top of page

רלוונט - פותחות - פרק 1: אין חכמה כבעלת ניסיון


בתקופה הזו, שהכל מיאש וחשוך החלטנו לפגוש אישה שתראה לנו נקודת מבט אחרת, רחבה יותר.

רחל בר-נר בת ה-85, סבתא של המאזינה רוני, סיפרה לנו על חיים בישראל בצל מלחמות העבר, מתכון למשפחה מלוכדת, למה חשוב לרפא קשרים, האם היא פוחדת להזדקן ואיך זה קשור לטיקטוק וריקודי עם.

פרק מנחם לימים קשים



 


קורין: היא אומרת שאת אושייה.

רחל בר-נר: כן, כל היום היא צועקת לי אושייה. כבר כולם קוראים לי אושייה בגללה.

קורין: היי, אנחנו בפרק ראשון בבית חדש ברלוונט.

טל שפייכלר ואני הגענו, ואנחנו בעצם משדרות היום את הפרק הראשון.

זו תקופה כל כך רגישה, ואני מרגישה שאנשים מסתובבים בלי עור, והפגיעות של כולם בחוץ, והפצע של כולם מדמם, אבל בכל זאת אנחנו החלטנו להמשיך ולייצר תוכן, כי הרבה מאזינות סיפרו לנו שזה ממש מצרך ששומר להן על השפיות.

אז היום יש לנו אורחת מיוחדת כל כך במינה, ותכף תכירו אותה.

אז ברוכות הבאות וברוכים הבאים, וברוך הבא וברוכה הבאה, אנחנו פה, יוצאים לדרך חדשה, מתחילים!


(מנגינה ברקע) "פותחות עם קורין קיציס"


טוב, בוקר צהריים וערב טובים לכל המאזינות, וגם לך המאזין.

אנחנו בפרק ראשון בבית החדש שלנו ברלוונט, אז ברוכות הבאות וברוכות השבות, וברוכים הבאים לכל המאזינות הוותיקות ולמאזינות החדשות ולמאזינים.

כן, אנחנו שבועיים מאז שפרצה בעצם המלחמה הנוראה הזאת, ואנחנו יוצרי התוכן כזה, הרבה חושבים. אני, נגיד על עצמי, שפרק קודם באמת הרגשתי שצריך להביא איזה משהו טיפולי, אבל הפעם הרגשתי שצריך משהו אחר, ואי אפשר להמשיך כרגיל, אז אי אפשר פשוט לעשות כאילו כלום לא קרה, ומצד שני גם לא להתעסק עדיין בפצע המדמם הזה, ואז עלה לי רעיון בעצם להביא אישה חכמה, ותיקה, שעברה דבר או שניים.

יש בינינו, יש פודקאסט של איליין מסיינפלד, שנקרא "Wiser than me", כאילו יותר חכמה ממני, כי היא אומרת שם בפודקאסט שנשים מבוגרות שמסתובבות בינינו, הן בעצם חוכמה מהלכת, ויש… ולא, מה את עושה פרצוף?

אין חכם כבעל ניסיון.

אז הזמנתי את רחל בר-נר ואת נכדתה רוני עובדיה שהגעתי אליהן דרך האינסטגרם, ושתי המתוקות האלה פה איתי, וזה ישר מזכיר לי את סבתא שלי, ומעורר בי רגשות אשמה שאני לא מבקרת אותה. אוי…

ברוכה הבאה! שלום.

רחל: תודה. ברוכה הנמצאת.

קורין: ממש כיף שאת פה. זה מרגש אותי.

רחל: תודה. גם אני מתרגשת.

קורין: יואו. תגידי את האמת רגע.

רחל: כן.

קורין: סבתא שלי, היא קצת דמנטית כבר. את חושבת שהיא כועסת שאני לא באה?

רחל: אם היא דמנטית, היא לא יודעת שאת לא באה (קורין צוחקת בקול). אני אעשה לך הנחה.

קורין: נו, נכון? גם אני אומרת לעצמי את זה. חודש, יום, היא לא יודעת כמה זמן עבר.

רחל: אבל בשביל עצמך את צריכה לבקר אותה.

קורין: כן, אה?

רחל: כן, שלא יהיה לך רגשי אשמה בעתיד.

קורין: יש כבר בהווה.

רחל, אני ממש שמחה שאת פה איתנו.

רחל: תודה.

טל העורכת: רוני פה בוכה, דומעת, מתוקה.

קורין: מתוקה! כבר?


רוני הנכדה: אני מתרגשת.

רחל: היא כל דבר שקשור בי ישר עולה לה דמעות.

קורין: יואו. איזה קשר זה נכדה וסבתא?

רחל: מאוד מאוד קשר חזק. מאוד מאוד.

קורין: משהו, אה?

רחל: כן.

קורין: גם לך היה קשר כזה עם סבתא שלך?

רחל: אנחנו, בדור שלנו, לא היה לנו לא סבים ולא סבתות. רובנו.

למי שהייתה סבתא, היינו קוראות בכיתה, זו עדינה שיש לה סבתא.

קורין: אה, זה משהו היה ספיישל.

רחל: זה היה משהו שמציין את הבן אדם.

קורין: יואו.

רחל: כי לפחות באזור שאני גרתי, לא היה דודים, לא היו דודות. השכנים לשעבר, שהיו גרים ביחד בפולניה או במזרח אירופה, הפכו להיות המשפחה, כי לא הייתה משפחה. גם לי לא הייתה...

קורין: כולם היו טנטה וכולם… איך קוראים לזה? צ'וצ'ה.

רחל: כן, נכון, אבל זה היה בפולין. לפחות באזור שאני גרתי, אני גרתי בשנקין 7.

קורין: בתל אביב?

רחל: בתל אביב.

קורין: קפה תמר?

רחל: תמר היה למעלה.

קורין: אה, שנקין 7 זה ליד אלנבי?

רחל: כן.

קורין: אני גדלתי בבלפור, את יודעת?

רחל: כן, אז היית ב… אני הייתי שם, הייתה מטפלת, הייתי ילדה קטנה, אני זוכרת עם העגלה היא לקחה אותנו לבית שטראוס. שם הייתה הגינה שהיו מטיילים איתנו.

קורין: כן, בטח. יואו. אז רגע, תתני לי רגע רקע, את נולדת ב...?

רחל: נולדתי ברחוב מזא"ה בבית חולים עין גדי שעדיין עומד על תילו, פינת נחמני.

קורין: אה, נולדת ממש פה.

רחל: היום זה בית אבות.

קורין: נחמני פינת מזא"ה? יש שם בית אבות?

רחל: יש בניין יפהפה.

קורין: זה איפה שהבית ספר של הדתיות?

רחל: אני לא יודעת אם יש שם בית ספר, אני למדתי בתלפיות. זה היה בית ספר של דתיות, אבל ברחוב עבודה.

קורין: אז נולדת בארץ.

רחל: נולדתי ברחוב… בתל אביב.

קורין: ההורים שלך עלו לארץ?

רחל: הם עלו ב-32', ב-33' אחי נולד.

קורין: וואו

רחל: סליחה, טעיתי. ב-35' אחי נולד, הם עלו ב-33'.

קורין: אז הם עלו, הם זיהו ועלו כמו...

רחל: כן, הם היו ציוניים, וגם בבית לא נתנו לנו לדבר. רק עברית.

קורין: די!

רחל: הם ביניהם לפעמים… היו משהו עלינו, מדברים ביידיש או בפולנית, אבל בבית שלנו לא הרשו לדבר, אלא רק עברית.

קורין: וכששואלים אותך לזהות שלך, אז את מרגישה יותר… כאילו, את כמובן ישראלית, אבל יש בך… את כן מרגישה פולנייה, נגיד?

רחל: לא, אין לי הרגשה, אבל הסביבה שלי קוראת לי פולנייה.

קורין: כן, טוב.

רחל: הבת שלי אומרת שבנו את ורשה סביבי. יכול להיות שיש לי כמה תכונות שמזוהות עם פולנים.

קורין: את יושבת בחושך ואומרת שטוב לך פה לבד?

רחל: שאני מסכנה, ממש לא. אפילו טלפנו לי מהעירייה, שאלו אם אני לבד, אמרתי אני לבד, אבל אני לא בודדה.

קורין: הופה.

רחל: אני לא בודדה כי יש לי משפחה חזקה סביבי, ויש לי המון, מלא חברות, שכולם בגיל של הבת שלי, כי בגיל שלי כבר לא נשארו הרבה.

קורין: יואו. איזה קטע.

רגע, ואני רוצה לשאול אותך שאלה, רחל.

בתור מישהי שבאמת את סיפרת לי בטלפון, ותכף את תספרי גם, עברת דבר או שתיים או שלוש?

רחל: כל המלחמות.

קורין: ואיך, אני מרגישה שהדור שלנו, אפילו בנות יותר צעירות. בגיל של רוני, ממש בהלם. יש פה איזה הלם שכאילו… ידענו שאנחנו חיים על החרב, וידענו שכאילו… אבל דבר כזה, כאילו הדור שלי ומתחתיי, בכלל לא שיער שיכול להיות… אי אפשר להכיל את זה. את יודעת למה אני מתכוונת?

רחל: ודאי.

קורין: ואת למודת, באיזשהו מקום, מלחמות. וזה עדיין כזה שוק, או שזה כבר… אה, עוד דבר שקורה לישראל?

רחל: לא, הפעם זה באמת היה גם לי שוק.

קורין: כן?

רחל: אני יומיים לא יכולתי ממש להתאושש, הייתי ממש גמורה. ההפתעה שהייתה עם הכמות הזו, אף אחד לא דמיין בכלל.

קורין: האכזריות.

רחל: אני זוכרת את מלחמת העולם השנייה שמטוסים באו והפציצו את תל אביב. ולא היה בכלל פאניקה.

קורין? לא היה פאניקה?

רחל: לא הייתה פאניקה, לא.

קורין: איך?

רחל: אני באמת לא יודעת להסביר את זה. אנשים… לא יודעת, אולי בגלל שהם היו בהלם ממה שקורה באירופה, אינני יודעת, אני גם לא יודעת, אני שואלת את אחי לפעמים- מה ההורים שלנו חשבו לעשות? הלא הצבא הגרמני היה כבר באל-עלמיין, במצרים. אז זה כבר היה לא רחוק. ואני עד היום לא יודעת מה הם חשבו לעשות איתנו אם הגרמנים ייכנסו הנה.

הפעם קיבלתי ממש הלם. הייתי המומה כי אנחנו תמיד מפגינים כוח ועוצמה, ופתאום נהיינו…

קורין: תפסו אותנו עם המכנסיים למטה.

רחל: בלי מכנסיים בכלל.

קורין: יואו

רחל: הכמויות של המחבלים, ואני לא יודעת אם היו שם גם אזרחים מעזה. הכמויות האלה גמרו אותי, פשוט גמרו אותי. לא הבנתי איך יכול לקרות דבר כזה. רוב המלחמות היו די צפויות.

קורין: אבל מלחמת יום כיפור, הרי אני אין לי מושג. תספרי לי, זה לא היה גם ככה?

רחל: לא, ממש לא.

קורין: מה היה? בת כמה היית במלחמת יום כיפור?


רחל: כבר היו לי שני ילדים. הבן שלי היה בן 10, כמה שאני זוכרת. ואמרתי לו- אל תדאג, תוך שישה ימים גמרנו אז, אז טוב. והוא אמר לי...

קורין: רגע, איפה את? באיזו עיר את בשלב הזה של חייך? איפה את?

רחל: אני ברחוב בן סרוק, בתל אביב.

קורין: אוקיי

רחל: באזעקות היינו בורחים לבית המורה, כי לא היה לנו מקלטים.

קורין: בית המורה בארלוזורוב?

רחל: נכון, אבל גרנו מאחור.

קורין: אוקיי. ויש לך ילד בן 10, וילדה בת?

רחל: וילדה קטנה. בת ארבע.

קורין: וואו. ובעלך במילואים?

רחל: כן

קורין: אוקיי

רחל: קראו לו, הוא היה בבית הכנסת, ברחוב ז'בוטינסקי, וקראו לו, עשו איזה סימן והוא הלך חזרה הביתה, והוא אמר, אני יוצא, אני עוד שעה שעתיים חוזר. ואמרתי לו- תחליף בגדים, תיקח איתך משהו. לא, זה עניין של… זה לא היה כל כך ברור, כל הסיפור הזה.

קורין: הוא, כאילו, אמר לך כדי שתהיי רגועה, או שהוא בעצמו לא ידע?

רחל: לא, הוא לא ידע. הוא היה עם תכשיט, עם שעון, עם הזה. אמרתי לו- תלך כמו שהולכים לצבא, מה? אז הוא כאילו עשה לי טובה, ואת יודעת…

קורין: לקח מדים.

רחל: לקח מדים. תחתונים וגופייה לא היה לו שבועיים או חודש. והוא גם נסע עם האוטו לבאר שבע, אחר כך הייתי צריכה לנסוע לבאר שבע להביא את המכונית.

קורין: רגע, ואז מה קורה במלחמת יום כיפור, בעורף דווקא?

רחל: בעורף היו אזעקות.

קורין: אזעקות כמו עכשיו?

רחל: כמו עכשיו, אבל… זו הייתה צורה אחרת של מלחמה, כי היינו צריכים לכסות את החלונות שלא יהיה אור מבחוץ.

קורין: שלא יראו בפנים, שלא יראו שיש אור.

רחל: שלא יראו, כן. וגם שמנו נייר דבק על החלונות.

קורין: ואת לא זוכרת את עצמך, אימא לשני ילדים, בהיסטריה?

רחל: לא

קורין: מה, אני לא מבינה איך...

רחל: אולי שאני גם כן לא בן אדם היסטרי, יכול להיות שגם כתוצאה מזה.

קורין: אבל יש לך תחושה של אימה על החיים?

רחל: לא

קורין: לא?

רחל: ממש לא.

קורין: איך את מסבירה את זה?

רחל: והיום, היום, לא בהתחלת המלחמה עכשיו, אלא עכשיו, היום ואתמול, יש לי תחושה שיש בעיה קיומית לנו.

קורין: יואו

רחל: אני יודעת שזה לא נכון.

קורין: אה, אוקיי

רחל: אני יודעת ש… אבל יש לי הרגשה כזו, זה אף פעם לא היה לי.

קורין: באמת?

רחל: והייתה מלחמה אחת שהייתה לי ילדה בת כמה חודשים. קשה לי לזכור איזה...

קורין: ב-67.

רחל: כן, היא נולדה ב-65. ולא, לא, גם ההורים שלי באו והיו איתי, וגם גיסתי אשתו של אחי הייתה אצלי. והיינו ככה, את יודעת, לפעמים זה נותן כוח, קבוצה גדולה של אנשים.

קורין: ברור, ברור.

רחל: אבל אף פעם לא הרגשתי מה שהרגשתי הפעם.

קורין: זה נורא מדכא לשמוע דווקא.

רחל: אני הייתי, הייתי מאוד מאוד מדוכאת.

טל העורכת: קורין קיוותה שתתני לה פרופורציה ושתרגיעי אותה. אני רואה שאת מאוכזבת.

קורין: לא, לא, אבל היא אמרה אחרי זה, היא אמרה שהיא יודעת שזה לא נכון, אני נאחזת בזה.

רחל: אני יודעת שזה לא נכון. כי קודם כול אני צריכה להגיד את האמת, כי פה יושבת הנכדה שלי, שהיא...

קורין: תמשיך הלאה.

רחל: יש לה פחדים גדולים.

קורין: לכולנו, כולנו.

רחל: אני יודעת באופן מוחלט שזה לא נכון.

קורין: איך את יודעת את זה, רחל? תספרי לנו.

רחל: כי אני יודעת. למה אני יודעת? אנחנו מאוד חזקים, למרות שאני לא אוהבת את ההצהרות האלה של הפוליטיקאים, "אנחנו נראה להם מה זה". זה ממש מגעיל.

קורין: כן. עם ישראל הוא חזק מבפנים.

רחל: כן, גם האחדות. אחדות.

קורין: את רואה את זה עכשיו?

רחל: כן. גם האחדות הייתה במלחמת יום כיפור. במלחמת השחרור גם הייתה אחדות כזו.

קורין: מה, תספרי לי על האחדות הזאת. מה את מתכוונת?

רחל: למשל, אני למדתי בבית ספר תלפיות ברחוב עבודה. בית ספר דתי.

קורין: של בנות?

רחל: בנות. ופינו את גוש עציון. וכל המשפחות, האנשים עם הילדים, עברו לגור בבית הספר שלנו. אז כל הזמן האמהות היו שולחות עוגות, אוכל, בגדים. הייתה תחושה של אחריות, ואהבת לרעך כמוך.

קורין: כן, של ערבות הדדית.

רחל: ערבות הדדית.

קורין: מאוד חזק, רואים את זה עכשיו. מאוד מאוד.

רחל: וזה היה תמיד. וזה כנראה נתן הרבה כוח. את מבינה?

קורין: בטח.

רחל: בגלל זה, כן.

קורין: ותספרי לי מה את עוד זוכרת. אותי נורא מעניין עכשיו לראות או לשמוע גם מה, יש את כל הגברים שהולכים למילואים. אני בכלל מרגישה שיש משהו במלחמות, שאם כל כמה שאנחנו כנשים, את יודעת, יש לנו, רוב המאזינות… אני בדרך כלל, הקהל שלי הוא נשים. איכשהו נהייתי כזאת, לא יודעת. ואני מרגישה שבעיקר, נגיד, בחיים שלך, המעמד של נשים כל כך השתנה, ואנחנו כאילו עושות צעדים, ולוקחות יותר מקומות, אבל יש משהו במלחמות שכאילו מחזיר אותנו אלפי שנים אחורה. זה כאילו גברים הם הלוחמים, ונשים הן בבית עם הילדים, וצריך לשמור עליהן, ובאמת עם הזוועות ששמענו גם מה שעשו לנשים. ואני… קורה משהו מאוד שאני לא מכירה, שכל הגברים, בעצם הרבה, נוסעים למילואים, ונשים- נשארות המון נשים עם ילדים.

זה משהו שנגיד ביום כיפור או במלחמות הקודמות, את מזהה משהו?

רחל: ודאי.

קורין: מה את רואה?

רחל: בעלי במלחמת ששת הימים היה מגויס שלושה חודשים. הבת שלי כל הזמן צעקה "אבא", וכשהוא הגיע, היא לא זיהתה אותו, היא בכתה, היא לא רצתה שהוא ייגע בה.

קורין: די!

רחל: הוא גם הגיע מסיני, אז הוא היה צהוב כולו מהחול. אז היא לא נתנה לו לגשת אליה, היא לא הכירה אותו, אבל היא המשיכה לצעוק "אבא", לחפש אותו, את מבינה? והיא לא… קישרה בין ה…

קורין: כן. יואו. איזה קטע. ואיך הוא חזר?

רחל: הוא חזר… אנחנו רוקדים ריקודי עם, והוא הפסיק לרקוד ארבע שנים. לא מששת הימים, מיום כיפור.

קורין: לא יכל לרקוד.

רחל: לא יכול, בשום אופן. כי נהרגו הרבה סביבו.

קורין: בטח.

רחל: והוא לא יכול, והוא דווקא האיש ימין, את יודעת, היה, והוא...

קורין: מה זה קשור?

רחל: גיבור גדול, והוא יראה, ויראו וזה, אבל כשהגיע רגע מסוים, אז הוא דווקא שמר על קבוצה שבסוף הלכה אחריו לכל מקום, כי הם רצו להרוג אותם, בגלל שהם ראו את כל ההרוגים שלנו.

קורין: וואו.

רחל: אז הוא שמר עליהם דווקא, ובסוף התברר שהם...

קורין: אה, הוא שמר על השבויים המצרים.

רחל: כן, כן, כן, הוא לא נתן שיירו בהם.

קורין: וואו.

רחל: אבל בבית הוא היה רמבו, הוא יהרוג, והוא...

קורין: והוא חזר באיזשהו אופן אחר?

רחל: כן. כן. עצוב מאוד.

קורין: כן?

רחל: היה לו קשה, כן. אבל אף פעם לא היה פחד קיומי, אף פעם.

קורין: מה זה אומר פחד קיומי?

רחל: ש… ש… שלא יהיה לנו מדינה, שלא… שיגמרו אותנו.

קורין: ועכשיו את מרגישה את זה.

רחל: כן. בימים האחרונים.

קורין: לא לא, אני לא אשאל… לא להגיד, לא להגיד. סתם, זכותך להגיד.

רחל: לא, צריך להגיד מה שאני מרגישה. אבל אני יודעת ב-100% שזה לא נכון.

קורין: שזאת רק תחושה.

רחל: בוודאי. 100%.

קורין: אבל אין דבר כזה שאת… נגיד, תמיד נראה לי שככל שמתבגרים, פוחדים פחות, זה נכון?

רחל: יכול להיות, אני לא יכולה להגיד לך, אני צריכה לחשוב על זה. אם אני מפחדת פחות… אני אף פעם לא הייתי פחדנית.

קורין: לא?

רחל: אף פעם. משום דבר. אני פעמים חושבת אולי זה מטיפשות. אני… אתמול נסעתי לחברה שלי ביבנה. הייתי צריכה...

קורין: פשוט נסעת?

רחל: כן. אמרתי גם לבן שלי- אני לא מתכוונת לעצור ולהתחבא מאחורי הגדרות, ולשכב על הרצפה. כי לשכב אני יכולה, לקום לא.

בסוף אמרתי לו- אני נוסע דוך, מה שיהיה יהיה, אז הוא אמר- יאללה, קדימה, כן.

קורין: יואו

רחל: אני אוהבת להתייעץ עם הילדים, זאת אומרת שיתנו לי את האוקיי.

קורין: וואו. איזה עולם.

רוני הנכדה: אני יכולה להגיד משהו?

קורין: בטח. למיקרופון אבל.

רוני: שעכשיו אם...

קורין: רגע, רוני, תדברי… לא חייבת לשים את האוזניות, אבל את צריכה לדבר למיקרופון.

רוני: את שומעת אותי?

קורין: הנכדה רוצה לומר דבר מה.

רוני: שאני דווקא שואבת את האופטימיות מסבתא בימים האחרונים. אני יודעת שמאוד קשה לה, אנחנו גם מדברות מאוד פתוח, ומאוד שמות את הדברים על השולחן, אבל מאז ומתמיד, ואנחנו הרגשנו את הבעבוע כבר בתקופה האחרונה בצורה מאוד חזקה, המשפחה שלי לקחה מאוד קשה את מה שקורה בתקופה האחרונה.

והיו לנו הרבה שיחות, אולי נעבור מכאן.

קורין: די! עד כדי, כך?

רוני: אולי… אני מול סבתא, שיתפתי אותה, אני והבן זוג שלי חושבים, אולי? מה? והיא אמרה לי- אין לך מקום אחר. אין מקום אחר. וגם עכשיו היא כל הזמן חוזרת ואומרת- אין מקום אחר. עם כל זה שזה קשה, ואין, בשום מקום לא קל יותר.

קורין: זה נכון.

רחל: אף אחד לא צריך אותנו.

קורין: לא. זה לא… אולי 'לא קל' זה המילה, אבל אני חייתי, נגיד, בברלין שש שנים, ובאמת יש תחושה שזה לא… שברגע… הנה, גם עכשיו אנחנו רואים, כאילו, שזה לא הבית, זה לא המקום. זה לא המקום.

רחל: הילדים שלי ייסעו לכל מקום, אחרי חודש הם יחזרו.

קורין: כן?

רחל: כן, בטח.

קורין: בגללך או בגלל המדינה?

רחל: בגלל המשפחה. יש לנו משפחה מאוד חזקה.

קורין: כן?

רחל: תומכים אחד בשני מאוד מאוד.

קורין: איזה כיף לכם. לי אין את זה. וזה עושה לי…

רחל: כן, כן. אבל את יודעת שאני השקעתי הרבה בשביל שזה...

קורין: נו, אז תספרי לי איך עושים את זה, כדי שאני לא אשחזר. קדימה, אני רוצה מתכון.

רחל: למשל, פעם בשבוע הייתי לוקחת אותם מבית ספר.

קורין: את הנכדים?

רחל: כולם.

קורין: את כל הנכדים?

רחל: כן.

קורין: מה? זה כל יום! יש לך חמישה נכדים.

רחל: לא. הקפדתי לקחת את כולם ביחד. למרות שדווקא הבן שלי אמר- "לא, תקחי כל אחד, תפנקי". אמרתי- "לא, כולם ביחד". לפחות פעם בשבוע היו כולם ביחד, והיינו עושים דברים ביחד. אחר כך פעם בשנה היינו נוסעים כל המשפחה, עשרה איש, לחוץ לארץ ביחד.

קורין: אז - יש לך אחיות או עם האחים?

רחל: לא, רק עם הילדים שלי והנכדים.

קורין: אה, וואו.


רחל: וזה קושר מאוד, החוויות. בת אחי באה אליי תמיד בחגים, והילדים שלה שהיו קטנים, הייתי אומרת לנכדים שלי- "תשתפו אותם, זה לא יפה ככה". אחרי שתי דקות לא היה להם מה לחפש, כי היו להם חוויות ביחד.

ואם אחד אמר מילה, שני כבר ידע למה לצחוק. את מבינה?

קורין: בטח.

רחל: אז הקשר הזה, וגם הילדים עצמם, הבן והבת שלי, הם מאוד קשורים. אני שמחה שהם יותר קשורים אחד לשני מאשר אליי.

קורין: בטח, כי זה העתיד.

רחל: זה מאוד חשוב לי. אני תמיד אומרת- בן זוג יכול להיות כמה, אבל אח ואחות יש אחד.

קורין: נכון. וואו.

רחל: להגיד כל הזמן, לדבר, להגיד- "תשמור על אחיך, תשמור". קודם הייתי אומרת לו- "אחיך", אחר כך- "בן דוד שלך", ואחר כך- "כל העולם". יום ולילה אמרתי להם את זה. בסוף נכנס...

קורין: רגע, וכשגידלת ילדים, היית עובדת גם או שהיית בבית?

רחל: כן, עבדתי.

קורין: במה עבדת?

רחל: אני מנהלת חשבונות, עבדתי בחברת 'הארגז'.

קורין: אה, באמת? וואו. גם סבתא שלי.

רחל: 39 שנה.

קורין: די!

רחל: כן

קורין: וואו

רחל: לא, 29 שנה. טעיתי.

קורין: בסדר, 10 שנים לפה, לשם, למי אכפת.

רחל: אבל עזבתי, לא כל כך רציתי, אבל אמרו שסוגרים את המקום, הייתי כבר בת 64.

קורין: מה זה 'הארגז'?

רחל: זאת החברה שבונה את המרכבים של האוטובוס. רהיטי מתכת.

קורין: אה, כן, נכון, נכון. עכשיו יש לי את הלוגו שלהם.

אבל רגע, אז אם את כבר פה, אני אשאב ממך משהו. אני רוצה לשאול רגע משהו. עליי דווקא. כי אני רוצה טיפ, אני רוצה שתתני לי טיפ.

רחל: אם יהיה לי, למה לא?

קורין: יהיה לך, יהיה לך.

תקשיבי, אני לא מצליחה שיהיה לי קשר טוב עם אמא שלי. אוקיי? זה מורכב לי. אני לא מצליחה. אני באמת פשוט, היא באה וקשה לי. אני לא יודעת למה.

רחל: מה קשה לך? מגע איתה או דיבור איתה?

קורין: גם מגע. מגע בכלל. ואני, נגיד היא רוצה לחבק אותי, היא רוצה לשים עליי יד, זה פשוט לא נעים לי. אוקיי?

רחל: אבל את יודעת שהאשמה לא בך. אבל איך לפתור את זה? אני אגיד לך, אני חושבת שאת צריכה עזרה קצת. אני לא חושבת שאת יכולה לבד לעשות את זה בגיל שלך.

קורין: אה, נו, מה זה בגיל שלך?

רחל: לקחת מישהו שמטפל. אם את ילדה, אז אפשר לשנות לאט לאט את הקשר, אבל היום...

קורין: אה, הבנתי. מאוחר מדי.

רחל: לא, זה לא מאוחר מדי, אבל הייתי אומרת ש… צריך עזרה מקצועית קצת.

קורין: לשתינו או רק לי?

רחל: מספיק שאת נעזרת, וזה כבר ישפיע גם על המערכת יחסים לגביה. גם אם היא לא רוצה ללכת, היא תהיה מטופלת.

קורין: לא, היא רוצה. היא הכי רוצה.

רחל: היא תהיה מטופלת גם אם היא לא תבוא.

קורין: כן, אני מבינה מה את אומרת.

רחל: גם היא, אם היא תלך בלעדייך, היא גם, את תהיי מטופלת. אפילו שאת לא מגיעה. אני חושבת שזה מאוד חשוב, אני מאוד ממליצה לך. כי הבעיה היא שאחר כך אתם תישארו, את תישארי, נניח, לפי טבע הדברים, תישארי, ו...

קורין: אשמה?

רחל: אם לא תהיה פה, אז כן, כל החיים זה ירדוף אותך, וזה לא שווה.

קורין: אבל לא יכול להיות, לא יכול להיות ש… תראי, נכון, פעם הורים היו כאילו, לא כזה חברים של הילדים, הם היו יותר פשוט הורים, ואז הילד גדל והוא עצמאי. והיום נהיה כזה, כולם משפחה, גם בישראל, משפחה, ואין אנשים לדעתך שפשוט פחות משפחתיים?

רחל: לא, אני חושבת שזה איך שהם גדלו, איך שהם חונכו. לי היה קשר מאוד רע עם אימא שלי, אימא שלי פשוט לא אהבה אותי.

קורין: תספרי לי על זה, מה היה? את הבכורה?

רחל: לא, יש לי אח, בשלוש שנים מבוגר ממני.

קורין: ופשוט לא אהבה אותך? ככה את חושבת?

רחל: לא אהבה אותי. האמת שהיא גם לא כל כך אהבה את אחי, אבל הוא חשב שהיא אוהבת אותו.

אבל לימים מתברר...

קורין: מה זה לא אהבה? אני לא יכולה שאת ככה אומרת. תסבירי לי.

רחל: לא כל כך היה לה אכפת ממני, ותמיד כשהייתה נותנת הערות, הן היו הערות שליליות.

קורין: למשל?

רחל: פעם אני הופעתי על הבמה עם כל הכיתה בכיתה א' או ב', וחשבתי שאני ויוויאן לי.

ואז כשירדתי, היא אמרה- החגורה שלך הייתה מתחת לבטן, ראו לך את כל הבטן.

קורין: יואו, בא לי לבכות. ונפגעת?

רחל: תראי, זה הוריד לי ביטחון. זה הוריד לי ביטחון. אבל אני חשבתי שאת לא יכולה לצאת לדרך החיים עם משא על הגב כזה, עם זיכרונות כאלה. כי זה יפריע לי בחיים שלי.

קורין: ברור. אבל איך עשית את התיקון? כי הרי הרבה פעמים, את יודעת, מדברים היום על העברה בין דורית, ומדברים על זה ש...

רחל: אני סלחתי לה.

קורין: איך?? איך??

רחל: אני חשבתי על זה הרבה, ו...

קורין: מה, מעצמך ככה החלטת?

רחל: חשבתי שאני צריכה לעשות את זה, כי זה יהיה לי משא לחיים.

קורין: וואו

רחל: שאני אסחוב על הגב, את מבינה?

קורין: באיזה גיל התחלת את המסע לסלוח לה?

רחל: אני חושבת כשהילדים שלי היו קטנים, היא הייתה סבתא טובה דווקא. אז אני אמרתי שאני חייבת לסלוח לה בשבילי.

קורין: וואו, זה מרגש אותי.

רחל: בערוב ימיה רק אני טיפלתי בה.

קורין: כן?

רחל: רק אני.


קורין: ויש לי שאלה על זה גם. נשמע ממה שאת מספרת, סליחה שסטיתי מהנושא, זה פשוט נורא מעניין אותי.

זה בסדר מבחינתך שאני הולכת לשם?

רחל: מבחינתי כל דבר בסדר.

קורין: אז נכון יש קשר, כשההורים שלך מתבגרים, או אני רואה את זה עם סבתא שלי, בגלל שחוזרים נורא, בעצם להיות קצת כמו תינוקות, כשמזדקנים. פתאום יש איזו אינטימיות שקורית, אז, וזה לא היה לך מביך, האינטימיות הזאת עם אמא שלך? את יודעת למה אני מתכוונת?

רחל: בערוב ימיה?

קורין: כן. פתאום לגעת בה, פתאום לראות אותה ככה חסרת אונים, פתאום...

רחל: אני עשיתי עבודה על עצמי, עשיתי עבודה על עצמי. אמרתי לה שאני… חשבתי בלבי...

גם חמותי לא הייתה כל כך טובה אליי, ו… גם לה סלחתי. כן. ותמיד אמרתי לבעלי אפילו- "לך תבקר את אמא שלך, שלא יהיה לך אחר כך קושי 'למה לא עשית?'" והייתי הולכת איתו גם. וגם אני טיפלתי בה עד יומה האחרון.

קורין: ובאמת מתוך חמלה, לא היה לך שם מקום רק… כאילו, באמת...

רחל: גם חמלה. גם חמלה. אבל אולי גם מזה שהיה לי חשוב שהילדים יראו "אל תשליכני לעת זקנה".

אני חושבת שבמקום לדבר לילדים, את צריכה להראות דוגמה.

קורין: חד משמעית. חד משמעית, בטח.

רחל: באמת, ואפילו היא הציעה לי אז שהיא תיתן לי מתנה.

קורין: מי זאת? חמותך?

רחל: חמותי. אז אמרתי לה- "אם את רוצה לתת לי מתנה, זה כבר יתחיל ריב בין האחים". הם היו שלושה אחים.

קורין: כן, מתחילים...

רחל: אמרתי לה שיבוא יומך נסתדר. לא הסכמתי לקחת.

קורין: יואו. וואו. אני ממש מאחלת לי את הדבר הזה. אני… תקשיבי, זה תוקע אותי.

רחל: אבל מה אמרתי לך? בשבילך את צריכה ללכת, נכון?

קורין: כן

רחל: לא בשבילה, בשבילך.

קורין: כן. אני גם רואה איך זה עם בן אחד שלי ממש משתחזר. כאילו, הוא רואה איך אני עם אמא שלי, והוא ככה כלפיי, ו...

רחל: הדוגמה זה הדבר הכי חשוב לילד. את לא צריכה לחנך אותו, ללמד אותו. רק דוגמה אישית.

קורין: זה קשה. זאת אחריות גדולה.

רחל: החיים לא פיקניק.

קורין: לא

בוא נדבר רגע באמת על החיים.

איך זה מרגיש, גם בתור אישה, וגם בתור בן אדם, להתבגר? מותר להגיד להזדקן גם?

רחל: תגידי, את יכולה להגיד מה שאת רוצה. תשמעי, אני לא יכולה להגיד שזה לא נכון. זה טבע העולם. הבן אדם כשהוא נולד, הוא מתחיל להזדקן. מרגע שהוא נולד.

קורין: סבתא שלי, נגיד, תמיד הייתה אומרת, היא הייתה… טוב, וואו, זה עושה לי אשמה, אבל גם מתיקות.

אז היא הייתה אומרת שהייתה, נגיד, צעירה, והייתה רואה איזו סבתא עולה לאוטובוס עם איפור ועם בגדים יפים, והיא הייתה אומרת לעצמה בלב, מה יש לה להתאפר, זאתי? כאילו שכבר… מה אכפת לה?

רחל: כי כבר יש לה רגל בקבר.

קורין: בדיוק. ואז כשהיא התחילה להתבגר, אני אומרת להזדקן, אני סתם אומרת להתבגר כדי כאילו לא להעליב אותך, אבל זה לא מעליב אותך.

רחל: מה פתאום.

קורין: אז היא הייתה עוברת ליד המראה, והיא הייתה אומרת- מי זאת האישה הזקנה הזאת? וגם אימא שלי עכשיו מתחילה להגיד את זה, כאילו, מי זאת? זה קורה לך גם?

רחל: זה לא שאני אומרת 'מי זו', אבל אני עושה מאמצים גדולים להיראות צעירה. קודם כול, כל החברות שלי צעירות. ואני הולכת שלוש פעמים בשבוע לריקודי עם, ופעם אחת ל...

קורין: מה, בחוף גורדון שם?

רחל: לא, אני לא רוקדת בחוץ, לא בחום ולא בגשם. אני הולכת לקאנטרי דקל, יש לי את הכול שמה.

קורין: זה ריקודי עם של דיוות.

רחל: לא, יש שם גם צעירים, לא רק אני. אני עושה מאמץ גדול מאוד להסתיר את הגיל שלי. רק בגלל שהמורים לא אוהבים תלמידים מבוגרים. גם כשהם מצלמים את המעגל ומעלים את זה ל...

קורין: כן, לטיק טוק, לזה.

רחל: כן. אז תמיד, אף פעם אני לא מופיעה.

קורין: כי זה לא מוכר.

רחל: וכשאני אומרת את זה לחברות, אז הן אומרות שזה לא נכון.

קורין: מה, זה הכי נכון.

רחל: בטח שזה נכון.

קורין: אבל יש את התחושה הזאת שאת לא רלוונטית באיזשהו אופן כשאת מתבגרת?

רחל: זאת כבר מילה יותר מדי גדולה 'רלוונטית'. זה… לא כל כך רוצים אותך שם.

קורין: ואיך זה מרגיש? זה כואב. או שלא?

רחל: תשמעי, אני מקבלת את זה כי זה טבע, זה… ככה זה קורה. זה מה ש… זה טבע של האנשים, של המורים. חשוב להם שיהיו מצולמים אנשים צעירים. ואני אומרת מורה אחד ש… כבר אני רוקדת אצלו 40 שנה, ועוד רקדתי עם בעלי אצלו.

קורין: אז גם הוא לא צעיר, בואי.

רחל: לא, הוא לא צעיר, והוא גם לא...

קורין צוחקת: כן…

רחל: ואני אומרת לו- מעניין שאף פעם אתה לא מצלם אותי. כן, ראו אותך שם. אמרתי- כן, את הגב שלי.

הוא היה אוהב שאני אביא עוגות שהוא עושה איזה אירוע.

קורין: אה, פתאום נוח לו.

רחל: אז אמרתי לו, לאחרונה אני אומרת לו- את מי שאתה מצלם, הוא יעשה לך עוגות.

קורין: אהבתי, רחל, אהבתי. חחח…

וואו. בא לי גם להזדקן כבר. לפעמים כאילו, מה, אני עכשיו צריכה עוד 40 שנה, יאללה, תביאו כבר את ה… לא יודעת.

רחל: למה, את רוצה לקצר לעצמך את החיים? זה עצוב נורא.

קורין: לא, חלילה. לא, לא, חלילה, חלילה. אבל כאילו, יש רגעים שאת אומרת- טוב, הבנתי, הבנתי את הקטע. יש רגעים של וואו בחיים, שהם מדהימים, וביחד, ואהבה. ויש המון סבל, כמו שאנחנו עכשיו. אוקיי, וחוזר חלילה. לא ככה?

רחל: לא. כי בסך הכול, את עוד פעם לא תבואי לפה.

קורין: וואו.

רחל: זה חד פעמי.

קורין: כן?

רחל: בוודאי.

קורין: לא, זה ברור, אבל...

רחל: אז חבל. כי את רוצה לראות את הילדים שלך, ושהם מתחתנים, ושיש לך דורות המשך.

קורין: מה יש לסבתות עם חתונות? את יכולה להסביר לי?

רחל: אני מחכה לחתונות כמו ל...

קורין: למה? מה יש לכם? מה זה? אין לך… קודם כול, חצי מתגרשים. אז בואי, את יודעת את זה?

רחל: אצלנו במשפחה לא מתגרשים.

קורין: אבל מה, מה דחוף לכם שכולם יתחתנו?

רחל: שתראי אותם מסודרים, אני תמיד אמרתי.

קורין: מה זה מסודרים, רחל?

רחל: עד שהבן והבת שלי לא יתחתנו, אני לא יכולה להרשות לעצמי למות. כי אני צריכה לראות אותם שיש מישהו שדואג להם.

קורין: מה, אבל הם לא יודעים לדאוג לעצמם? את לא יודעת לדאוג לעצמך?

רחל: לא, אני… בטח, מי דואג לי?

קורין: נו, אז למה אתן מלחיצות?

רחל: כי אני מרגישה ש… אני רואה את הבת שלי, שבעלה דואג לה והולך איתה.

קורין: זאת אמא של רוני?

רחל: כן. אני רואה מה השגתי בחיים שלי, אני למדתי, ואני הייתי עובדת בכירה, ויש לי ילדים. אני כבר לא רוצה אפילו להגיד חמסה.

קורין: תגידי, תגידי.

רחל: כל אחד משהו, באמת משהו. הם אפילו עושים מה שאני תמיד רציתי.

קורין: יואו. איזה מרגש.

רחל: אני אומרת לבן שלי שהוא… בעצם עושה מה שאני תמיד שאפתי.

קורין: מה זה, מה זה? אני סקרנית, מה הוא עושה?

רחל: הבן שלי? מה הוא לא עושה? תתחילי…

קורין: יואו, איך את גאה בו. בטלפון גם אמרת לי. איזה כיף זה.

רחל: גם הבת שלי, היא מנהלת משרד, היא משהו. משהו

קורין: יואו. איזה כיף זה להיות...

רחל: והילדים גם הורים טובים. מבינה? זה חשוב גם.

קורין: בטח. בטח.

רחל: הורים טובים מאוד, אוהבים מאוד את הילדים שלהם.

קורין: וואו.

רחל: הכול מתחיל ונגמר באהבה, את יודעת?

קורין: כן, זה אני יודעת. ואין לך אבל לפעמים תחושה, כתבתי שאלה, את לא מכירה שאנשים נגיד אומרים- "הדור הזה, הדור הזה, הדור הזה". את לא מרגישה ש...

רחל: אני לא מרגישה שאני שייכת לדור הזה. אני מרגישה שאני שייכת עכשיו לדור הקיים, לא?

קורין: עם כל הפלאפונים והקרעים בג'ינס.

רחל: אני עובדת על מחשב, אני מטפלת, כן, ואני...

קורין: די!

רחל: בטלפון, לפעמים הבן שלי שואל אותי משהו על המחשב. ואני נוהגת.

קורין: אז נשמע, כאילו, כן, את בן אדם נורא גמיש.

רחל: אני לא נותנת לעצמי שהזקנה תקפוץ עליי, אני לא נותנת. אני גם מתאפרת יותר חזק, ואני… אפילו את יודעת על הידיים, מייקאפים וזה, שאני אראה יותר...

קורין: אבל את פוחדת?

רחל: לא בגללי.

קורין: למה? כי זה מפחיד?

רחל: בגלל שאני… בשביל הסביבה.


קורין: מה, לא הבנתי את זה.

רחל: כשאני באה, נניח, לריקודי עם או לריקודי טנגו, שאני אראה יותר.. אני לא יודעת עם המילה 'צעירה'. יותר 'אין', בואי נגיד.

קורין: אבל בבית, מול עצמך, אז גם יש איזה ניסיון כזה לא לקבל את הזקנה?

רחל: אין ניסיון כזה, אני מקבלת הזקנה. אני רק משתדלת כלפי חוץ בגלל במה שאני עוסקת. זה חשוב שאני לא אהיה כל כך זקנה. את מבינה מה אני אומרת?

קורין: בטח, בטח, אני מבינה.

רחל: אז אני מנסה קצת להסתיר יותר, שאני אראה יותר טוב.

טל העורכת: את חושבת שיש חן בזקנה, אבל?

רחל: כן, יש גם חן.

טל: מה החן?

רחל: את כבר רואה… טוב לך. טוב לך כי את רואה כבר את הילדים שלך שמסודרים, שהנכדים הולכים בדרך נכונה. יש לך שמחה מהדברים האלה. עכשיו כל החגים עושים אצלי בבית. ואת יודעת מה, זה חגים שאין בשום מקום אחר.

קורין: נכון.

רחל: אז זה עושה לי טוב, שאני כבר… כאילו גם אין לי את העול הזה שאני צריכה להכין להם, ולגהץ ולכבס ולזה. היום זה כבר פחות לחץ.

קורין: את בפנסיה.

רחל: כן. למרות שאם הם מבקשים תעשי זה, אני באהבה תמיד עושה. מכינה, מבשלת, מה שהם רוצים.

קורין: וזה מפחיד נגיד לחשוב שעוד מעט זה ייגמר אולי? כאילו מתי שוב?

רחל: זה לא מפחיד, אבל זה עולה לפעמים במחשבה.

קורין: כן? יותר ככל שאת מתבגרת?

רחל: אני לא מפחדת, אני לא בן אדם פחדן, אני לא בן אדם פחדן. אני לא מפחדת מכלום, אני לפעמים גם חושבת אולי זה לא נורמלי. אני לא מפחדת עכשיו שיש אזעקות, אני אפילו לא יורדת למדרגות.

קורין: לא, אבל התחושה הזאת שהזמן חומק, שכאילו שה...

רחל: כל הזמן הוא חומק ומהר מאוד. אבל את צריכה להשלים עם זה, זאת אומרת, לדעת שזה זה. זה מה שיש.

את לא יכולה...

קורין: ויש פחד להיות נגיד חסרת אונים, או להזדקק?

רחל: לי יש פחד אחד גדול- מכאבים. אני לא סבלנית לכאבים. ואני מעדיפה לא להיות פה מאשר לסבול. זה הפחד היחיד שלי, מאוד.

קורין: כן, זה פחד. זה מפחיד לסבול.

רחל: כל כאב קטן. אני כבר עברתי שני התקפי לב.

קורין: באמת? מה??

רחל: ויש לי סטנדים בלב. אבל אני לא מרגישה את עצמי חולה או מסכנה, לא.

קורין: לא נראית חולה או מסכנה.

רחל: לא. לא

קורין: אז הכאבים זה הדבר שמפחיד.

רחל: מפחיד אותי מאוד מאוד, שאני אסבול כאבים. הסבא של רוני, הוא היה שנתיים או שלוש בבית חולים עם כאבים איומים. וזה אני לא יכולה לשאת.

קורין: קשה.

רחל: תמיד אני שואלת בן אדם שאומר לי שהוא חולה או מישהו, אם יש לו כאבים, זה הדבר הכי חשוב לי.

קורין: ומה הם מספרים לך?


רחל: אם אומרים יש כאבים, אז אני חושבת בלב, עדיף למות, את מבינה?

קורין: כן. אבל כוח החיים הוא כל כך חזק, זה נראה לי מה שאנחנו רואים גם עכשיו. תראי מה זה.

כאילו לפעמים, את אומרת, נגיד הגיס שלי הלך לשמח, אני חוזרת רגע מאיפה שהתחלנו, כי יש משהו, ונראה לי אולי עם זה נסיים גם, ותגידי לי מה את חושבת. הגיס שלי הוא מוזיקאי, גון. והוא, ביום שישי עשינו אצלנו איזה מפגש, והוא חזר, הוא עשה קבלת שבת לניצולים של המסיבה, של הנובה, והוא סיפר לי שהוא בא, והוא ניגן מין שירים שקטים כאלה, והאנשים שהיו שם אמרו לו- תרים, תשמח, תשיר את השירים שלך, כאילו, תהיה בשמחה. והוא בא כזה חושש, כאילו, ואז הוא אמר לי שהמפגש עם האנשים שחוו עכשיו את התופת הזאת, אבל בכל זאת חיים עכשיו, והחיים ממשיכים, זה היה לו… הוא כמו בא לחזק ויצא מחוזק באמת.

וגם אני, שבוע שעבר שביקרתי בשבעה, היה משהו בלפגוש את ההורים האלה שבאמת חרב עליהם עולמם, אבל הם חיים, ויש לילד הזה שנהרג אח, ויש לו עוד אח, וכאילו, יש איזה כוח של חיים, ונראה לי זה התקווה גם, לא?

רחל: כן

קורין: שלא משנה מה, באמת קרה לעם שלנו האסון הכי גדול שיכול לקרות. הפחד הכי קמאי שלנו קם לתחייה וקרה לנו.

רחל: נכון.

קורין: והאמון שלנו במדינה, באמת, את אומרת- אז שומרים עליי? כל מה שחשבת, כאילו, התערער לך.

רחל: נכון.

קורין: והנרטיב הזה שחשבנו, אנחנו, הדור שלנו, שהוא של קורבנות, והנרטיב שרוצים לכלות אותנו, הוא ישן, ומה אתם נאחזים בו, הוא קם, הוא קם.

רחל: נכון.

קורין: אבל לצד כל זה אני מרגישה, הנה, איכשהו העיר מתעוררת לתחייה, וילדים, את רואה ילדים, וחגים, כאילו, יש עדיין חיים, ונראה לי זה התקווה שלנו.

רחל: אבל את רואה גם מהשואה, שהיה אסון כמעט אפשר להשוות. גם קמו אנשים, בנו משפחות, ילדו ילדים.

קורין: צחקו.

רחל: צחקו. שמעו שירה, מוזיקה, כן? כנראה זה הכוח שלנו.

טל העורכת: חזרו לרקוד.

רחל: אני חושבת אולי זה הכוח של הבן אדם לחיות.

קורין: כן, אה?

רחל: כן. מכל המלחמות קמנו אחר כך, והמשיכו, הכול המשיך.

קורין: אין ברירה. זה הכוח של החיים, גם אם לא רוצים, גם אם עומדים במקום, מתקדמים.

רחל: בדיוק ככה. החיים יותר חזקים מכל דבר.

קורין: זה מפחיד, אבל זה גם מדהים.

רחל: כן. זה מעניין.

קורין: וגם הרבה בנות אומרות לי, נגיד עכשיו, מאזינות, הרבה אשמה. נגיד אם מישהי פתאום בורח לך צחוק, או פתאום יש רגעים במהלך היום שפתאום אני מלאה תקווה ועשייה, אז פתאום את אומרת- זה בסדר להרגיש ככה? זה… וכן, נראה לי ש...

רחל: אבל אלה תכונות של בן אדם. כל אחד מרגיש ככה, זה לא רק את או היא. גם אני ככה.

קורין: אבל יש על זה אשמה. את מבינה? כי את אומרת- תראי מה קרה לאלה, ואלה נלחמים, והמילואימניקים, וכולם… ואני פה, מה, שותה קפה ושמחה, אבל אני רוצה רגע… יש לזה מקום.

רחל: בטח שיש לזה מקום.

קורין: וצריך את זה, לחזק את עצמנו.

רחל: זאת התקומה. בטח.

קורין: יואו, בא לי לדבר איתך עוד שעות, אבל הזמן שלנו הולך ואוזל.

רחל: היה לי מאוד נעים להכיר אותך.

קורין: כן?

רחל: כן.

קורין: והיו לך חששות, נכון הם התפוגגו?

רחל: לא היו לי חששות, רק לא רציתי…

קורין: לטעות.

רחל: שאני לא אשלוט במה שקורה אחרי זה, אני אוהבת שליטה. פולנייה או לא.

קורין: איזה מזל את?

רחל: אריה.

קורין: אריה… הבנתי.

רוני, את רוצה להגיד משהו לסבתא המהממת שלך? זאת רוני עובדיה פה.

רוני: אני אתחיל שוב לבכות אם אני אדבר...

קורין: תבכי, בכי, בכי.

רוני: היא האוצר הכי גדול שלי בחיים האלה.

קורין: יואו, תראי מה זה, איזו ברת מזל את.

רוני: אני ברת מזל. אני אמרתי לה. גם כש… אני הייתי מאוד רגישה בתקופה הזאת, גם קצת לפני, והיה את הנאום של ביידן. עכשיו, אין לי שום קשר לביידן. כאילו, הוא לא המנהיג שלי. אבל תוך כדי הנאום, אני מסמסת לסבתא, ואני אומרת לה- כאילו, מצד אחד, יש בי תחושת פחד בלתי נגמרת, כי זה מראה לי רק עד כמה זה יותר גדול ממה שבינתי יכולה להכיל. ומצד שני, אני מרגישה כל כך ברת מזל שהיא צופה מהבית באותו נאום שאני צופה, שהוא באמת חד פעמי, והוא… והוא נקודת… איך אמרת לי, למה השווית את זה? לנאום של צ'רצ'יל.

רחל: כן

קורין: עד כדי כך?

רחל: כן, כן. תראי, זה לא אותו נאום.

קורין: תראי, בן אדם שזוכר פה את צ'רצ'יל באולפן.

רחל: זה ברור שזה לא אותו נאום. אבל עד היום משתמשים בקטעים מהנאום של צ'רצ'יל. אני חושבת שגם בעתיד ישתמשו בחלק מהדברים של ביידן.

קורין: בעזרת השם.

רוני: שמחתי שהיא כאילו לוקחת… שהיא רואה, כאילו, אני לפחות בצד האופטימי של המוח שלי, אני אומרת, מכאן אנחנו יכולים להתפתח. כעם, כאומה, כמדינה, ושמחתי שהיא צופה בזה. שהיא חלק מזה, גם אם קשה וגם אם...

קורין: שאתן חוות את זה ביחד.

רוני: שאנחנו חוות את זה ביחד. שהיא הייתה פה כאילו…

רחל: יכולה לחלוק איתי.

רוני: לפני שהייתה מדינה היא הייתה כאן.

קורין: איזה כיף, איזה קשר זה...

רחל: אמרתי לך שאני זוכרת את ההפצצות של האיטלקים במלחמת העולם השנייה.

קורין: נו בטח, שלא היה לכם ממד. היה לכם שק חול, שק חול על הראש.

רחל: לא, בכניסה לבתים היינו ממלאים שקי חול, ושמים אחד על השני שהכדורים או הפצצות, לא ייכנסו. ושם היינו מתחבאים בקומה ראשונה.

רוני: לפחות מזל שיש כיפת ברזל.

טל: כן, למרות שגם הפצצות נראה לי היו פחות מפותחות אז.

רחל: הם גם ירדו מאוד נמוך בגלל שלא היו להם משקפת לראות לאן לזרוק. אמרתי לך שפעם מישהו עלה על הגג וירה ברובה, ואמרו שהוא הפיל מטוס, אני לא חושבת שזה היה נכון. ואז כל הגברים רצו על הגג עם רובים. לפחות אבא שלי.

קורין: טוב, רחל, אני מזה מודה לך.

רחל: אני גם מודה לך, היה לי מאוד נעים.

קורין: תודה. נראה לי ששמנו קצת אור בתוך כל החושך.

רחל: גם אני מקווה.

קורין: תודה לטלוש שבאה מהמילואים, ולרוני שככה תקתקת את כל האירוע סבתא הזה, תודה.

ו… תורידו את האפליקציה, לא יודעת מה תעשו. כבר אין לנו חסויות, אז תשמחו על זה.

טל: וואי, אין חסויות, וכרגע אנחנו בספוטיפיי ממה שאני מבינה. אז מי ששומעת את זה יודעת את זה כי היא בספוטיפיי. אבל תעקבו, תעקבו, תראו לאן אנחנו הולכות, לאיפה אנחנו באות.

קורין: שבוע טוב. אמן.

רחל: אמן. בשורות טובות.



כתוביות: Rav Yonatan ‫אתה רואה.


22 views0 comments

Comments


bottom of page