הבית האופטימי: הפודקאסט - פרק 2: עושה כמיטב יכולתי

בפרק השני של הבית האופטימי: הפודקאסט אלמד אתכם מנטרה שאני משתמשת בה באופן קבוע ועוזרת לי לצלוח רגעים מאתגרים, אספר על מערכת היחסים המורכבת שיש לנו עם הבית, אשתף אתכם בשני פודקאסטים מעולים אחרים שאני מאזינה להם ואיך הם קשורים למיתוג מחדש, נשמע מה (לא) התפתח בחיפוש אחר אבשלום, ונבקר בבית של ריי שגב. בואו!

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/06/2023.

‏[צלצול פעמון]

‏במקום להגיד - "בלאגן", לקרוא לזה חיים. במקום להגיד - "איזה בלאגן פה", להגיד "כמה חיים יש פה".

‏[מוזיקת פתיחה, נקישה על דלת וצלצול פעמון כניסה]

‏ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט "הבית האופטימי".

‏אני שירלי אבנון קרייזל. אני מחברת הספר "הבית האופטימי", שהוא מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית. אני גם מרפאה בעיסוק ומנחת קבוצות בתחום בריאות הנפש, מסדרת בתים ומעצבת פנים. הפודקאסט הזה מיועד לכל מי שרוצים לשפר את מערכת היחסים שלהם עם הבית שלהם. לאלה שמרגישים קרובים אל הבית ומחוברים אליו, לאלה שמתקשים עם התובנות שלו ולא יודעים מאיפה להתחיל ולכל מי שביניהם. זה פודקאסט על הבית הפיזי והרגשי. אני מזמינה אתכם לבלות איתי, לחשוב איתי, להתלבט איתי ואולי גם ללמוד. אתם יכולים לשלוח לי שאלות שמעסיקות אתכם בעניין הרחב הזה, ואם אתם מכירים מישהי או מישהו שאתם חושבים שהפרק הזה יכול להועיל לו או לנחם אותו, פשוט תשלחו לו אותו.

‏יאללה, מתחילות.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏אוקיי, אז הנה אנחנו בפרק השני של "הבית האופטימי", הפודקאסט. אני חייבת להגיד שאני מרגישה שהיום יש לי איזה מין חרדת ביצוע כזאתי שלא הייתה לי בפעם הקודמת. כי הפעם הקודמת זה היה כזה מין משהו כזה ספונטני כזה, ובכלל קראנו לזה פיילוט. וריי שגב שעוזרת לי, שעזרה לי להוציא את הפודקאסט הזה לאור, ישבה לידי. לא ממש החזיקה לי את היד, אבל כאילו החזיקה לי את היד. ו… והיה בזה איזה משהו כזה נורא נינוח כזה ומרגיע, ופשוט ישבתי ודיברתי ואמרנו: "זה פיילוט, זה פיילוט. אף אחד לא ישמע את זה, זה רק בשבילנו". והייתי כזה הכי קולית והכל היה במין one take כזה, סתם הדלקנו את המיקרופון והתחלתי לדבר. והכל נורא זרם.

‏והפעם פתאום, אחרי שגם קיבלתי תגובות מאוד-מאוד חמות ממי שהאזין לפרק הראשון, וגם כזה הרגשתי ש"אוקיי, אוקיי, יש לי, אני על זה", וכזה. אז פתאום אני מרגישה כזאתי… במתח, כי אני גם מבינה שמישהו הולך לשמוע את זה אחר-כך. אז אני ממש מרגישה אחרת, אני מרגישה יותר עצורה כזה ומתוחה. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם את זה, כאילו. אני לא אמורה להגיד לכם את זה, אבל ככה זה.

‏אבל בעצם, אני רוצה לספר שאני יושבת עכשיו במטבח שלי בכפר סבא עם ציוד קטן, להקלטת פודקאסט. כי בעצם כשחשבתי על זה שאני רוצה לעשות פודקאסט, אני רוצה לעשות את הדבר הזה, אני רוצה לדבר אתכם על בית ואני רוצה שתוכ… שגם אנשים שלא קוראים ספרים יוכלו… שהידע הזה והמחשבות האלה יוכלו להיות נגישות עבורם.

‏אז חשבתי איך אני עושה את זה באופן שהוא יהיה לי הכי הכי קל ושאני באמת אוכל להתמיד בו. ו… והחלטתי שהדבר הכי ברור זה שפשוט אני אקליט את הפודקאסט על הבית מהבית שלי, מהמטבח. פשוט לשבת, להדליק מיקרופון ולהקליט, שזה מה שאני עושה עכשיו. ומה שרציתי להגיד, אבל, סביב הדבר הזה, זה שבעצם בהמון-המון דברים אני מחפשת מה יהיה קל. איך זה יהיה הכי קל לעשות את זה. אני יודעת שיש אנשים שהאג'נדה שלהם זה להתאמץ ושחשוב להתאמץ. זה לא שאני לא מתאמצת, אתם יודעים. אני יכולה גם לא לעשות את הפודקאסט. זה פחות מאמץ. אבל אם אני כבר מחליטה לעשות משהו, אני רוצה שיהיה לי קל לעשות אותו. כי אם יהיה לי קל לעשות אותו, אני אתמיד בו, ואם זה יהיה קשה ומפרך ומתסכל ומאתגר מדי, ואני ארגיש שזה כזה דורש ממני יותר מדי - זה פשוט לא יקרה. אז זהו. אז פרק שני, פחות ספונטני, יותר מאופק, יוצא לדרך. שיהיה לנו בהצלחה.

‏[מוזיקת רקע]

‏לפני 15 שנה בערך, כשהייתי אמא כבר לשניים קטנטנים, נעם היה בן שלוש, דורי היה בן שנה בערך, הלכתי ללמוד קורס של הנחיית אמהות אחרי לידה. הייתי אז מאוד עסוקה בהורות לילדים קטנים והייתי כבר מנחת קבוצות. חשבתי שזה רעיון טוב להתפתח לכיוון הזה. והקורס הזה עשיתי אותו אצל דיאנה אידלמן שהיום היא יועצת ומטפלת זוגית, שאני מתייעצת איתה מפעם לפעם וגם ראיינתי אותה לספר שלי. ודיאנה לפני 15 שנה לימדה אותנו בקורס ההוא מילים שאני… מלוות אותי באמת כל החיים מאז. והמילים הם "כמיטב יכולתי". "אני עושה כמיטב יכולתי". שכמובן שכשקל וכשאנחנו מרגישים 'על זה' אז אנחנו לא צריכים להגיד את זה לעצמנו. אבל ברגעים שקשה, וזה לא משנה קשה במה - זה יכול להיות קשה בהורות, זה יכול להיות קשה בקשר הזוגי, זה יכול להיות קשה עם חברוֹת, וכמובן שזה קשה ברגעים בתוך הבית. שאני ברגעים כאלה, שאני מסתכלת ואני אומרת: "מה זה הדבר הזה? מה זה? אני לא מסוג… אין לי כוח עכשיו לסדר את זה, אני לא… אין לי. אני עייפה מדי או אני טרודה מדי", להגיד לעצמי את המשפט… את המילים האלה: "אני עושה כמיטב יכולתי", ממש כמו איזה מין מנטרה קטנה כזאתי. ולדעת שבאמת בכל רגע אני עושה כמיטב יכולתי. לפעמים הוא לא כל-כך טוב, המיטב יכולתי הזה, אבל זה מה שיש. זה המיטב. [צוחקת]

‏אני מוצאת את המילים האלה מאוד מנחמות, מאוד מרגיעות, מאוד מתכתבות גם עם ה"בית טוב דיו" שדיברנו עליו קודם, אבל "בית טוב דיו"… שדיברנו עליו בפרק הקודם. "בית טוב דיו" זה מין גישה כללית לדבר הזה. אבל המילים האלה, "אני עושה כמיטב יכולתי", להגיד אותם לעצמי, בלב או בקול, זה פשוט מילים מרגיעות.

‏[מוזיקת רקע]

‏ויש רגעים שזה מה שיש, יש רק את הדבר הזה. קחו את זה.

‏אנחנו והבית נמצאים בעצם במערכת יחסים. [מוזיקת רקע מסתיימת] מערכת יחסים ארוכת שנים שהתחילה עוד בבית שנולדנו בו וגדלנו בו. זה הבית הראשון שאנחנו מכירים וזו בעצם התפיסה שלנו הראשונה של מה זה בית, ואיך בית צריך להיות. זה ממש מערכת יחסים עמוקה וממושכת בדיוק כמו מערכת היחסים שיש לנו עם הגוף שלנו. כמו שאנחנו נולדים לתוך הגוף שלנו ומפתחים איתו קשר לאורך החיים, זה אותו דבר אנחנו והבתים שלנו.

‏עכשיו, הבית הזה שגדלתי בו, יכול להיות שהיה לי בו טוב מאוד. זה… הוא מאוד התאים לי ברוח ובקצב ובהתנהלות שלו. ויכול להיות שכשהייתי ילדה או נערה, ידעתי שכשיהיה לי בית משלי יום אחד, הוא יהיה בדיוק כמו הבית הזה. או, ככה אני רוצה שיהיה. טוב לי וככה אני חושבת שצריך להיות וככה נעים לי. זאת אומרת שהבית הזה שגדלתי בו, הוא יכול להיות עבורי מודל לבית שאני ארצה כשאני אהיה גדולה.

‏אבל באותה מידה, יכולתי לגור בדיוק באותו בית, והייתה לי חוויה לא טובה. זאת אומרת נגיד גדלתי בבית נורא-נורא מסודר ומוקפד, ואני הייתי בן אדם מפוזר ומבולגן, וכל הזמן היו מעירים לי על איך שאני מתנהגת ו"את לא מסדרת", ו"תראי את החדר שלך", ו"למה את שמה את זה פה?", וכל הזמן זה היה סביב הדבר הזה. והייתה לי כל הזמן חוויה של תסכול. ויכול להיות שאני גדלתי בבית המסודר הזה ואני אמרתי לעצמי שכשלי יהיה בית משלי יום אחד, אצלי זה לא יהיה ככה. הבית שלי לא יהיה מוזיאון, הבית שלי לא יהיה מסודר ומוקפד, הבית שלי יהיה מקום הרבה יותר משוחרר וחופשי. זאת אומרת שיכול להיות שגדלתי באותו בית והבית הזה יהיה עבורי אנטי מודל.

‏אז בעצם כולנו, בעצם סוחבים איתנו את בית הילדות שלנו כמודל, או אנטי מודל, או… או כל דבר על הרצף הזה, של איך בית צריך להיות, של מה אני צריך מהבית. וככה אנחנו מגיעים בעצם לבית שאותו אנחנו בונים. אבל את הבית הזה, החדש שאותו אנחנו בונים… 'בונים', אני לא מתכוונת הולכים לאדריכל ובונים בית, אלא מקימים בית, כן? מוצאים בן זוג ומקימים איתו בית. ויכול… והבן או הבת זוג שאנחנו מוצאים לנו לחיים, הם גם כן גדלו באיזשהו בית אחר. ויכול להיות שעבורם הבית ההוא היה כמובן בית אחר, כן? והוא היה מודל, או אנטי מודל, בשבילם, לאיזה מין בית הם רוצים שיהיה להם.

‏זאת אומרת שנפגשים שני אנשים שבאו ממקומות שונים, עם תפיסות, הרבה פעמים, שונות לגבי איך בית צריך להיות, וצריכים עכשיו להקים בית חדש, שיתאים לצרכים של שניהם. ואז מצטרפים לתוך הדבר הזה ילדים. והילדים, גם להם הרבה פעמים יש צרכים שונים מתוך הבית הזה. בעצם פה טמונה המורכבות של הדינמיקה בתוך הבית שאנחנו עוד נדבר עליה בהרחבה, [מוזיקת רקע] אבל אני רוצה כבר, ככה, לזרוע את הדבר הזה.

‏אוקיי, עכשיו אני רוצה לדבר איתכם על מיתוג, מיתוג מחדש. מה אני מתכוונת? בזמן האחרון, [מוזיקת רקע מסתיימת] לאחרונה אני שומעת הרבה מאוד פודקאסטים, חלק מההתמקצעות החדשה שלי, כי אתם יודעים, יש לי פודקאסט אז אני צריכה לשמוע פודקאסטים, זה לא… אני גם נוסעת המון. בגלל שאני עושה הרבה מפגשים והרצאות, אני נוסעת מלא-מלא, all over, וזה נחמד ונעים, אתם יודעים את זה.

‏זה בסוגריים - אני מספרת לכם שפעם היה לי איזה פאזה שחשבתי לכתוב סדרה, אולי זה עוד פעם יקרה. אבל חשבתי לכתוב סדרה אז כל הזמן צפיתי בסדרות והרגשתי שכאילו זה חלק מה… זה חלק ממה שאני צריכה לעשות, אני חייבת לעשות את זה, כאילו אם אני רוצה לדעת לכתוב סדרה אז אני… אני צריכה לצפות הרבה בסדרות. וקראתי לזה תחקיר. אני פשוט עושה… פשוט תחקיר. הייתה לי חברה שכל פעם היינו כזה… היינו מתכתבות בוואטסאפ: "מה את עושה?". אז: "אני… אני עמוק עמוק בתוך התחקיר, אני ממש…". אז… אז זהו, אז פעם זה היה תחקיר בלראות סדרות ועכשיו זה תחקיר בלשמוע פודקאסטים.

‏Anyways, מה שרציתי לספר לכם, אני מניחה שחלקכם, רובכם, לא יודעת באחוזים, שמעתם כבר על הפודקאסט של נורית גפן ודליה גוטמן, שנקרא "באות בזמן". אני חושבת שזה הפודקאסט המושמע ביותר היום, הוא בטח ב-top five או משהו כזה. והם באמת… זה. הוא באמת אדיר. אני יכולה לספר לכם שפשוט שמעתי השבוע, עשיתי מין בינג' כזה של כמה פרקים שלהם וזה… זה פשוט hilarious. הם פשוט מדברות. על מה הם מדברות? על מה לא? הם פשוט משוחררות באופן מוחלט, והם מצחיקות ופרועות וחכמות. ובאמת, הם עושות מה שבא להם ואומרות מה שבא להם, וזה עושה חשק, אחת מהם לא כל-כך אוהבת את המילה להזדקן, אז אני לא אגיד להזדקן, זה עושה חשק להתבגר. זה ממש עושה חשק. עכשיו, זה מילא שאמא שלי שהיא בת 75 עושה הליכות ושומעת את זה, זה מובן, סבבה, כן? היא בגיל שלהם. וזה גם סבבה שאני, בת 52 עוד מעט, שומעת את זה. אבל מה שאני רוצה לספר לכם זה שיש לי חברה חדשה, אסתר, [במלרע] שהיא בת 20. הייתה לפני חודש בת 20, והיא מעריצה שלהם כל-כך, שיש לה הדפס של דליה גוטמן ונורית גפן על ה-case של הטבק שלה. בחיי, אני נשבעת לכם. עכשיו, היא בת 20.

‏עכשיו, הם סיפרו השבוע באיזה פרק ששמעתי, גם כן דליה סיפרה על איזה בחור בן 20 שניגש אליה בהפגנה ואמר לה: "אתם נהדרות". היא מסתכלת עליו כאילו: "מאיפה נפלת?", והוא אומר: "אתם נהדרות. אתם עושות לי חשק להזדקן או להתבגר או משהו כזה. אתם עושות חשק". והם באמת עושות חשק.

‏עכשיו, ממש-ממש באותו עניין, של נורית ודליה, יש לנו גם מעבר לים, יש לנו את ג'וליה לואי-דרייפוס, as known as איליין מ"סיינפלד". אז איליין מ"סיינפלד", יש לה גם כן פודקאסט חדש ומעולה, מעולה, שקוראים לו "Wiser Than Me". ובו היא בעצם בכל מפגש, בכל פרק, מראיינת או משוחחת עם אישה מבוגרת ממנה, חכמה ממנה, ולומדת ממנה דברים על החיים. עכשיו, זה באמת… זה… זה מרתק, וזה עושה חשק. זה פשוט עושה חשק. אני נשבעת לכם, כאילו בא לי לעשות איזה מין קפיצה כזאת, כאילו להיות, כן, בריאה, אבל בת 80 כזאתי שיאללה, כאילו, כבר אני יכולה. [צוחקת] הכל… הכל מותר פתאום כשאת בת 80.

‏עכשיו, היה לה שם איזה פרק שהיא ראיינה מישהי והיא שאלה אותה, איליין, כאילו איליין, ג'וליה, שאלה אותה: "How do you feel about aging?". והיא אמרה לה: "אני לא קוראת לזה aging. למה… למה לקרוא aging? אני קוראת לזה living. במקום aging, תגידי "living"".

"How do you feel about living?".

‏ולמה אני מספרת לכם את הדבר הזה? כי אני הרגשתי ב… בשאלה הזאתי ובתשובה המהממת הזאת, שזה בעצם הכל עניין של הגדרות והכל עניין של קונטקסט ואיך אנחנו קוראים לזה, איך אנחנו ממתגים את זה.

‏איך זה מתקשר אלינו כל הנושא הזה? גם כל הנושא של סדר ובלאגן הוא עניין של מיתוג. תראו, כשאני מדברת איתכם על עיצוב, המילה עיצוב, ובכלל לעצב את הבית, זה ממותג מאוד-מאוד גבוה. כולם מאוד רוצים בית מעוצב. כולם רוצים להסתכל במגזינים ולדפדף. ועיצוב זה דבר שהוא כזה נעלה, ומעצבים בכלל זה משהו. להיות מעצבים, וואו! זאת אומרת, עיצוב יש לו יחסי ציבור מעולים, נכון? זה אתם כולם… כולכם מסכימים איתי.

‏אבל לסידור… הוא ממש… הסידור צריך להחליף את היחצן שלו. יש לו, יש לו יחסי ציבור גרועים. כאילו, כולם רוצים שיהיה מסודר, אבל אף אחד לא רוצה לסדר. למה? כי יש לזה יחסי ציבור גרועים, כי כאילו זה… זה מין מרגיש כמו עונש. כמו… כאילו מטלה כזאתי, נטל, עול, דבר מעיק. אני אומרת בוא נמתג את זה מחדש. ושימו לב להצעה שלי. מה אם אני אגיד לכם שבעצם לסדר… שימו לב למשפט הבא: "סידור הוא מחווה של אהבה". זה משהו שאני נות… עושה אותו באהבה. זאת אומרת, במקום שאני אסדר את הבית תוך כדי שאני רוטנת וזועפת ומרירה וכל הזמן עושה: "אוף", ו"נמאס", ו… "וואי, ואני עבד, אני… אני שפחה", כל הזמן להיות עם המילים האלה, המילים המחלישות האלה. להגיד: "אני אוהבת את הבית שלי. אני אוהבת אותי. אני אוהבת את האנשים שחיים בו, אני נותנת את זה באהבה. אני עושה את זה באהבה". כאילו, פשוט לעשות איזה טוויסט כזה ולעשות את זה באהבה. לעשות את אותו דבר, רק מנקודת מבט אחרת. ולמתג מחדש. אני יודעת שזה לוקח זמן, לפעמים, כן? זה לא בין לילה אתם תעשו את זה. אבל זה איזה שהוא אימון כזה.

‏ופתאום, כמו שהזיקנה הזאתי שדליה גוטמן ונורית גפן ואיליין מסיינפלד וכל האורחות שלה ממתגות לנו, מציעות לנו איזה נקודת מבט אחרת. כאילו: "בואו תראו, בואו תראו. תראו כמה אנחנו חכמות, כמה אנחנו יודעות, כמה אנחנו חופשיות ומשוחררות ויכולות לדבר על כל דבר. איזה מגניב זה להיות בנות 75 או 80". זה באמת… יש בזה משהו סופר מגניב. אז גם בלסדר יש משהו מגניב. אני רק נותנת את זה כחומר למחשבה או כהצעת הגשה. אתם כבר תעשו עם זה מה שתרצו.

‏[מוזיקת רקע]

‏עכשיו אני רוצה לדבר על הפינה "מחפשים את אבשלום". [מוזיקת רקע מסתיימת] כולכם זוכרים את הפינה הזו, בה אנחנו מחפשים את הטוקבקיסט אבשלום שבעצם בזכותו יש ספר, כי הוא כתב לי בכל שבוע בסוף הפרק שהיו את הכתבות: "מתי הספר?", והבן אדם עוד לא נמצא. ובכן, אני פניתי אליכם באמת בפנייה נרגשת: "תעזרו לי למצוא את הבן אדם". וכלום! כלום! שום דבר. אני… אני לא מבינה אותכם. הבן אדם כאילו… [צוחקת] תחשבו, תחשבו שהבן אדם חי בתוך בלאגן והוא צריך עזרה, והוא לא יודע שיש ספר, הוא בטח לא יודע שיש פודקאסט. [מוזיקת רקע] הוא לא יודע שאני כתבתי בשבילו את הספר הזה. אז חבר'ה, תתעוררו. אני צריכה ממש את העזרה שלכם שמה. תנו… תנו לי איזה לִידִים.

‏ועכשיו לפינתנו "ביקור בית". בפינה הזו אני אארח בכל פעם מישהו או מישהי לשאלון מהיר על החיים ועל הבית.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏הביקור שלנו היום יהיה בבית של ריי שגב. ריי היא יזמת, יוצרת תוכן ופודקאסטרית. יש לה את הפודקאסט הממש ממש מעולה "ג'וסיטוק", והיא גם הייתה הדולה שלי, בעצם, שעזרה לי ללדת את הפודקאסט הזה שאתם שומעים עכשיו. אז הנה השיחה שלי עם ריי.

‏שירלי: "אז ריי, אנחנו נתחיל בהכי טכני. בת כמה את? איפה הבית? ומי גר בבית?"

‏ריי: "היי שירלי!" [צוחקת]

‏שירלי: "שלום, שלום!"

‏ריי: "אז קודם כל זה… רגע, אבל אני יכולה להגיד, שניה, שאני ממש גאה בך ובפודקאסט שלך ואני חושבת שזה… וכבר הכרזתי שזה הפודקאסט האהוב עליי? אפילו שיש רק פרק אחד? וזאת זכות להיות הפרק השני?"

‏שירלי: "ברור שאת יכולה."

‏ריי: "אוקיי."

‏שירלי: "ברור שאת יכולה."

‏ריי: "אז… אז אני אומרת. אני מאוד-מאוד אוהבת את הפודקאסט, את כל המבנה שלו, הפורמט שאת בחרת ויצרת, והקול הנעים שלך. והוא מאוד יצירתי ומאוד כיף להאזין לו. אז…"

‏שירלי: "תמשיכי." [צוחקת]

‏ריי: "מהמם. אני ממשיכה. אני בת 39, גרה בקריית אונו עם אוהד וג'וליה הכלבה שלנו, והדייסון שרץ אחריה כל היום."

‏שירלי: "וואו-ווה."

‏ריי: "כן."

‏שירלי: "עכשיו, תספרי לנו איפה את על ציר הסדרן-מבולגן?"

‏ריי: "אז תמיד חשבתי שאני מבולגנת, שאני מאוד-מאוד בצד המבולגן, אבל לאחרונה גיליתי שיש לי צדדים גם מסודרים, אז אני חושבת ש… אני באמצע."

‏שירלי: "אוקיי. אני חושבת שיש איזושהי תנועה שלנו על הציר, וכשאנחנו… ושמשתנה המבנה המשפחתי… זאת אומרת, כשאנחנו גרים בבית שגדלנו בו, ואחר כך כשאנחנו גרים בבית שאנחנו מקימים בעצמנו, לפעמים יש איזה השתנות במיקום על הציר, [ריי מהמהמת] כי… כי המקום על הציר הוא תמיד ביחס לאנשים האחרים שגרים בבית. אז…"

‏ריי: "כן."

‏שירלי: "אז יש שמה איזה תנועה."

‏ריי: "כן, כן."

‏שירלי: "וכמובן להתפתחות שלנו ודברים שחשובים לנו וכולי. אבל, כאילו זה לא שאנחנו נולדנו ואנחנו תקועים בדיוק באותה נקודה כל חיינו. אז אוקיי, אז הנה אנחנו… את מוכיחה לנו את זה."

‏ריי: "מובן. והספר שלך מאוד עזר לי בקטע הזה, כי… אני כבר… אני אמרתי לך את זה. ה… משהו ב… בגישה שלך שסדר צריך להיות משהו שמשתלב ביום יום, לא יודעת, זה פשוט גרם לי להבין את הדברים ככה… ולהיות, להכניס את זה ללו"ז, להיות ב… בקטע הזה כל יום, כל הזמן. כאילו, לא בטירוף, אבל כן, אני דואגת שיהיה לי נעים בבית שלי. כי כמו שאת אומרת, זה מערכת יחסים."

‏שירלי: "בדיוק, מצטיינת. [ריי מצחקקת] אוקיי, עכשיו אני רוצה שתגידי לנו, מה זה בית בשבילך?"

‏ריי: "זה המקום הבטוח. זה המקום הזה לחשוב, לנוח, להיטען באנרגיות. אני מאוד… מאוד מחוברת לבית שלי, מאוד אוהבת את הבית. זה המקום שאני שמחה לחזור בו אחרי החופשה." [מגחכת]

‏שירלי: "כן."

‏ריי: "לחזור אליו ב… אחרי חופשה."

‏שירלי: "מעולה, מעולה. אוקיי, עכשיו, אנחנו והבית שלנו נמצאים במערכת יחסים, כבר ציינת את זה. אני רוצה שתנסי לתת לי איזה כותרת, איזה מערכת יחסים יש לך עם הבית?"

‏ריי: "אז זהו, אני חשבתי על זה. אני חושבת שהיום זאת מערכת יחסים מאוד-מאוד טובה, שלמה, שוויונית כזאת אפילו. [מגחכת] הבית נותן לי ואני נותנת לו, כאילו."

‏שירלי: "אוקיי."

‏ריי: "אני מרגישה שזה… שיש שמה דיאלוג כזה."

‏שירלי: [מהמהמת] "אוקיי, מה הפינה האהובה עלייך בבית?"

‏ריי: "חדר העבודה שלי! חדר משלי!" [בחיוך]

‏שירלי: "וואו, "חדר משלך"."

‏ריי: "כן, עשיתי לי חדר משלי ו… זה משהו יחסית חדש, ואני פשוט כל כך נהנית…"

‏שירלי: "וואו."

‏ריי: "לבלות בו."

‏שירלי: "וואו."

‏ריי: "הוא מוציא ממני את היצירתיות ואת ה… כן, זה נותן המון שקט וביטחון."

‏שירלי: "מהמם. ואיזה פינה בבית דווקא טעונת שיפור, או פינה שמעיקה עלייך?"

‏ריי: "אז… חדר הארונות שנמצא בממ"ד. וכן, אני כבר התח… זה פרויקט… זה הפרויקט הנוכחי. אני… [צוחקת] אני כבר התחלתי ובסוף הוא יהיה מהמם."

‏שירלי: "לאט-לאט. אני בטוחה בזה."

‏ריי: "כן."

‏שירלי: "מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?"

‏ריי: "מתפשטת, ברור. [צוחקת] מתפשטת, עוברת ל… לטי-שירט ו…"

‏שירלי: "מהמם."

‏ריי: "כן, כמה שיותר מהר."

‏שירלי: "האמת היא שזה בדיוק מה שגם גילי אמרה, גילי יוּבל, בפרק הקודם. האמת, מעניין…"

‏ריי: "כן, היא אמרה על החזייה."

‏שירלי: "מעניין… בדיוק, נכון. מעניין לבדוק את זה. משהו שמוציא אותך מהדעת, או שאת נגיד מעירה לאוהד עליו סביב ענייני הבית?"

‏ריי: "אוהד, הוא לא מבין שיש מקום לכל דבר, נכון? הרי אנחנו יודעות…"

‏שירלי: "כן."

‏ריי: "…שיש לכל דבר את המקום."

‏שירלי: "נו?"

‏ריי: "אז הרבה פעמים הוא דוחף את התבלינים ל… למגירה אחרת, למדף אחר. אני מחפ… [צוחקת] צריכה לחפש את הדברים ולהחזיר אותם למקום. אבל… אבל אני מתייחסת לזה מה זה בסבבה היום. [שירלי מהמהמת] זה לא… זה כבר לא מפריע לי, אני פשוט כאילו עושה. אני ממש לקחתי מהספר שלך, אני חייבת להגיד, כאילו. לא… כאילו, בואו, בואו נבחר את הקרבות שלנו."

‏שירלי: "כן."

‏ריי: "לא צריך להגזים."

‏שירלי: "ויש משהו…"

‏ריי: "אז כאילו…"

‏שירלי: "כן?"

‏ריי: "אז אני מזיזה את התבלין משם לשם. לא נורא."

‏שירלי: "כן. Next, כזה."

‏ריי: "כן."

‏שירלי: "ויש משהו שהוא מעיר לך עליו, בנוגע לדברים של הבית?"

‏ריי: "אז כלים. יש כלים ויש מים לג'וליה, לכלבה."

‏שירלי: "אוקיי."

‏ריי: "שאני שוכ… שוכחת לפעמים, וכלים שאני פחות אוהבת לעשות. אבל תשמעי, זה גם משהו ש… בחיי שלמדתי את זה מהספר שלך. [צוחקת] כי לפני שקראתי את הספר "הבית האופטימי", אמרתי: "יאללה, נו, שיתרגל ש… שיקבל אותי כמו שאני. אני לא אוהבת לשטוף כלים וזהו"."

‏שירלי: "כן."

‏ריי: "וכשהבנתי כמה זה עושה לו טוב, שאני שוטפת כלים והוא חוזר הביתה לכיור הנקי, אז החלטתי שזה שווה את זה."

‏שירלי: "לעשות את זה באהבה."

‏ריי: "זה דבר שאני מעניקה לו."

‏שירלי: "להעניק לו את זה."

‏ריי: "וזה מה זה low maintenance, באמת."

‏שירלי: "לגמרי."

‏ריי: "הוא לא צריך הרבה."

‏שירלי: "כן."

‏ריי: "והוא… והוא זה שעושה את הכביסה והוא זה ש… כאילו באמת, הוא מאוד שותף לניקיון ולתחזוקה של הבית. אז… אז באמת ה… המינימום שאני יכולה… לעשות." [צוחקת]

‏שירלי: "כן. יש לך בבית איזשהו חפץ שהוא סנטימנטלי במיוחד?"

‏ריי: "האמת שלא כל-כך. אנחנו די… כאילו, יש לנו… נגיד, יש לנו חפצים שאנחנו קוראים להם בשמות."

‏שירלי: "אוקיי."

‏ריי: "נגיד יש את הספה."

‏שירלי: "כן?"

‏ריי: "שקוראים לה בטי, ויש את המיטה שקוראים לה שוֹש."

‏שירלי: "וואו!"

‏ריי: "כן."

‏שירלי: "מגניב."

‏ריי: "אז… כן."

‏שירלי: ""אני… אני אצל שוש", כזה?"

‏ריי: [צוחקת] "כן."

‏שירלי: ""חפש אותי אצל שוש?""

‏ריי: "בדיוק. [שירלי צוחקת] "אני אצל שוש". ו…"

‏שירלי: "מעולה."

‏ריי: "כן. כן."

‏שירלי: "זה מעולה."

‏ריי: "אין לנו… כן. אנחנו מאוד מינימליסטים ואנחנו בגישה המינימליסטית. אנחנו… יש לנו את מה שצריך. אנחנו לא…"

‏שירלי: "כן."

‏ריי: "לא מעמיסים ואנחנו רק באמת משתדלים להוציא כמה שיותר. ואין לנו יותר מדי attachment לדברים. [שירלי מהמהמת] אבל כן, אבל יש לנו את ה… [צוחקת] את השמות האלה ועוד כמה שמות, לכל מיני חפצים בבית, כן."

‏שירלי: "אני מאוד אוהבת להאניש, באלף, חפצים, ו…"

‏ריי: "זה משהו ש…"

‏שירלי: "אני באמת חושבת שהם כאילו קצת בני אנוש. הם כל-כך שלנו, הם כל כך חלק מהחיים שלנו."

‏ריי: "נכון. שוש… יש לנו…"

‏שירלי: "כן?"

‏ריי: "יש לנו משהו שקוראים לו "שיתוק שוש". שאנחנו, כאילו, בסוף היום מגיעים למיטה ובאמת, היא כל כך נעימה וטובה."

‏שירלי: "כן."

‏ריי: "אנחנו כזה: "איזה כיף, זהו, נגמר היום"." [צוחקת]

‏שירלי: "מהמם."

‏ריי: "בשיתוק שוש."

‏שירלי: "כן. עבודת בית אהובה עלייך? יש כזאת?" [מגחכת]

‏ריי: "מעניין. אהה… האמת שאני די אוהבת לשאוב. אני אוהבת את הדייסון, ולשאוב."

‏שירלי: "את אוהבת לשאוב?" [צוחקת]

‏ריי: "כן. מצחיק, אבל זה…"

‏שירלי: "נראה לי שאפשר לעשות קבוצה, קבוצה של עוד… כאילו יש אנשים באמת שזה אחד ה… [ריי צוחקת] אחד הפריטים הכי… הכי-הכי אהובים, הכי שנקשרים אליהם."

‏ריי: "וואלה." [צוחקת]

‏שירלי: "דבוקים לדייסון שלהם. וה…"

‏ריי: "אז אני לא הפריק שואו היחידה, לא ה… יחידה."

‏שירלי: "והקצה השני, מה את שונאת?"

‏ריי: "אני שונאת לעשות ספונג'ה, ממש, כאילו."

‏שירלי: "אוקיי. לגמרי. גם בזה אני איתך. ואחרון…"

‏ריי: [צוחקת] "מזל שאוהד אוהב."

‏שירלי: "מהמם. הוא עושה טוב?"

‏ריי: "כן."

‏שירלי: "ואחרון אחרון חביב: "כשבאים אליי אורחים, אני…"?"

‏ריי: "כשבאים אליי אורחים… אז… וואו, תקשיבי, זה שאלה מאוד טעונה בשבילי, כי המון שנים לא הזמנתי אנשים אליי בגלל שלא אהבתי את הבית שלי, ולא הרגשתי שהוא presentable כזה, והיום אני נורא נהנית."

‏שירלי: "וואו."

‏ריי: "שאנשים באים אליי, ואני כזה מתקתקת את הבית, ואני… בא לי שהוא יהיה כזה, כאילו הכי…"

‏שירלי: "הכי-הכי. בהכי שלו."

‏ריי: "הכי ייצוגי, הכי שלי, הכי יפ… כן."

‏שירלי: "וואו."

‏ריי: "ממש, ממש. אז…"

‏שירלי: "מהמם, מאוד."

‏ריי: "אני מאוד מתרגשת. אז…"

‏שירלי: "עשית… עשית דרך."

‏ריי: "כן. מאוד."

‏שירלי: "עשיתם, את והבית. זה מדהים."

‏ריי: "נכון, נכון. ויש לך חלק משמעותי."

‏שירלי: "טוב, כל הדבר הזה שאת פה, בהרמות האלה, לא… זה לא היה… זה לא היה מוזמן. [מוזיקת רקע] זה לא היה בזמן, לא משלמת לך על זה." [צוחקות]

‏ריי: "בחינם."

‏שירלי: "אבל… אבל כיף לשמוע."

‏גם היום אני רוצה לסיים עם שיר מתוך הספר שלי. [מוזיקת רקע מסתיימת] יש לי בספר כל מיני שירי בית, כבר אמרתי לכם את זה בפרק הקודם. ויש פה שלושה שירים שכתבה עידית ברק, שיש לה שירים נהדרים ו… היה כל-כך קשה לבחור שהכנסתי שלושה. ולשיר שאקרא היום קוראים "כביסה".

‏[מקריאה]

‏"מָה אִם בֹּקֶר אֶחָד

‏יִגָּמְרוּ הַמִּלִּים וְאַף לֹא שִׁיר

‏יִכָּתֵב. אֵשֵׁב רֵיקָה

‏וּמִנֶּגֶד סַל הַכְּבִיסָה יַבִּיט בִּי מָלֵא

‏עַד אֶפֶס מָקוֹם.

‏מָה קַלִּים חַיָּיו שֶׁל סַל הַכְּבִיסָה

‏שֶׁתָּמִיד מִתְמַלֵּא."

‏והשיר הזה הוא מהמם בעיניי, אני מתה עליו ממש. מסיימת אותו… איתו מלא מפגשים שלי. כי… הרי כמו שדיברנו היום, חלק גדול מהעניין זה פשוט נקודת המבט. ומה אם אנחנו פתאום נסתכל על סל הכביסה, וגם על הכיור לצורך העניין, בתור איזה מין מעיין נובע כזה, שכל הזמן מתמלא. לראות את המלאוּת הזאת כאיזה… כמו… כמו איזה מין… פירות כאלה, עץ כזה שכל הזמן נותן פירות, ולא כאיזה דבר מייאש וסיזיפי.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז זה הכל איזה עניין של נקודת מבט. זה מה שרציתי להציע לכם היום לסיום.

‏הנה הגענו לסיום של הפרק השני, כיף שהייתם איתי. אם יש לכם שאלות שאתם תרצו שאני אענה עליהם, אז ממש-ממש אני אשמח. תשלחו לי ואני אענה עליהם. מה יותר פשוט מזה?

‏אתם כמובן מוזמנים להעביר את הפרק הזה לחברה או לחבר או מישהו שאתם מכירים וחושבים שהדברים האלה יכולים לעשות לו טוב. וגם - פליז, פליז, דרגו אותי, תגיבו לי, כדי שאני אוכל להגיע לעוד אנשים, כדי שאתם יודעים, בוא נ… בואו תעזרו לי להפיץ את זה.

‏אני רוצה להודות מאוד לזאק אביעד על המוזיקה ועל העריכה ותודה לכם. נתראה בקרוב.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה