top of page

אחד ביום - ישראל במלחמה: להיות ישראלי בחו"ל


תקציר: ב-7 באוקטובר, בזמן שישראל התעוררה לאחד הבקרים הקשים ביותר בתולדותיה, בשאר העולם התנהגו כרגיל. מאז ישראלים רבים שמתגוררים במדינות אחרות מתקשים למצוא את מקומם, כשהלב, המחשבות והמשפחה נמצאים פה בארץ. הפעם ב"אחד ביום": שיחות על איך זה מרגיש להיות ישראלי בחו"ל בזמן המלחמה, ומה עושים כדי להרגיש קצת יותר קרובים.

 

קריין: היום יום שלישי 24 באוקטובר ואנחנו אחד ביום מבית n12.

אלעד: אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו סיפור אחד ביום בכל יום.

יש לנו בבית כלב קצת קשיש ובגילו המתקדם הוא לא תמיד מחזיק מעמד לאורך כל הלילה וגם בשעות של לפנות בוקר ביום שבת 7 באוקטובר, הוא ניג'ס אז קמתי אליו ויצאנו לסיבוב ופתאום התחילו להגיע התראות בטלפון דיווחים ראשונים על ירי בדרום.

ועוד ירי ועוד ואז הגיע סרטון מוזר טנדר לבן פורק מחבלים חמושים בשדרות, בשדרות! ראיתי ולא הצלחתי להאמין בקבוצות הוואטס אפ של חברת החדשות, כולם כבר היו בטירוף תמיר סטיינמן העביר הודעות שהוא מקבל בזמן אמת מתושבים בדרום הוא כתב פתאום קיבוץ בארי נכבש.

ואני בשלב הזה כבר הייתי שוב בבית הסתכלתי בחלון לונדון התחילה להתעורר שוב הפניתי את המבט לעבר הטלפון והטלוויזיה כאילו למציאות אחרת כאילו לעולם אחר. לישראל. שברגעים האלה הרגיש שפרק אחד בתולדותיה נסגר ופרק אחר מתחיל אבל בחוץ בחלון, הכול רגיל השכנה הוא שמתעורר תמיד מוקדם עשה ג'וגינג כרגיל אוטובוס קומותיים אדום צפצף כי איזה אוטו קטן חסם לו את הנתיב, כרגיל.

ובטלוויזיה, באותו זמן, אישה צעירה סיפרה שהרגע מחבלים פרצו לה לבית והיא זעקה בלחש כמובן שמישהו חייב לבוא ולהציל אותה.

זה מצב נורא, דיסוננס נורא, שבו העיניים והגוף נמצאים במקום אחד אבל הלב הוא נמצא במקום אחר הוא נקרא במקום אחר.

ואחרי זה, אחרי היום הזה, שום דבר כבר לא היה אותו הדבר גם כאן בלונדון אחרי זה כבר אי אפשר היה באמת לתפקד אי אפשר היה באמת לישון אז מנסים לעשות משהו כל דבר כדי להתמודד עם חוסר האונים עם הכאב.

עם הכעס וגם אני עשיתי כל מה שיכולתי ועדיין מנסה אבל שום דבר לא באמת ממלא את החלל הזה שנפער ביום שבת בלב ובנשמה.

המרחק ברגעים האלה יכול לתעתע כי הוא קיים במקומות הלא טובים אלו שגורמים לך לחרדה ולחשש לחוסר שליטה לגעגוע אבל המרחק לא קיים דווקא במקומות הכואבים, כי אתה מרגיש מחובר אתה מרגיש חלק אתה מרגיש מושפע.

אז כן, אני לא מת על זה על לדבר על עצמי אבל בעצם לא דיברתי כאן רק על עצמי. זו חוויה שמרגישים מאות אלפי ישראלים ומיליוני יהודים שחיים ברחבי העולם.

אז ביום ה-18 של מלחמת אוקטובר 23 אנחנו עם הישראלים שנמצאים בחו"ל, נמצאים בחו"ל פיזית כלומר כי במחשבות ובלב, בטח כבר הבנתם, הם נמצאים בישראל.

אלעד: את יכולה להציג את עצמך?

קרן זוהר: בטח, ביפן יש לנו אפילו קונספט זה נקרא ג'יקו שוקיי זה נורא בסיסי אתה מציג את עצמך את הגיל שלך מאיפה ואתה ולפעמים אפילו איזה תחביב. אחרת הם לא יודעים על מה לדבר אחד עם השני.

אלעד: אז יאללה בואי נלך על הג'יקו שוקיי הזה

קרן: אז נעים מאוד קוראים לי קרן זוהר אני בת 26, כרגע מטוקיו במקור מעמק חפר עושה תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת וואסדה בטוקיו תחום המחקר שלי הוא פסיכולוגיה ו AI. נעים מאוד.

אלעד: כבר יותר משנה שקרן גרה ביפן היא התחילה בקיוטו ואחר כך עברה לטוקיו מעין פנטזיה כזו שהייתה לה כבר לא מעט זמן.

קרן: אני יודעת שהמון ישראלים מפנטזים על יפן באמת מדינה מאוד נוחה מאוד מנומסת מאוד זולה מאוד בטוחה נקייה ככה נעימה לבריאות.

אלעד: ובבוקר של יום שבת 7 באוקטובר ביפן כבר היה אחר הצהריים וקרן במקרה הייתה מנותקת זמנית מכל מה שקרה.

קרן: הלכתי פה ברחובות באיזה שוק בטוקיו בתי קפה חנויות קטנות. לא הסתכלתי על הטלפון כי אמרתי מה אני כל היום בטלפון נהנה קצת מיום שבת.

חזרתי הביתה ופתחתי חדשות ושנה ביפן לא פתחתי חדשות אקטיבית לראות חדשות. הרגשתי כאילו נפלו עליי השמיים.

מאותו רגע.... לא, אתה יודע ,המציאות עצרה. המציאות עצרה

אלעד: באיזה אופן?

קרן: הסיבה שאני עכשיו ביפן כרגע בטוקיו היא שקיבלתי מלגה ממשרד החינוך היפני, מלגת משרד החינוך היפני ללימודים מתקדמים לעשות פה תואר שני מחקרי.

אז באתי לעשות פה מחקר ולהקים פה עסק בסופו של דבר כבר הייתה לי הצעת מחקר כתובה דיברתי עם אנשים עם... ... כאילו התחלתי לגייס כספים.

ופשוט זה נעצר שלחתי לכל האנשים שאני איתם בקשרים הודעה שאני מצטערת שאני שמה את הכול על הולד.

לימודים היה לי קשה מאוד ללכת.

ממש הייתי מתה להיכנס לסופר ושלאנשים יהיה את אותו מבט שלי יש בעיניים זאת אומרת,

אני נכנסת לסופר ביפן והכל בסדר. וממש הייתי רוצה את הרגע הזה לדעת שמישהו איתי ביחד בסיפור הזה שיודעים, יודעים מה עובר עליי אני יודעת מה עובר עליהם וכולנו ברגע אחד ביחד בתוך העצב הגדול הזה.

איה: אני איה ב 31 גרה בדבלין עם דניאל בן הזוג שלי שעובד פה בגוגל.

זאת הרגשה סוריאליסטית כזאת כאילו כאילו יש יקום מקביל שהחיים בו, החיים פה ממשיכים באמת כרגיל כאילו לאף אחד לא אכפת לאף אחד זה לא מזיז אנשים הולכים פה בבוקר מסתובבים, ממשיכים את החיים שלהם כרגיל ואנחנו שעד עכשיו היינו חלק מהשגרה הזאת, פתאום לא מצליחים למצוא את עצמנו חלק מהשגרה הזאת הראש עסוק רק רק רק במה שקורה בארץ.

איאפשר להתרכז ולהתעסק בשום דבר אחר.

ובמיוחד בחודשים האחרונים עם ככה עם כל הבלאגן וכל הקרע הפנימי שיש בארץ כל החדשות מדברות רק על זה אנחנו מבחינתנו, טוב לנו להיות רחוק מזה טוב לנו להיות מנותקים אבל מאז יום שבת,

כמו לצרוך את זה לווריד וזה כאילו שאנחנו חיים בשני עולמות במקביל וזו הרגשה מאוד מבלבלת ומאוד מתסכלת גם.

אלעד: דבלין היא איך נאמר? לא המקום הכי ידידותי לישראל ובכל זאת איה לא באמת הרגישה את זה עד עכשיו אבל ברגעים הראשונים של המלחמה מה שהוא שם ביחס לא היה מה שהיא קיוותה.

איה: יכול להיות שציפיתי ציפיתי לקצת יותר אמפתיה קצת יותר התייחסות מהחברים שלי לעבודה.

ולא ממש קיבלתי את מה שציפיתי לו לא קיבלתי למזלי תגובות שליליות כלומר אף אחד לא בא והתווכח איתי ואמר לי שישראל פושעים ופרי גזה. אבל אבל גם לא קיבלתי או יותר נכון קיבלתי מעט מאוד 'מה שלומך ואיך את מרגישה ואיך את מתמודדת' ציפיתי לקצת יותר. קצת יותר התייחסות.

נועה: אני נועה נופר אני גרה בשייזף בדרום הארץ אמא לשלוש בנות ונשואה לסלע השבת הארורה הזו תפסה אותנו באמצע טיול של שנה בחו"ל. בעצם כשהיינו בארצות הברית.

זה טיול שחלמנו עליו כמה שנים והתכוננו אליו במשך תקופה ארוכה של שנה שהתחיל במחנה קיץ בארצות הברית, המשיך בעצם קנינו קראוון כדי לטייל ברחבי ארצות הברית בפארקים הלאומיים פה הגדולים תכננו בהמשך לעבור לטוס לארגנטינה ולטייל גם בדרום אמריקה. זהו, הספקנו הספקנו את הארבעה חודשים האלה היה חודשיים של מחנה קיץ ועוד חודשיים שטיילנו קראוון.

אלעד: כמו קרן בטוקיו כמו איה בדבלין גם את נועה תפסו אירועי שבעה באוקטובר במקום של ניתוק במקרה שלה אולי אפילו ניתוק גדול יותר מאחרות. היא הייתה באמצע טיול גדול עם בעלה ועם הילדות בעיירה קטנה ומוקפת הרים ביוטה.

נועה: היינו בתוך זה וגם בניסיון להבין מה קורה למחרת קמים בבוקר מה אומרים לבנות אבל היה ברור שהטיול נעצר.

החבר'ה של סלע הבן זוג שלי מהמילואים קיבלו מיד למחרת צו שמונה וככה לקח כמה ימים להבין אם הוא חוזר, מתי הוא חוזר מה אנחנו עושים בתוך הסיטואציה הזאת.

ראיתי רק שחורות וראיתי ככה ממש זה היה ימים מאוד קשים שתחושה שאני נפרדת ממנו ולא אראה אותו יותר אז זה היה מאוד מאוד קשה. ממש ככה לא הצלחתי לדמיין שום דבר חוץ מאת הנורא מכל.

ומה אנחנו עושים הבית שלנו מושכר אין לנו לאן לחזור האם נכון לחזור, אצלנו בישוב מסתובבים חיילים חמושים אז להחזיר אותם לתוך המצב הזה גם היה נראה לא נכון.

מהר מאוד היה צריך לעשות סוויץ בראש הסברנו לבנות שפרצה מלחמה בארץ ושאבא צריך לחזור למילואים.

האמת שמהרגע שנפרדנו מהרגע שהוא טס אז כנראה שמתי על עצמי איזה שריון כזה של הגנה ואני גם אופטימית ומבחינת, מבחינתו שנחזור שנפגש שנטייל שיהיה בסדר וגם בעיקר אני פשוט כל הזמן מרגישה שאני צריכה להודות על מזלי הטוב.

אלעד: מעניין אותי אבל נועה, את יודעת אני שמעתי את זה גם בשיחות האחרות הדיסוננס בין הבחוץ שמתנהל כרגיל לבין מה שקורה אצלך בפנים כי במקרה שלך גם הבית בדרום והבעל נמצא בארץ במילואים.

זה קשה.

נועה: זה קשוח ממש זה ממש קשוח שהעולם ממשיך פה להתנהל כאילו כלום.

זה באמת קשוח וגם כל הזמן בא לי לצעוק כאילו לצעוק אתם לא יודעים מה קרה לא שמעתם מה קרה בישראל כאילו אני לא מבינה איך אתם בכלל ממשיכים כרגיל.

וקול נוסף שבראש שלי שאומר כאילו הם הנורמליים הם הבסדר כאילו ככה זה צריך להיות.

איה: אז במשך כמה ימים אנשים הלכו והניחו פרחים ובאיזה יום אחד אנחנו הולכים באמת כמה חברה מניחים פרחים מניחים נרות עומדים שם עצובים ביחד.

אלעד: זו שוב היה מדבלין

איה: ואז הקב"טשל השגרירות ניגש אלינו ואומר שהוא קיבל הודעה שמגיעה הפגנה פרו פלסטינית וכרגע עושה דרכה לשגרירות ובשביל ביטחוננו האישי הוא מבקש שנלך.

אז הרגשנו נורא מובסים ונורא עצובים.

והלכנו כולנו, האמת אלינו חזרה הביתה כזה להיות ביחד ולהתבאס ביחד.

ואחר כך אנחנו רואים גם בטלוויזיה וגם מחברה שעברו שם ליד וצילמו.

הקלטה: 'אנחנו פלסטינים!

אנחנו פלסטינים!'

אנחנו ראינו את ההפגנה הפרו פלסטינית.

דרכו על כל הפרחים שהשארנו, הם הורידו את כל הדגלים, הם שרפו אותם ודרכו עליהם וניסו לעשות שם מהומות וניסו לפרוץ וניסו... זה היה מחזה מאוד לא נעים, מאוד מתסכל ומאוד מכעיס.

בעיקר בגלל שאפשר, בהחלט אפשר להפגין בשביל הצד השני, אבל פשוט לא צריך להראות אלימות בדרך לא צריך להרוס את מה שהצד שאתה לא מסכים איתו, הניח שם, פשוט זלזול.

אלעד: ואיך זה השפיע עליכם, עלייך ועל הישראלים האחרים בדבלין?

איה: באופן כללי פה בקהילה הישראלית, יש קצת תחושת חוסר ביטחון, יש אנשים שלא הכי רוצים לצאת מהבית כרגע או מעדיפים לצמצם את היציאות לכמה שפחות, או אם אנחנו יושבים במונית כמה חברה אנחנו נעדיף לדבר אנגלית, כאילו, כמה שיש את התחושה שישראל חזקה וישראל תנצח את הדבר הזה בגזרה בישראל, התחושה לא דומה מחוץ לישראל, מחוץ לישראל מרגיש שאנחנו מפסידים, מרגיש שאנחנו הרעים, שאנחנו צריכים להצדיק את עצמנו, שאנחנו לא בסדר מה שאנחנו עושים, שאין לנו את הזכות להגן לינו, או שכל מה שקרה בישראל, כל המדיניות שיש בישראל עם הפלסטינים, באיזשהו אופן מצדיק את מה שקורה כרגע בארץ.

לא תחושה נעימה.

קרן: כמו שאני מניחה שאחת המחשבות הראשונות שעלתה לך בראש זה, אבל יפן?

מה? הם לא בצד שלנו בסך הכל? אז גם אנחנו חשבנו ככה, ואז ראינו כמה התקשורת היפנית אוהבת להראות תמונות כמו כל העולם בערך, של ילדים בוכים בעזה, אבל בלי לספק רקע, בגלל שהתקשורת פה מאוד נמנעת מעימותים, מאוד לא בועטת, לא חוקרת.

אלעד: כן, התמיכה שקרן ויתר הישראלים שחיים בטוקיו כל כך חיפשו, כל כך היו צריכים, היא לא תגיע מהתקשורת היפנית המקומית, את זה הם הבינו די מהר. היא גם לא תגיע מהרחוב. אז הם מצאו אותה יחד, אחד בשני.

קרן: מהר מאוד עשינו מפגש אצלי, במקום שאני גרה בו, זה מין בית שיתופי כזה, עשינו מפגש של הרבה מאוד ישראלים מטוקיו, חלקם תיירים, חלקם גרים כבר על הטווח הארוך.

היו בערך 40 איש, וכולנו היינו במצב היסטרי של טראומה, של לא לדעת על מה לדבר.

כל אחד מכיר מישהו, הייתה אפילו מישהי מהבסיס שנטבח, שרק שהשתחררה שהייתה בטיול אחרי צבא, שאיבדה המון חברות וחברים באחת.

ומאותו רגע התחלנו להתאגד פה, לעשות הפגנות בעד ישראל, לעשות מפגשים, להפיק תוכן, לתרגם סרטונים, רק להרגיש שעושים משהו אחרת, אחרת נשתגע.

הקלטה ביפנית

אמרתי לחברות שלי, כזה חצי בצחוק, 'כל יום לנער יפני, לתפוס יפני ולנער'

ברגע שאני סוגרת את הטלפון, סוגרת את הלפטופ, זה נעלם, אני יכולה לחזור לחיות ביפן, כאילו שום דבר לא קרה, אני יכולה להתעסק בשטויות שלי. ואתה בטח יודע שהנשמה לא נותנת לזה מנוח.

אם זה תחושת אשמה, אם זה תחושת חיבור, אם זה תחושת מחוייבות, לעם, למדינה, לעשייה כרגע שכל אחד נותן משהו מעצמו, וכן, זה משפיע על היום-יום, רק לצלם ולערוך סרטון אחד, שבסופו של דבר מגיע למה?שלושת אלפים איש, לוקח כמה שעות טובות, אז ברור, יכולתי לעשות בזמן הזה משהו אחר, אבל האם רוצה לעשות בזמן הזה משהו אחר? כרגע לא.

אלעד: המפגש הזה בטוקיו הוליד קבוצה שמתמקדת היום בהסברה ליפנים, הניסיון להראות להם צד שהם לא רואים בדרך כלל, לא בגלל שיש שם הטיה נגד ישראל, אלא כי לא תמיד יש את מי שיראה להם.

בדבלין, לעומת זאת, ההטיה ברורה, ואיה, יחד עם חברים נוספים, הבינו שהם צריכים איכשהו להתגבר עליה.

איה: יש לנו פה חבר'ה מדהימים, מדהימים.

חלקם חברים טובים שלי, עוד כאלה שיצא לי עכשיו להכיר בעקבות המצב, שפשוט התאחדו, למין הקמת חמ"ל, כזה, אנחנו קוראים לזה, ואנחנו נפגשים, בפעם הקודמת אני ניסחתי, אני ניסחתי מכתב שרצינו לשלוח לחברי פרלמנט, בדואר, אנשים אחרים עבדו על אתר הסברה שנועד במיוחד לאירים, עם דברים שידברו ספציפית אליהם, עם הניסיון שלהם וההיסטוריה שלהם, כדי לנסות לחבר אותם לעניין.

אנשים אחרים עובדים על תרומות, ופותחים חשבונות ומעבירים כספים ומשתפים לינקים ומנסים להגיע למשפיענים, וכו' וכו' זה הולך וממשיך באמת לכל כיוון שאפשר ללכת אליו.

שלחנו מכתבים, או יותר נכון מיילים, להרבה נבחרי ציבור, לכל אזור פה בדאבלין, כל אזור מחולק למספר ולכל מספר יש כמה נבחרי ציבור, כדי לנסות, להשפיע על דעתם, או לנסות, לגרום להם כן להביע תמיכה, באי יו.

אלעד: קיבלתם תגובות?

איה: קיבלנו תגובות, לא חיוביות, למען האמת, היו כאלה שענו לנו במייל חזרה, שהם לא מתכוונים לתמוך בישראל, שישראל מבצעת פשעי מלחמה, משווים את עזה למחנות ריכוז, שזאת הקבלה שהיה לנו קשה מאוד לקבל, ובתאכלס אמרו לנו לא, אז כן, לא כל מה שאנחנו עושים מניב פירות, לצערי.

אלעד: יש אבל סיבה לאופטימיות שם, בחמ"ל של איה, יש שם מקום לתקווה, יש למשל, כך הם הבינו, מסרים שכן יכולים לעבוד על הקהל האירי, שכן יכולים לשכנע, לפחות את אלו שנמצאים איפשהו באמצע.

איה: למשל, הם יותר מתחברים אם אנחנו מדברים, אם אנחנו יכולים להראות איזושהי השוואה, בין חמאס לבין ארגון ה-I.R.A. האירי, שעשה, אמנם חלקם מסכימים עם המטרות שלו, אבל עשה הרבה הרבה טרור, ודואגים להרבה רצח והרג, רובם ככולם לא מזדהים עם הארגון הזה, אז אם אנחנו יכולים באיזושהי דרך להראות שחמאס, דומה לארגון הזה, אז זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו צריכים, לנסות לא לנזוף בהם, לא להגיד להם שיים און יו שאתם לא רואים ככה וככה, אלא באמת לנסות להסביר ולהראות, ולהראות משפחות, ולהראות ילדים, ולהראות דברים, שאנשים, מתחברים אליהם ברמה האנושית, אפילו בין אם זה למצוא תמונות, כאילו של, של ילדים ג'ינג'ים, שאו, ילדים שנראים אירופאיים, שנראים אירים באיזושהי צורה, ולשים את התמונות שלהם, יש יותר סיכוי שהם יתחברו.

אלעד: אבל איה תגידי, יש טעם, הרי אנחנו לא נהפוך את אירלנד, למקום פרו ישראלי, זה לא יקרה, זה ברור לכולם, אולי עדיף פשוט, לוותר, המחשבה הזו עוברת בראש?

איה: יכול להיות שהטעם זה, פשוט להרגשה שלנו, שאנחנו עושים משהו, גם אם לא נצליח, זה היה פשוט ההרגשה ש, שאנחנו לא, גם אם אנחנו לא שם, שאנחנו עדיין יכולים לתרום באיזושהי צורה, ואולי, אולי בסוף נצליח לשכנע, בן אדם אחד, גם אם זה לא חבר פרלמנט, גם אם זה לא חבר ציבור, אפילו אירי אחד שם, שישנה דעתו, שפתאום נגרו לנו לחשוב, וואלה אולי חמאס, זה לא דבר שאני רוצה לתמוך בו?

אז, אז עשינו את שלנו.

נועה: זה היה נורא קשוח, ועדיין קשוח, כי בארץ כולם עושים, ותומכים ותורמים, ואני כזה, מרגישה שאני לא עושה כלום, גם כשהתלבטתי מה לעשות, אבל אז, נתקלתי באיור, שממש ככה סידר לי את המחשבות, ככה שרואים שם ילדה נורא נורא מפוחדת, והאימא מדברת איתה, תוך כדי שהיא ככה, עם שתי הידיים מאחורה, מחזיקה את כל השדים, שלא יגיעו אל הילדה, וככה ההבנה שכנראה זה כרגע התפקיד שלי, בתוך הסיטואציה המוטרפת הזאת, אז אני חיפשתי ככה, שלחתי בפייסבוק הודעה, אם יש עוד נשים משפחות דומות, במצב הזה שהבן זוג מתכוון לחזור לארץ, והאימא והילדים שואלים את עצמה מה לעשות, ובאמת פגשתי ככה, משם הגיעה כמה נשים שהתייעצתי איתן.

אלעד: נועה, שנמצאת עכשיו בניו יורק עם הבנות, אצל חברים, בזמן שסלע בעלה במילואים בארץ, גם היא חיפשה את המשהו הזה, שאפשר לעשות, ודווקא מהמקום שבו היא נשארה לבד, בזמן שבעלה בארץ בצבא, דווקא משם הגיעה היוזמה שלה.

היא פתחה קבוצת תמיכה כזו לנשים אחרות באותו מצב.

נועה: כרגע יש שם תשע נשים, אז אם יש עוד נשים שרוצות להצטרף, מוזמנות ליצור קשר.

אנחנו מציגות, כל אחד מציגה את מקומה ואת מצבה ויש התייעצויות ושאלות, ממש ברמת הנשים שאומרות, אני מרגישה שאני לא מתפקדת, ואין לי קהילה פה, ואני לא מצליחה לתת לילדים את מה שהם צריכים, אבל מצד שני לחזור לארץ, למלחמה, זה שאלה, ולמה לחזור ובשביל מה.

אז בעיקר פריקה, ושותפות, ותחושה שאנחנו לא לבד בזה.

מהתייעצות כזאת, ועד התייעצות של איזה סרט אתן ממליצות לראות עם הילדים עכשיו, שהוא לא, שיש בו אפס טריגרים של פחד, או משהו כזה.

אלעד: תגידי נועה, הטיול הגדול, זה שחלמתם עליו, ותכננתם אותו, וכבר הייתם בעיצומו בעצם, הוא נגמר?

נועה: אני מקווה שלא, אני מקווה שלא, בשביל, הנה עכשיו אתה שואל אותי, ואני מגישה אשמה, על זה שבכלל יש לי את הפריבילגיה, לחשוב ולהמשיך לטייל אבל גם לצד הקול שמעלה את רגשות האשמה, יש גם קול שאומר, אנחנו חייבים להמשיך לחיות, חייבים, להגשים חלומות.

אלעד: איה, עם כל מה שקורה בשבועיים וחצי האחרונים, זה גורם לך, לחשוב על החיים שלך בדבלין, על העתיד שלך בדבלין?

איה: כן, לצערי. עד עכשיו היה לי פה ממש טוב, ממש ממש.

אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל מקווה שיהיה טוב, מקווה שיהיה שקט, שנעבור את התקופה הזאת מהר, אבל אם לא, אז לא.

אלעד: קרן אחרי שבעה באוקטובר, טוקיו תמשיך להיות כרגע לפחות הבית, או שיש פתאום מחשבות על לחזור לארץ?

קרן: תמיד ידעתי שהלב שלי בארץ, ושהבייס שלי בארץ, ומגיל ממש קטן, חלמתי להיות פוליטיקאית.

חלמתי להיות פוליטיקאית, ולפני איזה שבוע התקשרתי לאמא שלי, ואמרתי לה, אולי זה הזמן?

זה הרגע? הרי משהו הצטרך להשתנות פה, ויצטרכו אנשים חדשים, שאוהבים את המדינה, ורוצים לעשות בשבילה. אז היא אמרה לי, חכי, חכי לסימנים.

אז כן, אני בינתיים ביפן, ויש לי הזדמנות נדירה, ויקרת ערך לעשות פה תואר שני, וללמוד, ולפתח את הידע שלי, ולפתח את קשרי יפן ישראל, וליצור פה קשרים חזקים, ומשמעותיים, והכרחיים לשתי המדינות.

מה יקרה אחר כך?

יכול מאוד להיות שהאירועים של השביעי יהיו נקודת מפנה עבורי.

אלעד: וזה היה אחד ביום של N12

תודה לאיה אראל, לקרן זוהר ולנועם נופר

העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה, עדי חצרוני דני נודלמן, רוני ערני ושירה אראל

תודה גם לאפרת מירון

על הסאונד יאיר בשן, שיצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.


10 views0 comments

ความคิดเห็น


bottom of page