top of page

שיר אחד - שיר לשלום | להקת הנח"ל


תקציר: יענקלה רוטבליט נפצע בקרב בששת הימים ומאז נושא בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה. שיר לשלום נכתב מתוך מה שעבר עליו ובהשפעת המחזמר שיער. השיר הכעיס את הגנרלים אבל היה לחביב הקהל והפך לסמל כשהושר בעצרת השלום ב-95 רגעים לפני שראש הממשלה יצחק רבין נרצח עורכת ומגישה: מאיה קוסובר, עורך: ניר גורלי, עריכת סאונד ומיקס: אסף רפפורט, מוזיקה ועיצוב סאונד: מור סיוון, בצוות: איל שינדלר ותומר מולוידזון, צילום: שרון לוי סיוע בהפקה: נעם פלג, עמרי קפלן, עדי קליגר ושירה אראל תודה מיוחדת לירון לונדון, דלית עופר, נורית הירש וקרן נויבך See [omnystudio.com/listener](https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

 

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.


[מוזיקה] תראי זה שיר מאד תמים בסך הכול אבל הוא היה חריג, אף אחד לא אמר דברים כאלה כנראה אז.


דובר ב: כתב אותו אדם בדם גופו. זה בן אדם שהלכה לו רגל ועוד רגע הלכו לו החיים.


ירדנה אריס: השיר הזה נלחם על חייו מאז שהוא נולד.


דובר: הזהירו אותנו אז כבר חל איסור לשיר את השיר הזה. לא כל שכן להקליט אותו.


דוברת: על השיר השיר הזה היה דיון בכנסת.


דובר: מדינה שלמה מתחרבשת על כמה חרוזים. שיר, כולה שיר.


'תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר

הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר'


מאיה קוסובר: היי, אתם ואתן על שיר אחד. אני מאיה קוסובר והפעם הסיפור של שיר לשלום שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין יאיר רוזנבלום ללהקת הנח"ל.


זה שיר שהפך להמנון ויש לו כמה גלגולי חיים. אחד מהם היה בשנת 1995. אחרי שראש הממשלה יצחק רבין נרצח והשיר הזה נחרט בזיכרון הישראלי בתמונה של דף לבן ועליו מילים מוכתמות בדם.


אבל האמת היא שהשיר הזה גם נולד בדם במלחמה בשנת 1967 וברבות הימים הוא הפך לשיר שנלחמו עליו, עבורו, והוא מסמל לא רק את התפילה והכמיהה לשלום אלא גם את המאבק על החופש לבקש אותו.


יענקל'ה: ואני מאמין שהוא עוד לא אמר אפילו את המילה האחרונה שלו.


[שיר] "לכן רק שירו לשלום אל תלחשו תפילה לכן רק שירו שיר לשלום בצעקה גדולה."


מאיה: הסיפור הזה נפתח ברעש.


יענקל'ה רוטבליט: זה הרעש הזה של הרדיו שהוא מחפש תחנות בלילה. זה 'קול ישראל' כזה.


[הקלטה]: השעה שבע, היום הזה.


יענק'לה: ערוץ אחד, רשת אחת שידרה בערב.


רדיו של פעם: "כאן רשת השידורים העבריים של קול ישראל ירושלים. שלום רב למאזינים".


דובר א: גלי צה"ל, היה שידור של שעתיים, שלוש ביום, משהו, "כאן תמו שידורנו לערב זה".


מאיה: זה היה יענקלה רוטבליט מחקה את הרדיו שגדל עליו.

הוא נולד בחיפה ב-1945, והיה פעוט כשמהמקלטים נשמעה ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.


רדיו של פעם: "ארץ ישראל היא מדינת ישראל".


מאיה: את הרגע הזה הוא לא זוכר.


יענקלה: נו, הייתי כמה, שלוש? מה, אני הפסקתי להרטיב. [צוחק]


מאיה: אבל את כל מה שנתנו ברדיו של ילדותו, הוא ספג.


יענקלה: כל התעמולה הציונית, כל מה ששודר. זאת אומרת, אלתרמן וכל שירי הארץ והלכת, כל הלהקות הצבאיות שהתחילו (קטע מ"שיר מולדת" ברקע).


מהצ'יזבטרון שעוד היה בזה איזה אלמנט של הי הג'יפ חבר'ס וגנבי תרנגולות, ואחר כך מעפילים.

ואחר כך נופלים (קטע מ"שיר הרעות" ברקע).


דברים יפים, וכן, הרוב מגויס, מה לעשות? הכל היה מגויס, הסיפור היה אחד, והגיוס המלא מגיל אפס ועד הצבא ועד אחרי.


מאיה: ואתה בתוך התודעה המגויסת הזאת כאילו, מה רצית להיות?


יענקלה: לשאת את הדגל. כן, הייתי לגמרי שפוט של העניין. זה היה גם מוצא לא היה משהו אלטרנטיבי לשמוע.


מאיה: בגיל תשע יענקל'ה כבר משתעשע בעברית, ומתחיל לכתוב שירים בחרוזים.


יענקל'ה: אני כותב, את ידעת, במשחקי ילדים, בתנועה, אירועים, של חגים, של מחנות, של יציאות כאלה ואחרות, חיקויי תרנגולים וכל השטויות האלה.


מאיה: והחלום שלו הוא להגיע ללהקה צבאית.


יענקלה: כן, זה היה הדיבור, זה היה הדיבור שהיה אז הקיים, זה היה הכוכב שנולד.


(קטע משיר "אם ברובים כבר לא היה צורך, היינו שרים אז הללויה")


מאיה: כל אחד שהשתחרר מהלהקה, הפך לחלטוריסט, אם זה חבר באיזו להקה יותר אזרחית, מכובדת.

[שיר מתוך מה יש לך גברת לוין] כולם למדו על הבמות האלה, של האבק והברזנטים, ושחוף את הקוליסות, כל הלהקות הצבאיות, על משאיות אז, או אוטובוסים, או דברים האלה.


מאיה: אבל החיים מובילים אותו לדרך אחרת, והוא יוצא לגרעין נח"ל עם הקבוצה שלו מהשומר הצעיר.


יענקל'ה: ובסוף הטירונות המפרכת, הלכתי אני לקורס מ"כים, ובהמשך לקורס קצינים, ואהבתי את הקטע הלוחמני הזה, הכושר הגופני, לרוץ. תקופה שזה "רעלת" כזו, שנמשכה, עד שהגעתי לקורס קצינים, הבנתי שעשיתי טעות.


לא היה לי הרבה דרך לחזור משם. הייתי שם עם אנשים שאלוהים ישמור, דמויות שהצטיינו בהמשך הדרך, לוחמנות אמיתית. ואני אמרתי, אוקיי, תעזבו אותי, הבנתי, טעיתי, תעבור השנה ואני אצא מזה, ונגמר העניין.

וככה היה.


מאיה: אחרי הצבא, יענקל'ה התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, מדע, מדינה והיסטוריה.


יענקל'ה: הכל, חיפשתי מה לא ללמוד, כדי שיהיה לי זמן לכתוב ולחפש את העתיד שלי, וכל עולם הבידור הזה.


מאיה: מי שחיבר אותו לאנשים בעולם הבידור, היה בן הדוד שלו, השחקן שלמה וישינסקי.

יענקל'ה הסתובב עם מחברות שבהן היו כתובים השירים שלו, והוא הציע אותם לכל מי שרצה.

אחד השירים הגיע לחווה אלברשטיין, והתגלגל לידיים של נורית הירש, שהייתה אז מוזיקאית צעירה. שירים שהלחינה לאחרים כבר שודרו ברדיו (קטע משיר: "כמה יפה פורח הלילך")

יענקל'ה המשיך לכתוב וגם קצת למד, אבל בחודש יוני של שנת 1967, הכול נקטע.


יענקל'ה: זה קורה בין לילה, פתאום מהומה, פתאום מיצרי טיראן, פתאום נאצר מחכה לרבין, פתאום מפה לשם זה מתגלגל, ומגייסים את כל האנשים גייסים.


וגם יענקל'ה, הקצין הצעיר שהפך לסטודנט, מקבל צו 8ומתייצב.


יענקל'ה לא, לא היה שאלה. זאת אומרת, הגיוס היה כזה כללי, ותחושת ההכרח הייתה כל כך גדולה, והרעיון היה שלא תהיה עוד אושוויץ. זאת אומרת, לאזרח הקטן נראה כאילו פה כל מדינות ערב מסביב באות להשמיד אותך, ואתה חייב להילחם על נפשך, אתה יושב שבוע, שבועיים על הגבעות, ומחכה שטרח, פורצת מלחמה.


מאיה: מלחמה שבעתיד תיקרא מלחמת ששת הימים.


יענקל'ה היה אז בן 23, והוא שרת בחטיבה הירושלמית, בגדוד שהוצב בשכונת אבו טור, לאורך הקו הירוק, שבו היו עמדות של הצבא הישראלי, ולמולן עמדות של הצבא הירדני.


יענקל'ה : זה היה הקו הירושלמי, וסביב הקו הזה היו כל החילופי אש בימי חול, ובמלחמה בעצם היה צורך לכבוש את המוצבים שמולך וכו'.


יורים עליך, אתה יורה. רועדים מפחד, ואתה פועל כאוטומט, כי כל כך הרבה פעמים תרגלת את "הליפול, לקום, לזחול, לרוץ", אתה עושה את זה בלי לחשוב. אתה כפוי, רצים קדימה, אתה רץ קדימה, אחריך רצים אחרים וכולי וכולי, וכולם יורים, או לא יורים, או מהשלא יהיה, בתוך המהומה הזאת, ואתה מונע על ידי כוחות שהן לא אתה.

מצד אחד תרגול שאתה חוזר ועושה אותו, ואתה לא יודע מה אתה עושה בכלל, מצד שני, מה, אני ארוץ ואני אברח אחורה? רצים קדימה


קטע משידורי הרדיו של פעם: 'כאן קול ישראל ברשת ב'.

משעות הבוקר המוקדמות של היום מתחוללים קרבות עזים בין כוחות אוויר ושיריון מצריים שנעו לעבר ישראל, לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם. "גם ברעום התותחים, לא יחדל רצוננו בשלום".


מאיה: זה היה היום השני של המלחמה, שישה ביוני, 1967.


יענקל'ה: כולם יורים על כולם, ואף אחד לא יודע כלום. היתה שם איזו הפגזה מיותרת של מרגמות.


אני נפצעתי, ונהרגו כמה חברים על ידיי, עם גוויה מרוטשת ששכבה על ידי כמה שעות שם. עד שהתפניתי.


מפנים אותך, אתה קם, אין רגל, אתה יודע שאין לך רגל, אני לא משלה את עצמי שאמצא אותה בבוקר.


אבל זה כאבים, וניתוח עוד, ותיקון פה, ופציעה שנוספת ביד, ופה ושם.


יצא שחטפנו את זה מאש כוחותינו, רוב הנפגעים זה בעצם היה מהטעות הזאת.


זה לא ממש משנה מבחינה פרקטית. לא הייתה התעסקו עם זה גם אז, בשנים האלה. כן תחקרו את זה באיזשהו אופן כזה, אבל בתוך חגיגות הניצחון, זה היה דבר זניח.


[שירה של 'ירושלים של זהב'] הקלטה: ראש המטה הכללי רב אלוף יצחק רבין:

"מרגיש אני כרגע חוויה, שמסופקני אם אני מסוגל לבטא את כל משמעותה במילים".


מאיה: במשך ימים ארוכים בבית החולים, הוא ראה איך מגיעים עוד ועוד פצועים.


יענקל'ה: אז כל הבית חולים הופך למקום של בדיחות שחורות, את יודעת, הומור מטורף וזה. כי כולם צעירים ופצועים, אחד יותר ואחד פחות.


מאיה: העבירו את יענקל'ה למחלקת השיקום בתל השומר. שם הוא חיכה לפרוטזה, לרגל החדשה שלו.


[צליל של צלצול טלפון] יום אחד צלצל הטלפון, ובצד השני של הקו, היה קול של אישה שביקשה לדבר עם יענקל'ה רוטבליט.


יענקל'ה : ואז טלפון זה ללכת למזכירות שם, לדלפק, ושם יש טלפון, "הנה השיחה יש לך כאן".


מאיה: יענקל'ה צלע לשם עם הקביים, הרים את השפופרת, אמר שלום, והיא מיד ענתה.


נורית: שלום, מדברת עם נורית הירש.


ואני אומרת, היי, ינעקל'ה, אתה רוצה לשמוע את השיר שלך, שהלחנתי, עוד לא שמעת אותו.


והתחלתי לפצוח בזמר שכזה, כשאני צוהלת בטלפון, והוא היה באמצע התאמת הפרוטזה, ובכלל לא ידעתי שזה היה מעמד (קטע משיר: "זמר שכזה נוגן על השפתיים כמו שלושה תופים..")


יענקל'ה: ואני עם הפרוטזה, והיא הביאה לי פרוטזה עם הקביים, על הדלפק, נהדר [צוחק] זה היה נורא מצחיק, אני לא שוכח את זה, את איך שמעתי פעם ראשונה את השיר.


[הקלטה של השיר]


מאיה: זמר שכזה הוקלט על ידי צוות הוואי של הנחל. החלום של יענקל'ה להיות חלק מהיצירה של הלהקות הצבאיות מתגשם. אבל זה קורה כשהוא עצמו שבור, ונמצא במקום אחר לגמרי.


בחדר שלו, בתל השומר, היה פטיפון קטן, והתחילו להגיע תקליטים עם מוזיקה חדשה שהוא לא הכיר.


[קטע משיר של הביטלס]


יענקל'ה: ופתאום הבנתי שאפשר לעשות דברים בעזרת מוזיקה, אפשר לומר דברים דרך המוזיקה, אתה לא חייב להיות בתוך הפימפום שמסביב, את מה יבינו, מה הלהקות הצבאיות, וכל הלופ והלהקה שלו, וכל מה שנקרא הבידור פה.


מאיה: שבעה חודשים עברו מאז הפציעה, ויענקל'ה השתחרר מתל השומר.


יענקל'ה: יצאתי לרחוב עם אוטו חדש, חיים חדשים. יצאת חי, תגיד תודה, ותתגלגל הלאה. אתה בסדר.. מה קרה לך..?


מאיה: הרגשת בסדר?


יענקל'ה: אני לגמרי. הייתי לגמרי בסדר, הייתי שיכור מהבוקר לערב, הייתי פרא אדם, הייתי עושה דברים מטורפים, והייתי בטוח שאני הכי בסדר שיש, מה זאת אומרת? לקח הרבה שנים להבין שמדובר באמת בהלם קרב.

זה בא כמו רוח סערה ונעלם, והשאיר רק את המשפחות השכולות, שהיו שכולות, פצועים שנפצעו, וכו' וכו'. וחגיגה עצומה בכל הארץ.


מאיה: אל החגיגה הזאת מגיעה צעירה בלונדינית בשם מירי אלוני.


היא הייתה אז רגע לפני גיוס ללהקת הנח"ל, והתבקשה ללמוד את התפקידים של שולה חן. אז היא הצטרפה להופעות של הלהקה.


מירי אלוני: ומה היו ההופעות?


נשף ניצחון אחד לשני, וממש נשפים של רומא. שתייה ואוכל וסטייקים ושמקים, זה הדהים אותי. זה פשוט הדהים אותי. המפגש הראשון שלי עם צה"ל, אני באופן אישי, איך שאני בנויה, לא אהבתי.


יענקל'ה: זה היה ששת הימים, כיבוש הגדה המערבית, סיני, רמת הגולן, שקראו לה אז הסורית.

ומאז אנחנו יושבים על ההישגים, ומבקעים אותם.


מאיה: יום אחד, בן הדוד של יענקל'ה, שלמה וישינסקי, לקח אותו לקליפורניה, הקפה של איי.בי.נתן.

שם הם פגשו את יאיר רוזנבלום, שהיה מלחין ומנהל מוזיקלי צעיר, שהתחיל לעבוד עם הלהקות הצבאיות, והביא איתו סאונד חדש ויותר פופי. יענקל'ה, שלא הכיר אותו לפני כן, סיפר שהוא מתכנן לנסוע ללונדון.


וכך הם מצאו את עצמם על אונייה, עם אוטו ממשרד הביטחון, בדרך למקום שבו הייאוש נעשה יותר נוח.

בהפלגה, יענקל'ה סיפר ליאיר, על שיר חדש שהוא כותב.


יענקל'ה: השיר לשלום התחיל להיות לי כבר בראש, הבית ראשון כבר בראש, אז הוא אומר, "נו, תביא לי". וכל הדרך הוא דיבר איתי על הלהקות צבאיות, וכמה כיף לעבוד איתם, ועל יורם טהר לב, וכמה כסף אפשר לעשות וכולי.. לא עניין אותי בחצי גרוש כל הסיפור הזה.


בקיצור בלונדון הוא הלך לענייניו, ואני לענייני, שלא היו בכלל כאלה, רק הלם, זאת אומרת, אתה פתאום נמצא במקום, הוא לא חי את הצד של, עשו אהבה, והייתה צד של המלחמה, וצבעים, ותלבושות, ומוזיקה, ועולם שלם.


טופול אז - מלך לונדון, וככה. וכולם הגיעו, והגששים היו שם, ווישי הגיע שם, וכולם סביב טופול.


קטע משיר "אם הייתי רוטשילד" שטופול שר]


דובר ב: חוץ מהמחזמר "כנר על הגג", רץ אז בלונדון עוד להיט [קטע משיר מהמחזמר "שיער"].


יאיר רוזנבלום ויענקל'ה רוטבליט ישבו יחד באולם התיאטרון, וצפו במחזמר "שיער", שסיפר על חבורת היפים בניו יורק, שפועלת נגד מדיניות הגיוס של הממשל האמריקאי למלחמת וייטנאם.


סיפור של קבוצה על מרד, סמים, אהבה, גזענות, הומוסקסואליות, חופש מיני, ורוקנרול. רחוק מאוד מרוח התקופה בישראל של אותן שנים.


יענקל'ה: זה מאוד מלהיב, המחזמר, השירים, כל התיאטרון הבריטי הזה, זה נפלא.


מאיה: בסוף הערב הזה, יענקל'ה חזר לישון בחדר קטן שהוא שכר בדירה לונדונית. הוא בעיקר ישב שם מול הטלוויזיה, ראה כדורגל, וחשב מחשבות. ' עוברים כמה ימים..


יענקל'ה: ואז יאיר חוזר ואומר "תשמע, אני נוסע מחר לארץ, מה עם השיר ההוא וזה וזה"?


מאיה: יענקל'ה אמר לו שהוא עדיין לא סיים לכתוב את השיר, ואם הוא רוצה, הוא יכול לשבת רגע ולחכות.


יענקל'ה: ברבע שעה גמרתי את השיר. לא יודע למה ואיך אמרתי לו קח, לקח נוסע, ו... השאר היסטוריה.


מאיה: את השיר החדש יאיר רוזנבלום הלחין, ושלח לדני ליטאי, שעבד אז עם "להקת חיל הים", כדי שישלב אותו בתוכנית של הלהקה.


דני ליטאי: אמרתי ליאיר, בוא'נה כבר, התוכנית סגורה. מה נעשה? אני לא יכול להעיף שיר טוב, זו תוכנית עם הרבה שירים טובים, גם ב"להקת חיל הים".


מאיה: זה הקול של דני ליטאי מתוך הארכיון.


דני ליטאי: אז הוא אמר לי, "אתה יודע מה, אני אחזור, נעביר את זה ל"להקת הנח"ל".


קטע משיר: "קרנבל בנח"ל קרנבל מי שלא יבוא חבל…"


מאיה: השנה היא 1969, ו"להקת הנחל" מסיימת סיבוב הופעות מצליח עם התוכנית "קרנבל בנח"ל".

באולם החזרות ביפו, מתכנסים חברי וחברות הלהקה סביב האורגן של המלחין והמנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום.

הוא מחלק דפים, ובהם המילים של שיר חדש.


מירי אלוני: "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר.


הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר.


ירדנה ארזי: "מי אשר כבה נרו ובאפר נטמן,


בכי מר לא יאירו לא יחזירו לכאן


יענקל'ה: איש אותנו לא ישיבו מבור תחתית אפל


מירי אלוני: "כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל"


ירדנה ארזי: המילים של השיר כל כך מצמררות


מאיה: זאת ירדנה ארזי


ירדנה ארזי: אני ראיתי בשיר את צוואת החיילים המתים לחבריהם החיים


מאיה: ואז יאיר סיפר להם על יענקל'ה רוטבליט


מירי אלוני: שכתב אותו מישהו שהיה קצין צעיר בצה"ל במלחמת ששת הימים בקרבות על ירושלים ואיבד רגל

מאיה: מירי אלוני היתה כבר החיילת הכי ותיקה בלהקה ובדיוק חתמה קבע


מירי אלוני: מיד אהבתי את השיר

עמוס טל שיר: השיר הזה הוא השיר היחידי שאני מכיר שהוא מילים בפיו של מת


מאיה: זה עמוס טל שיר שהיה מפקד הלהקה


עמוס: "תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים" זו זווית ראייה רק של מי ששוכב מתחת לאדמה ודרך פרחים רואה שמש.


מאיה: באולם חזרות יאיר רוזנבלום מתחיל לנגן על האורגן את הלחן שכתב


"תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר… הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר"


מירי: [מזמזמת] בהתחלה יש מנעד שמזכיר שיר אחר


[היא יושבה לחלון ושורקה שיערה]


[ צחוק] שמעון ויצמן: הבחנתי שהמנגינה מאוד מוכרת לי.


מאיה: זה שמעון ויצמן שהיה חבר בלהקה


שמעון: אני ברוב חוצפתי הלכתי לדני ואמרתי לו "תשמע זה מעין פלגיאת"..וומיד הוא קרא את יאיר אליו, ועמדנו ליד החלון והם הסתודדו ואני ככה פישר לידם יאיר הסתכל עלי במבט נוזף


מירי: הוא היה קשוח


מאיה: פחדתם ממנו?


שמעון: או אה, כבר חשבתי הנה מעיפים אותי מהלהקה


מירי: הוא היה רודן, רודן בטבע שלו, אבל מלחין ענק.


שמעון: אז הוא שינה קלות את הבית [קטע מהשיר]


מאיה: יאיר התחיל לעבוד על העיבוד עם קבוצת הנגנים, שהיתה מין קבוצה נפרדת בתוך הלהקה.


דני סנדרסון: היינו מדינה בתוך מדינה


מאיה: זה דני סנדרסון


דני: אנחנו לא כל כך היינו תלויים בדני ליטאי הבמאי ורוזבלום, לסולואים או מערכונים, או להיות בקדמת הבמה.

היינו שם כל הזמן, כי בעצם ניגנו.


ירדנה: מוזיקאים שתפסו ראש ביחד.


שמעון: דני ואלון נגנבו והתחילו לג'מג'ם.


מירי: וזה דני סנדרסון שהביא את הסאונד של הגיטרה החשמלית, שעד אז לא שמעו בלהקות צבאיות.

ואילתור מוחלט גמור שלו, זה חתיכת גיטריסט, חתיכת כישרון. והתפקיד של הבס זה אלון אולארצ'יק, לגמרי לגמרי שלו. והתופים זה מאיר פניקשטיין.


מאיה: בחלק מההופעות הם היו תוקעים את הראש בחור שהיה בפוליסה וצועקים לקהל.


דני: "לא תזמורת בלי משכורת". בקול של פוגי, דרך אגב, זה היה קצת מוזר, וזה התקבל בהתאם.


מאיה: בקבוצת הזמרים, אגב, היו גם אפרים שמיר וגידי גוב שהצטרף. כמעט כל החבורה שלימים תהפוך להיות להקת כוורת.

ברגע שבו דני ואלון חיברו את האינטרו של שיר לשלום, הם הצליחו להכניס קצת מהמוזיקה שהם אהבו לתוך עולם ה"אנו באנו", והובילו שינוי במוזיקה הישראלית.


עמוס טל שיר: מתקופת האקורדיאון לתקופת הרוקנרול


מאיה: זה עמוס טל שיר שהיה מפקד הלהקה ונשלח עם ואוצ'ר של הצבא ל'חלילית' ביפו כדי לקנות לנגנים מגברים של מרשה.


דני ליטאי היה אמון על הבימוי והכירואגרפיה.


דובר א: העמדה, קראו לזה אז בלהקות הצבאיות, להעמיד.


דובר ג: העמדה של שיר לשלום נחשפה במופע הבכורה במחנה 80. היה חושך מוחלט באולם. הגיטרות מתחילות, החשמלית, והבס ופתאום...


מירי: בת קול עירומה. הייתי מתחילה לשיר בלי מיקרופון [תנו לשמש לעלות] מתוך הקהל ועדיין היה חושך, אנשים לא הבינו מאיפה זה בא. ואז בום, היה נדלק עליי האור [מחיאות כפיים]


דני: ומתוך הקהל יוצאת היפהפייה הזאת מירי אלוני.


מאיה: אל הבמה נכנסו עמוס טל שיר וירדנה ארזי, ואחריהם ליד תפאורה של סולם וספסל, שמעון ויצמן ורותי הולצמן עם גיטרות, ושאר חברי וחברות הלהקה.


דני: ואנחנו כולנו, בסערת המחיאות כפיים האלה שהקהל מצטרף אלינו, אנחנו פשוט קפצנו מן הבמה אל הקהל ושרנו את השיר בתוך הקהל.


דובר: ירדנה היפה שעושה ,אוו אווו אווו"...

זו הייתה חתיכת אקסטזה עצומה.

ואז הרגשנו את החשמל.


מחיאות הכפיים הפכו להיות איזה סוג של נהירה אל חדרי הלבשה, להגיד לנו איזה יופי, איזה יופי, כי עוד לא הכירו את זה.


דובר ג: אבל למול ההתלהבות נשמע גם קול אחר. זה היה אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, גנדי, שלא אהב את הרעיון שחיילים במדים שמשרתים בלהקה צבאית שרים את שיר לשלום.


ירדנה: הוא אסר עלינו לשיר את השיר הזה ברחבי פיקוד מרכז, ואריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, אסר עלינו לשיר את זה ברחבי פיקוד דרום.


מאיה: הטענות כנגד השיר היו שהוא עלול לפגוע ברוח הלחימה של החיילים במשפט כמו, שאו עיניים בתקווה לא דרך כוונות. הוא מתייחס לכוונות הרובים.

או לפגוע ברגשות של בני ובנות המשפחות השכולות במילים, 'אל תביטו לאחור, הניחו להולכים'.


דובר ב: היה דיון של האם יש פה דמורליזציה.


ירדנה: זה כאילו מרפא את ידיהם של הלוחמים.


מירי: זה לא הפריע לאף אחד להילחם כשהוא היה צריך להילחם. לא גרם לאף אחד לשמוט את הרובים.


מאיה: והייתה בשיר שורה שחלק מהפיקוד הבכיר לא אהב כי הייתה בה ביקורת כלפי חגיגות הניצחון שנערכו אחרי מלחמת ששת הימים.


דובר ב: יענקלה כתב, שיר הוא שיר לאהבה ולא לניצחונות, כי הוא שתת דם, ופה שים לו סטייקים על האש ושתיות ובירות ואלכוהול, וזה אני מתארת לעצמי שזה מאוד חרא לו, כמו שאותי זה הדהים כשנפגשתי עם זה.


שאול ביבר: ואני תיקנתי את זה, שירו שיר לאהבה ולא למלחמות.


מאיה: זה הקול של שאול ביבר מתוך הארכיון.

הוא היה אז ראש ענף הוואי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי, וזכור כאבי הלהקות הצבאיות.


שאול: אמרתי, למה לא לשיר לניצחונות. כל עם, הכי הגון, שר לניצחון כל ניצחון שיש.


מאיה: אבל את המשפט "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים", ביבר לא שינה, אלא העניק לו פרשנות משלו.


שאול: אתה כשאתה נלחם, אל תסתכל אחורה ותתחיל לבכות על מה שקרה. אתה יש לך משימה ללכת קדימה.


יענקל'ה: ולא ידעתי על כל זה כי אני הייתי בלונדון, יאיר היה מצלצל אלי מדי פעם, ככה אומר, פגשתי את הרמטכ"ל פגשתי את זה, וזהו. מה העניין? מה הפגישות האלה?


אני הייתי מנותק מזה, ממש מנותק.


[הקלטה] "קול ישראל מירושלים".


מאיה: בארץ, שיר לשלום משודר לראשונה בקול ישראל בשידור חי מהופעה חגיגית של להקת הנחל בבאר שבע.

השדרן היה שמואל שי.


שמואל שי: באמצע השידור היה טלפון. מישהו אמר לי, שלום, מדבר האלוף רחבעם זאבי.

אמרתי לו, כן, המפקד?

"תוריד את השיר הזה מיד".

אמרתי לו, תשמע, עם כל הכבוד לך, כאלוף צה"ל אתה לא המפקד שלי. ואני לא מוריד שירים לפי הוראות שלך.

והשיחה הזאת בינינו היא לא לעניין. והוא ממש כעס עליי.


מירי: הוראה/פקודה לא חוקית. אין לו שום זכות להגיד ללהקת הנחל מה לשיר או לא לשיר. ואיפה לשיר? מה זה הפיקוד שלו? מה זה שלו? אבל אנחנו מכירים את הגישה הזאת עד היום.


מאיה: יום אחד, הלהקה הגיעה להופיע בתחומי הפיקוד של גנדי, מול גדוד 50.


דובר: בית צחור, שם היה המחנה של הצנחנים של הנח"ל. אמנון ליפקין שחק, היה אז המג"ד.

מי יושב בקהל? גנדי, אלוף הפיקוד.


מירי: סגרנו את התוכנית, נסגרו האורות.


דובר: החיילים צועקים, "שיר לשלום, שיר לשלום", כי לא שרנו את שיר לשלום.


מירי: מתחילים להגיע שליחים אלינו. חבר'ה, מה עם שיר לשלום? אז אמרנו להם שהמפקד הפיקוד ילך, אז אנחנו נשיר לכם אותו.


דובר ג: אבל האלוף עוד יושב.


מאיה: הוא קלט, טיפש הוא לא היה.


דובר: עליתי לבמה ואמרתי, אוקיי, ליציאת האלוף, הקהל מתבקש לשבת במקומו. לא יודע מאיפה זה בא לי התפיסת ראש הזאת?


דובר: אז האלוף, גנדי, צועק לו, 'תגיד לי, אתה מגרש אותי'?


דובר: הוא נעמד ומתקרב אל הבמה, אל המקום שהייתי.


הוא עובר על ידי וכזה אומר לי באוזן: "תרגילים טיפשיים כאלה אני סיימתי לעשות בפלמ"ח. חביבי, אתם תארזו ופה אתם לא תשירו את שיר לשלום".


דובר: גנדי ראה שאנחנו מפרקים את הציוד, נכנס לג'יפ, התניע וטס משם.


מאיה: יש מי שאומרת שכאן נגמר הסיפור


מירי: ואנחנו לא שרנו את שיר לשלום באותו ערב.


מאיה: ויש כאלה שזוכרים סוף אחר אחרי שגנדי סגר את הדלת של הג'יפ


דובר ב: באותו רגע דני סנדרסון קיבל סימן והוא התחיל את הפתיח שקיבץ מייד בריצה את כל חיילי המקום, את כל חיילי הגדוד, הרבצנו שם את שיר לשלום.

אני לא יודע, בתאווה כזאת, בגלל ההתנגדות של גנדי, היה לנו חשק אז כאילו להכניס לו.


ירדנה: זה עשה אותנו עוד יותר נחושים ועוד יותר להתכוון לכל מילה ולשיר את זה בעוצמה הכי גדולה ועם כל הרגש, עם כל הפאתוס.


דובר: אמרתי את זה לגנדי, עשית יחסי ציבור נפלאים לשיר.


דובר: השיר תפס כאש בשדה קוצים, ושום מפקד לא יכול היה למנוע את זה. השיר היה להיט.


מאיה:: הלהקה הגיעה לאולם בית המורה בתל אביב כדי להקליט את השירים של התוכנית. ביניהם גם הלהיט שיר לשלום.


דובר: והזהירו אותנו, תזהרו אם יבואו פוליטרוקים או קצינים מהחינוך או מטעם גנדי, אז כבר חל איסור לשיר את השיר הזה. לא כל שכן להקליט אותו.


ירדנה: אנחנו עומדים בבית המורה בהקלטה, נכנס שאול ביבר...


דובר ג: סגן אלוף שאול ביבר, ראש ענף הווי ובידור בצה"ל.


ירדנה: ואנחנו עשינו את עצמנו מיד שרים שיר אחר.


דובר: משהו שלא קשור. הוא אומר, מה אתם שרים? אתם שרים את שיר לשלום?

לא, מה פתאום, מי שר את שיר לשלום? אסור לנו. ופנה ללכת, ואנחנו הקלטנו את השיר הזה בעוז כפול ומכופל.


ירדנה: ממש מלחמת תרבות, ממש ככה. מלחמה אידיאולוגית. כאן באמת נכנס ויכוח מאוד גדול שגלש לכנסת.


חייקה גרוסמן: זו פעם ראשונה בהיסטוריה, אני חושבת, עד אז ומאז, ששיר הובא לדיון בכנסת אם להקה צבאית יכולה לשיר אותו.


מאיה: חברת הכנסת מטעם המערך, חייקה גרוסמן, הגישה שאילתה לשר הביטחון, משה דיין.

היא שאלה אם קצין החינוך הראשי או מי שהוסמך לכך בצה"ל על ידי המטכ"ל אישרו את הכללת השיר בתוכנית של להקת הנח"ל. היא נענתה בחיוב.

ואז הוסיפה לשאול מה בדעת שר הביטחון לעשות כדי להתיר את השמעת השיר בתחומי פיקוד המרכז.


יאיר רוזנבלום: בקיצור, הייתה מתקפה דמוקרטית. משה דיין שחרר את השיר לביצוע, והוא פשוט אמר שאנחנו מספיק חזקים בשביל להיות מסוגלים להגיד, אולי נעשה קצת יותר לשלום.


מאיה: זה הקול של יאיר רוזנבלום מתוך הארכיון.


יאיר: הוא היה מוחרם בדיוק חודש.


דני: אבל אני חושב שהפואנטה היא ששרדנו את זה, לא?


מאיה: כל הזמן הזה רוטבליט בלונדון אפילו לא שמע את השיר כי לא היה לו את הציוד הנדרש.


רוטבליט: טייפ קסטות או סלילים בשביל לשמוע משהו, אם שלחו לך אותו בכלל.


מאיה: מה שכן שלחו לו היו כתבות מהעיתונים על סערת שיר לשלום.


יענקל'ה: הייתה בחורה שלומית קראו לה, חמודה, דיילת באל-על, שיער קצוץ כזה, והיתה באה ומביאה לי קטעי עיתונות, ואפילו לא היה לי כוח לקרוא את זה. זה היה כל כך רחוק ממני, לא שייך לשום דבר.

זה שבכלל, מותר לשיר, אסור לשיר, על מה אתם מדברים? איפה אתם חיים?


מאיה: בין גזרי העיתונים שהגיעו ליענקל'ה היה מאמר דעה של המשורר שכתב את השירים ששודרו ברדיו של ילדותו, ועליהם גדל, נתן אלתרמן.


התור הביקורתי שכתב על שיר לשלום התפרסם במעריב. הכותרת הייתה, השיר, המחאה, המניפסט.


דובר ב: 'אין כאן מקום לחששות מפני סכנה של הלכי רוח דפיטיסטים, או מפני ערעור המורל.


מאיה:: אלתרמן חשב שטוב עשו שלא צינזרו או פסלו את השיר. ולצד זה, טען שהדרישה לשלום כפי שהיא מובעת בשיר, מנותקת מהמציאות הביטחונית בישראל.


וכך הוא כתב באירוניה.


דובר ב: להזכיר למדינת ישראל העומדת בשלוש חזיתות מלחמה, עם אויביה מבחוץ ובחזית מלחמת טרור פנימית בעת ובעונה אחת, כי יש אהבה בעולם. וכי מהיותנו שותפים בקרבות, אנו שוכחים אמת נעלה זו שבעלי שיר אמיצים קמים להטיחה בפנינו.


מאיה: והוא סיים בכך ש-Make Love Not War היא סיסמה שצמחה באופן טבעי בזמן מסוים בארצות הברית ולשם היא מתאימה. ואילו בישראל, הסיסמה הזאת נתפסת בעיניו כאופנה חולפת.


דובר א: היזהרו מפני חיקויים. זה יספיק בהחלט.


יענקל'ה: להתייחס לשיר לשלום כאל מהומה פטריוטית, זה כמעט מצחיק, לא? שזה שיר על זה שלא כדאי שחיילים ייהרגו.


מאיה: ובאמת קשה לחשוב על להקת הנח"ל שקרא לפציפיזם, כי באותה תוכנית ממש, לצד שיר לשלום, היה שיר אחר שכתבה נעמי שמר.


[שיר] בהיחזות הנח"ל בסיני


יענקל'ה: בהיאחזות הנח"ל בסיני שזה היה שיר ימני במונחים של היום. איזה יופי להיאחז בקרקע כבושה.


ירדנה: לא הייתי מקשרת את זה אז.

היאחזות הנח"ל בסיני בעיניי שיר מאוד פסטורלי, מאוד יפה, מאוד מתרפק, מאוד נוגע באיזה מין פיסת חלום אוטופית ישראלית, גם כן.


יענקל'ה: זה עוד לא היה במקום של הכיבוש משחית. זה עוד לא היה שם מבחינת שנה, שנתיים אחרי המלחמה.

זה עוד לא היה שם.


מאיה: אבל ירדנה זוכרת איך בהווה המפגש עם המציאות הישראלית של אחרי מלחמת ששת הימים השפיעה על תפיסת העולם שלה.


ירדנה: אנחנו מופיעים בעזה, הלהקה, ומהחלון של האוטובוס אני רואה תמונה כזאת: יושבים גברים עזתים בעיגול על הרצפה. הראשים שלהם מורכנים והידיים מאחורי העורף, שני חיילים עם רובים עומדים ושומרים עליהם, ובצד מסתכלים על זה ילדים קטנים.


ואני זוכרת את הרגע הזה שבו אני מבינה. שילד שרואה את אבא שלו מושפל ברמה כזאת, זה משהו שהוא לדורי דורות, זה לא משהו פתיר.


דובר: הוא הפוך אצל גנדי, הרי גנדי בישל את אומנות הטרנספר או האידיאולוגיה שלו עוד בהיותו קצין בצבא.

זאת אומרת, הוא היה מהגנרלים הפוליטיים.


דני: אני חושב שמדינה הייתה חצויה גם כן כבר אז.


מאיה: ורחוק מהפוליטיקה הישראלית, רחוק מהפוליטיקה הישראלית, יורם גאון מגיע ללונדון כדי לנסות להפוך את קזבלן למחזמר מצליח כמו כנר על הגג. הוא פוגש שם את יענקל'ה רוטבליט ואומר לו...


יענקל'ה: 'זה אתה שכתבת את שיר לשלום, לא?

אני אומר, כן.

אז הוא אומר, אז מה אתה עושה פה?

ואני אומר, אז מה אני עושה פה?

הוא אומר, אז סע לארץ.

אני אומר, בשביל מה?

אז הוא אומר, אתה לא מבין שכל אחד ירצה ממך שיר עכשיו?


מאיה: יענקל'ה ענה לו שמי שרוצה שיר עכשיו ירצה גם אחר כך.


אחרי שנתיים בלונדון, יענקל'ה רוטבליט חזר לארץ.


[שיר, קפה טורקי]


יענקל'ה התחיל לעבוד כעיתונאי, פובליציסט, והמשיך לכתוב שירים לאחרים.


הוא גר בירושלים, והיו לילות שבהן הזיכרונות מהמלחמה היו מתעוררים ותמונות קשות חזרו אליו.


יענקל'ה: בחור שנהרג על ידי והיה מופיע לי כל שנה במועדים המועדים שכל הארץ בשירים וימי זיכרון.

היה מופיע, והייתי יושב ושותה עם עצמי בלילות האלה. ולא היה מושגים של הלם קרב ודברים כאלה.

טיפלתי בעצמי לאורך הרבה זמן מהרגע שהבנתי שזה זה.


היו לי שחזורים ודמיון מודרך והסימן הכי טוב היה שיום אחד הוא פתאום הופיע, אבל כבר לא בתור גופה, אלא עמי, לבוש, נחמד, מחייך.


מאיה: בשנת 1978, רוטבליט מוציא אלבום ראשון שבו הוא שר.

הוא נקרא, 'כך שחררתי את ירושלים', באירוניה על אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים.

לכבוד התקליט החדש, מצלמים עליו כתבה ל'מבט'.


שיר: הלו, הלו, ירושלים, בשערייך שוב אני עומד, עם גיטרה על השכם שר, אלייך בן אובד.


מראיין: באיזו הרגשה יצאת מהמלחמה? בשחרור ירושלים.


יענקל'ה: כולם ניצחו ואני הפסדתי אני חושב.

אני מתאר לעצמי שכל מי שנפצע בצורה קשה, מי שאיבד משהו, שואל את עצמו את השאלות האלה בשביל מה זה היה. איזו הצדקה? מה הסיפור? הקמנו, באנו, הקמנו, שחררנו? מה הלאה?


מאיה: ובאלבום הזה, בין שירים כואבים מאוד, מופיע גם שיר קצבי וקליל, שיר לשלום מספר שתיים.


יענקל'ה: תשדיר שירות.


מראיין: תשדיר שירות, אתה קורא לו, מדוע:?


יענקל'ה: כמו פרסומת לשלום.


דובר ד: חפשו שלום, בקשו שלום, שאפו שלום, עשו שלום, שירו שלום...


דובר א: זה הוקלט בלילה שבו סעדת נחת בארץ. כולם היו בהמון התרגשות וזה וזה.

באתי לאולפן אמרתי, יאללה, בואו נעשה את זה.


מאיה: גם בשיר לשלום מספר שתיים, סנדרסון ניגן סולו-גיטרה בפתיחה.


עיבד אותו מיקי גבריאלוב, ושרים בו כל מי שעברו בסביבת האולפן. דני ליטני, יודית רביץ אריק לביא.

השירים הבועטים של רוטבליט מכך שחררתי את ירושלים לא ממש חדרו לרדיו או למיינסטרים.

אבל באותה השנה יוצא לאקרנים סרט ישראלי חדש בשם הלהקה.


קטע מהסרט: על המחנה נדלק ירח

'לא, לא, לא, זה לא טוב. בואו נעשה את זה אחרת

- נועה, את מכירה את המילים?

-כן.

בואי נעשה את השיר כשאת שרה את הסולו

אבל מה פתאום? זה הסולו שלי'.


מאיה: הבמאי שלו הוא בחור צעיר בן 24 בשם אבי נשר.


אבי: אנחנו בונים את זה מוזיקלית על שירים של יאיר רוזנבלום, ואנחנו יודעים שהסרט חייב להיגמר בשיר לשלום, גם בגלל ההתנגדות הגדולה. ואגב, ההתנגדות לשיר לא נעצרה בזמן אמת.

רחבעם זאבי, הידוע בכינויו גנדי ממש שם לעצמו כמטרה לעצור את הסרט הזה בכל מחיר.

והוא עשה באמת דברים איומים, היינו אמורים לקבל מדים להצבה לא קיבלנו.

היינו אמורים לקבל רשות לצלם בבסיסי צה"ל, לא קיבלנו.

ביום הצילום הראשון נגנבה המשאית עם התלבושות. מה שנקרא, אם לא הבנתם את הרמז, את הסרט הזה לא תוכלו לצלם.

הוא לא היה מוכן שהסרט ייגמר עם שיר השלום.

וזה מעניין, כי התפיסה של גנדי המוטעית בעיניי הייתה שאם אתה מאמין בשלום, אתה מתנגד לצבא.


[קטע מהסרט]


מה אתה עושה?

מה אתה עושה?

בשביל מה אתה עושה את כל הדברים האלה?

בגלל האגון המנופח שלך, בגלל הפרינציפים המיושנים שלך?

מה אתה עושה?

מספיק עם זה


מאיה: למרות כל הקשיים, הם הצליחו לסיים את הסרט.


אבי: המילים האלמותיות של המפיק כשהוא ראה את הסרט הגמור ' חברים, אתם חכמולוגים, התעלמתם ממה שאמרתי לכם כל השנה, איש לא יראה את הסרט הזה.


מאיה: אבי והשחקנים הלכו יחד כקבוצה אחת, מין להקה שכזו, לראות איך הסרט מתקבל.


אבי: ובאנו לראות הקטסטרופה, והלכנו בלב כבד לקולנוע הוד בתל אביב, וכשהגענו לפרישמן ראינו את התור שמתמשך מחוץ לקופות, ואתה נכנס לבית קולנוע, אז היו בתי קולנוע של אלף מקומות, ובית הקולנוע היה פשוט מלא לגמרי, היו אנשים שישבו בכיסא אחד בשורה הראשונה.

וכשהסרט נגמר, עם שיר השלום, וכל הקהל קם על הרגליים ושר את שיר השלום עם הסרט, ואתה רואה את העוצמה הכבירה של קולנוע מול צופים.


[קטע מהשיר]

הלהקה אומר, יש אתוס ישראלי, שזה האנחנו.

יש סכסוכים בינינו ויש ריבים וכל אחד רוצה סולו, ויש התכתשויות עדיין האנחנו גדול מכולנו, ויגיע רגע שמישהו יזרוק על עצמו לבן ויגיד...


[קטע מהסרט] לבן.

הלבן, הנה לבן!

הנה לבן.

עוד לבן.

הלבן!


אבי: אני, אגב, היום מחכה שמישהו יעשה את זה.

לא בכדי, היה לי מאוד מאוד חשוב שבסרט הבית הראשון יושר על ידי כל חברי הלהקה.

כי ברגע שהשיר מהווה נקודת מבט של אדם אחד, אנחנו לא נוכל להגיע אל החוף המובטח.


עם גנדי, יש סיפור מעניין. אחרי חמש-שש שנים אני פגשתי אותו באיזשהו מקום, והוא אמר, טוב, אתה יודע, את הסרט שלך ראיתי. אמרתי לו, כן?

והוא הביט בי ואמר, לא כזה נורא.


מאיה: שיר לשלום המשיך להיות מושר בעיקר בטקסים, בהפגנות ובהצהרות.


[קטע מהשיר]


בשנת 1979 מנחם בגין ואנואר סעדת חתמו על הסכם שלום בין ישראל למצרים.


שנתיים אחר כך סעדת נרצח בהתנגשות של אנשי הג'יהאד האיסלאמי המצרי.


בהצרת שאיי בי נתן ארגן לזכרו, מירי אלוני שרה את שיר לשלום.


רבין: גבירותיי ורבותיי, הזמן של השלום הגיע.


מאיה: זה הקול של יצחק רבין, מי שהיה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים שבה יענקל'ה רוטבליט נפצע.

ב-1992 הוא הופך בפעם השנייה לראש הממשלה.

ובשלושה עשר בספטמבר 1993, על מדשאת הבית הלבן כשלצידו שמעון פרס, יאסר ערפת והמתווך ביל קלינטון, הוא חותם על הסכמי אוסלו, בניסיון למצוא פתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.


[הקלטה] הפלסטינים שיצאו לרחובות מיד עם חתימת ההסכם נסחפו בתקווה כי הכיבוש הסתיים ואחריו יבואו מיד עצמאות וסגסוג כלכלי.


הפיכת תוכנית השלום לממשות פוליטית עוררה גלי שמחה גם ברחוב הישראלי.


מאיה: למול קולות השמחה במחנה השמאל, ציבור גדול ממחנה הימין אשר התנגד נחרצות לפינוי ההתנחלויות ראה בהסכמי אוסלו אסון, סכנה קיומית למדינה.

התעוררה מחלוקת חריפה בישראל. קרע עמוק בין שני צידי המפה הפוליטית, ובמקביל, החל גם גל של פיגועים.

כך התקופה הזאת מתועדת בסדרת תקומה.


[הקלטה] שרשרת פיגועים רצחניים, בעיקר מחוץ לגבולות הקו הירוק, בוצעו בידי הפונדמנטליסטים בצד הפלסטיני שחתרו למלכד את ישראל ואת אשף.


האלימות ומספרם הגדל של ההרוגים והפצועים עוררו ספק בסיכויי השלום.


בערב חג הפורים פסע ברוך גולדשטיין, רופא תושב קריית ארבע, למערת המכפלה, חמוש ברובה גליל אוטומטי.

הוא פרץ אל אולם יצחק וריסס את המתפללים שקרעו על ברכיהם וראשיהם לעבר מכה.

השמאל יצא לרחובות יממה אחרי הטבח. זועם על הפגיעה בתהליך השלום.

קולות התמיכה בטבח שנשמעו בימין הקיצוני עוררו תדהמה, אבל את האיום האמיתי להמשך התהליך הביא גל הטרור הפלסטיני. מכונית תופת התפוצצה במרכז עפולה.


- רבין, תתפטר!

- רוצים נקמה, רוצים נקמה.


מאיה: לקראת ההצבעה על שלב ב' של הסכימי אוסלו בכנסת, הרוחות התלהטו.

רבין עומד על דוכן הנואמים ואומר:


'חברי הכנסת, תנו לשמש לעלות'


המשך הקלטה: ההתקדמות בשיחות דחפה את המתנגדים בימין למחאה קיצונית ונואשת יותר


-רבין בוגד, רבין בוגד


מאיה: בתגובה להפגנות הימין, מחנה השמאל ארגן עצרת בממשלת רבין, שנשאה את הכותרת כן לשלום, לא לאלימות.


הקלטה רבין: אני גם מתרגש.


מאיה: מוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995. כיכר מלכי ישראל.


מירי: הייתה אופוריה, ממש ענן ורוד מעל הכיכר.


הקלטה רבין: הייתי איש צבא 27 שנים, נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. אני מאמין שיש סיכוי לשלום.

סיכוי גדול.


מאיה: בסיום העצרת מירי אלוני עולה לבמה כדי לבצע את שיר לשלום.


מירי אני ראיתי את יצחק רבין ושמעון פרס עומדים עם דפים בידיים, ואז עשיתי להם תנועה כזאת עם היד, בואו, בואו. והם באו, ושמתי לו את המיקרופון בפה.


[הקלטה של רבין שר]


מאיה: כשהם סיימו לשיר, הם הצטלמו יחד וצחקו.


מירי: רבין אמר, טוב, אני מקווה שבעשית השלום לא נזייף.


מאיה: הם ירדו מהבמה, ואז נשמעו שלוש עיריות.


הקלטה של דובר הממשלה: ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אשר נרצח בידי...


מאיה: יצחק רבין נרצח על ידי יגאל עמיר.


איתן הבר: אני רוצה לקרוא עכשיו כמה מילים מתוך הנייר הזה, אבל קשה לי.

הדם שלך, יצחק, הדם שלך מכסה על המילים המודפסות.


מאיה: בלוויה של יצחק רבין, איתן הבר, שהיה ראש הלשכה שלו, ואחד האנשים הקרובים אליו הציג את הדף שנמצא בכיס הז'קט שלו.


הבר: דמך על נייר שיר השלום. זה הדם שאזל מגופך ברגעים האחרונים לחייך.


תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר.

הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר

מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן

בכי מר לא יאירו לא יחזירו לכאן

איש אותנו לא ישיב, מבור תחתית אפל

כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל.

יצחק, אנחנו כבר מתגעגעים אליך.


יענקל'ה: השיר קיבל חיים חדשים אחרי הרצח, לא ספק. בשירים יש חיים משל עצמם, אתה לא יכול לנבא.


דוברת: אין לשירים השפעה על המציאות?


יענקל'ה: לא, בטח שלא.


הם יכולים להתלבש על רגע היסטורי שהם מתאימים לו והם מוליכים אותו כביכול כהמנון או כמשהו שמחבר את האנשים, אבל הם לא מבצעים מציאות ולא יוצרים אותה.


אז הנה, השיר הזה, יש לו גלגולים, גלגולי חיים רבים משלו כבר 50 שנה ויותר, ואני מאמין שהוא עוד לא אמר אפילו את המילה האחרונה שלו.


מאיה: האזנתם והאזנתן לשיר אחד.


אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק הזה יחד עם ניר גורלי.


תודה לאסף רפפורט ומור סיוון על עיצוב הסאונד והמיקס. מור גם יצר לפרק מוזיקה מקורית.

בצוות שיר אחד חברים גם אייל שינדלר ותומר מולוידזון

תודה לנועם פלג, עומרי קפלן, עדי קליגר ושירה הראל על הסיוע בהפקה.

תודה מיוחדת לירון לונדון, דלית עופר, נורית הירש וקרן נויבך.

תודה לרונן וויס איתמר ולרונית ויזל ששון דנה נחום, בן אליעד ובילי סגל גזליוס מהארכיון של כאן.

מוזמנות ומוזמנים לבקר בעמוד הפרק באתר כאן ארכיון.

מחכים שם אוצרות

פרקים נוספים של שיר אחד אפשר למצוא בכל אפליקציות הפודקסטים ובאתר כאן.

תודה על ההאזנה. ניפגש בפרקים הבאים.




43 views0 comments

Comments


bottom of page