שיר אחד - הליכה לקיסריה

פתק שהוביל למציאת אוצר המילים שחנה סנש השאירה אחריה ובו הסתתר שיר אחד ״שלא יגמר לעולם״.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/04/2025.

‏[פרסומת]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏[רעש מסוקים]

‏מאיה: זאת שעת לילה מאוחרת, ורגע לפני שחנה סנש שעומדת לצנוח על אדמת אירופה, היא כותבת כמה שורות על פתק [צליל עיפרון על נייר], מקפלת את הנייר [צליל קיפול נייר], נותנת אותו לצנחן שאיתה, ראובן דפני, ואומרת לו…

‏[הקלטה] ראובן: "אם אני לא אשוב, תביא את זה לחברים משדות ים."

‏מאיה: זה ראובן דפני מספר על כך בקולו מתוך הארכיון. הוא לוקח את הפתק ומכניס אותו לכיס. עוברות כמה שעות, השחר עולה, הפרטיזנים באים ומספרים שחנה צנחה ועברה את הגבול. ואז דפני פותח את הפתק שהשאירה אצלו,

‏[הקלטה] ראובן: "ואני רואה שיר, אשרי הגפרור."

‏[צלילי "אשרי הגפרור" בלחן של דוד זהבי]

‏[הקלטה] ראובן: "קודם כל, לי אין כל הבנה לשירה, חסר לי איזה גלגל, אני לא מבין שירה. וחוץ מזה, זה נורא הרגיז אותי. [צוחק] פה מתח כזה, והיא כותבת לי שירים פה. אני ממש כעסתי, לקחתי את זה וזרקתי." [צליל נייר מתקמט]

‏מאיה: הוא משליך את הפתק שעף ברוח ונתפס באיזה שיח. אבל כעבור זמן מה הוא מתחרט.

‏[הקלטה] ראובן: "איזה קול בפנים אמר לי, בכל זאת, הסיכוי שהיא לא תחזור הוא סיכוי די טוב. היא ביקשה שתביא את זה לחברים. הלכתי בחזרה… [קול צרצרים וצעדים בדשא] זה לקח לי איזה שעה עד שמצאתי את השיר הזה."

‏מאיה: הפתק הזה הוביל למציאת אוצר המילים שחנה סנש השאירה אחריה. זה שבתוכו הסתתר שיר אחר, שלא יגמר לעולם.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע נתנאלה]

‏"אלי, אלי, שלא יגמר לעולם…"

‏מאיה: היי, אתם ואתן על "שיר אחד", אני מאיה קוסובר, והפעם הסיפור מאחורי "הליכה לקיסריה", שיר שהתגלה במקרה, והפך, כמו חנה סנש שכתבה אותו, לסמל. אבל מאחורי הסמל היו חיים. חיים של צעירה מבריקה שהסתיימו אחרי עינויים בשבי. המילים שנותרו מאחור זכו ללחן ולימים גם לביצוע איקוני של נתנאלה, שהעניקו להן חיים חדשים במוזיקה ובתרבות הישראלית.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע נתנאלה]

‏"אלי, אלי, שלא יגמר לעולם

‏החול והים, רשרוש של המים

‏ברק השמים

‏תפילת האדם…"

‏[צלילי גלים בחוף]

‏מאיה: חנה סנש נולדה בשנת 1921 בבודפשט, בירת הונגריה, למשפחה יהודית-ליברלית. אז קראו לה אנה. שם חיבה אניקו.

‏[צלילי נגינה מזרח אירופיים]

‏רקפת: היה לה אח אחד, גיורא, שהוא סבא שלי, שהיה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, אז הם ממש גדלו צמודים.

‏מאיה: זאת רקפת סנש, הנכדה של גיורא, אח של חנה.

‏רקפת: אבא שלה זה בלה סנש, סופר ומחזאי ידוע בהונגריה. ואמא שלה, קטרינה, שניגנה על פסנתר, למדה באקדמיה למוזיקה בווינה, אבל היא עזרה לבעלה. הוא כתב מחזות, והוא נפטר בגיל צעיר, כשחנה וגיורא היו בני שש וחמש.

‏מאיה: מות האב הותיר אחריו משולש. אמא ושני ילדים קרובים ואוהבים. המחזות שבלה כתב המשיכו להציג בהונגריה גם אחרי מותו. ומי שדאגה לכך והשאירה את המילים שלו בחיים, הייתה אלמנתו, קטרינה, שגידלה את ילדיהם במסירות.

‏רקפת: חנה וגיורא היו ככל הילדים, [צלילי ילדים] שיחקו, הלכו לבית הספר, אהבו ספורט, שיחקו פינג פונג [צלילי כדור פינג פונג קופץ], היה להם פסנתר בבית, ניגנו בפסנתר [צלילי נגינה בפסנתר]. בצעירותם, אבא שלהם באמת הקריא להם הרבה סיפורים, אז לאחר שהוא נפטר, הם כתבו את עיתון הסנשים הצעירים, היו העורכים בעצם של עיתון משפחתי שהם כתבו [צלילי מכונת כתיבה]. כבר בגיל צעיר אפשר היה לראות שחנה יש לה יכולת וכישרון כתיבה, לא פחות משל אביה. בשנות הנעורים היא התחילה גם לכתוב יומן, חוץ מהשירים.

‏מאיה: כשאנה הייתה בתיכון האנטישמיות התגברה ברחבי אירופה, והיא, שהייתה תלמידה מצטיינת, הרגישה איך המציאות מתחילה לסגור עליה. אמא שלה נדרשה לשלם לבית הספר יותר, משום שהייתה יהודיה, וכבר לא הרשו לה, לאנה, לנאום בחוגי הספרות כבעבר.

‏אז היא נחשפה לתנועת "מכביה", התנועה הציונית. היא התחילה ללמוד תנ"ך ועברית, ובשנת הלימודים האחרונה כתבה ביומן שלה, עדיין בהונגרית.

‏קריינית: [מקריאה] "אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. ובהמשך, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה שבה אנו חיים, קרבו אותי בינתיים לרעיון זה."

‏רקפת: היא מתחילה לגבש לעצמה את הידיעה שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל ולעזור בבניינה.

‏מאיה: במרץ 1939 היא כותבת לחנה מייזל, מנהלת בית הספר החקלאי לבנות בנהלל, שהיא מעוניינת לעלות לארץ. את המכתב הזה אנה כותבת בעברית. ביולי היא מקבלת סרטיפיקט, וחודשיים לאחר מכן, היא עולה על אונייה.

‏רקפת: נערה צעירה, שרק בקיץ חגגה ה-18, מחליטה החלטה. אחרי חצי שנה היא כבר במקום אחר, במדינה זרה, עם זה שהיא לבשה שמלות נשף והייתה בנשפים בהונגריה, למגפי גומי ומכנסי חאקי וכובע טמבל, עובדת בלול, ברפת, בבוץ, עושה תורנויות מטבח, לומדת חקלאות, שותלת שתילים. בחורה צעירה שהולכת בעצם די ללא נודע.

‏ואמא שלה, קטרינה סנש, שהייתה גם אישה מאוד חזקה, סמכה על הבת שלה עם כל זה שהיה לה קשה, ושחררה אותה, בעצם, ונתנה לה ללכת.

‏מאיה: לפלסטינה, ארץ ישראל, אנה מגיעה בחודש שבו פורצת מלחמת העולם השנייה. ספטמבר 1939. היא לבד, צלע אחת מתוך משולש שהתפרק. אחיה גיורא נסע ללמוד טקסטיל בצרפת, היא לומדת חקלאות בחמסין הישראלי, ואמהּ, קטרינה, נותרה בבודפשט. ביומן שלה היא כותבת על הכול, העבודה, השפה, הספרים שהיא קוראת, הבדידות. התהייה אם היא בחרה נכון. היא כותבת בעברית, ולפעמים חוזרת להונגרית. קרועה בין שתי המולדות, בין הזהויות, בין אנה לחנה.

‏ד"ר עמיאור: היא הייתה אישיות מאוד עצמאית.

‏מאיה: זה דוקטור חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

‏ד"ר עמיאור: היא לא החליטה עד כמה היא קורעת את הקשר עם העולם הקודם שלה, ועד כמה היא מקבלת על עצמה את ההמרה הזאת של להיות חלוצה בארץ ישראל.

‏מאיה: היא כותבת לאמא שלה מכתב מנהלל.

‏קריינית: [מקריאה] "עבודתי, מה חמודה היא. ברוחצי את הפרות אני לובשת מכנסיים, חוגרת סינר גומי ונועלת מגפיים, ולא אירא. לא תכיריני אמא. ואם פרה מתעקשת ולא תאבה לקום, להרים את רגליה או לציית לבקשתי, למרות בעיטותיי וניענועיי, מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית, ואני מאחלת לה לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית [געיית פרה], כי טרם למדתי לקלל בשפתנו. ולמזלי, אף הפרות אינן מבינות את קללותיי. וכך שורר בינינו יחס ידידותי."

‏מאיה: אבל כשהיא משובצת לעבוד במכבסה, והחלום הציוני ההירואי מתנפץ על חוף המציאות, היא כותבת ביומן בשפת האם שלה, הונגרית.

‏קריינית: [מקריאה] "לפעמים אני מרגישה כאילו שגיתי במעשיי. אילו הייתי יושבת לכתוב ברגעים כאלה, היו האותיות בוודאי נשטפות ונמחות על ידי הדמעות. אבל לרוב ברגעים כאלה אינני כותבת, אלא מכבסת, מטאטאה."

‏ד"ר עמיאור: ענייני בנים מופיעים לא מעט ביומן, ותמיד היא לא בטוחה.

‏קריינית: [מקריאה] "הנה בא א' לבקרני, ואחר כך גם ב'. כל כך הייתי רוצה להחליף את כל אלה באחד. אחד לפי רצוני. אך את כל אלה, גם יחד, ואפילו את האחד היחיד, הייתי נותנת כעת בעבור אחי שלי."

‏מאיה: והיא כותבת גם על הכתיבה עצמה.

‏קריינית: [מקריאה] "אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה, ולא רק לעצמי, ליומן, ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה."

‏ד"ר עמיאור: הקשר שלה לאמא שלה עולה מתוך המכתבים. קשר, אני מעז לומר, יותר מקשר רגיל של אמא ובת.

‏קריינית: [מקריאה] "הייתי רוצה להציב פסל לאמא. אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכנו שלנו, וויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זו דמותה של אמא שלי בלבד. כל האימהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה. אבל נדמה לי שאין רבות שגבורתן כל כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה."

‏מאיה: ויש שורות שנכתבות בצל החדשות מאירופה. בשלב הזה המלחמה בעיצומה, אבל ביישוב היהודי, יודעים רק על הגטאות בפולין. מבינים שהמצב רע, אבל לא מדמיינים עד כמה רע הוא.

‏קריינית: [מקריאה] "אני חולמת ועושה תוכניות, כאילו לא אירע כלום בעולם. כאילו אין מלחמה והרס. אין אלפי מתים יום יום. אין מטוסים ומפציצים."

‏מאיה: בערב יום הכיפורים, 11 באוקטובר 1940, היא כותבת כך:

‏קריינית: [מקריאה] "אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתור העוונות. שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו כי כל צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים על חטאים שנדמה לנו שלא חטאנו, או נאלצנו לחטוא. אינני רוצה לומר שרק הם, הדיקטטורים, הינם היחידים שגרמו למלחמה נוראה זו. שבירת הרוח, החושך הגדול, שרק הם אחראים לכל. מי איפה האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכל יחד. הבניין, הסדר, המוסר הקיים, כל האנושיות כאחד. אבל דווקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה."

‏מאיה: באותו עמוד היא כותבת על האשמה שהיא חשה כלפי אמא שלה ואחיה שנותרו באירופה בימי המלחמה. וגם מעצמה היא מבקשת סליחה, ואז כותבת על העתיד.

‏קריינית: [מקריאה] "והתוכנית לשנה החדשה? לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, בחיפוש הדרך, להיות בן אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד, אך אשתדל, כי זאתי הדרך היחידה שכדאי ללכת בה."

‏מאיה: ובסוף אותו עמוד היא כותבת את השיר הראשון שלה בעברית.

‏קריינית: [מקריאה]

‏"במדורות מלחמה, בדלקה, בשריפה,

‏בין ימים סוערים של הדם,

‏הנני מבעירה פנסי הקטן,

‏לחפש, לחפש בן אדם."

‏ד"ר זעירא: לא היה ידוע שחנה סנש כותבת.

‏מאיה: זה דוקטור מוטי זעירא, היסטוריון שכתב הרבה על גיבורי זמר עברי. אחרי שנתיים של לימודים, חנה מחפשת קיבוץ או גרעין להצטרף אליו. היא מתלבטת אם להצטרף לגרעין ההונגרי…

‏רקפת: אבל לא. היא לא בחרה בדרך הקלה או הפשוטה עבורה. היא נסעה ברחבי הארץ, ביקרה בכל מיני קיבוצים, הצטרפה לכל מיני קבוצות, ניסתה להרגיש בעצם איפה היא תוכל להיות משמעותית.

‏מאיה: 4 בפברואר 1942.

‏קריינית: [מקריאה] "חזרתי מביקור קצר בקיסריה. זו הפעם השנייה שהייתי שם, והפעם התרשמתי שוב ועוד יותר מאז. האופק הזה, בכל המובנים, כלפי הים והשדות, העבר והעתיד, מרחיב את הלב ומגביר את הרצון לעשות דבר גדול ויפה."

‏מאיה: היא מצטרפת לגרעין שדות ים. הקבוצה ממתינה בקריית חיים עד שיקבלו אישור לעלות לנקודה בקיסריה. החיים בקיבוץ הם לא מה שהיא דמיינה. היא לא מוצאת את עצמה בין הצברים, ומרגישה די מבוזבזת בעבודות.

‏קריינית: [מקריאה] "היום כיבסתי 150 זוגות גרביים. חשבתי שאשתגע. למה אני בכל זאת ממשיכה כאן?"

‏מאיה: ב-23 בנובמבר 1942 מתפרסמות ידיעות קשות בעיתון דבר.

‏ד"ר עמיאור: זה היה היום שבו, בבת אחת, בארץ התירו לפרסם שבאירופה יש השמדה. עד אז אנשים לא ידעו. גם היא לא ידעה. אנשים ידעו שקורה משהו מאוד לא טוב. פתאום בבת אחת כל העיתונים פרסמו 'באירופה מתבצעת השמדה', ומאז ואילך כל יום בכותרות של העיתונים 'קהילת זה הושמדה', 'קהילת זה הושמדה'. 'כך וכך יהודים…' ואנשים, שכמעט כולם היו יוצאי אירופה, נכנסו להלך רוח חרדתי. ההורים שלהם שם, המשפחות שלהם שם, העולם שלהם שם.

‏מאיה: ביום שאחרי חנה כותבת שיר חדש ביומן שלה. הוא נקרא…

‏קריינית: "בדרך לקיסריה", או "בדרך החוף לקיסריה". [מקריאה]

‏"אלי, שלא יפסק לעולם,

‏החול והים,

‏זמזום של המים,

‏ברק השמיים,

‏אמון האדם."

‏רקפת: דרך המילים האלה היא בעצם מדברת על עצמה, על מה מתחולל בתוכה.

‏ד"ר עמיאור: אני מדמיין שהיא הולכת על החוף בקיסריה וחושבת מה קורה מעבר לים. מה קורה שם?

‏רקפת: מסתכלת, מביטה אל השמיים, רואה את הים, דברים של הטבע שאין להם סוף. כל בוקר שנקום עדיין נראה את השמיים, נראה את המים, נשמע את הגלים. להאמין בחיים ולהאמין ביום למחרת.

‏ד"ר זעירא: היכולת לפנות אל משהו שהוא מעבר לך, ברגע של התפעמות, וזה רגע של התפעמות, השיר. מהטבע, מגודלו, מהיכולת להבחין בו ולדעת את מקומך בתוכו.

‏רקפת: בזמן המלחמה היא לא חושבת על, נגיד, נקמה, היא רואה את הטוב בכל דבר, אז היא באמת בוחרת במילים של הטבע ועדיין מאמינה בטוב.

‏ד"ר זעירא: להיות בעמדה שאומרת, מה כאן לא צריך להיגמר לעולם? כשמונים את זה, אז זה הולך מהטבע אל האדם, והאדם הוא לא משתלט על הטבע, הוא בעצם משולב בתוכו באופן רוחני.

‏ד"ר עמיאור: והכי משמעותי זה שבסוף היא אומרת "אמון האדם". היא העריצה את תרבות אירופה. הסיפור הנאצי היה בשבילה חורבן ברמה האישית. כל העלייה של היטלר והכל, זה היה קריסה של עולם והיא ראתה את עצמה חלק ממנו, היא ראתה את עצמה כדבר הכי נעלה שיש. יום אחרי שהיא שומעת מה קורה באירופה, היא צריכה אמון באדם.

‏מאיה: במהלך התקופה הזאת, חוסר האונים למול המציאות מציף אותה ומתעורר בה רצון לעשות מעשה, לנסות להציל את אמא ואחיה ולעזור בארגון עליית הנוער בהונגריה. את הרצון הזה פוגש אדם בשם יונה רוזן, גם הוא הונגרי, והוא מציע לחנה להצטרף לקבוצה של אנשי פלמ"ח שמתכננים לצנוח ולפעול בשירות הבריטים נגד הגרמנים. היא מגויסת לצבא הבריטי, עוברת קורס קשר והכשרה במורס, ואחריו קורס צניחה.

‏בתחושת תסכול, חנה וקבוצת הצנחנים ממתינים בתל אביב לקראת היציאה למשימה הסודית. הבריטים מושכים זמן ומצמצמים את מספר המשתתפים ממאות ל-32. חנה ביניהם. הם נפגשים עם מנהיגי היישוב העברי, בן גוריון מדבר על חשיבות המשימה, ואילו גולדה יושבת, שותקת, ובסוף פורצת בבכי.

‏רקפת: לפני שיצאה למשלחת של הצנחנים, היא איגדה את כל השירים במחברת אחת שהיא קראה לה "ללא שפה". ועל המחברת היה רשום הגר. הגר זה היה שם השליחות שלה, שם הקוד שלה.

‏מאיה: במחברת הזאת, שנחתמה שנה וחודשיים אחרי כתיבת השיר, יש גרסה חדשה וערוכה שלו, והשם שלו השתנה. הוא נקרא…

‏קריינית: הליכה לקיסריה.

‏[מקריאה]

‏"אלי,

‏שלא יגמר לעולם

‏החול והים,

‏רשרוש של המים,

‏ברק השמים,

‏תפילת האדם."

‏ד"ר עמיאור: שלא יגמר לעולם היא כתבה עם א', טעויות של עולים ושל הונגרים.

‏מאיה: את המחברת היא משאירה אצל מרים, חברתה מהלימודים בנהלל.

‏רקפת: לא יודעת אם היא חשבה על זה שאולי היא לא תחזור, כי היא השאירה עוד כל מיני חפצים, היא השאירה שעון אצל מישהו אחד, והיא פיזרה קצת דברים.

‏מאיה: ב-2 בפברואר, 1944, יש אישור למבצע.

‏[קול ממכשיר קשר - "יש אישור, יש אישור!"]

‏הצנחנים אמורים לצאת למצרים ומשם לאירופה, אבל כמו בתסריט הוליוודי, באותו יום ממש, גיורא, אח של חנה, מגיע לארץ.

‏רקפת: כשסבא שלי מגיע לנמל בעתלית, אחד העובדים שמה, כשהוא שומע את השם סנש, אומר, אני משדות ים, אני מכיר את חנה סנש, ובעצם ככה חנה ידעה שאח שלה הגיע. היא כבר עם המדים של הצבא הבריטי, הגיעה ועזרה לו לצאת, כי היו צריכים לעבור כל מיני עניינים במחנה בעתלית. בעצם היה להם 24 שעות להיות ביחד.

‏[הקלטה] גיורא: "באמת היה קשה אחרי כך הרבה שנים להיפגש וכבר להיפרד."

‏מאיה: זה גיורא סנש, בקולו, מתוך הארכיון. הפגישה הזאת מתרחשת אחרי חמש שנים שבהן לא התראו. יש להם רק לילה אחד להשלים פערים. גיורא לא ידע לאיזו משימה אחותו עתידה לצאת בבוקר.

‏[הקלטה] גיורא: "אז כשהיה חושך, פתאום שמעתי איזה בכי. ואני חשבתי, נו, טוב, חיילת, אבל בכל זאת, בחורה, סנטימנטלית. ולא הבנתי מה שהיא הבינה אז."

‏רקפת: סבא שלי, כמובן, לא ידע שזאת תהיה הפגישה האחרונה שלהם.

‏מאיה: במכתב שהשאירה לו, היא כתבה…

‏קריינית: [מקריאה] "האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת? שכך מוכרחה הייתי לעשות?"

‏מאיה: רגע לפני הצניחה, חנה כותבת את הפתק ההוא שהיא מפקידה בידי הצנחן ראובן דפני.

‏קריינית: [מקריאה] "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות…"

‏מאיה: ב-13 במרץ 1944 היא צונחת ביוגוסלביה. בזמן הזה, הונגריה כבר נכבשה על ידי הנאצים. היא עוברת את הגבול, נתפסת, נכלאת ונחקרת בעינויים.

‏[צליל דפיקות בדלת]

‏רקפת: בא בלש, דפק לקטרינה בדלת ואמר, 'את יודעת איפה חנה?' היא אומרת לו, 'כן, היא בארץ ישראל, בקיבוץ'. וכשהבלש מבין שבאמת קטרינה לא ידעת איפה חנה, הוא לוקח אותה ומביא אותה לכלא שבו חנה הוחזיקה. הוא פותח את הדלת וסבתא קטו רואה את חנה אחרי עינויים, אחרי שהיא לא ראתה אותה כמעט חמש שנים. בהפתעה גמורה, לראות את הבת שלה עם סימנים של פגיעות, של התעללויות, של עינויים.

‏אפילו כלאו אותה בהתחלה לחלק מהזמן יחד עם חנה, כי חשבו שזה ישפיע על חנה להגיד את הקוד או להגיד למה היא נשלחה, אבל חנה לא אמרה שום דבר. סבתא קטו ניסתה כל מה שהיא יכלה, מה שהיה באפשרותה, עורכי דין, וכל מה שהיה בידיה, להציל את הבת שלה. כעבור כמה ימים היא חזרה לפגישה עם אחד הנציגים שם של הבית כלא.

‏מאיה: קטרינה מנסה לדבר אל ליבו.

‏[הקלטה] קטרינה: "תעזור לי לפחות, תן לי עצה! מה לעשות עכשיו?? ממי אני אבקש רשות לביקור??"

‏מאיה: זאת קטרינה סנש, בקולה, מתוך הארכיון.

‏[הקלטה] קטרינה: "הוא היה מאוד מוזר…"

‏מאיה: הסוהר הלך לחלון, הסתכל החוצה, חזר, לבסוף הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו, ביקש גם מקטרינה לשבת, ואז אמר…

‏רקפת: שלפני כמה שעות חנה סנש הוצאה להורג. היא הרגישה ממש שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים באותו רגע.

‏[הקלטה] קטרינה: "פתאום היה לי חושך בעיניים."

‏רקפת: כי בעצם האופציה הזאת בכלל לא הייתה לה בראש, שהיא תגיע וזה מה שיבשרו לה. מוסרים לה את הבגדים, בעצם, שחנה לבשה. בתוך הבגדים היא מוצאת פתקים, ויש שם את הכמה מילים אחרונות בעצם שחנה כותבת לאמא שלה.

‏קריינית: [מקריאה] "אימי היקרה והאהובה, אין לי מילים. רק זאת אוכל להגיד לך. מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר, את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, ביתך."

‏רקפת: שתיהן היו נשים מאוד מאוד חזקות. חנה הייתה אישה מאוד חזקה, וגם סבתא רבתא שלי לא פחות.

‏מאיה: חנה סנש הייתה בת 23 במותה. אמה, קטרינה, שרדה את המלחמה, הצליחה לעלות לארץ, וחיה עד גיל 97.

‏רקפת: הייתה לי באמת את הזכות להכיר אותה. היא נפטרה כשאני הייתי בת 17. היא דיברה איתנו בעברית, אבל עם מבטא הונגרי.

‏מאיה: אחרי שנודע הדבר הירצחה, מגיע לפלסטינה, ארץ ישראל, הפתק שחנה כתבה. ראובן דפני החליט להציג את הפתק בפני ראש תנועת הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין.

‏ד"ר זעירא: הוא מגיע לעין חרוד. נכנס ליצחק טבנקין לחדר.

‏מאיה: ושם ישב גם משה ברסלבסקי, שהיה עורך ביטאון הקיבוץ המאוחד.

‏ד"ר זעירא: טבנקין לא יודע בדיוק מה להגיד לו, אבל ברסלבסקי, שהיה עם חוש ספרותי לא רע, אומר, 'לא יכול להיות שמי שכתבה את הארבע שורות האלה לא כתבה עוד דברים'.

‏מאיה: אז הוא יצא לבדוק את העניין.

‏ד"ר זעירא: הוא נוסע באוטובוס לשדות ים, מסתובב שם ביום קיץ, לוהט כזה, עם החום של ארץ ישראל, ושואל אנשים. ולא כל כך יודעים, בסוף חברה שלה אומרת לו, 'תשמע, היא גרה בצריף, הנה המפתח, תיכנס'. [צליל מפתח במנעול, דלת חורקת]

‏נכנס לחדר. ומוצא מתחת למיטה, בתוך קופסת נעליים עם שרוך, הוא בעצם מוצא את כל האוצר הספרותי הענק של חנה סנש, שלא הכרנו בכלל! שזה גם יומן וגם מחזה וגם מכתבים וגם שירים.

‏מאיה: הוא פתח את המחברת עם הכותרת "ללא שפה", שלתוכה חנה סנש העתיקה את השירים שלה.

‏ד"ר זעירא: השיר הראשון שפוגשות עיניו זה השיר "הליכה לקיסריה". וכשהוא קורא את זה, הוא יודע מה הוא צריך לעשות. הוא עולה על האוטו, נוסע הביתה לקיבוץ נען, הוא היה חבר קיבוץ נען מהמייסדים.

‏מאיה: ברסלבסקי הגיע לחדר של חבר קיבוץ אחר, דוד זהבי, החשמלאי של המשק, ומי שבהמשך חייו יהיה המלחין הצבר הראשון. זה שחתום על לחנים לקלאסיקות כמו "הן אפשר" ו"אני נושא עימי". בחדר ברסלבסקי סיפר לזהבי על השיר הקצר של חנה סנש, וביקש שילחין אותו.

‏ד"ר זעירא: ועוד באותו ערב, על הפסנתר שהיה לו בחדר, מלחין דוד את השיר הזה בחמש דקות, עם פרץ בכי בלתי נשלט. [נגינת פסנתר]

‏ד"ר עמיאור: "אלי" כתוב רק פעם אחת, דוד זהבי הכפיל את זה כי הוא רצה את האפקט התפילתי.

‏ד"ר זעירא: השקתו הראשונה של השיר הייתה בנען, בערב שבת מרגש במיוחד, בסוף נובמבר 1945. קראו לזה, 'ליל שבת שהוקדש לזכרה של חנה סנש'. ואף על פי שהערב הסתיים לאחר 11 בלילה, לא היה רצון להתפזר. חברים המשיכו לשבת בחדר האוכל ושרו.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע רמה סמסונוב]

‏"אלי, אלי,

‏שלא יגמר לעולם

‏החול והים

‏רשרוש של המים…"

‏מאיה: דוד זהבי לימד את השיר בהתיישבות העובדת, ובכינוסים של הנוער העובד. יש הקלטה שלו מ-54', שרה בה רמה סמסונוב. מ-57' יש ביצוע של יפה ירקוני, בליווי תזמורת "הד ארצי" ומקהלת "ציון", בעיבוד וניצוח של מרק לברי.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע יפה ירקוני]

‏"…ברק השמים,

‏תפילת האדם…"

‏מאיה: ב-64' שר אותו שמעון ישראלי.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע שמעון ישראלי]

‏"החול והים

‏רשרוש…"

‏מאיה: ויש גם גרסה של נחמה הנדל, שרה עם הגיטרה.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע נחמה הנדל]

‏"…של המים

‏ברק השמים

‏תפילת האדם…"

‏מאיה: נדמה שהשיר הזה היה כאן מאז ומעולם, ואף אחד מהביצועים הרבים לא הפך להיות האחד שמזוהה איתו.

‏[צליל רדיו ישן]

‏מאיה: בשנות ה-70 תחנות הרדיו של רשות השידור לקחו על עצמן תפקיד, לייצר ולשמר תרבות עברית. במסגרת התפקיד הזה, אנשי ונשות קול ישראל, יזמו ב"בית המורה" בתל אביב מופעים והקלטות של שירים עבריים.

‏נתנאלה: חגיגת זמר, לתת במה לשירים הישנים. והיו עושים "הקלטות מגן", מה שנקרא, עם התזמורת והכל.

‏מאיה: זאת נתנאלה. היא הייתה אז כוכבת צעירה שהופיעה בפסטיבל הזמר והפזמון עם שיר היונה.

‏[השיר "שיר היונה" בביצוע נתנאלה]

‏"גבוה, מעל המגדלים

‏היונה פורשת כנף…"

‏נתנאלה: פתאום בערב אחד כל הארץ יודעת מי אני. לאדם כמוני, מהסוג שלי [צוחקת], קשה לעכל דברים כאלה. למרות שמאוד רציתי להצליח, ולמרות שבאמת, האמביציות שלי הן היו כלפי העולם בכלל. אני רציתי להיות זמרת, שכל העולם יכיר אותי.

‏[מחיאות כפיים]

‏מאיה: על בימת פסטיבל הזמר והפזמון של 1974, היא עלתה כשהיא לבושה מדי צבא. אלו היו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, ושיר אחר של נתנאלה לא הפסיק להתנגן ברדיו.

‏[השיר "היה לי חבר היה לי אח" בביצוע נתנאלה]

‏"היה לי חבר, היה לי אח

‏הושט לי יד כשאקרא,

‏היה לי חבר, היה לי אח

‏הושט לי יש בעת צרה

‏אני אחיך, אל תשכח…"

‏נתנאלה: את השיר הזה שרתי בפני חיילים, שחזרו מהקרב, וחיילים שעמדו לצאת לקרב. שלחו את כל הלהקה למיתלה. והגענו לשם, ומפקד הבסיס בא, ואמר לנו, 'תשמעו, המצרים הורידו כאן צנחנים, והמצב לא טוב, ואנחנו חייבים לפנות אתכם'. באותו יום שלחו אותי ועוד שניים לאיזשהו מוצב קטן להופיע בפני כמה חיילים.

‏[צליל מטוסים טסים בשמים]

‏אנחנו רואים מרדף של מיראז' אחרי מיג. אנחנו רואים איך שהמצרי צונח, לא הרחק מאיתנו, שתביני, ואני עומדת ושרה בפני החיילים. ואיך שאנחנו חוזרים לבסיס, במיתלה, אזעקה, ואז אני רצה. כולם רצים וצועקים, 'לבונקר, לבונקר'. ואז אני נתקלת בגדר תיל ונופלת על הראש, ומאבדת את ההכרה, וכולם רצים, ואני נשארת שם.

‏מסתבר שהמצרים הורידו פצצת השהייה, בבסיס, ואני שם, ואז מתי סרי מסתובב אחורה, ורואה אותי שוכבת, הוא רץ בחזרה, וגורר אותי לבונקר. ותוך כמה דקות הפצצה הזאת מעיפה את כל הביתנים שם, איפה שאני הייתי שם, בערך. כמובן שנותרה איזושהי טראומה מאותה מלחמה, ופחדים נוראים, כל פעם ששומעים אזעקה, אבל החיים ממשיכים.

‏מאיה: ב-1976, אנשי "קול ישראל" פנו לנתנאלה, וביקשו שתשתתף בחגיגת הזמר.

‏נתנאלה: ואז ניגש אליי חנוך חסון, ואמר לי, 'אני רוצה שתעשי את "הליכה לקיסריה"'. ואני הכרתי את השיר בתור "אלי אלי", לא ידעתי מה זה הליכה לקיסריה.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע נחמה הנדל]

‏"אלי, אלי…"

‏נתנאלה: אמרתי, 'אה, "אלי אלי", זה השיר של נחמה הנדל…' אז הוא אמר לי, 'שימי את זה בצד'. [צוחקת] 'אני אתן לך את המילים', ואמרתי לו, 'לא, לא נראה לי שהשיר הזה מתאים לקול שלי', כי שמעתי את הקול שלה, ולא… היא שרה את זה עם גיטרה, וזה היה…

‏מאיה: אבל חנוך חסון, שהיה ממייסדי פסטיבל הזמר והפזמון, עורך תוכניות המוזיקה של קול ישראל, וגם כונה אז 'שׂר הזמר העברי', הביט בנתנאלה ואמר לה…

‏נתנאלה: 'חכי, את לא תצטערי. אני מבטיח לך, את לא תצטערי'. טוב, בן אדם מנוסה. אמרתי, 'נקשיב'.

‏מאיה: נתנאלה חזרה הביתה עם דפים שעליהם מודפסות המילים.

‏נתנאלה: לא הכרתי את המילים. את יודעת, שמעתי ככה ברדיו מדי פעם את השיר, זכרתי את המנגינה, אבל את המילים לא הכרתי. ולא ידעתי כלום על חנה סנש גם. אני לא זוכרת שלמדנו עליה משהו. והסתכלתי על הטקסט הזה ואמרתי, 'וואו!'.

‏"אלי, אלי, שלא יגמר לעולם, החול והים רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם". זהו. מה צריך יותר? זה שיר שמכיל הכל, זה כמיהה לחיים. השורות אמרו לי המון כי אני גדלתי בבית קשה, ילדות מאוד קשה… גדלתי בלי אבא, הוא נפטר לפני שנולדתי, ו… ואמא עם שישה ילדים ו… היה נורא נורא נורא קשה. והכמיהה הזאת לחיים, זה היה משהו שדיבר אליי מאוד. ואז התחלתי לקרוא גם קצת על חנה סנש.

‏מאיה: ואחרי שהדמות של חנה סנש, המילים והלחן, מצאו מקום בליבה, נתנאלה חיפשה את הדרך שלה לשיר את השיר הזה.

‏נתנאלה: גדלתי בשייח' מוניס, שכונה ערבית בתל אביב. היו לנו מערות שם. אז הלכתי לטבע, ישבתי עם הטקסט, והתחלתי לשיר את השיר הזה. בטבע. [ברקע השיר "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם…"] ככה למדתי אותו. ואחר כך הכל היה קל. הוא כבר היה שלי, אני הרגשתי שזה היה חומר ביד היוצר כבר. הרגשתי שאני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה.

‏מאיה: יום ההקלטה החגיגי בבית המורה הגיע.

‏נתנאלה: באותו יום הייתי מאוהבת, והיה לי נורא נורא קשה. מצב רוח נורא. לרגע אחד רציתי לעלות למעלה לחדר הבקרה ולהגיד לחנוך [בנימה מבודחת], 'אין מצב שאני הולכת להקליט היום את השיר'.

‏מאיה: אבל למה מאוהבת במצב רוח נורא? כי הצד השני לא היה מאוהב?

‏נתנאלה: הוא היה, אבל היה מאכזב… והגעתי עם מפח נפש נוראי. קמתי בבוקר ואמרתי, 'איך אני עושה את זה? איך אני עושה?' לקחתי את עצמי בידיים, ועם האבן הכבדה הזאת בלב, עליתי על הבמה שם והקשבתי לפלייבק.

‏[מנגינת תחילת השיר מתנגנת]

‏אני שומעת את התזמורת והמקהלה, מקהלת רננים, זה שישים איש עושים קולות שמה. וואו! פתאום שכחתי את הכל, אבל המועקה עדיין הייתה שמה. אני הרגשתי שזה נורא נכון לשיר הזה.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע נתנאלה]

‏"אלי, אלי,

‏שלא ייגמר לעולם…"

‏נתנאלה: ותוך כדי שאני מתחילה לבצע את השיר, התחלתי לבכות, [צוחקת] וזה היה פשוט נורא מרגש.

‏[המשך השיר "הליכה לקיסריה"]

‏"החול והים,

‏רשרוש של המים…"

‏נתנאלה: עשיתי את השיר הזה בשני טייקים, אני זוכרת. לקחנו את הטייק הראשון.

‏[המשך השיר "הליכה לקיסריה"]

‏"ברק השמים,

‏תפילת האדם…"

‏מאיה: שומעים את הבכי שלך שם?

‏נתנאלה: אני חושבת שכן, אני עד היום שומעת אותו. אני יודעת, [צוחקת] אני מרגישה את זה, כן.

‏[המשך השיר "הליכה לקיסריה"]

‏"החול והים,

‏רשרוש של המים…"

‏מאיה: העיבוד היה של יצחק גרציאני.

‏נתנאלה: אני רציתי שהוא יהיה ממש בהדרגה, שהכמיהה לחיים באמת תגיע לאיזשהו שיא, לאיזשהו פיק. והוא עשה את זה.

‏מאיה: את הביצוע הזה חברת התקליטים קנתה מ"קול ישראל", והוא נכנס לאלבום הראשון של נתנאלה. ברדיו השמיעו אותו בעיקר בימי זיכרון. השנים עברו, נתנאלה המשיכה להקליט ולהופיע, ול"הליכה לקיסריה" תמיד היה מקום של כבוד בהופעות שלה. ואז יום אחד, בסוף שנת 1993 נתנאלה הייתה בבית…

‏נתנאלה: בעין הוד, יש לי שני ילדים קטנים, הבן בן שנתיים, הבת בת חמש וקצת. מצלצל הטלפון [צלצול טלפון], מציג את עצמו בחור בשם יונתן צ'יזיק, הוא אומר לי, 'את לא מכירה אותי, אבל אני מייצג כל מיני חברות סרטים, את יוניברסל פיקצ'רס למשל. עכשיו יש סרט חדש של סטיבן ספילברג, הוא עוד לא יצא', והוא מתחיל לספר לי את כל הסיפור על סטיבן ספילברג, ועל הסרט שהוא עשה, "רשימת שינדלר".

‏[הקלטה מהסרט "רשימת שינדלר"]

Schindler: “How many?”

Stern: “850, give or take.”

Schindler: “Give or take what, Stern? give or take what? Count them, how many?!”

‏נתנאלה: הוא מתאר לי את הסרט. זה סרט על גרמני, נאצי, שהיה איש עסקים, והוא העסיק יהודים בבית החרושת שלו. ובדרך הזאת הוא הציל גם הרבה יהודים.

‏מאיה: אחרי שהוא סיפר לה את העלילה, יונתן הוסיף שהשיר שבחרו לסיים איתו את הסרט היה "ירושלים של זהב".

‏[השיר "ירושלים של זהב" בביצוע שולי נתן]

‏"ירושלים של זהב…"

‏מאיה: אבל כשהם הציגו את הסרט בפני מבקרים ישראלים, כולם התפלאו ואמרו…

‏נתנאלה: 'מה פתאום ירושלים של זהב?' כי זה קשור למלחמת ששת הימים, ופה מדובר על מלחמת העולם השנייה.

‏מאיה: את התגובה של המבקרים העבירו לסטיבן ספילברג.

‏נתנאלה: והוא פשוט נדהם, הוא קיבל שוק, הוא אמר, 'אוי ואבוי, מה נעשה? זה אסון מה שקרה, למה לא אמרו לי? למה לא ידעתי??'

‏כבר התחילו להפיץ את הסרט, שלחו כבר עותקים לכל מיני ארצות, אבל חלק עדיין לא הספיקו. את העותקים האחרונים שנשארו, זה לישראל, בוודאי שאנחנו חייבים לשנות את השיר. ואז התייעצו עם יונתן, שהוא היה ישראלי, והוא אמר, 'הו, יש לי רעיון!'

‏מאיה: יונתן סיפר להם על חנה סנש ועל השיר שכתבה, והוסיף כמה מילים על נתנאלה.

‏נתנאלה: 'יש זמרת שהקליטה את השיר הזה, ויש לי את האלבום שלה'. ואז הוא מחפש בבוידם, הוא אומר לי, 'את לא מתארת לך, הפכתי את העולם בשביל למצוא את האלבום שלך, כי ידעתי שהוא לא נמצא בשום חנות. [צליל רוכסן נפתח] ולבסוף מצאתי את האלבום באחת המזוודות, שלחתי אותו מיד לסטיבן, וכשהאלבום הגיע, הוא יצר איתי ישר קשר, ואמר לי, 'זה בדיוק מה שחיפשתי!'

‏מאיה: התגובה של ספילברג הייתה קצרה וחד משמעית.

‏נתנאלה: 'תשלחו לי את הזמרת. [צוחקת] שלחו אותה אליי'. ולכן אני מתקשר אלייך.

‏מאיה: בצד השני של הקו, נתנאלה הייתה די בשוק.

‏נתנאלה: לא כל כך האמנתי. כי באמת באותה תקופה, היו מתקשרים אנשים, וממציאים, 'אני מתקשר מערוץ שניים…' אמרתי, 'אתה יודע מה, יונתן? תבקש מהמפיק שישלח לי פקס. אני מחכה להזמנה'.

‏[צליל פקס מצלצל ומדפיס]

‏מאיה: בבית של נתנאלה, הפקס מצלצל. ואז פולט דף שעליו הזמנה חתומה מ-universal pictures. בתוך יומיים היא מצאה את עצמה על טיסה להוליווד, כדי להקליט את השיר ההוא, שחנוך חסון שכנע אותה לשיר לפני עשרים שנה.

‏נתנאלה: first class, אני נוסעת כמו מלכה. כשאני מגיעה לשדה התעופה, מחכה לי הנהג מונית עם השם שלי. הוא לוקח אותי ללימוזינה מפוארת, ואני… [צוחקת] אני בחלום. הוא לוקח אותי לבית מלון, כזה מפואר, בבוורלי הילס. אני עולה לחדר, אני נכנסת לחדר, אני רואה את הרהיטים זזים, והמנורה ככה.

‏מאיה: אלו היו רעשי לוואי של רעידת אדמה גדולה שאירעה באזור. נתנאלה ניסתה לנוח ולהתכונן להקלטה.

‏נתנאלה: בערב מתקשר אליי ג'ון וויליאמס.

‏מאיה: ג'ון וויליאמס נחשב המלחין של הקולנוע האמריקאי, והוא היה גם השותף שעבד עם ספילברג על פס הקול של הסרטים שלו.

‏נתנאלה: ומציג את עצמו ואומר לי, 'ברוכה הבאה, מאוד שמח שהגעת, מחר יש לנו הקלטה, ואני שואל את עצמי, איך היית רוצה שהעיבוד ישמע?' אני אומרת, מה, מהיום למחר הוא כותב את העיבוד? איך זה עובד הדבר הזה? יש שם קטע בשיר, מהמילה "החול והים", בשורה השלישית של השיר.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע נתנאלה]

‏"החול והים,

‏רשרוש של המים…"

‏נכנסים שם בסים מאוד נמוכים, קונטרבסים. אמרתי לו, 'את זה אני מאוד רוצה שיהיה בשיר'.

‏מאיה: מה הם מבטאים לדעתך?

‏נתנאלה: עומק. יש שם גלים, כן? החול והים, רשרוש של המים. [צלילי גל על החוף] ואת שומעת איך שזה לאט לאט עולה ויורד. ויחד עם זה אני רוצה שיהיו גם קולות. אז הוא אמר לי, 'אנחנו נסדר את זה'.

‏מאיה: למחרת היא הגיעה לאולפן, פגשה את המפיק, חתמה על החוזה, ואז ג'ון וויליאמס ניגש אליה, חיבק אותה והוביל אותה במהירות למיקרופון.

‏נתנאלה: את מגיעה להוליווד, הכל מתקתק לפי השעון. אין זמן לשבת ולהסתכל, להתרווח, ליהנות, לא. הכל לפי השעון. התזמורת כבר חיכתה לי. הוא יושב מולי, ג'ון וויליאמס, הוא אומר, 'קודם נעשה חזרה קטנה, ואחר כך נקליט'. הוא ביקש שאני אזמזם את זה בהתחלה. [נשמע הזמזום שמופיע בתחילת השיר] הזמזום הזה הוא זמזום של אנחה. הנה, בסוף הגענו לשם. ומתחילים בהקלטה.

‏[השיר "הליכה לקיסריה", בביצוע נתנאלה]

‏זמזום

‏"אלי, אלי,

‏שלא יגמר לעולם

‏החול והים…"

‏נתנאלה: עשינו את השיר. הוא אומר לי, 'הגעת עד הנה בשביל שתי דקות'.

‏מאיה: את סטיבן ספילברג נתנאלה פגשה בהקרנת הבכורה של הסרט בישראל. היא הגיעה לקוקטייל במלון שבו הוא התארח. [רחשי אנשים משוחחים]

‏נתנאלה: הוא הסתכל עליה ואמר לי, 'זו את, נכון?' [צוחקת] והתחבקנו והצטלמנו, ואחר כך הלכנו עם שומרי הראש שלו עד לבית הקולנוע, שם הקרינו את הסרט. הלכנו ברגל לאורך הים. [צלילי גלים על החוף]

‏מאיה: הם צעדו שם יחד, שנים אחרי שחנה סנש הלכה לאורך אותו הים מנקודה אחרת. כשאותן מילים מלוות אותה ואותם. הם הגיעו לקולנוע, ההקרנה החלה, ובסוף הסרט עלה השיר שליווה את סצנת הסיום של רשימת שינדלר.

‏זאת הייתה סצנה חדשנית בשפת הקולנוע, שבה השחקנים מהסרט פוגשים את הגיבורים האמיתיים מאחורי הדמויות שלהם. האנשים ששרדו, ילדיהם ונכדיהם.

‏[השיר "הליכה לקיסריה", בביצוע נתנאלה]

‏"…רשרוש של המים,

‏ברק השמים,

‏תפילת האדם…"

‏מאיה: והשיר הזה, שנאחז בטבע, בטוב שבאדם ובחיים עצמם, חי הרבה יותר שנים מהאישה שכתבה אותו.

‏רקפת: היא לא ידעה שהסוף שלה יהיה כזה סוף טרגי, או היא לא ידעה שכל מה שהיא כותבת יהיה פתוח לקהל הרחב וכולם יכירו, זאת אומרת, יהיה נגיש לכולם. היא בעצם, זה החיים שלה, האישיים שלה. חשוב לי שיכירו את זה שהיא הייתה בן אדם, אדם, אישה. עם רצונות, עם שאיפות, עם מחשבות, עם הרהורים, עם התלבטויות. היא הרגישה גם לפעמים בודדה, זה להוריד אותה מהמיתוס או מהעץ הגבוה כזה של עשו אותה גיבורה ואמיצה. נכון, הסוף שלה הוא באמת כזה, אבל זה לא משהו שהיא ניבאה אותו או חשבה שזה מה שיקרה. ברור שהאישיות שלה הביאה אותה לידי זה, אבל בסופו של דבר היא אהבה לנגן על פסנתר, לשחק פינג פונג, לקרוא, לכתוב.

‏הלוואי והייתי יכולה לפגוש את כל אחת משלושת הדמויות האלה, את קטרינה, את סבא שלי עוד פעם ואת חנה, כי יש לי כל כך הרבה שאלות שהייתי רוצה לשאול.

‏מאיה: האזנתם והאזנתן ל"שיר אחד". אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק הזה יחד עם ניר גורלי.

‏תודה למור סיוון, עודד דוידוב ודניאל שמר על עיצוב הסאונד וגם על הנגינה. תודה לאסף רפפורט על המיקס, תודה מיוחדת ליעל ביאגון-ציטרון על הקריינות ולנועם פלג על הסיוע בתחקיר ובהפקה. במערכת "שיר אחד" חבר גם תומר מולוידזון. תודה לבילי סגל גזליוס ולרונן וייס מהארכיון של כאן.

‏כל הפרקים של "שיר אחד" מחכים לכם ולכן להאזנה בכל יישומוני ההסכתים וגם ביישומון "כאן", בו אפשר למצוא את כל עולם התוכן של כאן בדיגיטל, בטלוויזיה וכמובן ברדיו.

‏תודה על האזנה, ניפגש בפרקים הבאים.

‏[השיר "הליכה לקיסריה" בביצוע נתנאלה]

‏"אלי, אלי,

‏שלא יגמר לעולם

‏החול והים,

‏רשרוש של המים,

‏ברק השמיים,

‏תפילת האדם.

‏החול והים,

‏רשרוש של המים,

‏ברק השמיים,

‏תפילת האדם."

‏[פרסומת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה