top of page

אחד ביום: ירדן חזרה הביתה

חודש אחרי תחילת המלחמה דיברנו עם רוני רומן, שאחותה ירדן נחטפה מבארי במתקפת החמאס על ישראל. 55 ימים הוחזקה ירדן בעזה, עד ששוחררה בעסקה וחזרה לחיק משפחתה, בן זוגה אלון ובתה גפן. הפעם אנחנו שוב עם רוני, על החזרה של ירדן, התחושות שמלוות את המשפחה, וגם על כרמל גיסתה של ירדן שעדיין מוחזקת בעזה, יחד עם 136 חטופים נוספים.



 

חודש אחרי תחילת המלחמה דיברנו עם רוני רומן, שאחותה ירדן נחטפה מבארי במתקפת החמאס על ישראל. 55 ימים הוחזקה ירדן בעזה, עד ששוחררה בעסקה וחזרה לחיק משפחתה, בן זוגה אלון ובתה גפן. הפעם אנחנו שוב עם רוני, על החזרה של ירדן, התחושות שמלוות את המשפחה, וגם על כרמל גיסתה של ירדן שעדיין מוחזקת בעזה, יחד עם 136 חטופים נוספים.


היום יום שלישי, 12 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו.

סיפור אחד ביום, בכל יום.


[הקלטה: אם כבר אנחנו רוצים כן לומר לכם בשעה הזו של הלילה, את מי משחררים עוד עשרה ישראלים חטופים וחטופות, ואלה הם ירדן רומן גת, בת 35 מבארי, נחטפה מהממ"ד יחד עם בעלה אלון וביתם התינוקת גפן.

השלושה הצליחו לקפוץ מהרכב שבו הובלו, ירדן מסרה את גפן לידיו של אלון, הם ברחו וניצלו, וירדן נחטפה לעזה הערב כאמור, היא תשתחרר…]


אלעד: ירדן רומן גת חזרה. אחרי 55 ימים בשבי חמאס, ירדן חזרה למשפחה, לאלון בעלה, לגפן, הבת שלה, בת השלוש. 55 ימים של חרדה, פחד וגם של תקווה הסתיימו כשברגע מפתיע אחד, אבא של ירדן קיבל טלפון, ומהצד השני של הקו אמרו לו שהיא ברשימה.

אחר כך הגיעו שעות מותחות לא פחות, המעבר מחמאס לצלב האדום, למצרים, לישראל, ורק אז החיבוק.

החיבוק של משפחה שהתאחדה.


[הקלטה: מצאנו אותה! מצאנו אותה!

 אם יש צרה…

גפן: יחידת חילוץ באה לעזרה]

[צחוק].


אלעד: בשבעה בנובמבר, כאשר ציינו חודש למלחמה, דיברנו כאן עם אחות של ירדן, רוני.

היא סיפרה לנו את סיפור החטיפה, איך בתושייה בלתי רגילה, ירדן מסרה את גפן לאלון, וככה שניהם הצליחו לברוח ולהינצל.

דיברנו אז על חוסר האונים, המוחלט, על הניסיונות הבלתי פוסקים להחזיר את ירדן.

ואז, אחרי 55 ימים בשבי חמאס, ירדן, רומן גת, חזרה.

אז ביום ה-67, במלחמת אוקטובר 23, אנחנו שוב עם רוני רומן, על החזרה של ירדן, האיחוד עם גפן והמשפחה, וגם על כרמל, גיסתה של ירדן שעדיין מוחזקת בעזה, יחד עם 136 חטופים נוספים.

שלום רוני.

רוני: שלום אלעד.


אלעד: בפעם הקודמת, פתחתי בחצי התנצלות שאני אשאל אותך קלישאה של שאלות, ושאלתי אם יש לך כבר תשובה מוכנה כששואלים אותך מה נשמע.

ואמרת לי, אם מתעלמים ממה שאתה באמת שואל, הכל בסדר.

ועכשיו?

רוני: נראה לי שהשאלה אפילו יותר קשה.

עכשיו זה גם שמח, אנחנו בפודקאסט אבל אין מה לעשות, אני לא יכולה להוריד את החיוך מהפנים.

אז גם שמח אבל גם קשה, גם קשה ומרוכב, ושום דבר לא באמת נגמר, אולי, אני קיבלתי את אחותי אבל כל כך הרבה אנשים שעדיין לא, וגם זה שקיבלתי אותה זה לא באמת סוף הסיפור, זה רק אולי היה החלק הכי בלתי אפשרי, אבל זה לא סיים את המרוכבות ואת הקושי.

שאנחנו תכלס רק מתחילים ללמוד ולגלות, אני אפילו לא בטוחה שאני יודעת להגיד מה הוא.


אלעד: אז רק כדי שאני אבין, וזה לא שאלה מנימוס, זו שאלה שבאמת יש בה משמעות רבה, בטח בסיפור שלכם. מה שלומכם? ומה שלום ירדן? ומה שלום גפן? ומה שלום אלון?

רוני: את התמונות של ירדן וגפן אני חושבת שכנראה כל עם ישראל ראה, וזה פשוט מה שזה ומה שזה עדיין, הן לא נפרדות, אין, זה אושר פשוט לראות אותן יחד, גפן חיכתה כל כך הרבה לאמא, ופשוט מאושרת שהיא איתה ביחד, באמת אי אפשר להפריד אותן ממש ככה, אז זה כזה קצת פתאום איך שהחיים נראים אולי אפילו הם לרגע, מרגישים שהם עצרו מלכת. ירדן נעלמה, קרה משהו לא ברור, איזה הזיה, איזה חלום, וירדן חזרה והכל כביכול רגיל, הם גם גרו כבר לפני אצל אבא, אז בעצם גם לגפן גם לירדן זה לא משהו חריג, או שינוי ואנחנו כביכול חזרנו להיות המשפחה שהיינו, רק שזה לא באמת ככה.


אלעד: כמעט איפה זה שונה?

רוני: זה שונה בזה איך ירדן אומרת, אני לא אנונימית יותר זה שונה ברחובות זה שונה, אפילו החמ"ל שעדיין מתפקד אמנם אחרת אמנם שונה אנחנו בדיוק בהמון סיעורי מוחות על באמת איך אנחנו עם מה שיצרנו יכולים להמשיך לעזור ולעשות ומה אנחנו בעצם תורמים, עכשיו גם ביחד עם ירדן שמהשניה שהיא חזרה אמרה שהיא כבר "רק תגידו לי איפה להתראיין ומה לעשות", מי שזוכר אנחנו בגדול פחדנו שהיא תיקבר מתחת לאדמה כשהיא תחזור מרוב, מרוב הלחץ של להיחשף אז הכל בעצם שונה כי החמ"ל ממשיך ואנחנו עדיין בעשייה אנחנו עדיין פתאום, בתקשורת ירדן מתחילה לעשות הכנות ולהצטרף לדבר הזה שזה דבר שונה מאוד מירדן של, שלפני וגם עם גפן אני חושבת שכרגע היא באופוריה על זה שאמא חזרה אבל זה השאלות מתחילות לבוא.

אמא מה אכלת באיבוד מה עשית באיבוד עם מי היית שם עכשיו זה שאלות קטנות ולאט לאט אני מניחה שהיא תהיה סקרנית יותר להבין.

ומן הסתם סביב כרמל וסביב החזרה ללחימה היה קושי נורא, עדיין קושי נורא, הבוקר של שישי בבוקר היה בוקר אחד הקשים שהיו.

אולי אפילו יותר מהשביעי באוקטובר במובן מסוים שירדן שומעת שחוזרים ללחימה ויודעת מה זה, יודעת מה זה אומר להיות שם. יודעת שכרמל עדיין שם יודעת על עוד כל כך הרבה אנשים אחרים ששם.

אנחנו מין עכשיו חיים את זה את הקושי של לדעת מה קורה שם אני שהייתי פה בפעם הקודמת אני תיארתי איזה מצב שזה הסיפור שסיפרתי על עצמי על מה ירדן עוברת שם זה לא היה קרוב.

זה לא היה קרוב בפחדים בתחושת חוסר המוגנות.

לא רק מירדן מכל הסיפורים שאנחנו שומעים שהתגלו מה מהשבויים שחזרו לארץ ומספרים כמה ההפצצות היו קרובות כמה היה מפחיד להיות 2 3 אנשים מוחזקים על ידי שומרים בבתים שאפילו חלקם קרסו. בלי מקלט בלי צבע אדום בלי שום דבר.

ואם כביכול הכל רגיל בבית אבל זה זה לא ככה ואני חושבת שיקח לנו גם עוד הרבה זמן לגלות מה משתנה.


אלעד: מעניינת אותי נקודה אחת שדיברנו עליה בפעם הקודמת.

וזה ששאלתי אותך אם את מנסה לשדר לאחותך כל מיני מסרים ואמרת שאולי הדבר היחיד שאת מנסה ורוצה שהיא תדע שגפן בחיים. היא ידעה?

רוני: אנחנו כל הזמן נורא זלזלנו בשאלה הזאת לא הבנתי למה זה כל כך מעניין אנשים לשאול כאילו מה היית אומרת לאחותך אם היא הייתה שומעת אותך.

וואלה, היא שמעה. זה הזוי זה מטורף זה מצמרר אפילו עכשיו כשאני אומרת את זה ואני חושבת על זה.

היה לה הרבה מזל היה לה כמה פעמים בודדות שהיא זכתה לשמוע רדיו.

היא שמעה בפעם הראשונה שהיא גילתה בעצם שגפן ואלון בחיים היא גילתה בזה שהיא שמעה את גיל בן דוד של אלון מקדיש שיר לכנרת דודה שלו ומספר על ירדן וכרמל. ולא מזכיר את אלון וגפן.

[הקלטה: היי, קוראים לי גיל דיטמן מתל אביב. השבוע נפרדנו מכנרת גת בת 68 מקיבוץ בארי.

בטקס הפרידה ממנה שרנו את השיר שחקי שחקי אני מאמין של שאול טשרניחובסקי. שחקי כי באדם מאמין כי עודני מאמין בך.

אנחנו רוצים להאמין שעדיין אפשר להאמין באדם ובאנשים בשני הצדדים ושעוד אפשר להחזיר את החטופות וחטופים את כרמל גת ואת ירדן רומן גת שלנו הביתה בשלום.]


רוני: זאת רמת האינפורמציה שהיא חיה ממנה בעצם להסיק את המסקנה שאם הוא לא מדבר עליהם אז הם כנראה בסדר.

אחרי עוד כמה שבועות היא שמעה גם את לירי אח שלי פעם אחת ונראה לי שאולי אפילו את גילי.

אז זה כזה ממש מזל, זה מזל וזה מטורף לחשוב שיש סיכוי למרות שאנחנו גם מבינים שזה מאוד מאוד מזל כי לא כולם זוכים לשמוע רדיו לקבל איזשהו מידע ורוב המידע שאנחנו מבינים שמי שנמצא שם מקבל זה שקרים.

ואם אנחנו חושבים שאנחנו עוברים טרור פסיכולוגי אז מה שהם עוברים שם הוא גרוע בהרבה.


אלעד: אז אני חוזר רגע אליכם ואלייך כי כשאנחנו נפרדנו בפעם הקודמת עוד לא באמת הייתה עסקה שהייתה מונחת על השולחן היו כל מיני דיבורים ושמועות והערכות אבל קחי אותי לימים שבהם אתם כבר מבינים שיש עסקה ושהעיסקה הזו מדברת על ילדים ונשים, איך זה נראה מבחינתכם?

רוני: אלה יהיו ימים מלחיצים מאוד מלאים בתקווה אבל פחד שזה לא יקרה ושזה פתאום מתקרב ולא יתממש.

אני הייתי בגרמניה וחזרנו לארץ ובעצם הבנו גם בפעם הקודמת שדיברנו אז אני גם סיפרתי לך שהחמ"ל באמת בעיקר עבד בגרמניה ובארצות הברית ובעצם בימים האלה הבנו שזהו הקלפים הם בישראל. כאן קורה הדבר כאן תיווצר עסקה או שלא תיווצר עסקה יחתמו עליה או שלא והבנו שהכל הכל הוא כאן מין הסתם חשוב הלחץ הבינלאומי אבל, אבל אבל מה שכאן קובע וכל הפוקוס הופנה לישראל מאוד מהר.

ובישראל זה גם יותר מפחיד אני חושבת חשיפה ברמה האישית שלי הרבה יותר מלחיץ להיחשף בישראל מאשר בחו"ל.


אלעד: מאיזה בחינה?

רוני: אישית. כאילו פתאום אנשים שמכירים אותי או אנשים שלא מכירים אותי מכירים אותי.

מה אני אומרת גם הכל נורא פוליטי ועדיין אנחנו נורא רוצים להימנע מפוליטיקה כי כי זה פשוט זה פשוט לא פוליטי בכלל.

אז הבנו שצריך להיות כאן ובעצם עשינו עם עצמנו רגע עבודה גם מאוד קשה אבל אחרי שהתייעצנו גם עם אנשים שמבינים שקיבלנו החלטה שצריך עסקה לא משנה מה גם אם ירדן לא בעסקה הזאת, דיברו על ילדים והאימהות שלהם, ירדן כביכול לא הייתה חלק מהדבר הזה וקיבלנו החלטה שאנחנו תומכים בעסקה כי צריך להתחיל צריך להתחיל לשחרר משם אנשים וצריך להראות שזה אפשרי, למצוא את המנגנון שבו זה אפשרי וצריך להתחיל להתקדם מאוד הכנו את עצמנו לזה שירדן לא תשתחרר מהעסקה הזו.


אלעד: כשבעצם לא ידעתם כלום. כלומר ממש מבחינתכם יש רשימות, היא לא בקריטריונים באופן שבו הם פורסמו בהתחלה ותמכתם בעסקה כי מה? כי חשבתם שאם זה יתחיל זה ימשיך?

רוני: נכון. דבר ראשון אני חייבת להגיד הילדים היו חייבים לצאת משם. חסרים לנו הביבסים מכל הילדים הקטנים אבל.

אבל רוב הילדים הקטנים בבית וזה רק בשביל זה היה שווה גם אם ירדן לא הייתה חוזרת וקשה לי לדמיין את זה ולהגיד את זה, זה היה חשוב.

וגם ההבנה שצריך להתחיל פשוט צריך להתחיל להתגלגל להבין שהמנגנון עובד שיש עם מי לדבר שקטאר באמת עומדת מאחורי מה שהיא מנסה למצב את עצמה בתור מתווכת שהיא באמת יכולה להוציא דברים לפועל צריך להתחיל.


אלעד: אבל תגידי כשאתם רואים יום אחרי יום שיוצאים אנשים. ותמכתם בעסקה ואת אומרת גם אם ירדן לא הייתה ברשימה העסקה היא דבר הכרחי. זה שמחה? זה עצב? זה קנאה? זה הכל ביחד, מה מרגישים?

רוני: הכל ביחד. זה תשובה קלה.

זה הכל ביחד זה אושר גדול אנחנו גם הרבה משפחות שיצאו היינו איתם בתהליך הזה.

וזה לבכות מאושר אנשים שאני מרגישה שהם כבר חלק מהמשפחה שלי אני יודעת עליהם כל כך הרבה אני מכירה את המשפחה שלהם, הייתי איתם בכל הרגעים הכי קשים בדרך פתאום לראות אותם חוזרים זה אושר גדול באמת.

וגם אנשים שאני לא מכירה וילדים שאני לא מכירה זה פשוט אושר. אבל מן הסתם יש קנאה ויש פחד ויש לחץ וכל יום פתאום זה נהיה יותר מאוחר ויותר מסובך ופתאום הבעיות ואתה כל הזמן גם שומר על ההבנה הזאת שזה אי אפשר לסמוך על זה שזה יקרה עוד יום ואפילו אותו היום לא בטוח יקרה אז זה הכל זה פשוט הכל.


אלעד: אני יודע מה אני לפחות בראש הייתי עושה אני אני משער שוב אי אפשר באמת לשים את עצמך בסיטואציה הזאת אבל אם היו יוצאים אנשים משם אז הייתי מאוד רוצה לדעת מה הם מספרים.

ומאוד רוצה לדעת מה הם חוו ומזה אולי לנסות להסיק ומאוד רוצה לדעת אם הם ראו או שמעו, פגשו. עד כמה זה בכלל היה משהו שאפשר, זה הגיוני לעשות עד כמה זה משהו שאתם ומשפחות אחרות עשיתם.

רוני: אני הרגשתי שהמערכת מאוד התכוננה לדבר הזה.

הבינה שגם המידע שהם יביאו יהיה חשוב וגם שהוא יכול לשפוך הרבה אור על אנשים שאנחנו לא יודעים עליהם, מה עובר עליהם אני חושבת שבעיקר היינו צמאים לשמוע על חבר'ה מבארי אם הם ראו את ירדן הנחנו שהם אולי ביחד.

אבל אני גם חייבת להגיד שהכל עם הכל הזה, אז גם פה יש פחד מאוד גדול מלשמוע מה הם עברו ומה קורה כי, הסיפור שאני סיפרתי לעצמי על מה שירדן עברה אני חייבת להגיד היה מאוד מנחם לעומת מה שהיא באמת עברה אם הייתי יודעת את זה והיא לא היתה חוזרת הייתי עכשיו צריכה לחיות עם התודעה של מה שהיא עוברת שם, בלי לשמוע ממנה אם היא בסדר או לא בסדר זה, זה אולי אפילו יותר גרוע מחוסר הידיעה ואני ממש אגיד רגע בהקשר הזה על כרמל שבעצם זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו אות חיים אמיתי, אנשים שהיו שם וחזרו והיו איתה, שם.

ואני לא יודעת אם עדיף לדעת או עדיף לא לדעת כי זה מפחיד וזה גם לוקח אותך למחשבות שאתה הרי לא באמת יודע מה קורה עכשיו כנראה הם כבר הזיזו אותה היא כבר היא כנראה לא לבד היא כן לבד עם אנשים אחרים עם שומרים אחרים הכל יכול להשתנות זה לא מה שהיה, כנראה לא נשאר אבל עכשיו הראש והדמיונות כבר מתחילים לעבוד שעות נוספות.

וזה מפחיד, אנחנו יודעים שהיא קיבלה יחס לא יפה אנחנו יודעים שזה היה מאוד מאתגר.


אלעד: כשמגיעה שיחת הטלפון ואומרים לכם ירדן ברשימה.

רוני: [מצחקקת] אי אפשר להסביר 


אלעד: למי מתקשרים? לאבא?

רוני: כן, גם אתם מבינים מה זה? כל לילה התקשרו אליי בשתיים בלילה להגיד לי שהיא לא ברשימה ובלילה שהיא כן הייתה התקשרו לאבא 


אלעד: למה?

רוני: לא יודעת, נראה שהם ידעו כמה שהוא יהיה בעננים מהדבר הזה 


אלעד: זה לא שלא היית זמינה אני מניח.

רוני: לא לא זה לא שלא הייתי זמינה. כולנו ישר התכנסנו בסלון, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו ממש כאילו לא יכולנו לשבת לא יכולנו לקום לא יכולנו… לא ידענו מה לעשות.

גם מרוב אושר אבל גם מדאגה כי אוקיי אז היא ברשימות אבל אבל יהיה שחרור מחר?


אלעד: אני מניח שלא אמרתם לגפן שום דבר, אבל דיברנו על זה גם פעם קודמת היא ילדה מאוד חכמה מאוד פקחית מאוד בוגרת.

היא רואה שיש איזו תכונה מסוימת בבית, לא?

רוני: נכון 


אלעד: או שאתם עד כדי כך טובים בלהסתיר?

רוני: לא לא בכלל לא, בשבוע של העסקה אני חושבת שגפן היא ממש הרגישה לא יודעת מה היא הרגישה אבל היא הייתה באמת, התנהגה שונה, כמו שגם אנחנו, היא הייתה כזה חסרת מצב רוח, היא כל הזמן נמרחה, כל הזמן כזה לא קמה בבוקר וכאב לה היא לא הרגישה טוב, אבל לא באמת היא לא הייתה חולה אבל היא כזאת הייתה 'שנוזלית'.

ובאותו היום היא הייתה ממש שמחה, ממש שמחה, ואלון כזה ניסה להגיד לה לפני השינה תדעי שיש לי הרגשה שיכול להיות שבקרוב אמא תצא, אחרי שאנחנו כבר יודעים שהיא ברשימות אבל אנחנו לא רוצים להגיד לגפן.

והייתה כזה מין, אוקיי, יופי, כזה הולכת לישון.

לא יודעת אם היא לא הבינה או שהיא פחדה לשמוח או שהיא סתם לא כל כך הייתה מרוכזת.

ובבוקר, בלילה בעצם כשאלון מעיר אותה אחרי שאנחנו רואים שהיא עברה את הגבול זה פצצת אנרגיה ושמחה ולרוץ בכל מקום בבית ואי אפשר גם אנחנו לא היינו יכולים להישאר אדישים לזה.


אלעד: והרגע הזה שהוא גם מצולם שבו אתם יושבים מול הטלוויזיה ופתאום רואים אותה.

רוני: [צוחקת] כן, כן


אלעד: זה מה? 

רוני: כן, וואו זה היה זה היה הרגע שבו אפשר לנשום עמוק ולהאמין שהיא באמת חוזרת אלינו זה היה הרגע הראשון, ויותר מזה ראינו אותה בהליכה הקולית שלה וזה באמת היה… אין לזה מילים זה פשוט כמו שיוולד בן אדם מחדש רק שאתה, אתה כבר יודע כמה הוא קרוב אליך אתה יודע כבר כמה אתה אוהב אותו אתה ממש מקבל בחזרה את הבן אדם שאתה הכי אוהב בעולם.

וגם השיחת טלפון הראשונה שקיבלנו ממנה שמה 'היי' הראשון, זאת ירדן ותוך רגע השיחה הייתה של ירדן וגפן שיחה רגילה הכי קול הכי בשליטה הכי על זה.

זה היה מטורף זה אנרגיות ותחושות שאי אפשר, לא נראה לי שאי פעם אנחנו נחווה אותם שוב ולא יודעת אם יש משהו שמתקרב לזה.


אלעד: ומשם נוסעים לבית חולים.

רוני: ומשם מהר מהר לבית חולים, לחכות לה


אלעד: והמפגש הראשון איתה?

רוני: די כמו שדמיינתי.


אלעד: כן?

רוני: בלי הרבה מילים, חיבוק גדול, פשוט חזרנו לנשום.


אלעד: ואת מהסוג של אנשים שרוצה מיד לדעת הכל?

רוני: [צוחקת] כן, כן וגם, וגם הרגשנו, כאילו אנחנו מן הסתם עשינו הכנה מאוד טובה אני גם כזה מאוד דאגתי, לא יודעת, הייתי מאוד בלחץ מזה מהרגע שהיא חוזרת והיא לא יודעת היא לא יודעת כלום איך נתחיל, מאיפה מתחילים? מה היה בשביעי באוקטובר מה היה הסביבה.

על כנרת, על כרמל, על בארי בכלל, על ישראל, על המלחמה, עלינו, על כמה שהיא מפורסמת פתאום, על כמה באיזה מקומות אנחנו היינו ודיברנו עליה כמה אנשים שמעו עליה. לא ידעתי מאיפה נתחיל, אז כזה מאוד דיברנו על זה שאנחנו לא שואלים שאלות ואנחנו גם לא מספרים משהו שהיא לא שואלת אבל אני חושבת שהיא מאוד מאוד רצתה לפרוק. כאילו איך שהיא הגיעה היא ישר מאוד סיפרה ושיתפה ובאמת היא עשתה עם עצמה עבודה כל כך מדהימה שם שזה מטורף לראות 


אלעד: מבלי להיכנס לפרטים מה היה הכי קשה?

רוני: לה?


אלעד: כן.

רוני: היום שלפני השחרור, הכי קשה. הידיעה שעזה זה עזה וגם כשאומרים לה שהיא בדרך להשתחרר עד שזה היא לא יוצאת משם אז אי אפשר לדעת, פגשה הרבה חטופים שסיפרו מה עבר עליהם וזה היה מאוד קשה.

ואני חושבת התסכול הזה של מה שאנחנו כל הזמן חווינו התקווה ותסכול ביחד אז פתאום אצלה הייתה ממש הרבה תקווה שרוב הזמן היא כזה לא הייתה ממש קרובה פתאום היא הייתה קרובה אבל גם, אי אפשר לדעת. 

אבל אני חייבת להגיד שאני, קשה לי לענות על זה במקומה ואני גם יכולה, חושבת שיכול להיות שזה משהו שעוד ישתנה לה בדרך, בהסתכלות לאחור מה שהיא תגיד שהיה הכי קשה כי הכל קשה להיות שם. אישה ש… גברים שומרים עליה, מחבלים יש לומר, שהיא מחויבת ממש לרצות אותם. היא לא יכולה, אין לה דעה, היא לא יכולה להגיד לא היא לא יכולה לבקש גם כי אין טעם לבקש אם יגידו לה לא, אז כל דבר צריך להיות בהמון מחשבה בהמון רגישות. לדעת שכל רגע נתון הם יכולים להחליט כל דבר שהם רוצים לעשות לה. זה פחד קיומי כל רגע, כל שנייה וגם חוסר היציבות…

לא יודעת אם יציבות זאת המילה אבל חוסר ההגנה. פשוט חוסר ההגנה מהם וגם מישראל, שבעצם היא לא יודעת אם הם יודעים איפה היא אם הם יודעים מה המצב שלה היא לא יודעת, והיא רק שומעת מה קורה בחוץ.


אלעד: גפן, בעצם בשיחה הקודמת אמרת שהאינדיקציה שלך לזה שהיא מבינה זה שהיא לא מבקשת את אמא, וזה דבר שהוא חריג היא התחילה לבקש את אמא אגב לפני השחרור או שזה לא השתנה?

רוני: לא, זה לא השתנה.


אלעד: והרגע שבו הם נפגשו?

רוני: לא, מאז מאז אין דבר אחר חוץ מאמא מה זאת אומרת?


אלעד: זה ברור, אני שואל לפני, אבל ברגע שבו הם נפגשו בפעם הראשונה.

רוני: כן. אין לי איך להסביר את זה פשוט הן נדבקו חזרה כאילו שום דבר לא לא הפריע בדרך ולא קרה בדרך, והייתה איזה המתנה גדולה שפשוט נגמרה וזהו והם יחד שוב.


אלעד: איך נראה העתיד?

רוני: לצערי די מרגיש שאמנם ירדן בבית אבל די חזרנו אחורה הרבה צעדים, אנחנו שוב בלחימה קשה, שוב שבויים שם, שוב אין שום שיח על עסקה, שוב אנחנו צריכים לסמוך על זה שהלחימה היא זאת שתביא את החטופים ואת העסקה למרות שאנחנו יודעים גם היום הרבה יותר מאז ממקור ראשון עד כמה הלחימה הזאת גם מאיימת ופוגעת בחטופים שלנו במשפחות שלנו שנמצאות שם.

פעם קודמת שהייתי כאן דיברנו על השגרה שזו הייתה רק ההתחלה של החזרה לשגרה היום אני חושבת שכבר ישראל מאוד מאוד מנסה לחזור לשגרה מהנקודה האישית שלי אני יכולה להגיד שחברים שלי בשבוע הבא חוזרים לאוניברסיטה.

עובדים, חוזרים לעבוד כרגיל, גנים כרגיל, הכל רגיל וזה לא שזה לא חשוב זה חשוב מאוד אבל הפחד שהיה אז קטן הוא רק מתעצם. פשוט אסור לנו, אסור לנו לשכוח מהם, אסור לנו לתת לזה שהם שם להיות שגרה אסור לנו להזניח את השיח על עסקה.

ואני חושבת שאנחנו מבינים שיש קשר או לפחות שההנהגה חושבת שיש קשר הדוק בין המלחמה על היכולת לייצר עסקה אבל, ישראל חייבת להיות הרבה יותר אקטיבית בזה היא צריכה להיות זאת שמייצרת את העסקה ולא רק לחכות לזה ש… אני לא יודעת אם זה חמאס או קטאר או מי שיציע עסקה על הפרק ומרגיש שאנחנו תקועים אנחנו תקועים במקום הזה.

ואני חושבת שהדבר היחידי ששונה מאז לעכשיו, שעכשיו הוכחנו שאפשר. אפשר לעשות עסקה אפשר להוציא אותם משם, יש מנגנון שעובד אז אז אסור לא לנו, לאף אחד מאיתנו, בטח שאני מדברת בתור אחת שאחותה חזרה אבל גם בתור אזרחית ובתור מישהי שמן הסתם כרמל מהמשפחה שלה עדיין שם. אסור לנו לוותר, להפסיק אנחנו צריכים לצאת להפגנות לעצרות, לצעדות, לשתף, לדבר, להמשיך להתעסק בזה, להמשיך לצעוק את הצעקה הזו ויותר מאיתנו ההנהגה צריכה, הם לא יחזרו בדרך אחרת ולהיות יצירתיים ולצאת מהקופסה.

ולא יודעת עם קטגוריות בלי קטגוריות עם תשלום בלי תשלום זה לא משנה, לדעתי כל מחיר הוא סביר וכל המחיר צריך להיות משולם כדי להחזיר אנשים שאנחנו יכולים להחזיר בחיים משם וזה הדבר הכי כואב שקרה מהחזרה של השבויים זה בעצם לדעת באיזה סכנה גדולה הם נמצאים שם ואיך באמת כל יום שהם שם יכול להיות היום האחרון שלהם, וזה הכי קשה.


אלעד: אז לסיום אני רוצה לשאול אותך, בשישה באוקטובר הייתם בדרום אפריקה, כולכם. והדרך עוד ארוכה אני מניח, יש כבר מחשבות? מדברים על טיול ביחד? על משהו שהוא קצת אחר, זה משהו שבכלל נמצא איפשהו על הרדאר?

רוני: אי אפשר, אי אפשר. 

באמת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות שום דבר אחר עד שהם לא כולם חוזרים הביתה.

וזה באמת מחזיר אותי לשאלה הראשונה ששאלת על מה שלומי זה פשוט בדיוק זה בדיוק המצב שלנו שבו אני לא יכולה להגיד שאין שמחה גדולה יש אושר אצלנו בבית אבל זה גם אושר שהוא כואב וקשה והמחשבות על מה שכרמל עוברת שם. פשוט אסור לנו לקחת את האושר הגדול שאני חושבת שכל המדינה חוותה לא רק בבית שלי ולא רק המשפחה שלי כל המדינה חוותה מלראות את כל האנשים שהשתחררו.

לקחת את זה למקום של שאננות או סיפוק ואיזה תחושה של "הנה הצלחנו הם חזרו" כאילו, לא, יותר מחצי לא חזרו.

זה קשה גם אני עייפה אני הרבה יותר רוצה לחשוב על הטיסה ועל חופש ועל דברים אחרים אבל גם אני בתוך עצמי בהרבה שאלות וזה קשה על, לאיזה מציאות אני חוזרת ועד כמה אני חוזרת למציאות ועד כמה אני ממשיכה את העשייה הזאת כי אסור להפסיק וזה בסדר להגיד שחוזרים אחרת או שעושים דברים אחרת, אני גם באמת עכשיו מדברת איתכם פה ממקום אחר, אבל אבל אסור להפסיק. אף אחד.


אלעד: רוני, תודה רבה!

רוני: תודה.


14 views0 comments

Commentaires


bottom of page