אחרי סוף שבוע מורט עצבים ו-7 שבועות בשבי חמאס, 26 חטופים ישראלים ו-15 זרים הוחזרו מעזה לישראל. בין החטופים ששוחררו ואלו שעוד ישחוררו בעתיד, יש לא מעט ילדים - שדרך השיקום שלהן תהיה ארוכה, מורכבת ושונה, כזו שמציבה את אנשי הטיפול מול סוגיות שלא נתקלו בהן בעבר. אז הפעם אנחנו שואלים איך צריך לטפל בילדים שחוזרים משבי חמאס?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/11/2023.
חסות
בכל פעם מחדש אנחנו מוכיחים שהרוח הישראלית היא הביטוח של כולנו. אנחנו בהראל נמשיך לפעול, לתרום ולקוות יחד לימים טובים יותר. אולי יש לכם ביטוח, אבל אין לכם הראל
אלעד שמחיוף: היום יום ראשון, 26 בנובמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הקלטה - אבא ובת מתאחדים אחרי שהבנות חזרו מהשבי]
חיים שלי! הכי יפה שלי! התגעגעתם אליי? כן?
-כן.
חשבתם על אבא?
-כל הזמן.
אביבי, חשבת על אבא?
-כל הזמן.
חשבת עליי דברים טובים?
כן?
מה אמא אמרה עליי?
חלמתי שהלכנו הביתה.
חלמת שהלכתם הביתה? הנה, עכשיו החלום מתגשם, אנחנו בבית, זהו, אנחנו עוד מעט הולכים לבית שלנו! עוד מעט אנחנו חוזרים לבית שלנו. "
אלעד שמחיוף: מה אפשר לומר על רגע כזה? ששתי בנות קטנות, בסך הכל בנות שנתיים וארבע, מתאחדות שוב עם אבא שלהן, עם המשפחה שלהן, אחרי שהיו 49 ימים בשבי חמאס, בעזה.
[הקלטות מתוך שיבת החטופים, קולות שמחה ואנחת רווחה]
אלעד שמחיוף: מה אפשר לומר על רגע כזה? שילד בן תשע פוגש את החברים שלו בפעם הראשונה, אחרי שבעה שבועות שהיה שבוי במינהרה, מחבק אותם, ואוכל איתם גלידה.
[הקלטה מתוך רגעי שיבת החטופים]
"לא לבכות, לא לבכות"
"תגידי, אני יכולה לבכות כשאני רואה אותך? אני רק רוצה לשמוח, אני רק שמחה…"
אלעד שמחיוף: מה אפשר לומר על רגע כזה? שבו ילדה בת תשע חוזרת הביתה, ומגלה שאבא שלה כבר התאבל עליה.
הודיעו לו שהיא נרצחה, ואחר כך גילה שזו טעות, שהיא מוחזקת בידיים של מפלצות, ושבכל העולם חגגו לה יום הולדת בתפילה שתשוחרר.
מה אפשר לומר לנערה בת 12, ששוחררה מהשבי, אבל אמא שלה נשארה שם?
מה אפשר לומר על שני אחים, בת 13 ובן 17, שחוזרים לישראל ומגלים שאימא שלהם נרצחה באותה שבת שחורה, ושאבא שלהם עוד שבוי שם, אצל חמאס?
12 ילדים וילדות חזרו אלינו ביומיים האחרונים, בתוך שתי הפעימות הראשונות של החטופים ששוחררו מעזה. 12 ילדים וילדות שעברו גם את השבת המזוויעה ההיא, ואחר כך הסיוט שלהם פשוט המשיך והמשיך. ועכשיו, אחרי שלפחות הסיוטים האלה נגמרו, רק מתחילה דרך ארוכה וקשה של שיקום.
אז מה אפשר להגיד על רגעים כאלה? מה אפשר להגיד ברגעים כאלה? איך אפשר בכלל לטפל, לנחם, לתווך את המציאות לילדה קטנה בת שנתיים?
אם אנחנו, אני יודע שאני לפחות, יושבים חסרי נשימה וחסרי אונים מול המסך, מה אמורים לעשות האנשים הראשונים שפוגשים אותם? האנשים שאחר כך אמורים גם לטפל בהם?
אז ביום ה-51, למלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם פרופסור אשר בן-אריה, הוא דיקן בית הספר לעבודה הסוציאלית באוניברסיטה העברית ומנכ"ל מכון חרוב.
אנחנו נדבר איתו על הפרוטוקול שמכון חרוב ניסח, הפרוטוקול שלפיו יטפלו עכשיו בכל אותם ילדים וילדות שכבר חזרו ובכל אותם ילדים וילדות שבתקווה עוד יחזרו בשלום ובמהרה משבי חמאס.
פרופסור אשר בן-אריה: ברמה האישית זה סיפור מעניין. אני הייתי בצפון קנדה. נסעתי בסוכות לראות דובי קוטב. והצלחתי לראות אותם. וביום שישי בערב חגגתי את זה שראיתי גם את אורות הצפון וגם דובי קוטב, שזה היה חלום ארוך שלי.
אלעד שמחיוף: אשר היה באיזה חור, נידח בקצה השני של העולם, ושם הראשון להתקשר אליו בשבעה באוקטובר היה הבן שלו, חייל בסדיר שנמצא עכשיו בתוך רצועת עזה.
אבל די מהר אחרי השיחה הזו, אשר התחיל לקבל עוד שיחות, מקצועיות. היה ברור שלאחד כמוהו יש המון מה לעשות. אז הוא חזר לארץ, חזר לעבוד.
פרופסור אשר בן-אריה: לקח יום יומיים להבין את המימדים של מה שקורה שם ושל מה שקרה שם. התחלנו להבין את המימדים, התחלנו להבין את הילדים והתחלנו לחשוב מה התפקיד שלנו.
וקיבלנו פנייה ממשרד הרווחה, שאני חייב להגיד שהתנהל למופת סביב הנושא הזה.
ובאמת אני אדם שבדרך כלל יש לו הרבה ביקורת על משרדי ממשלה, ועל הכובעים השונים שלי.
ופה, ואני אגיד גם את שמה, גברת אתי קיסוס הסמנכלית של משרד הרווחה פנתה אלינו ואמרה, תקשיב, אנחנו חייבים שתעזרו לנו, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם ילדים חטופים, אם וכאשר והלוואי שהם ישובו ארצה.
והתיישבנו ללמוד את הנושא.
אלעד שמחיוף: אנחנו בשלב הזה, בימים שבהם אף אחד לא דיבר בכלל על עסקה לשחרור חטופים, ישראל עוד לא ידעה בכלל מי נמצא בעזה, כמה ילדים שם ומיהם, הכל היה מאוד טרי. ועדיין, אשר ניצב בפני משימה, כבר אז.
הוא עומד בראש מכון חרוב, מכון שמתמחה בטיפול ובהכשרת מטפלים לילדים שעברו התעללות.
הם מכשירים בין היתר רופאים, חוקרים, שופטים, כל מי שבא באינטראקציה עם ילד או ילדה שחוו התעללות קשה. חלקם גם מטפלים בעצמם בילדים. זה עיסוק בלתי פוסק בסיפורים הכי קשים שאפשר לדמיין.
פרופסור אשר בן-אריה: אז אני אגיד לך, איך מתמודדים? קודם כל, מוודאים שמה שאנחנו עושים זה הכי טוב שאנחנו יודעים. ברמה האישית, אתה קודם כל צריך להיות משוכנע שאתה משקיע את מה שאתה יכול.
אתה גם צריך להאמין בחוסן של הילדים וזה מה שמדריך אותי.
אלעד שמחיוף: אז עם כל שנות הניסיון שלהם, עם המומחים והחוקרים שמסייעים להם, אשר ואנשי המכון ישבו ללמוד את הנושא.
ילדים שנחטפו ושוחררו.
הם רצו לאסוף ידע קודם מהעולם, תקדימים, מחקרים, תובנות, הכל כדי לנסח את הפרוטוקול שבעזרתו אפשר יהיה לטפל בעשרות הילדים הישראלים שנמצאים בשבי חמאס בעזה. אלא שזו התבררה כמשימה מורכבת הרבה יותר ממה שהם חשבו כבר בשלב הזה.
פרופסור אשר בן-אריה: ואז אתה אומר בסדר, בוא נבדוק קודם כל אם יש ידע בעולם, מישהו עסק בזה, ולכן את הימים הראשונים הקדשנו לחיפוש. אין. אין, אין, זה שדה בור לחלוטין.
המקרה היחיד של ילדים ששבו מחטיפה אלימה סביב סכסוך, היה עם בוקו חרם. אף אחד לא טרח לתעד או ללוות מקצועית או לחקור את מה שקרה עם ילדים בבוקו חרם. אנשים טוענים, כן, חטפו ילדים גם באוקראינה, אני יודע שחטפו ילדים באוקראינה, אבל לא החזירו אותם עוד. ואף אחד לא ליווה את החזרה שלהם. אין בספרות המקצועית בעולם אף אחד שיתמודד עם דבר כזה.
אלעד שמחיוף: זה כשלעצמו אומר המון על המצב העצוב שבו אנחנו נמצאים. אין תקדים מתועד כזה בספרות. אין מחקרים, אין תוכניות פעולה מוכנות, אין, אין ידע קודם על איך מתמודדים עם ילדים בכל מיני גילים שחוזרים מהשבי. ובכל זאת היו חייבים לגבש פרוטוקול.
פרופסור אשר בן-אריה: ואחרי שגילינו שלא עשה את זה אף אחד אחר בעולם, אז אמרנו בסדר, מה אנחנו יודעים על התמודדות עם טראומות דומות? מה סיפרו לנו ילדים שנחטפו מסיבות פליליות ושוחררו אחרי 20 שנה? יש כמה מקרים מתועדים בארצות הברית. מה סיפרו לנו חטופים מבוגרים? מה סיפרו לנו שבויים שהיו בני 19 ו-20 שנפלו בשבי? ואספנו את כל הידע הזה, פלוס הידע הנרחב שקיים אצלנו, איך לסייע לילדים נפגעי טראומה כתוצאה מהתעללות, וכתבנו מתווה ראשוני. ובעצם התחלנו לעבוד מהמתווה הראשון של ילדים החטופים. שלי הייתה בקשה ראשונית בלתי מתפשרת, אמרתי אני מוכן לבנות את המתווה ולהיכנס להכשרות, אבל אני רוצה להגיע לכל מי שיראה את הילדים החטופים. זה לא מספיק להכשיר רק את העובדות הסוציאליות שילוו את המשפחות אחרי זה. אני צריך להגיע לרכז השב"כ או לחייל שיקלוט אותם, כי מה שהוא יגיד או לא יגיד, מה שהוא ישאל או לא ישאל, את הילד בחצי שעה, שעה הראשונה, עד שהוא יגיע לאנשי המקצוע ולמשפחתו, יש לו השפעה דרמטית על היכולת שלנו לשקם את אותם ילדים ולהתמודד איתם.
אלעד שמחיוף: אז נוצר מתווה, כזה שנוגע רק לילדים חטופים שיחזרו.
בין לבין, המכון התבקש לעבוד על מתווים נוספים. פנו אליו לגבי שורה של טראומות שילדים חוו בשבעה באוקטובר. ועם כל אלו, אפשר כבר היה להתחיל לעבוד עם הילדים שאיבדו קרובי משפחה, שחזו במחזות שאיש לא אמור לראות, ילדים שנעקרו מהבתים שלהם. בכל אלה, אפשר כבר היה להתחיל לטפל, אפשר היה לבחון את המתווים תוך כדי תנועה. אבל לא באותם עשרות ילדים שנמצאים בשבי, בעזה. המתווה שנוצר עבורם בעצם חיכה להם.
פרופסור אשר בן-אריה: והמתווה הראשוני הזה, חילקנו אותו גם לשלושה שלבים על ציר הזמן. למה לשלושה שלבים?
כי מה שלמדנו מכל מי שמתעסק בתחום הזה, זה שהיום הראשון הוא קריטי, היום של החזרה מהשבי או ממקומות אחרים. אז יש לנו את היום הראשון, יש לנו את השבוע הראשון, ויש לנו את התקופה המתמשכת.
אלעד שמחיוף: המתווה הזה מתחיל מהרגע הראשון, כבר מהמפגש הראשון. במקרה הזה הוא מפגש בין ילד או ילדה לבין חייל צה"ל. כבר שם. המומחים אומרים שאפשר וצריך לעשות את הצעד הטיפולי הראשון.
פרופסור אשר בן-אריה: ידענו, גם כן מסיפורים אחרים של טראומה, שזה נורא חשוב מי מבשר איזה בשורות לילד.
ואז כחלק מההכשרה שעשינו לחיילים ולרכזי השב"כ, הילד ישאל מה שלום אבא ואמא? מי יענה לו?
אז אמרנו לחייל שמלווה אותו, אתה לא עונה לו. ואם הוא יתעקש? אז תגיד לו, אני לא יודע, התפקיד שלי זה להוביל אותך למקום בטוח, ועכשיו אתה בטוח. וכשתגיע לשם יענו לך, כי מי שעונה לו צריך לדעת איך לענות לו את זה, ואיך לתווך את זה. ואין סיכוי שחייל סדיר ידע לעשות את זה, או לא סדיר, או איש שב"כ זה לא התפקיד שלהם.
אלעד שמחיוף: החלק הזה של המתווה שפורסם בשבוע שעבר, עורר המון שיח באופן טבעי. אבל הוא רק החלק הראשון. כי אחרי שחיילים מלווים ילדים שנחטפו בחזרה לישראל, הילדים נבדקים, הם פוגשים שם אנשי מקצוע, וגם את בני המשפחה שלהם. וגם אותם, את בני המשפחה, היה צריך לתדרך. גם להם היה צריך לייצר מתווה.
פרופסור אשר בן-אריה: אחת הדרכים להתמודד עם טראומה, זה לנסות ולהחזיר לקורבן הטראומה שליטה על חייו. אז אתה אומר, בסדר, אז אני לא יכול להתנהג אליו בפטרוניות, גם אם הוא ילד שהוא חוזר. ואני לא יכול לחבק אותו אם הוא לא רוצה להתחבק, ואני לא יכול להכריח אותו לפגוש את הדודה שמתה לפגוש אותו, אם הוא לא רוצה לפגוש אותה, ואני לא יכול לחבק אותו, להרים אותו על הידיים, אם הוא רוצה ללכת בכוחות עצמו. ואם אני יכול כבר להגיד פה מסר לציבור בכללותו,
אז אני מבקש מכולם שאף אחד לא יעלב זאת אומרת, שאם הדודה רוצה לחבק את האחיין, והוא אומר לה, אני לא רוצה לראות אתך עכשיו, אני מעדיף לראות את יוסי, החבר שלי עם הכדורגל, או אם השכנה שהילד כל יום היה אצלה, רוצה להיכנס הביתה, והילד וההורים שלו אומרים, תשאירי לנו ספייס, אל תעלבו.
תהיו שם בשבילם, תגידו להם שם בשבילם, מתי שהם יצטרכו אתכם, הם ישתמשו בכם. אל תעלבו ואל תכפו את עצמכם על אף אחד, אנחנו חייבים לתת פה חופש לאנשים. ידענו שלהילדים יש חפצים שאיתם הם מזדהים.
דרך אגב, גם חיות מחמד. אמרנו, תשתדלו, אם יש לילד כלב, שזה היה, שהיה מאוד קרוב לליבו, והכלב שרד את התופת, תחברו את הילד לכלב כמה שיותר מהר, אם הוא רוצה, תשאלו אותו. אל תתשאלו אותו בשעות הראשונות על החוויות שהוא עבר שם. יש סדרה של דברים שחלקם לצערנו אנחנו מכירים ממקומות אחרים,
על סמך זה בנינו מתווה, חלקנו את המתווה עם שורה ארוכה של אנשי מקצוע, קיבלנו הרבה הערות, תיקנו, טייבנו ויצא מתווה סופי, שגם הוא, אני אומר לך, למרות שהוא התקבל והתפרסם, הוא טיוטה, למה הוא טיוטה, ולמה אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטים של מתווה? כי אנחנו לא יודעים.
אלעד שמחיוף: זהו, היה משהו מוטיב חוזר כזה בשיחה עם אשר, כי הם ישבו שבועות, והם חקרו, והם למדו, והם גיבשו מתווה, אבל בעצם, ברגע האמת, יכול להיות שכל מה שגובש, לא יהיה רלוונטי, יכול להיות שידרשו שינויים, לפי המצב. כל ילד הרי, הוא עולם ומלואו, וכל מתווה טיפולי כזה, צריך בסוף להיות מותאם לילד המטופל.
פרופסור אשר בן-אריה: אני אתן לך שתי דוגמאות. טווח הגילאים של הילדים האלה, הוא מ-10 חודשים ועד 18. לא אותו דבר לטפל בילד בן חודשיים, אין חודשיים, עשרה חודשים, או בין ילד בין שנתיים, לטפל בילדאו בנערה בת 17 שחזרה, או ילד בן 16 שחזר. יש ילדים שנחטפו עם הוריהם, יש ילדים שנחטפו לבד, אנחנו לא יודעים איך הם מוחזקים שם. ויש פה גם מגוון, יש פה ילדים מערים, ויש פה ילדים מקיבוצים, ויש פה ילדה בדואית שצריך לדבר עליה, שמשום מה כולם שוכחים לדבר עליה, עם חיג'אב, שתחשוב עליה, שהיא מוסלמית, ואני לא יודע מה עשו לה, ואם היא יושבת עם הילדים היהודים, או שהיא יושבת בין… אין לי מושג, אין לנו מושג ירוק. עכשיו, תחשוב על הסיטואציה הבאה. נניח ששני ילדים מוחזקים עם אבא ואמא, ולפחות יש להם את אבא והאמא לידם. ועכשיו, האמא והילדים משוחרים, ואבא נשאר שם, והילד הגדול הוא בין 12 או 13, אנחנו יודעים מה עובר בראשו של הילד הזה, שהוא הפקיר את אביו בידי המרצחים האלה? והוא נאלץ לחזור הביתה, או חוזר הביתה, הוא שמח שהוא חזר הביתה?
אני אומר לכם, אני אומר את זה כי לצערי הרב ביומיים האחרונים כל הזמן, כל כך הרבה אנחנו לא יודעים. ולכן חלק מהמתווה שלנו, גם כולל את זה, שמי שיכנס להתערבות עם המשפחות האלה, יהיה צריך להמשיך להיפגש אחת לשבוע בהתחלה, ואולי גם במשך חודשים ארוכים, כדי להמשיך וללמוד אחד מהשני, ולהמשיך לטייב את הטיפול שלנו, כי אין לנו תקדימים להשתמש בהם, ואנחנו לא יודעים מספיק מה עבר על הילדים.
יגיעו הילדים הראשונים, אולי נדע. אבל גם זה לא אומר שנדע לגבי הילדים שיגיעו יום למחרת, כי אף אחד לא אומר לי שהם הוחזקו ביחד.
אלעד שמחיוף: ולכן מילת המפתח, יחד עם מילים נוספות כמו רגישות, עדינות, הקשבה, מילת מפתח חשובה נוספת היא דינמיות. הבנה שהמתווה בסוף הוא בגדר המלצה בלבד.
פרופסור אשר בן-אריה: יהיו משפחות שיגידו שהן לא רוצות טיפול, וגם את זה צריך לכבד. אי אפשר לכפות עליהם טיפול. יהיו ילדים שיגידו אני כן רוצה טיפול, יהיו ילדים שכן יספרו, ילדים שלא יספרו. אנחנו לא יודעים.
ולכן הסעיף הראשון בבי דה בוק זה להיות גמיש, ולהקשיב גם למשפחות והילדים. וגם משפחה שתגיד אני לא רוצה כלום, ואחרי שבועיים תגיד אני כן רוצה, אז אתה לא נעלב כשאמרה שהיא לא רוצה כלום, אתה אחרי שבועיים מתייצב ונותן לה את כל מה שהיא רוצה.
אלעד שמחיוף: זה ייקח זמן. זה ברור. המתווה בעצמו מדבר על היום הראשון, על השבוע הראשון, ואחריו על ההמשך. שבועות, חודשים, אולי שנים. ולמרות שיש לא מעט ביקורת על אופן ההתנהלות של המדינה בנושא החטופים, ומול משפחות החטופים, אשר אומר שבכל מה שקשור לטיפול הנפשי, שם ההתגייסות יעילה ומלאה.
פרופסור אשר בן-אריה: משרד הרווחה הקצה לכל משפחה כזאת, עובדת, סוציאלית, אחת שהיא תלווה אותם.
שיהיה כתובת אחת קודם כל.
ב', יש מאגר של מטפלים שהמשרד בנה, בעזרה שלנו ושל גופים אחרים. כולם מטפלים מצוינים, ומתמחויות שונות. חלק מתמחים בגיל הרך, וחלק מתמחים במתבגרים, וחלק מתמחים בילדות, וחלק מתמחים בקשר הורה ילד. והם יעמדו לרשות המשפחות, כשביטוח לאומי ומשרד הרווחה מממנים מראש את הטיפול.
לא המשפחות צריכות לממן, וזה לא הולך דרך התור הרגיל של השפ"ח, אלא ספציפית למשפחות של הילדים החטופים.
ואותם מטפלים ביחד עם העו"סית, המלווה, עובדת הסוציאלית המלווה, בליווי שלנו, ככל שהם ירצו, ואנחנו לרשותם לנצח, ייפגשו אחת לשבוע, וילמדו אחד מהשני, ונמשיך לטייב את הטיפול ככל שנוכל.
אלעד שמחיוף: אשר אמר משהו בהתחלה ששווה לחזור אליו. צריך להאחז בחוסן של ילדים.
אפשר להיאחז למשל בתמונות של אוהד מונדה, רץ לאבא שלו ומחבק אותו, פותר קוביה הונגרית אחרי השבי, חוגג הולדת תשע מאוחרת עם גלידה ועם חברים.
אשר מקווה שהילדים יצליחו להתגבר, אולי אפילו עם מעט פחות קושי מאשר המבוגרים. כי אצלהם, אצל המבוגרים, יש מרכיב שאולי אצל הילדים, בטח הקטנים יותר, עדיין לא קיים. אצל המבוגרים, אשר אומר, בנוסף לטראומה, מלווה גם תחושה של בגידה ושל כעס, חוסר אמון במדינה שהייתה אמורה להיות שם, הייתה אמורה לשמור עליהם, וכשלה.
פרופסור אשר בן-אריה: אין לי ספק שזה ישפיע, אין לי ספק שהמשפחות בצדק, לא סומכות על רשויות המדינה.
אני יכול להגיד לך, מבלי לנקוב כרגע בשם היישוב, שמיישוב מסוים פנו אלינו וביקשו, שאנחנו נבוא ונבטיח להם, שאנחנו נמשיך ללוות את התהליך, כי הם לא סומכים על המשרד הממשלתי.
ואני מבין אותם, תשמע, המדינה פישלה פה בגדול, המדינה פישלה בגדול, וזה שהם לא מאמינים למדינה? קנינו את זה כולנו ביושר, אם אנחנו המדינה, ומי שמופקד מטעם המדינה במיוחד אין לי ספק שאנחנו, אנחנו כמדינה צריכים לקנות את אמונם מחדש, מבלי שנצליח לקנות את אמונם מחדש, זה מאוד קשה לבצע הליך תרופויטי, טיפולי של שיקום, וזה האתגר הגדול, שמונח לפתחי כולנו.
קצת להיות יותר צנועים, לא להגיד להם מה הם צריכים לעשות, לא להיות פטרונים כלפיהם, מלצד שני להיות שם בשבילם, גם אם הם כועסים עלינו, וצועקים עלינו, ולא נעים לנו.
אלעד שמחיוף: פרופסור אשר בן-אריה, תודה.
פרופסור אשר בן-אריה: תודה רבה.
אלעד שמחיוף: וזה היה אחד ביום של N 12.
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי.
העורך שלנו רום עתיק, תחקיר והפקה, שירה הראל רוני ירמיב, עדי חצרוני ודני נודלמן.
על הסאונד ספיר רוזנבלט, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
חסות - ביטוח הראל
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Opmerkingen