הבית האופטימי: הפודקאסט - פרק 3: תנועה מביאה תנועה

בפרק השלישי נדבר על כמה קשה להכניס הרגלים חדשים לחיים, ומה צריך לעשות כדי להתחיל לתרגל את השינוי. נשמע איך קשורים ארבעת המינים לכל העסק הזה, מה קרה כשהגעתי לסדר עם גלית, ואיזו עצה נתתי לדפנה ששונאת לפרוק מזוודות (לכל שבת יש מוצאי שבת, חברים). וגם, איזה מילים אפשר להוסיף למשפטים שלנו, כדי שיהיו פחות "מוחלטים" ויותר מניעים לפעולה. מחכה לכן, אז בואו. יהיה כיף.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/07/2023.

‏[פעמון מצלצל]

‏כל מה שהיה קשה זה להתחיל את הדבר הזה, אבל ברגע שמתחילים הדבר הזה כבר קורה. זאת אומרת, תנועה מביאה תנועה.

‏[דפיקה בדלת, צלצול פעמון כניסה]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏ברוכים וברוכות הבאות לפודקאסט "הבית האופטימי". אני שירלי אבנון קרייזל, מחברת הספר "הבית האופטימי" שהוא מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית. אני מרפאה בעיסוק ומנחת קבוצות בתחום בריאות הנפש, מסדרת בתים ומעצבת פנים. הפודקאסט הזה מיועד לכל מי שרוצים ורוצות לשפר את מערכת היחסים עם הבית שלהם, לאלה שמרגישים קרובים אל הבית ומחוברים אליו, לאלה שמתקשים עם התובענות שלו ולא יודעים מאיפה להתחיל, ולכל מי שביניהם.

‏זה פודקאסט על הבית - הפיזי והרגשי. אני מזמינה אתכם לבלות איתי, לחשוב איתי, להתלבט איתי, אולי גם ללמוד משהו חדש. אתם יכולים לשלוח לי שאלות שמעסיקות אתכם בעניין הרחב הזה. ואם אתם מכירים מישהי או מישהו שאתם חושבים שהפרק הזה יכול להועיל לו, לשמח אותו, פשוט תשלחו לו אותו. יאללה, מתחילות.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏אוקיי, אז אנחנו כבר בפרק השלישי שלנו. אתם יודעים, אפשר להגיד, אנחנו כבר בפרק השלישי ואפשר גם להגיד אנחנו רק בפרק השלישי, ושני המשפטים האלה יהיו נכונים. אני אומרת את זה כי היום אני רוצה לדבר איתכם על הכנסת הרגלים חדשים לחיים - כמה זה מאתגר הדבר הזה. למשל, הפודקאסט הזה. אני רוצה לעשות אותו. אני בוחרת בזה, בא לי על זה, אף אחד לא מכריח אותי. זה ממש משהו שכאילו מתחשק לי לעשות אותו. אני מרגישה שיש לי מה להגיד, אני מרגישה שבא לי להגיד את זה, אני מקבלת ממכם תגובות ומבינה שיש גם מי שרוצה לשמוע, אבל להכניס את הפודקאסט הזה לתוך החיים שלי, זה מאתגר אותי.

‏נתחיל מזה שכשהתחלתי אז אמרתי לעצמי, "שירלי, אל תקפצי יותר מדי גבוה" - זה, כבר סיפרתי לכם משהו על זה בפרק הקודם - "תעשי את זה הכי-הכי פשוט, תעשי את זה מהבית, פעם בשבועיים, בקטנה, יהיה לך מיקרופון, תחברי אותו למחשב כל פעם שיהיה לך איזה משהו להגיד פשוט תקומי, תלכי למטבח, תדליקי את המיקרופון - בום, תגידי". קל. כזה. אבל הנה, עברו יותר משבועיים ולא העליתי פרק. עכשיו, אני יכולה להגיד לעצמי, "נו באמת, את לא רצינית, את לא עומדת בהחלטות שלך. אנשים יושבים, מחכים לך". מישהי אפילו כתבה לי איפשהו שהיא רוצה פרק בשבוע. עכשיו, יכול להיות שמתישהו עוד יהיה פרק בשבוע, לא יודעת, יכול להיות שיהיה תקופה שזה כל מה שאני אעשה או שאני לא יודעת מה, זה יהיה כל-כך כזה בתוך החיים שלי, שזה יהיה… אני אעשה את זה נורא-נורא בקלות בלי להרגיש שזה איזה אירוע מיוחד שאני צריכה להיערך אליו. שזה כאילו איזה משהו כזה על הדרך. אבל אני עוד לא שם, אני ממש עוד לא בדבר הזה, שזה אירוע בקטנה שאני שנייה קופצת למטבח, מדליקה מיקרופון ויאללה.

‏עכשיו, בגלל שעברו יותר משבועיים מאז, מאז הפרק הקודם, אני ממש מרגישה שאני כאילו צריכה שוב להתניע מחדש את כל הדבר הזה, ואני מרגישה שזה, שזה נורא קשה לי, שיש לי איזה מחסום. השבוע, כל יום דחיתי את זה מיום ליום, כאילו, שמתי את זה ביום ראשון ואז העברתי את המשבצת הזו ביומן לשני, שלישי. עכשיו יום שישי, נגמר השבוע. ועכשיו גם הבית שלי ריק. אז התירוץ הזה שכל יום אמרתי לעצמי, "טוב, אין פה שקט, הילדים כבר בחופש, עודד בבית" - אין את הסיפור הזה, אף אחד לא בבית. דממה. הבית ריק ושקט. אז היום איך שקמתי בבוקר התחלתי, אמרתי, "טוב, היום, היום ברור, ברור - הבית ריק, הבית שקט, היוווום את מקליטה פרק בפודקאסט. יופי".

‏ואז כמובן הייתי חייבת לעשות איזה סידור, סידור בוקר של הבית, כי כאילו אי-אפשר להקליט פודקאסט על סידור הבית בבית כאילו מבולגן, גם אם הוא רק מבולגן קלות. לא, לא בא לי להסתכל על זה, אני מרגישה שזה לא מקצועי מצידי, חייבת לסדר רגע את הבית. אחר-כך יש פה את אלטון, הכלב שלנו, היה צריך לרדת איתו עם המסכן, אז התלבשתי ואז ירדתי איתו, ואז צלצל איזה שליח אמר לי שהוא צריך להביא איזה משהו, ואז אמרתי, "טוב, אני לא אתחיל עוד את הפודקאסט, עוד שנייה אני אצטרך לרדת למטה בשביל לקחת דברים מהשליח". אז חיכיתי. לא מתחי… לא מתאים להתחיל. ואז, טוב, כמובן קפה, בכל זאת בוקר, אני לא יכולה להישמע כאילו הרגע התעוררתי, ואז אמרתי, "רגע חכי, רגע, חבל לא לשים איזה מכונת כביסה בזמן הזה פה". יש, יש לי בוקר שלם, יש פה כביסות. טוב, הלכתי, שמתי כביסה, שמתי מכונת כביסה, ראיתי שיש לי דברים שאני רוצה להשרות. תשמעו, אני גם משרה פה ושם, אתם יודעים. אז הלכתי, השריתי. ואז אמרתי, "רגע, שנייה, אני רעבה, אי-אפשר להקליט פודקאסט על בטן ריקה". בקיצֵר, הכנתי לי שתי פרוסות, השקעתי - אבוקדו, חביתה, אל תשאלו. טוב, אז אמרתי, "טוב, רק תחברי את המיקרופון למחשב, תסדרי לך את העמדה". ואז תוך כדי שאני עושה את זה אני נזכרת שאני בעצם רציתי לשמוע עוד איזה פוד… עוד, עוד איזה פרק בפודקאסט של מתן חכימי - "תחושת בטן" שאתם בטח מכירים, והיה פרק אחד או שני פרקים למעשה, שהוא מראיין את ניב פרן, ואחד מהם זה ממש פרק על שינוי הרגלים ששמעתי אותו מזמן ונזכרתי גם שהיו בו דברים שככה נראו לי מתאימים גם לנושא שלנו, ואמרתי, "טוב, בואי, בואי תשמעי את זה עוד פעם כי, תרענני רגע", אז שמעתי את זה במהירות אחד וחצי, כדי להרגיש שאני מנצלת טוב את הזמן.

‏בכל אופן, מה אני רוצה להגיד לכם? אני יכולה להגיד לעצמי שאני דחיינית, שאני גם עלובה ופתטית. אני יכולה להגיד כל מיני דברים, אבל אני לא, כי הנה אני פה, מקליטה לכם את הפרק, הרגע הזה הגיע. לפעמים, פשוט צריך עוד קצת זמן בשביל להבשיל.

‏[מוזיקת רקע]

‏אממ, אז היה לי איזה רעיון שבעצם כל הדבר הזה של לרצות לעשות דברים ולעשות אותם, [מוזיקת רקע מסתיימת] אז זה כזה כמו שיש את ארבעת המינים. אז אני רוצה לספר לכם את הארבעת המינים שלי, של עשה… של "רוצֶה ועושֶׂה". אז כמו שיש בארבעת המינים את אה, אתם מכירים - אתרוג, לולב, הדס וערבה, אז יש לנו אחד שיש לו טעם ויש לו ריח, ואחד שיש לו טעם ואין לו ריח, ואחד שיש לו ריח ואין לו טעם, ואחד אין לו טעם ואין לו ריח. סבבה? אז ב"רוצָה ועושָׂה" יש לי "רוצה ועושה", "רוצה ולא עושה", "עושה ולא רוצה", ו"לא רוצה ולא עושה".

‏עכשיו, אני צריכה להסביר. "רוצה ועושה" זה כל הדברים שאני רוצה ועושה - רוצה לעשות פודקאסט ועושה, רוצה לעשות הרצאות ועושה, רוצה לכתוב כותבת, רוצה… לא משנה - להתלבש בבגדים שחורים, גדולים ויפים ומתלבש… לא יודעת מה, כל מיני דברים שאני פשוט עושה אותם ואני רוצה אותם. יש חיבור בין שני החלקים האלה.

‏יש לי דברים שאני רוצה לעשות ולא עושה ואנחנו נרחיב על זה אחר-כך. למשל, אני רוצה לעשות ספורט - למרות שאני שונאת את המילה ספורט, לכן אני כבר עכשיו מחליפה אותה במילה "תנועה" - אני רוצה לזוז, אוקיי? לזוז - לא ספורט. אני לא מתכוונת לעשות מרתון ולא טריאתלון, אבל אני רוצה לזוז ואני מתקשה שמה, אחרי זה אני ארחיב על זה. אז זה, למשל, משהו שאני רוצה ולא עושה.

‏יש דברים שאני עושה ולא רוצה, למשל, אממ… אני יודעת? אני לא אוהבת לקום בבוקר עם שעון מעורר, אני שונאת את זה, זה בעצם החלק השנוא עליי ביותר ביום - שהשעון המעורר מצלצל. יש לי שמה קושי נורא גדול. אבל אלה החיים - לפעמים צריך לקום עם שעון מעורר, זאת אומרת, רוב ה… רוב, רוב הזמן בשנה זה מה שקורה, ואני עושה את זה למרות שלא בא לי.

‏ויש דברים שאני לא רוצה לא עושה. נגיד אממ, אני יודעת מה? לגהץ. לא רוצה לגהץ, אין לי שום עניין בדבר הזה ואני גם לא עושה את זה. אז שמה כאילו אין בעיות. ב"רוצה ועושה" וב"לא רוצה ולא עושה" אין שום בעיה.

‏אני היום רוצה שאנחנו נתמקד רגע יותר בחלקים של "רוצה ולא עושה", כי זה כמובן מתחבר לנושא הזה של הטיפול בבית, ותכף אני אדגים לכם.

‏[מוזיקת רקע]

‏כשאני נכנסת לבתים של אנשים שהם מתקשים עם סידור הבית, בתים עם… בתים מבולגנים, [מוזיקת רקע מסתיימת] אנשים עם הפרעות קשב או עם קשיים כאלה ואחרים סביב הטיפול בבית, אז הדרך שלי בעצם להתחבר לקושי שלהם, ולא לבוא כזאתי יהירה ומתנשאת, [בטון מלגלג] "בוא'נה, מה זה כל-כך קשה לכם? כזה קל לסדר את הבית". אני לא באה מעמדה כזאתי של "לי קל ולכם קשה".

‏אז מה אני עושה? אני בעצם מתחברת למקום הזה דרך המקומות שקשים לי. לי, למשל, מאוד-מאוד קשה להכניס תנועה לחיים, או ספורט או איך ש… איך שתקראו לזה. כאילו, זה משהו שאני רוצה לעשות אותו. כמו שאנשים רוצים שהבית שלהם יהיה מסודר, הם רוצים שזה יהיה להם יותר קל, הם רוצים שזה יהפוך להיות חלק מהחיים. גם אני רוצה שזה יהפוך אצלי להיות חלק מהחיים, של אני קמה ואני שמה נעלי התעמלות ואני יורדת ואני עושה סיבוב בשכונה, והכל קל, קטן, ואני הולכת ואני עושה יוגה ואני עושה פילאטיס, ואני עושה את כל הדברים האלה. אני נורא רוצה את זה. אבל כנראה שאני גם, גם לא רוצה את זה, או… בכל מקרה, כרגע אנחנו נתעסק, נתמקד בדבר הזה שיש לי שמה משהו שקשה לי. קשה לי, מכל מיני סיבות שאנחנו לא ניכנס אליהם עכשיו, אבל קשה לי להתניע את הדבר הזה. אבל עדיין זה מין משהו כזה, כמו איזה מין… לא יודעת אם מחשבה טורדנית, אבל זה משהו שמעסיק אותי מאוד. אני רוצה לעשות את זה, למה אני לא מצליחה לעשות את זה? אז כמובן אני לא מדברת על זה שפעם היה לי כמובן מנוי לחדר כושר. אתם יודעים מה קורה עם מנויים לחדר כושר, זה מנוי. יש לךְ את ה… יש לךָ את המנוי, זה יורד ב… כל חודש באשראי וזהו. אבל זה לא, זאת אומרת, זה לא ממש באופן ישיר משפיע על הגוף, זה שעשית את המנוי. אז אוקיי, זה כבר הבנו מזמן, שלום.

‏אחר-כך אמרתי פילאטיס. פילאטיס. אני צריכה לעשות תנועה, אבל כאילו שיש בה גם שכיבה, אוקיי? פילאטיס או יוגה. יוגה נשית. גיליתי את היוגה הנשית. מי שלא מכירה, כדאי לכם ממש להכיר את זה. יש שמה הרבה-הרבה את התנוחה הזאת… כאילו, יש את הפוזיציה של השכיבה. אני רציתי שזה יהיה משולב בתוך האירוע הזה של התנועה, וניסיתי את הדבר הזה. אז למשל, מצאתי איזה מין אה כזה סטודיו מאוד-מאוד מגניב, ומעוצב, ויפה, בפילאטיס… לפילאטיס בכפר סבא, עם המון-המון שעות והמון זה, ואת יכולה לבוא בשעה הזו ובשעה הזו וזה סופר גמיש וככה. עשיתי שיעור ניסיון - הצלחתי להביא את עצמי לשיעור ניסיון - מצא חן בעיניי, עשיתי מנוי. יופי, עשיתי מנוי. ואז צריך כזה להירשם באפליקציה. ואז שמתי לב שאני נרשמת. אני בהחלט נרשמת, אבל בזה זה מסתכם. אני נרשמת באפליקציה ואז כאילו אני אומרת לעצמי בבוקר, "טוב, [מצקצקת] מה ב… אני לא בן-אדם של בוקר".

‏ואז ככה, כמה פעמים זה לא קורה ואז אני אומרת, "תנסי בערב". קובעת באפליקציה בערב והכל, ואז אני אומרת, "טוב, אני גם לא בן-אדם של ערב". גם נורא-נורא קשה לי לצאת מהבית בערב, קשה לי גם לצאת מהבית בבוקר. זאת אומרת, אני כרגע לא בן-אדם של ערב ולא של בוקר. בצהריים אין שמה… יכול להיות שאם היה שם בצהריים זה היה פותר את כל העניין, אבל אין שם. בצהריים הם אה, יש להם שם שעות מנוחה [צוחקת] בסטודיו. בכל אופן, העניין הזה לא עבד. זאת אומרת, אני איזה חודשיים-שלושה שילמתי מנוי והייתי אולי, לא יודעת מה, אולי פעמיים-שלוש כזה במצטבר. אממ, אז זה לא הלך.

‏אחר-כך אמרתי, "טוב, אולי לא פילאטיס, אולי באמת יוגה נשית, ויש איזה מורה מעולה אה, פה, שעושה שיעורים ב'סילו' בהוד השרון, שאני נורא אוהבת את המקום הזה, המקום מהמם, מורה מעולה, בואי תלכי". כמובן, נרשמתי, שילמתי. זאת אומרת, בחלק הזה זה מאוד-מאוד פשוט לי. החלק הזה של להירשם ולשלם זה קורה אצלי בלי בעיה. אני עושה את זה ממש בלי… כלום, זה לא דורש ממני בכלל מאמץ, אני פשוט עושה את זה. אבל גם לשם לא הלכתי. זאת אומרת, הייתי רשומה ושילמתי וכאילו תפסתי מקום… תפסתי מזרן, אבל המזרן נשאר פנוי שם. כן?

‏[לוקחת נשימה עמוקה] ואז אמרתי לעצמי, "אוקיי, מה בעצם כל-כך קשה?" קשה לי לצאת מהבי… אני מ… ברגע שאני מבינה שקשה לי נורא לצאת מהבית, קשה לי, לא משנה מה, לא משנה כאילו, משלמת, בוקר, ערב, זה לא… קשה לי לצאת מהבית. כאילו, אני צריכה שהדבר הזה יבוא אליי הביתה.

‏בקיצר, אני מספרת לכם סיפור שהפואנטה שלו עדיין אין אותה עוד… עדיין. כאילו, זה עדיין בהתרחשות, אבל אני משתפת אותכם בזה כי, כי זה הסיפור. בכל אופן אממ, אז מה שקרה זה שהחלטתי שאני פשוט מביאה מורה פרטית ליוגה נשית אליי הביתה. עכשיו, אם היא תבוא אליי הביתה, אני, ברור שאני אני אפתח לה את הדלת, כן? זה לא… אין מה לעשות. וזה מה שעשיתי. אמרתי, "כאילו, ככה את בעצם מדלגת על כל ה… על כל המכשולים האלה ש… על כל ה… על כל הקשיים שלך. היא תבוא, זה ביומן, תפתחי לה את הדלת ואז כשהיא תבוא לא יהיה שום דבר חוץ מיוגה נשית. פשוט, במשך שעה זה מה שאת תעשי". וזה הצליח. זאת אומרת, אני מספרת לכם כבר אחרי שעשיתי כמה וכמה שיעורים של יוגה נשית פה בבית, בלי לצאת מהבית. עכשיו, אני כבר הרג… אני מרגישה שאני יכולה לעבור שלב, ואתמול אני עשיתי שיעור פרטי - עדיין פרטי, כן? - כי אם זה קבוצה אני מתקשה להתחייב כי אני יודעת שהשיעור מתקיים בכל מקרה, גם אם אני לא באה, לא שמחכים לי, השיעור קורה. אבל אם זה שיעור פרטי, מחוץ לבית, אתמול הצלחתי לעמוד בזה, ועכשיו אני מנסה לעשות שיעורים פרטיים מחוץ לבית. אחר-כך, שאני ארגיש שאני כבר על זה, ושזה ממש כיף לי והגוף שלי כבר, כאילו, זה הרצון והפעולה בעצם הם מתחברים, אז אני אוכל לעבור ולעשות אולי שיעורים בתוך קבוצה, שזה מה שאני רו… לשם אני רוצה להגיע, אוקיי? אז זה גם כן איזשהו תהליך כזה, אבל אני, אני מנסה כל הזמן להיות בהקשבה - מה קשה לי ואיך אפשר לעבור את המכשול הזה.

‏כל הסיפור הארוך הזה עליי ועל התנועה שאין לי, ושאני רוצה שתהיה לי, מתחברת [כך במקור] לדבר הזה של לפעמים נורא-נורא-נורא קשה. רוצים מאוד לסדר את הבית, רוצים להתחיל בפעולה הזאת, זה נורא-נורא קשה לעשות את זה לבד. לפעמים, צריך לעשות את זה עם מישהו. עכשיו, המישהו הזה יכול להיות מסדרת מקצועית, אבל זה גם יכול להיות חברה שבאה לעשות את זה. זאת אומרת, פשוט לא להיות לבד בדבר הזה, ולהיות מחויבים באופן הזה שיש [מוזיקת רקע] עוד מישהו שנמצא איתכם בתוך הדבר הזה ועוזר לכם לצאת לדרך.

‏תכף עוד דוגמאות.

‏אה, אז השבוע אני הגעתי לגלית שהזמינה אותי לסדר את המטבח. [מוזיקת רקע מסתיימת] היא רצתה נורא לסדר את המטבח, היא מדברת על זה כבר איתי, היא מתכתבת איתי על זה אולי חצי שנה. אממ, שלפעמים זה לוקח זמן, כן? אני רוצה להגיד לכם, לפעמים זה לוקח זמן עד שמבשילים, כמו שאתם כבר מבינים את הדבר הזה, אתם גם מכ… מכירים את זה בעצמכם. וחצי שנה וכל פעם קובעות ואז דוחות וזה וזה. קיצר, הגיע הרגע, הגיע היום, באתי. הגעתי אליה. ואיך שבאתי היא אמרה, "בעצם, אני לא רוצה לסדר את המטבח, בעצם אני רוצה לסדר את המחסן". אוקיי. בסדר. נסדר את המחסן. "זה הכי דחוף לי, זה הכי בוער לי, זה הכי מעיק עליי", סבבה. ואז היא מציעה לי לשתות כוס מים. יושבות, שותות כוס מים. ואז היא אומרת לי, "אולי קפה?" אני אומרת לה, "יאללה, קפה". עושה קפה. ואז אנחנו אומרות, "טוב, קפה, אולי נצא ל… החוצה, לחצר, נעשן ביחד סיגריה". מעשנות סיגריה. מגיעה הבת שלה, מספרת סיפורים. קיצור, אני רואה שבעצם שתינו כבר בתוך הדבר הזה של אה, כן, אנחנו מאוד מתקשות להיכנס למחסן. בעצם, הרגע הזה שבו אומרים, 'יאללה, קמות עכשיו מהקפה והסיגריה ועוברות לסדר את המחסן', זה הרגע הכי קשה בתוך הפעולה. זאת אומרת, רק צריך באיזשהו רגע להגיד, 'עכשיו קמים ועוש…' כמו כמו עם השעון הזה שבסוף בסדר, יצלצל השעון, בסוף צריך לקום מהמיטה. היום הזה צריך להתחיל. אז אמנם זה קשה, אבל ברגע שקמים זהו, התחיל היום, כבר אין יותר, הקושי הזה כבר מאחורינו.

‏ואז אנחנו בעצם קמות ונכנסות, והרגע הזה של תחילת הפעולה שעדיין מאוד אה… הכל נורא מקרטע ולא בדיוק יודעים מאיפה מתחילים, זה הרגע הכי קשה, אבל הרגע הזה עובר. הוא עובר. אחרי כמה דקות, אנחנו כבר בתוך הפעולה, והתנועה כשהיא כבר קורית, אז היא פשוט קורית, יש כבר תנועה. ואנחנו מסדרות… סידרנו, אני יודעת מה? ארבע-חמש שעות. וסידרנו מהמם והעפנו מלא-מלא דברים, וזה סופר-מתגמל וממש משכר, בכ', כאילו, זה כאילו זה היי, לסדר. זאת אומרת, שכבר עושים את הדבר הזה, זה פשוט, באמת, זה פאן לא נורמלי, וצילומים וצחוקים ו… ותחושת אה, סיפוק וגאווה והכל.

‏ומה שקרה מאותו יום, זה היה השבוע ביום שני, מאותו יום, כל - יום, אותה גלית שולחת לי תמונות של דברים אחרים שהיא סידרה. היא סידרה את המגירה הזו והיא סידרה את המדף הזה והיא סידרה את הפינה הזאת, כאילו היא כבר בתוך הפעולה. זאת אומרת, כל מה שהיה קשה, זה להתחיל את הדבר הזה, אבל ברגע שמתחילים הדבר הזה כבר קורה. זאת אומרת, תנועה מביאה תנועה. תזכרו את הדבר הזה. הכי קשה זה להתחיל, אבל רק צריך לעבור את הדבר הזה של ה-להתחיל, ואז אנחנו כבר שם.

‏סיפור אחר, גם הוא מהשבוע. אממ, היה לי ביקור… עשיתי איזה ביקור בית. אני נוסעת ועושה ביקורי בית ממש בכל מיני מקומות בארץ, לאנשים שרוצים רק שאני אבוא ויסתכל ביחד… נסתכל ביחד על הבית, נפתח ארונות, מגירות, נסתכל על גם על דברים שקשורים לסידור, גם על דברים שקשורים לעיצוב. עיצוב בקטנה, כן? אני לא מדברת על תכנון מחדש של המטבח ושבירת קירות. כאילו, דברים כאלה לייט, אבל שהופכים את החיים בבית ליותר טובים ונעימים. והיה לי ביקור כזה שהוא היה מאוד-מאוד חגיגי, עם משפחה קטנה של אימא, אבא וילדה בת 10, שכולם השתתפו בפגישה, וכולם חיכו לי נורא, וכל אחד היה לו רשימות, ממש כל אחד היה לו פנקס קטן ביד עם דברים שהוא רצה לדבר עליהם בבית, דברים שמפריעים לו ושחסרים לו. ועברנו חדר-חדר וממש מגירה-מגירה ודיברנו על כל הצרכים ועל דברים שקורים ועל דברים שלא קורים ושאולי יקרו, וככה, ממש, פגישה שהיה בה הרבה מאוד תוכן וגם הרבה התרגשות של כולם.

‏ולמחרת, האישה בבית הזה, היא כתבה לי שהיה נהדר וככה וככה. היא כתבה לי שהיא נורא-נורא מוצפת ואין לה מושג ממה להתחיל. עכשיו, באמת לפעמים זה נורא מציף, כל הדברים האלה שרוצים, לא משנה על מה מסתכלים בבית, ויש המון במה להתעסק ולא יודעים מאיפה להתחיל, וקודם כל צריך לתת לדברים רגע לשקוע. בעיניי. כאילו לתת לזה רגע… להיות עם זה רגע, ואז להתחיל מאיפה? מהדבר - שהכי - קל. מהדבר שהכי קל להתחיל ממנו. ולריה, חברה שלי, אממ לימדה אותי השבוע אממ מִשפ… מין ביטוי כזה שלא הכרתי, אה, "Pick up the lowest apple in the tree". כאילו, להתחיל מלקטוף את התפוח הכי נמוך בעץ. זה שהכי קל להגיע אליו. לא צריך להתחיל מלטפס עכשיו להביא סולם ולהגיע ל למקומות שמאתגרים אותנו. אלא זה שאנחנו רק מושיטים יד וקוטפים את התפוח.

‏ויכול להיות שהדבר הזה ידבר אל חלק מכם - להתחיל ממשהו שהוא פשוט וקל. וכשאנחנו מתחילים מפשוט וקל - כל אחד והפשוט והקל שלו, כן? - אממ, ואנחנו עושים פשוט וקל אחד, ואז עוד פשוט וקל ועוד פשוט וקל, ואנחנו בעצם מתחילים ככה לצבור חוויות של הצלחה - עוד אחת ועוד אחת, ופתאום זה מצטרף לאיזה משהו ככה יותר אה, עם איזה נפח, ואולי כבר זה נותן… יש לנו איזה מוטיבציה ועניין ותחושה כזאתי של הצ… של חוויה של הצלחה שהנה אני יכולה, יכולה לאתגר את עצמי במשהו קצת יותר, כמו שאני סיפרתי לכם קודם - שאוקיי, אני כבר מבינה שזה נעים לי לעשות את היוגה הזאת בבית, אז אולי אני אנסה עכשיו לעשות אותה בחוץ, אבל עדיין פרטי. ואחר-כך שאני אצלי… ירגיש שזה גם כבר קל לי ואני על זה, אולי אני כבר אצליח להתחייב לקבוצה, ולעשות את זה בצעדים קטנים. צעדים קטנים, חוויות של הצלחה.

‏[מוזיקת מעבר]

‏אה… הייתה לי לפני כמה זמן שיחה עם דפנה, חברה שלי שחזרה מחו"ל, וצילמה לי או סיפרה לי, לא זוכרת איך זה בדיוק היה, אבל היא סיפרה לי שהיא שונאת לפרק מזוודות כשהיא חוזרת מחו"ל - אני מאוד מתחברת לזה, נראה לי מלא ש… מלא אנשים שונאים לפרק מזוודות - ומה שהצעתי לה זה גם, זה בדיוק בדבר הזה - לעשות את הכל בפעולות… לפרק את זה לפעולות הכי-הכי-הכי קטנות שיש. נגיד המזוודות, נגיד צריך לפרק מזוודות, אוקיי? אז להתחיל מזה - עכשיו כל מה שאני עושה זה רק להביא את המזוודות לחדר שינה. זה כל מה שאני עושה, זאת הפעולה. ואז, אחרי זה, אני עושה עוד פעולה אחת שזה רק לשים את המזוודה על המיטה. ואחר-כך אני מגיעה ורק פותחת את הריצ'רץ'. ואחר-כך אני מגיעה ורק פותחת את המזוודה, לשתיים כזה, כמו פורסת אותה. ואז אני רק לוקחת את הבגדים שצריכים כביסה ומכניסה אותם לכביסה. בקיצור… ואחר-כך אני מוציאה רק את החולצות הנקיות שצריכות לחזור לארון ומחזירה אותם. פשוט לפרק את זה לגורמים הכי-הכי קטנים, שלא יבהילו אותי. כי להגיד עכשיו "לפרק מזוודות" זה אללה יסטור, למי יש כוח לדבר הזה? זה מעיק. אבל אם אני פורטת את זה להכי-הכי פעולות הכי פיציות, שאולי נראות אפילו דביליות, אבל לא משנה, בסוף זה קורה, זאת אומרת, זה הולך ומתקדם. כל פעם אני חושבת רק מה הפעולה הבאה. אוקיי? זה כמו נגיד לעשות כביסה, לעשות כביסה זה חתיכת, "אויש, למי יש כוח לזה?" אבל אם אני מתחילה ברק… עכשיו אני רק שמה על הרצפה, אני מוציאה מהסל כביסה את כל מה שאני רוצה לכבס. כך אני עושה, אני שמה את זה על הרצפה. אחר-כך עם הרגל אני גוררת את זה קרוב למכונת כביסה. אחר-כך אני אומרת, "רק תפתחי את הדלת של המכונת כביסה, תכניסי פנימה את הדברים". אחר-כך, "רק תשימי את החומרים ותפ…" כאילו, אתם מבינים? אני פשוט עושה את זה בפעולות קטנות, לא בפעולה אחת רצופה. ואז, כאילו, זה בסוף קורה, אתם מבינים? הכל קורה. אבל לאט-לאט. כי ה"מהר-מהר" הזה הרבה פעמים משאיר אותנו באיזה מין שיתוק כזה, של כאילו - אין לי כוח, זה הכל נראה נורא גדול ומפחיד, [מוזיקת רקע] אני מנסה שזה לא יהיה גדול ומפחיד, שזה יהיה קטן ואפשרי.

‏אה, לפני כמה זמן ראיתי באיזה משהו ב… ראיתי באינטרנט אממ, מישהי דיברה על המילים, [מוזיקת רקע מסתיימת] "להכניס את הדברים שאני רוצה לעשות ולהוסיף להם more ו-less". זאת אומרת, לא להגיד, למשל, "אני רוצה לעשות ספורט", אלא להגיד, "אני רוצה לעשות יותר תנועה". לא להגיד, "אני רוצה שהבית שלי יהיה מסודר", אלא להגיד, "אני רוצה שהבית שלי יהיה יותר מסודר". לא להגיד, "אני לא רוצה לאכול שוקולד", אלא להגיד, "אני רוצה לאכול פחות שוקולד". פשוט להוסיף את המילים יותר ופחות לדברים שאנחנו רוצים לעשות. ואז יש בהם את היחסיות הזאתי, אין בהם את המוחלטות. דברים מוחלטים הם דברים שהם הרבה פעמים נורא מכווצים אותנו ומכניסים אותנו לאיזה שחור ולבן כזה, של או שאני עושה, או שאני אוכלת עכשיו מושלם והכי בריא וככה, או שאני אוכלת חרא. זה לא, לא צריך להיות ככה. אני צריכה להכניס את היחסיות לתוך הדבר הזה. אני רוצה לעשות יותר ממשהו או אני רוצה לעשות פחות ממשהו [מוזיקת רקע] - mores ו-less כאלה. נסו את זה גם.

‏גם היום אני אסיים בשיר של עידית ברק. [מוזיקת רקע מסתיימת] כבר שמענו שיר שלה בשבוע שע… בפרק הקודם, אבל יש לה פשוט שירים נהדרים והרבה מהם אה, ככה, אני מרגישה שככה מאוד מדברים את השפה ש… את הדברים שאני מתעסקת בהם. אה, ולשיר המקסים הזה קוראים "צעדים".

‏"אַל תֹּאמְרוּ

‏שֶׁרַק הַצַּעַד הָרִאשׁוֹן קָשֶׁה.

‏גַּם הַצַּעַד הַשֵּׁנִי

‏וְהַצַּעַד הַשְּׁלִישִׁי קָשִׁים,

‏וַאֲפִלּוּ הַצַּעַד הָעֲשִׂירִי.

‏הַדֶּרֶךְ הוֹפֶכֶת קַלָּה

‏כְּשֶׁמַּפְסִיקִים לִסְפֹּר."

‏[פאוזה]

‏זה בדיוק-בדיוק הדבר הזה שאנחנו מדברים עליו, על הרגלים. זה לוקח זמן עד שההרגל נטמע בחיים והופך להיות מן non issue כזה, שפשוט קורה. אבל בהתחלה אנחנו עוד בספירה של הצעדים, בדבר הזה שאני אומרת: כן, הנה, פרק שלישי. שבי, תעשי, חברי את המיקרופון, תעשי שיהיה שקט, אכלת, שתית, המכונת כביסה עובדת, הכל כבר קורה [צוחקת]. [מוזיקת רקע] אז הנה, הנה זה הגיע, והנה זה גם הסתיים. יש לנו פרק שלישי. אז עד הפעם הבאה…

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אז אה הנה הגענו לסיום של הפרק. כיף שהייתם איתי. אם יש לכם שאלות שתרצו שאני אענה עליהם תשלחו לי, אתם כמובן מוזמנים להעביר את הפרק לחברה או חבר או מישהו שאתם חושבים שהדברים האלה יכולים לעשות לו טוב, ודרגו אותי, תגיבו לי שאני אוכל להגיע לעוד אנשים.

‏תודה לזאק אביעד על המוזיקה והעריכה, תודה לכם, ונתראה שוב בקרוב.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה