top of page

אחד ביום - ישראל במלחמה: שיחה עם אילנה דיין


תקציר: בשבוע שעבר אילנה דיין ערכה כתבה מיוחדת לתוכנית עובדה מתוך עזה. היא פגשה שם את החיילים והמפקדים, ראתה מקרוב את רוח הלחימה, את מה שהצליח הצבא להשיג באזורי הקרב, ואת מה שעדיין לא. הפעם ב"אחד ביום": אילנה דיין על מה שהרגישה וראתה בעזה, ומה שהיא מרגישה ורואה גם בחוץ.

 

חסות

בכל פעם מחדש אנחנו מוכיחים שהרוח הישראלית היא הביטוח של כולנו.

אנחנו בהראל נמשיך לפעול, לתרום ולקוות יחד לימים טובים יותר.

אולי יש לכם ביטוח, אבל אין לכם הראל .


אלעד שמחיוף: היום יום שלישי, 14 בנובמבר, ואנחנו אחד ביום מבית N12.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.


אילנה דיין: אני אגיד לך אלעד שבאופן מוזר, הכניסה הזאת לעזה, גם הרגע של חציית הגדר, אבל גם כל השעות שביליתי בפנים, אלה היו השעות הכי נינוחות, הכי בטוחות, ואני אקח אפילו מילה מלימודי מגדר,

זאת הייתה החוויה הכי מעצימה, שחוויתי מאז 7 באוקטובר.

בניגוד למה שנדמה, ובדומה למה שאני שומעת הרבה פעמים נגיד מאיתי אנגל, על האזורי קרבות ושטחי מלחמה, יש משהו בסיטואציה שבאופן משונה, הרבה יותר בטוח והרבה פחות מפחיד, ממה שנדמה לנו מרחוק ומבחוץ.


אלעד שמחיוף: ביום ה-39 למלחמת אוקטובר 23, אנחנו בשיחה עם אילנה דיין.

בשבוע שעבר ערכה כתבה מיוחדת לתוכנית עובדה מתוך עזה, נדבר איתה על מה שהיא הרגישה וראתה שם, ומה שהיא מרגישה ורואה גם בחוץ.

שלום אילנה.

אילנה דיין: אהלן אלעד,

אלעד שמחיוף: אני רוצה לפתוח איתך בפריים, כי את והצלם התקנתם מצלמה על הנמר שהכניס אתכם לעזה, ועבורי כצופה, לראות את הדרך שלכם שם, את החלל הזה בגדר המערכת, אותי זה זרק לשבעה באוקטובר, ומעניין אותי איך זה הרגיש לך, בחדר עריכה אני מניח, כשראית אחר כך את החומר.


אילנה דיין: אז דווקא הרגשתי משהו הפוך, יכול להיות שאני אצליח במהלך השיחה בינינו קצת להסביר למה, אבל הגו פרו הזה שאתה מדבר עליו,

דנור גלזר ואני, ביקשנו מהטנקיסטים שהיו מאחורינו, אנחנו היינו בנמר קדימה, מאחורינו נסע טנק, והם עידכנו את הגו פרו על הטנק שלהם, זה אומר שאת הצילומים האלה ראיתי באמת רק כשנכנסתי לחדר עריכה, כי מתוך הנמר, אתה לא רואה כלום, למעט את מה שרואים במצלמה של הנמר.


קולות בקשר - "בטלסים, לא תהיה לי שם, לא תהיה..".


אילנה דיין: נתחיל מזה שנכנסנו לשטח, שלפחות על פי הספר הוא מטוהר, כלומר זה שטח שכבר הכוח הזה של חטיבה 401, שזה בעצם צק"ח צוות קרב חטיבתי, בפיקודו של מח"ט 401, בני אהרון, זה הגיבור של הכתבה שלנו, שני גדודי שריון, שני גדודי גבעתי גדוד של הנדסה, הם כבר שטפו, הם כבר כבשו, הם כבר טיהרו אותו, ומאחוריהם מתגלגלת עוד אוגדת מילואים, שבעצם מנקה את כל מה שהם לא הספיקו לנקות.

אז במובן הזה גם אובייקטיבית, למרות שזה ברור לגמרי, שמכל רגע, מכל פיר, מכל מקום יכול להגיח מחבל, וזה גם קרה לכוח הזה עצמו, יום אחרי שצילמנו אותם.

אבל זה גם העובדה שאנחנו בתנועה, ואנחנו כל הזמן מצלמים ומחפשים את הדיאלוג, את הבר-שיח, את הסיפור, את המראה, את התמונה, ואולי זה תעתוע, אולי זאת אשליה, אני לא יודעת.

אבל לא הרגשתי שנייה אחת של פחד, או חוסר ביטחון, או חוסר נוחות.

ממש ממש לא.


אלעד שמחיוף: מעניין אותי גם עניין טכני. איך זה עובד? כלומר, את נכנסת לנמר, את יודעת לקראת מה את הולכת, את יודעת לאן את נוסעת, את מי את מתכוונת לפגוש, או שהכול בעצם קורה בשטח?


אילנה דיין: אני אספר לך אלעד, שאנחנו, כמו עיתונאים רבים אחרים,

כבר מתחילת התמרון הקרקעי, יושבים על הגורמים הרלוונטיים בצבא, כדי לוודא שנוכל להיכנס, שנוכל לעשות משהו משמעותי, גם איתי, גם אני.

ולי מה שהיה במיוחד חשוב, זה לחבור למישהו שאפשר לנהל איתו דיאלוג.

לא רק לצלם פיצוצים ואקשן, לא רק לצלם הרס וחורבן, לא רק להביא קולות של מלחמה, אלא לקיים דיאלוג עם מישהו.

ואני ידעתי לא מעט על בני אהרון, על המח"ט של 401.

ידעתי שהוא באמת, כמו שאמרתי גם בכתבה, אין יותר שריונר מזה.

זה בחור שהלך לפנימיה הצבאית, ומשם הוא הלך לשריון, לגדודים, לחטיבה 188, והוא גדל ב-188.

ואחר כך הוא היה מג"ד, שגדוד 196, זה כמת קק"ש, זה הגדוד הכי יוקרתי בשריון, זה הגדוד שמכשיר את המפקדים ואת קציני העתיד.

ולפני שנה וחצי, שנתיים, הוא מונה להיות מח"ט 401, שזאת, אני יודעת שב-188, ובחטיבה 7, ייכעסו עליי, אבל זאת נחשבת לחטיבת החוד של חיל השריון.

אבל מעבר לזה, אלעד מעבר לזה שהוא שריונר שעשה את כל הדרך, הוא מח"ט מאוד מאוד מוערך, ידעתי שיש בו, יש בו צניעות וישירות, ומבט בגובה העיניים, שאני מודה שאצל, אתה יודע,

הרבה מח"טים וקודקודים של זיקוקין, דינור ואש ותמרות אשן, פחות מוצאים.

ולא התאכזבתי.


שיחה מתוך ראיון - כנראה בין אילנה דיין לבני אהרון

בני אהרון: אני יכול לראות בעצמי, אני רואה נגיד מישהו שפינה פצועים, אני מזהה אותו ישר, אני יודע ש...

אילנה דיין: מה רואים בעיניים?

בני אהרון: אתה רואה שהוא מכונס, אתה רואה שהוא קצת פחות הוא.

אילנה דיין: מה אתה עושה?

בני אהרון: אתה תופס אותו על השיחה.

אתה פשוט יושב, בוא נשתה קפה, אתה רוצה איזה עוגיה, מה קורה אחי, מה המצב?

כמו שאני ואת יושבים, מעבירים אנרגיות מאחד לשני וזה מנצח.


אלעד שמחיוף: אבל מה בעצם הייתה המטרה, אילנה? כלומר, את אומרת, מלכתחילה חיפשתי דיאלוג, חיפשתי מורכבות, לא חיפשתי פיצוצים, לא חיפשתי בומים ויריות.

כי מה?

מה רצית שדרכך עם ישראל והצופים יקבלו?

מה רצית שהם ילמדו?


אילנה דיין: הדבר הכי חשוב שרציתי, זה לראות בעיניים את מה שאי אפשר להבין בלי לראות בעיניים.

תקשיב, אנחנו מדברים על תמרון קרקעי

וצה"ל שוטף דרומה,

והעיר עזה תכותר,

והכוחות שנאים מדרום לצפון נסגרו, יחד עם הכוחות שנעים מצפון לדרום.

וכמובן, נחסל את חמאס

ונמגר את חמאס

ונמחק את חמאס מעל פני אדמה, אבל מה תכל'ס הם עושים?

שאלתי את בני, שאלה שלא נכנסה לכתבה, תגיד, אם ים הבן הבכור שלך, בן ה-12, ישאל אותך, אבא, מה אתה עושה שם?

מה תענה לו?

וזה מה שעניין אותי.

עניין אותי, למשל, להבין אלעד, מה זה הדבר הזה שקוראים לו המטרו?

אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל לפני שנה וחצי בערך, אנחנו עשינו בעובדה כתבה על מבצע מכת ברק, במהלך מבצע שומר החומות, מבצע שסיפרו לנו, שקצר הצלחה פנומנלית, והביא להשמדת רוב המטרו מתחת לאדמה בעזה.

ומספר ביושר בני אהרון,

ומספרים גם מפקדים אחרים שנמצאים שם, שאין מקום שאין בו פיר, שאין מקום שהם דורכים בו ואין מתחתיו מנהרה, שהם יודעים שרוב המנהרות האלה עדיין קיימות, וחיות ובועטות.

אז זה דבר אחד שהיה לי חשוב להשיג.

והדבר השני, זה להעביר תמונה של האנשים שנמצאים שם.

תקשיב, אלעד, אתה בטח ראית את השמות ואת הסיפורים של ארבעת המילואמניקים,

לוחמי חטיבה 551, שנהרגו בסוף השבוע בבית חנון.

ואני, נשבר לי הלב כל פעם שאני שומעת על מנהל בית ספר, אבא לחמישה ילדים, וסטודנט לרפואה שהיה קצין בשלדג, אבא לשישה ילדים.

ושם, אני אספר לך שאחרי שיצאתי, אלעד,

אחרי שיצאתי מתוך עזה, חזרה לבסיס זיקים, אז עצרתי במקום שראיתי מלא מילואימניקים, כי רציתי לשתות קפה.

סתם רציתי קפה.

אז עצרתי ליד מילואמניקים בזיקים.

אלעד, תקשיב, יועץ חדשנות, מומחה לאיכות סביבה, מנהל של מפעל מתכות, עובד סוציאלי שפגשתי בפנים, סטודנט לפיזיקה תואר שני, אלה אנשים שעזבו הכל, זרקו הכל, נותנים הכל, ומוכנים לתת את הכל.

אני לא יודעת איך זה ישמע לך, אם זה ישמע לך, אתה יודע שאני פתאום נכנסת לאיזה פאזה של חוסן לאומי והעלאת המורל, אבל זה מה שראיתי שם בעיניים.

והיה לי נורא חשוב להעביר את זה.

אלה אנשים, אתה שמעת את המחת שאומר, אני רוצה שעידו שם למעלה, אנחנו לא יוצאים מפה עד שאנחנו לא גומרים.


הקלטה של שיחה מתוך ראיון

"בני אהרון: אין חמאסניק כשדרכנו והוא חי ולא הרגנו אותו.

בסוף צריך להגיע למצב שהארגון הזה לא קיים, חדל מלהתקיים.

אני גם רוצה שגם ידעו למעלה, שאנחנו גם לא מוכנים…"


אילנה דיין: אלה המילים של המח"ט בני אהרון.

ואומרים לי את זה המילואימניקים

אמרנו לרב של היחידה, שיסדר חנוכיות כי אולי נהיה פה בחנוכה, שיסדר מצות כי אולי נהיה פה בפסח.

אני לא זוכרת מלחמה אלעד מאז מלחמת לבנון הראשונה, שזאת המלחמה הראשונה שסיקרתי, שחיילים, לוחמים, בטח אנשי מילואים דיברו ככה.


אלעד שמחיוף: ואיך את מסבירה את זה, כי מה?

כי השבעה באוקטובר היה כל כך קשה, ותחושת הכישלון, כמו שאומר לך בני אהרון, היא כל כך כבר חקוקה בדם שלהם ובאור שלהם, שהפעם זה אחרת?


אילנה דיין: כן,

אני חושבת קודם כל שזאת, תחשוב על זה, אפילו פורמלית, אובייקטיבית, זאת מלחמת האין ברירה הראשונה שלנו, מזה הרבה מאוד שנים,

עם אומה מגויסת ועם רוח גבית אדירה של אמונה בצדקת הדרך, אבל מצד שני, ובעצם מאותו צד, זה בגלל שזאת מלחמה שנולדה מתוך הטראומה, של שבעה באוקטובר, שברור לגמרי שעוד לא עיכלנו אותה, ועוד לא איבדנו אותה, ובטח ובטח לא התחלנו לצאת ממנה, והכל ביחד מייצר את התחושה הזאת, יש בזה,

אני חייבת להגיד לך, יש בזה גם משהו מפחיד, זאת מלחמה שאנחנו סופגים בה אבדות כל יום, ומשלמים ועוד נשלם בה מחירים נוראים, אבל בניגוד למלחמות קודמות, היא יושבת על טראומה שעוד לא התחלנו לעבד ולעכל כאמור, ועל טראומה שעוד לא התחלנו בכלל לפתור, וזאת כמובן טראומת החטופים,

אז הכל ביחד מייצר מלחמה מאוד שונה, שיש בה שבר מאוד עמוק, אבל גם אמונה מאוד עמוקה בצדקת הדרך, זה בטוח אלעד,

שזאת המלחמה הכי צודקת, הכי מוסכמת, הכי סוחפת אליה לוחמים ומילואימניקים שידענו,

אתה יודע מה, הם מדברים במילים שלא שמענו מתש"ח.


אלעד שמחיוף: אני רוצה להתחבר למה שאמרת מקודם, שזה גם קצת מפחיד.


אילנה דיין: נכון.


אלעד שמחיוף: ואני חייב לומר לך שאני אפילו ברמה האישית, שומע על המון חברים שיוצאים למילואים, והפעם כותבים מכתבים, מעין צוואות, זה לא דבר שאני מכיר מסבבים קודמים,

ואת מדברת עם בני אהרון, והוא אומר לך אני בשביל כל אחד מהחטופים והחטופות, בשביל הניסיון לחלץ אחד מהם, אני מוכן להקריב את חיי.

ומצד אחד, זה מראה את מסירות הנפש והגבורה והאומץ אין ספק.

מהצד השני, כמו שאת אומרת

אותי, זה גם מפחיד.


אילנה דיין: למה זה מפחיד אותך?


אלעד שמחיוף: כי אני אומר, רגע, כי גם החיים שלכם חשובים.

ואני מקווה שהתחושה הזו של מוכנות להקריב את עצמם בעקבות הטראומה, לא תהפך להיות איזה אתוס של טוב למות בעד ארצנו, אולי בקלות גדולה יותר מאשר הייתה בעבר. ומעניין אותי איך ההתרשמות שלך מלהיות שם בשטח ולדבר עם האנשים.


אילנה דיין: אז אני חייבת להגיד לך, קודם כל, שאתה נוגע פה בנקודה...

בנקודה מאוד רגישה.

קיבלתי וואטסאפ בסוף השבוע מפסיכולוגית מטפלת, שעובדת בעמותה שמטפלת לאורך שנים בהלומי קרב.

והיא אמרה לי, שהיא כותבת לי בעקבות המשפט הזה שבני אהרון המח"ט אמר, על כך שהוא מוכן למות בשביל לחלץ חטופים.

והיא אמרה לי, אילנה, אני מבקשת שתיזהרו כשאתם מהדהדים אמירות כאלה, כי אנחנו יודעים שיש תחושות בקרב לוחמים ומפקדים בצה"ל, שעלולות להתפתח למקומות לא טובים, וצריך להיזהר בזה.

ואתה יודע שתמיר סטיינמן פרסם בחדשות 12, ציטוט די מדהים, מפי קצינים בכירים שדיברו עם תושבי העוטף, ואמרו להם משהו עוד הרבה יותר מרחיק לכת, אלעד,

הם אמרו, אנחנו מקווים למות בשדה הקרב בעזה, כי אנחנו מתביישים שהפקרנו אתכם.

ואני מסכימה איתך שזה מפחיד, אבל אני מרגישה שזאת האמת.

אני באמת מרגישה שזאת האמת.

כי בדיוק את מה שתמיר שמע לגבי אותם קצינים בכירים שדיברו עם תושבי העוטף, אני שמעתי מהמח"ט, וזה כנראה משהו שקיים.

זה אולי מפחיד, אבל זה קיים.


אלעד שמחיוף: ומעניין אותי, אילנה, כשיצאת מהנמר,

כבר בתוך רצועת עזה, מה התמונה שלקחת איתך, מה הדבר הראשון שתפס אותך?

זה מה, זה ההרס?

זה היופי?

זה הדיסוננס בין ההרס לבין היופי?


אילנה דיין: האמת היא שהדבר הראשון שתפס לי את העין זאת בחורה ג'ינג'ית, שאני רואה שם מתחת לסככה ליד בית המח"ט.

הקלטה של שיחה מתוך ראיון "אילנה דיין: שמתי לב שאנחנו שתי הבנות היחידות פה.

אני רגילה להיות היחידה.

אילנה דיין: אז אני חייבת להבין מה תפקידך בכוח.

אני קשרחית

אילנה דיין:די."


אילנה דיין: ואני מגלה שהיא קצינת הקשר של החטיבה, שזה תפקיד עצום להיות קשרחית של חטיבת שריון.

ומתברר לי שהיא בחורה מצפת, אמא שלה בכלל עוד לא ידעה שהיא בפנים.


סיכמנו שהיא תדאג שאמא שלה תדע לפני שהכתבה משודרת.

והמח"ט מספר שהיא פשוט התעקשה להיכנס, והיא לא מוכנה שהסגן שלה ייכנס רק בגלל שהוא גבר והיא אישה.

אז זה הדבר הראשון שתופס את העין.

הדבר השני זה הים.

הים של עזה אלעד, על כל הקונוטציות שלו, שבסוף זה חוף ים מקסים.

שעל חוף הים הזה יש כרגע חורבן מוחלט.

מוחלט.

בית חולים, שקראו לו בית החולים הקטארי שעמד על תילו, והוא הרוס.

בית ספר סמוך לבית החולים, והוא הרוס.

מתחת לבית החולים הייתה מנהרה.

מתחת לבית הספר הייתה מנהרה.

כשאני מסתכלת על צילומי הגו פרו, אלעד שבעצם תיעדו את כל הדרך שלנו, דרומה מזיקים,

ועד הנקודה הזאת שהיא בערך קילומטר וחצי צפונית לעיר עזה, הכל הרוס, הכל מפורק.

זה כמובן בעיקר תוצאה של הפעילות של צוותי ההנדסה, של הדיניינים.


והדבר הנוסף שהוא מדהים, שאתה רואה שיירות אספקה שלנו,

משאיות, חלקן לא ממוגנות, שנוסעות על הציר של החוף, כדי לתספק את הכוחות שלנו.

זאת אומרת,

בעצם צה"ל כבש את צפון הרצועה, צפון הרצועה כמעט ריק מהאנשים, כמובן בעיקר מעל הקרקע, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה מתחת לקרקע,

עם התנועה של החמאס מתחת לפני הקרקע, הם עדיין מצליחים לנוע מתחת לפני הקרקע, וככה להגיח ולפגוע בכוחותינו.

וזה באמת אחד הדברים שרק כשנמצאים שם, ורואים בעיניים אפשר להבין,

גם מה הישגנו, אבל גם מה עדיין הכוחות שלנו, רחוקים מלהשיג.

זאת אומרת,

כל השטח שהאוגדה הזאת, אוגדה 162, שזאת האוגדה שמתמרנת, יחד עם אוגדה 36, כל השטח

שהאוגדה 162 כבר כבשה בצפון הרצועה, אחריה עוברת עוד אוגדת מילואים, כדי לטהר שטחים שעדיין צצים מהם מחבלים.

שזה באמת, אתה יודע, כמו שאמרתי למח"ט,

זה כמו לייבש את האוקיינוס עם כפית, או כמו לרוקן את הים של עזה עם כפית.

זה לא באמת 100% שליטה.

זה לא באמת 100% מטוהר,

וזה לא באמת 100% אין חמאס, בשטחים האלה בצפון הרצועה.


אלעד שמחיוף: אז בני אהרון אמר לך, יש לנו סובלנות, והחיילים שם, המילואימניקים אמרו לך, כמו שאמרת, אנחנו כבר הזמנו חנוכיות ומצות, ואנחנו לא נצא עד שהעבודה לא תושלם.

ואני שואל אותך, כמי שהיית שם ויצאת,

וגם בסוף הכתבה, הזכרת את שעון וושינגטון,

שמתקתק.

במבט לאחור, בפרספקטיבה של כל הדברים שאנחנו יודעים ורואים, זה ריאלי?

המשימה הזו של לחסל את חמאס,

והחיילים האלה שאומרים לך,

אנחנו נשאר שם ולא נסכים לצאת עד שאחרון המחבלים לא יחוסל, זה ריאלי?


אילנה דיין: תשמע, החיילים וכנראה גם המח"ט חייבים לדבר ככה.

הם לא יכולים לנוע, להילחם, לחרף את נפשם מתוך תחושה שזה ייגמר בלי ניצחון מוחץ,

כמו שמנצחים במלחמה.

מכריעים את האויב ומוצאים לו את החשק להילחם שוב.

הם חייבים להרגיש ככה, לחשוב ככה וגם לדבר ככה.

אבל אתה שומע את הרטוריקה שמשתנה לאורך הזמן.

מה שהתחיל כ- להשמיד את חמאס ולמחות אותו מעל פני האדמה,

הפך לנפרק את חמאס,

והפך לניטול מחמאס את היכולות הצבאיות והשלטוניות,

שזה דבר אחד שמדליק אצל שנינו את הנורה הסקפטית הרגילה שלנו כעיתונאים.

והנקודה השנייה זה כמובן החטופים.

זה ברור לגמרי שאנחנו מתקרבים לאיזושהי נקודה, כותב את זה עמוס הראל הבוקר בהארץ,

נקודת הכרעה בין המאמצים, המאמץ למוטט את חמאס והמאמץ להחזיר את החטופים.

ויש נקודה אחת שבה שני הוקטורים האלה לא מתחברים אלעד, כי בסוף יכול להיות שעיסקה משמעותית תתאפשר רק, אם יינתן לחמאס ולרשב הדבר האחד שהם רוצים יותר מדלק ויותר מאוכל ויותר מתרופות ואפילו יותר מאסירים, שזה האפשרות לשרוד.

מה זה אומר?

שאולי זה יהיה או מיטוט חמאס או החזרת החטופים הביתה.

ואת זה אתה לא תשמע מהלוחמים שם ולא מהמפקדים, כי הם צריכים להיות עסוקים רק בדבר אחד, להילחם ולנצח.

אבל האפשרות שלא תהיה תמונת ניצחון,

או שכמו שכתב נחום ברנע בשבוע שעבר, תמונת ניצחון תהיה ההבנה שאין ניצחון,

זה משהו שאתה ואני צריכים לגמרי להביא בחשבון.


אלעד שמחיוף: אבל אפרופו פוסט טראומה, ואפרופו מה שאומר לך בני אהרון,

לשבור אמון זה קורה מהר מאוד, אבל לבנות אותו לוקח זמן.

אמרו לך שם, אנחנו לא רוצים שזה יהיה כמו בסבבים קודמים, של קצת מתקדמים לקווים והולכים אחורה ושוב מתקדמים ושוב אחורה.

מהשיחות שאת ניהלת עם האנשים שם בשטח,

נניח שנגיע לנקודה שבה

אומרים לצבא, תסוג לאחור ואין את תמונת הניצחון בדמות חיסול חמאס.

אין לנו את סינואר שהוא או חי או מת מובא לישראל.

מה את חושבת שזה יעשה לאותם חיילים שנמצאים שם, לאותו דור מדהים של אנשים שמסכנים את החיים שלהם, בהבנה ובמוכנות כדי לגמור את העניין הזה פעם אחת ולתמיד?


אילנה דיין: אני לא יודעת,

כי מצד אחד כשאתה שומע את הרטוריקה, באמת של כולם אלעד, אם היה מישהו שחשב אחרת אז הוא לא דיבר, אבל באמת של כולם, כולם, כולם.

קצין האג"מ ליאור שאומר לי אנחנו כותבים פה מחדש את ההיסטוריה של עם ישראל.

אני שואלת אותו, ליאור אתה שומע את הפתוס?

הוא אומר יש רגעים שהפתוס נכון להם.

והמילואמניק שקורא לי את הוואטסאפ אשתו שאומרת לו יש לנו סבלנות, ייקח כמה שיקח, יישאר כמה שצריך.


הקלטה של המילויאימניק שמקריא את ההודעת וואטסאפ

"היא כותבת לי אנחנו גאים בך ממש כולנו, כולנו מתפללים בשבילכם ומאמינים שתהפכו את העולם שלנו ליותר טוב, יש לנו סבלנות ואנחנו חזקים, ובעזרת השם רק בשירות טובות לנו לכל עם ישראל אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד.

אז אם אשתי אומרת לי אנחנו חזקים, ולא משנה כמה זמן זה ייקח, אז מי אני שלא יהיה חזק בשבילה?"


אילנה דיין: אז את זה אתה שומע מכולם,

ולצד זה, למה אני בכל זאת תוהה מה התשובה הנכונה לשאלה שלך?

כי החברה האלה חווים חוויות כל כך קשות, והם משלמים מחירים כל כך גבוהים,

אתה יודע אנחנו צילמנו אותם ביום שני, מהצהריים ועד הלילה,

היינו איתם שם, בנקודה הזאת, קצת צפונית מהעיר עזה,

ובאיזשהו שלב, ראיתי את המילואימניקים, שהם אתה יודע עם הפולקלור המילואימניקי , והשירים של המילואימניקים, וההווי של המילואימניקים, יושבים על איזה דיונה, וטיפסתי אליהם.


הקלטה - "היידי אילנה! היידי!"


אילנה דיין: ומיד התחילו כמובן לשיר את השיר של הפלוגה.

וזה היה ביום שני.

בלילה יצאנו משם, ביום שלישי נכנסתי לעריכה,

ביום רביעי כשקמתי בבוקר כמו כל בוקר מוקדם, אני מיד מושיטה יד לנייד, ודופק לי הלב, לפני שאני מסתכלת ורואה אם יש שמות חדשים ששוחררו לפרסום של חיילים שנהרגו ברצועה.

ואני רואה שהותר לפרסום שמו של יעקב עוזרי, מילואימניק מגדוד 52 בחל השריון שנהרג בקרב בצפון הרצועה.

המילואימניקים שצילמתי הם מגדוד 52.

ואנחנו הולכים לצילומים, ויודית ויינברגר שעבדה איתי על הכתבה הזאת, סורקת על את הצילומים שלנו ומתברר שיעקב היה שם.

בין החברה המילואימניקים, ששרו,

וצחקו,

והסתחבקו איתי,

ודיברו איתי, וסיפרו לי את כל מה שהם סיפרו.

ויעקב נהרג, יום אחרי שנפגשנו,

אתה יודע היום דיברתי עם הסמך ממפאי שלהם, איתי שקד, בחור שכולם קוראים לו דמבו, והוא סיפר לי, שאחרי שנפגשנו איתם, הכוח המשיך להתקדם דרומה, לתוך שתי,

והייתה התקלות עם מחבלים, ההתקלות הייתה מטווח רחוק יחסית, אבל המת"ק של יעקב, ראה, בשלב מסוים, מחבל, שכנראה הניח משהו ליד הטנק שלהם, וברח, הוא ראה אותו בורח, ואז המטען התפוצץ.

ויעקב נהרג.

ופתאום אני מבינה, שאתה יודע, זה מסוג הדברים שתמיד מכים בך, מישהו שפגשת היום קודם, שצחק איתך, שהיה שם, היה שם במלוא החיים שלו, בחור בן 28, סטודנט, לעיצוב תעשייתי משנקר, שהשאיר את בת הזוג שלו, הגר בחודש החמישי להריונה.

ודיברתי איתה ביום שישי אחרי השידור,

והיא סיפרה לי על יעקב, וראיתי דברים מדהימים שהוא עשה בשנקר,

מייצג וציורים שהוא צייר, ואתה לא תאמין, הסמך מ"פ שלו דמבו מספר לי הבוקר, שיעקב הגיע למילואים עם מכונת התפירה שלו. אמרתי, מה?

הוא אומר, כן, זה בחור שנורא אהב לתפור, והוא הגיע עם מכונת התפירה שלו, והוא תיקן לכולם ת'מדים, והוא שפצר לכולם את האמל"ח והוא פשוט עבד בזה, לפני שהם נכנסו, והוא שלח להגר גם ציודים שהוא שיפצר ותפר ותיקן, ולכן, בסוף בסוף אלעד, זה גם חלק מהתשובה לשאלה שלך.


כי בסוף, ההצלחה, בטח של חברה כמו שלנו, והיכולת לייצר תמונת ניצחון שכולנו באמת נאמין בה,

נגזרת לא באמת ממספר המחבלים שימותו להם,

אלא ממספר הלוחמים שיאבדו לנו.

זאת האמת.


אלעד שמחיוף: אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית, ואנחנו כעיתונאים, אנחנו לא הסיפור, בטח לא בסיטואציה כזו,

אבל אני רואה את שידורי עובדה בשבועות האחרונים, ואני רואה את הכתבה שלך, שכמו שאמרת, היא מעצימה, גם אותך וגם אותנו כצופים.

ואני רואה את הכתבה על משפחת ביבס, ואני רואה את הראיון שעשית עם אימא של אריאל בן משה.

ואני תוהה

אם את ברמה האישית כמו כולנו, מוצאת את עצמך נתלשת מהמקום המועצם,

למקום החרד והטראומטי,

ואיך זה משפיע גם עלייך,

אם את מוצאת את עצמך, מתמודדת אחרת במלחמה הזו, עם דברים אחרים, מאשר במלחמות קודמות בעבר.


אילנה דיין: לגמרי.

לגמרי כן.

קודם כל, לכולנו יש את ההקשרים האישיים, גם במשפחה של מי שנמצא שם כבר הרבה מאוד זמן במילואים, גם, את יודע, ילדים מהמושב שלנו,

שבהתחלה חשבתי שזה רק אלעד שנמצא שם, עם חטיבת המילואים שלו,

אבל היום הבנתי שגם נדב, ויובל, ושליו, ופתאום הבנתי למה תום שעובד בצרכנייה, לא נמצא שם, כי גם הוא שם בפנים, ואיתמר שהיה בהנדסה קרבית, והוא כבר מילואימניק, זה בגילאים של הילדים שלי, מילואימניקים צעירים, ואתמר שהוא מפקד על ארבעה כלים של ציוד הנדסי כבד, ומפלס את הדרך לכוחות פנימה.

אז קודם כל זה החרדה הזאת,

זה הכל ילדים שאתה יודע, אלעד, אני מכירה אותם, מגיל שלוש, ארבע, מגיל שש,

זה חרדה באמת אישית, מאוד גדולה, ואני יודעת מה עובר על אמא שלהם ועל אבא שלהם.

והדבר השני זה הסיפורים שאנחנו טובעים בהם,

אני בטוחה שאתה גם מרגיש את זה, שאתה לא יכול שלא לתת להם להגיע אליך אישית.


עשיתי כתבה ממש בתחילת המלחמה עם ורד ליבשטיין,

שבעלה אופיר שהיה ראש מועצת שער הנגב, נהרג ממש בדקות הראשונות, הוא יצא כחלק מכיתת הכוננות בכפר עזה, יצא להילחם במחבלים ונהרג מיד.

וורד סיפרה בעיקר על השעות של האימה, כי שלושת הבנים היו איתה, אבל הבן הרביעי היה בחדר שלו, במגורי הצעירים בקיבוץ, וזה הילד הרגיש ניצן, והוא מסתמס איתה ועם אחיו הבכור לאורך שעות, והוא אומר להם אני מת מפחד, אני רוצה הביתה, אני רוצה להיות איתכם.

הוא מספר להם בוואטסאפ על הרגע, שאתה יודע כשהוא כבר, הם מצליחים המחבלים לירות פנימה, והוא פצוע קשה והוא מדמם, ואני מקצרת לך את הסיפור, אל עד אני מדלגת שבוע או שבועיים אחר כך, אחרי שלקח המון זמן ומצאו את גופתו של ניצן, ואני מגיעה לורד לשבעה,

ואתה מתאר לך בית, הבית של אחותה של ורד,

שבו ורד יושבת שבעה על בעלה ועל בנה,

אחיה אורי יושב שבעה על בנו נטע,

אבא שלה יושב שבעה על אשתו, וזה בבית אחד, אלעד

זה בבית אחד,

אם ראית את הכתבה של איתי אנגל, עכשיו שבוע שעבר, על המשפחה של שירי וירדן מניר עוז, עם שני הילדים הג'ינג'ים החמודים, שכל ארבעתם חטופים, וההורים שלהם נרצחו, זה פשוט אוקיינוס של כאב, שהוא לא נגמר,

אז אני חושבת,

א', שבאמת עוד לא התחלנו, לעכל, וגם את יודע משהו,

זה מטריף אותי, נכון אנחנו כבר אומרים חודש וחצי, שאין לנו מילים, אין לנו מילים,

עוד לא נמצא מי שיתן לנו את המילים, מישהו חייב יום אחד, לתת מילים לאירוע הזה,

אנחנו כל הזמן אומרים, אין מילים, אין מילים, אבל יום אחד נהיה חייבים לתת מילים לאירוע הזה,

ובינתיים אין.


אלעד שמחיוף: אז מה עושים?

כי הרי בסוף תמונת הניצחון, לכשתהיה תשודר בטלוויזיה, את סיפורי הזוועה והגבורה, אנחנו משדרים בטלוויזיה, אנחנו כעיתונאים, ואת כמי שעומדת בראש התוכנית, והצוות של עובדה, אנחנו הרי צריכים לתווך, לא רק את התחושות שלנו, גם את התחושות הלאומיות של כולם, אז איך עושים את זה?

מה עושים במצב, שבו גם לנו אין מילים?


אילנה דיין: אני אענה לך על השאלה הזאת, אם תבטיח לי,

שלפני שניפרד, אתה לא חייב להבטיח כלום, אבל אני מבקשת יפה, שלפני שניפרד, ננסה שנינו לנסח גם משהו אופטימי.

כי התשובה שלי לשאלה הזאת ששאלת, היא לא תשובה אופטימית.


אתה בעצם שואל על היום שאחרי, איך נתווך ביום שאחרי, את היום שלפני.

וביום שאחרי, אנחנו נהיה חייבים לדבר על הנרמול של הטרלול, שהתחיל פה עוד הרבה קודם.

ביום שאחרי, אלעד אנחנו נהיה חייבים כעיתונאים, להתחיל לדבר על זה שנרמלנו פה,

שרים פירומנים וסקטוריאליים, ומשרות מיותרות ומשרדים מנופחים,

ונרמלנו את המתקפה על מערכות המדינה,

ופעם על היועץ המשפטי, ופעם על היועץ המשפטית, ופעם על בג"ץ, ופעם על כל השירות הציבורי, ופעם על צה"ל, ופעם על השב"כ.

אתה יודע, אני חושבת על זה שאנחנו מדברים, ובצדק מדברים על המחדל הצבאי, שהוא כל כך ברור, וכל כך גדול, וכל כך מקומם, על המחדל המודיעיני, והטקטי והמבצעי.

ולצד זה, צריך גם לזכור,

שיש לנו רמטכ"ל הרצי הלוי, שהיה הראשון שלקח אחריות, ואמר "נכשלנו במשימה", וככה גם ראש השב"כ, וראש אמן וכן הלאה.

ושלצד התחקירים שעוד ייעשו, וועדות החקירה שעוד יקומו, ויפרקו לגורמים את הכישלון הצבאי, מישהו יצטרך גם לומר, שהאנשים האלה, הרמטכ"ל והקצינים הבכירים וראש השב"כ, עמדו בשבועות שלפני האסון, מול דרג מדיני שהיה אטום להם.

והם היו צריכים להתחנן לקשב.

והם היו צריכים להתחנן, שמישהו ישמע את האזהרות שלהם, על הזירות שרוחשות,

והם נהדפו בבוז, או לפחות באטימת אוזניים.

גם על זה נצטרך לדבר.

אז כשאתה שואל איך נתווך, כן, ברגע שלא יודעת איך לקרוא לזה, המלחמה הזאת תיגמר, או תעבור לפאזה אחרת, או שנכריז על שש אחרי המלחמה, אני לא יודעת.

אבל הזעם הזה שאתה שומע אצלי, זה בגלל שברור לי שהתמונה הרבה יותר מורכבת, ואנחנו כרגע לא יכולים, לא מסוגלים, לא רוצים, לא נעים, לא מתאים לדבר על כל המורכבות שלה.

אבל גם על זה נצטרך לדבר.

עוד איך נצטרך לדבר על זה.

עכשיו אתה רוצה משהו אופטימי?


אלעד שמחיוף: אז אני אגיד את הטייק האופטימי שלי,

ואני אתן לך לסיים עם הטייק האופטימי שלך.

כי ביקשת.


אילנה דיין: יאללה, יאללה.


אלעד שמחיוף: אני אספר לך סיפור אישי.

הייתה לי שיחה עם עיתונאי לבנוני, והוא אמר לי, אנחנו כבר הוחרבנו בעבר וקמנו.

אתם ישראל, לא התמודדתם עם כזה דבר.

מתי החריבו אתכם, ואיך אתם יכולים לקום, או לומר שאתם יכולים לקום מהחרבה.

וחשבתי על זה מעט מאוד.

וצחקתי.

ואמרתי לו, אנחנו, כל חיינו, הוא תקומה.

כל חיינו, ממגילת אסתר, והשואה ומלחמות, זה סיפורי תקומה.

ואם אני צריך לקחת דבר אחד אופטימי, פה גם הכתבה שלך מעזה,

שגם מזה נקום.

ואני אשמח לשמוע את האופטימיות שלך.


אילנה דיין: אז א', מילה במילה, התכוונתי לומר בדיוק אותו דבר, אבל עם תוספת.

אני לא אחזור על מה שאמרת, אני חותמת על זה.

אבל אם יש סיבה, מרגשת נקרא לזה, שבגללה אני בטוחה שנקום, זה ש,

בכל יום אלעד, אני מבינה, על עוד אנשים, שהתעלו לגודל השעה.

בניגוד, למדינה שנעלמה.

בניגוד למערכות השלטוניות, שהיו "missing in action", פשוט נעדרו מן הזירה.

היו אנשים, שהתעלו לגודל השעה.


אם ראית את אבי ואבי, מאיחוד הצלה, בכתבה של בן שני, שני חבר'ה חרדים מירושלים, שפשוט יצאו להציל חיים, בשטחי אש, באזורי הריגה, בלב התופת.

את יודע מה, שוטר, איתמר אלוס, שוטר מאופקים, שהוא משרת בין התחנת נתיבות, אבל באותו יום, באופקים, הוא לקח נשק, והלך להילחם, הוא חטף שישה צרורות ורימון, והוא המשיך להילחם.


אז אני אומרת, בזכות אבי ואבי, ובזכות איתמר, ובזכות יעקב ז"ל, שנהרג השבוע, ברצועת עזה, אבל גם בזכות עוד סיפור אחד.

אתה מרשה לי עוד סיפור אחד לסיום?


אלעד שמחיוף: בטח.


אילנה דיין: אני קיבלתי טלפון, מאבא של קצין, שנהרג בשבעה באוקטובר.

וביום שישי, דיברתי איתו, ביום שישי האחרון, דיברתי איתו, שעה ארוכה.

לבן שלו קראו יואב מלאיב.

הוא היה קצין קשר בגדוד 77, והוא נלחם באותה שבת, על מוצב יפתח, על גבול עזה.

והסיבה שאני מספרת לך, על יואב, זה לא רק בגלל, שהאבא שלו, מבין לאט לאט, בהדרגה, מסיפורים שהוא שומע, וזה מה שהוא סיפר לי בטלפון, ביום שישי, על הגבורה של הבן.

אלא בגלל שני רגעים, שאלכס האבא סיפר לי עליהם.

אחד זה, שכשהוא ואשתו מאיה, מגיעים בלילה מאוחר, ביום שבת לבית חולים ברזילי, כי מישהו אמר להם, שאולי הבן בברזילי, הם פשוט היו נואשים לגמרי, ההודעה האחרונה ממנו, הייתה בערך בשמונה בבוקר, והוא מספר לי בדמעות, שהיה שם אדם אחד, לא חשוב מזה, שידע ברגע הנכון, לשים יד על כתפם, ולומר להם את האמת.


ואז הוא מספר לי, שכעבור כמה ימים, אחרי שכבר הבינו שיואב נהרג, הגיע אליהם הפנקס של יואב, הם לא ידעו בכלל, שהוא מנהל יומן,

ובצד האחורי, של הדף הראשון של היומן, הם רואים כמה שורות בכתב חלש, ולא ברור.

ואתה יודע משהו, קצינות הנפגעים של חיל התקשוב,

מצאו שתי מז"פניקיות בפנסיה, בשביל לפענח את כתב ידו, של יואב הקצין שנהרג.

שתי מז"פניקיות בפנסיה, שהתיישבו לפענח את כתב היד הזה,

ומתברר שבשארית כוחותיו, הוא כתב, עשרים הדקות הטובות בחיי,

עלינו לפה בזחילה, נפצעתי, ויש מטח עכשיו.

חושב עלייך ויחשוב כל הזמן, אני אוהב אותך.

אבל מה שאני לקחתי מהשיחה, עם אבא של יואב, זה עוד אנשים שהתעלו לגודל השעה.

אתה ואני יודעים שיש אנשים שלא,


אבל יש אנשים שכן.

כמו המז"פ יקיות האלה, וכמו אבי ואבי, וכמו איתמר השוטר מאופקים, וכמו המילואימניקים מגדוד 52, וכמו הסמח"ט עידו, שמספר לי על חילוץ מטורף, של טנק תחת אש.

אתה יודע מה, וכמו הרופאה, שעשתה תורנות ראשונה בסורוקה, ותוך כדי שמגיע מבול של פצועים, היא מגלה שבעלה עם שני הילדים, בקיבוץ ארז בממ"ד, והיא לא יודעת מה בא קודם.

אז כן, אנחנו בתוך שבר,

שאנחנו רק אוספים את הרסיסים שלו,

אבל גם עטופים באנשים, שהתעלו לגודל השעה, וזה הדבר הכי אופטימי, שאנחנו יכולים להגיד, ולהרגיש ולומר עכשיו.


אלעד שמחיוף: אילנה דיין, תודה רבה.

אילנה דיין: תודה רבה, אלעד


אלעד שמחיוף: וזה היה "אחד ביום" של N12.

את כל כתבות עובדה, של אילנה, של בן שני, איתי אנג'ל, אייל גונן ואחרים,

אפשר למצוא לא רק בטלוויזיה, אלא גם באפליקציית 12+.

העורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר והפקה, רוני ארניב, שירה הראל, עדי חצרוני ודני נודלמן.

תודה גם לאפרת מירון, על הסאונד יאיר בשן, שיצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.


חסות


5 views0 comments

Commenti


bottom of page