שיר אחד - ואם פרידה | דיקלה
- דני בירן
- Aug 10
- 16 min read
Updated: Aug 11
שיר שנולד בתקופה שבה דיקלה כתבה לאחרים וחשבה שאולי תצטרך להיפרד מעולם המוזיקה, ובסוף הוא זה שהביא אותה להצלחה הגדולה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/02/2023.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מושמעת מוזיקת הפתיחה של "ואם פרידה"]
דיקלה: אני חושבת שהתשוקה הכי חזקה שהייתה לי בחיים, היא הייתה למוסיקה - שאני אכתוב את השירים שלי ואני אלחין אותם, ואני תמיד ידעתי את זה.
[השיר מתגבר]
"יום ראשון של סתיו אפור מגיע
עוד מעט סופות יחלפו על פניי שקטות"
[השיר ממשיך להישמע ברקע]
מאיה: כשכתבת את "ואם פרידה", ידעת על מה הוא?
דיקלה: תקשיבי, אני המון כותבת בלי לדעת על מה, הטקסט מביא את המציאות אליו. אני המון, את יודעת, גם מתיימרת להיות האישה הזאת שאני כותבת עליה. אני רוצה להיות האישה הזאתי, האלמותית, המעודנת. אני מתה להיות האישה הזאת שנפרדת בשלום. אני הרי לא… אני [צוחקת קלות] עם נעל כל הזמן, שיהיה בפוטנציה, שתדע שזה הולך להיזרק עליך תכף.
[השיר מתגבר]
"ואם פרידה, אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום, אז שיהיה מי שישמור עלינו"
[השיר ממשיך להישמע ברקע]
מאיה: היי, אתם ואתן על "שיר אחד", אני מאיה קוסובר והפעם, הסיפור מאחורי "ואם פרידה" של דיקלה. שיר שנולד בלילה אחד מתוך הלא-מודע, ומבעד למילים שלו ניצבת אישה, שכדי להפוך ליוצרת נאלצה להיפרד יותר מפעם אחת.
[צליל מעבר]
הסיפור הזה מתחיל בבאר שבע של שנות השבעים, [קולות אנשים מדברים וצועקים] שכונה י"א, רחבת הרא"ש, בין בניינים רבי-קומות.
דיקלה: פסח, כל השטיחים של כל הרחבה למטה עם הצינור, שוטפים ומוזיקה ושמחים. עולים לז'קלין לאכול קוסקוס, יורדים, 'ראית איך יפעת עכשיו חזרה? ראית איך היא רבה עם בעלה?' 'אה, זה, טוב, תעלי אותה הביתה, בוא נראה מה קרה'. [מוזיקת רקע] המון משפחות, עם המון טעמים, דלתות פתוחות. ילדות מאוד צבעונית, מאוד ססגונית. אני הייתי ספוג - לקחתי מכל קומה את המוסיקה שלה.
מאיה: בקומה אחת התנגנו שירים של [מוזיקת רוק] "פינק פלויד" ולהקת "ראש", בקומה אחרת [מוזיקה מזרחית] עופר לוי ואהובה עוזרי. ובקומה השלישית, בדירה שבה דיקלה דורי גדלה, בת רביעית לאמא פרידה ממצרים ואבא סאלח מעיראק, התנגנה מוזיקה מצרית.
[מוזיקה מצרית ברקע]
דיקלה: והמוסיקה, ששמעתי אותה לאורך כל היום וכל הלילה, מהחלונות ומהבתים, נתנה לי את ההשראה הכי גדולה ואת המוזה.
מאיה: הילדה דיקלה מתאהבת בצלילים, ובגיל 12 בערך, כותבת שיר ראשון. היא קוראת לו "סדום ועמורה".
דיקלה: לעולם לא עניין אותי שמלות-מלמלות, או איזה, להיות הילדה הקונבנציונלית. תראי, אני באתי מאוד-מאוד זקנה. [מוזיקת רקע] תמיד אבל זה היה ברקע - שדיקלה, היא משוטטת ברחובות וכותבת סיפורים, ותוהה על החיים. זאת אומרת, אנחנו באים, עם נטיות מסוימות, וההורים, הסביבה, או שמקצינים את זה, או שמסרסים את זה. ואני באתי עם מוזיקה. הוריי לא נתנו לזה בכלל גושפנקא, בכלל לא התייחסו לזה. האילמות לנושא הזה שלי, כאחת שרוצה ליצור ולצאת מהמדבר, ולחיות חיי אמנית, כנראה עשה בי שמות. גם לא היה משא ומתן. זה היה פשוט, אילמות לחלוטין. אין, אין בכלל, אין אופציה. אין, אין, אין מציאות כזאת. אין עולם כזה.
מאיה: אבא של דיקלה, סאלח, עבד כמזכיר קופת-חולים ברהט.
דיקלה: כפר ערבי, כל יום בארבע הוא היה חוזר הביתה. [מכונית נוסעת] שלושים שנה. הוא בכלל המציא את השם רהט. הוא היה די מעורב בחברה הבדואית דאז. משפחת אלקרינאוי וכל השבטים. [מוזיקת רקע] עד גיל תשע, הוא היה בחדר, בחדר, בעיראק. זאת אומרת, הוא די ניזון מהתורה ומהקוראן. די אדוק. במיוחד לכבוד של הילדה, של האישה במשפחה. אני גדלתי על זה שאבא שלי היה חוזר והיה נותן לי ציטטות מאיך משפחת אלקרינאוי מתייחסת לבנות שלה. ומה היו עושים לי אם אני הייתי אחת ממשפחת אלקרינאוי. [מוזיקה מסתיימת] הידיעה הזאת, שהבת שלו רוצה להיות זמרת או… זה כאילו הבת שלו רוצה להיות יצאנית. זה יושב על אותו משקל.
מאיה: משאלות הלב של דיקלה ושל ההורים שלה בנוגע לעתיד עמדו בסתירה. כולם ייחלו לטוב, רק שהטוב הזה לא התפרש באותו אופן.
דיקלה: הוא רצה, ואמא שלי גם, רצו שאני אתחתן, יביא ילדים. יעבוד באיזה סופר, או… [מוזיקת רקע] אהיה קרובה אליהם. עד היום, הוא אומר לי, "בקשה דיקלה, בואי תגורי איתי, אני אתן לך את הקומה למעלה. אני אקנה לך את כל מוצרי החשמל.' [פורצת בצחוק, מאיה מצטרפת] אני מתה עליו. 'ואני אשלם לך כל חודש. [בקול מתחנן] תהיי לידי, תהיי לידי, בקשה'.
מאיה: ומה עם אמא שלך?
דיקלה: אמא שלי היא מרכז מאוד גדול בחיים שלי. אני מרצה אותה. אני הטאטאלע שלה. אני רכוש שלה. זה, זה… [צוחקות] אני מאוד אוהבת אותה, את העיניים שלה, את הלובן של הפנים שלה, את ה… את הידיים ה… שבישלו כל-כך הרבה שנים.
מאיה: והיא גְּדֵלָה במתח הזה, שבין האהבה למשפחה, לבין הכמיהה הגדולה שלה, לחיות חיים אחרים.
דיקלה: את שואלת אם יש לי כעסים? מה זה כעסים? את יודעת, זה… אתה חי בערבוביה. [במלעיל] זה הפרדוקס. אתה חי בפרדוקס. אני חיה בפרדוקס, ואני מודעת לו, ואני לא מתנגדת לו.
מאיה: ובגיל צעיר מאוד, דיקלה מבינה שאין לה ברירה, אלא להיפרד.
דיקלה: ידעתי שאני לא ישאר. אני פשוט ידעתי, אני לא הולכת להישאר כאן. כל הזמן הרגשתי שיש בתוכי איזה קול, או איזה צעקה - עד היום - שהיא חייבת להתפרץ, היא חייבת לבוא לידי ביטוי, מן הכוח אל הפועל. האדם צועק את מה שחסר לו.
מאיה: [דלת של מכונית נטרקת] בגיל 20, דיקלה [מכונית נוסעת] עוזבת את באר שבע, ועוברת לגור עם חברה בדירת שותפות בגבעתיים. [מנוע של מכונית] אבא שלה מסיע אותה לשם.
דיקלה: חצי חדר וסלון. אני ישנתי בסלון, קארין לקחה את החדר. [מוזיקת רקע] היינו משוטטות על עקבים גבוהים בגבעתיים, הולכות ברגל לתל אביב. בכיכר לוקחות כספים מאנשים, כדי להיכנס לאיזה סרט. היינו נורא נורא אוונגרדיות. גרביוני רשת קרועים עם עקבים, ו… צועדות, ומדברות על מוסיקה, ועל תיאטרון, ועל קולנוע ו… אמא שלי מאוד-מאוד עזרה לי בשכר דירה, וגם אני הייתי מנקה בבתים של מבוגרים, הייתי מלצרית, טיפלתי במישהי שהייתה חולת אלצהיימר, ניצולת שואה. עבדתי המון.
[צליל מעבר]
מאיה: דיקלה התחילה ללמוד משחק בבית צבי, אבל פרשה אחרי שנה.
דיקלה: זה שיעמם אותי ללמוד תיאטרון.
מאיה: היא כתבה, והלחינה, ורצתה להגשים את החלום שלה ליצור מוזיקה.
דיקלה: ואט-אט עברתי לתל אביב, וגם שם היו תקופות לא פשוטות בכלל, של אין איפה לגור, אין איפה להיות, אין בית. [מוזיקת רקע] הרבה רחוב, המון רחוב. לפעמים בלילה גם אין איפה להיות, אז ישנים ברחוב, באיזה… מתחת לעץ או משהו. זה היה בלתי נתפס בכלל. אני, היום, לא הייתי יכולה לעבור את זה שוב, ממש לא. אבל זה פשוט שתי נשים שונות. זה שתי גלגולים. זה לא אותה אישיות.
מאיה: היא לא סיפרה למשפחה על הקשיים הכלכליים, ולא נסעה אליהם בלילות בלי בית. כל דבר כזה נתפס בעיניה כוויתור. [מושמעת הפתיחה של "Cook Me" של להקת "איזבו"] באמצע שנות ה-90, היא הכירה מוזיקאי שבדיוק התחיל להפיק.
רן: אני רן שם טוב, מנכ"ל להקת "איזבו".
[השיר מתגבר ונשאר ברקע]
מאיה: דיקלה הגיעה אליו עם שירים קברטיים, תיאטרליים ואפלים.
רן: לפי מה שאני זוכר, אני הצעתי לה. אמרתי לה, "בואי, אולי תעשי קצת מוזיקה שגדלת עליה".
[מוזיקת רקע מתחלפת]
מאיה: ואז היא חזרה עם שירים חדשים שמזכירים את המוזיקה שההורים שלה שמעו בבית - בקומה השלישית, בבניין ההוא, בבאר שבע.
[דיקלה שרה בערבית, השיר ממשיך להישמע ברקע]
רן: משהו בלחנים שלה היה פשוט משגע, ואני חושב שחלק מזה זה בזכות זה שהיא לא ניגנה בשום כלי, כי הראש שלה לא עבד בצורה מסודרת. היא שרה את המלודיה עם הטקסט וזהו.
מאיה: רן ודיקלה התחילו להקליט על טייפ של ארבעה ערוצים.
[הקלטה]
[דיקלה מפזמת בקול גבוה]
רן: "רגע." [מנגן את אותם צלילים בגיטרה חשמלית]
[ההקלטה ממשיכה להישמע ברקע]
את הדיסק עם הסקיצות שיצרו, הם הניחו במעטפה חומה בתיבת הדואר של אורלי סדובניק מ"הד ארצי". היא שמעה את החומרים [מוזיקה מתוך הדיסק] והתאהבה. בשנת אלפיים, אחרי שבע שנים קשות, דיקלה מוציאה אלבום ראשון בשם "אהבה מוזיקה".
[מושמעת שורה מ"בוקר טוב", בביצוע דיקלה]
"בוקר טוב, בוקר טוב, גברת"
[הקלטה]
יעקב אחימאיר: [מוזיקת פתיחה של מהדורת החדשות] "זמרת חדשה, כוכבת באופק, דיקלה שמה, בן שני יצא לראות כיצד בונים כוכב או כוכבת."
[שורה מ"בוקר טוב"] "בוקר טוב, לכל אלה שלא היה להם לילה" [השיר ממשיך להישמע ברקע]
בן שני: "שבע שנים חיכתה הצעקה הזאת לצאת החוצה. שבע שנים חיפשה את התמהיל. הוא הגיע בהנחייתו של המפיק המוסיקלי, שילוב של אום כולתום וגיטרות משנות ה-70, להיט שנפל לרדיו בדיוק בזמן המתאים. [מוזיקה, קהל מריע] בחברת התקליטים מלקקים את האצבעות, בטוחים שיש להם ביד קלף חזק. כישרון גדול, אמביציה שמספיקה כדי לגעת בשמיים, וביוגרפיה כמו מסרט, כזו שעושה סיפור צבע טוב במוספים של שבת." [מוזיקה נעצרת]
דיקלה: זה היה הד מאוד-מאוד-מאוד גדול, מאוד-מאוד גדול. אבל אני, כשהוצאתי את "אהבה מוסיקה", לא הרגשתי טוב. כבר זהו, התפוצצה לי הבועה בפנים.
מאיה: בת 27…
דיקלה: כן, בת 27 חזרתי להורים שלי. "הילד בן 30, יש לו חום גבוה", היה לי חום גבוה. ממש, נפשית, הרגשתי שאני, שאני מתפרקת, אני לא יכולה, אני לא עומדת בזה. הרגשתי שזה גדול עליי, לא היה לי כנראה את הכלים להכיל. [מוזיקת רקע] פתאום ההורים שלי שומעים אותי, פעם ראשונה. אמא שלי לקחה את זה מאוווד-מאוד קשה. היא בכתה נון-סטופ. נון-סטופ. כי השירים הזכירו לה את הבית של אמא שלה, והקול, והמילים…
[קטע מהשיר "עולם חדש" בביצוע דיקלה]
"ציירי לי שמש
ציירי לי חלום
נישן ביחד"
[השיר ממשיך להישמע ברקע]
והריח של האלבום הזה, והצלילים, ו… וזה הבת שלה, היא לא ידעה, היא לא הכירה.
מאיה: ובימים ההם, אחרי שהאלבום יצא, דיקלה הרגישה שהיא לא יכולה להישאר בתל אביב.
דיקלה: הרגשתי שאני לא שייכת, אני לא יודעת בכלל מה קורה סביבי. זאת אומרת, המון דברים רגשיים, עמוקים, חזקים, צפו. אני התפרקתי. [מוזיקת רקע] נסעתי להורים שלי, איזה שלושה-ארבעה חודשים חייתי שם. חזרתי להיות ילדה. פתאום אני כבר לא ה… נלחמת ברוחות ובשדים, וזהו, אני עכשיו ילדה, ואני זקוקה לכם.
מאיה: בשלב הזה, כבר אין לאבא שלך התנגדויות?
דיקלה: ממש לא. ההפך, הוא היה בא איתי להופעות, הוא היה עוזר לי. הוא היה יושב איתי, היה מדבר איתי, היה מרגיע אותי.
מאיה: אחרי ארבעה חודשים בבאר שבע, ההורים והאחים שלה עזרו לה לחזור לתל אביב. היא כבר שכרה דירה משלה והתחילה לעבוד על אלבום שני, גם הוא בחברת התקליטים "הד ארצי" ובהפקת רן שם טוב. [דיקלה שרה ברקע] האלבום, שנקרא "עולם", יצא בשנת 2004. הוא קיבל ביקורות טובות, אבל לא ממש הצליח.
דיקלה: הייתה מעין רגיעה כזאת, כי היו מאה איש אחריי. את יודעת, 200 איש כזה. שהיו באים ל"תמונע" ושומעים אותי. וזה נתן לי את כל הכוח שבעולם. זה הספיק לי כדי לשרוד את זה.
מאיה: חברת התקליטים "הד ארצי", שבה דיקלה הקליטה את שני האלבומים הראשונים שלה, נקלעה לקשיים כלכליים ונמכרה ל-NMC. את האלבום השלישי היא הוציאה בחברת תקליטים קטנה בשם פונוקול, והוא נקרא "ארלוזורוב 38".
[קטע מ"מנגינות" בביצוע דיקלה]
"לא יודעת, לא שומעת,
מנגינות"
[ממשיך להתנגן ברקע]
והייתה איזו תחושה שזה לא קורה, שהיא לא מצליחה כמו שמצופה ממנה.
דיקלה: כאילו, יש הערכה מאוד גדולה מוזיקלית, אבל אני עדיין לא פונה למיינסטרים. כן, הלכתי המון זמן בתחושה מאוד קשה, כי באמת הייתי על הקצה. הייתי יושבת בבית ורואה בימי זיכרון, ביום העצמאות, הייתי רואה את כל הגווארדיה הישראלית בטקסים, [מוזיקת רקע] ואנשים שיצאו מ"כוכב נולד", שתי דקות - לא כתבו מילה בחיים שלהם, ופתאום מקבלים זמן מסך. ואני בכלל לא… אחרי שלושה אלבומים, ככותבת. זה היה בלתי נתפס עבורי. אני הייתי נחלשת כל-כך בימים האלה. ולא הבנתי, וכעסתי נורא.
[קולות רחוב]
מאיה: יום אחד היא הלכה עם חבר טוב בשדרות בן גוריון בתל אביב.
דיקלה: וסתם, שרתי לו את זה כזה, "טה, רה, רה, רה, ר-רֶגָרְדִיאָמוֹ, מונו מו…" עשיתי מונו. רגרדיאמו… סתם, ג'יברשתי, והוא אומר לי, "מה זה?" "סתם, זה שיר הספונג'ה, כאילו. סתם". אז הוא אומר לי… [מוזיקת גיטרה] "דיקלה, אני רוצה אותו".
מאיה: החבר הזה הוא שלומי סרנגה.
דיקלה: ואז נתתי לו. הוא לקח אותו לגיספן…
[קטע מתוך "מונו" בביצוע שלומי סרנגה]
"מונו, מונו, מונו, מונו, מאהבה אני נמלט"
[השיר ממשיך להתנגן ברקע]
מאיה: "שיר הספונג'ה" שלה, מונו, הפך ללהיט ברדיו.
דיקלה: ומאז התחלתי לכתוב לאחרים גם. כן, זה עשה לי טוב, זה עשה לי כיף. אבל החיים היו יותר חזקים מזה. ההישרדות, היום-יום, האוכל. יש כלכלה לקנות פיצוחים ויש כלכלה לקנות בשר. ואני הייתי בפיצוחים. וכן, ההישרדות הייתה מאוד קשה.
[צליל חיוג וצלצול טלפון]
מאיה: לילה אחד, דיקלה מדברת בטלפון. בצד השני של הקו מוזיקאי צעיר ומוכשר.
[הקלטה] עידו: "אהלן קוראים לי עידו, עידו אוחיון."
דיקלה הכירה אותו מהדרום. הוא גדל במיתר, היה לו אולפן בבית, והוא עבד עם אח שלה.
דיקלה: הוא אמר לי, "אני פה בתל אביב, יש לי אולפן, ותבואי, מאמי, וזה, בואי נעשה מוזיקה, מה 'כפת לנו" וזה, אמרתי לו: "יאללה, בכיף. "
עידו: קודם כל, היא באמת מטורפת, מדהימה, הכרתי אותה כאילו עוד לפני, כמובן, וממש רציתי, כאילו, לעבוד איתה.
דיקלה: הלכתי אליו והתחלנו.
עידו: התחלנו ליצור.
[מתחיל להישמע השיר "מה שהיה היה" בביצוע מאיה בוסקילה]
דיקלה: וכתבנו את "מה שהיה היה" למאיה בוסקילה.
[השיר מתגבר]
"מה שהיה היה מה שיהיה יהיה
לא משנה לי לא משנה שונה לי…"
עידו: עם פבלו רוזנברג את "עוד דקה".
[קטע מ"עוד דקה" בביצוע פבלו רוזנברג]
"עוד דקה זה יעבור
עוד דקה יפסיק הקור…"
[השיר ממשיך להישמע ברקע]
עם שרית חדד עשינו כמה שירים.
[נשמע קטע מ"תחזרי" בביצוע שרית חדד]
"תחזרי, תחזרי הכל כל כך אכזרי…"
דיקלה: אמרנו, טוב, אנחנו צריכים להתפרנס, מה אכפת לנו? נהיֶה איזה בית כזה שיפיק כל מיני שירים, נתפרנס… עכשיו, אני ועידו 90% מהזמן מדברים…
עידו: ממש. שעות על גבי שעות, ולילות, וכל אחד עם החיים שלו…
דיקלה: הוא היה במערכת יחסים מורכבת, אני הייתי במערכת יחסים מורכבת.
עידו: בוכים ותוך כדי עובדים. הכל אחרי, כאילו, היא הייתה אחותי הגדולה כל התקופה הזאת. עדיין.
דיקלה: הייתי חוזרת הביתה ב-4-5 בבוקר, עדיין ממשיכים אני והוא לדבר. כאילו, היה בינינו איזשהו אָחוּת כזאתי.
עידו: הרעיונות תמיד מתחילים ממקום מוזיקלי…
דיקלה: הוא עומד עם הקלידים, ואני עומדת לצידו.
עידו: לחן או ביט, או מחפשים, או מהרמוניה, מלודיה, משהו.
מאיה: באחד מאותם לילות, אחרי שלב הדיבורים, [צלילי הקשה על מקלדת] עידו פתח פרויקט חדש במחשב. התיקייה נשמרה תחת התאריך 23 בדצמבר 2010.
עידו: התחלנו סשן ב-10 בלילה, אוקיי? כתוב "הראל", נראה שאנחנו ניסינו לעשות שיר להראל סקעת. ואני כאילו כותב בשם של הפרויקט את השם של האמן שלו אני רוצה לתת את זה, וברוב המקרים זה לא קורה, כן? [צוחק] זה אף פעם לא מתגשם, הדבר הזה.
מאיה: דיקלה ועידו זמזמו איזו מנגינה.
עידו: [צלילי פסנתר] ואז התחלתי לנגן סתם לעצמי בפסנתר כזה, את ההרמוניות של הבית, ואז כזה דיקלה נדלקה על זה ו… פשוט התחילה כזה לשיר על זה את המלודיה.
דיקלה: כשהיה עולה לי משהו טוב, אני הייתי מתחילה ללכת, כמו איזו חולת נפש. הולכת, יוצאת מהאולפן כזה, חוטפת סחרחורת, הולכת, באה, חוזרת, הולכת.
עידו: אנחנו אומרים, 'אוקיי, יש פה משהו', [מוזיקה נעצרת] אני מתחיל כזה לעבוד על ההפקה, היא מתחילה לכתוב את הטקסט.
[צלילי הקשה על מקלדת, מוזיקת רקע]
דיקלה: [מקריאה]
"יום ראשון של סתיו אפור מגיע
עוד מעט סופות יחלפו על פניי שקטות,
כל יום שעובר אותי זה לא מרגיע
ועוד מעט יפלו דברים מידיי הכבדות
איך אסתדר כשבכל פינה אני זוכרת
את התחושה שבה היינו שעות
ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו
עד היום שמישהו יפגיש בינינו"
עידו: אני חושב שזה שישבנו כל-כך הרבה שעות [מוזיקת רקע] והרבה מהחיים האישיים נכנס לתוך הסשן, אז באופן טבעי, גם יצקנו את זה בתוך השירים.
דיקלה: כשאני כותבת, אני לא מתייחסת לזה. הדברים באמת יוצאים מהתת-מודע, ואחרי זה מקבלים את המשמעות שלהם.
[מוזיקה מסתיימת]
מאיה: באולפן של עידו בתל אביב, השעה היא 11 בלילה ויש לו ולדיקלה שיר חדש. הם ממשיכים לעבוד עליו וב-2 לפנות בוקר [דלת נפתחת] זמרת אחרת נכנסת לאולפן ומקליטה ערוץ שירה.
[כפתור נלחץ]
[קטע מ"ואם פרידה" בביצוע שרית חדד, בלי ליווי]
'כל יום שעובר אותי זה לא מרגיע,
עוד מעט יפלו דברים מידיי הריקות…'
[כפתור נלחץ]
הזמרת הזאת היא שרית חדד.
דיקלה: בזמנו, הייתי חברה מאוד-מאוד טובה של אבי גואטה. ואבי כל הזמן חיפש שאני אכתוב לשרית מה שכתבתי לשלומי סרנגה, את "מונו". הוא חיפש שאני אכתוב "מונו" לשרית.
עידו: והם פשוט באו לאולפן בשתיים בלילה, כנראה אחרי הופעה או משהו.
[קטע מ"ואם פרידה" בביצוע שרית חדד, בלי ליווי]
'ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו
עד היום שמשהו יפגיש בינינו…'
דיקלה: אני זוכרת שהרגשתי שיש לי משהו. טוב. ואז נתתי אותו כמובן.
[מוזיקת רקע]
עידו: הערוצים מספרים סיפור. מה שקורה פה - בשלוש ורבע, כנראה שהם הלכו. טייק אחרון בשתיים וחמישים, בשלוש ורבע יש פה אקספורט עם הסקיצה של שרית.
[קטע מ"ואם פרידה" בביצוע שרית חדד]
"יום ראשון של סתיו אפור מגיע
עוד מעט סופות יחלפו…"
[השיר ממשיך להתנגן ברקע]
ובחמש וחצי יש הורדה, חמש וחצי בבוקר, עם סקיצה של דיקלה. היא הקליטה גם סקיצה של השיר. עכשיו, בדרך כלל, זה לא משהו שעשינו. הנה, זאת ההורדה של חמש בבוקר, חמש וחצי.
[קטע מ"ואם פרידה" בביצוע דיקלה]
'כל יום שעובר זה לא מרגיע,
ועוד מעט ייפלו דברים מידיי הריקות…'
[השיר ממשיך להישמע ברקע]
מאיה: הסקיצות נשמרו במחשב, ועם אור ראשון של בוקר, הם עזבו את האולפן. [ציוץ ציפורים]
עידו: וזה לא שאני גמור עכשיו הולך, יעני רץ למיטה. סיימתי את יום העבודה שלי, מגיע הביתה, [מוזיקת רקע] יושב בסלון, הולך לישון כאילו בשבע, שמונה, קמים בשתיים-שלוש, ואז היו עוד סשנים, או איתה או עם אנשים אחרים. מתחיל את היום בארבע, חמש, ככה היינו חיים. [מוזיקה נעצרת]
מאיה: כמה חודשים מאוחר יותר, במשרדים של חברת התקליטים "הליקון", יושב מנהל ומחפש את הפרויקט הבא.
רוני: קוראים לי רוני בראון, ואני אוהב מוזיקה.
מאיה: ויחד איתו יושב עורך מוזיקלי שהשתחרר מגלצ, ובא לעבוד במחלקת הרפרטואר - איליה שפירו.
רוני: הוא פשוט איש מבריק, ובאמת גאון. הוא שאל אותי, "מה עם דיקלה?"
מאיה: רוני חשב רגע, ונזכר בפעם הראשונה, שהוא שמע את השיר שלה, "בוקר טוב".
[פתיחת השיר "בוקר טוב" נשמעת ברקע]
רוני: יש שירים בודדים בעולם, שכשאני פתאום שומע באוטו או משהו, אני עוצר את האוטו בצד, כי אני צריך לרגע להתעשת.
[קטע מ"בוקר טוב" בביצוע דיקלה]
"לכל אלה שלא היה להם לילה"
ודיקלה, אז זה היה משהו מאוד פרש ורענן ושונה, וזה מה שזכרתי ממנה.
מאיה: איליה יצר קשר עם דיקלה, שבדיוק חיפשה חברת תקליטים חדשה.
דיקלה: אז ניגשתי ל"הליקון". ואז קבעתי פגישה עם רוני בראון, והייתה לי ולו שיחה. הוא עם הסיגר, צוחקים, ו… מה איתי, מה הוא חושב עליי, מה אני חושבת על החיים, מה קורה עם המוזיקה… [ברקע נשמע "אין עוד אהבה כזאת"] השמעתי לו כמה דברים, לא השמעתי לו את "ואם פרידה", כי "ואם פרידה" לא היה אצלי, הוא היה אצל אבי. השמעתי לו, אם אני לא טועה, את "אין עוד אהבה כזאת", והוא אומר לי, "דיקלה, יש פה משהו."
רוני: זה היה מג'יק, הבחורה היא מג'יק.
דיקלה: אמרתי לו, "טוב, בוא נלך לרן שם טוב, ונעשה את זה עם רן שם טוב". הוא אומר לי, "לא. אני רוצה לעשות את זה עם זה שעושה איתך את הסקיצות, עם עידו אוחיון". עידו אוחיון בחיים שלו לא עשה אלבום, עם אף אחד, לא הוציא סינגל. אמרתי לו, "אני יותר מאשמח".
רוני: אז אמרתי לעצמי, אמרתי, "תשמע, זה הגיע אליך וזה לא במקרה". [מוזיקת רקע] אני לא מאמין ב… אני לא פטליסט במובן הזה. אני אומר, זה בא בשביל סיבה.
מאיה: הוא התחיל להיפגש עם דיקלה ועידו, במחשבה שהוא צריך לצוות להם אדם נוסף.
רוני: ובלי לשים לב, זאת אומרת, תוך כדי שמחפשים מישהו, מצאתי את עצמי כאילו באמצע תהליך של הפקה. לסדר מבנים של שירים, את יודעת, הא'-ב' של פרודקשן. פה לחתוך, פה להוסיף, פה, פה חסר. לא הפקתי הרבה זמן, לפני דיקלה.
דיקלה: הוא התחבא במשך עשר שנים, הוא היה יושב במשרד, הוא לא… לא אולפנים, לא כלום. ואז אני באתי לו. זה העיר אותו. [מוזיקה נעצרת]
רוני: על זה אני אסיר תודה לה. זאת אומרת, שהיא החזירה לי את אותם קצוֹת של עצבים שחשבתי שהם נגדעו. ואם לפעמים היה לי את החשק, חשבתי שזה אולי כאבי פנטום שפעם אהבתי. אבל לא, היא החזירה לי בהחלט את הכיף הזה.
דיקלה: היה איזשהו תיקון באולפן, שהוא אמר לי, "אני רוצה שתהיי עם גב זקוף. אני רוצה ליישר אותך". הוא כנראה רוצה גם ליישר את עצמו. הוא נורא נפגע בתעשייה. והוא רצה שאני והוא ננצח.
מאיה: רוני החתים אותם על אלבום ב"הליקון". המטרה הייתה לשבור את הקיר לעבר הצלחה מסחרית. דיקלה זוכרת שיחה דרמטית שבה רוני אמר לה שאם זה לא יקרה הפעם, זאת תהיה הפרידה שלה מהמוזיקה.
דיקלה: שאם אני לא יצליח באלבום הזה, אני גמרתי. אני יותר, כאילו, אין מה לעשות איתי יותר.
[מוזיקת רקע]
רוני: יכול להיות שהיא הבינה ממני את תחושת הדחיפות הזאת, כי הרגשתי שדיקלה הייתה אמן מדהים בלי רפרטואר. והבנתי, שאם לא… בתקופה סבירה של זמן לא מצליחים לייצר לה איזשהו פנתאון, איזשהו נכסי צאן ברזל שהיא מנכסת לעצמה, אין עתיד. [מוזיקה מסתיימת]
דיקלה: הוא נכנס אלינו לאולפן, אומר לי, "דיקלה, אנחנו צריכים עוד שירים. יש לך עוד משהו?" השמעתי לו את "ואם פרידה".
[מושמע קטע מ"ואם פרידה" בביצוע דיקלה]
"יום ראשון של סתיו אפור מגיע"
[השיר נמשך ברקע]
הוא התעלף. הוא אומר לי, "זהו, דיקלה, יש לנו אלבום". אמרתי לו, אבל מאמי, השיר לא אצלי. [השיר נעצר בחריקת מחט על תקליט] הוא אומר לי, "מה זאת אומרת, איפה הוא?" אמרתי לו, "אצל אבי". אבי, שיהיה בריא, אוהב שהשירים במגירה. הוא ישתמש בהם יום אחד.
רוני: אני אמרתי: "לא. [מרים את קולו] מה, זה לא מעניין אותי, זה שלך. נקודה".
דיקלה: "'תקשרי עכשיו לאבי". התקשרתי אליו, הוא אומר לי, "דיקלה, תקשיבי, הלכתי להמון מפיקים, אומרים שהשיר לא טוב". [מוזיקת רקע] ואמרתי לו, "וואלה? תגיד, אתה יכול להחזיר לי אותו?" ואני, את יודעת, ברעידות, רק שיחזיר. [מאיה צוחקת] הוא כן טוב! "תחזיר!" הוא אומר לי, "כן, מאמי, תקחי. ויאללה, תכתבי עוד משהו לשרית" וזה, ופה ושם. [מוזיקה מסתיימת]
מאיה: יותר משנתיים אחרי הלילה הוא, שבו השיר נכתב, דיקלה, עידו ורוני, נפגשו באולפן, והתחילו לעבד את השיר.
דיקלה: ורוני התאבד על זה. עד כדי כך, שהוא ויתר עליי, [צוחקת קלות] בשביל המוזיקה שלי.
רוני: היה ברור לי שכישלון - failure is not an option.
דיקלה: תקשיבי, היינו חוטפים התקף לב על תו של בס. זאת אומרת, אנשים היו ישנים בבית, ואני והוא היינו רבים על מכת סְנֵר, איך היא צריכה להישמע. זה היה מטורף.
מאיה: באחד הסשנים, עידו ניגש למקלדת, וניגן קטע חדש.
[מוזיקת הפתיחה של "ואם פרידה"]
דיקלה: אני זוכרת שעידו עשה את ה… את הליין הזה. אמרתי, יואו עידו, ישתבח שמו. הנה, יש שכינה.
מאיה: הרעיון שהתגבש לאלבום, היה לשלב אלקטרוניקה עם כלים חיים. [מוזיקת הפתיחה של "ואם פרידה בביצוע כינור] אביבה אלייב ניגנה בכינור.
עידו: הליין הזה, כאילו, זה מאוד דורש שהוא יהיה מלפוף או בלאדי. [מתופף בידיים על רקע המוזיקה] [צליל כפתור והמוזיקה נעצרת] אבל לא, מה שאנחנו עשינו, זה יותר… [לחיצת כפתור, המוזיקה מתחדשת] כאילו, כל התופים, הם בעצם כאלה… קצת היפ-הופ, קצת רוק. זה, אני שמעתי באותה תקופה דפש מוד, דה קיור, דברים כאלה, וכאילו, משם באתי ויצרנו ביחד. וזה נתן את השילוב המעניין. [צליל מעבר אלקטרוני] [צלילי גיטרות] סינגולדה מנגן פה, אקוסטיות וחשמלית. ויש פה עוד איזה ליין של חשמלית בסוף, מאוד יפה שהוא עשה.
[מושמעת הפתיחה המוזיקלית של "ואם פרידה"]
מאיה: יוסי פיין ניגן בס, ודיקלה שרה.
"ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו"
[השיר ממשיך להישמע ברקע]
עידו: היא נקרעת שם, זה משהו שהוא חד-פעמי. באמת, אין הרבה זמרים שהם באים וככה, מול המיקרופון, ומעבירים את הרגש בצורה כזאת. זה מה שהיפנט אותי גם.
[קטע מ"שיר פרידה"]
"עד היום שמישהו יפגיש בינינו"
[השיר נמשך ברקע]
מאיה: השיר היה מוכן ושוחרר כסינגל. האלבום הרביעי של דיקלה יצא ב-2014, ונשא את שם השיר, "ואם פרידה". בניגוד לחששות, הוא לא בישר על הפרידה שלה מעולם המוזיקה. להפך.
[המוזיקה מתחזקת ונשארת ברקע]
דיקלה: פתאום sold ברידינג. שת… פעמיים, שלוש, סולדים, סולדים, סולדים. אני פתאום אומרת, יואו. פתאום קיסריה - סולד. טה, פּוּם, מה? אני שומעת השיר, אני שומעת השיר ברחוב, אני שומעת אותו בשטח. תראי, זה היה לי "וואו". והיו לי את הכלים להכיל את זה. אני בניתי כלי, לא התפרקתי, לא נשבר הכלי.
מאיה: האלבום הזה הכניס את דיקלה למיינסטרים של המוזיקה הישראלית. אבל במחיר של פרידה מסוימת.
דיקלה: הייתי צריכה להיפרד מדיקלה, כן? משלושת האלבומים האלה של "אהבה מוזיקה", "עולם" ו"ארלוזורוב". הייתי צריכה להיפרד. אבל הייתי צריכה להיפרד ברוך. לא הייתי רכה ולא הייתי עדינה, לא היה לי סבלנות לזה, הייתי בועטת.
מאיה: ואם שואלים אותך כזה, על מה השיר הזה?
דיקלה: על פרידה. על פרידה. [מוזיקת רקע] על אישה שכאילו, מרוב שהיא נפרדה עכשיו ממה שהיא הייתה מורגלת בו, הידיים שלה רועדות. הכל נופל לה מהידיים. לא פעם ולא פעמיים שנפרדתי מ… ממשהו שהיה לי מאוד-מאוד יקר הרגשתי שהחיים שלי מתפרקים והידיים שלי לא מצליחות לאחוז בכלום, גם לא בכוס. הכל נשמט לי מהידיים. [מוזיקה מסתיימת]
מאיה: אחרי שהשיר יצא, הוא נטען במשמעות נוספת. דיקלה חשבה על הפרידות שהיו לה במהלך החיים, על המשפחה ועל באר שבע. ואז אישה שקרובה לה מאוד מצאה את הפרשנות הזאת גם בשם השיר.
דיקלה: חנה אמרה לי, "'דיקלה, תקשיבי זה 'אֵם פְרִידָה'." הייתי בהלם, כאילו. תראי, יש אסכולה בכלל גדולה בפסיכולוגיה שאומרת שצריך, [מוזיקת רקע] שלא נדע, להרוג את האמא כדי להמשיך לחיות. אני לא שם. אבל אני כן מבינה את המקום הזה שצריך להיפרד כדי להמשיך. אני נפרדתי מהם לפני המון שנים. אני כבר לא חיה את החיים שלהם. אני מעורבת בכל פיפס, ארבע פעמים ביום. כמובן, אני לא ניתקתי את עצמי משם, אני ההפך, אני… אבל א… אני מתגעגעת אליהם, לחוויה הזאת, המשפחתית. אני המון כותבת על השלום הזה שאני מחפשת אותו בתוכי. אני רוצה שיהיה שלום. ואני די מסוכסכת עדיין, את יודעת. יש חלקים שאני בשלום, ויש חלקים שאני עדיין מסוכסכת. וזה בסדר, אני לא אדם שלם ברוך השם. [מוזיקה נעצרת]
מה, נעשה הפסקה? סיגריה? מה קורה?
מאיה: לגמרי נעשה הפסקת סיגריה.
דיקלה: או שאולי סיימנו?
[מוזיקה מתוך "ואם פרידה"]
מאיה: האזנתם והאזנתן לשיר אחד. אני מאיה קוסובר, ואת הפרק הזה יצרתי יחד עם נוגה קליין. ערך אותו איתנו ניר גורלי. תודה למור סיוון, ואסף רפפורט על עיצוב הסאונד והמיקס. בצוות "שיר אחד" חברים גם איל שינדלר ותומר מולוידזון. תודה לאניה קלזון, קורל קייקוב, דניאל מאורר ועומרי קפלן על הסיוע בהפקה. תודה לסתיו צבר, איתמר ולר, דנה נחום, בן אליעד ובילי סגל גזליוס מהארכיון של כאן.
מוזמנות ומוזמנים לבקר בעמוד הפרק באתר "כאן ארכיון", מחכים שם אוצרות.
פרקים נוספים של "שיר אחד" אפשר למצוא בכל אפליקציות הפודקסטים ובאתר "כאן".
תודה על ההאזנה, ניפגש בפרקים הבאים.
[המוזיקה מתגברת ומסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments