקת פתיחה של השיר]
תומר: היי, אתם על שיר אחד. אני תומר מולוידזון והפעם, הסיפור של שני האחים שחיכו בתחנת האוטובוס, כל אחד למשהו אחר זה.
[שיר מתנגן]: "…זה הרגע הנה באה השעה מה תביא איתה הרוח, מה ימיס את הדממה ויש סיבות לכל דבר יש חלום שלא נגמר בסוף הדרך עוד תהיה מאושר…"
תומר: 'מכתב לאחי' הפך לשיר המושמע ביותר בישראל בעשור השני של המילניום, מבלי שיידעו למי ועל מה הוא נכתב. שר אותו קובי אפללו וכתב אותו הנער ההוא שחיכה בתחנת האוטובוס עם גיטרה.
עילי: היי, אני עילי בוטנר, אני גדלתי בקיבוץ עין כרמל. אני בעצם המחזור האחרון שעוד ישן בבתי הילדים. הזיכרון הראשון שלי מבית הילדים, אמא שלי לוקחת אותי בשעת לילה מאוחרת, אני בן שלוש, לשמוע את החזרה של "הקולית". "הקולית" זאת חבורת הזמר של הקיבוץ ואמא שלי הייתה הסולנית של המקהלה ואני זוכר אותה לוקחת אותי מכניסה אותי למועדון לחבר הם מתארגנים ואני שומע אותה שרה את שיר ערש: "…היכל ועיר נדמו פתע… אולי בכל זאת ולא לא לא סוף…" כשנגמרה החזרה היא החזירה אותי חזרה לבית הילדים, שעה מאוד מאוחרת הכניסה אותי למיטה והלכה. ואתה נשאר לישון לבד, מסתכל למעלה מחפש את הכוכבים את הירח וכל הילדים סביבך כבר ישנים מזמן.
תומר: ב-1988, כשעילי היה כמעט בן עשר התקבלה בקיבוץ ההחלטה להפסיק את הלינה המשותפת, עילי ואחיו הקטן חזרו לגור עם ההורים.
עילי: חזרנו לבית של ההורים ואז פתאום אתה בעצם מבלה עם ההורים שלך, ואתה רואה שההורים לא תמיד מסתדרים ובגיל עשר ההורים שלי התגרשו, וכל אחד בעצם התחיל פרק חדש בחייו ואני ואחי הקטן היינו נודדים בין שני בתים.
תומר: בבית של עליזה, אמא שלהם, גר גם עופר.
עילי: יש לי אח גדול שקוראים לו עופר, אנחנו אחים מאותה אמא ולא מאותו אבא.
תומר: ועופר, כיאה לאח גדול, היה מין מודל הערצה.
עילי: אמא שלי מספרת שהיה תינוק הכי יפה בקיבוץ, מין שחרחר כזה ובאמת תינוק יפה תואר. אבא שלי מספר שהם היו נוסעים לירושלים לחופשים, הוא היה בן… אני יודע מה, שבע, הוא היה הולך ברחובות ואומר לאבא שלי כל אוטו, איזה אוטו זה ואיזה דגם זה, הוא היה יודע על מכוניות כל דבר. ואני זוכר אותו משחק כדורגל מדהים וכשאתה מגיע כבר לגיל הנעורים אתה גם ער ליכולות החיזור, אני זוכר שהיה נכנס לפאב בקיבוץ, באמת במין דון ז'ואן כזה, עם אנגלית מדהימה, מתחיל עם מתנדבות, כשכל הקיבוצניקים הביישנים יושבים על הספה, הוא מלא בביטחון, ורוקד, וחי את החיים, טורף את החיים, טורף את העולם.
תומר: והייתה לו לעופר גם אהבה למוזיקה וחוש קצב מטורף.
עילי: ארהל'ה קמינסקי, שהיה המתופף האגדי, עדיין, הגיע לבחון ילדים בקיבוץ, מתופף כזה על הברכיים והוא ביקש ממנו לחזור, עשה לו דברים מורכבים ועופר חזר על כל מקצב שהוא עשה. הוא היה ילד בן 10 או 11. הוא אמר לאמא שלי "הוא חייב לנגן תופים. אני רוצה שהוא יבוא ללמוד אצלי בתל אביב". זה משהו שהוא המון גאווה, כי אני השווצתי.
תומר: עילי הלך בעקבות עופר והתחיל לגלות עניין במוזיקה.
עילי: די במקרה, על אחת המדרכות בקיבוץ, פגש אותי בחור בשם דורון, שהוא היה נחלאווי אצלנו בקיבוץ. הוא אמר "תשמע אני החלטתי להתחיל ללמד ככה את החברה של הקיבוץ גיטרה בא לך להתחיל וזה?" וקבענו שיעור. הוא שאל אותי מה אתה רוצה ללמוד? ואמרתי, אני רוצה ללמוד את ערב של שושנים.
[שיר מתנגן]: "ערב של שושנים, נצא נא אל הבוסתן…"
עילי: אמרתי אני רוצה ללמוד גיטרה בשביל לייצר איזשהו ערוץ תקשורת, להגיע לאימא שלי. זה היה הסיפור. לימים הרבה הרבה שנים אחר כך כתבתי שיר על זה שקוראים לו "הכי קרוב אלייך" שמבצע אביב אלוש.
[שיר מתנגן]: "…שם איך הייתי מאושר, עומד מולך ושר נשקי אותי עכשיו, הכי קרוב אלייך…"
עילי: זה היה ערוץ תקשורת, זה היה הדרך שלי להגיע אל ליבה של אמא שלי. אז הבנתי שזה זה מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה להיות גיטריסט, זה שמלווה זמרים. בסוף כיתה י' אני החלטתי שאני, נמאס לי מהבית ספר, לא בא לי יותר ללמוד, ואני רוצה ללכת ללמוד מוזיקה ולנגן כל היום. והלכתי לבחינות בית ספר רימון, קיבלו אותי, לדעתי עוד לא בן 17, אני זוכר שסביבי חבר'ה, מה שנקרא אחרי צבא, אבל בנקודת הזמן הזאת הם נראים לך נורא נורא גדולים. ואני זוכר רגע שאני רואה שכולם על הדשא עם מגפיים כאלה של רוקרים ואני מגיע עם נעלי… לדעתי זה היה גלי, ומישהו אמר לי "תגיד, מה אין לך מגפיים? למה אתה לא הולך עם מגפיים?" נסעתי לאלנבי, קו 24 וקניתי מגפיים חצאיות כאלה, באמת איומות, כשהייתי חוזר לקיבוץ הייתי מוריד אותם ומחליף שם אותם בתיק וכשהייתי הולך חזרה בדרך לרימון הייתי מחליף למגפיים ונכנס לרימון עם מגפיים בשביל להיות חלק.
תומר: הייתה לך דמות לכל קהילה שהיית חלק ממנה בעצם.
עילי: כן, התאמתי את עצמי, אני נורא רציתי להיות שייך. ברימון בהתחלה הרגשתי ילד חוץ. שמע, הייתי הכי צעיר שם. מה זה ילד חוץ זה? ההגדרה הקיבוצית לחוסר שייכות. נורא חשוב לי להיכנס לחדר אוכל ושיגידו לי "ראינו אותך".
תומר: דווקא אז, כשעילי מרגיש לא שייך, לא לקיבוץ ולא לבית הספר רימון, מגיעה בסוף שנה 96' ההצעה שתשנה את המסלול שלו.
עילי: בשנה השנייה שלי בבית הספר רימון, על הדשא שמעתי איזה בחור שמספר ששמוליק קראוס מחפש גיטריסט, ואמרתי לו "תשמע, אני נורא אוהב מוזיקה ישראלית ואני מכיר את השירים של קראוס, ותוכל לסדר איזה מפגש?" והגעתי לשמוליק לאודישן בבית שלו ברחוב טרומפלדור ועליתי וכולי נרגש, עוד לא בן 17, ופתח לי את הדלת וככה הוא שאל אם אני אוכל להגיע כמה פעמים בשבוע לחזרות וזה, אמרתי "מה שצריך", והוא בעצם הראשון שפתח בפניי את הדלת, והוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה. והייתי נכנס אליו הביתה, אז, לפעמים, אתה יודע אסי דיין היה יושב בסלון, או קלפטר, או מאיר אריאל, וזה חוויות שאני זוכר שבעיקר אמרתי בקיבוץ לא יאמינו לי, לא יאמינו לי שזה מה אתה מספר, לא, נו, נה.
תומר: לפני הגיוס לצבא, כל היב"ניקים מהקיבוץ נסעו יחד ליוון, אבל עילי נשאר בארץ כדי להופיע עם שמוליק קראוס בפסטיבל ערד.
עילי: מאוד התרגשתי, כי אמרתי, אני אראה לכולם את השם שלי בעיתון. אני זוכר שחיכיתי לאוטו האדום של הדואר, הוא נכנס כזה והוא זורק את חבילות העיתונים ואני לוקח, מוציא משם את התוכניה של פסטיבל ערד, ואז אני רואה שמוליק קראוס במופע גלגל מסתובב. גיטרה - עילי מור. אני מתקשר לשמוליק בזהירות כמובן "שמוליק, תגיד מי זה עילי מור?" אז הוא אומר לי "תשמע, שכחתי… לא זכרתי את השם המשפחה שלך, וזכרתי שאתה מאוד אוהב את גרי מור, אז אמרתי נקרא לך עילי מור, מה אתה אומר?" בקיצור הלכתי עם זה בחדר אוכל ואתם רואים זה אני עילי מור. זה לא…
תומר: עילי מצליח להוכיח לחבר'ה בקיבוץ שזה הוא הגיטריסט שמגשים את החלום שלו.
עילי: כאילו, דברים נפלאים קורים מצד אחד, ומצד שני, בחיים האישיים יש משהו אחר לגמרי. יש דרמה אחרת שהיא ממש קורית במקביל. הבת של האישה של אבא שלי חולה בסרטן, הולכת לעולמה כשהיא עוד לא בת 17. זה ב-97' במרץ, חודשיים קודם, הבעל של אמא שלי, השלישי, נפטר מסרטן.
תומר: ובזמן הזה, דברים מסתבכים גם בחיים של עופר האח הגדול והנערץ של עילי.
עילי: הייתה לו חברה מתנדבת, והם היו מעשנים ביחד וככה לוקחים ומתנסים בכל מיני דברים מעולמות הסם.
תומר: הסמים הפכו למפלט דרך להתמודד עם קושי נפשי ודיכאון.
עילי: היו קשיים, קשיים שהתחילו עוד בצבא, במסגרות ומחשבות כאלה ואחרות שלו, ובאמת חוסר תפקוד. היה לפעמים יוצא ואומר וואו, אני רואה שמיים כתומים וכל מיני כאלה. זה היה מין איזה כדור שלג שהלך והתעצם והתעצם והתעצם. היה שם את העניין עם המתנדבת ששם הייתה קפיצת מדרגה השלילית.
תומר: עליזה, אמא של עילי ועופר הייתה מודאגת מהמצב של בנה הבכור, הדיכאון שלו החמיר והוא הסתגר.
עילי: היה ביניהם איזה ריב נורא גדול שהם החליטו לקחת מרחק אחד מהשני, והם לא היו בקשר איזה כמה שבועות, ואיזושהי תחושה של אמא, משהו פנימי שאי אפשר להסביר אותו, היא החליטה שהיא הולכת לראות מה איתו.
תומר: עליזה הלכה לבית של עופר בקיבוץ.
עילי: היא דפקה בדלת והוא לא ענה.
תומר: היא דפקה שוב וקראה לו, עדיין לא הייתה תגובה. דרך חלון שנשאר פתוח, היא פרצה לדירה שלו.
עילי: אמא שלי מצאה אותו שוכב בחדר שלו מחוסר הכרה, הזעיקה אמבולנס. הכל קורה בראשון ליוני 1997, אני בדרך כלל לא זוכר, אגב, תאריכים, אני גרוע מאוד, אבל את זה אני זוכר: מקבל טלפון מאמא שלי שמספרת לי שמצאה אותו בחדר, הוא ברמב"ם, וקראו לנו ממש להיפרד ממנו. היה במחלקה שלא נדע, מיטות מסודרות לפי דרגת החומרה. זאת אומרת הרחוק יותר הוא הכי פחות חמור והכי חמור, ממש במרכז, מול הרופאים, הוא שכב שבועיים או שלושה, לא הזיזו אותו. אנשים באו ויצאו ובאו ויצאו והוא נשאר במרכז באותה מיטה. ואני בכל התקופה הזאת ישנתי מחוץ למחלקה, טיפול נמרץ, על מזרון, למקרה שיצטרכו להודיע לנו משהו באמצע הלילה ולא יצטרכו להתקשר לאמא שלי בלילה, זה… יודיעו לי ואני אהיה זה שיעביר הלאה.
תומר: חודש לפני הגיוס וסיום הלימודים ברימון, עילי נקרע בין הדאגה לאחיו שבתרדמת ארוכה לבין החיים שנעצרו והחלום שכל כך רצה להגשים.
עילי: כשאחי הגדול שוכב ברמב"ם, אמא שלי איתו ואבא שלי נמצא בקיבוץ אחר ושם יש סיפור אחר, ואני בשלט רחוק באיזשהו אופן. מגיע לבקר, אני זה, אבל אני לא, אני, יש לי חלומות להגשים. לא ראיתי בעיניים, הייתי באיזושהי מלחמת הישרדות, שאני אשיג את מה שאני רוצה ושום דבר לא יפריע לי בדרך, שום דבר. אני זוכר שניגנתי באותה תקופה עם ארי גורלי, נקבעה הופעה, הוא לא יכל לבטל אותה ואני עם אח שלי בבית חולים. הוא אומר לי "תשמע, קח ברייק מהבית חולים, תבוא לנגן בהופעה". ובאתי, ולארי יש שיר אחד שאני נורא נורא אוהב שקוראים לו "לא צריך".
[שיר מתנגן]: "…רק תגיד לי שהכל יהיה בסדר תחייך אליי חיוך אחד שלך…"
הוא ניגן את השיר ואני יושב על הבמה מייבב, מייבב, מייבב.
[שיר מתנגן]: " …רק תגיד לי שאתה אוהב ושתמיד יש לי אותך…"
תומר: בבית החולים, עילי ניסה להשתמש במוזיקה כדי להגיע לעופר שהיה עדיין בתרדמת.
עילי: באנו עם ווקמן כזה, והשמענו לו שירים שהוא אוהב, של חיים משה וכל מיני דברים, שזה בשביל לנסות שהוא יגיב, והוא לא הגיב. ואחרי שלושה שבועות בערך הוא התחיל להזיז את היד, התחיל לפקוח עיניים, פתאום נהיה משהו. יש התעוררות איטית כזאת, ושמים כזה מין מים על השפתיים והשפתיים טיפה זזות. אחרי שבוע וחצי שבועיים הוא התעורר, והוא התעורר עם פגיעה.
תומר: אנחנו יודעים מה קרה לעופר בדיוק?
עילי: לימים, כשהוא השתקם ועבר את כל התהליך, שאלנו אותו יום אחד "תגיד מה, מה היה שם? ניסית להתאבד?" הוא אמר "לא, אני לא זוכר שרציתי להתאבד או משהו". כנראה שימוש, מנת… אני לא יודע. והדבר שאנחנו לא יודעים עד היום, זה בעצם כמה זמן הוא היה עד שמצאו אותו. זה נעלם.
תומר: הזמן שלקח עד שעליזה מצאה את עופר ועד שהצליחו להחזיר אותו לחיים, יצר נזק מוחי בלתי הפיך. עופר נכנס לתהליך סיזיפי ומתסכל.
עילי: התעוררות איטית ושיקום איטי, שגם הוא מלווה בהמון עליות וירידות ונצחונות קטנים וכישלונות, ונערכים, מתמודדים למציאות חדשה. מה שהיה לא ישוב וצריך ללמוד לחיות עם זה.
תומר: החיים של עילי התפצלו לשניים. כל מה שעבר על המשפחה וכל מה שקרה לעופר נסגר מאחורי דלת ומחוצה לה החיים ממשיכים במסלולם.
עילי: אני חוויתי כל קשת הרגשות בסיפור של אחי, הסיפור המשפחתי שלי. זה התחיל מבושה, להדחקה ודממה. כל הדבר הזה נצרב, שמתי אותו בצד, אמרתי, כנראה עם עצמי, מתישהו יבוא רגע וניגע בזה, זה לא יעזור לך כרגע.
תומר: הקופסה הזו נפתחה רק כשעילי התחיל לכתוב אחרי השירות בתזמורות חיל האוויר.
עילי: אני עובר לתל אביב, אין לי עבודה במוזיקה. קראוס כבר לא מופיע והוא מסדר לי עבודה בפיצוציה.
תומר: עילי לא נאלץ לעבוד בפיצוציה הרבה זמן. אחרי תקופה שניגן כגיטריסט מלווה בסשנים והרכבים, הוא התגלה. ולא סתם התגלה, כוכב נולד, תוכנית הטלוויזיה הכי פופולרית של התקופה העמידה אותו בעמדת הגיטריסט של להקת הליווי של המתמודדים.
עילי: פתאום רואים אותי בטלוויזיה, אפרופו גאים, אז עוד לבנה ו"אוי עכשיו גם רואים אותו בטלוויזיה."
תומר: לילה אחד, בין שידור בפריים טיים, לבין הופעה, עילי התיישב עם גיטרה וכתב שיר.
עילי: וסתם, התחלתי כזה לכתוב, לשפוך אקורדים, ופתאום נהיה השיר שמדובר על הקיבוץ, על… מחוץ לחדר שלי בקיבוץ היה עץ של גויאבות, וכשהפרי היה מבשיל מדי ומרקיב הוא היה נופל על האדמה והיו מלא מלא גויאבות, אני המשלתי את זה בנאיביות לאיזושהי אהבה ראשונה שנעלמה וזה נקרא סוף העונה.
תומר: השיר על הגויאבות הפך לסוף העונה שריטה קטפה לאלבום שלה.
[שיר מתנגן]: "… כמו עץ מתנדנד בשלכת נופלים כמו פירות על האדמה…"
תומר: בעקבותיו הגיעו עוד שירים כמו "היא יודעת" ו"אם תבוא" עבור נינט טייב.
[שיר מתנגן]: "…תעשי ותלכי תלמדי. תראי איך ברגע ברגע כובשים את העולם. תצרחי תשתקי…"
תומר: עילי בוטנר הפך פתאום לכותב מבוקש ודרך השירים נפתחה דלת לכל מה שהשאיר מאחור בקיבוץ.
עילי: ואז מצאתי את עצמי יורד עוד קומה במקום של הכתיבה ומתחיל לכתוב שירים שהם מאוד אישיים. בלי שום החלטה לשבת ולכתוב את זה, זה משהו שהוא כאילו הגיע מעצמו, ומצאתי את עצמי יושב והולך אחורה בזמן. וכותב על המשפחה שלי וכותב על אח שלי הגדול הרבה שירים, וכותב על הקיבוץ ועל בית הילדים והרגשתי שהרגע הזה שבו אני יושב וכותב את השירים האלה זה הרגע היחידי שבו אני נותן ביטוי, הרבה שנים ששמתי את הסיפורים האלה בצד, כי הייתי באיזה מלחמת הישרדות של קריירה, של להגשים את החלום של לשרוד ברימון, של קראוס, של הצבא, של הזה, ועולם שלם שקרה במקביל שמתי אותו על הולד, וכשבאתי לכתוב מצאתי את עצמי שהנה, אני חוזר לזה שוב. ושוב הפרץ הזה נפתח.
תומר: באמצע שנות האלפיים, כמעט עשור אחרי היום שבו עליזה מצאה את עופר מחוסר הכרה, עילי נסע לחיפה כדי לבקר את עופר שהיה עדיין בשיקום ארוך.
עילי: נכנסתי אליו למחלקה ברמב"ם וסיפרתי לו אתה יודע, יש לי חברה, ואנחנו ככה בדיוק מתחילים לחפש דירה, לגור ביחד, ואני קצת כותב שירים. עכשיו ומה איתך? ואז הוא סיפר לי שהוא נורא רוצה לצאת מפה ולחיות חיים רגילים, מה שהיה לו פעם, והוא רוצה שיהיה לו מספיק כסף לקנות סיגריות, כאילו הדברים הכי פשוטים של היום יום, הכי פשוטים. ויצאתי מרמב"ם ישבתי וכתבתי לעצמי בטלפון את המילים "אתה לבן, אני שחור" ממש על שני אחים על הניגודיות ועל המקום הזה "אני חשוך, אתה באור שמחמם כמו אימא, שדואג לך, אתה קטן, אני גדול, אני רוצה, אתה יכול לרקוד, לצעוד קדימה להיות שלם בין אנשים". וכשהגעתי לתל אביב סיימתי לכתוב את זה וגם הלחנתי את זה מאוד מאוד מהר.
תומר: את השיר 'שווים', יחד עם עוד שירים אישיים, עילי שמר לעצמו לאלבום סולו. הוא חתם על חוזה עם חברת התקליטים NMC ויחד עם גדי גידור, שהיה מנהל אומנים בחברה, הוא חיפש מישהו שישיר לצידו את השירים האלו במקום להעניק אותם לזמרים שונים.
עילי: נפגשתי עם הרבה זמרים והרבה זמרות, הקלטתי עם שי צברי, שר מדהים, וואו, באמת אין דברים כאלה. זמר ענק.
תומר: אבל הניסיון הזה לא צלח, וגדי הציע לעילי לנסות זמר אחר בתחילת דרכו.
קובי: באיזשהו שלב שלחתי לו סקיצות של שלושה-ארבעה שירים, והוא קבע איתי פגישה.
תומר: זה קובי אפללו. באותה התקופה, אמצע שנות האלפיים, הוא הקליט אלבום במימון עצמי, וניסה לעניין חברות תקליטים.
קובי: לאורך איזה שנתיים, שנתיים וחצי, פשוט עבדנו. כל פעם שחסכתי קצת כסף, או אבא קצת עזר לי, אמרתי, טוב, יאללה, אני אשקיע בעוד שיר, בעוד שיר, בעוד שיר. בעשרה שירים, ואמרתי, טוב, יאללה. שלחתי את העשרה שירים האלה, אני זוכר, לכמעט לכל חברות התקליטים. רק תפיצו. יש אלבום, יש מאסטר, השקעתי. וקיבלתי דחיות ולאווים כל הזמן.
תומר: קובי הוציא את האלבום לבד, ללא הצלחה. היחיד שהביע עניין היה גדי גידור.
קובי: ואז הוא אמר לי, שמע, יש לי איזושהי תוכנית לגביך. יש לי פרויקט מאוד מאוד מעניין, שכתב, הוא כך הוא הגדיר אותו, הגיטריסט של כוכב נולד. ועבדנו עם איזשהו זמר, וקח תקשיב לשירים.
תומר: כמה ימים לאחר מכן, קובי התייצב באולפן, והשניים התחילו לעבוד יחד על האלבום.
קובי: זה אלבום שווים. עם בואי נעזוב, ואני אש, ושווים, כל השירים היפיפיים האלה, הקלטתי את הכל. וזהו, ואז קרה משהו מוזר.
תומר: קובי קיבל שיחה מפתיעה.
קובי: פנה אלי איזשהו בחור, אבי לוי, מאשדוד, שהוא כוריאוגרף ריקודי העם. אמר לי, "שמע, קובי, אני מאוד אוהב את השיר הזה, זה שיר קלאסי לריקודי עם, אני מחבר לו ריקוד". אמרתי, "יש ריקודי עם?" אמר לי, "יש, יש. יש בין 200 ל-300 אלף רוקדים בשבוע במדינת ישראל, זה קהל עצום". אמרתי לו, "מגניב. תחבר".
אבי: ריקוד במעגל, נקרא "בא מן השתיקה" של בחור מהצפון, זמר שהוא בתחילת דרכו, קוראים לו קובי אפללו. אנחנו מתחילים ברגל ימין, כתף שמאל למרכז.
תומר: השיר שאבי חיבר לו ריקוד, היה "בא מן השתיקה". שיר בונוס שקובי הקליט עבור האלבום העצמאי שלו.
קובי: ואז התחלתי לראות שיש התרחשות, התחלתי להרגיש.
[שיר מתנגן]: "עוד השיר המתנגן באור, בצליל מיתר שירת מינור, זה בא מן השתיקה…"
קובי: כאילו פתאום קיבלתי טלפונים כזה, אתה יודע. פתאום דודה שלי מתקשרת מראשון, אומרת לי, "תגיד שמעתי אותך בטיילת?" ואז פתאום מאילת, חברים היו באילת, אומרים לי, "עברנו בטיילת, ראינו אנשים רוקדים, ריקודי עם, כזה במעגלים, ואתה ברקע". אני אומר להם, "לא, באמת?".
תומר: "בא מן השתיקה" הפך ללהיט גדול מהשטח מריקודי העם אל מצעדי הטרוטונים, הדרך של חברות הסלולר למכור שירים ישירות לטלפון בשנת 2006. ומשם לערוץ 24 ולרדיו. קובי אפללו הפך לכוכב בפני עצמו, ונאלץ לזנוח את הפרויקט המשותף עם עילי בוטנר.
קובי: ואז גדי אמר לי, "שמע, השיר שלך הוציא אותך לדרך בעל כורחך". התקשרתי לעילי ואמרתי לו "שמע, עילי אני כל כך רציתי לשיר את השירים האלו", הוא אמר לי, "אנחנו עוד ניפגש אל תדאג…"
עילי: ושוב נשארתי עם שירים שהוקלטו וחיפשתי מי שישיר אותם.
תומר: לגדי מ-NMC היה רעיון נוסף, רן דנקר.
עילי: הוא שמע שרן, שעד אז שחקן, רוצה לשיר. נפגשנו באיזה אולפן בלילה, עשינו כזה מין סקיצות כאלה של איזה ארבעה שירים, והיה חיבור אישי, מוזיקלי מדהים, וזהו, יצאנו לדרך.
תומר: האלבום "שווים" יצא באוגוסט 2007, וזכה יחד עם שיר הנושא להצלחה עצומה.
[שיר מתנגן]: "…ונזרום ביחד עד אין סוף, שנייה לפני שקו החוף מגיע. שנייה לפני שקו החוף מגיע."
עילי: רן לא הכיר את הסיפור שלי. כשהוא שר את "שווים", הוא לא ידע מה מסתתר מאחורי השיר הזה.
[שיר מתנגן]: "…אני בוכה, אתה צועק, אני טועה, אתה צודק…"
עילי: כשיצא "שווים", לא שאלו אותי על מה השירים. אף אחד. לא הקהל, לא התקשורת. והיה בזה משהו… אוקיי, בוא נמשיך, זה קורה. אוהבים את זה, זה מושמע. זה מצליח. לא, אל תיגע.
תומר: איך אמא שלך מגיבה לשירים?
עילי: אני חושב שהיא מאוד גאה בי. היא מאוד מתרגשת, מאוד מאוד מתרגשת. אני יודע שיש שירים שקשה לה לשמוע.
תומר: בזמן שעילי מוציא אלבום בכורה ומקבל הכרה, עופר ממשיך להיאבק ולהידחק לשולי החברה.
עילי: זוכר רגע, שאנחנו למשל, נכנסים לפאב בקיבוץ, עופר רזה וכחוש כזה, והולך לאט, ונכנסים לפאב. לפאב שהוא היה המלך שלו לפני כמה שנים. ומתיישבים בצד, ומזמינים משהו לשתות ואף אחד לא בא. אף אחד לא מתקרב.
תומר: וגם מחוץ לקיבוץ, עופר לא מקבל יחס של אדם שווה.
עילי: הוא נכנס לסוכנות רכב כזה, לראות מכוניות כזה, וזה אוהב כזה לראות. ומישהי שאמרה לו, שהיא מבקשת ממנו לצאת, "אנשים כמוך אנחנו לא רוצים כאן", זה הציטוט. כי הוא נראה טיפה שפוף, אולי החולצה הייתה לא מאוד מגוהצת, ומשהו בלוק שלו הכללי לא היה לרוחה, היא ביקשה לצאת ממנו. באולם של מכוניות פאר, אתה לא רצוי. התקשר אליי אחרי, נסער כולו, ואומר לי, "תשמע, גירשו אותי עכשיו מזה, אומרים לי שלא רוצים אותי פה". וישבתי וכתבתי לו מכתב. ממש מכתב.
אל תפחד, תשאף לדעת, אל תדאג, עוד תקיים.
מי שבידו לגעת, יש שבליבו עוד לנחם.
אל תפחד, ימים יבואו, ועונות, שנה תחלוף.
אתה תראה שעוד נגיע אל הסוף.
אל תפחד ממציאות נושכת ואנשים קרים,
כל אחד סוחב בבטן, ומעט שעליהם רואים.
כמה כוח יש ברגע, והנצח אין לו סוף.
כל דמעה שעוד תרד, יגיע צחוק.
וזה הרגע, הנה באה השעה.
מה תביא איתה הרוח, מה ימיס את הדממה.
ויש סיבות לכל דבר, יש חלום שלא נגמר,
בסוף הדרך, עוד תהיה מאושר.
צריך תמיד לזכור, שאנשים האלה שהם אולי נראים קצת אחרת, הם קצת שונים, ואולי מדברים אחרת, או מתנהגים טיפה אחרת, צריך לזכור שלאנשים האלה, יש משפחות, ויש אחים, יש הורים, ואם התמזל מזלם, אז יש להם גם חברים. וכשסילקו את אח שלי מהסוכנות הזאת, אני הרגשתי שאותה פקידה יכולה להיות למחרת בהופעה שלי, היא לא תדע.
תומר: "מכתב לאחי", יועד לאלבום הבא של עילי ורן. אבל לרן היו תוכניות אחרות.
עילי: נפגשנו בבית קפה הוא אומר לי תשמע, אני חותך לניו יורק, אני נוסע ללמוד משחק, ונשארתי עם ערימת שירים, מה אני עושה עכשיו? ואמרתי, אוקיי, אני מפזר שירים, פונה לזמרים וזמרות שאני אוהב, חלקם אגב גיבורי ילדות, כל אחד אני שולח לו שיר, ונראה, שלח לחמך.
תומר: כמעט כל מי שעילי פנה אליו הסכים. וגם אותו קובי אפללו, שעכשיו כבר היה כוכב גדול של NMC.
עילי: פניתי אליו שוב, אמרתי לו קובי תשמע אני עושה אלבום, שלכל זמר שאני אוהב, נותן שיר, וזה יהיה כזה מין אלבום. קיבל שיר שקוראים לו, כל מה שיש לי עכשיו.
[שיר מתנגן]: "…ואת כל מה שיש לי עכשיו…"
תומר: "מכתב לאחי" יועד לזמר אחר, אבל היחצ"נית של קובי ועילי זיהתה את הפוטנציאל של השיר, והיא התעקשה שקובי ישיר אותו.
קובי: ואני זוכר שהוא שלח לי את השיר, פתחתי אותו, שמעתי אותו פעם ראשונה.
עילי: אני חושב ששלחתי לו סקיצה או משהו כזה.
[שיר מתנגן]: "…אל תפחד תשאף לדעת, אל תדאג עוד תקיים, מי שבידו לגעת יש בליבו עוד לנחם, אל תפחד ימים יבואו ועונות שנה תחלוף, אתה תראה שעוד תגיע אל הסוף…"
קובי: אמרתי, יואו, יש בו משהו. אני לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל כשמגיע שיר כזה, עם איזשהו תדר קוסמי כזה, לא יודע, אני לא יודע איך להסביר את זה, כאילו, בעולמות הרוחניים, אין לזה הגדרה מעבר לאיזשהו נס, לאיזשהו ברק שפתאום פוגע. אמרתי, יואו, הרגשתי בבטן שיש בו משהו. וכשהגיע, "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר", אמרתי, יואו, איזה סטיקר, אימא'לה.
[שיר מתנגן]: "…בסוף הדרך עוד תהיה מאושר…"
עילי: והוא ישר אמר לי, זה שלי, כאילו, אני שר את זה.
קובי: התקשרתי לעילי ואמרתי לו כאילו, "עילי, תשמע, אם אתה נותן את השיר הזה למישהו אחר אני בא, מחכה לך מתחת לבית". אומר לי "באמת?" וזה, אמרתי לו "כן". אומר לי "טוב, שבוע הבא מקליטים".
תומר: גם לקובי, האיש שבא מן השתיקה, עילי לא סיפר על ההדממה שלו ועל מה נכתב 'מכתב לאחי'.
עילי: הוא לא ידע על מה השיר נכתב. קראת לזה מכתב לאחי, למרות שבשיר עצמו אין אפילו את השורה הזאת. כשהוא הקליט, באולפן, אני זוכר את עצמי, יוצא מהסשן כל שנייה לדבר בטלפון עם אימא שלי, והוא בפנים מקליט.
[שיר מתנגן]: "…וזה הרגע הנה באה השעה, מה תביא איתה הרוח מה ימיס את הדממה ויש סיבות לכל דבר, יש חלום שלא נגמר, בסוף הדרך עוד תהיה מאושר…"
שאני שומע אותו, "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר", בקו השני אני מדבר עם אימא שלי. אני זוכר את הרגע הזה, עכשיו לך תספר לו את הדבר הזה. לא סיפרתי לו.
קובי: ואז באיזשהו קטע אמרתי, אמרתי, עילי, למה קוראים לשיר מכתב לאחי? אין את שתי המילים, מה הקשר? כאילו למי אני… ואז הוא סיפר לי. הוא סיפר לי שיש לו אח, שהוא העריץ כל חייו, איש מאוד מאוד מיוחד שקוראים לו עופר.
תומר: מה עופר חשב על השירים שכתבת עליו?
עילי: שאלתי אותו, "תגיד, אני יכול לספר את הסיפור? אני יכול לספר את הסיפור שלך?" אז הוא אמר לי, שברור, ושהוא ישמח אפילו, כי… אני לא יודע אם הייתי חושף או מספר, אם הוא לא היה אומר לי שזה בסדר. בשירים שלי אני חושף את עצמי, אבל אני גם חושף הרבה את הסביבה שלי ואת האנשים שקרובים אליי. הוא היה הרבה שנים בהוסטל, בחדרה, ולפרקים היה לו טוב, לפרקים היה לו לא טוב, והוא תמיד תמיד אמר, שאני ארגיש טוב, שזה אני… אעבור, אני אחזור לקיבוץ. אז היום הוא גר בקיבוץ, מחפש עבודה בשוק חופשי, אבל לא פשוט לו. והוא חי חיים פשוטים, ואני חושב שטוב לו בסופו של דבר.
תומר: אולי "מכתב לאחי" הוא שיר שכתבת גם קצת לעצמך?
עילי: אתה יודע, אומרים שכשבוכים, אתה בסוף בוכה על עצמך. אז כן, אז אולי אני גם כותב לעצמי את המכתב הזה. כשיש ילד חולה, מתמודד, אז הוא באמת הסובל העיקרי, אבל סביבו יש את ההורים ויש את האחים, וגם הם חלק מזה. להיות אח, במקרה שלי, של פגוע נפש, אז כל המשפחה היא חלק מזה. כולנו.
תומר: הסיפור הזה התחיל בשני אחים שמחכים בתחנת האוטובוס מחוץ לקיבוץ. אתה יכול לדמיין את שניכם יושבים היום יחד בתחנת האוטובוס הזו? אתה יכול לדמיין למה אתם מחכים?
עילי: [צוחק] למה אנחנו מחכים? וואו, איזה שאלה. וואו. אני חושב שעופר במובן מסוים, עדיין אותו ילד שיושב בתחנה ומחכה שאבא שלו יבוא. ואני אח שלו. ו… ואני איתו שם.
תומר: האזנתם והאזנתן ל"שיר אחד". את הפרק הזה ערכתי יחד עם מאיה קוסובר.
עיצוב סאונד ומיקס אסף רפפורט. בצוות "שיר אחד" חברים גם ניר גורלי ואיל שינדלר.
סייעו בהפקה שקד מורג ועומרי סקופ. תודה גם לארי גורלי.
הפרק הזה עלה במסגרת "כאן מרגישים" ב"כאן הסכתים", חפשו את עמוד "כאן מרגישים" באתר עם הסכתים ותכנים נוספים בתחום בריאות הנפש.
העונה החדשה של "שיר אחד" תעלה בקרוב, פרקים והסכתים נוספים זמינים באתר וביישומון וביישומון הרכב של כאן, אנחנו זמינים גם בכל יישומוני ההסכתים. אני תומר מולוידזון.
בואו להגיד שלום בקבוצת "כאן הסכתים" בפייסבוק. ניפגש בפרקים הבאים.
[שיר מתנגן]:
"אל תפחד תשאף לדעת
אל תדאג עוד תקיים
מי שבידו לגעת
יש שבליבו עוד לנחם
אל תפחד ימים יבואו
ועונות שנה תחלוף
אתה תראה שעוד נגיע אל הסוף
אל תפחד ממציאות נושכת
ואנשים קרים
כל אחד סוחב בבטן
ומעט שעליהם רואים
כמה כח יש ברגע
והנצח אין לו סוף
בכל דמעה שעוד תרד
יגיע צחוק
וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר
וקדימה אל האופק
אל השמש הטובה
זה רחוק אבל תגיע
קצת עייף וקצת צמא לאהבה
שמחכה לך, תקטוף אותה כפרי בשל
ואז תנוח תרדם בצל
וזה הרגע
הנה באה השעה
מה תביא איתה הרוח
מה ימיס את הדממה
ויש סיבות לכל דבר
יש חלום שלא נגמר
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר…"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments