top of page

שיר אחד - מחר אני בבית | אתניקס

סיפור על שני מוזיקאים שׁלחמו במלחמת לבנון, ושנים אחר כך שיר שכתבו הפך כמעט במקרה להמנון היציאה משם


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/01/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת רקע]

ניר: שנת 1998 הייתה שנת שיא בקריירה של להקת "אתניקס".

תמיר: במצעד של רשת ג', אני אומר מהזיכרון, לפחות שליש מהמצעד, אם לא יותר, היה שירים של אתניקס. כולל שיר השנה, "דמעות" של אייל גולן, "יפה שלי", "לקנות לך יהלום" של אייל גולן, "התמונות שבאלבום", שיר של חיים משה, זכינו עליו בפרס אקו"ם. "אין כמו אמא", שיר של אתניקס, "ב.מ.וו שחורה". משהו באמת שאתה אומר טוב…

[השיר "ב.מ.וו שחורה" מתנגן] הרימו ידיים, קצב ברגליים, מסיבה גדולה הלילה…

זאב: אנחנו האמנו בשירים של קצב - בום, בום, בום ורגליים ולזוז. כל הזמן אנחנו צריכים להיות בסוג של מרדף אחרי עצמנו. לא כיוונו להיות להקת שירה בציבור, זה לא היה הקטע שלנו אז.

ניר: ובזמן שאתניקס חיפשו להרקיד, מהדלת האחורית יצא להם שיר קצת אחר.

היי, אני ניר גורלי והיום ב"שיר אחד" - "מחר אני בבית" של להקת אתניקס.

זה סיפור על שני מוזיקאים שלחמו במלחמת לבנון, ושנים אחרי אותה מלחמה שיר שכתבו הפך, כמעט במקרה, להמנון היציאה משם.

[השיר "מחר אני בבית" מתנגן]

כמו עברו מאה שנה כל שעה קשה עלי

את ודאי לא ישנה לא עצמתי את עיני

תמיר: זה לא שיר יציאה מלבנון, [צוחק] צריך להבין את זה. אנחנו לא כתבנו שיר מחאה לצאת מלבנון, כתבנו שיר על הרגשה של חייל, שבאיזשהו מקום אומר לעצמו, נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה, כי מה שקרה גם בתקופה שאני הייתי, חמש עשרה שנה לפני זה, חייל שאומר, מה אני עושה פה? בחייאת, מה אני עושה פה?

[המשך השיר "מחר אני בבית"]

לא רוצה את הכאב שבא עיניים

הכאב הזה יובס באהבה

חכי לי שאחזור מחר אני בבית

נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה

ניר: בשנת 1980 נער מהרצליה בשם תמיר קליסקי התגייס לצבא.

תמיר: התקבלתי ללהקה צבאית, [מוזיקה בסגנון להקות צבאיות מתנגנת ברקע] הייתי אמור להיות הקלידן של להקת הנח"ל, ואז היה רמטכ"ל רפאל איתן, רפול, ביטל את הלהקות הצבאיות [מוזיקת רקע נפסקת בפתאומיות] ובעצם נשלחתי להיות לוחם.

כמובן שהחבר'ה צחקו עליי, לדעתי עד היום האחרון שהייתי בצבא, כל משאית שהתקרבה לבסיס אמרו לי, קליסקי, הנה, המשאית של הלהקה הבאה לקחת אותך. [משאית צופרת]

הייתי ללא ספק הלוחם הגרוע ביותר שאי פעם דרך בצבא, אבל יצא שהייתי צלף לא רע ועל כך הייתה תפארתי. [תיפוף צבאי]

ניר: באותן שנים נער אחר מחולון בשם זאב נחמה אמור היה להתגייס ללהקה צבאית והתוכניות שלו השתנו מאותה סיבה.

זאב: הגעתי לחיל הים, [רחשי גלים] עשיתי שירות על ספינת טילים, שירות קסום בעיניי, היה לי תפקיד חשוב בספינה וגם נהניתי מכל הקטע של הים וההפלגות, בכלל חיל הים זה חיל מופלא.

ניר: תמיר שירת בגדוד חמישים של הנח"ל. הוא זוכר שהמח"ט שלהם אמר:

תמיר: "אתם תעשו מלחמה, תתאמנו ברצינות, תהיה מלחמה".

ניר: אבל תמיר בכלל עמד להשתחרר, והוא אפילו קיבל את האחריות לארגן את מסיבת הסיום.

תמיר: [מוזיקה אלקטרונית קלילה] אתה יוצא שבועיים לפני כולם כבר לקיבוץ ואוסף איתך כמה נגנים וכבר אתה עם הבנות בקיבוץ, וזה כבר עולם אחר לגמרי, כבר סיימת, זה פריבילגיה עצומה.

והיה לילה, לקראת סוף השירות, שחבר ביקש ממני להחליף אותו לשמירה, היות שבלאו הכי מחר אני יוצא, כבר לא היה לי אפוד, לא היה לי נשק, וביקש ממני בין שתיים לשתיים וחצי, או לשלוש, לשמור בש"ג.

ניר: כשתמיר הגיע לעמדת השמירה, החייל ששמר לפניו אמר לו:

תמיר: "שמעתי עכשיו ברדיו ירו בשגריר ארגוב, שגריר ישראל באנגליה, הולך להיות בלגן, אתה לא תצא". אמרתי לו, זה תרגיל שפל, מה אתה בא עכשיו, זה… אני עוד כמה שעות לא פה, לא יעזור לך כלום, זהו, נגמר הסיפור.

אז הוא אמר לי, "בוא, אני משאיר לך את הטרנזיסטור", היה אז טרנזיסטור צה"לי כזה, [רעש סטטי, התחלה של מהדורת חדשות] חיכיתי למבזק, כל חצי שעה היה מבזק, ואכן, אמרו ברדיו, והתחילה תנועה של הש"ג, אני פותח את הש"ג, סוגר את הש"ג, וג'יפים נכנסים, ג'יפים יוצאים, [מנועי רכבים] אף אחד לא בא להחליף אותי, ואתה אומר, אבל אני… יש פה טעות, אני לא, אני לא צריך להיות פה, אני צריך להיות בקיבוץ, להכין את המסיבת סיום.

ניר: ובאותו סוף שבוע בבסיס חיל הים, המפקדים של זאב נחמה אספו את כולם לחדר תדריכים.

זאב: היינו אמורים לצאת לחופשת שחרור והחליטו שמאריכים לנו את השירות הצבאי, והודיעו לנו שאנחנו נשארים לצורך מלחמה, שאז גם הבנתי מהי מלחמה.

נגיד היה יום אחד שהפציצו את ביירות וכל מיני כאלה מקומות, בג'וניה, ואתה אומר, למה? אוקיי, ואז אתה מבין, היו שם מחבלים, היה שם זה, אבל יש שמה גם אנשים, אתה יודע.

ניר: לילה אחד, בראש השנה, תמיר והצוות שלו התיישבו בבניין מגורים בלב ביירות.

תמיר: והיה פסנתר, כמו פנטהאוז כזה, היה פסנתר וישבנו ושרנו שירי חג, [נגינת פסנתר] כאשר בעצם, באותו זמן בדיוק, לא רחוק מאיתנו, התרחש מה שהיה בסברה ושתילה.

ניר: מה שהיה בסברה ושתילה, הוא טבח שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות, במאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים. מאוחר יותר נקבע כי קציני צה''ל ידעו על הטבח, אבל התעלמו ולא נקטו בפעולות לעצור אותו.

תמיר: אז התמונה הזאת, אנחנו שרים, בטח שיר ראש השנה אחד בשביל הזה, ואריק איינשטיין, שלום חנוך, אתה יודע, כל מה שהיה מקובל, ויש הדי פיצוצים, יריות ובלגן וזה, בעצם אנחנו לא יודעים, שבאותו זמן מתרחש דבר כזה.

זאב: התגייסתי, כמו כל חייל כמעט, אני חושב, שמגיע לצבא, מלא ברוח ציונות, קרב והרבה אנרגיות והרבה מורעלות, מה שנקרא, ומצאנו את עצמנו מפגיזים יום ולילה. ואז אתה בעצם מבין, שכל המהות של מלחמה, גם אם אתה מנצח, שזה דבר שלמדתי אותו לחיים גם, אין ניצחון בלנצח מלחמה. אני זוכר כשהייתי חייל והייתי נוסע לבסיס בחיפה אל חיל הים, [אוטובוס נוסע] וישן עם הדובון באוטובוס, קו 400 ולא יודע כמה זה היה, כן? ושומע ברדיו את ג'ון לנון, שר את "Imagine", אוקיי? תדמיין את העולם, בלי כל התיקים שמפילים עליך. ["Imagine" מתחיל להתנגן ברקע] השתחררתי מהצבא פציפיסט מוחלט.

תמיר: אני בא במקור מבית מאוד ימני, אני חושב שכל אחד שהיה במלחמה, או במלחמה או בקרב, [נאנח] אומר לעצמו, באיזשהו מקום כזה, [צוחק] זה לא טוב הדבר הזה. אין דבר כזה שאתה יוצא מדברים כאלה כמו שנכנסת. בתפיסה שלי, אני לא הבנתי עד הרגע האחרון מה אני עושה פה. אבל תיפקדתי, כי… כי אתה צריך לתפקד, אין מה לעשות.

ניר: [ציוצי ציפורים] בוקר אחד תמיר והחיילים שיחקו כדורגל, כשחזרו להחליף בגדים, נורה עליהם טיל. [הד פיצוץ]

תמיר: במזל, זה לא פגע בנו, זה פגע בקיר ליד, אבל כל הרסיסים עפו עלינו ונפצעתי מרסיסים, קרסול, מאחורי האוזן, ועוד כמה חבר'ה שביקרו אותי בגוף, הטיסו אותי לשיבא והיה צורך לנתח. ואני, האוזן זה גם אז היה הדבר שהיה הכי יקר לי, אמרתי לרופא, תקשיב, מה קורה אם לא נוגעים בזה? הוא אומר, אז… נשאר לך רסיס. אמרתי לו, זה מסוכן? הוא אומר לי, כל ניתוח זה מסוכן. אמרתי לו, את זה - תעזוב. אז יש לי מזכרת מאחורי האוזן עד היום [צוחק] של רסיס, שלא נגעו בו והשמיעה שלי טובה, כנראה.

ניר: המלחמה נמשכה, אבל יום אחד, שרירותי למדי, תמיר וזאב מצאו את עצמם משתחררים מהצבא וחוזרים כל אחד לביתו. הם עדיין לא נפגשו, אבל היה להם את אותו החלום - לעשות מוזיקה.

תמיר נרשם ללימודי מוזיקה בבית ספר "רימון" שבדיוק נפתח. הוא גם הוציא באופן עצמאי סינגל לרדיו.

[השיר "לא ישנים טוב בלילות" מתנגן]

ולא ישנים טוב בלילות

לא ישנים טוב בלילות

ובערב יום העצמאות של 1985, הוזמן להופיע בכיכר אתרים בתל אביב בערב להקות צעירות.

תמיר: אנחנו סיימנו את ההופעה שלנו, [מחיאות כפיים] ירדנו והלכנו לאיזה בית קפה ליד וזה. פתאום אני שומע שיר. [מוזיקת רוק] בערב יום העצמאות לא שרים שירים כאלה. שיר מחאה, אבל קשוח.

[שיר מתנגן]

מי מת, מת בחשאי

התאבד כי נמאס לו ודי

מדינה מאבדת אזרחיה

מי שר דבר כזה? ולמה? [צוחק] כאילו… ראיתי זמר שלא מפחד מהמיקרופון, מתנפל על המיקרופון, שר בכל הכוח שיש לו וזה היה מאוד מרשים.

ניר: הזמר הזה היה זאב נחמה.

תמיר: הסתיימה ההופעה והקהל התפזר, אז עליתי לבמה, הם פירקו את הציוד ואני הלכתי לפרק את הציוד שלי ואמרתי לו, "תשמע, איזה… מאיפה האומץ?" סמול טוק כזה. עכשיו, זאב הוא בן אדם מאוד תכלסן כזה, סמול טוק כזה לא ה… הוא אומר לי, "אה, אתה קלידן? חסר לנו קלידן. אתה רוצה לבוא לנגן איתנו? יש לנו מחר חזרה", או משהו כזה. אין לי מושג למה אמרתי לו "טוב". [מוזיקה אלקטרונית מתנגנת]

ניר: את להקת "מוסקבה" זאב הקים כשהשתחרר מהצבא עם יאיר גת ועובדיה חממה. הם אמנם לא הוחתמו בחברת תקליטים, אבל בזכות הטקסטים הבועטים שלהם הם זכו לקצת תשומת לב כשהוזמנו לתוכנית "עד פופ" בערוץ הראשון, לבצע שיר ולהתראיין למנחם גרנית.

[הקלטה מהתכנית "עד פופ"]

מנחם: זאת אומרת שאתם להקה ששרה שירי מחאה?

זאב: אם אתה קורא לזה ככה, כן.

מנחם: זה לא קצת מיושן לשיר היום שירי מחאה? כבר עשו את זה בשנות ה-60. גדולים וטובים גילו שזה לא עוזר בעצם.

זאב: יש גם בשנות ה-80 על מה למחות, זה לא… אין תקופה מוגדרת למחאה.

[סוף הקלטה]

[שיר מתנגן]

אני יליד הארץ

שיער שחור וגובה ממוצע

ניר: המחאה של זאב נבעה אז באופן ישיר מהשירות הצבאי שלו.

זאב: זה שירים על מלחמת לבנון ספציפית. תראה, זו מחאה מטופשת, כן? זו מחאה של ילד בן 17, אתה יודע, זה לא בוב דילן.

ניר: יום אחרי אותו יום עצמאות, תמיר הגיע לחדר חזרות ופגש את הלהקה.

תמיר: אני זוכר שאני מ"רימון", כן? הוספתי לאחד האקורדים שניגנו איזה צבע באמת קטן, שרק… זה אפשר עם זה, אפשר בלי זה, זה לא… עוצר את החזרה, הוא אומר לי, יש לך זיוף. ואז אמרתי, אתה יודע מה? הוא צודק. מנגנים פשוט, למה לסבך? אז מה אם למדתי ב"רימון" שאפשר ככה ואפשר ככה? וזהו, זה היה שיעור מוזיקה חשוב מאוד - keep it simple.

[השיר "רוברט" מתנגן ברקע]

ניר: אבל גם ההצטרפות של תמיר לא שינתה את גורל הלהקה שפשוט לא הצליחה לפרוץ.

זאב: החתימו את כולם בדרך, החתימו את "משינה", את "החברים של נטאשה", את "נוער שוליים", את "פופלקס". החתימו את כולם, היינו כאילו כמה להקות תל אביביות, ואותנו כאילו לא ספרו ממטר.

[מהשיר "רוברט"] רוברט, אתה נוסע לחוץ לארץ ולא יודע…

תמיר: זה תהליך, שפשוט אתה מתאמץ ואתה סוחב את הגיטרות ואת הקלידים ואתה מנסה להופיע פה ומנסה להופיע… אתה רוצה באמת, אתה דבק במשימה וזה לא מעניין אף אחד. פשוט לא מעניין, ואתה מוזיקאי ואתה כן רוצה להתבטא. אז לאט לאט גם היה קשה לאסוף את הלהקה.

זאב: ובסוף הלהקה התפוררה.

ניר: זאב, כותב המילים בשירים, למד עוד משהו מהניסיון המוזיקלי הכושל.

זאב: בא אליי איזה אב שכול ואמר לי, "תשמע, המילים שאתה שר, אני מבין אותם, אבל תדע שלפעמים הן פוגעות. כי הן נוגעות במקום שזה מאיר משהו, אתה יודע" ואז אמרתי לעצמי, אוקיי, למילים כן יש משמעות, מסתבר. מחאה זה לרצות לתקוע, אבל לא לרצות לפגוע. כי אם אתה עושה מחאה כדי לעשות טוב ואתה פוגע, אז לא עשית שום דבר טוב.

אני זוכר את הכישלון של מוסקבה, את השנים הראשונות, ושמה אני תמיד נמצא, במקום הזה של הכישלון, ומשמה אני נזהר, אני יודע מה זה טקסט ואני יודע מה זה מוזיקה בינונית ואני יודע מה זה להיות עקשן ראש בקיר.

ניר: ומתוך הכישלון הזה, זאב ותמיר נכנסו לאולפן בניסיון להמציא את עצמם מחדש.

[השיר "Calling Lebanon" מתנגן ברקע]

בימים ההם תמיר גם הפיק מוזיקלית את אלבום הבכורה של "מנגו" יחד עם יועד נבו.

תמיר: וככה התחלנו לעבוד שלושתנו. התחלנו עם שירים דווקא באנגלית, בכלל לא לארץ, כי נכווינו, כאילו. אבל אז קרתה תקלה במחשב. לא תקלה, פשוט משהו הועתק לא נכון וגרם לאיזשהו סאונד להישמע מזרחי. אני עוד זוכר שאמרתי, "אוי, בוא נתקן את זה" ויועד צרח: אל תיגע!

זאב: פתאום הצלילים היו… כי הערוץ זז טיפה. פתאום זה נהיה כמו שאתה מנגן או בוזוקי, או סנטור, או גיטרה מזרחית. פתאום אמרנו, או, יש לנו סאונד מזרחי.

ניר: אומנם תמיר וזאב זנחו באופן רשמי את המחאה בפרויקט החדש, אבל השיר שהגדיר את הסאונד שלו היה שיר שזאב כתב כשהיה בצבא, שנקרא "Calling Lebanon".

[מתוך השיר "Calling Lebanon"]

The fight is still going…

תמיר: הקרב נמשך, המסקנות הוסקו, הסתובבתי לאחור, להשתדל לא להתמוסס, דברים כאלה של, עוד פעם, נקודת מבט של חייל.

ניר: השיר נכנס לאלבום הבכורה של אתניקס, אבל בניגוד למה שניסו לעשות ב"מוסקבה", הפעם זאב ותמיר השאירו אותו מחוץ לאור הזרקורים וקידמו את עצמם עם שירים אחרים.

[השיר "ציפור מדבר" מתנגן]

תמיר: צריך להבין, אנחנו באים מלהקה שיש לה חמישה מאזינים בהופעות, או היה איזו הופעה שהיו 20 או 30. ההופעה הראשונה שלנו כאתניקס, אחרי "ציפור מדבר", הייתה ברחובות, לעיני אלפי אנשים, כאילו מכלום לאלפי אנשים ששרים כל מילה!

זאב: תשמע, רצינו להצליח, אבל לא עשינו דברים כדי להצליח, עשינו דברים כי אהבנו אותם.

[מתוך השיר "ציפור מדבר"] כמו ציפור את חופשייה, רוצה לגעת בשמיים…

תמיר: אתה מופיע, אתה רואה מה שאתה מקבל מהקהל - אין דרך חזרה, אתה לא יכול אחר כך ללכת נגדם. אתה רואה בהופעות זה דבר, אתה רואה מה מרקיד, מה עובד, אתה רואה מה לא עובד… אתה משתמש בידע הזה אחר כך כדי שמה שאתה עושה יעבוד. ואתה גם נהנה מזה… איזה כיף, שיר שקשקשת באולפן עם גיטרה וקשקושים, פתאום אתה יוצא והקהל שר איתך.

[קהל שר את "ציפור מדבר"] כמו ציפור את חופשייה, רוצה לגעת בשמיים…

זאב: באמת הרגשנו שאנחנו באים להופעה ואנחנו עושים טוב לאנשים כשיש קצב, אתה יודע. וגילינו בקטע הזה שבמדינה שכל חצי שעה יש לך חדשות, בדרך כלל רעות, אז "ג'סיקה" ו"תותים", זה סבבה לגמרי. את הדיכאון השארנו לאחרים, אתה יודע.

[השיר "ג'סיקה" מתנגן] איך בסוף השבוע...

תמיר: אתה נכנס לתוך לופ שאתה לא יכול להגיד "רגע, רגע, אני בכלל להקת שוליים", אתה כבר עובר לצד השני.

ניר: בעקבות ההצלחה, הצטרפו ללהקה גיל אלון וגל הדני. ובתחילת שנות ה-90, אתניקס הוציאו רצף של אלבומים מצליחים וזכו ארבע פעמים ברציפות בתואר להקת השנה. זה קרה בזכות להיטי ענק, כמו "קטורנה מסאלה" ו"ג'סיקה".

[מתוך "ג'סיקה"] ג'סי ג'סי, ג'סי ג'סיקה, או-אה, עכשיו היא רחוקה…

אבל לכל אורך הדרך, גם בשנים המצליחות, זאב ותמיר לא שכחו את השורשים שלהם מלהקת "מוסקבה".

תמיר: כמעט בכל דיסק של אתניקס יש פינה של הטראומה ההיא שנכנס. אף פעם הכוונה לא הייתה לייצר להיט או זה, כי ידענו שלאף אחד אין כוח לדברים האלה, אבל לנו היה [צוחק] איזה משהו שקט מבחינתנו, שאנחנו באנו ממקום מסוים ואף פעם לא נוותר עליו, על המחאה ההיא, על הלהקה ההיא. וכמעט בכל דיסק של אתניקס יש איזה שיר שמרפרר, מתייחס, או שאפילו רק אנחנו יודעים שהוא מתייחס ללבנון.

זאב: לא רציתי לוותר על הג'ון לנון, לא רציתי לוותר על Imagine. אני תמיד אומר לאנשים שמדברים איתי על אתניקס, שהדברים הטובים באמת נמצאים בסייד-בי, מי שרוצה לגלות את אתניקס האמיתית, זה במקומות שאף אחד לא מכיר אותה.

ניר: למשל, בשירים כמו "לילה קר", "אין לאן ללכת" ו"נובמבר".

זאב: [מדקלם על רקע השיר "נובמבר" שמתנגן] "סופה קרובה להגיע על גבול הצפון, רואים ענן, כאילו יש מלחמה. האל יושב ברקיע ולנו משאיר לפרוק מטען". אם לא הייתי שם, לא הייתי יכול לכתוב כזה דבר.

ניר: או בשיר כמו "יותר אנ'לא יכול".

זאב: [מדקלם על רקע השיר "יותר אנ'לא יכול" שמתנגן] "לבנון, תחילת שנות השמונים, מחלקה שלוש שקועה בפנים. אני רחוק, איתם אבל לבד, אחד בשביל כולם בשביל אחד". זה היו המשפטים של מלחמת לבנון.

"כבר אין בי רגש והמוח מתוכנת לירות. על גבול מרג' עיון, נהייתי מג'נון, רציתי לחזור ולספר. את רצית חבר". היא לא רצתה לשמוע על המלחמה.

[השיר "יותר אנ'לא יכול" ממשיך]

רצית אהבה, רציתי קירבה

רצינו יחדיו להתגבר

זוג של קרב אחר

אני מעולם לא עזבתי את להקת "מוסקבה", אתה יודע, המסרים תמיד היו קיימים, אבל עוד פעם, לא כיוונו, רצינו לכוון למקום של ההאפי והדאנס והמסיבה.

ניר: בשיא ההצלחה אתניקס נכנסו לאולפן כדי להקליט את האלבום התשיעי שלהם - אלבום בשם "מוריס".

[השיר "איזקינו הדוד" מתנגן ברקע]

תמיר: באלבום הזה ניסינו לשכלל דווקא את העניין הים-תיכוני, להביא אותו עוד צעד קדימה. ממש כבר הגענו למחוזות המוזיקה הערבית.

[מתוך השיר "איזקינו הדוד"] מי בא לעשות כבוד? איזקינו הדוד…

ניר: אל אחד ממפגשי הכתיבה המשותפים שלהם, זאב הביא שיר שכתב על הגיטרה.

[ברקע מנוגן השיר "מחר אני בבית" על גיטרה]

זאב: שיר געגועים, שעוד פעם, נכנסתי לדמות שהייתי בצבא ודמיינתי דברים כמו שדמיינתי בתקופה ההיא כשעוד הייתה לי חברה, תמיד שאני כותב אני נכנס לדמות שאני כותב… זה לא אני, אתה מבין?

ניר: אבל לתוך הדמות הזו זאב הכניס את התחושות שלו עצמו מתקופת המלחמה.

זאב: "חכי לי שאחזור, מחר אני בבית. נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה. חכי לי שאחזור, טוב להיות בבית. כולם היו אחים בדם, יפה הדרך חזרה".

תמיר: לי היה בראש, מי שישמע את הפסנתר שם, היה לי בראש "Angie" של ה"רולינג סטונס". [השיר "Angie" מתנגן ברקע] אנג'י, כן. שיר כזה, אתה יודע, בלאדת רוק, אבל לא בלאדת רוק הירואית, אלא משהו קטן כזה. וככה גם הפסנתר מנוגן שם, אז יש איזה ליין או ריף כזה, של הפסנתר שהוא… הוא מאנג'י.

[מעבר עדין מהשיר "Angie" לשיר "מחר אני בבית"]

ואני רק זוכר שזה היה שיר גיטרות כזה, שיר זורם, שיר מדורה, שבאותה תקופה לא אפיין את הכתיבה שלנו בכלל. זה שיר שכאילו אתה לוקח גיטרה ואתה שר עם החבר'ה במדורה והוא עובד, הוא לא צריך הפקה, הוא לא צריך כלום. גם אם אתה עומד ושר אותו, הוא לא צריך ליווי אפילו, אתה יכול להשאיר אותו אקפלה והוא ישאר אותו שיר. לכן גם בהפקה שלנו עשינו אותו בס, תופים, קלידים, הכי בייסיק של העולם, קצת כינורות שמאפיינים את אתניקס מאז ומתמיד. שיר קטן, נחמד, שלא התיימר לשום דבר חוץ ממה שהוא.

ניר: וזה אמור היה להיות השיר האחד הזה שיש בכל אלבום, זה שהם כתבו בעיקר בשביל עצמם.

תמיר: והוא השיר על לבנון, כאילו, על התקופה של השירות, על ההרגשה של חייל. הוא די חריג בדיסק, רוב הדיסק הוא מוזיקה ים תיכונית, קצת הארדקור אפילו.

ניר: כש"מוריס" יצא, אתניקס אפילו לא חשבו על "מחר אני בבית" כסינגל. השיר שנבחר להוביל את האלבום היה "האינטרנט שלי".

[השיר "האינטרנט שלי" מתנגן ברקע]

זאב: שיר מטופש לחלוטין, כי לא הצלחתי להעביר את המסר. ניסה להיות שמה מסר, אתה יודע. אבל המסר לא עבר כי אנחנו הפכנו אותו לרוח שטות. ההומור היה ההומור פנימי של הלהקה ולא הצלחנו להוציא אותו החוצה.

[מתוך השיר "האינטרנט שלי"] אינטרנט עכשיו, איש הזהב, אינטרנט חבר אותי, אינטרנט יקר...

תמיר: תקשיב, פעם ראשונה, זה לא רק "האינטרנט שלי", כל השירים שהוצאנו מהאלבום הזה, פעם ראשונה, בימי חיינו, שלא קרה כלום. כלום. לא מתייחסים לסינגלים, לא משמיעים ואפילו לא אוהבים. לא רק שלא משמיעים כי לא אוהבים, גם דואגים להגיד לך שממש ממש לא אוהבים. נתנו לנו הרגשה של חבר'ה, עד פה, די.

ניר: זה היה הכישלון הגדול הראשון של הלהקה מאז הקמתה. אבל בזמן שתמיר וזאב עשו חישוב מסלול מחדש, קרה משהו במדינה. השנה הייתה 1999 וממשלת ישראל התכוננה אחרי 18 שנה להוציא את כל כוחות צה"ל מלבנון.

תמיר: ואז קורה משהו, [רעש סטטי] גלגל"צ, בהנהגתו של אלדד קובלנץ, יום אחד, אין לי מושג איך, הוא שלף את זה, הוא-הוא שלף את השיר הזה מהאלבום, [ג'ינגל של גלגל"צ מתנגן] בדרך כלל היית צריך להוציא סינגל, אף אחד לא משמיע שיר בתוך אלבום. השיר נכנס לגלגל"צ והתחיל להיות מפומפם, כמו ששיר מפומפם בגלגל"צ.

[מתוך השיר "מחר אני בבית"] כמו עברו מאה שנה, כל שעה קשה עלי…

תמיר: התגובה הייתה מיידית, זאת אומרת, זה לא משהו שלקח זמן או זה. עכשיו, אנחנו עם החושים המחודדים, שכולם אומרים "אתניקס הלהיטים, כותבי הלהיטים…", מה זה פספסנו, כאילו לא היה לנו שמץ. בראש שלנו זה שיר שלנו, הפרטי שלנו.

ניר: בפעם הראשונה, דווקא שיר המחאה שכתבו, זה שבאלבומים קודמים נדחק לצד ב' של האלבום, מצא את עצמו במרכז הבמה וגם הפך להמנון.

תמיר: זאב כמו זאב, ההסוואה של הדבר הזה הייתה מדהימה. אתה מציג שיר תמים מאוד, שהוא באמת הכי תמים שיש, חייל שרוצה לחזור הביתה, ובפנים כשאתה קורא, אתה יודע, יש כל מיני דברים בטקסט.

זאב: [מדקלם במקביל לשיר "מחר אני בבית" שמתנגן] "נמאס לתקן עולם בארץ יריבה", שזה אומר המון. "כי ראיתי איך טינה אותי לוקחת, אל מקום שבני אדם איבדו הכל". זה הכל אומר הכל, אחי.

[מתוך "מחר אני בבית"] כולם היו אחים בדם, יפה הדרך חזרה.

ניר: יום אחד, עוד לפני היציאה, אתניקס ואייל גולן הוזמנו להופיע בלבנון.

[הקלטה] מהדורת חדשות: במעבר הגבול ללבנון הפגינו הזמרים קור רוח, גם כשלבשו את השכפצ"ים נגד רסיסים, עד ששמעו את התדריך הצבאי.

תמיר: הופעה בפני חיילים, מוצב וזה, ולדעתי, אייל לא ידע עד הסוף איפה מדובר, כי אייל, אתה אומר לו, בוא, יש הופעה וזה הוא בא, יש הופעה. פתאום יש תדריך, שמים שכפ"צים, כובע פלדה והוא אומר, רגע, מה זאת אומרת לבנון? לבנון, לבנון? כן. אבל יורים וזה? כן. אבל זה בעייתי, זה? כן.

ונכנסנו בתקופה ממש ממש בעייתית, אני זוכר, כמובן שנכנסנו בשלום ועשינו באלאנס, ואז שיחקנו כדורגל עם חיילים, ניצחנו, כי אייל שיחק איתנו, הוא שחקן טוב, והופענו לחיילים. אני חושב שזאת אחת הפעמים הראשונות שלדעתי שרנו את השיר הזה, ושם אתה מרגיש את ההמנוניות. זאת אומרת, זה אחת הפעמים הראשונות והקהל שר איתך ואתה רואה את הדבקות של השירה ואתה מבין שזה לא רק ששרים איתך ומדליקים מציתים, כי זה מה שצריך, אתה מרגיש שזה… משהו חדר, כאילו, זה נקלט עמוק.

[מתוך "מחר אני בבית" בהופעה] חכי לי שאחזור, מחר אני בבית. נמאס לי לתקן עולם…

זאב: היום זה אחד הכי הדברים הכי גדולים שלנו בהופעות, אתה יודע. אתה בא מופיע עם שיר כזה בקיסריה, האנשים זועקים אותו לשמיים.

ניר: מאז ועד היום "מחר אני בבית" הוא אחד השירים הכי אהובים של אתניקס, וגם זה שמחבר את כל מה שתמיד אפיין אותם - שיר שנוגע במחאה ובטראומה מלבנון, שהוא גם המנון פופ פשוט ונגיש.

זאב: החוכמה מהפשטות של "מוסקבה" לבוא לאתניקס ולהפוך את זה פתאום למקום אחר לגמרי, של כל טקסט שאתה אומר, אוקיי, בוא נתחיל לחשוב טיפה יותר עמוק, גם בתוך הפופ, ניתן את הפופ, ניתן את המנות של הפופ, אבל גם בתוך הפופ יש לך גם כן סוג של ביקורת, אתה יודע. אבל מעל הכל, לגרום לך קודם כל לחייך, ותמיד אני אומר, אני מסיים הופעות שלנו, אני רואה אנשים מחייכים ואני אומר, בשביל זה עמדנו על הבמה עכשיו שעה וחצי. לראות אתכם הולכים הביתה, בדרך לחניה מחייכים. אסקפיזם, לשחרר אתכם מכל המועקה, כל מועקת המזרח התיכון.

ניר: האזנתם והאזנתן ל"שיר אחד". ערכתי את הפרק יחד עם מאיה קוסובר, עיצוב סאונד ומיקס: אסף רפפורט ודניאל שמר, שגם ניגן בפרק. בצוות "שיר אחד" תומר מולוידזון ואיל שינדלר. תודה לבילי סגל גזליוס ורונן וייס מ"כאן ארכיון".

פרקים נוספים של "שיר אחד" מחכים לכם באתר וביישומון "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים.

אני ניר גורלי, תודה על ההאזנה, ניפגש בפרקים הבאים.

[השיר "מחר אני בבית" מתנגן במלואו]

כמו עברו מאה שנה כל שעה קשה עלי

את ודאי לא ישנה לא עצמתי את עיני

זה סופו של המסע

רק אותך ארצה לראות

אז אלייך אני בא בעיניים לטושות

כי ראיתי איך טינה אותי לוקחת

למקום שבני אדם איבדו הכל

חכי לי שאחזור מחר אני בבית

נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה

חכי לי שאחזור טוב להיות בבית

כולם היו אחים בדם

יפה הדרך חזרה

לא רוצה להיות גיבור לך רציתי לספר

שבלילה השחור מישהו שומר

הוא מסתתר בין עננים אבל משאיר לנו תקווה

לימים יותר יפים ימים של אהבה

לא רוצה את הכאב שבעיניים

הכאב הזה יובס באהבה

חכי לי שאחזור מחר אני בבית

נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה

חכי לי שאחזור טוב להיות בבית

כולם היו אחים בדם

יפה הדרך חזרה

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page