top of page

תורי לדבר - פרק 2: ככה היית רוצה שננציח אותך? עם חן כהן מררי והילה אבהר

חן כהן הררי, אחות שכולה לרס״ן שלומי כהן ז״ל שנפל בט' בתמוז תשס"ב (19.06.2002) בקרב בקלקיליה. הילה אבהר, אחות שכולה לסמ״ר איתי מרציאנו ז״ל שנפל בשבת השחורה של כ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בזמן שהגן מפני פשיטת מחבלים בעיר שדרות. בשיחה דיברו השתיים על ההבדל שבין הנצחת אח שנהרג באירוע פרטני לבין הנצחה והרצון שלא יישכח בין אלפי ההרוגים והנרצחים מאז פרוץ המלחמה הנוכחית. העיסוק בהנצחה המשפחתית והאישית, על השינוי שחל בהילה מאז 7.10, בעקבות נפילתו של איתי ועל השאלה - האם איתי או שלומי היו מעוניינים שכך ינציחו אותם?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/05/2024.

[מוזיקה]

חן: היי, אתם ואתן מאזינים לפודקאסט "תורי לדבר", ערוץ פודקאסט ייחודי של עמותת "האחים שלנו". אני, חן מררי, אחות שכולה לשלומי כהן מזה 22 שנים.

הילה: ואני, הילה אבהר, אחות שכולה לאיתי אליהו מרציאנו זכרו לברכה, ממלחמת חרבות ברזל.

חן: והיום, נדבר עלינו, ודרכנו, וגם על האחים האהובים שלנו. "תורי לדבר" עם חן מררי…

הילה: והילה אבהר.

חן: מתחילים.

[מוזיקה]

אז הילה, אמ… אני דווקא ארצה שבאמת נתחיל מזה שאני אספר למאזינים ולמאזינות שכשנפגשנו, לקראת הפודקאסט, אז בחרנו להיפגש במסעדה שבה איתי אחיך, עבד לפני השירות הצבאי, ולאחר מותו הם הקדישו לו מנה, ואני אמרתי לך שאני אזמין את המנה, והזמנתי אותה, ולקחתי אותה איתי הביתה לילדים שלי. אה… אז אני כן אשמח, אם תספרי לכולנו על איתי.

הילה: כן. קודם כל המנה שהיא דיברה עליה באמת היא במסעדת "טרומן", והקדישו לו מנה בשם "המבורגר מרציאנו", כי הוא אהב מאוד לאכול המבורגרים. אז אני אתחיל, ככה, לדבר על איתי.

כשאחותי ואני היינו קטנות הכנו להורים הופעה וכתבנו שירים וריקוד בכדי לשכנע אותם להביא לנו אח קטן. וכנראה שההופעה הייתה ממש טובה, כי איתי נולד. הוא נולד בלונדיני ויפיוף, הוא היה נראה כמו פיה קטנה. איתי הוא בן זקונים, נולד כשאני הייתי בת חמש עשרה ואחותי בת אחת עשרה, התינוק שלנו, האור של הבית, והילד החייכן ביותר. איתי הצטיין בכל תחום שנגע בו, הוא שיחק כדורגל מגיל שש ועד הגיוס, היה שנון, חד, חכם, תמיד מוקף בהמון חברים ומשפחה. התגייס ל-890 בצנחנים.

ב-7/10 אנחנו היינו בבית, עם איתי, הוא קיבל הודעה - "מי שיכול להגיע לשדרות עם נשק שיגיע". הוא היה בלי נשק, ביקש שיקפיצו לו, ורץ לשדרות, עם המדים רטובים.

כל ניסיונות השכנוע שלנו לעצור בעדו, לא הצליחו. הוא הגיע, הורידו אותו בפרייבט להגן על קבוצת אזרחים שעשתה ריצה בעיר. ולמעשה, חוליית מחבלים שרצתה להיכנס ליד מרדכי התקילה אותם, אה… ובתקרית נפלו איתי שלנו, אילי גמזו זכרו לברכה, נעמי שטרית וקובי פריינטה זכרם לברכה, שהיו אזרחים. אה… ומאז, בעצם, החיים החדשים שלנו התחילו, לצערנו.

חן: לגמרי. אז אני אספר, ככה, במספר מילים על שלומי שלנו. אז תמיד אני פותחת ואומרת ששלומי אחי הגדול והגדול מכולם. אם אני צריכה, ככה, לתאר את שלומי במשפט, אז אני תמיד בוחרת במשפט שאבא שלי ברגישות ובאינטליגנציה מאוד גבוהות בחר לחרוט על המצבה שלו בקבר: "זן נדיר, בן אהוב, אח יקר, חבר נאמן, לוחם אמיץ, מפקד נערץ, נדיב ועניו". כל מי שבעצם יראה תמונה של שלומי, אז הוא יראה, בן אדם עם נוכחות וכריזמה מאוד טבעית, עיני דבש, עיניים בורקות, זה סימן היכר מאוד חזק של שלומי, וגם חיוך ממיס וכובש. אני חושבת שאחד הדברים שהכי אפיינו את שלומי, זה באמת הנוכחות שלו, ומצד אחד כמה שהוא… נוסך בך תחושה שהכל יהיה בסדר ברגע שהוא בסביבה. ואחד הדברים שמאוד מאוד ייחדו אותו זה טוב הלב הנדיר שלו וניטרול האגו שהוא, מצד אחד הוא היה ככה, מאוד מאוד אמיץ ותמיד הראשון להיות בכוח, ומצד שני, גם לאורך כל הדרך דאג דאגה מאוד אבהית לחיילים שלו.

שלומי, למעשה, התחיל את השירות הצבאי שלו ב… בצנחנים, ועקב בעיה רפואית הוא לא השלים שם את המסלול ועבר לנח"ל. שם הוא למעשה היה מ"כ, מ"מ, סמ"פ, מ"פ. הוא חתר לחזור למערך הקרבי וקיבל את הפיקוד על גדוד… על פלוגת הטירונים של גדוד נחשון, שלימים אוגדה תחת חטיבת כפיר. כשהוא סיים איתם את המסלול, הוא קיבל את הפיקוד על פלוגת החוד, שהיא הפלוגה הוותיקה של גדוד נחשון, והוא היה איתה בקלקיליה כמעט… כשנתיים וחצי.

את החודש האחרון שלו הוא למעשה… שלומי נהרג ביוני אבל הוא היה אמור להשתחרר במאי והוא האריך את השירות שלו בחודש נוסף, כי הוא חיכה שהמ"פ המחליף יסיים קורס ויגיע, והוא למעשה לא רצה לנטוש את החיילים שלו, לא ידענו על אותה הארכת שירות, והוא למעשה נהרג בתקרית בפעילות מבצעית בקלקיליה ב-19 ביוני 2002, כשבועיים לפני שהוא צפוי היה להשתחרר.

לשלומי יש אחות תאומה, עוד אח, ואני. ארבעה ילדים בשלוש שנים, אז זה פחות בן זקונים ו… בת זקונים ואח בכור, אבל הוא עדיין מבחינתי אחי הגדול והגדול מכולם.

הילה, אחד הדברים שככה, מאוד מאוד מאפיינים, אני חושבת, את כל מי שנכנס למשפחת השכול כמעט בצורה אוטומטית, זה הצורך בהנצחה מיידית. ואני… זה משהו שכן יצא לנו לשוחח עליו, ואני כן חושבת שזה משהו שראוי לדבר עליו גם עכשיו, אז אני כן ארצה שככה, תדברי על המקום הזה שלכם.

הילה: כן, אז גם דיברנו על השוני, ביני לבינך. אחי נפל בשביעי באוקטובר. אתמול גם ציינו את החייל ה-600 שנפל מתחילת… מהשביעי לאוקטובר, למעשה. ויחד עם 600 החיילים נפלו גם 900, כ-900 אזרחים, ככה שההנצחה במקרה שלנו היא שונה, ואני חושבת שאולי הצורך להתחיל בצורה מיידית, הוא גדול, יותר.

אצלנו כשהייתה, כשהתחילה השבעה, כמה ימים אחרי, הגיעה מרים פרץ, והיא ממש דיברה איתנו על זה, היא אמרה שהנצחה חשובה ושאנחנו, כיוון שאנחנו אחד מ… אחד מ-1,500, נצטרך ככה להשקיע הרבה מאמצים בשביל שיזכרו ובשביל שישמעו ובשביל שידעו, ובשביל שאיתי לא יישאר "אחד מתוך", איזשהו שם ככה ששוכחים די מהר. וממש איך שקמנו מהשבעה אני הרגשתי במין משימת חיי. אנחנו כבר לקראת היום ה-180 למלחמה, ואני חושבת שאין יום שלא עסקתי בזה. שאני אומרת "אני" זה גם ההורים, וגם אחותי. אני באמת, אני יכולה לספר עד מחר על כל הדברים שעשינו אבל ב… בואי נגיד, ככה בגדול, יש גם את המנה ויש אין ספור ציורים שציירו עבורו ו… ונשארו בחדר ויש מכתבים שככה אה. איגדנו אותם באיזושהי מחברת, ויש לו עמוד אינסטגרם remember_itaymartsiano שאנחנו מעלים לשם המון תכנים והמון זיכרונות. יש כתבות ורעיונות, ואנחנו באמת, ו… אני עזבתי את העבודה שלי, קצת אחרי השביעי באוקטובר, ואני מרגישה שנכון לעכשיו, זו העבודה החדשה שלי. שוב, אין יום שאנחנו לא עוסקים בזה ולא מזכירים, ולא מנציחים, ולמה? כי חשוב לי שביום שאחרי המלחמה, אנחנו לא נחזור למה שהיה פה לפני, כל אחד ייתן קצת יותר מעצמו, ואולי פחות יחשוב רק [בהדגשה] על המסגרת שלו ויותר ייזכר ב… בכל החיילים שהקריבו עצמם עבור האנשים שהם מתהלכים פה במדינה, ואולי זה ככה יניע אנשים לעשות קצת למען האחר. ורציתי לשאול אותך, כי אצלכם זה היה מקרה בודד, ו…

חן: אז באמת, כששלומי נהרג, זה היה קצת אחרי חומת מגן, אז זה לא היה במסגרת אירוע המוני, זה היה במסגרת אירוע, במסגרת שגרה בחיי ישראל.

וזה היה ככה… אה… אנחנו במקור מרחובות, אז ככה ברגע שזה נודע, אפשר להגיד שפחות או יותר כל העיר הייתה בלוויה שלו, וכל מי שמכיר אותי, מכל החיים שלי, בין אם זה בזמנו דרך הלימודים באוניברסיטה, או מהתיכון, או חיילות שפיקדתי עליהם, כולם פשוט הגיעו ולא עזבו. אם שבעה נמשכת שבעה ימים, אז בגלל הנסיבות הטראגיות של לאבד חייל, לא עזבו את הבית שלנו והוא היה מלא כאילו זה היום הראשון לשבעה, לפחות בשלושים ימים הראשונים.

אני כן יכולה להגיד שבתור אחות שכולה, הצורך להנציח הוא כמעט באמת מיידי, במובן הזה שאתה… מאוד מאוד חשוב לך ומאוד בוער בך הצורך והרצון שכולם ידעו ששלומי זה… זה הבן אדם והתכונות אופי והייחודיות שלו, ושאני לא באמת מגזימה, ושהוא באמת היה כזה. אה… ו… וגם אנחנו, לאורך השנים, הנצחנו אותו בערך בכל דרך אפשרית. אני מאוד מתחברת למה שאמרת, שמרים פרץ אמרה, כי זה באמת עבודה. ואני יכולה להגיד שגם ההורים שלי למעשה מצאו איזושהי תכלית בלהמשיך את החיים שלהם באמצעות אותה הנצחה, באמצעות אותו מפעל הנצחה. וכך יוצא שגם בחלוף עשרים שנה ועשרים ואחת שנה, האזכרה של שלומי, בניגוד לתחזית ולסיכויים שאתה חושב שהזמן יגרום לאנשים לשכוח ויתמעטו, כמות… תתמעט כמות האנשים שתהיה נוכחת באירועים האלה, אז בזכות מפעל ההנצחה ובזכות אותה עבודה שאת מתארת, שגם המשפחה שלי עושה, אז יש מאות של אנשים שמגיעים לאזכרות של שלומי כל שנה. ואני בטוחה שלא משנה כמה שלומי היה מיוחד וייחודי, אם ההורים שלי לא היו עובדים בזה, אז כנראה שהמספרים היו הרבה יותר נמוכים. ובטח ובטח שאני יכולה להבין שכשמדובר בכמות כל כך עצומה של חיילים ומספרים, שהצורך הזה, כדי לבדל אותם ולייחד אותם, ושהוא עוד יותר בוער בך, והוא עוד יותר צורח בך כדי שכאילו יידעו שהוא לא רק "אחד מתוך…", אז אני מאוד מאוד מבינה ומזדהה, ורק יכולה לתאר שזה אפילו פי כמה וכמה.

הילה: כן, אני כן יגיד שזה גם העלה בי הרבה שאלות, העניין של ההנצחה, כי איתי באופי שלו היה מאוד צנוע, מאוד, מאוד מאוד צנוע. וזה מסוג הדברים שמכניסים גם למחשבות של: האם זה טוב עבורו? האם הוא היה רוצה את זה? אני מקבלת הרבה פידבקים מהסביבה שזה מה שהוא רוצה גם, שכולם בסוף רוצים שיזכרו אותם. אבל זה כן משהו שככה, תמיד אני, לפני שאני מעלה משהו, איזשהו סרטון, איזשהו משהו, אז אני חושבת "האם איתי היה רוצה שאני אעלה את זה?" וככה יש הרבה דברים שהייתי מאוד רוצה להעלות, אבל אני שומרת לו. כל מיני בדיחות פרטיות ושירים ודברים שהוא שהוא עשה. וזה גם, יש המון קונפליקטים סביב העניין הזה.

חן: אז אני יכולה לתת לך תשובה מצוינת, שאני תמיד נותנת אותה כשאומרים לי את אותם הדברים, כי מספיק לי להביט ב… תמונה אחת או שתיים של שלומי, ורואים שהוא אה… נבוך, שיש לו חיוך חצי נבוך. ושלומי היה מאוד מאוד צנוע, למרות כל ההישגים שלו. אז, כביכול, זה עומד בדיסוננס עם כל מפעל ההנצחה המאוד מאוד גדול הזה. אז תמיד אני אומרת שכששלומי יבוא ויגיד לי שהוא לא רוצה, אז אני אפסיק. [מצחקקות] ושכל החיים אמא שלי תמיד ניסתה לשמור ולגונן, ופחות להשוויץ…

הילה: [המהום]

חן: ולהחצין את מי שהוא היה, ו… את כל מה שהיא שמרה בבטן…

הילה: היא הוציאה.

חן: במהלך חייו, אז זה עכשיו יוצא החוצה, אבל אני מבטיחה לך שלומי, שכשאתה תבוא, אני אפסיק.

הילה: [צוחקת]

חן: אבל אני יכולה להבין שכן, זה מעורר תהייה, כי כמו שאמרתי בפתח דבריי, למשל במקרה של שלומי, הוא היה נטול אגו וצנוע ועניו. והמון מהסיפורים שלמדנו עליו, למדנו דווקא אחרי שהוא נהרג…

הילה: כן… גם אצלנו…

חן: למשל האופן שבה הוא עזר לחיילים וכולי, אז מן הסתם הוא לא עשה את זה בשביל לקבל קרדיט, והוא נחבא אל הכלים, ועדיין חשבנו כן להשתמש באותם סיפורים, אה… כדי כ… להיות חלק מהמורשת שאותה הוא הותיר אחריו, כמודל לחיקוי לאנשים האחרים, מה שדיברת על נתינה וכן הלאה. אז כן לקחת את זה למקום שהוא פחות משוויץ, אלא יותר מעורר השראה.

הילה: כן, כן.

חן: כן. אהם… יצא, אחד הדברים ש… הילה, את הזכרת בעצם את העובדה שאיתי היה צעיר ממך בחמש עשרה שנים. אז כן, יש פה מקום של אחות גדולה ובן זקונים. אה… כך שאותך, למעשה, המוות של איתי תפס בחיים בנקודה שאת כבר אמא לילדים ונשואה. לעומת זאת, במקרה שלי, אז כמו שאמרתי, שלומי הוא אחי הגדול ואני אחותו הקטנה, וגם זה תפס אותי בחיים, כשהייתי בלימודים באוניברסיטה, מה שנקרא, לפני המפעלים המשמ… אבני דרך המשמעותיות בחיים, כמו: חתונה, ילדים, הקמת משפחה, קריירה וכן הלאה. מה שמוביל אותי בעצם לכל מה שקשור לתזמון.

הילה: נכון.

חן: דיברנו על איפה זה תפס את ההורים שלך, מבחינת התזמון בחיים. אם תרצי לשתף.

הילה: אז אצלנו, כמו שאמרתי, איתי היה קטן בפער. אני בת 35, הוא בן 20. לי יש שלושה ילדים, שהפער בינו לבין הילדים שלי הוא בערך כמו הפער ביני לבינו. אה… ככה שהוא, כדוד, אה… קצת הזכיר לי אותי, כאחות עבורו. הילדים מאוד קשורים אליו ו… אני חושבת שטוב שהם הכירו אותו, וטוב שהם יודעים מיהו, וטוב שהם יזכרו, הקטנה כנראה פחות, הקטנה בת שנתיים, אבל טוב שהיה להם אותו.

אה… הם שואלים עליו בלי סוף, וזו התמודדות כפולה, כי זו התמודדות שלי, וזו התמודדות שלי מולם. כלומר, איך אני לא נשברת בבית, ואם כן יש לי את הרגעים הקשים, אז לשמור אותם לערב, וזה גם התמודדות עם שאלות שהם מעלים, וסיפורים שהם מספרים, ופתאום גם כל התפיסה שלהם על מוות השתנתה. הם חשבו, כמו שאני סיפרתי להם, שכשאדם מאוד זקן ומבוגר, אז הוא הולך לעולמו, ופתאום יש פה דוד צעיר, שהם אהבו לשחק איתו, ולהשתולל איתו, ופתאום הוא נעלם, ואיך זה קרה. אז גם אצלם זה שינה המון המון תפיסות, משהו בביטחון שלהם התערער.

שוב, אני אומרת, טוב שזה קרה אחרי שהם נולדו, כלומר, טוב לי שהם הכירו אותו, והם יודעים מי זה איתי. מצד שני, כן, זה שונה, כי… כי זה להתמודד גם איתם, גם עם השאלות, וגם עם ה… המציאות שלהם השתנתה, ואני צריכה להחזיק גם את זה. כלומר אה… לשים לב לכל מיני דברים שהם משתנים בהתנהגות שלהם, ולטפל אם צריך, ולדבר על זה. אני אשתף שהבת שלי שמה כל הזמן לק בצבע של מדים, והיא הולכת לישון עם תמונה, עם התפריט של המסעדה. [צוחקת]

חן: אוקיי.

הילה: שיש שם תמונה של איתי. היא מנשקת את זה בלילה ובבוקר. הבן שלי שם את החולצות שלו, יש לו חולצות שעשינו לו לפני ואחרי, אז גם ביום הולדת שלו היה חשוב לו לשים חולצה של איתי. זה כל הזמן סביבנו, זה כל הזמן בשיח. אני מנסה לקחת את זה למקום שהוא שלא ישבור את הדינמיקה בבית, ו… ויותר שנספר עליו בצורה חיובית. אה… ואצלך זה שונה, כי זה הגיע אחרי.

חן: נכון. למעשה, כששלומי נהרג, אז עדיין לא היו לי ילדים. וכשהילדים שלי נולדו, הם למעשה נולדו לעולם שהאבל היה קיים ונוכח בצורה די מוחצנת ופומבית. בין אם מזה שכשהיינו באים לבקר בבית של ההורים שלי, אז יש תמונות מאוד גדולות של שלומי על הקירות שלהם, וזה לא משהו שיכולתי בעצם אפילו להימנע ממנו או לשלוט בו, זה פשוט הייתה הסיטואציה, סוג של תמונת מצב. אחד דברים שמאפיינים בתי עלמין צבאיים, שהם לא כל כך אפרוריים כמו בתי עלמין אזרחיים. יש אפילו… צר לי שאני אשתמש קצת בהומור שחור, אבל יש איזושהי אופנה בבתי העלמין הצבאיים, שהחלקות קבר הם ירוקות ופורחות, ו… כל משפחה מקשטת בצורה מאוד אישית את הקבר של הבן או הבת שלהם, וכך יצא שמגיל מאוד צעיר כשהיינו באים לבקר את ההורים שלי או באים לבקר את הקבר של שלומי, אז עמית וגילי, הילדים שלי, היו חלק מזה, הם היו משקים את הפרחים, עוזרים לסבא להחליף שם את הצמחייה לפני יום ההולדת שלו, יום הזיכרון, או מדליקים שם נר לחנוכה וכן הלאה, וזה הפך להיות חלק מהשגרה שלהם.

ההבדל המאוד גדול באמת בסיטואציה, הוא ש… כאן האתגר שלי הוא להכיר להם דוד שהם לא הכירו. ורק אתמול אפילו, הבת שלי, שהיא היום בכיתה ט', היא עכשיו עובדת בצופים לקראת טקסי יום הזיכרון, היא הקריאה לי קטע שהיא חיברה ממש אתמול, על שלומי, והיא דיברה בעצם על הקושי, על איך להתגעגע ל… לדוד שהיא מעולם לא הכירה.

אז מין הסתם זה באמצעות תמונות וסרטוני וידאו וסיפורים, יש סרט שהפקנו לזכרו, שהם כן הספיקו כבר לצפות בו מאז שהם גדלו, יש מפגשים ש… כל המפגשים שאני מקיימת לזכרו של שלומי, התחילו למעשה ממפגשים שהתחלתי לקיים בבית ספר שלהם, והמפגשים גם הלכו והשתנו ככל שהם גדלו וההבנה שלהם משתנה וגדלה.

אה… למשל, המפגש הראשון שקיימתי בבית ספר של הבן שלי היה כשהם היו בכיתה א' או ב'. מן הסתם מפגש כזה שאני מקיימת עם ילדים כל כך צעירים, במונחים של דוד גיבור וכן הלאה, לעומת מפגשים שאני מקיימת איתם כשהם בכיתה ז' ומעלה וגם השאלות וההבנה שלהם היא אחרת.

אני יכולה לספר ש… כשעמית היה קטן, הבן שלי שהיום הוא בן 17 וחצי, האסוציאציה הראשונית שלו הייתה עם הצבא, זה שאתה הולך למות בצבא. מן הסתם, ככל שהשנים חלפו, אה… שוחחתי איתו והסברתי לו שיש המון המון מסלולים בצבא והמון המון תפקידים בצבא, שאתה יכול לתרום בהם שירות משמעותי, ואתה לא בהכרח חייב להיות ב… תפקיד שהוא לחימה, וגם לא בהכרח כל מי שהוא בתפקיד לחימה הוא באופן אוטומטי נהרג. אבל זה לגמרי צובע ומשפיע על החיים שלהם, ומותיר בהם איזה שהיא צלקת ללא צל של ספק, כשאתה חי לצד זה ובתוך זה לאורך השנים. אז הילה, איך את מרגישה?

הילה: טוב, מהשביעי באוקטובר הכל השתנה. לפני השביעי באוקטובר אני גרתי בצפון, עבדתי במשרה מלאה, הייתי מנהלת, אה… הייתי די ההורה שאוסף את הילדים ומחזיר את הילדים, כלומר, גם הרבה בבית, אה… והתנדבתי, וכשהיה לי זמן הייתי הולכת גם לעשות ספורט וכל מיני פעילויות של אחרי, והלו"ז שלי היה מאוד דחוס, בגלל שהמשפחה שלי מהמרכז, אז… אנחנו היינו בצפון, והיינו צריכים לדאוג להכל, כלומר, לא היה מישהו שישמור על הילדים או… ותמרנו את הכל ביחד, והכל היה בסדר, אה… עד השביעי באוקטובר. זה… זה נחת עליי, עלינו, כמו פטיש באמת של 100 קילו על הראש. אני לא ידעתי איך אני מתמודדת, הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת יותר מול מחשב ולעשות פעולות שהן פתאום נראות לי סתמיות. אה… הרגשתי שאני לא יכולה להישאר רחוקה מהבית כשיש דברים ש… להנצחתו שקורים במרכז, אהם… וגם שההורים שלי צריכים אותי קרובי… קרובה.

עברנו חודשיים אחרי, שכרנו איזושהי דירה ליד ההורים, שבסיטואציה אחרת לא הייתי שוכרת את הדירה הזאת ever, לא הייתי נכנסת אליה, אבל היא פשוט הייתה קרובה להורים. שיפצרנו אותה, ככה, עד כמה שאפשר, עזבתי את העבודה, עזבתי את ההתנדבות, עזבתי את הצפון, ועברתי לגור עם ההורים. גם הילדים יצאו מהמסגרות, הכול השתנה.

וכמו שאמרתי לפני, ליוותה אותי כל הזמן תחושה שהכל סתם, הכל פתאום מרגיש לי סתמי, ולא… הרגשתי שאני צריכה משהו עם משמעות, ואני מחפשת אותה [צוחקת] בימים אלו. אני כן ככה ממש לקראת, בשבועיים הקרובים אני צריכה להחליט לאיזה מסלול אני הולכת מבחינת לימודים, אבל יש לי כמה כיוונים אחרים. ואני מתחילה ממש הכול מאפס. הכול הכל השתנה. גם התפיסות שלי, כמו של הילדים, אז גם הביטחון שלי התערער, וזה השפיע עליי מקצה לקצה. אה… זהו, אני זוכרת שאת סיפרת שלמדת, וזה גם הוביל…

חן: נכון.

הילה: …אותך לעוד מקומות.

חן: אז גם אני מרגישה שאני יכולה לחלק את החיים שלי לפני ואחרי, ופתאם כל מה שקרה לפני הוא כמו איזשהו זיכרון מעורפל, ובעיקר יש את החיים שאחרי. כמובן שאני לא רק אחות שכולה, אבל זה אירוע כל כך מכונן בחיים שלי, שהוא חלק מהזהות שלי, ללא צל של ספק. והמון שנים, וגם היום לפעמים אני יכולה להגיד שאני בעיקר אחות שכולה, מרוב שזה משהו שהוא מאוד טבוע בזהות שלי, ובחלק, במי שאני. היום אני יכולה להגיד שאני גם אמא, וקרייריסטית, וחובבת ספורט, ויש לי כלבים, ו… וחזרתי, וכן מצאתי משמעות בדברים נוספים בחיים שלי, מאז שזה קרה.

אה… ללא צל של ספק כשזה קרה, זה עצר את החיים שלי, הזמן כאילו עצר מלכת, למרות שהוא המשיך באותה… באותו רגע שליבו של שלומי פסק, באותן, אני המשכתי לנשום, אז כאילו אתה מבין מהר מאוד שהחיים שלך ממשיכים, אבל אתה מרגיש במובנים מסוימים שהזמן עצר מלכת. אז כל מה שקשור היה באמת סביב שלומי, זה משהו שהיה לי מאוד טבעי ובוער לעשות אותו. אחד הדברים שעשיתי, אני… כששלומי נהרג, הייתי בסוף שנה שלישית ללימודים שלי במשפטים, ובחרתי לחזור לצבא כדי להמשיך את המדים, ובמשך שש שנים עוד הייתי יועצת משפטית בצבא. עוד אחד הדברים שציינתי זה שהאבל הוא אומנם אינסופי, אבל הוא דינמי. זאת אומרת שאחרי שש שנים, כשחזרתי לצבא בעקבות המוות של שלומי, גם ידעתי לבוא ולהגיד שזה כבר פחות מתאים לי, ולעזוב את הצבא ולא להישאר רק מהסיבה הזאתי. אה… זה מהבחינה הזאת.

אני כן יכולה להגיד שאולי 13 שנים מתוך ה-22 שנים שאני בהם אחות שכולה אני מרגישה שהאבל ניהל אותי, במידה מסוימת. היום אני… וממש השפיע משמעותית על החלטות שלי בחיים. היום זה פשוט נוכח, ואני חיה עם זה ברמה היומיומית, כמו שאני יודעת שקוראים לי חן, ואני אישה, ואני אמא, אז אני גם חן ואני אחות שכולה. בהתחלה הייתי בטוחה שאני מתהלכת עם כתובת, שכתוב לי על המצח שאני אחות שכולה, אבל אה. אתה לומד להבין שזה לא ככה, בשביל כולם, אבל זה פשוט חלק ממש מה-DNA שלי, מרוב שזה אירוע באמת מכונן.

אני כן יכולה להגיד, בתור אחות שכולה, יחסית ותיקה, שבשונה ממה שתמיד שומעים, או הרבה פעמים שומעים, שהאחים הם אה… לא מקבלים… שהם יותר שקופים, שהם לא… אני מעולם לא הרגשתי ככה, למרות שאני כבר 22 שנה במשפחת השכול, תמיד הרגשתי שיש מקום ויש במה. כן חשוב לי דווקא להגיד את זה בסיטואציה הזאת. וזה עוד מימים שעוד לא היה פייסבוק, ולא הייתה עמותת "האחים שלנו". אה. כן מצאתי את עצמי בפאנלים של "יד לבנים" שקשורים לאחים שכולים. כן מצאתי את עצמי זוכה לטיפול פסיכולוגי דרך משרד הביטחון, בתקופות שהייתי זקוקה לזה, בסמוך לאחר מותו. וככל שהזמן חלף, גם העולם קצת השתכלל, והדיגיטציה וכן הלאה וכן הלאה. ו… וכמובן, שמיזמים, כמו עמותת "האחים שלנו" וכולי, והכול עלה יותר לתודעה. אבל אני מעולם לא הרגשתי שקופה.

וכן, חשוב לי להגיד את זה, כי אני יודעת שזה אמירה שהיא יחסית במיעוט, אני חושבת, בקרב האחים הוותיקים יותר.

הילה: אהם, [מכחכחת] אני עוד חדשה…

חן: מאד…

הילה: אבל אני חושבת שחלק מהעניין שאמרתי שאנחנו "אחד מ…"

חן: לא, ברור, ברור.

הילה: זה גם בא לידי ביטוי.

חן: ברור, ברור. אבל ללא צל של ספק, כשאני ואת שוחחנו וסיפרת לי על כל מיני דברים שאת חווה מאז שאיתי נהרג, זה לגמרי עשה לי דה ז'ה וו לכל מיני סיטואציות שהתמודדתי איתם, בסמוך ולאחר מותו של שלומי. דיברנו לפעמים על תגובות, איך שהסביבה מגיבה בסיטואציות כאלה, ולמעשה, כאן אני חושבת שאפשר לנצל את הפלטפורמה ואת הבמה באיזשהו שירות קטן לציבור, ש… לפעמים הסביבה, לא ממקום רע בכלל, ממקום שהיא לא יודעת איך לגשת לסיטואציה, הסביבה מוצאת את עצמה אומרת אמירות שיכולות לפגוע באח או באחות השכולים.

מאחר ואני קצת יותר ותיקה ממך, למדתי עם השנים גם לפתח… לא יודעת אם לפתח עור של פיל, כי גם בחלוף 22 שנה אני יכולה פתאום למצוא את עצמי נפגעת מאמירה כזו או אחרת אחרי שכבר חשבתי שאמרו לי את הכל ושמעתי הכל. אבל בטח ובטח בשנים הראשונות, ש… גם האמירות, הכביכול תמימות, או עם הכוונה הטובה, יכולות ממש להרגיש לך כמו סכין. ו… למשל, אני יכולה לתת כדוגמה, שהרבה פעמים כשלומדים עליי שאני אחות שכולה, אז שאלות ראשונות אוטומטיות כמעט שישאלו אותי זה האם יש להורים שלי עוד ילדים? האם אני נשואה? האם יש לי ילדים? וכמה זמן חלף מאז שהוא נהרג?

וכל התשובות שלי מאוד ינחמו אותם, כי למעשה הם יגלו ששלומי לא היה בן יחיד, ושיש להורים שלי גם נכדים, ושעברו כבר כך וכך שנים. משמע, הכאב הוא לא כזה טרי, משמע, יש עוד ילדים וגם החיים שלי לא נהרסו טוטאלית, כי גם זכיתי להתחתן וללדת, ו… אני יכולה להגיד ש… זה… שום דבר פה הוא לא יושב על אותו דבר. כלומר, זה שלהורים שלי יש עוד ילדים, זה לא מזור לחוסר ולאין שהוא. וזה לא אמור לנחם אותי או את הציבור, שהחיים שלי הם לא עוד יותר גרועים, כלומר, האם אני צריכה להתנחם בזה ששכלתי רק אח אחד? האם אני צריכה להתנחם בזה ש… לא נשארתי גם גלמודה וערירית בנוסף לכל, או שאני לא חשוכת ילדים? כלומר, הרפרנס, אני מבינה את הכוונה, כביכול, אבל זה. זה פחות, הייתי פחות, ממליצה פחות לנקוט בקו הזה.

והקטע של חלוף הזמן, אז צר לי, הלוואי והזמן היה מרפא את הכול, זאת אולי הקלישאה היחידה שהיא לא נכונה, בשונה מרוב הקלישאות בחיים. ש… אני יכולה להגיד, בחלוף הזמן, מה שהזמן עושה, אולי עוזר לי לזקק ולדייק את המילים. הזמן אולי מדייק את הגעגוע, הוא לא מרפא אותו, ואני יכולה להגיד שבתור… שלהיות אחות שכולה, זה בעצם להיות עם לב שבור, שלא משנה כמה זמן יחלוף, או כמה זמן אני אנוח, הוא לא יתאחה. [מגחכת קלות]

הילה: את גורמת [בוכה] לי לבכות כל הזמן.

חן: כרגיל.

הילה: כן, אז אני אגיד בהקשר הזה של דברים שאומרים, שזה באמת אישיו, אני, גם אני, לפני השביעי באוקטובר, כשאת מגיעה לאיזושהי שבעה, אז את ככה בוררת את המילים, ורק שאני לא אחייך, ורק שאני לא אגיד משהו לא במקום, ורק ש… והיום, כשאני, ככה, במקום הזה, אז אני באמת מבינה כמה באמת צריך לברור מילים, כי דברים שנשמעים לפעמים כמו מחמאה, יכולים דווקא לפגוע. אני, לדוגמה, בשבעה, כאילו יצא שהגיעו, ולא בכיתי באותו רגע שהם הגיעו, ופתאום אומרים לי, "וואי, את נראית טוב, וואי, את כאילו…" זרקו לי גם איזושהי הערה שלאחותי, נראה שיותר קשה לה… וזה דברים שיושבים ונשארים, אמנם אצלי עברה רק חצי שנה, אבל זה נורא יושב בראש, כי כשאני פוגשת אנשים, אז איך אני צריכה להתנהג? כאילו, אני צריכה כל הזמן לבכות, כדי שתבינו?

אז זה ככה באמת שירות לציבור, שגם אם אנחנו מחייכים, או לא בוכים, זה לא אומר שלא כואב ולא יושב. אני אגיד עוד דבר. אני גם הרגשתי שמרוב שלא יודעים איך להתנהג, גם נעלמים. וזה אולי דבר ש… שהכי כואב, כי אני חושבת שכחבר, או כ… כמשפחה של משפחה, אה… הדבר שהכי צריך זה להיות שם ולחבק, ושוב, גם לפעמים לא. לא צריך באמת להגיד יותר מדי, כי אין מה להגיד במצבים כאלה, אה. וכל מה שיגידו לא יעזור. אבל כן, שמי ש… שקרה לו איזשהו אובדן קרוב, שירגיש שיש סביבו תמיכה. לילדים שלי יש סיפור שאני מאוד אוהבת, שקוראים לו "הארנב הקשיב". [צוחקת קלות] ובסיפור הזה, הארנב בנה איזשהו מגדל גדול, ובאה ציפור ופרקה לו את כל המגדל, והוא לקח את זה נורא קשה, והתחילו להגיע כל מיני חיות, ולהגיד לו "אולי תלך ותהרוס למישהו אחר, וזה יעזור לך, אולי תבכה וזה יעזור, אולי תכעס, אולי תצעק", וכל החיות ניסו לעזור, ושום דבר לא עזר לו. ואז הגיע ארנב, והוא פשוט ישב לידו, וחיבק אותו, והקשיב. אני אוהבת את הסיפור הזה, כי אני באמת חושבת שככה צריך להתנהג. פשוט להיות שם ולהקשיב, ולחבק, ולתמוך.

ואני אומרת לחברים שלי, אם הם שומעים, אז זה באמת הרגע שלכם, להיות חברים ולהוכיח את עצמכם. אה. כי כשנעלמים, זה ממש כאב על כאב. כי אתה גם איבדת, ואתה גם מרגיש לבד.

חן: לגמרי. אני חייבת לחזק את כל מה שאמרת, ולהגיד שהאויב הכי גדול של משפחת השכול הוא הזמן. ואם אתם באמת רוצים לתמוך במשפחת השכול, אז… אז באמת, יותר פשוט, פשוט לשאול איך אני יכול לעזור? מה אתם צריכים? כן להתקשר ולדרוש בשלומנו, או לאחל חג שמח. גם אם אין לכם משהו טוב להגיד, או זה מביך, אז תתגברו על המבוכה. וכן תבואו ביום הזיכרון, או ביום ההולדת, וכן תבואו לעמוד ליד הקבר של מישהו שאתם מכירים, דווקא בחלוף הזמן.

וההיעלמות, גם אם היא מגיעה ממקום של מבוכה, היא בסופו של דבר לא פותרת את הסיטואציה, וגם לא תורמת לו. אז אם מדובר באנשים שאתם כן רוצים שהם יהיו חלק מהחיים שלכם, אז אני ימליץ בחום לא להיעלם, כן להתגבר על המבוכה, וכן to reach out, וליצור קשר.

הילה: כן, לגמרי.

חן: ובאמת, זה מצב שאף אחד לא מצפה שמישהו גם יפתור אותו. זה לא שאנחנו חושבים שמישהו יכול לבוא ולעזור לנו, ולהעלים את הכאב, או לפתור את הסיטואציה. הדבר היחידי שיפתור את הסיטואציה, זה שאם הם יחזרו לחיים, ונגלה שזה היה חלום בלהות אחד גדול. אז בהינתן זאת, אין ציפייה כזאתי מהציבור או ממישהו שקרוב אלינו. כל מה שאתם יכולים להיות, זה באמת, להיות נוכחים, להיות ליד, להיות חלק מהחיים, לזכור ולא לשכוח.

הילה: נכון.

חן: זה הכול.

הילה: אה. דיברנו גם, היה נושא שחשבנו אם להעלות אותו [צוחקת קלות] או לא, אבל זה אפשר. דיברנו על חלומות, אם יצא לך לחלום, על האח. אה… יצא גם שחלמנו, מספר פעמים… [צוחקת קלות]

חן: נכון.

הילה: …על החיים שלנו.

חן: לצערי הרב, ככל שלבו של שלומי היה נדיב במציאות, אז בחלומות הוא קמצן, וזכיתי לחלום על שלומי רק שלוש פעמים במהלך 22 שנים. אז שלומי, אם אתה שומע אותי עכשיו, בבקשה תבוא שוב.

הילה: [צוחקת קלות]

חן: אני כן יכולה לשתף. החלום הראשון, לפי דעתי, הוא לא היה חלום, הוא היה פשוט הנוכחות של שלומי. ככה אני ממש חושפת את עצמי כרגע ונותנת לכם פיסה מנשמתי. אה… במהלך השבעה, מן הסתם, יש סיטואציות מאוד קשות וכואבות במשפחה, אה. וככה ברגע של ייאוש, עליתי לחדר ושכבתי על המיטה ואמרתי לעצמי: מה יהיה? איך יהיה?

ו… ספק ישנה, ספק ערה, הרגשתי ששלומי יושב ליד המיטה שלי, על המיטה שלי, לידי, מניח את היד שלו על הגב שלי ואומר לי, "חני, תהיה חזקה, אני סומך עלייך". "תהיו חזקים", זה היה ממש משפט שגור בפיו. זו הייתה הפעם הראשונה.

הפעם השנייה הייתה שהרגשתי שהוא בא לפגוש את הבן שלי שנולד, אומנם לא מיד אחרי שהוא נולד, אלא כשהוא היה כבר בן איזה שמונה חודשים, ויש לי ככה, ממש זיכרון תמונה בחלום, שהוא עומד במרפסת ומקפיץ אותו באוויר, ואת גילי הוא לא בא לפגוש בחלום.

והפעם השלישית הייתה, אה… ממש חלום פנטזיה, ששלומי יחזור ויגיד לי שזה בעצם הייתה משימה סודית, והוא היה מרגל והוא היה צריך להעמיד פני מת, והוא בעצם חוזר כמו איזה ג'יימס בונד. אה. שזה גם מאוד קלאסי של שלומי, אז אני מחכה שהוא יחזור ממשימה סודית.

ואני חושבת שהילה, גם לך היה חלום דומה על זה, על איתי.

הילה: כן, גם אני חלמתי שלוש פעמים, בסמוך לשבעה, שלושת הפעמים היו. וגם כמו שאת חלמת על שלומי, אז אני, החלום הראשון, חלמתי שהוא חוזר, והוא אמר לי שהכל היה סתם. אה… והוא ביקש לצאת ונתנו לו לצאת. אה… אבל הוא חייב לחזור לצבא, זה היה החלום הראשון, והוא פשוט ברח לי ולא הצלחתי לתפוס אותו.

החלום השני היה שהוא אומר לי… בן דוד שלי נפטר גם לפני חמש שנים. והוא אמר לי "את זוכרת שאחרי שאלעד נפטר נתנו לך יום איתו? אז עכשיו יש לך יום איתי". ובחלום זה הרגיש לי שהכל אמיתי. וממש ככה טיילנו כל היום. בים ואצל חברים, והוא הקפיץ קצת כדור, כי זה מה שהוא אהב לעשות. ואני ממש זוכרת בחלום שאמרתי, אוקיי, היום אני בלי הטלפון, זרקתי אותו ורק הסתכלתי עליו.

והחלום השלישי היה ממש מציאותי, ריאליסטי, כמו, כאילו, ראיתי את זה ממש כמו שאני רואה דברים כשאני ערה. וחלמתי שאני וקצינת הנפגעים נכנסות לאיזשהו בית קפה, ויושבות שם בנות, ומתחילות לשתף בסיפורים, ואני מגלה שכולם תצפיתניות של 414, ומתחילות לדבר ככה על חוויות שהם חוו באוקטובר. וחלקם אמרו שהם לא רוצות לדבר.

ופתאום איתי נכנס עם חיוך מטורף, היה לו תמיד חיוך, באמת את החיוך, ובחלום הוא אפילו קצת גדל. הוא נכנס עם בגדים לבנים, והוא תפס לי את הידיים. והתקרב אליי ואמר לי, את חייבת להמשיך במשחק. ואני צעקתי ואמרתי לו שאני לא רוצה בלעדיו להמשיך. והוא אמר את זה שוב. ובפעם השנייה שהוא אמר, הוא כאילו נשאב אליי פנימה והתעוררתי. ומאז לא הצלחתי לחלום שוב, אני מקווה שזה עוד יקרה.

חן: גם אני מקווה.

הילה: כן.

חן: בדברי סיכום, אני דווקא אשמח להקריא משהו שהוא בנימה יותר חיובית. יש את רונה רמון, זכרה לברכה, שהיא באמת גם חקרה את כל הנושא הזה של צמיחה מתוך משבר, ואיך אפשר אה… להמשיך בחיים למרות החוסר. זה קטע שנכתב בהשראת דברים שהיא אמרה:

"אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע, וכל הזמן בתהליך של החמצה.

צריך לשמור על איזון קבוע, בין מה שאין לנו לבין מה שנמצא.

לבחור לצמוח גם מתוך החושך, לזכור שהכאב הוא לעולם,

ולדעת שיש דרך, גם ממקום של חוסר, לחיות את החיים במלואם."

[מוזיקת רקע]

הילה: כן, זה נכון. [צוחקת קלות]

[מוזיקת רקע]

חן, תודה רבה. היה לי כיף לדבר ולשתף, ומקווה שזה יגיע למי שזה צריך להגיע.

חן: תודה רבה, גם לך הילה. שמחתי לשמוע דרכך על איתי, ולהכיר אותו קצת יותר.

ו… כל התהליך של להכיר אותך, והשיחות איתך מן הסתם הרגישו לי מאוד נעימות, ועם המון הזדהות. כי תמיד אני אומרת שאחים שכולים יש להם שפה בלתי אמצעית פשוט משותפת של הבנה רק בעצם היא אותם אחים שכולים. ואני מחזקת אותך בכל רגע ורגע.

הילה: תודה, תודה רבה.

חן: עד כאן, "תורי לדבר", ערוץ פודקאסט ייחודי של עמותת "האחים שלנו". אנחנו חן מררי.

הילה: והילה אבהר.

חן: תודה שהייתם איתנו.

תודה רבה לאיתי חכמה שליווה, הפיק וערך.

פרקי הפודקאסט מוקלטים באולפני האוניברסיטה הפתוחה בקמפוס רעננה, שפתחו בפנינו את האולפן בליווי של צוות שידור מקצועי בהתנדבות מלאה.

שנדע כולנו בשורות טובות ובמהרה, אמן.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page