שיר אחד - האזרח האחד | שלומי שבן

שלומי שבן חזר לארץ אחרי שלוש שנים בלונדון. באחד הלילות הוא חלם על מלחמה שמתחוללת בעיר והוא נשאר בה לבד - האזרח האחד. הסיוט הפך לשיר.

---

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל״כאן הסכתים״ - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[השמעה של קטע מהשיר ״האזרח האחד״]:

בחלומי אני האזרח האחד

בעיר שיושביה בלבד חיילים

הערב הוא ערב מצעד אחרון

והעיר מרוצפת עפר וקליעים

הזמן הוא מחר פתאומי ומוחלט

(הקניון הגדול עוד עומד)

שלומי: תשמעי, יכול להיות שחלמתי הרבה ופשוט לא התייחסתי לחלומות ברצינות הראויה, אבל אני זוכר שאז החלום הזה היה יוצא דופן, הוא היה יוצא דופן בציוריות שלו, ממש יכולתי לראות אותו ויכולתי לראות אותו עד כדי כך שכשחזרתי אליו שנים אחר כך, יכולתי להמשיך אותו.

[השמעה של קטע מהשיר]:

מי היה מאמין כך באמצע מחר

מן הזמן המוכר מן האור המוכר

מן החום הנכון המוכר המוכר

מי היה מאמין כך באמצע

שלומי: כן, פתאום מתוך האור המוכר, החום המוכר, מגיע מחר הזה שאתה תמיד מפחד ממנו אבל אתה אומר לעצמך: "אבל הוא לא באמת יבוא". זה פחד לא רציונלי, אנחנו מוגנים, אנחנו בטוחים, הרע מכל שאתה חושש ממנו לא יקרה. בשיר הזה הוא קורה, בימים האלו הוא ועוד איך קורה.

[השמעה של קטע מהשיר]:

ואתמול רק אתמול לא הייתי לבד

(כנראה שנשכחת מאיזו ספירה

כך נראה שנשכחת מאיזו ספירה)

מאיה: היי, אתם ואתן על ״שיר אחד״, אני מאיה קוסובר והפעם הסיפור מאחורי שיר שהתחיל כחלום אפוקליפטי של שלומי שבן. הוא הגיע מתוך הלא מודע והדהד רגעים מהחיים של שלומי וגם את החיבור העמוק והמורכב למקום שהוא הבית: ישראל, תל אביב, העברית, שירה ומוזיקה בצל מלחמות והפחד להישאר לבד - האזרח האחד.

[השמעה של קטע מהשיר]: אני האזרח האחד.

מאיה: שלומי שבן נולד להיות פסנתרן.

[צלילי נגינה בפסנתר]

שלומי: זה מראש משהו שאמא שלי רצתה שאני אהיה, או שהיא מכחישה. כשנולדתי, השאלה הראשונה שהיא שאלה זה אם יש לי את כל האצבעות. אז היא רצתה. היא הייתה פסנתרנית בצעירותה, היא למדה פסנתר, היא נפצעה, היא לא יכלה לנגן יותר, אני חושב שמשהו בה תמיד רצה, היא התגעגעה לדבר הזה והיא רצתה שהילד או הילדה שלה יעסקו בזה ואז היה גם קטע יהודי כזה שאם חס וחלילה נצטרך לברוח לאנשהו, לעזוב את הארץ, אז תמיד שאני אוכל לנגן באיזה בית מלון בלובי, שיהיה לי מקצוע.

מאיה: כבר מגיל שש, האצבעות של שלומי היו מונחות על הפסנתר בבית ילדותו בצפון הישן של תל אביב. בן יחיד להוריו, אמא ציפי שהקימה משרד תיווך…

שלומי: עסק שהתחיל על שולחן המטבח שלה, היא הייתה מלכת בבלי במובן הזה. אבא שלי הוא שמואל שבן, המכונה שמוליק. רוב חייו הייתה לו חנות שטיחים שעברה אליו מסבא שלי, שטיחים פרסים, שטיחים סיניים, הם התקדמו עם הזמן, אחר כך לבד, pvc, שטיחים מקיר לקיר כמובן, בסופו של דבר סגרו את החנות.

מאיה: בצעירותו, שמואל, אבא של שלומי, שירת כלוחם בשריון. הצבא לא היה חלק מהיום יום בבית, אבל התקופות שבהן הוא נקרא לשרת, נצרבו בזיכרון.

שלומי: נגיד, אני זוכר אותו יוצא לימי מילואים ארוכים. אני זוכר אותו, עם המדים המאובקים חוזר מארבעים ימי מילואים, פאות לחיים עבותות, שיער שחור, סביר שהיה יותר צעיר ממה שאני עכשיו.

מאיה: הילד שלומי למד לקרוא תווים ולהזיז את האצבעות על הקלידים בהתאמה. אבל הוא לא כל כך רצה להתאמן וניסה לחמוק מהדרישה שהגיעה מהכיוון של אמא שלו.

שלומי: היא הייתה יוצאת להראות דירה עם הרנו חמש שלה, אומרת תשב פה, תתאמן חצי שעה עד שאני חוזרת, אם אתה לא התאמנת אני אדע. ואני הייתי יושב על אדן החלון, גם היה שם כאלה פסים כאלה שאת רצית… היה גם כואב בתחת, הייתי יושב, מסתכל על הכביש רק לראות את הרנו חמש נכנסת לרחוב ורץ לנגן על הפסנתר שהיא תשמע אותי מלמטה. העדפתי לשבת על אדן החלון הכואב בתחת חצי שעה, מאשר לנגן. גם היו פעמים שהיא אמרה לי: ״אני יודעת שלא התאמנת״. מתישהו ברגע שהוחלט שיש לי כישרון לזה והתחלתי להצטיין בזה, זה נהיה הדבר הכי חשוב.

[קטע מוזיקלי]

מאיה: זאת הקלטה של שלומי הנער בן ה-14 מנגן בקונצרט פתוח בתל אביב. כמה שבועות אחרי הקונצרט ההוא פרצה מלחמת המפרץ. השנה הייתה 1991.

[הקלטה של קריין]: ״כל תושבי האזורים שמדרום לראשון לציון ולירושלים יכולים להסיר את המסכות מן הפנים אבל להישאר בחדר אטום״.

שלומי: אני זוכר את זה בתור חוויה שלא היה בה פחד ממשי. זאת אומרת, לא באמת חשבתי שמשהו יכול לקרות, עד לאיזה בוקר שבת אחד שבו, אני זוכר, שנפל סקאד בגני יהושע והבניין שגרנו בו עשה מין תנודה שמאלה, ככה זה הרגיש לפחות, תנודה ימינה ובאותו בוקר עפנו משם ונסענו לערד לבית מלון: אני, אמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים וסבתא שלי ז"ל.

[הקלטה של קריינית]: שר הקליטה הרב יצחק פרץ אמר היום כי על פי כל תפיסה ערכית ומצפונית, אין לכנות תושבים הנוטשים את בתיהם בגוש דן ובצפון הארץ עריקים. ״זכותו של כל אזרח הנמצא באזור סכנה לעזוב את מקום יישובו״, אומר השר, ״ובלבד שלא יעזוב את תחומי המדינה״.

שלומי: אני זוכר שהגענו ללובי במלון בערד וחיכינו לחדר. היו שם הרבה אנשים שברחו, וישבתי מול טלוויזיה והיה שם ראיון של גבי גזית לדעתי, עם איזה פאנל מצומצם יחסית שאחד מהיושבים בו היה דוד אבידן.

[הקלטה של גבי גזית מאותה תוכנית]: במלחמה הזאת יש בינתיים קונצנזוס כמעט מלא לגבי כמעט כל דבר, למעט אולי עניין אחד: להישאר או לעזוב את מה שמכונה תל אביב רבתי בימים האטומים האלה.

שלומי: ואני זוכר שדוד אבידן אמר שלדעתו הוא לא פחות חיוני לביטחון המדינה או לעתיד המדינה מהכור האטומי ושצריך להגן עליו.

[קולו של דוד אבידן מאותה תוכנית]: זכותי להיות מוגן כמו הכור בדימונה, כמו מכון ויצמן, כמו אותם מקומות בקרייה שבהם נמצאים משרד הביטחון והמטכ"ל, לא פחות מזה, משום שאני חשוב למדינה, מדינה בלי ספרות ובלי שירה, היא כמו מדינה בלי צבא ובלי כור גרעיני ובלי מכוני מחקר.

שלומי: [צוחק] אני זוכר שהוא נראה לי קצת מטורף אבל הדבר הזה איכשהו לא יוצא לי מהראש, מין שילוב מוזר של שתי סצנות שאני יושב בלובי של המלון הזה, לובי לא מאוד מפואר ולא מאוד נעים, עם אנשים שנראים כמו פליטים, מסתכל על המשורר הזה שאז עוד לא הערצתי, רק ידעתי מיהו, יותר מאוחר אני אגדל להעריץ אותו מאוד…

מאיה: המשורר מהטלוויזיה מסקרן אותו ושלומי מתחיל לקרוא ספרי שירה, בעיקר של דוד אבידן ונתן אלתרמן. הוא מוזיקאי מצטיין ואחרי שנים של לימודי פסנתר הוא עוזב את תל אביב, החברים, המשפחה וטס לבד ללונדון כדי להמשיך ללמוד במסלול שמצופה מפסנתרן קלאסי.

שלומי: וגרתי שם בדירה בגולדרס גרין, שכונה הכי יהודית בלונדון שאז זה היה לי מאוד חשוב, מאוד מאוד, התגעגעתי לארץ ובשבילי לראות ברחוב כתוב:

Shawarma, Kosher, Humus, בשבילי זה היה הצלה גדולה כי הרגשתי שאני קצת בישראל באיזשהו אופן.

מאיה: אבל האוכל הישראלי והשמות העבריים לא ממש הצליחו לגרום לשלומי להרגיש שייך.

שלומי: אני כן זוכר מה זה להיות זר בעיר גדולה בגיל צעיר, תחושת העליבות שיש בזה. כשהגעתי ללונדון הייתי צריך לפתוח חשבון בנק והייתה שם זכוכית עבה כזאת כמו שיש… והפקידה ישבה מאחוריה והיא אמרה לי משהו ואמרתי לה "What"? והיא אמרה לי את זה עוד פעם ואמרתי לה "What"? , אני זוכר מה לבשתי, לבשתי מעיל עור שהיה גדול עליי בשלוש מידות, נער ממושקף, מזוקן נראה כמו פליט בגדול, עם אספירציות אבל אופנתיות, ובפעם השלישית שאמרתי לה "What", היא אמרה לי את המשפט שלא אשכח בחיים: "Don't they say sorry in your country"? משפט דוחה, מעליב, אז זאת החוויה שאני זוכר, שאתה ברגע אחד מבין שאתה כמו איזה מקק קטן שמסתובב להם בין הרגליים, זה יכול להיות ישראלי, זה יכול להיות טורקי, זה יכול להיות כל מי שהוא לא בן המקום. המציאות טופחת לך על הפנים דרך איזו מין סיטואציה יומיומית פשוטה ואתה מבין את מה שאתה מרגיש כל הזמן: אתה לא בבית שלך, זאת לא השפה שלך, זאת לא התרבות שלך.

מאיה: בימים ההם בלונדון, שלומי התאמן כל יום בין עשר לשתים עשרה שעות, אבל בזמן שהאצבעות שלו שכללו את מיומנויות הנגינה, הלב שלו היה במקום אחר.

שלומי: חוויתי פרידה מחברה שמאוד מאוד אהבתי, הייתה אהבתי הראשונה ואז… תמיד כתבתי שירים, אבל בהיותי שבור לב, התחלתי לכתוב ממש שיר שניים ביום, פשוט המון המון המון עצב וכאב של טינאייג'ר, אבל שצריך להתפרק, להתפרק דרך השירים.

מאיה: אחד השירים שהוא כתב בתקופה ההיא נקרא "ניו יורק .vs יחזקאל".

[השמעה של קטע מהשיר]:

לי בתחת של כולם די נוח

יושב אצל יחזקאל על החוף

שלומי: הוא שיר געגועים לתמונה האחרונה שהשארתי בישראל לפני שעזבתי, זה אני והחברים שלי יושבים בחוף מציצים, קיץ, חופש גדול, שחיות בעירום, יושבים אצל יחזקאל, איזה מקום כזה שיש שם איזה קלידן כזה שמנגן שירה בציבור. תובנה ילדותית שמסתמנת כנכונה כנראה, שבסופו של דבר המקום הזה עם כל התחלואים שלו הוא עדיין המקום היחידי שאני יכול להרגיש פה בבית…

מאיה: פרץ הכתיבה והיצירתיות שנבעו מתוכו עזרו לשלומי לנסח שתי תובנות.

שלומי: הבנתי שאולי זה מה שאני רוצה לעשות בחיים והבנתי סופית, יכולתי להגיד בקול רם את מה שתמיד ידעתי, שאני לא רוצה ועל כן לא יכול להיות סולן, להיות פסנתרן קונצרטים, להקדיש את החיים שלי למוזיקה קלאסית מהסיבה הפשוטה שאני לא מספיק אוהב או מכור אפילו, אפשר לומר למוזיקה הזאת. לא ידעתי איך לצאת מזה גם באיזה שלב, זאת אומרת הייתי כל כך מושקע בזה, וההורים שלי, ושלא לדבר על הכסף שזה עלה ועל כל השנים שקדמו לזה של לימודי הפסנתר שלי, זה היה הדבר הכי חשוב בבית.

[קטע נגינה בפסנתר]

מאיה: ובעקבות התובנות האלה, בסוף שנות ה-90, אחרי שלוש שנים בלונדון, שלומי נפרד מהאפשרות להיות אזרח העולם הגדול. הגעגועים לישראל ולתחושת השייכות מחזירים אותו לבית ההורים. ובזמן הזה, במחוזות הלא מודע מתעורר גם הפחד המודחק מהמחיר שגובים החיים בארץ, פחד שמופיע בחלום שהוא חולם בלילה.

שלומי: בחלום היה מצעד ואזרח אחד הולך בעיר שכולה מלאה בחיילים, הצבא משתלט על הרחובות והדבר הזה שאתמול, רק אתמול, לא הייתי לבד, הפחד הכי נורא זאת אומרת שגם… כן לקחו את האנשים, אבל אותך שכחו, נשכחת מאיזו ספירה. לפעמים להישכח מאיזושהי ספירה זה דבר טוב, לא לקחו אותך, אבל פה זה הפוך, נשכחת מהספירה הלא נכונה, המשאיות שיצאו זה משאיות שהיית צריך להיות עליהן, אתה עכשיו פה, אתה בסיוט הזה.

מאיה: בבוקר שלומי פותח מחברת ותחת הכותרת ״חלום ליל אמש״ הוא מתעד את מה שהוא זוכר בארבע שורות.

[שלומי מקריא את השורות מהשיר: ]

בחלומי אני האזרח האחד

בעיר שיושביה בלבד חיילים

הערב הוא ערב מצעד אחרון

והעיר מרוצפת עפר וקליעים

מאיה: המחברת נסגרת, השיר נדחק הצידה ואיתו גם הפחדים שהתעוררו עם החזרה לארץ.

שלומי: אני מניח שלחזרה שלי לפה, היא הייתה כרוכה במפגש אמיתי עם מה זה להיות ישראלי, עם מה זה לחיות כאן, עם הסכנות שזה מביא, עם המחויבויות שזה מביא, ועם הבחירה מה לקחת מהן.

[הקלטה של קריין]: כבר זמר השנה ותגלית השנה, אולי בשיר השנה, ״אל תדברי איתי על אריק״, גבירותי ורבותיי - שלומי שבן. על הבמה.

[השמעה של קטע מהשיר]:

אל תדברי על אריק

אל תדברי

רוצה לדבר על אריק

לכי תהיי עם אריק

אל תדברי על אריק

לא, לא, לא עוד

[הקלטה של אותו קריין]: ״אל תדברי איתי על אריק״, השיר הזה גויס על ידיי…

[שלומי]: ״על אריק״, בלי ״איתי״, לא צריך…

[הקריין]: מה?

[שלומי]: ״על אריק״

[הקרייין]: לא…

[שלומי]: איתך ספציפית, איתי ספציפית…

מאיה: בשנת 2000, שלומי מוציא לאור את אלבום הבכורה שלו. אחרי כמה חודשים, פורצת האינתיפאדה השנייה.

[קריאות בערבית - אללה אכבר]

מאיה: הזמן עובר, הזמן עובר, השנה היא 2002 ושוב ימים של מלחמה, מבצע ״חומת מגן״. בחברה הישראלית, סוערות רוחות של מחלוקת וזעם ובתוכנית הרדיו של רזי ברקאי מתראיינת הזמרת יפה ירקוני.

שלומי: וזה מין ראיון תמים לכאורה לגלי צה"ל, הייתה אמורה לברך חיילים או משהו כזה והייתה לה איזה מין אמירה לא מאוד מוצלחת שעירבה את השואה, את הפרה הקדושה מכולן, לצה"ל, וזה התלקח לאיזו סערה מאוד מהירה, אני זוכר, זה היה אינטרנט בחיתוליו, או לפחות בתחילת דרכו, ופתאום היה את הדבר הזה של טוקבקים, תגובות, סערה ברשת ואני זוכר שבוטל איזה ערב מחווה שהיו אמורים לעשות לה לכבוד יומולדת 75 שלה…

[הקלטה עם קולה של יפה ירקוני]: אני לא מתראיינת יותר חביבי, אני גמרתי עם הראיונות. אתה יכול לצלם אותי כשאני שרה שיר לעניין ותעשה מה שאתה רוצה עם זה, טוב?

שלומי: אני חושב שזה היה רגע שבו אני חוויתי לראשונה מאוד חזק את העניין הזה של ״אם אתה לא תומך, אתה מפריע״ וש״זה לא הזמן עכשיו לביקורת״. כל הדבר הזה שחוזר כל פעם מחדש… זה זיעזע אותי ממש שהסמל הזה שבמשך 50 שנה… זאת אומרת, ״זמרת המלחמות״, משפט אחד ונגמר הסיפור.

מאיה: הסערה הזאת גרמה לשלומי לתהות על התפקיד של האמנות והשירה בימים של מלחמה. הוא חזר אל המחברת שהניח בצד וחשב איך להלחין את ארבע השורות שכתב.

שלומי: והשיר שהשפיע מוזיקלית על השיר הזה באופן ברור זה שיר שנקרא ״ריבונו של עולם״, לחן של ברי סחרוף, טקסט של משורר שנקרא בארי חזק.

מאיה: שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

[השמעה של ברי סחרוף שר את שורת הפתיחה של השיר]: אנא הגבר עוצמת אותותיך…

שלומי: זה משהו בטון של הדברים. זאת אומרת, רציתי משהו דיווחי [שלומי שר]: "אנא הגבר ואתמול רק אתמול לא הייתי לבד"

מאיה: ב״ריבונו של עולם״ הדיווח הוא של לוחם בקשר ובשיר החדש של שלומי החל להירקם דיווח מפיו של אזרח. שלומי לא התיישב לצד הפסנתר שלו אלא תפס גיטרה והתחיל לנגן.

שלומי: אני יכול להגיד לפרוטוקול שאני מנגן על גיטרה שחסר בה מיתר אחד שזה... רוב הסיכויים שגם כשכתבתי את השיר, זה היה המצב. [שלומי מדבר ומנגן על הגיטרה]: תראי, זה מתחיל ככה, קצת ג'יימס בונד, לא יודע אם חשבתי על זה או לא.

[שלומי שר בליווי גיטרה]:

בחלומי אני האזרח האחד

בעיר שיושביה בלבד חיילים

הערב הוא ערב מצעד אחרון

והעיר מרוצפת עפר וקליעים

הזמן הוא מחר פתאומי ומוחלט

(הקניון הגדול עוד עומד)

ואתמול רק אתמול לא הייתי לבד

(כנראה שנשכחתי מאיזו ספירה

כך נראה שנשכחתי מאיזו ספירה)

שלומי: כאילו הצלחתי לחזור לרגע וגם קצת לדמיין, להמשיך עם החלום, להקשיב לו וגם לשחזר אני חושב. בחלום היה מצעד שעתיד להתרחש בשעת שקיעה ושאני היחיד שמבין שברגע שהוא יתרחש, וברגע שהשמש תשקע, אז כל העסק הולך להיגמר. לכן זה מצעד אחרון. ואני הבן אדם היחידי שהוא לא חייל, ואני היחיד שיודע את זה, ואני מנסה לדבר עם המפקד ואני מנסה להזהיר.

[השמעה של קטע מהשיר]:

אני רץ אל אחד הבכירים למראה

שמראה לי חיוך שקפא לא מזמן

למראה הפסיפס, הקניון, העפר באוויר

ושואל מה בפיך נתן?

מאיה: וברגע הזה, כמו שקורה הרבה פעמים בחלום, הדמויות מתבלבלות. בן דמותו של שלומי מנסה להזהיר את המפקד אבל הבכיר הזה בכלל קורא לו נתן.

שלומי: אני לא יודע מי הוא חושב שאני, אבל ברגע שהוא פונה אליי כנתן, אני בחלום, אני אלתרמן לחצי שורה, אני אומר לו ״כשהאופק יפיל את מסך השריפה״, זה אלתרמן…

מאיה: ואולי ההופעה של אלתרמן בחלום, קשורה גם לאירוע שחולל את כתיבת השיר. הראיון ההוא של יפה ירקוני בגלי צה"ל. כי כל הזמן מתחבאת כאן בין השורות השאלה הגדולה מה התפקיד של המשורר או של הזמרת בימים של מלחמה. במקרה של אלתרמן, ב-1948 הוא לא נשאר אזרח, אמן שמתבונן, אלא מתגייס כדי ללחום בשדה הקרב עד שיצחק שדה שולח אותו הביתה. לעומתו, המשורר ההוא ממסך הטלוויזיה של מלחמת המפרץ התעקש שהשירה והספרות חשובות גם הן לביטחון המדינה בימים של מלחמה וגם הוא חדר לתוך השיר הזה.

שלומי שבן נגיד יש משפט אחד בשיר שאני אומר: ״הזמן הוא מחר פתאומי ומוחלט״. זה מאוד אבידני, מאוד. זאת אומרת, השפעה כבדה של אבידן.

מאיה: יש שיר אחד של אבידן שממש הדהד בראש של שלומי בזמן הכתיבה.

[הקלטה של דוד אבידן מקריא את פתיחת השיר "מלחמה אבודה"]:

אחד היה נמר זקן וממושקף ולא גמיש

ולא טורף ולא חזק.

והוא נשך את הרובה ואת הקת…

שלומי: אני חושב שהרבה דברים מפה נכנסו, הנמר הממושקף הזה, שהוא מסתובב עם הנמרים, הוא חלק מזה אבל הוא לא, לא טורף ולא חזק, נמר אזרחי, כמובן כל אווירת הסיוט שאופפת את השיר הזה.

מאיה: אווירת הסיוט הזאת נוגעת בזרם התת קרקעי של החיים בצל מלחמות. יש שגרה, ואז כשהמלחמה פורצת זה קורה פתאום, ביום בהיר אחד או ביום חג.

שלומי: [מקריא קטע מהשיר ״האזרח האחד]

מי היה מאמין כך באמצע מחר

מן הזמן המוכר מן האור המוכר

מן החום הנכון המוכר המוכר

מי…

[קוטע את הקריאה], ואומר: נורא קשה לי… מה יהיה? כן, זה מאוד עצוב. מה נעשה? אני צריך רגע…

[ממשיך להקריא את השיר]:

מי היה מאמין כך באמצע

(כנראה שנשכחתי מאיזו ספירה)

הרחוב הוא פרוזדור בגוון חלבי

בסופו אבי (בגרסת מילואים)

על ערימת עיתונים (שנראית כמו גל-עד)

ממצמץ בכבדות וצורח עלי: התפקד!

אני האזרח האחד.

מאיה: מה זה אביך בגרסת מילואים?

שלומי: הוא היה שריונר אבא שלי. אז סיפורי המלחמה שלו הם מאוד… זאת אומרת מצד אחד הוא מספר דברים נוראיים אבל כאילו תמיד באיזה מין טון שכאילו, זאת אומרת, אבל זה לא קרה לו. הוא סיפר לי, את יודעת, סיפורי כיפור כאלה על הגופות, על השבויים, על דברים שהוא ראה, אבל הוא תמיד מספר לי את זה כאילו הוא אורח בסיפור הזה. והוא לא מזהה אותי בשיר, זאת אומרת, הוא צורח עליי להתפקד.

אני אף פעם לא הייתי בשדה קרב והדבר הזה רודף אותי מכמה בחינות. גם מבחינת האשמה וגם מבחינת הפחד של מה זה שדה קרב, מה זה מלחמה. אז ככה בקראתי על זה, שמעתי על זה, ראיתי סרטים על זה, אבל לא הייתי שם. ויכול להיות שיש בי איזה משהו קדום שנמצא בי, כי אני כותב על זה, אני מכיר את זה.

מאיה: כששלומי סיים לכתוב את השיר הוא נפגש עם אסף תלמודי, חבר שלו מהתיכון. תלמודי הפך עם השנים למפיק מוזיקלי מצליח ולמי שמלווה את שלומי בכל האלבומים שלו. הם ישבו יחד בחדר עבודה קטן ושלומי השמיע לאסף את השיר.

אסף: אני כמעט בטוח שהוא ניגן אותו על גיטרה.

שלומי שר: ואתמול רק אתמול…

אסף: דעתי השיר הזה די הגיע איתו ככה, דבר דבור על אופניו, כתוב ברהיטות, משהו בטקסט של בן אדם שכאילו בבת אחת ניחתת עליו הארה לא סימפטית, הוא נכנס לשצף דיבור שהוא בין זרם תודעה, לחלום, לנפלתי עליך שיכור בבר, אבל הכל מסתדר והכל בחריזה והכל במשקל, היופי זה כמה זה דפוק וכמה הוא מתאר את זה בשפה גבוהה, מדודה, לא מתלהמת.

[הקלטה של שלומי שר קטע מהשיר]:

הבכיר (שעכשיו הוא קבצן או נביא)

ממלמל לעצמו: "אלוהים, מי שיחד את השמש הזאת? "

הצבא הוא צבא-קבע, צבא-נצח, צבא-עד

התיכון הישן…

אסף: זה תענוג של שיר. כמפיק, כשאתה מקבל שיר כזה, הבעיה היא איך לא להרוס אותו. יש בו המון מילים אבל המוזיקה היא לא עולה לשיא הדרמה יחד עם המילים…

מאיה: אלא להפך. תלמודי תיאר מין תזמורת דמיונית של גיטרה, פסנתר וכלי מיתר שהתפקיד שלה הוא ללוות את המונולוג של הדובר בשיר.

אסף: ואז יש משהו באיך שההתפוצצות הרגשית של המוזיקה היא קורית כשנגמרות המילים. והיא אפילו בלי שלומי בפרונט.

[נגינת בוזוקי]

מאיה: על הבוזוקי מנגן אריק כהן.

אסף: וכל אחד ייקח את זה ל… יכול להיות להיות לזה משמעויות בסיפור. אולי הגיבור שלנו מת, אולי הגיבור שלנו נמלט על חייו ומצליח לברוח, אולי הכל מתפוצץ ולא יודעים מה קורה.

שלומי: אם זה היה סרט קולנוע, אז אולי היינו מנסים להימנע מלהסגיר בדיוק איפה זה, אולי היינו רוצים שזה יהיה ב-every place והבוזוקי אומר לך: אתה חביבי, אתה במזרח התיכון, אתה לא בשום מקום אחר, אתה פה.

אסף: הרעיון הזה שהעיר המוכרת לך, המקום שבו הוא הילדות האינטלקטואלית, התרבותית הפסיכולוגית שלך, היא גם באופן קבוע זירת מלחמה, ושגם דבר טריוויאלי וסתמי אפילו, כמו קניון, עשוי להפוך להיות פצצת תאורה, לא בדמיון שלך אלא גם לפעמים במציאות... כן, אנחנו.. ישראלים, זו קבוצת אנשים שהיא דפוקה לגמרי מהבחינה הזאת.

שלומי: זאת מלחמה שמתרחשת בעורף, היא לא בשדה קרב, זאת אומרת שדה הקרב הוא ברחובות העיר, אפרופו.

מאיה: בשנת 2007 יוצא האלבום השני של שלומי שבן. הוא מקבל את השם ״עיר״ ואחד מהשירים באלבום הוא "האזרח האחד".

אסף: אמנים תמיד עומדים מול המלחמה בפרט, והמעשה האלים בכלל, ברגשות מעורבים של בין זוועה והתפעלות אסתטית.

שלומי: יש בזה משהו שקשה להתיק ממנו את המבט וגם את המבט של הנפש.

אסף: הוא נדהם מול הדבר והוא שואל שאלות קשות לגבי הפונקציה שלו בתוך הדבר והוא נותן תשובה חד משמעית: זה קורע את ליבי, זה משהו שנגזר עליי מבחינה היסטורית ואפילו משפחתית, אני חלק מהמציאות, אבל אני לא חלק מראיית המציאות ששגורה מסביבי.

שלומי: לי תמיד הפריע בשירי מחאה שהם מבטלים את השיריות של עצמם, זאת אומרת הם מנסים בסופו של דבר להגיד מה טוב, מה רע, היזהר מזה, הישמר מזה, כדאי להיות כך וכך, אסור להיות אחרת. ושירי המחאה הטובים הם לא באמת שירי מחאה, כאילו, הם מצביעים על משהו, הם אומרים לך: תסתכל, תחליט, תחליט אתה, אתה המאזין, אתה המשורר, אתה קובע מה היא השורה התחתונה עבורך, אני רק מצליח להסתכל על משהו, אבל אתה תקבע.

מאיה: האזנתם והאזנתן ל״שיר אחד״. אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק הזה יחד עם ניר גורלי.

תודה למור סיוון על עיצוב הסאונד, הנגינה והמיקס.

בצוות ״שיר אחד״ חברים גם אייל שינדלר, אסף רפפורט ותומר מולוידזון שהפך לאבא, מזל טוב.

תודה ליולי שילוח, נועם פלג ורותם פוגל על הסיוע בהפקה.

תודה לבילי סגל גזליוס ורונן וייס מהארכיון של ״כאן״.

פרקים נוספים של ״שיר אחד״ אפשר למצוא בכל אפליקציות הפודקסטים ובאתר ״כאן״.

תודה על ההאזנה, ניפגש בפרקים הבאים.

[השמעה של השיר]:

ואתמול, רק אתמול לא הייתי לבד

(כנראה שנשכחתי מאיזו ספירה

כך נראה שנשכחתי מאיזו ספירה)

בקריה הצפונית ( שעכשיו על החוף)

חיילים כמו לפני או אחרי מאמץ

שעונים על קירות הפסיפס הרטוב

(הקניון הגדול כבר בזוז כבר נפרץ)

אני רץ אל אחד הבכירים למראה

שמראה לי חיוך שקפא לא מזמן

למראה הפסיפס, הקניון, העפר באוויר

ושואל מה בפיך נתן?

כשהאופק יפיל את מסך השריפה

אז תקפוץ הדליקה אל מחוץ הקלעים

והערב הוא ערב מצעד אחרון

והעיר ממולכדת עפר ובלואים

ואתמול רק אתמול לא הייתי לבד

כנראה שנשכחת מאיזו ספירה

כך נראה שנשכחת מאיזו ספירה

על הכביש המוביל עד לבית ההורים

אני רץ, לרגליי הקליעים מעלי הכרזות

הבכיר (שעכשיו הוא קבצן או נביא)

ממלמל לעצמו: "אלוהים, מי שיחד את השמש הזאת? "

הצבא הוא צבא-קבע צבא-נצח צבא-עד

התיכון הישן סתם דומה לעצמו -

אכזרי ונטוש מסורג ונורא

(הקניון הגדול הוא פצצת תאורה)

מי היה מאמין כך באמצע מחר

מן הזמן המוכר מן האור המוכר

מן החום הנכון המוכר המוכר

מי היה מאמין כך באמצע

(כנראה שנשכחתי מאיזו ספירה)

מרחוק (לא ברור לי כיצד) כבר באים

חצוצרה ותיפוף בשלושה רבעים

שכמו נוגה שקוף הפושט באזור

(הקניון הגדול מי זוכר מי יזכור)

הרחוב הוא פרוזדור בגוון חלבי

ובסופו זה אבי (בגרסת מילואים)

על ערמת עיתונים (שנראית כמו גל-עד)

ממצמץ בכבדות וצורח עלי: התפקד!

אני האזרח האחד

אני האזרח האחד.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה