top of page

68. איך להסכים לפגוש רגשות מורכבים בתוכנו ולהתמיר אותם? עם טליה אורן

Updated: Oct 3, 2023



ניצן: היי מאזינים ומאזינות יקרים, שבוע טוב וברוכים הבאים לעוד פרק של "פותחת תודעה". אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן, פותחת תודעה היא תוכנית שנועדה להעביר רעיונות, לאתגר תפיסות קיימות, לפתוח את צורת החשיבה האוטומטית שנהוגה אצל כולנו לכל מיני כיוונים חדשים, במטרה להכניס לחיים שלנו יותר קלילות, שלווה, זרימה, אהבה, קרבה וחופש, גם במערכת היחסים שלנו מול עצמנו וגם במערכות יחסים נוספות. אני ניצן אלפסי, אני המנחה של הפודקאסט הזה, ואני מאמנת תודעתית ומלוות תהליכי העצמה אישית בעזרת כלים ועולמות, התמודה, האנרגיה והרוח. ובפודקאסט הזה אני גם מראיינת וגם מדברת בעצמי על כל מיני נושאים שמעניינים אותי, מסקרנים אותי ואני חושבת שהם בעלי ערך וצריכים להגיע גם לאוזניים שלכם.


בפרק של היום אירחתי בפעם השנייה את טליה אורן, שהיא יוצרת מרחב התפתחות ומורה ליוגה כדרך חיים.

דיברנו על נושא שאני חושבת שמאוד מזוהה לפחות אצלי, בהוויה של טליה והיא היכולת לגעת בכאב ובכל מיני רגשות לא נעימים ולהפוך אותם למשהו שדרכו אפשר להתפתח, לעשות עבודה, לצמוח וגם לבנות מערכות יחסים עמוקות.

אז דיברנו בפרק הזה על איך להתמודד עם כל הרגשות שאנחנו לא כל כך רוצים להרגיש ברמה, אפילו יותר דחוסה שלהן, קנאה, אשמה, בושה, פחד, דחייה ויצא פרק מאוד, מאוד מעניין, אנחנו מקוות שתהנו ממנו,

וכמובן שאם הפקתם ממנו ערך נשמח ממש ממש שתשתפו אותו כדי שיגיע לכמה שיותר אנשים,שתהיה לכם האזנה נעימה.


ניצן: היי טליה

טליה: היי ניצן.

ניצן: אז הזמנתי אותך היום בפעם השנייה, כי בפעם הקודמת היה לנו ממש כיף. והיום כך חשבנו, לפני שהתיישבנו, מה חי בכל אחת במרחבים שלה ובינינו ומה ככה היה מסקרן אותי אפילו שנדבר עליו, כי אני אומרת שהפרקים הכי טובים זה אלה שיש לי אליהם סקרנות. וממש גם שיתפתי אותך שאני רואה בך דמות שיש לה את היכולת להתמודד עם רגשות לא נוחים. אני אקרא לזה ככה, שזה אפילו מעבר לרגשות הרגילים של עצב, כעס, פחד, שעליהם יותר מדברים, אלא יותר כל מה שקשור לקנאה, לדחייה. גם שאנחנו דוחים אחרים, גם שאנחנו נדחים בעצמנו, גם היכולת לדבר ולתקשר במצבים שהם, לרוב מצבים שבהם אנחנו נשתתק ולא נדבר ולא נפתח. והייתי רוצה שנביא לכאן היום שיח על, נקרא לזה סוג של התמרה רגשית, זאת אומרת, איך אנחנו מצליחות לעבור דרך המקומות הלא נוחים האלה כשער בשבילנו גם לגדול, וגם פחות לפחד מהם, כי זה בסוף, אני גם מניחה שנדבר על זה הרבה, על כמה המקום שנמנע מזה הוא בסוף בגלל שיש לנו התניה לגבי האם זה בסדר או לא בסדר להרגיש את זה, אם זה בסדר או לא בסדר להגיד את זה, וכל מה שאנחנו מניחות, ומניחות גם ברמת ההנחה וגם מניחות פיזית משקל על המקומות האלה. וזהו, אז אולי באמת נתחיל ממה זו המילה הזו בכלל 'התמרה'? מילה כזו יכולה להישמע מאוד גבוהה או מקצועית, או רוחנית אולי אפילו.

טליה: כן, אז התמרה זה בעצם איזושהי פעולה שאנחנו עושות טרנספורמציה לאנרגיה. אז כמו שאם אנחנו למדנו פיזיקה, ביולוגיה, אפילו מתמטיקה מדברים על איך אפשר להפוך משהו למשהו אחר. אז אם ניקח דוגמה, מים לקרח או לאדים, אז זה בדיוק זה. זה איך להתמיר מים לקרח, או איך להתמיר קרח לאדים. אז יש איזשהו תהליך של טרנספורמציה, לשנות צורה של דבר, אבל הדבר עצמו לא משתנה. אז אם אנחנו מדברות על רגש, אם נניח אנחנו לוקחות סתם דוגמה, קנאה, שהוא רגש מאוד מאוד מאוד קשה,לשאת אותו, לנשום לתוכו, להתמודד איתו, לנוע דרכו. זה רגש שממש יכול להשתלט, כי הוא מכיל בתוכו המון המון המון רגשות אחרים. רגשות של שיפוטיות, ואפילו סלידה וכעס ופחד ואשמה וחרטה, הרבה מאוד דברים, הלקאה עצמית גם יכולה להיכנס לזה ובאמת תחושת סכנה מאוד מאוד מאוד גדולה, כשאנחנו מרגישות קנאה.

אז להבין, אם אנחנו מדברות על התמרה נניח של קנאה, אז זה הטרנספורמציה של איך אני לוקחת את הדבר הזה, שמעורר בי קנאה כל כך גדולה ויוצרת לי סערת רגשות, איך אני יוצרת את התהליך להפוך את הקנאה להשראה או אולי לאיזושהי אינרציה, הנעה, מנוע, שיניע אותי לעבר הדבר הזה שאני מרגישה שחסר לי או שאני רוצה גם.

אז זה באמת לנסות להתבונן על המקבילות. אם אני חווה עכשיו ביקורת או שיפוטיות, איך אני יכולה להתמיר את זה, להפוך את זה, להתבונן על זה בעיניים טובות ואפילו קצת יותר חמלה להכניס למקום הזה. עכשיו, זה שיח שהוא מאוד מאוד תאורטי כי ברגע שאנחנו שומעות, אה, להתמיר שיפוטיות לחמלה, אין מצב, נקסט אפיסוד כזה. אז בא לי להוריד רגע את הדברים לקרקע ולהגיד שיש כלים. יש כלים איך להפוך או להתמיר או לשנות רגשות כאלה לרגשות אחרים, שהם יותר נעימים אצלנו בגוף, שהם יותר...שיש להם יותר מקום של הכלה, אבל זה לוקח זמן וזה לוקח זמן שבתוכו יש המון ניסוי וטעיה ויש בתוכו הרבה הבנות של כל מיני פצעים עמוקים בתוכנו ולהבין בכלל קודם כל למה. למה אני כל כך מקנאה או למה אני כל כך כואבת או למה זה כל כך מפעיל אותי. שזה מסע בפני עצמו, וזה גם לוקח זמן.

אבל אם אנחנו מדברות נטו על התמרה, זה ממש לאפשר לעצמנו לשנות, לגרום לקרח נניח, שהוא מקפיא אותי והוא לא נעים לי, והוא יוצר אצלי כיווצים בגוף, איך לאפשר לו להינמס למים חמימים שאני יכולה להעביר אותם דרכי וממש לאפשר למים האלה אפילו להשקות את האדמה שלי וללמד אותי, ולהצמיח עוד דברים נוספים ולגדול מתוך הדבר הזה.

אז באמת גם להסתכל על הרגשות המאוד מאוד לא נוחים האלה כאיזושהי אפשרות או הזדמנות ללמידה עצמית, שהיא לא פשוטה, אבל היא מאוד מאוד משתלמת ומתגמלת.

ניצן: אני רוצה לשאול, כי אני מאמינה שהמון דברים שאנחנו מלמדים, עוברים דרך מסע החיים שלנו, ודרך באמת הדברים שאנחנו חווינו בתוך הדרך. ואני רוצה לשאול אותך, אם תמיד היית טיפוס כזה שנכנס, נקרא לזה, בעובי הקורה של הדברים שהם טאבו, שהם לא נוחים, שיש סביבם הרבה רגשות של בושה, ואשמה, והסתרה? ואם לא, אז מה היה השיפט הזה, שפתאום התחלת להניח את זה כמו שזה, כי זה רגשות שאפילו לא רק לנו קשה להתמודד עם עצמנו, אלא גם להביא אותן לשיח, זה יכול להיות מאוד לא נוח. כאילו אנשים בטח, מן הסתם אנחנו מופעלים גם כשמשהו לא פתור בתוכנו, אבל בגלל שהנושאים הזה כאלה, כחברה וכתודעה קולקטיבית, יש בהם הרבה אי נוחות, והרבה מקום כזה שדוחק את זה, אז גם אפילו יש פחד מלהעלות את זה לשיח.

אז אני אפרק את זה אפילו לשניים, מקודם כל רגע, האם זה משהו שהוא תמיד היה שם ומה אפשר לגעת במקומות המאוד לא נוחים האלה ואיך אפשר להתחיל להתקרב אליהם?

טליה: אני חושבת שקודם כל, מה זה תמיד? כשהייתי ילדה לא יודעת אם הייתי...כן אהבתי לפרק כל מיני מוצרים, כאילו הייתי אוהבת לפרק מעבררים ולהבין איך הם עובדים וכן בעולם הטכני יותר וכן יש לי סקרנות בריאה מאז ומתמיד, אבל זה לא היה משהו שהיה חי בי כל כך. בטח שלא ברמה הרגשית של התודעה, של ההכרה שלי ושל אנשים אחרים. ואני חושבת שמה שהניע אותי והוביל אותי להגיע לשם זה מתוך חוסר ברירה.

זאת אומרת, החיים הובילו אותי להתמודד עם סיטואציות מאוד לא נוחות ומאוד כואבות ולשמחתי קרה מה שקרה, שאפשרתי לעצמי באמת להרגיש את כל הדברים האלה ומשם נוצרה לי איזושהי הבנה שאם אני לא אאפשר לעצמי או עם אנשים אחרים, כאילו נוצרה לי איזושהי תודעה, איזושהי הבנה קולקטיבית כזו, שלא רק לי, אלא איך עוד אנשים חווים את המסע הזה.

אז באמת שאפשרתי לעצמי לכאוב עד הסוף. נפלה לי הבנה שאם אני לא אאפשר לעצמי, להרגיש את הרגש שחי בי,אם אני לא אאפשר לעצמי ממש להתמסר אליו ולכאוב אותו, בלי לחשוב על מה יהיה אחרי ואיך לצאת מזה בצורה פרקטית ובלי לחשוב על כל ההתנגדויות, או על כל המה אם ומה לא, אלא פשוט לאפשר לזה להיות, לתת לזה לשטוף אותי. אם אני לא אאפשר לדבר הזה לקרות, אז אני לעולם לא אגיע למקום הזה של ההתמרה.

זאת אומרת, כשאני נמצאת באיזושהי נפילה רגשית, נקרא לזה ככה ואני מרגישה שיש איזושהי תהום מתחתיי,

רוב מי שמקשיבה לי כרגע, כנראה תגיד, 'מה פתאום, אני לא ארצה לרדת לשם, אני לא רוצה לגעת בזה, אני לא רוצה להתקרב לזה, למה שאני ארד כל כך נמוך, למה שאני אגש לדבר הזה?'

עכשיו, אין אמת אחת, זה כאילו, אני לא באה ואומרת לכן, תצללו לטראומות הכי עמוקות שלכן ללא ליווי או ללא השגחה או ללא כלים או ללא ידע, אבל אני כן באה להגיד שיש סיבה למה זה שם ויש סיבה למה אנחנו צריכות לבקר שם גם. כי אם אנחנו נשאיר את זה במחשכים ונשאיר את זה במרתף, סביר להניח שאנחנו לא נגיע למקום של ההתמרה. כי זה לא יקרה, זה פשוט יישאר שם, ואנחנו נשאר במרחק מסוים מהמקום הזה וכנראה המרתף ימשיך כזה לקרוא לנו למטה מדי פעם, בין אם זה דרך הבן זוג שלנו, דרך החברות שלנו, דרך אמא, אבא, אחיות ואחים.

וכל פעם אני אגיד כזה, זה כל כך מעצבן אותי, אני לא יודעת למה ואז המרתף יצעק לי מלמטה, 'את כן יודעת, את כן יודעת.' ואז אני אתעלם מזה ואני אגיד, לא, לא, לא, אני לא רוצה לגעת בזה,אני לא רוצה להיכנס לזה. ואז ככה החיים שלי פשוט ימשיכו ויהיו ויכול להיות שהמרתף יצעק בצורה יותר אגרסיבית, יכול להיות שזה יצא בצורת מחלות, בצורת פצעים, בצורת התפרצויות זעם, התקפי חרדה, לא משנה איך, אבל המרתף יצעק. ומה שלי קרה, זה כשאני אפשרתי לעצמי באמת לרדת למרתף ולהיות בחשכה, ולהיות בלא נודע, ולהיות בכאב וממש לאפשר לעצמי להיות, שם נוצרה איזושהי נקודה של טרנספורמציה, שהרגשתי איך אני יכולה להתמיר את הכאב הכל כך נוראי שאני מרגישה עכשיו לעוצמה מאוד גדולה, או לכוח מאוד גדול, או לידע מאוד גדול, או לאהבה. ממש להרגיש איך ההבנה הזו שכל כך כואב לי היא חלק בלתי נפרד מהחוויה שלי בחיים.

ופתאום נוצרה לי איזושהי כזה נשימה של זה הכאב שלי וכמה אני אוהבת את הכאב שלי, כי הוא מאפשר לי להיות מי שאני. מאפשר לי להביא את המתנה שלי לעולם. מי הייתי בלי הכאב הזה? אני לא יודעת אפילו. ושם נוצר איזשהו חיבור אחר. במקום דחייה, והרחקה, ומלא מלא מלא מגננות סביב אותו כאב, נוצרת איזושהי אחדות מסוימת ונוצרת איזושהי הבנה שהכאב הזה הוא חלק ממי שאני ואני רוצה לאפשר לעצמי להתקרב אליו קצת יותר ולהכיר אותו ושם יש את הנקודה של ההתמרה.

אז זה באמת יכול לקרות ולהתרחש עם כל רגש שהוא לא נעים. זה יכול להיות עם שיפוטיות, ועם קנאה, ועם פחד, ועם כאב ועם חוסר אמון, ותחושה של חוסר ביטחון, וסכנה מאוד גדולה ובהלה. יש לנו את האפשרות לעשות את ההתמרה, אבל זה כן מצריך מאיתנו אומץ לפגוש את הדברים.

ניצן: אז מה לדעתך הנקודה שבה ההתמרה קורית, שבה אנחנו עוברות ממצב שאנחנו נמצאות באולי התנגדות למה שאנחנו מרגישות או אי נוחות, או באמת בתוך כל החוויה הרגשית הזו לנקודה שבה השיפט הזה קורה? מה משתנה שם ברגש, בפרשנות, בתודעה?

טליה: לפי דעתי, מה שקורה זה איזושהי הרפיה מסוימת, כי כשאנחנו בהתנגדות, אנחנו מכווצות ואנחנו מחזיקות, ואנחנו מתנגדות, ואנחנו לא רוצות וזה לא תואם לרצונות שלי, לאינטרסים שלי, לתוכניות שלי, לצרכים שלי. מה עכשיו אני אפול לתוך כאב? יש לי עבודה, יש לי ילדים, יש לי...אני צריכה להחזיק איזושהי דמות מסוימת, אני לא יכולה להרשות לעצמי. או כל מיני משפטים כאלה ואחרים שכאילו שמים את ההתפתחות שלנו, או אפילו לא התפתחות, לשים את עצמנו במקום האחרון. כי זה להגיד, העבודה שלי יותר חשובה. זה שאני אמא, זה לא מאפשר לי להיפגש עם עצמי בצורה עמוקה, זה לא מאפשר לי לעבור תהליכים,

אין לי את הפריבילגיה הזאת.

זה לא פריבילגיה, IT'S A MUST, זה חובה. אם אנחנו רוצות לחיות את החיים שלנו באיזושהי תחושת נינוחות בתוך עצמנו זה לא יכול לקרות אחרת. ובאמת לצאת מהאמונה הזו שלפגוש כאב זה משהו שהוא לא טוב, או משהו שהוא לא מקדם אותנו. אנחנו נורא נורא בעולם של כזה להיות הכי יעילה והכי להתקדם ולקדם,

להיות בלמעלה ובקדימה ואנחנו שוכחות לרדת למטה. אנחנו שוכחות ללכת אחורה ולהיות עם המקומות האלה גם ועם המקומות בתוכי שלא מקבלים מענה כי הם לא יעילים לי. אז אני חושבת שמה שאני הייתי נותנת כאן, זה לאפשר לעצמנו להרפות גם במקומות לא נוחים, שזה בדיוק זה.

ניצן: לגמרי, אני חושבת שגם אחד הדברים שיכולים מאוד לעזור, זה להבין שהרגש שאני חווה הוא לא מי שאני, הוא לא מה שמגדיר את הזהות שלי, הוא לא שום דבר. אני יכולה להגיד שלמשל, פעם רגש של קנאה היה מאוד מאוד מלחיץ אותי. כאילו הייתי נורא נבהלת שהייתי מרגישה שאני מקנאה ואז הייתי נורא בבושה לגבי הדבר הזה או כשמשהו היה מפעיל אותי רגשית. ואני מרגישה שהיום בגלל שאני מבינה שזה לא אומר עלי שאני לא בסדר וזה לא אומר עלי שאני פחות טובה אם אני מקנאה, זה בסך הכל אומר שבחוויה האנושית משהו נלחץ לי כי זה יושב על איזשהו פצע שיש לי.

ואני היום עושה עם הצל הזה איזושהי עבודה. גם היה לנו פרק על עבודת צללים עם מרינה, זה ממש המקום שעזר לי. ברגע שאתה כל כך לא, כאילו אתה מפסיק כל כך לפחד מעצמך, יש איזשהו שער כזה שנפתח וגם אני אפילו לא יודעת להסביר, זה נתן לי תחושות חוסן עצמי כזה של כאילו וואלה אני יכולה לפגוש בעצמי גם דברים לא נוחים, יש בזה משהו נורא משחרר.

נכון שיש עוד אלפי שערים לעבור דרכם של רגשות אחרים שעדיין מפחיד אותי לפגוש ועדיין פחות נעים לי,

אבל וואנס חציתי איזשהו שער שמאוד הפחיד אותי ברמה הרגשית וראיתי שאני יודעת להתמודדת טוב, שאני יודעת לפגוש ושאני מצליחה לנתח ואני עושה עם זה את העבודה. ואני אפילו, אני אגיד חולקת עם האנשים שמרגישים לי מרחב בטוח, מרגישה וחולקת את מה שעובר עליי ואיפה זה פוגש אותי ואני מצליחה לא להיות על זה בשיפוטיות ואז גם הם באותה מידה משקפים לי חוסר שיפוטיות, אלא הרבה מאוד הכלה וחמלה, קורה שם ריפוי מאוד מאוד גדול.

טליה: אז באמת מה שאמרת, שברגע שאת אפשרת לעצמך להוריד את הבושה ולהוריד את האשמה ולהוריד את כל התוספות שמגיעות עם הרגש המקורי, עם הרגש, עם הכאב, פחד, קנאה, לא משנה מה, ברגע שאפשרת לדברים האלה רגע ללכת את הצידה ולהיות בחמלה מול זה, גם הסביבה שלך הייתה ככה.

וזה לא במקרה, זאת אומרת, זה לא שקרה קסם ושניכם בו זמנית ביחד הייתם בחמלה ובקבלה על הדבר הזה,

אלא כי החברה, הסביבה, האנשים שסביבי ממש קולטים בצורה לא מודעת את הרטט, את התדר, את הפרשנות שיש לי על האירוע הזה והם מתאימים את עצמם.

למה? מכל מיני סיבות. בעיקר מתוך רצון להזדהות, מתוך רצון להתקרב, מתוך רצון לתת לך איזושהי שירות מסוים. אז אם את בשיפוטיות כלפי זה, אז הם גם יהיו בשיפוטיות כלפי זה כי הם רוצים להיות איתך.

ניצן: נקודה מאוד מעניינת.

טליה: הם רוצים להיות כאילו בצוות שלך, אז כזה, את לא בטוב עם זה, אז גם אני אהיה לא בטוב עם זה,

יאללה, בואי נלחם בזה, בואי...איזושהי ערבות הדדית כזו. וכשאת מדברת על זה ויש לך חמלה והבנה, אז הם מסתכלים על זה באותה נקודת מבט כי את זאת שנותנת להם את הפרשנות של האירוע. וזה באמת לא מה שקורה, זה איך אנחנו פוגשות את מה שקורה.

אז באמת כשאנחנו מסתכלות על הדברים שקורים לי, 4ואז נניח אם עכשיו סתם דוגמה,חברה מאוד טובה שלי נתקה לי בפנים. לא יודעת למה, יש כל מיני סיבות. היא נתקה לי בפנים, ואני לוקחת את האירוע הזה ואני יוצרת עליו המון המון המון המון פרשנויות. על תחושת העלבון אני מוסיפה גם אגו וכבוד ואז אני מסתכלת אחורה ומתחילה להתחשבן על מה אני עשיתי ומה...ונוצר איזשהו כדור שלג מאוד מאוד גדול שיש לו כל מיני תוספות.

אם אנחנו רגע נוריד את התוספות ונוריד את הביקורת העצמית שיש לי כלפי עצמי, שלמה היא עשתה את זה אליי, מה זה אומר עליי, מה זה מעיד עליי, היא לא מכבדת אותי, אני לא מספיק, כל התוספות האלה אלא פשוט להסתכל רגע על תחושת העלבון שנוצרה ולהגיד וואלה, זה ממש פגע בי,זה ממש הכאיב לי שהיא נתקה לי בפנים, למה זה כל כך הכאיב לי? רגע שנייה כזה לעצור. למה זה כל כך פגש אותי? למה אני לא כזה אוקיי, בטח כאילו נפל הטלפון או משהו, אלא ממש נכנסתי לאיזושהי פרשנות. למה זה כל כך מפריע לי?

ואז אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד, זה משהו שקורה לא מעט פעמים שיש עניין עם כבוד, עם אגו, איך מתייחסים אליהם, איך נותנים לי את המקום.

ואז אני יכולה ממש להתבונן על זה ולשאול את עצמי, האם אני נותנת לעצמי את המקום? האם אני נותנת לעצמי את הכבוד שמגיע לי? האם אני מסתכלת על עצמי כמישהי שהיא משמעותית מספיק בשביל שיכבדו אותה? ושם זאת השאלה, זאת שאלת המפתח. לראות איך אנחנו מתבוננות על הדברים, לא איך הסביבה מתבוננת על הדברים, לא איך הפידבקים החיצוניים או איך מה הפרשנות של העולם תהיה, אלא איך אנחנו מסתכלות על הסיטואציה ומה זה מעיד עליי.

אם היא נתקה לי בפנים, מה זה מעיד עליי? מה זה אומר עליי אם היא נתקה לי בפנים? שאני פחות, פחות בעלת ערך, פחות משמעותית, פחות בסדר, לא משנה מה. ואז בעצם ההנחה הרווחת היא שירד לי הערך.

עכשיו, ממש מזה שהיא נתקה לי בפנים, היא לקחה את הערך שלי וכאילו עשתה עליו סווייפ למטה והורידה אותו.

האם אני רוצה להיות, לתת את הערך שלי בידיים של אנשים אחרים ולהגיד, אתם אחראים אם הערך שלי גבוה או לא? סביר להניח שלא, אבל אנחנו עושות את זה בצורה אוטומטית. למה? כי ככה לימדו אותנו. על ידי ציונים, על ידי פידבקים, דעות. אמא שלי שחייבת להגיד לי אם אני עושה את הדברים נכון או לא נכון, שאני מסתכלת על זה ואני אומרת לה,'כאילו, אחלה, שזה מה שאת חושבת, אבל אני לא הולכת בדרך הזאת יותר.' אני הולכת בדרך של להקשיב פנימה לסמכות הפנימית שלי.

וברגע שאנחנו באמת עושות עבודה של התבוננות, אנחנו פוגשות דברים. וזה הדבר העיקרי שהייתי רוצה להביא לכאן, זה כשאנחנו פוגשות, איך אנחנו יוצרות את ההתמרה הזו?

הנה, פגשתי את הכאב, פגשתי את זה שיש לי המון המון שיח אם להרגיש ראויה, אם להרגיש שיש לי מקום בעולם, אם להרגיש שמכבדים אותי. למה יש לי את השיח הזה? כי אירוע כזה וכזה קרה לי בילדות או כי אמא שלי לאורך זמן, או אבא שלי לאורך זמן או הסביבה, או המורה, או לא משנה מי יצרו אצלי איזושהי אמונה בתוכי שאני לא ראויה, או שאין לי מקום.

וכשאני מדברת על לכאוב את הכאב זה להיכנס למשפט הזה, אין לי מקום, לעשות זום אין, ממש זום אין ולהניע את הכאב הזה בתוכנו, ממש להרגיש אותו.

ניצן: איך את עושה את זה?

טליה: אני מעודדת אותו להגיע. אני ממש אומרת, 'בוא'. אני מרגישה כאב, אני לא מתעלמת, דוחפת צידה, אומרת לו, אין לי זמן לזה עכשיו, זה לא זה. הוא מגיע, אני מפנה הכל, מבטלת פגישות, סוגרת את הדלת, פותחת לי מרחב, מתחילה לכתוב 'אני מרגישה לא ראויה, אני מרגישה שאין לי מקום, אני מרגישה שלא מכבדים אותי, אני מר גורלי, אני מסכנה, למה? זה לא פייר.'

אם עולה בי כאב או צער, אז לבכות את זה. אם בא לי לשים שיר שמזכיר לי משהו, שאני רוצה לבכות אותו גם.

טליה: אם עולה בי כעס, אז לקחת כרית ולתת בה כמה בוקסים. אם בא לי לצעוק, אז אני צועקת בבית. באמת להניע את הרגש הזה החוצה. רגש זה משהו שנועד להתבטא. בעצם היותו קיים, הוא צריך לצאת החוצה.

ולימדו אותנו שאנחנו צריכות רק לסתום את הפה ולא לבכות ולא לצעוק ולא להגיד דברים, להיות מנומסות.

טליה: אז מה שאני עושה זה אני יוצרת לי מרחב טקסי שבו אני מאפשרת לעצמי להוציא את הכאב ולהוציא את הכעס. בצורה שהיא לא פוגעת. בצורה שהיא בריאה ונכונה, בין אם זה לסובבים אותי ובין אם זה לי.

אז מה שאני עושה זה אני יוצרת לי מרחב טקסי שבו אני מאפשרת לעצמי להוציא את הכאב ולהוציא את הכעס. לא לכולם זה מתאים לעשות את זה לבד, יש כאלה שזה מתאים להם לעשות את זה באמצעות ליווי

וזה אחד מהדברים שאני עושה באמת בקליניקה האישית שלי, אני פותחת מרחב טקסי להרגיש.

ובסך הכל מה שאני עושה במרחב הזה זה לתת לגיטימציה לרגש. להזמין אותו, בוא, יש לך מקום, עולה בכי? עוד, תביא, תגבירי את הווליום. תגבירי, זה בסדר, מותר לך לבכות כאן, מותר לך לכעוס כאן, מותר לך לצעוק כאן, מותר לך להביע תסכול, להביע יאוש, להביע עייפות, מותר, למה?

כי זה המצב הטבעי של הרגש, הוא צריך לקבל ביטוי, אחרת הוא נתקע לנו במערכת. ברגע שאנחנו מאפשרות לרגש הזה לעלות, לעלות, לעלות, ממש להזמין אותו עוד עוד עוד עוד עוד, שם נוצרת איזושהי הרפיה מסוימת של אוקיי, הנה, הרגשתי, כאבתי. בטח כולנו יכולות להזדהות עם זה, עם רגעים שבכינו בטירוף בגלל משהו,

ואז נוצרת איזושהי...[נאנחת] שם נוצר איזשהו שקט כזה.

ניצן: אני חושבת שזה גם רגיעה כי לפעמים בבכי הזה אנחנו כבר עוצרות את הניתוח של המיינד. המון פעמים אני מדברת על זה גם בקורסים שלי, על המקום הזה שאנחנו חושבים רגשות ולא מרגישים רגשות, שבמקום... הרבה פעמים בנות אומרים לי,"כן, אבל נתתי מקום לרגש", אבל מה שעשית זה לא נתת לו מקום, זה אכלת לעצמך את הראש על כמה זה לא בסדר שאת מרגישה את זה או האם זה מוצדק או לא מוצדק, או האם יש לזה מקום או אין לזה מקום או למה נתת מקום לזה שמישהו יפעיל אצלך משהו כזה ויש משהו באמת בכל הכלים האלה, בין אם זה כתיבה, ובין אם זה תנועה ובין אם זה קול, שמאפשרים לנו רגע לכבות את המיינד ובאמת להתחבר למה שקורה בתוכנו.

אני רוצה גם להוסיף על העניין הזה של...באמת המפגש החיצוני הזה שמבין למפגש פנימי, שאני חושבת שזה הופך את כל ההתפתחות שלנו גם להרבה יותר מיטיבה, כשכל פעם כשנלחץ לי כפתור אני בעצם מבינה שמישהו עושה לי פה שירות ומאפשר לי לפגוש משהו בתוכי שהיה שם. אני נורא אוהבת את הדימוי הזה,

שכאילו אם יש לי עכשיו פה פצע מדמם, כל מגע הכי הכי קטן יגרום לפצע הזה לשרוף. אבל אם העור פה בריא, לא משנה כמה מישהו ייגע, זה יכול להציק לי, אבל זה לא יפעיל אותי באותה מידה. והרגעים האלה שבהם אני מזהה שמשהו מאוד מאוד הפעיל אותי רגשית, כתוצאה מאיזושהי אינטראקציה, הוא רגע שבו העולם הפנימי שלי בעצם בא ומציף מעל פני השטח משהו שגם ככה היה שם ויש לי פה עכשיו הזדמנות לרפא. אז זה ממש אפילו סוג של...קשה להגיד ברגעים האלה להגיד תודה, אבל ממש להסתכל על זה כאיזושהי הזדמנות לפגוש איזשהו כאב ילדי שלא נתנו לו מקום קודם, ושלא נתנו לו ביטוי.

טליה: נכון. זה ממש לקחת אחריות. זה ממש לקחת אחריות ולהבין שמה שפוגש אותי זה לא אומר שהדבר שפגש אותי הוא לא בסדר, וזה גם לא אומר שאני לא בסדר, אבל זה אומר שהמפגש בינינו יצר משהו כואב אצלי. עכשיו, הכאב הזה יכול להתבטא כמו שאמרת, בשיפוטיות, בביקורת, בדחייה, בחוסר קבלה, בריחוק רגשי אפילו. אם אני מרגישה מאוד מאוד רחוקה ממשהו, אז זה נטו מתוך המקום שאני לא מאפשרת לעצמי להרגיש את הדבר הזה בתוכי. למה? מתוך איזושהי אמונה. כנראה שהמערכת שלי הבינה שמסוכן לי להיות קרובה לדבר הזה, אז אני מתרחקת.

למשל, אני אתן דוגמה שהיא מאוד מאוד רלוונטית אליי, זה שאני בגיל מאוד מאוד צעיר הייתי צריכה להיות מאוד חזקה, מאוד... לעטות על עצמי שריון, ולא לאפשר לעצמי להראות קורבנות או להראות חולשה, והיום מה שזה יוצר, זה יוצר אצלי הרבה שיפוטיות לחולשה והרבה שיפוטיות לקורבנות, והרבה שיפוטיות לפגיעות, ואפילו לראות מישהי או מישהו שבמקום מסכן, וכאילו לזלזל בזה קצת, להגיד "אתה לא באמת מסכן, קום, כאילו יאללה, תתאפס על עצמך", כי זה מה שאני אמרתי לעצמי כשהייתי ילדה. "אין לך זמן להיות חלשה, צריכה להתאפס על עצמך, קומי". וזה אותו שיח.

עכשיו, ברגע שאני מביאה את המראה הזו, אני יכולה לראות כמה הילדה החלשה שבי צריכה רגע מקום, צריכה רגע שיאפשרו לה להיות חלשה, בלי שהיא צריכה לנגב את הדמעות ו"יאללה, להתאפס על החיים ולהיראות חזקה מול העולם", אלא באמת לאפשר לעצמה להיות חלשה. וזאת עבודה שאנחנו ממש יכולות לעשות עם כל שיפוטיות שיש לנו כלפי העולם, כל חוסר קבלה שיש לנו כלפי דברים חיצוניים, או כלפי דברים שקיימים בתוכנו וממש לראות את האפשרות ואת ההזדמנות להבין מה פה זה בא להגיד לי עליי.

לא על הדבר, לא על הבן אדם. אם אני רואה עכשיו הומלס ברחוב ואני מזלזלת בו על זה שהוא הגיע למקום הזה, זה לא אומר עליו שום דבר. זה מעיד עליי שאני לא הייתי מאפשרת לעצמי להגיע למקום הזה ולא רק שלא הייתי מאפשרת לעצמי להגיע למקום הזה, הייתי כותשת את עצמי. הייתי מתייסרת ולא נותנת לזה מקום בריא.

זאת אומרת, יכול להיות שאנשים יגידו, סבבה, אבל זה טוב שאת לא מאפשרת לעצמך להיות חלשה. זה טוב, זה מחזק אותך, אבל זה לא נכון. למה? כי יהיו רגעים שאני אהיה חלשה בהם. זה החיים. יהיו רגעים שאני אהיה מסכנה, יהיו רגעים שאני אהיה בפגיעות. ואם אני לא אאפשר לעצמי להיות חלשה, אז אני מוציאה את עצמי מהמקום הטבעי שלי ומאלצת את עצמי לשים על עצמי עור או מסכה שהיא לא אני. ושם אנחנו מתרחקות מעצמנו, כי כל החלקים שקיימים בחוץ קיימים גם בי. כל החלקים שאני חושבת שלא קיימים בי, שיעור גדול שיש לנו שם. אם אני אומרת, וואי, אני בחיים לא אעשה את זה, ממי, שיעור גדול יש לך שם. גדול. אם אני אומרת, וואי, אני בחיים לא אהיה כזו, אני בחיים לא אעשה...תתבוננו פנימה.

ניצן: תני לי דוגמה, למשל, על משהו כזה שאני אומרת בחיים אני לא אהיה זה. איך אני מזהה איזה שיעור... סתם, יש לי הרבה פעמים, כאילו, שואלים אותי על העניין הזה של שיקופים, על המקום הזה של... עוד פעם, מישהו עשה משהו שהוא ממש נגד הערכים שלי, או משהו כזה. כאילו, לא עולה לי עכשיו ממש ברמת הדוגמה הקונקרטית, אבל כאילו, דברים שהם בעיקר סביב הנושא הזה של הערכים, ואז אנשים שואלים אותי, 'רגע, אבל מה שיקוף שלי? זה עצבן אותי, כי אני לא הייתי עושה את זה.' אז איך לדעת איך את מזקקת מזה את המקום של מה השיעור?

טליה: אז בואי אני אקח למשל דוגמה של אישה פתיינית. זה משהו שיש הרבה ביקורת כלפיו. מישהי ששולחת הודעה אל הבן זוג שלך, מתחילה איתו. סתם דוגמה. דוגמה מעולה, לא?

זה ישר יוצר אצלך כיוווץ, קודם כל. עכשיו תגידי לי מה הדבר הראשוני האוטומטי אבל, לא מפה, לא אחרי העיבוד והמחשבה הבריאה, אלא מה האוטומט שיוצא ממך?

ניצן: איך היא עושה את זה? אין לה מוסר, אין לה זה, גבר נשוי, ווטאבר.

טליה: מעולה. אין לה מוסר, גבר נשוי. עכשיו, כשאנחנו מסתכלות על זה, אנחנו אומרות, אני בחיים לא הייתי עושה את זה, נכון? למה לא היית עושה את זה?

ניצן: כי לא הייתי רוצה לפגוע במישהי אחרת, כי אני מבינה...

טליה: למה לא היית רוצה לפגוע במישהי אחרת?

ניצן: אצלי זה גם המקום הזה שכאילו נפגעתי, מהמקום הזה של אמון. אז לא הייתי רוצה להיות ב...כי אני יודעת איזה כואב זה, במקום שבוגדים לך באמון, אז אתה לא רוצה לגרום את הכאב הזה למישהו אחר. אבל כן, כשאת שואלת את זה, אז אני גם מבינה כמה התנסות יש בזה לפעמים כי אנחנו אף פעם לא יודעים להגיד, אף פעם על שום דבר אי אפשר להגיד, אני בחיים לא הייתי עושה את זה. אבל אני חושבת שזה בעיקר מתוך המקום הזה של גם המצפון שלי ואמות המידה שלי, וגם החוסר הרצון הזה לפגוע בצד השני.

טליה: אז אם אנחנו נעמיק כאן עוד טיפה, ואנחנו נדבר על המקום הזה שלך שמפחד לפגוע באחר, אנחנו נמצא שם פצע. אנחנו נמצא שם פצע מתוך המקום שזה מאוד מאוד מאוד לגיטימי להרגיש שאת לא רוצה לפגוע בבן אדם אחר, אבל השאלה כמה זה מונע ממך להיות מי שאת. ועכשיו את תעני.

האם המקום הזה של לא לפגוע באחרים מונע ממך להיות מי שאת?

ניצן: היום כבר פחות, אבל היו שנים שלגמרי. זה תמיד המקום הזה של הריצוי או רצון להיות בסדר עם אנשים ולא לפגוע לגמרי. היום, דיברנו על זה גם לפני שהתחלנו, זה מקום שאני עובדת נורא להציב בו גבולות, אבל אין ספק שהדיפולט או האוטומט שהייתי רגילה רוב החיים לרוץ עליו, זה באמת המקום של לפעמים לשים את המקום הזה של רגע, אני לא רוצה לפגוע, אני לא רוצה שהצד השני ייפגע.

טליה: אז בעצם את שמה את עצמך בצד, ואת שמה את הצרכים של הבן אדם שמולך קודם. וזה לא טעות, אלא זה איזשהו דפוס שהוא מאוד מאוד מאוד נפוץ, דפוס הריצוי. ומה שאני באה להגיד כאן זה שאנחנו יכולות להתבונן על האישה הזאת, על האישה הפתיינית הזאת, בכל כך הרבה נקודות מבט. והאוטומט הראשוני שיוצא לנו, האוטומט השיפוטי הראשוני שיוצא לנו, הוא בא להעיד עלינו משהו.

באותה מידה הייתי יכולה להגיד, טוב, בטח היא לא יודעת שהוא נשוי או אולי היא סתם צריכה תשומת לב, וממש כזה כואב לה וקשה לה להגיע לכל מיני מקומות.

ובאמת להיות במקום שמתבונן על דברים, כאילו להתבונן עליה כעל אחות למסע. מה זה אומר אחות למסע?

אישה שחווה כרגע יכול להיות קשיים, או שהיא לא יודעת או מכירה דברים שאת יודעת ומכירה. או מישהי שקצת אבודה, וממש להסתכל עליה בתור סיסטר שיכול להיות עושה פעולות שהן יכולות לפגוע, אבל מתוך כוונה מאוד מאוד מאוד עמוקה של לעשות לעצמה טוב ואולי אין לה כלים לעשות את זה.

ברגע שאנחנו מסתכלות על זה מנקודת מבט הזו, משהו בבהלה שלנו יורד. כי כאילו יש, בהתחלה זה היה כזה, 'היא מסכנת את הטריטוריה שלי, היא מסכנת את המקום שלי, היא מסכנת את המעמד שלי', יש בהלה מאוד גדולה.

אבל אם אנחנו מסתכלות על זה מנקודת מבט של המקום שלי יציב, אף אחת ואף אחד לא יכול לערער את המקום שלי, אני סומכת על הבן זוג שלי, אני סומכת על עצמי, אני סומכת עלינו כמשפחה להתמודד עם הסיטואציה הזאת, שם אנחנו מסתכלות על זה ביותר חמלה כלפיה ואומרות אוקיי, היא עשתה משהו מתוך כאב, מתוך רצון שאולי אני לא מבינה אפילו עכשיו.

וברגע שאנחנו מסתכלות עליה בתור אחות למסע, אז אנחנו יכולות גם לראות איזה מדיסין אנחנו יכולות לתת אחת לשנייה. כי אם היא כל כך טלטלה אותי, אז כנראה שגם אני מטלטלת אותה כי זה תמיד דו"צ, זה תמיד דו-סיטרי. ואז אנחנו יכולות לבדוק איזה שירות אנחנו יכולות לתת אחת לשנייה, אבל זה מאוד מאוד מתקדם. ניצן: כן.

טליה: מאוד מתקדם.

ניצן: בואי נתחיל רגע אז באמת בשביל לפרק את זה למי שמאזין לנו, כאילו את השאלות ששאלת אותי, איך אנחנו יכולים לשאול את עצמנו בנקודות האלה בעינייך?

טליה: אז קודם כל ברגע שאני מזהה שיפוטיות או סלידה או רגש מאוד מאוד מאוד עוצמתי כלפי משהו, אז אני יכולה ממש לבדוק עם עצמי למה. ממש כזה שאלה למה, איך את מסבירה את זה, מה גרם לזה להיות כל כך עוצמתי. ואז ממש לבדוק אם יש איזשהו אירוע בילדות שמזכיר לי את החוויה הזו שאני מרגישה. לאו דווקא אותה חוויה נגיד עם מישהי שלחה למישהו הודעה, אלא להתבונן על הרגש שזה יצר בתוכי ולבדוק האם אני מזהה את הרגש הזה מהעבר. סביר להניח שהתשובה תהיה כן. ואז השאלה יכולה להיות איזה זיכרון הכי מוקדם יש לי מאותו רגש. ושם אנחנו בעצם יכולות לראות ולהבין את השורש ואת המקור או לפחות משהו שקרוב לשורש ולמקור. ואז גם להוריד את המשקל מהסיטואציה שקרתה עכשיו כי היא רק מייצגת משהו שקרה בעבר. אז קצת להוריד את המשקל שהנחנו על הסיפור הזה.

אחר כך הייתי שואלת את עצמי, מה זה מעיד עליי? נניח אם מישהי שלחה הודעה לבן זוג שלי, מה זה מעיד עליי? ולראות איך אני מתבוננת על הקישורים. אם היא עשתה ככה, אז זה מעיד עליי ש? לפרק את הקישור, לפרק את ה-אז. היא עשתה ככה, וזה לא מעיד עליי שום דבר.

נניח אם היא, אם האמונה הראשונה שלי הייתה, אם היא שלח לבן זוג שלי הודעה, זה אומר שלא מכבדים אותי, או לא נותנים לי מקום. אז אני מפרקת את האמונה הזאת. היא שלחה הודעה לבן זוג שלי, כן, יש לי מקום. המקום שלי בטוח, המקום שלי מוגן, אני לוקחת אחריות על הדבר הזה. וכזה, ממש לאפשר לעצמי לבדוק את המרחב הבטוח קודם כל מול האמונה הזו.

ואז הייתי הולכת למקום שאני מרגישה שלא נותנים לי את הכבוד, ולא נותנים לי את המקום הראוי לי. ואני חוזרת לזיכרון, ועושה שם עבודה של להרגיש, לתת לעצמי להרגיש, בין אם זה לכתוב על זה, לצעוק את זה, לבכות את זה, לרקוד את זה, לרקוע ברגליים, לא משנה מה, ממש להניע את זה החוצה ומשם להגיע לאיזשהו מקום של הרפיה ומתוך המקום של ההרפיה תגיע הנקודה של ההתמרה.

עכשיו, זה כאן, לא הייתי רוצה לעשות ספוילרים, כי זה מאוד מאוד מאוד עוצמתי להרגיש את זה וקשה לתאר את זה במילים, אבל הרגע של ההתמרה, הוא קורה רק כשאנחנו מאפשרות לעצמנו להרגיש פולי עד הסוף, 200 אחוז וזה גם יכול להיות יקרה לא אחרי פעם אחת ולא אחרי פעמיים שנרגיש את זה, יכול להיות שזה יקרה אחרי כמה פעמים ובאמת כשאנחנו מאפשרות לדבר הזה להתרחש אז זה בעצם המטרה של רגש לא נעים.

ניצן: מעולה, אני רוצה גם להוסיף עוד איזשהו חידוד שאולי יעזור, את קראת לזה, מה זה מעיד עליי, אני הרבה פעמים כאילו משתמשת בשאלה ממש דומה, מה זה אומר עליי, ואני מציעה שאנשים,זה ישר לבוא ולהדוף את זה, מה זאת אומרת? זה לא אומר לי שום דבר, זה אומר עליה, זה אומר שהיא לא בסדר, שהיא לא מוסרית ומתנהגת בצורה כזאת וצריך או שווה לזהות את הנטייה הטבעית הזאת שלנו.

ומה שאני אוהבת לעשות במקרים האלה, זה ממש לשבת לכתוב איך הסיטואציה הזו גרמה לי להרגיש ומה היא הפעילה, כי המון פעמים כשהסרט הזה בתוך הראש שלי, אז מאוד קל לי להישאב לסיפור. וכשהסיפור כתוב, אז אני יכולה גם לראות באיזה אופן הוא מסופר, ומה מתוכו זה הפרשנות שלי ולמה זה הפעיל אותי, ומה אני חושבת שיקרה, כאילו לא לעצור במה זה מעיד עליי או מה זה אומר עליי, ולהגיד כלום, אלא לשאול מה בכל זאת יכול להיות שזה אומר, מה אני חושבת שאולי היא חושבת עליי או מה זה אומר על הקשר שלי עם הבן זוג שלי או מה אני מפחדת שזה אומר על הקשר שלי עם הבן זוג שלי. כאילו להיות מספיק אמיצים ואמיצות וזה דורש אומץ, אין מה להגיד להיכנס לתוך המקום הזה ולראות מה נמצא שם מתחת לזה.

טליה: לגמרי. לגמרי, זה ממש לאפשר לעצמנו להתבונן בדברים שלימדו אותנו, לא להתבונן בהם. שלימדו אותנו להרחיק את המבט, להפנות את המבט, להתעלם, לעבור הלאה, להתקדם, מה שנקרא. זה להתעכב על הדברים האלה ולהגיד רגע, יש לי כאן שיעור שאני רוצה ללמוד, אוקיי, לא נעים, לא כיף ללמוד שיעורים רגשיים, אבל אין מה לעשות, זה ממש ממש מפתח ומקדם אותנו.

ובאמת הייתי רוצה לחזור לשלב של ההתמרה וברגע שאנחנו מרגישות את ההרפיה הזו ואת המקום של השיפט שמתרחש, שם כשאנחנו נתבונן אחורה על אותה בחורה ששלחה ההודעה,אנחנו לא רק נסתכל עליה בהערכה מאוד מאוד גדולה, אנחנו גם נרגיש אהבה כלפיה, כי היא לימדה אותנו שיעור מאוד גדול והיה לה תפקיד מאוד משמעותי בחיים שלנו.

זאת אומרת, כמו שאמרת, זה להתבונן על הסיטואציות האלה כהזדמנות או כאפשרות ללמוד ולא רק על הסיטואציה, אלא גם על הבן אדם, לראות אותה כמורה. מורה שהאירה לי דרך, אמנם לא דרך כל כך נעימה ללכת בה, אבל דרך שהובילה אותי לעצמי, בחזרה. אני מאוד מאוד אוהבת להסתכל על זה ככה, כל פעם שיש בן אדם שמפעיל אותי מאוד, אני אומרת, אוקיי, טליה, הגיע מורה שאת לא אוהבת, אבל הוא בא ללמד אותך שיעור מאוד מאוד משמעותי, תפתחי את הלב. מה שיגיע מכאן זה כנראה תרופה, שהיא מרה, אבל היא תרופה שבאה לרפא.

ניצן: גם לקבל את זה שזה לוקח זמן, זה לא שבכרח, בלא יודעת, חצי שעה, ארבעים דקות, תצליח לעבור דרך כל השלבים שתיארת. ולפעמים זה יהיה כמה ימים כזה לשהות ברגש או להיות רק בשלב שבו אני מופעלת רגשית נורא ואני בתוך הראש של עצמי עד הרגע שאנחנו מצליחים ממש לפרק את זה כי זה כן דורש גם את המודעות וגם את הנכונות לפגוש את זה.

אז גם בא לי רגע שלא יחשבו שזה, לפעמים זה גם יכול להיות ריפוי מאוד מאוד מהר וספונטני, אבל לפעמים זה גם כן ייקח לנו את הזמן להסכים לגשת לזה ולהצליח לפרק את זה פנימה.

טליה: לגמרי, ואני חושבת שגם חשוב להיות במרחב בטוח כשזה קורה, זאת אומרת, אם אני מרגישה שאני לא מצליחה להניע רגש כי המיינד שלי חזק מדי. הוא משתלט עליי, והוא לא נותן לי והוא לא מאפשר לי,

אז ממש לחפש מרחב שבו אני מרגישה שאני יכולה להרפות בו, שבו אני מרגישה שהמיינד שלי לא מרגיש שהוא בסכנה או בבהלה, בין אם זה במרחב טיפולי או במרחב של ליווי או בטבע, אני נגיד מרגישה הרבה יותר בטוחה כשאני בטבע. אני מרגישה שהאנושיות יורדת והקסם מתגלה. האפשרות שלי להביא את מי שאני במרחב שמקבל אותי כמו שאני,ככה אני מרגישה בטבע.

אז באמת למצוא את המקום ואת הזמן ואת הסביבה הנכונה לעשות את זה ובאמת כזה לבוא בלי ציפייה ובלי מטרה מסוימת, אנחנו לא אמורות להגיע להארה, אנחנו רוצות להתקרב ולפעמים הקרבה יכולה לקרות בספירלה. זה לא למעלה וקדימה, זה יכול לקרות בספירלה, למעלה, אחורה, קדימה, בתלת מימדי, במהירות,

פעם אחת זה יהיה בקצב פי 2, פעם אחת זה יהיה בקצב מינוס 1.זה ממש ממש מופשט וזה לא לינארי, אולי חשוב להגיד.

וכל דבר שקורה זה התקדמות. כאילו באמת, גם אם אנחנו מרגישות שאנחנו נסוגות אחורה, תמיד החיים זה למתקדמים. אין דבר כזה, אנחנו לא יכולות לחזור בזמן.

ניצן: יפה, אהבתי, החיים זה למתקדמים. אני רוצה שבאמת נדבר על איך אני מתקשרת את המקומות הלא פשוטים האלה או התחושות או הרגשות הדחוסים האלה מול אנשים, איך אני מתקשרת כשאני צריכה לדחות אדם, איך אני מתקשרת כשדוחים אותי, איך אני מתקשרת כשאני חווה קנאה? כי המון פעמים אני חושבת שהקושי שלנו מלפגוש באמת, מגיע מתוך ההיבט הסביבתי, אז גם איך אנחנו בעינייך יכולים לתקשר בצורה יותר טובה את המקום הזה?

טליה: קודם כל להוריד את הבהלה. כשאנחנו נפגשות עם סיטואציה שהיא מאתגרת עבורנו, נכנסת אוטומטית בהלה מאוד גדולה. המערכת נדלקת, מערכת העצבים הסימפתטית, המנגנונים עובדים, הראש עובד יותר מהר, הלב דופק יותר מהר, הכל עובד יותר.

ואם אנחנו ניגשות עם הבהלה הזו בתוכנו, סביר להניח שמשהו לא טוב יצא מזה כי אנחנו מביאות את הרטט הזה של הבהלה. כמו שדיברנו לפני זה על השיפוטיות, ברגע שאני מביאה משהו ומספרת נגיד לך משהו בצורת שיפוטית, את סוג של "תידבקי" במרכאות בשיפוטיות הזאת,

אז זה אותו דבר עם הבהלה. אם אני מביאה מולך משהו ואני ברטט של בהלה, אז גם את תיבהלי. וברגע ששני יצורים אנשים מדברים על משהו ושניהם מבוהלים, אז זה לא יוצר מרחב שהוא בריא להתפתחות ולהבנה כי אנחנו בתחושת סכנה. אז קודם כל להרגיע את הבהלה.

איך להרגיע את הבהלה?

קודם כל לשים לב שהיא קיימת. אני אוהבת להניח יד על הלב ולהגיד לעצמי, 'טליה, הכל בסדר, אני איתך. אני איתך, בואי ננשום.' [נושמת] כזה. וברגע שאני אומרת לעצמי, 'הכל בסדר, אני איתך', יש משהו שנרגע בתוכי כי אני מרגישה, כשאני בבהלה, אני מרגישה שאני לבד ואני צריכה להתמודד עם זה לבד.

אז קודם כל להגיד לעצמי, 'טליה, אני איתך, הכל טוב.'

אחרי שאני מרגיעה ושמה יד על הלב ונושמת ואם אני צריכה אולי אפילו לשקשק את הגוף או אולי לגשת לזה יום אחר, כאילו לא חייב לעשות את זה באותו רגע, באמת אפשר לתת לזמן גם לעשות את שלו, הזמן מוריד בהלה באופן מאוד יעיל. אז גם לאפשר זמן לקרות, משהו קרה, הוא הבהיל אותי, לאו דווקא חייב לטפל בו באותו רגע, אני לא חייבת להגיב באותה שנייה.

מישהי שלחה לי הודעה עוקצנית, לא חייבת באותו רגע להחזיר. אני יכולה לחכות לתת לזה רגע.

אז באמת כשאני עושה את העבודה עם הבהלה ואני נגשת לזה ביותר רוגע וביותר נינוחות, אני יכולה לבדוק עם עצמי רגע מה באמת קרה כאן. לא מה היא עשתה, או לא מה אני עשיתי, אלא מה המפגש שלנו יצר.

היא הביאה משהו, אני הבאתי משהו, גם אם לא הבאתי בצורה אקטיבית, עדיין האנרגיה שלי מביאה משהו.

זה, כמו שאמרנו, זה דו סיטרי. אין דבר כזה, אשמה חד צדדית. יש דבר כזה, אחריות משותפת, שאנחנו יכולות להסתכל בצורה הרבה יותר רחבה בכל מיני סיטואציות של, הוא אמר לי, הוא לא אמר לי, כן אמר לי, לא, כל מיני פרשנויות, זה דו סיטרי.

וברגע שאני מביאה מה המפגש שלנו יצר, אני רואה מה היא הביאה, מה אני הבאתי ומה שזה יצר, אז אני יכולה להסתכל רגע, נניח אם ניקח דוגמה של ההודעה הזאת.

אז אני מסתכלת על מה היא הביאה, היא הביאה, היא שלחה הודעה, מה אני הבאתי? הבאתי פחד, הבאתי בהלה, הבאתי שיפוטיות, הבאתי פרשנות, הבאתי את מה שאני הבאתי לדבר הזה. ואז את מה שאני מביאה,

ואת מה שהיא מביאה, אני מתקשרת. לא רק מה שהיא הביאה, לא רק בהאשמה, אלא, כששלחת את ההודעה, נתקפתי בהלה ופחד, וכעס וזה יצר אצלי מחשבות כאלה וכאלה וכאלה. ורציתי לשתף אותך שזה מה שקרה. ואז יכול להיות שזה ייצור פתח מאוד מאוד אותנטי לשיח שממשיך וגם היא יכולה להביא את הצד שלה, וואלה, כשאני ראיתי את הבן זוג שלך, הוא נורא הזכיר לי, לא יודעת מה, את בנדוד שלי והיה לי מאוד מאוד חשוב לשלוח לו הודעה ואני מתנצלת שלא חשבתי או לקחתי אותך בחשבון כשעשיתי את זה.כאילו, לא יודעת, כל מיני דוגמאות כאלה ואחרות, אבל זה כן מאפשר מרחב בטוח.

ברגע שאני באה ואני מביאה את הלב שלי, את הפגיעות שלי, לא מתוך מקום מסכן, או לא מתוך מקום של, יו, את לא מבינה איך פגעת בי כשעשית ככה וככה, אלא להגיד, כשעשית את הפעולה שעשית, הרגשתי את הרגשות האלה והאלה וזה לאו דווקא מעיד עלייך שאת עשית אותן או שאת גרמת להן, אלא זה הגיע מתוכי.

שם נוצר מרחב שוואלה, אני מרגישה שיש מקום להביע, אני מרגישה שיש מקום לתקשר.

וברגע שאנחנו מביאות את הדברים נקיים כמו שהם, בלי הדרמה ובלי הסיפורים ובלי המשקל ובלי המקום הזה

שאוהב כאילו להוסיף עוד עצים למדורה ועוד כזה, למה עשית ככה, אם כן עשית ולא עשית, אלא פשוט להביא את הדברים נקיים כמו שהם, אז נוצר ניקיון במרחב. זה הרבה יותר פשוט והרבה יותר נעים.

אם ניקח עוד דוגמה, למשל, גם דיברנו על זה קצת לפני, שהעליתי בדף אינסטגרם שלי סטורי, שהייתי בים ומישהו בחר לעמוד ממש כמה מטרים מאחוריי, החוף היה ריק והוא פשוט הסתכל עליי.

ואני בחרתי לגשת אליו ולהגיד לו בצורה מאוד מאוד רכה ונעימה, 'היי, זה לא נעים לי שאתה מסתכל עליי,

מרגיש לי פולשני וחודר לי את המרחב ואני מבקשת שלא תעשה את זה יותר.'

ובאותו רגע הוא אמר, אני רק מגלגל סיגריה ואני הולך' והוא באמת הלך, ואחרי חמש דקות הגיע עוד מישהו.

ועשיתי בדיוק את אותו דבר, אמרתי לו 'היי, זה לא נעים לי', אז הוא אמר לי, 'אני בכלל מסתכל עלייך', אמרתי לו, 'בסדר, בחוויה שלך אתה לא מסתכל עליי, אני רואה את העיניים שלך, פוגשות את העיניים שלי וזה לא נעים לי, זה לא מכבד את המרחב האישי שלי.' ובאמת גם הוא הלך, וקיבלתי הרבה מאוד תגובות של 'מה זה מסוכן ואיך עשית, ואיך את יכולה, ואיזה אומץ'. אם הייתי ניגשת לאותם גברים בבהלה, אם הייתי יוצרת שם דרמה, או אם הייתי מוסיפה לשם עוד סיפורים ועוד פגיעות קודמות שקרו לי בעבר ועוד כאילו הייתי משליכה להם את כל הדעה שיש לי על המין הגברי או וואטאבר לא משנה מה או לאיזה מגזר, אז שם היה נוצר סיפור שהוא הרבה יותר גדול ממה שפרקטית באמת קרה.

ואז הסיפור, גם מבחינה אנרגטית, אם הייתי מביאה את הסיפור הזה, אז גם הם היו מביאים את הסיפור שלהם, של מה הם רוצים ממני, אני חופשי להתהלך בעולם, וזה יכול ליצור מי צודק, מי טועה.

וברגע שאנחנו נכנסים לצדק, מאוד מאוד קשה להגיע לריפוי, אפילו לא לריפוי, אפילו להסכמה הדדית כי אנחנו כל אחד מתבצר בעמדה שלו ואם אני אומרת, 'אוקיי, אתה צודק, אני טועה', זה כאילו אני מפסידה.

רגע להוריד את המונחים האלה שנייה ולהביא את החוויה, להביא את מה שקורה בתוכי. זה שאתה מסתכל עליי זה לא נעים לי, זה לא אומר שאתה סוטה, זה לא אומר שאני אקרא למשטרה, זה לא אומר שאתה אשם

בכל הבעיות שיש לי בחיים שלי, אלא זה פשוט אומר שזה לא נעים לי, זהו, להוריד את הדרמה.

ואז שם גם אצלו הוא מקבל את זה, והוא, אוקיי, אין פה דרמה, אין פה יותר מדי סכנה, אני אקום ואלך, אין פה יותר מדי עניין.

אותו דבר עם חברות, אותו דבר עם בני זוג, אותו דבר עם אמא ואבא. אם אני פוגשת משהו שמפעיל אותי ממש, אני מרגיעה את הבהלה ואומרת את הדברים בדיוק כפי שהם, נותנת לדרמה לרדת. אנחנו לא רוצות דרמה בכללי בחיים שלנו.

היה איזה חבר שאמר לי, 'אבל אי אפשר להיות בזוגיות בלי דרמה, הדרמה מחיה את ה...'

ואני הסתכלתי עליו ואמרתי, 'אוקיי, יש לך עוד תהליך לעבור', כאילו זה עניין של בשלות ובגרות, להבין שדרמה זה משהו שיוצר איזושהי תחושה פיקטיבית של חיות או חיוניות או ריגוש מסוים, אבל זה לא נכון. זה יוצר רק OCD והרס עצמי וכל מיני דפוסים שיש לנו כדי להרגיש חיות. אבל יש חיות בהרבה מאוד מקומות הרבה יותר נינוחים ונעימים ורכים ושלווים.

ניצן: לגמרי. איך את מתמודדת עם המקום שיכול לעלות בסיטואציות כאלה שאנחנו מאמתים מישהו אחר עם רגשות לא פשוטים או עם דברים כאלה? מאיך הוא ייקח את זה? מה אם הוא ייפגע? האם הוא ישנה דעתו אולי עליי באיזשהו אופן? יש איזה חששות טבעיים שעוברים לנו הרבה פעמים בראש במפגש הזה עם רגשות לא נוחים ועם אנשים חיצוניים.

טליה: אז בואי ניקח נניח דוגמה מהחיים שלך. יש משהו ספציפי שאת לא רוצה להגיד למישהו קרוב אלייך, כי את מפחדת שזה יפגע בו. איך היית מתמודדת עם זה נניח לפני חמש שנים?

ניצן: הרבה פעמים לא הייתי אומרת לו והייתי שומרת את זה יותר אצלי או נמנעת או משתמשת בתירוצים, תלוי כל פעם במה בדיוק מדובר, אבל הייתי עושה מה שאפשר כדי להימנע מהסיטואציה שבה אני צריכה לבוא

או להציב גבול או לבוא ולהגיד את הדבר הזה שמפריע לי.

טליה: למה? איך את חושבת שהוא יקבל את זה?

ניצן: או שהייתי חושבת שהוא נגיד יגיב בזה יכול להיות תוקפנות, זה יכול להיות בהאשמות, כאילו בתור... זה עדיין קיים בי במקום מסוים, אבל בטח בגילאים גם יותר מוקדמים ממש יכלתי לראות את הפחד הזה מעימותים, כאילו של לעשות הכל כדי לא להיכנס למצב של עימות, כי אם אני אגיע למצב של עימות מול מישהו אני יכולה להיכנס למצב של קיפאון או מצב שאני ארגיש לא מוגנת, זה כבר היום הניתוחים של ניצן הבוגרת, היא יכולה לבוא ולהגיד, אבל זה גם מצד אחד המקום הזה ומצד שני זה גם המקום של מה הוא יחשוב עליי, אם זה לא יודעת מישהו שהדעה שלו כן חשובה, בין אם זה ברמה האישית, חבר קרוב או חברה, שהם יחשבו עלי משהו מסוים. בין אם זה בטח היום עם הדמות של לא יודעת איך שאנשים תופסים אותי,

אז אולי רגע, הנה, היא לא כזאת מוארת, או לא כזאת מתוקה או לא כזאת חומלת ולבבית, כמו שהיא מציגה את עצמה או כמו שהיא נתפסת עבור רוב האנשים. זה גם משהו שבתחילת הדרך מאוד מאוד ניהל אותי. אז זה הרבה פעמים קשור גם לתדמית וגם לתחושת מוגנות בסיטואציה, פשוט פחד מלפגוש את כל אלה.

טליה: כן, אז בעצם מה שנתת כאן זה שני דפוסים. דפוס אחד שהגיע מתוך פצע של שיאהבו אותי, שיחשבו עליי דברים טובים, שירצו אותי, שיהיה לי מקום מתוך איזושהי הבנה שנוצרה אצלך בילדות, שכשדברים לא נעימים מגיעים מהמקום שלך, זה מעיד עלייך שאת לא בסדר, זה מעיד עלייך שאין לך מקום.

זאת אומרת שאת צריכה להשתנות ולשנות כדי שיקבלו אותך. זאת ההתניה.

והפצע השני זה באמת המקום שאת אומרת, יש לי תדמית מסוימת, ואני רוצה שאנשים...זה סוג של פרפקציוניזם כזה, שיראו אותי בצורה של המדף ולא מאחורי הקלעים. וזה אותו פצע, זה נוגע לאותו מקום.

ושם יש לך איזושהי התניה מסוימת, או הייתה לך לפחות התניה מסוימת, שברגע שאת מביאה את האמת שלך, שברגע שאת מביאה את עצמך בצורה אותנטית, זה פוגע. ולא רק שזה פוגע, זה גם מוציא כעס וזעם,

או מוציא ריחוק מהצד השני. וזו התניה שהיא לא יכולה להיות מאה אחוז נכונה. יכול להיות שזה יקרה, אבל לא תמיד.

וזה ממש לעשות איזושהי עבודה של לפרק את המשוואה הזו ולקחת את המקום הזה של האמת שלי לא שווה לפגיעה במישהו אחר או ליצירת מרחק.

ניצן: אני חושבת שזה גם המון ההבנה של אני לא יכולה לקחת אחריות על רגשות של אנשים אחרים. זה משהו שלקח לי המון שנים להבין, שנורא הייתי לוקחת את המקום הזה של רגע. זה כאילו, אז בגללי הוא ירגיש ככה, וזה שם אותי במקום מאוד לא נוח. אז כמובן גם יש בראש את מה זה אומר עליי, אולי אני בן אדם רע, אולי עשיתי משהו לא בסדר.

אבל אני חושבת שהרבה בעסק גם, אגב לימד אותי, המקום הזה שאני לא יכולה לקחת אחריות, לא על תוצאות של אנשים אחרים, לא על רגשות של אנשים אחרים, לא על פרשנות של אנשים אחרים. כאילו גם אם אני, אני אומרת את זה תמיד גם לאנשים שאני מלווה. גם אם אתם תעשו את זה בצורה הכי יפה, ומנוסחת הכי טוב והכי מתקשרת, מקרבת, והחי באמת זה, אם לבן אדם הזה יש פצע מדמם והוא לא לוקח עליו אחריות, הוא יגיב מתוך הפצע המדמם הזה וזה, וזו הבחירה שלו, וזה המסע שלו, וזה האחריות שלו. וגם אנחנו צריכים לבוא ולדעת להגיד, אוקיי, כאילו אני לא יכולה לקחת בעלות או לפרש את עצמי מתוך העיניים הכואבות של מישהו אחר.

טליה: בול, זה בדיוק זה. זה לדעת לקחת אחריות על המקום שאת מגיעה ממנו. איך את מתקשרת, איך את מסתכלת על הסיטואציה. לקחת אחריות על מה שאת יכולה, מה שבשליטה ובידיים שלך. מה שלא בשליטה ובידיים שלך, את לא יכולה גם לנסות לקחת על זה אחריות, כי אז את תלכי על קליפות ביצים כל החיים שלך ואת לא תאפשרי לעצמך להיות באמת מי שאת. וזה באמת, המקום הזה של, לי זה מאוד מאוד כואב כי זה, אצלי זה משהו שאני נורא נורא מקדמת. להביא את עצמך לא משנה מה קורה, העולם יקבל אותך.

זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לי לשים במרחב שאני יוצרת, זה שיש מקום להכל. גם אם את מביאה דברים שהם לא נעימים, יש לזה מקום. אנחנו נתמודד, העולם נתמודד.

מה שהחברה שלנו עשתה היא בעצם, היא מוקיעה, היא מוציאה. מה שלא נעים, לא פה."צאי מהכיתה, צא מהחדר, את לא יוצאת עכשיו, תקחי מוצץ".

כאילו, זה משתיקים ומוקיעים. וזה הפצע הכי גדול שיש לנו בתור חברה, זה שיהיה לנו מקום. שאנשים ייתנו לנו את המקום שמגיע לנו. אבל זה לא אצל אנשים, המקום הזה. המקום הזה הוא בתוכנו. ואם אנחנו נאפשר לעצמנו מקום להיות ולהביא את האמת שלנו, ולהגיד, וואלה, אני אומרת עכשיו את האמת שלי, יכול להיות שהיא תצא בצורה שהיא פוגעת, אני לא יודעת. יכול להיות שאני אגיד, 'שמעי לא בא לי לשבת היום לבירה' וחברה שלי תפגע. בסדר, זה יכול לקרות.

האם אני יכולה להתמודד עם זה שחברה שלי תפגע? האם אני יכולה להתמודד עם זה שנוצרה פגיעה במרחב שלי? האם אני יכולה לקחת על זה אחריות? האם אני יכולה להתנצל ולהגיד, 'אהובה שלי, אני מבינה שנפגעת מהדבר הזה, ואני באמת באמת מצטערת שנוצרה פגיעה במרחב בינינו, זאת לא הייתה הכוונה שלי.'

ושם לסיים את הסאגה. זאת אומרת, יש הרבה מחשבה שאם מישהי תפגע ממני, אז זה סוף הסיפור. שם יש איזשהו חור שחור כזה, לא היא תיפגע.

אוקיי, אז נפגע, אז נקום ונתמודד ונדייק ונבין מה לעשות להבא יותר טוב, או איך ללמוד מזה. פגיעה לא שווה אסור. כאב לא שווה אסור. לטעות לא שווה אסור. זאת אומרת, יש המון המון התניות בתוכנו שאנחנו נמנעות, נמנעות, נמנעות, לא נותנות, לא מאפשרות, לא מנסות, לא מתנסות. ואז גם אנחנו מסרסות את עצמנו ולא מאפשרות לעצמנו להתבטא בחופשיות בעולם מתוך פחד שזה יכאיב, או שזה יתפוס מקום למישהו אחר.

יש שפע. שפע של מקום, שפע של אפשרויות לתקן, ללמוד, להתנסות מחדש. גם אם אני נכשלת, אני יכולה

לנסות שוב וללמוד מזה. ובאמת להוריד את הדרמה מהרגשות השליליים, או מהמקומות הלא נעימים האלה.

באמת, התחלנו את השיחה הזאת עם לדבר על איך אנחנו מתמודדות עם סיטואציות שהן לא נוחות, והן לא נעימות או רגשות שהן לא נעימים ולא נוחים. זה ממש לקחת את המקום הזה של להגיד, זה חלק מהחוויה

האנושית שלנו בעולם. זה חלק בלתי נפרד. אנחנו לא רוצות לחיות בעולם שהכל נעים לנו והכל כיף לנו. אנחנו לא רוצות לחיות בעולם שהכל "האפי, האפי, ג'וי, ג'וי".

למה? כי אז אנחנו לא נדע להעריך את זה. אנחנו לא נדע לראות את הדבר הזה ולהגיד, וואו, איזה כיף שהוא קיים, כי לא יהיה לנו את הקונטרה. זה אור וצל. אם אני לא אדע שיש לילה, איך אני אעריך את השמש? אם אני לא יודע שיש קור, איך אני אעריך את החום?

אותו דבר הפוך. אנחנו מקבלות את העולם הזה עם אור וצל כי זה חלק מהחוויה השלמה. זה יין ויאנג. ואם אנחנו בוחרות לא לקבל משהו, אז אנחנו בעצם לא מקבלות את כל חוויית החיים. זה נורא דרסטי להגיד, אבל זה כמו אמא שלא מקבלת אחד מהילדים שלה, כי אתה לא יודעת מה, שמן ואוטיסט.

ניצן: [01:01:55] מדברת על זה הרבה, שאי אפשר לשתק באופן סלקטיבי רגש אחד, וברגע ששיתקנו משהו אחד, שיתקנו את כל קשת הרגשות שלנו.

טליה: בדיוק. זה ממש להסתכל על כל החוויות האלה כמשהו שהוא בלתי נפרד מהחוויה האנושית ולקבל אותם. לקבל, אוקיי, להגיד עכשיו יש משהו מאתגר שאני עוברת, אני מקבלת אותו קודם כל. דבר ראשון. זה מה שאני עוברת, זה מה שאני מתמודדת איתו, אני מקבלת את זה, מאפשרת לזה להיות. מה זה לאפשר לזה להיות? לא להתנגד, לא להתכווץ, לא להדחיק, לא להתעלם, לא לשפוט, לא לבקר. פשוט לקבל. זה כזה מונח שהוא מאוד מופשט, אבל זה "Just let it be".

ניצן: זה גם מחבר לזה את תחילת השיחה, שאני חושבת שגם ככל שאנחנו יודעות להכיל יותר כאב

ואי נוחות ורגשות כאלה לא נעימים בתוכנו, אז גם הרבה יותר קל לנו להתמודד איתם בסביבה שלנו, זאת אומרת שאני נורא נבהלת מכאב של חברה ומאיזשהו פחד שלה או איזושהי קנאה שלה, זה בסוף כי אצלי גם קשה לקבל את זה. וכשאני מקבלת את זה בתוכי ואני לא נבהלת מזה, אז גם הרבה יותר קל לי להיות שם מרחב עוטף או מקבל או לא מופעל לפחות מהרגשות האלה אצל אנשים אחרים.

טליה: לגמרי.

ניצן: מדהים. תודה רבה טליה.

טליה: תודה, ניצן. כיף להיות פה.

ניצן: אז אם אנחנו רוצים לסכם את הפרק הזה עם טליה, הנה כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות.

אז התחלנו מזה שהתמרה היא בעצם שינוי של אנרגיה ושל צורה, ושקודם כל אנחנו רוצים להוריד את הפרשנות ואת הביקורת העצמית, להסכים ממש לצלול לקרקעית כי משם אנחנו יכולים להתרומם בחזרה.

דיברנו על לקחת אחריות על השיקוף שאנחנו מקבלים ומקבלות, האם אני מכבדת את עצמי, האם אני נותנת לעצמי מקום, ממש לזהות את הנקודה שנלחצה בכל סיטואציה שמגיעה לנו, וקודם כל לתת מרחב לרגש, שזה יכול להיות על ידי כתיבה, על ידי תנועה, על ידי צעקה, ממש להניע את הרגש החוצה.

דיברנו על המעבר הזה בין למשל שיפוטיות וסלידה למצב של חמלה, וממש טליה נתנו כמה שאלות מנחות להתחיל מבאמת למה, מה יצר את מה שאני מרגישה כרגע? האם יש איזשהו אירוע שמזכיר לי את החוויה הזו, את הרגש הזה, את הפרשנות הזו? מה הזיכרון הכי מוקדם שיש לי של אותו הרגש? וממש גם לשים לב מה זה מעיד עליי, מה זה גורם לי להרגיש? מה אני חושבת שהדבר הזה אומר עליי? ולפרק את הקישור, זאת אומרת ממש לנתק את המקום של "אם אז".

ובמקום הזה, לתת לעצמנו להרגיש עד ההרפיה ועד ההתמרה ואז אנחנו גם לשים לב שהרגש כלפי אותו אדם ששפטנו או שסלדנו מההתנהגות שלו, השתנה, כי משהו בתוכי באמת הסכים להרפות, ופה בעצם קורה הריפוי.

דיברנו על זה כשאנחנו רוצים לתקשר עם מישהו, משהו שקשור לאחד מהרגשות שאנחנו חווים כקשים, קודם כל אנחנו רוצים להרגיע את הבהלה, ממש לבוא ולהניח יד אפילו על הלב, ולהגיד, הכל בסדר, אני איתך. לפעמים זה לאפשר זמן, לפעמים זה לחקור מה באמת קרה כאן, מה המפגש בינינו יצר, מה אני הבאתי בגם לאותו מפגש, לקחת אחריות על הצד שלי בתוך הסיפור, וגם את המקום הזה לתקשר.

למשל, להגיד, 'כששלחת את ההודעה, הרגשתי כעס, ורציתי לשתף אותך שזה מה שקרה.'

והכי חשוב גם בסוף לזכור שאנחנו לא יכולים וגם לא רוצים לקחת אחריות על הפרשנות ועל הרגשות של הצד השני. כל אחד מגיע עם המטען שלו, עם תת המודע שלו, עם האמונות שלו, עם הערכים שלו, ואנחנו לא יכולים לבוא ולשנות. אנחנו יכולים לעשות את המקסימום מתוך הצד שלנו ולתקשר את זה, אבל לזכור שהצד השני יש לו את השיעורים שלו ואת המסע שלו וזה גם האחריות שלו לבוא ולטפל בפצעים המדממים שלו. ולא לקחת את זה יותר מדי עלינו,

אז אנחנו ממש מקוות שנהנתם ונתרמתם מהפרק הזה, ואם כך היה, ממש נשמח שתשתפו אותו ברשתות החברתיות עם אנשים שאתם אוהבים כדי שהידע החשוב הזה יגיע לעוד אוזניים שצריכות אותו.


תודה לכם שהאזנתם, ונתראה בפרק הבא.



47 views0 comments

Comments


bottom of page