קהילת מהגרי העבודה מתאילנד בישראל מנתה לפני ה-7 באוקטובר כ-30 אלף בני אדם. במתקפה נרצחו לפחות 45 מהם, עשרות רבות נפצעו או נחטפו, ואלפים החליטו להקשיב לממשלת תאילנד ולעזוב את ישראל בזמן המלחמה. אז הפעם, אנחנו עם החטופים, הקורבנות, והשורדים מהשבת הנוראה בתוך קהילת מהגרי העבודה מתאילנד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/12/2023.
[חסות עד 0:15]
אלעד שמחיוף: היום יום ראשון, 3 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
עכשיו, כשהלחימה התחדשה, מתחדדת הבועה שכולנו חיינו בה בשבוע שעבר.
אלו היו ימים ראשונים בלי מלחמה מאז 7 באוקטובר. פעמים ראשונות, בכמעט חודשיים שבהן כולנו יכולנו לחייך, לנשום לרווחה בלי רגשות אשם. התרגשנו מהאיחודים המשפחתיים, מהתמונות של אמהות מחבקות ילדים, בעלים מחבקים נשים, סבתות מחבקות נכדים, והיה שם עוד דבר, אזרחים. המוני אזרחים ישראלים שקיבלו את השבים והשבות בהתרגשות ובהאהבה, גם אם הם בעצם חטופים שחזרו, כלומר, גם אם הם בעצם בכלל לא ישראלים.
[הקלטה בה נשמעים אנשים שרים "הבאנו שלום עליכם"]
ככה, קיבלו את פניהם של חטופים זרים, מהגרי עבודה מתאילנד, שחזרו לישראל.
24 מהגרי עבודה שנחטפו בשבעה באוקטובר חזרו בשבוע שעבר, 23 מהם מתאילנד, ואחד, ג'ימי פצ'קו, מהפיליפינים.
ג'ימי סיפר אחר כך שכמעט לא היה מה לאכול בשבי, הוא נאלץ לאכול נייר טואלט. הוא אמר גם, בראיון אחרי השחרור, שרוצה להמשיך לעבוד בישראל, מולדתו השנייה. כך הוא קרא לה.
בעזה עדיין נמצאים לפחות שמונה חטופים תאילנדים, 13 עדיין מוגדרים נעדרים, ואלו ששבו מעזה חזרו בינתיים לתאילנד. וגם בדרך לשם, בנתב"ג, ישראלים נפרדו מהם בהערכה ובכבוד, תוך הבנה מלאה שאת החוויות הנוראיות שהם עברו, הם עברו רק כי הם היגרו, עבדו וחיו במדינת ישראל.
אז ביום ה-58, של מלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם ד"ר יהל קורלנדר, מהמכללה האקדמית תל חי, וחברה בקבוצת סיוע לעובדי חקלאות. נדבר על החטופים, על הקורבנות, וגם על השורדים מהשבת הנוראה, בתוך קהילת מהגרי העבודה מתאילנד.
ה"דוקטור" בד"ר יהל קורלנדר כבר היה אמור לאותת לכם שהיא אשת אקדמיה. היא מומחית בהגירת עבודה לחקלאות, ובתוך הנושא הגדול הזה, חוקרת ספציפית את הקהילה התאילנדית בישראל כבר שנים.
ד"ר יהל קורלנדר: אני ספציפית מושבניקית, גדלתי במושב, גדלתי עם תאילנדים מאחורי הבית, לאבא שלי, למשפחה שלי יש משק חקלאי, שמעסיק עובדים מתאילנד, והתעסקתי עם סוציולוגיה של שווקי עבודה, שווקי עבודה עניינו אותי עוד מהמאסטר, ואמרתי לעצמי שיאללה בוא נגיע ונחקור גם את הנושא הזה בדוקטורט, ומשם זה סיפור אהבה שלי כבר הרבה מאוד שנים.
אלעד שמחיוף: זה מה שהיא עושה, היא חוקרת, כלומר לפחות עד 7 באוקטובר, כי כבר כשהגיעו הדיווחים הראשונים על ירי מסיבי לדרום, אחר כך גם על מחבלים שהשתלטו על יישובים, היא הבינה שיש לה את היכולת ושיש עכשיו צורך, שהיא תצא מהעולם המחקרי ותסייע בעולם האמיתי.
ד"ר קורלנדר: אני ידעתי שאני מומחית למהגרי עבודה בתאילנד, ושיש לי ידע שאין אותו להרבה מאוד, ושיש לי את היכולת עכשיו להתארגן עם החברים שלי, עם הקולגות שלי, ולעזור, כי ידענו שאם אנחנו עכשיו לא נושיט את היד לעובדים מתאילנד, לאזרחי תאילנד שנפגעו, ייקח המון המון זמן עד שמישהו אחר יעשה את זה, וכבר בצהריים התחלנו לדבר אחד עם השני, ומאותו ערב, בטח בימים הראשונים עסקנו בחילוצים, של העובדים מתאילנד מיישובים, מקיבוצים.
אלעד שמחיוף: ככל שעברו השעות, כך התברר גודל האסון, לכולם, וגם בתוך קהילת מהגרי העבודה מתאילנד, שעד 7 באוקטובר, מנתה בישראל 33 אלף בני אדם. תאילנדים הם הלאום השני שהכי נפגע במתקפת חמאס, אחרי ישראלים כמובן. לפחות 45 נרצחו, יש עוד עשרות רבות שנפצעו, או שנחטפו.
ד"ר קורלנדר: זה אירוע מאוד מאוד קשה, ויצא לי לפגוש אנשים שיצאו מהתופת, והם היו במצב מאוד מאוד קשה. אני חוקרת באקדמיה, אני יושבת וכותבת מאמרים, מלמדת את הסטודנטים, ולא חשבתי בחיים באמת שהקריירה שלי תביא אותי למקומות שהיא הביאה אותי אליהם, בחמישים יום האחרונים. למשל, לתת כדורי הרגעה לעובדים מתאילנד, במרשם של רופאים. כי הם היו כל כך בהלם ממה שהם עברו.
אנחנו יודעים שלמשל חלק מהשבויים, טעו לחשוב שמדובר בחיילי צה"ל, באיזשהו שלב שהגיעו אנשי חמאסי עטוי מדים, ואנחנו יודעים להגיד שהם חיכו עם הדרכונים כדי לבוא ולנסות להגיד שהם לא ישראלים. ואני יודעת להגיד לך מהמחקרים שלי ומהעבודה שלנו, זה שהם משוכנים גם במבנים זמניים, קרוואנים וקונטיינרים. שמאוד מאוד קל לשרוף אותם, ומאוד קשה לנעול אותם, ושאין ממ"ד בפנים, ושאת צריכה לצאת החוצה אל הממ"ד, וגם את הממ"ד הזה שהוא בעצם מיגונית כזאת, אי אפשר היה לנעול. ושהם פשוט נטבחו.
האסון הוא כל כך גדול ואדיר, ואין שום דרך להגיד זה יותר מזה. לפגיעה כל כך קשה בעובדים מתאילנד היא קשורה גם לסוגיות האלה, ועל הסוגיה של המיגון אנחנו מדברים גם עוד לפני המלחמה הזאת, על סוגיה של מחסור במיגוניות, ואיזשהו סוג של הפקרה עקב המגורים האלה. לצערי הרב ראינו את זה בצורה מאוד דרמטית. אף אחד כמובן לא דמיין חדירה של מחבלים, זה לא משהו שאף אחד יתכונן אליו, אבל כן ראינו איך התנאים ואיך הקשרים האלה הפכו אותם לפגיעים.
אלעד שמחיוף: האתגר הבא שהלך ויציג את עצמו ככל שעבר הזמן, היה להבין מי בדיוק היה שם, לעדכן כל הזמן את הרשימות שהלכו והתארכו, וזו התבררה כמלאכה מאוד לא פשוטה.
ד"ר קורלנדר: אנחנו ידענו מהרשימות שאמורים להיות באזור, באזורי העוטף כ-5000 מהגרי עבודה מתועדים מתאילנד, והערכנו שעוד כ-1000 לא מתועדים. וזו נהייתה מהר מאוד משימת חיינו, משימת חיי, באמת להגיע יחד עם הגורמים הרשמיים לרשימה המדויקת ביותר, של מי היה שם ומה קרה לו. זאת אומרת מי הנעדרים, מי הם הנרצחים, מי הם השבויים.
אלעד שמחיוף: הבעיה, או לפחות בעיה גדולה אחת, היא שאפילו המדינה לא ידעה בדיוק מי הם כל מהגרי העבודה שנמצאים בשדות החקלאיים שבדרום. אבל מה שבדרך כלל מתנהל תוך עצימת עיניים, הפעם הפך לעניין של ביטחון לאומי, לעניין מדיני, לעניין של חיים או מוות.
ד"ר קורלנדר: כשאנחנו מדברים על אדם שהוא לא מתועד, אז הוא לכאורה לא רשום בשום מקום, אבל הוא היה שם, ויש מישהו בעולם הזה שמחפש אותו, ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו כדי למצוא את אותו אדם שמחפש אותו, ולוודא שהשם שלו נמצא. אני אומרת את זה, ונשבר לי הלב, כי אנחנו גילינו בפעימה השנייה שהגיעו, שהיו שבויים שלושה אנשים שלא היו באף אחת מהרשימות, זה כמובן, פה לא נשבר לי הלב, פה שמחתי נורא, לגלות שיש אנשים שחזרו מהשבי, והעובדה שהם לא היו ברשימה שלי, זה לא מעניין, לא ברשימה שלי או לא ברשימה של אף אחד, אבל זה היה סימן בשבילי להבין, שיכול להיות שהיו שם אנשים שאנחנו עדיין לא יודעים, והם בעצם נעדרים, וזה באמת שובר לי את הלב, ואני חושבת שזו הייתה האחריות שלנו, לגלות כל אדם ואדם שהיה שם, ולברר מה קרה איתו.
במקרה הזה, אנחנו יודעים היום להגיד שהשלושה האלה, הם בעצם הועסקו באופן לא חוקי, והמעסיק לא דיווח שהם נעדרים. ואם מישהו שומע אותי, אז כל אדם שיודע, על עובד מתאילנד, או מכל לאום אחר זר, שעדיין לא נמצא, בבקשה תגידו, כי ככה אנחנו נדע לחפש אחריהם, לחפש אחרי כל עדות לזה שהם היו שם, ולמה קרה להם.
אלעד שמחיוף: ההתארגנות האזרחית הלכה וגדלה, הצטרפו מתורגמנים, גם מישראל וגם מחו"ל, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה בבנקוק, סיפקו פסיכולוגים תאילנדים, שיתנו טיפול פסיכולוגי למשך שנה, למי שמבקש. הרשימה המשיכה להתגבש, נוצר גם קשר עם המשפחות שלהם בתאילנד. זה הפך למערך שלם, ששוב, כולו אזרחי, כולו נולד, מתוך הבנה שמדינת ישראל, לא באמת תטפל במהגרי העבודה. ובהתחלה, המדינה באמת לא טיפלה.
ד"ר קורלנדר: המהגרי העבודה, הם מגיעים לפה באופן מוזמן. הם הגיעו לכאן כי ישראל מעוניינת שהם יבואו, והם תחת רגולציה מדינית, ויש להם אבא ואמא מהבחינה הרגולטיבית, שעשתה איזשהו הסדר, והסדר הזה מדבר על מינהל האוכלוסין, ועל חברות כוח אדם, ועל המעסיקים, וכו' וכו'.
עכשיו, מבחינות רבות, המעסיקים וחברות כוח אדם, לא היו בתמונה, המעסיקים לא היו בתמונה כי הרבה מהמעסיקים היו בעצמם תחת הטראומה הזאת. חברות כוח אדם זה באמת שאלה, למה הם לא נכנסו. ומינהל האוכלוסין וההגירה, לקח לו טיפונת את הזמן, אבל יחסית מהר, הוא כן נכנס. הנה למשל, כשאני מדברת על אותו מרחב, שאנחנו שכרנו כדי לתת לעובדים, מקום בלי לחץ של העסקה. אז מינהל האוכלוסין וההגירה, לקח עליו אחריות לא הרבה זמן, אחרי שאנחנו יצרנו אותו.
זאת אומרת, המדינה היא תמיד, מתוקף היותה, היא צעד אחרי. זאת אומרת, אני לא צריכה לקבל אישורים, אני לא צריכה את התקציב, אני קמה ועושה את זה.
אלעד שמחיוף: כן, אין ברירה. אפשר לעשות המון דברים, ביוזמה אזרחית, באופן פרטי, אבל בסוף יש לזה גבול. גם המערך נתקל לא פעם בחסמים ובקירות, שלא הייתה לו באמת אפשרות לעבור, בלי עזרה מצד המדינה.
ד"ר קורלנדר: אתם זוכרים שבהתחלה התחילו להזמין, את בני המשפחה מקרבה ראשונה, לתת דגימות דנ"א? וזה שבר לי את הלב, נקודה, כמו אצל כולם, כמובן. אבל ישר עלה לי, שלמהגרי העבודה, אין פה קרבה ראשונה, אין פה בני משפחה מקרבה ראשונה. אסור, אסור על פי חוק, להגיע לכאן, אנשים מקרבה ראשונה, לבוא לעבודה. משמע, ייקח הרבה מאוד זמן עד שיהיה את הדנ"א. ולכן ישר יחד עם הקבוצה, אנחנו התחלנו לגבש פרוטוקול, של הבאת דגימות דנ"א, מתאילנד. שזה אומר, התקשרות עם חברה פרטית, שמצאנו, אמריקאית, שהסכימה לעשות את זה, ובדיקה מה הנהלים, ובדיקה של התקציב, ומציאת התקציב, ויצירת קשר עם אנשים, כדי שהם יוכלו לבוא, ולחשוב, ממש ברמת הנשכור מלון, בעיר הזאת, ויבואו אליה בין השעה הזאת, ובין הזאת, ובין הזאת, ובאנו לעשות אותה, ואני חייבת להגיד, בשמחה גדולה מאוד, גורם מסוים במדינה, יצר איתי קשר, ואמר, אנחנו עושים את זה.
בוא נראה שאנחנו מצליחים, לכי צעד אחורה, לכו צעד אחורה, תנו לנו לעשות את זה, וזה היה בשמחה גדולה, קחו, אני לא רוצה לשחק אותה, המוסד, קחו, תעשו את זה אתם, ואכן הם עושים את זה, ודגימות הדנ"א מגיעים, ואיתם גם הזיהויים של הגופות.
אז זו דוגמה, למשל, המדינה לוקחה טיפה יותר זמן, יש הרבה יותר בירוקרטיה, יש פה איזשהו מערך, אבל היא כן נכנסת, אני חושבת שאנחנו רואים את עצמנו, אנחנו בחברה האזרחית, כאילו האקדמיה בחברה האזרחית, כאלה שבודקים, גם בעולם לפני המלחמה, אם המדינה הייתה עושה כל מה שהיא כתובה עליו, כל החוקים, כל הנהלים, אני הייתי מאוד מרוצה, אבל היא לא.
אז גם עכשיו, לבוא ולוודא, רגע, מחתימים את כולם, על הכרה כנפרעי פעולות איבה, משפחות הנרצחים, הולכים אליהם, מוודאים שהם מקבלים את הקצבאות שהם זכאים לקבל, כי יקיריהם נרצחו בפעולת איבה, אנחנו אומרים, בואו, זה מגיע להם, בואו נוודא עכשיו שהם מקבלים את זה, בואו נוודא שזה קורה.זה התפקיד שלנו.
אלעד שמחיוף: לא רק בנרצחים, בפצועים ובחטופים צריך היה לטפל, גם באלה ששרדו את הטבח. מהגרים זרים שנעקרו, מהמקום שהיה עבורם מקום עבודה, וגם בית, המקום שבו הם אכלו, ישנו, חיו, ופתאום לא ממש היה ברור, להם עצמם בעיקר, מה הם אמורים לעשות עכשיו?
ד"ר קורלנדר: אני זוכרת שהייתי באחד האתרים שאליהם פונו, ואני רואה שיש עשרה עובדים שעדיין נמצאים, ואני אומרת להם, למה אתם לא בעבודה, הכל בסדר? אז הוא אומר לי, אנחנו מחכים כדי לחזור לישוב הזה וזה באזור העוטף, ואני אומרת להם, למה אתם חוזרים? עוד מסוכן שם, אנחנו עדיין באמצע מלחמה, יש טילים, יש כאילו, די, זה מסוכן עדיין, והם אומרים לי, כן, אבל אם אנחנו לא נחזור, אנחנו לא נקבל את המשכורת ספטמבר. אנחנו מדברים על, אנחנו מדברים על העשירי בספטמבר, על ה-11 בספטמבר, אנחנו רוצים, ב-15 מקבלים משכורת, אנחנו רוצים לחזור.
אלעד שמחיוף: זה באופן טבעי, לא אמור להיות נושא שמערך אזרחי מטפל בו, והאמת היא שחלק מהסוגיה הזו היא כמובן גם לא רק באחריות מדינת ישראל. עד 7 באוקטובר היו בארץ כ-30,000 מהגרי עבודה מתאילנד, הטיפול בהם הוא גם בידי הממשלה התאילנדית, וגם היא התחילה בשלב מסוים לפעול בנושא.
ד"ר קורלנדר: מדינת תאילנד עשתה כמו שהייתי מצפה ממדינה, והיא קראה לכל אזרחיה לצאת מישראל.
יש מלחמה מאוד גדולה בישראל, ותאילנד עשתה מה שמצפה ממנה כאמור, ומכמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, התחילה להביא טיסות מיוחדות ולקנות כרטיסים על טיסות השכר, ולהוציא כל תאילנדי שרק רצה. למעשה, תאילנד עודדה את היציאה של כל אזרחיה מישראל. היא עשתה, אני אומרת עודדה, כי היא עשתה את זה, קודם כל על ידי טיסות חינם. שתיים, על ידי מענקי יציאה, על ידי אמירה שאם יוצאים, הם יכולו לרשם בלשכות התעסוקה ותסופק להם עבודה. אנחנו בודקים עדיין דרך אגב, האם באמת המענקים האלה ניתנו, האם העבודה הזאת האם באמת הייתה שמה לעבודה, זה עוד לא ברור.
אבל תאילנד הפעילה ללחץ מאוד גדול ואכן, 8900 איש יצאו. אבל עדיין נשארו בארץ, 21,000 עובדים, עשרים ואחד אלף אזרחי תאילנד נשארו לעבוד. כמובן, היציאה של 8900 מהגרי עבודה מתאילנד, יצרה מחסור בשוק העבודה, בסקטור החקלאות. יש לציין שגם עשרת, כעשרת אלפים פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה לא מגיעים לעבודה מאז השבעה באוקטובר. משמע, סקטור החקלאות מתמודד כרגע עם מחסור של כעשרים אלף איש. זה המון המון אנשים בחוסר.
ואנחנו נראה, א' עוד מעט בסופר עם עליית המחירים, ואנחנו גם רואים את המצוקה המאוד מאוד קשה של החקלאים.
אני גם יכולה להגיד שוב, אם אנחנו מתחברים מתחילת השיחה, אני מגיעה ממשפחה חקלאית, ששמיים אחרי המלחמה, למרות שזה בצפון, שעוד יחסית היה רגוע, העובדים מתאילנד ביקשו לעזוב כמובן, זו זכותם המלאה, ונשארנו בלי עובדים מתאילנד, אלא רק עם כוח עבודה מקומי ומשפחתי.
אלעד שמחיוף: ויש עוד משהו, עוד מסלול שהממשלה התאילנדית לקחה בו יוזמה. עשרות חטופים תאילנדים הוחזקו בעזה. בשבוע האחרון, ראינו, הם שוחררו לצד ישראלים, שלא כחלק מהעסקה בין ישראל לבין חמאס.
ד"ר קורלנדר: אני יכולה להגיד על בסיס הידע שלי מהעיתונות הזרה ומהעיתונות באנגלית מתאילנד, וההתרשמות שלי גם מהאופן שבו אני קוראת את השגרירות. ואני מורידה את הכובע בפני תאילנד. תאילנד היא מדינה שלוקחת אחריות על האזרחים שלה והיא עשתה עסקה נפרדת דרך מתווכים באיראן מול חמאס.
עכשיו אנחנו יום אחד עוד נגלה כמובן מה פרטי העסקה הזאת ומה המשמעויות שלה, אבל בעוד מטה החטופים עשה מה שאני גם מצפה בהם, ובעצם דיברו על כלל החטופים שכוללים בתוכם את כל מהגרי העבודה, את כל מי שהוא גם לא יהודי או לא ישראלי. תאילנד אמרה לו הם לא ישראלים, הם לא יהודים הם לא קשורים לסכסוך הזה, אנחנו מנהלים עסקה נפרדת, ואנחנו רואים שיש לזה תוצאות.
ותאילנד ניהלה המגעים שלה, ומהבחינה הזאת גם יש איזשהו, הייתי אומרת ערפול, עיתונאים מתקשרים אליי כל הזמן, מכל העולם, מישראל ומכל העולם, ומבקשים ממני תני לי את הפרטים של המשפחות, תני לי את הסיפורים תני לי את הסיפורים, ואני רואה שתאילנד מסרבת לחלוק את זה. ובכוונת מכוון, אני קוראת את זה בכוונת מכוון, בכל שיום אחד נגלה משהו אחר, אני יודעת שתאילנד עושה ממש מאמץ כדי שכמה לשמור על זה ופרופיל מאוד מאוד נמוך את כל הסיפור שלה, את הסיפורים עצמם של החטופים, לא לתת לזה הרבה תקשורת, בטח לא ישראלית, כי יש פה עסקה נפרדת, מתחת לרדאר, שונה, וזה מביא תוצאות.
אלעד שמחיוף: ושמענו כבר עדויות ראשונות של כמה ממהגרי עבודה על מה שהם עברו בשבי. ג'ימי פצ'קו מהפיליפינים, סיפר איך הוא הרטיב נייר טואלט ואכל אותו כדי לשמור על שובע. גלעד שלמור כתבנו והיא עדות של אחד החטופים התאילנדים, שסיפר של היהודים החוטפים של חמאס התייחסו באופן אכזרי יותר.
החטופים ששוחררו, אלו שעברו טיפול רפואי חזרו בינתיים לתאילנד, איתם עוד אלפי מהגרי עבודה שהעדיפו לחזור הביתה. רבים נשארו, כמו בתחומים רבים גם בכל הקשור למהגרי העבודה בישראל יש עכשיו לא מעט סימני שאלה בעולם החדש הזה של אחרי שבעה באוקטובר, ומתי שהוא, מישהו יצטרך לספק עבורם תשובות.
ד"ר קורלנדר: אני חושבת שישראל זקוקה למהגרי העבודה שלה לא רק בחקלאות, גם בסיעוד אנחנו מזמינים אנשים להיות פה ולטפל במבוגרים שלנו בסיעודיים, באנשים עם מוגבלויות, ואנחנו מבקשים להם להיות פה לעזר, אנחנו זקוקים להם גם לחקלאות וגם לסיעוד וגם לבניין, אבל אנחנו לא נותנים להם להיות בני אדם, אנחנו ממשיכים להתייחס אליהם כאל עובדים זרים ולא כאל בני אדם.
אני בחלום שלי כמובן כן רואה אפיק של התאזרחות אחרי זמן מסוים. אני יכולה להגיד ספציפית לגבי מהגרי העבודה לסיעוד, יש אנשים פה שנמצאים 20 שנה, באופן חוקי כי הם נמצאים עם אותו אדם, במשך תקופה מאוד ארוכה, בזמן הזה הם לא יכולים להתחתן, להביא ילדים הם לא יכולים לקבל טיפול נפשי, דרך אגב, הם מוחרגים מכל המערך הבריאות הנפש בישראל, זה דבר שהוא בעיניי איום ונורא, גם לאנשים שנמצאים פה רק 5 שנים. אם אני יכולה ללכת לרופא ולקחת את אקמול לכאבי הראש למה אני לא יכולה ללכת ולדבר ב-12 פגישות שנותנים בקופות חולים עם פסיכולוג, למה מאגר העבודה לא יכול לעשות את זה.
אלעד שמחיוף: תגידי, מה בכל זאת מעודד אותך בימים האלה ביחס שמקבלים מהגרי העבודה יש בכלל משהו כזה?
ד"ר קורלנדר: מרגש אותי איך החברה הישראלית התגייסה גם למען מהגרי העבודה ואני מאוד מקווה שזה יישאר גם ביום שאחרי למשל היה את הסיפור של שני הפצועים, אחד בשיבא ואחד בוולפסון אני קיבלתי עשרות תיוגים לפוסט הזה, עשרות!
בבקשה, גם אחרי המלחמה, אם אתם שומעים על מהגר עבודה שזקוק לעזרה שימו לב לזה, תנסו לעזור לו תנסו להפנות אותו למי שצריך זה לדעתי עתיד אחר שבו אנחנו רואים גם את השקוף ורואים את האחר, ומבקשים לעזור, כי האנשים האלה, הם גורלנו קשור בגורלם.
אלעד שמחיוף: ד"ר יהל קורלנדר, תודה.
וזה היה "אחד ביום" של אין 12 אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק חפשו "אחד ביום" הפודקאסט היומי עאורך שלנו רום עתיק, תחקיר בהפקה עדי חצרוני, רוני ארניב, שירה הראל ודני נודלמן, על הסאונד ספיר רוזנבלט, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, ואני אלעד שמחיוף אנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント