top of page

שיר אחד - כחול וירוק | עמיר לב

מאחורי הצבעים כחול וירוק יש תמונה, רגע בזמן שלא יחזור. קשר של ילד ואמא, כאב המרחק ומחיר החופש להפוך ליוצר.


מגישה ועורכת: מאיה קוסובר, עורך: ניר גורלי, עריכת סאונד ומיקס: אסף רפפורט, מור סיוון ועודד דוידוב, בצוות שיר אחד: איל שינדלר ותומר מולווידזון, הפקה: עמרי קפלן ונעם פלג, צילום: ערן גמליאל.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/03/2023.

אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

(מוזיקה מתנגנת)

עמיר: אתה לוקח איזו הרגשה ומפסל אותה עד שהיא נהיית שיר. איך שלא תסתכלי על זה, אנחנו מתרחקים. לא באה לארוחות, לא שומר על קשר עם כולם. עולם הפנימי של שני אנשים שאמורים להיות מחוברים, זה לא קורה. פרק איך זה יכול להיות, זה הדבר הכי טבעי. הדובה והגורים ואני והילדים. איך זה יכול להיות שיש שם נתק?

שיר: היית קונה לי ממתקים שאפסיק לצעוק, יד ביד היינו הולכים כחול וירוק כחול וירוק.

מאיה: היי, אתם ואתן על שיר אחד. אני מאיה קוסובר. והפעם, כחול וירוק של עמיר לב. שיר שיש בו תמונה של אימא ובן. רגע בזמן שלא יחזור וטמון בו כאב המרחק שהוא גם מחיר החופש. להיות מי שאתה.

עמיר: אני זוכר את אמא שלי ואני הולכים. היינו עולים על קו שמונים ושמונה.

מאיה: אוטובוס שנוסע מחולון ליפו. אמא ובן מחזיקים ידיים, הוא בן שמונה, יש לו אלרגיה והיא לוקחת אותו לרופא מומחה.

עמיר: דוקטור גוטר קראו לו. אפילו אני לא זוכר שכל כך סבלתי מהאלרגיה. אבל הוא היה עושה לי טסטים והוא אומר לי ונותן לי ואני לא יודע מה. כל פעם צריך ללכת לרופא הזה. תמיד זה היה נגמר באיזה טיול בשוק הפשפשים. או לנסות להיכנס לכנסייה הרוסית שזה היה אסור. היא הייתה הרפתקנית.

מאיה: אתם שניכם כזה נגד העולם.

עמיר: לא, היא הייתה נגד העולם. פשוט היא לקחה אותי איתה. היא לא הכניסה אותי לעולם שלה אבל אני מאוד התרשמתי מזה וברגע שהייתי מצטרף נלהב להרפתקנות שלה. אז זה היה עובד. היה אווירה טובה. עוברים חוויה טובה ביחד. אתה זוכר את זה לכל החיים. זה לא דווקא איזה אמא מדהימה. זה פשוט קטעים שהיינו עוברים. או שהייתי מצחיק אותה. שהייתי אומר משהו ופתאום הייתה פורצת בצחוק והייתי כאילו ילד מצחיק. זה גדול.

מאיה: הרגעים האלה נחרטו בזיכרון של עמיר. כי היה בהם משהו שונה מהקשר היום יומי עם ההורים שלו.

עמיר: אז לא היו חיבוקים ונשוקים כאילו.

מאיה: כן קיבלתם הם חום ואהבה בדרכים אחרות שהם לא חיבוקים?

עמיר: לא. אני מאמין שהם אהבו אותי בדרכם.

מאיה: כי לא היית ילד שקרוב להורים שלו?

עמיר: לא. לא, הם היו, ההורים שלהם, בעצמם. עסוקים בעצמם. בספרים, בחיי חברה. אבל את רוב הזמן שלהם היו עסוקים בלפרנס. אמא מורה ואחרי זה הייתה ספרנית. אבא שלי שנים עבד בעירייה. הורים של פעם.

מאיה: הם גרו בחולון של תחילת שנות ה-70.

עמיר: בתי דירות כאלה, כמו שרואים תמיד. בלי מעלית, שלוש קומות. אנחנו גרנו בדירה 45 מטר. כאילו, חדר אחד לשלושת הבנים, אני הכי קטן וסלון שההורים שלי בערב היו פותחים שמה את המיטה. באמת חיינו בצניעות, אבל היא הייתה נחלת הכלל. לא יודע, היו חברים, אבטיח בקיץ, גבינה בולגרית. הולכים לזה, מתאספים כמה חברים. כאילו, זה הכל היה סביב השכונה. תמיד היה אפשר לזרוק אותך בתוך בית של איזה שכן או של איזה חבר ואף פעם לא היית מרגיש שזורקים אותך. הייתי בן שלישי שכל הדודות והחברים אהבו כי הייתי מצחיק והייתי טוב. כאילו הייתי עוזר, את יודעת לסחוב. היה לי את הכוח הזה, לצאת מעצמי ולעשות ומצד שני לא היה לי גבולות, הסתבכתי מלא. מכות, גניבות, קיללתי איזה מורה, העיפו אותי. אבל היינו כולם, ככה לא הייתי יוצא דופן.

מאיה: בוקר אחד, המורה נכנס לכיתה ושאל את הילדים מה החלומות שלהם.

עמיר: ולקח לכולם לחשוב אם יש להם בכלל חלום. נניח, לא היה לי אף אחד בכיתה שרצה להיות רופא או זמר או צייר.

מאיה: וגם לאמיר לא היה חלום.

(צלצול)

אחרי בית הספר, כל אחד רץ לבית שלו לאכול ואחרי הצהריים… הם יצאו להסתובב בשכונה. עמיר והחבר'ה עלו על אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. הם היו אז בכיתה ג' .

עמיר: אחד גנב לאבא שלו כרטיסייה. היינו נוסעים עם הכרטיסייה, קו 92, 94. מסתובבים שמה, אוכלים פלאפל. מסתכלים על הדוכנים, היה שם פעם שוק כזה בתחנה. רואים כל מיני אנשים, נגריות, חוזרים. ההורים שלנו בכלל לא ידעו.

מאיה: כמעט כל יום אחרי הצהריים, הם יצאו לרחוב להרפתקה אחרת.

עמיר: גונבים למישהו שסק מאיזה מחסן, והוא רץ אחרינו עם מקל. היינו רצים ברחוב, ובאותו רגע, אתה שוכח את החיים. אתה מתמלא באיזה אושר עילאי ואתה רץ במנוסה, ואתה נקרע מצחוק. כל החיים אתה מרגיש אותם בכל הגוף. אתה רק לא רוצה… אתה עוד לא יודע את זה, אתה לא רוצה שזה ייגמר.

מאיה: ואת התחושה הזאת בדיוק עמיר מצא במוזיקה, כשהוא שמע בפעם הראשונה את הגיטרה של הנדריקס.

(נגינת גיטרה)

או כשהוא הלך עם החבר'ה לראות הופעה של להקת תמוז ונגנב מאריאל זילבר.

(אריאל זילבר שר)

עמיר: אחרי זה שלום לבד, אדם בתוך עצמו, וכל הזה, הרוק נכנס.

מאיה: העולם המוזיקלי החדש שהוא גילה, היה רחוק מהמוזיקה שההורים שלו אהבו.

עמיר: ההורים שלי שמעו מוזיקה קלאסית בבית.

(ברקע מוזיקה קלאסית)

האבא שלי היה פותח ביום שבת מוזיקה קלאסית, והוא עומד עם ידיים מונפות בסלון, כגודל הדרמה שמתחוללת שהמוזיקה, הייתי מת מזה וההורים שלי לא אהבו את המוזיקה שאני שומע. איך שהייתי פותח מוזיקה, הם היו אומרים לי, תנמיך.

מאיה: בגיל 16, עמיר קיבל מחבר בשם שי לנדר מתנה. הוא לא ידע עדיין שהיא עומדת לשנות לו את החיים.

עמיר: הוא הביא לי איזו גיטרה של אחותו, איזו גיטרה קטנה, עם עשר אגורות, כאילו לא היה מפרט, והראה לי איזה שני אקורדים, ואז כולם מנגנים בית השמש העולה וכאלה ועברתי ממצב של לא מנגן, למצב של ארבע שעות ביום. הייתי עושה את כל החיים של הבלגן, של חולון וזה, ונכנס הביתה מישהו אחר.

מאיה: אבא שלו הסכים לקנות לו גיטרה חשמלית, אבל בלי מגבר, כדי שלא יעשה רעש. אז חבר לימד אותו שאפשר לחבר את הגיטרה לרדיו, ולתת בראש.

(ברקע נגינה של גיטרה חשמלית)

עמיר: הייתה לנו להקה, שכל הבנות אהבו, את שייקו, הוא היה מנגן שירים כאלה של שלום וכל הבנים אהבו את שלי, כי הייתי מנגן פאנק כזה. אין לי איפה לזרוק את האפר, אנשים הם פסולת, הייתי חזק בפאנק.

מאיה: ההורים שלו לא האמינו שיצא משהו טוב מהרומן עם הגיטרה.

עמיר: הם זלזלו בזה, אפילו כל המשפחה הייתה מאוד סקפטית על הדבר הזה, שבן אדם לומד עם גיטרה לבד, בלי מורה ואני לא הצלחתי להתמיד. הייתי כזה ילד של שכונה, העיפו אותי מהתיכון פעמיים, ותמיד היה לי מורים פרטיים, הכריחו אותי בשביל משהו לעשות, העיפו אותי בתוך הבית ספר, מכיתות. לא הייתי מופרע, פשוט לא הייתי במסגרת. הם חשבו שאני עובד על כולם, באיזשהו מקום, את יודעת, בסדר ולי זה גם לא הפריע לי, כי באמת גדלתי כך.

מאיה: אבל אני לא מאמינה לך, אין ילד שלא רוצה שההורים שלו יהיו גאים בו.

עמיר: יכול להיות שזה גרם לאיזה מתח איתם, שהיה במשך שנים חומה כזאת שהייתה בינינו.

מאיה: אבל היה אדם אחד שדווקא האמין בו סבא שלו, אהרון. כלי זמר שהיה נהג משאית והופיע בכל מיני מקומות, מצפת ועד ביירות.

עמיר: הוא ניגן על איזה שבעה כלים, והוא היה עוצר בכל מיני מקומות, והוא היה מנגן. אני ראיתי אותו מנגן רק על פעם אחת על פסנתר, מנדולינה ועל גיטרה, הוא התעוור באיזשהו שלב, היה איש גאה, גבוה, שני מטר כזה, והוא אהב אותי, והוא גם היה אומר לי דברים שהוא לא היה אומר לאף אחד. פעם אחת ניגנתי לו משהו על גיטרה, והוא אמר שזה יפה, שהוא לא מכיר את המוזיקה הזאת, אבל זה יפה. אז הוא אמר לי שיש לי רגש. הוא אמר לי, זה הכי חשוב, זה הרגש, הרגש זה המוזיקה.

מאיה: אחרי הצבא, עמיר טס לעבוד בלונדון. באיזו שיחת טלפון להורים, הם סיפרו שהם עומדים לטוס לבקר דודה בשווייץ, והם קבעו להיפגש.

עמיר: ואבא שלי בא, נתן לי 700 דולר, והוא אומר לי, זה פעם אחרונה בחיים שאני נותן לך כסף והחדר שלך, הפכנו את זה לחדר עבודה עשיתי לי פה משרד, וזה. גם, את יודעת, מה הוא רופא, מה הוא צריך משרד בבית, כאילו ומה אימא שלי עובדת בבית. אבל אתה לא חוזר וזה נראה לי סבבה. אני שמחתי על ה-700 דולר, זה היה בשבילי כמו 70 אלף. הכל היה בסדר. אף פעם לא חשבתי איזה איש קשוח, אבא שלי, לא שזה לא פגע, אבל אני הבנתי איזה לחץ, שהם רוצים לצאת לפנסיה עוד מעט, עכשיו אני אחיה, הם לא יעמדו בזה, מה הפחד שלהם.

מאיה: עמיר חזר לארץ, ושכר דירה קטנה בבאר שבע. ההורים, שהיו מודאגים מהעתיד של הבן שלהם, הצליחו לשכנע אותו להירשם ללמוד במכינה לאוניברסיטה.

עמיר: והייתי בבדידות מטורפת, שאתה לא חושב שאתה יכול לצאת מזה כבר. אתה כל כך עם עצמך, והבדידות הזאת היא בסוף מובילה אותך לדיכאון. על השבוע השני הלכתי לצער בעלי חיים, הבאתי איזה כלב שחי איתי איזה 14 שנה, צ'מפ, קראו לו. היה איזה בן של השכנים, היה דופק בדלת, היה אומר לי, צ'מפ בבית, אפשר לבוא אליו? לא, הוא הלך. היה נכנס לשחק עם הכלב, וזה הכל נראה לי הגיוני ובימי שישי שהייתי נשאר, המשפחה שליד, הייתה מזמינה אותי לארוחת שישי חריימה, וזה האוכל הכי טוב בעולם וניגנתי. כל הזמן ניגנתי וניגנתי, כתבתי שירים.

עמיר: הרבה שנים אתה מחפש אותך, ופתאום אתה מוצא את עצמך.

מאיה: את השירים הוא הקליט על קסטות, וחילק לחברים שלו שטסו לטייל בדרום אמריקה, כדי שיאזינו בווקמן.

עמיר: עברה שנה מטורפת. טוב, כל הלימודים, כל הבלגן. זהו, קצת כרס, את לא רואה פה, קצת גדלה הכרס. השיר הראשון זה כזה, על מה שקרה פה, כל הסיפורים האלה.

עמיר: העיניים אדומות, הרופא אמר דלקת, אבל אני, שירי סטלה אלה, אני גמור, אני מסטול, אני עייף, אין לי כוח ללכת, מי יבוא ויקח אותי ויראה לי את הכיוון.

מאיה: הקסטות האלה התגלגלו מחברים של עמיר, למטיילים שבכלל לא הכירו אותו, ולשירים שלו נהיו חיים משל עצמם.

עמיר: דיברתי הרבה על עצמי ואל הטייפ והנה, יש לי קצת מקום.

מאיה: אחרי שנה וחצי בבאר שבע, אמיר התקבל ללימודים אקדמיים.

עמיר: הנדסת קרקע, שזה בעיקר מתמטיקה, זה שנה ראשונה בירושלים, והשאר ברחובות, מתמטיקה, פיזיקה, רוב התואר. וכשלמדתי, זה היה סבבה, עם מתמטיקה לא צריך לשנן, אז כל הטראומה של הבית ספר של ללמוד והדבר הזה, הבנת? זהו, זה די קל. תכלס אם אתה מבין, וכשהלכתי ללמוד באוניברסיטה, ההורים שלי היו באופוריה. מה עמיר עושה? אה, עכשיו הוא באוניברסיטה, הוא לומד זה, זה היה סבבה. הם חשבו שזה גם יסדר אותי אולי בחיים וזה.

מאיה: יום אחד הוא נסע לבקר את ההורים בחולון, וראה על לוח המודעות פרסומת למופע של גיבור נעוריו בקולנוע רינה.

עמיר: הופעה של אריאל זילבר, ובצורה ממש אינטואיטיבית, הלכתי לשם, נכנסתי, את יודעת, הוא היה בבאלנס. תפסתי אותו, למזלי, הייתה לי את הקסטה איתי והבאתי לו, ולקחתי ממנו איזה פתקה, ורשמתי לו, אמרתי לו, תשמע, זה שירים בשבילך, וזה, בכלל לא רציתי להיות זמר, אמרתי לו שהוא ייקח את השירים.

אריאל זילבר שר: רגילים שבטוב כל משפט נקודה, אל תדאג בעניין, שיש עוד נקודה.

עמיר: אהבתי אותו נורא, את אריאל, רשמתי לו את הטלפון של ההורים שלי.

מאיה: עמיר כבר באמצע התואר, הוא גר עם חבר בדירת שותפים בירושלים, הטלפון מצלצל, ואימא שלו על הקו.

עמיר: אימא שלי אומרת לי, תשמע, אריאל זילבר התקשר, שאלתי אותו את המספר, אז הוא אומר, עזבי את המספר, תגידי לי את הכתובת. נתתי לו את הכתובת שלך בירושלים, הוא אמר לי שיש לו הופעה ביום חמישי, אני זוכר, בירושלים, והוא יבוא אליך.

מאיה: הוא ניתק את השיחה, קלט שזה יום חמישי, ושלח את החבר לקניות.

עמיר: אמרתי לו, לך לעיר העתיקה תביא קובות וזה, שיהיה מה להגיש וזה. הוא מגיע ביחד עם אריאל, בדלת. אני כל כך התרגשתי מזה שאריאל בא אליי הביתה. אהלן, מה נשמע, מדבר שעבר, אריאל הוא האדם הכי חמוד בעולם, הכי אוהב אדם. גם הוא מופרע וזה. הוא אומר לי, תשמע, אני ממש אוהב את השירים שלך, אני הולך לעשות מזה אלבום. אני בשמיים.

מאיה: בערב הם הלכו להופעה של אריאל זילבר.

(ברקע מוזיקה של אריאל זילבר)

בסוף ההופעה הוא הפתיע אותם, ושר שיר של עמיר.

עמיר: נגנבתי. זה היה פשוט ערב חלומי.

מאיה: הם נשארו בקשר, ואריאל הזמין את עמיר לשיר בהופעה שלו.

אריאל זילבר: בחור ששלח לי טייפ עם שירים, הוא רצה שאני אשיר, אני שמעתי את הטייפ, שמו עמיר לב, קבלו אותו.

(נגינת גיטרה ברקע)

עמיר: והוא נתן לי הרגשה שהוא מאמין בי, ואני אפילו לא ידעתי מה אני אעשה עם האמונה הזאת. לא היה לי בכלל שום כיוון על הדבר הזה.

אריאל זילבר שר: יצאנו לטיול הילד ואני וכל הזמן צחקנו, אמרתי זה נחמד אחד עם השני אבל לא יותר מידי אני רוצה להיות אחד עם השני….

מאיה: זאת הייתה הפעם הראשונה מאז סבא אהרון, שמישהו כל כך האמין בו ועוד גיבור תרבות שהוא אהב. עמיר סיים את התואר והוא היה קרוע בין הפעם הראשונה בחיים שהוא העז לחלום על מוזיקה כמקצוע, לבין החיים שההורים שלו רוצים שהוא יחיה.

(קול מטוס ברקע)

הוא טס לאנגליה וניסה להתקבל ללימודי וטרינריה בקולג' נחשב. אחרי כמה שבועות…

עמיר: מגיע מכתב הביתה, התקבלתי לוטרינריה בלונדון, אני אומר לאבא שלי, תשמע אני הולך למוזיקה, לא מעניין אותי, מה אני אתן אקמול לכלב? אני אנתח? זה לא אני. אני חושב שהוא לא דיבר איתי, כאילו, הכל שלום שלום, אבל איזה שנה כזה, זה היה בינינו שנה, משהו כזה שהם נגנבו מזה שאני הולך למוזיקה. זה שם, המוזיקה, היא סימנה להם משהו מאוד לא… את יודעת, אפילו זה יכול להיות, שהם התביישו בזה מהחברים שלהם.

מאיה: אחרי כמה חודשים עמיר ואמא שלו הלכו יחד למסעדה ביפו

עמיר: אני הייתי היחיד במשפחה שהייתה יכולה ללכת איתו לאכול חומוס כי אבא שלי לא אהב. אמרתי איזה כיף פיתות חמות וזה.

מאיה: ואז היא פתחה איתו את עניין הבחירה שלו במוזיקה.

עמיר: אז היא אמרה לי, אתה יודע אתה תצטער על זה, על מה שאתה עושה, מה אתה חושב, כל אחד יכול להיות פה במוזיקה? אתה חושב שאתה תכתוב שירים? אתה בכלל, מאיפה זה בא לך? אף פעם לא שרת, לא למדת לנגן, מה אתה עושה? לא יהיה לך כלום. אתה תעבוד בתור מחלק עיתונים כאלה, לא זוכר איזה מקצוע היא אמרה לי, תעביר מכוניות, משהו שעשיתי. אתה לא יודע איזה חיים קשים, אתה לא מאמין איזה טעות, היא אומרת לי, אתה עוד יכול לחזור, אתה עוד יכול לעשות. אמרתי לה, אמא, אם הייתי אומר לך שהבן שלך מאושר, את צריכה להיות הכי מבסוטית מזה, תארי לך, אני עכשיו לומד, עושה את מה שאת רוצה ומצב הרוח שלי בתחת והיית רואה אותי אז מה היית מבסוטית שאני מביא כסף וטרינריה שיש לי. לא הבינה בכלל מה אני מדבר.

מאיה: ובזמן הזה אריאל זילבר חיבר אותו להמון הפקות אחד ממשרדי ההפקות הגדולים של התקופה של מיכאל תפוח ואתי הנטה ושם התחילו לעבוד איתו על חומרים.

(שיר) תמיד תדעי כמו אצלי הכל הכל כמו ראי.

עמיר: במשרד היה גם את אריק, אריק איינשטיין היה, צבי מיכאל, תפוח, בגלל זה שלימדתי היה קורא לי המורה ואז יום אחד הוא אמר למיכאל יאללה תחתים אותו כבר, את המורה.

מאיה: בן כמה אתה בשלב הזה?

עמיר: עשרים וחמש. חוזה בין NMC לכמה תקליטים, את לא מאמינה.

מאיה: עמיר התחיל לעבוד על אלבום ראשון בהפקה של לואי להב, מי שהיה המפיק של תמוז ושל חתונה לבנה של שלום חנוך.

עמיר: אין, הם היו בטוחים שאני הכוכב הבא, NMC, ממש את לא מאמינה, השקיעו מלא כסף באלבום הזה, קולות רקע היו אראלה בר, דנה ברגר ואתי אנקרי, משה לוי קלידים.

עמיר שר: אתה לא מנסה יותר עצות מאחרים מאחורי הקו שלך תמיד שרים…

ולואי הפיק איזה משהו גרנדיוזי, אמריקאי וכל הזמן הייתה שם מישהי ב-NMC שהייתה נכנסת שומעת ואומרת it's fucking schlager, it's fucking schlager.

במיקסים, לואי שהוא, התחברנו מאוד ובאיזשהו שלב הוא אמר לי תקשיב, אתה לא בכיוון, אני אומר לו מה?

הוא אמר לי, עזוב, fucking schlager זה שום דבר, שירים לא טובים. בוא מה זה, כלום לא יצא. אנשים אומרים לי, איך הוא אמר לך את זה באמצע העשייה, לפני שאתם גומרים את זה, היינו כל כך קרובים. הוא אמר לי אתה חייב לכתוב כמו שאתה מדבר, אתה בן אדם הרבה יותר מדליק מהשירים האלה שאתה כותב, אתה חייב להראות את מי שאתה. אתה עברת, יש לך סיפורים אתה קורא ספרים, יש לך עולם, אתה כותב, בוא תכתוב מה אתה מה זה?! פשוט קבענו אני ואת ביום שבת מה זה השטות הזאתי?! זה לא ילך זה לא טוב.

מישהו אחר מדבר: מתוך אלבום בכורה של עמיר לב וחברים השיר הוא "פה סול לה"

(שיר) פה סול לה נתתי לה, נתתי לה…

מתוך אלבום הבכורה של עמיר לב, עמיר לב וחברים שיר הנושא והוא נקרא "רוצה לראות אתכם במקומי."

עמיר שר: יצאנו לטיול הילד ואני…

מאיה: לואי צדק, האלבום הראשון היה התרסקות, רק 600 אנשים קנו אותו. הביקורת שלו הייתה כל כך אמיתית ונוקבת שעמיר הפך אותו למנטור שלו לכתיבה.

עמיר: הוא לימד אותי, זה לא לימד אותי לכתוב לי, הוא לימד אותי להיות מחובר לעצמי. הוא אומר יש לך את הסיפור שלך והוא מוצדק כי אין אותו לאף אחד.

מאיה: לואי נסע לעבוד בארצות הברית ועמיר היה הולך לסניף הדואר בתל אביב ומשם…

עמיר: שולח לו בפקסים את השירים שאני כותב, אריה ורותי וכל אלה הוא היה לו משם חשבון חופשי, היה מתקשר לדירה שלי בכל מה, זה מדבר איתי שעות, מסביר לי, אני יודע שאתה חושב שזה משפט מגניב, אבל זה לא עובד לי, מה רצית להגיד, תכתוב לי עכשיו בדיוק את מה שרצית להגיד בלי שיר, תשלח לי את זה.

מאיה: באלבום השני שנקרא עמיר לב ויצא ב-95 זה כבר קרה.

עמיר שר: בקולות בהרים חשבו שזה יקרה ואיזה יום עצוב….

[הקלטה]: שדרנית: ביקורות נהדרות יש על התקליט החדש שלו, מספר 2 והביקורות הטובות האלה שיכנעו גם אותנו לארח אותו הבוקר באולפן שלנו, עמיר לב.

מאיה: השירים נוגנו ברדיו וההופעות היו מלאות.

עמיר: ההורים שלי היו בכמה הופעות שלי, לא בהרבה, אבל הם אמרו לי, תשמע, זה מתחת לכל ביקורת. אבל אני רק לא יכול לעשות איזה עניין, כי ברוך השם, כולם בריאים, על מה עכשיו אני נתקע על זה שאמא שלי עשתה כל כך הרבה דברים בשבילי, אז היא לא אוהבת את השירים שלי, זה פצע אבל אתה לא יכול להתייחס אליו.

מאיה: השנה היא 1996, אמיר בן 34, מוזיקאי מוערך, שכדי להתפרנס גם מלמד גיטרה במתנ"ס ביפו ומגנן בחצרות של בניינים משותפים. בבית שלו בנווה צדק, הוא עובד על שירים לאלבום חדש, שלישי. יש לו פינת עבודה קטנה, מעין גומחה כזאת, מתחת לקיר אלכסוני שבה הוא יושב ליד השולחן וכותב. שורות ראשונות יורדות אל הדף.

עמיר: איך שלא תסתכלי על זה, אנחנו מתרחקים, היית קונה לי ממתקים שאפסיק לצעוק.

מאיה: הוא חשב על מה שהמשפט הזה מספר, על הקשר בין ילד לאימא שלו.

עמיר: זה גאולה זה, דווקא זה עם הכי הרבה אהבה, היית מגלה אותי במצוקה שלי ואומרת סוכר כנראה תמיד זה נותן משהו לפחות לרגע.

(מוזיקה ברקע)

מאיה: בתקופה ההיא, לואי כבר חזר לארץ ועמיר היה מגיע לבית שלו כדי להראות לו את מה שהוא כותב.

עמיר: הוא אומר לי, חסר לי שם עוד משהו חסר לי שם איזו הסתכלות חוץ גופית שלך על עצמך ואני אומר what the fuck, מה זה חוץ, איך אני יכול לדבר על עצמי חוץ גופי, מה אני… הוא אומר, תראה את הסיטואציה, זה אתה אומר, היית קונה לי ממתקים שהייתם הולכים באיזשהו מקום, איך נראיתם? תחפש שמה ואתה הולך ואתה אתה רק עם זה. היית קונה לי ממתקים, חושב על הדבר הזה, מה זה חוץ גופי. עד שאתה עולה על התמונה.

מאיה: התמונה שעלתה לעמיר בזיכרון, הייתה של אחת מהנסיעות שלו ושל אמא שלו לרופא האלרגיה, דוקטור גוטר ביפו. זה היה יום גשום.

עמיר: אני זוכר את אמא שלי ואני הולכים ופתאום חשבתי איך נראינו, היא הייתה ירוקה ואני הייתי עם איזה מעיל כחול, היה לי כזה מעיל, כמו דובון צבאי, שאז זה היה באופנה והייתי ילד. פתאום ראיתי את שנינו מהצד, הולכים, היא נותנת לי יד, מחכים בתחנה של שמונים ושמונה. אמרתי, ככה ראו אותנו כולם היו מסתכלים, היו רואים את האמא והוא עם הדובון ככה לידה, הילד הקטן.

מאיה: ועם התמונה הגיעה השורה החסרה.

עמיר: יד ביד היינו הולכים כחול וירוק כחול וירוק.

מאיה: במשך ימים הוא ישב בגומחה חיפש את המילים המדויקות.

עמיר: אני עם הדף וכל פעם שאני מתחיל לכתוב אחד חדש, אני תולש את הדף, שם אותו לידי עם מה שכתבתי, מעתיק אותו על חדש עם המשפט החדש או המילה החדשה שהוספתי. אף פעם המילה, אני לא כזה בן אדם מסודר, לא תהיה כתובה, למעלה מוחק וכותב למעלה במקום, לא יכול להיות שזה יהיה כתוב ככה, כי זה לא בא אחרי זאת שמחוקה, זה הדבר הנכון, שיבצתי אותו, הוא צריך להיות ככה, אתה לא יכול לראות אותו בתור תוספת. זה חולני וזה לא קשור לשום מקום בחיים שלי, רק שמה זה קורה.

מאיה: עמיר סיים לכתוב את השיר.

עמיר: איך שלא תסתכלי על זה, אנחנו מתרחקים, אני לא בא לארוחות ולא שומר על קשר עם כולם ואת לא הולכת לים. את רוצה שיהיה לי נוח, שאני אגור בגבעתיים, אני אמות שם במרפסת, באחד החגים למטה, יתאספו השכנים. היית קונה לי ממתקים שאפסיק לצעוק, יד ביד היינו הולכים כחול וירוק כחול וירוק את תאהבי אותי תמיד גם אם תהיה לי כרס התאכזבת מהאישה שלי, היא לא לבשה שמלה. ואני רוצה אותה, רק אותה. היית קונה לי ממתקים שאפסיק לצעוק, יד ביד היינו הולכים כחול וירוק כחול וירוק.

אחרי שיש אותו אתה שר את זה.

מאיה: אתה תופס גיטרה ופשוט שר את זה .

עמיר: זה לא יאומן, זה לא יאומן, אתה לא יודע, זה יש מאין, באמת אפשר אחרי זה לחשוב שאולי יש איזה כוח עליון או משהו כזה כי אתה לא יכול להסביר את זה.

עמיר שר: את רוצה שיהיה לי נוח שאני אגור בגבעתיים, אני אמות שם במרפסת, באחד החגים, למטה התאספו השכנים.

זה כלום מגודל היריעה של מה שזה אומר לי, זה הכי טוב מכל מה שחשבתי, שיכול לתאר את המוות במרכאות, שהייתי מרגיש, אם הייתי חי כמו שהם רוצים. כל הניסיונות שלי לחיות את החיים שנניח הורי רצו שאני אחיה, נגמרו בכל כך הרבה שאט נפש, כאב ובתסכול, שאני בחיים לא אוכל גם להיות כזה וזה לא משהו שעבר אבל זה משהו שהפריד, בגלל זה, השיר הזה ופרידה בלי געגועים, אין לה משמעות.

מאיה: אבל למה אתה מתגעגע? למה שהיה או למה שיכול היה להיות?

עמיר: כן, לנורמלי הזה שהיה יכול להיות, לדבר הבלתי נתפס הזה, שצריך להיות בן כמו שיש לי עם הילדים.

מאיה: כשאתה כתבת את השיר הזה, אז כבר היית אבא?

עמיר: בטח.

מאיה: בכמה ילדים?

עמיר: שלושה, בטח.

מאיה: בזמן ההקלטות של האלבום החדש, הכינוי שאריק איינשטיין הדביק לעמיר, הפך למציאות. הוא התחיל לעבוד כמורה למתמטיקה בבית ספר ביפו. ב-1998 יצא האלבום השלישי שלו, בהפקה של אמיר צורף והוא נקרא "פעם בחיים."

[הקלטה]: שדרן: שלום, ברוכים הבאים לתוצרת הארץ, תוכנית המוזיקה הישראלית של הערוץ הראשון. השבוע אני שמח לארח כאן את עמיר לב. זה "פעם בחיים" וכל הביקורות שקראתי עליו עד עכשיו, אחזו חזק בכותרת הזו, שתקליט של פעם בחיים, אחת מהיצירות הישראליות החשובות במוזיקה.

מאיה: האלבום מאוד הצליח היו בו השירים "פעם בחיים" "עננים שחורים" וכמובן "כחול וירוק".

עמיר שר: איך שלא תסתכלי על זה אנחנו מתרחקים…

עמיר: סיפרתי לך שגם היא לא ידעה שהשיר עליה?

מאיה: לא

עמיר: עד היום. השמעתי לה את זה, שום דבר. אמרתי לה אמא על מה השיר, אמרתי לה את חושבת משהו פה זה, אישה אינטליגנטית זה, את יודעת מה זה, אולי יותר קשה, מאשר לא לאהוב את השירים שלך, כי זה אומר שהשירים שלך זה העולם הפנימי של שני אנשים שאמורים להיות מחוברים אפילו באסוציאציות זה לא קורה.

מאיה: כחול וירוק הפך לשיר שהוא מעין סימן היכר של עמיר לב. הכתיבה השירית התמציתית והמדויקת והאמת שהוא מחויב אליה גם בהופעות.

עמיר: וכל פעם שהייתי שר אותו, הייתי נזכר באמא שלי, אבל כל פעם, עשרות הופעות.

מאיה: עד שפתאום הוא הרגיש שהוא שר אותו מבלי שבאמת הצליח להתחבר.

עמיר: וכל פעם שהייתי שר אותו ואמרתי את השיר הזה אני לא יכול להשאיר ככה, כי אם אני לא שר אותו, עם הרבע זעקה עם הדבר הזה, בשביל מה אני שר אותו, אז הפסקתי להופיע איתו.

מאיה: ערב אחד כשאמיר הופיע בזאפה, רק הוא והגיטרה, משהו השתנה.

עמיר: ופתאום, בצורה לא מודעת, דפקתי את "כחול וירוק" באיזה הדרן והתרגשתי בטירוף ואמא שלי בדיור מוגן, הוא ליד זאפה, אתה שר ואתה חושב שמה זה העולם הזה, מה זה, מפרידים שתיים וחצי רחובות, עשרים קירות משם, אתה שר לה, היא לא ידעת שהשיר הזה עליה, אתה… זה הכי עצוב שיש.

עמיר שר: יד ביד היינו הולכים, כחול וירוק כחול וירוק.

האזנתם והאזנתן לשיר אחד אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק הזה יחד עם ניר גורלי.

תודה למור סיוון, אסף רפופורט ועודד דוידוב על עיצוב הסאונד והמיקס. בצוות שיר אחד חברים גם איל שינדלר ותומר מולווידזון. תודה לעמרי קפלן ונעם פלג על הסיוע בהפקה. תודה מיוחדת לגולן זוסקוביץ המלך על ההקלטות הנדירות של עמיר לב.

תודה לסתיו צבר, איתמר ולר, דנה נחום בן אליעד ובילי סגל גזליוס מהארכיון של כאן. מוזמנות ומוזמנים לבקר בעמוד הפרק, באתר 'כאן ארכיון' מחכים שם אוצרות. פרקים נוספים של שיר אחד אפשר למצוא בכל אפליקציות הפודקאסטים ובאתר כאן. תודה על האזנה, ניפגש בפרקים הבאים.

עמיר: ואמא שלי, עד היום, לפעמים שואלת אותי במה אני עובד והיא צלולה והיא הכל, אומרת לי, לא, אבל ממה אתה מתפרנס באמת, תסביר לי כאילו מה זה, הופעות אמרת לי, אני יודעת, מה זה 600-700 שקל הופעה 800 שקל, אני צוחק אומר לה יש לי חמישה ילדים אמא איך אני יכול לפרנס, אז אומרת לי, אז אני רוצה שתגיד לי מה אתה עושה.

תודה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comments


bottom of page