"אל לה לכוונת הלב
בעיצומו של מאבק
להיות שונה
מכוונת הלב
בחיי היומיום"
- מיאמוטו מוסאשי
השבוע ביקשנו להרחיב את נקודת המבט בעזרתם של יובל אידו טל, שהתארח על הכרית, ובהשראתם של חכמי עבר כמו הסמוראים מיאמוטו מוסאשי, יאמאמוטו צונטומו ואחרים. שוחחנו על האפשרות למצוא את המרחב שאיננו מתוח מדי ואיננו רפוי מדי גם בימי מלחמה. נגענו במורכבות של מציאת החמלה ואמון בטבע הבודהה נוכח הכאב העמוק, ובנכונות לשהות באי ידיעה וערפול.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/12/2023.
'לא מתוח מדי לא רפוי מדי'.
הסכת 'הכרית' מבית פסיכודהרמה. פרק 3
אביגיל פן משוחחת עם יובל אידו-טל.
אביגיל: שלום וברוכים הבאים להסכת הכרית. אני אביגיל פן ואיתי על הכרית, מקיוטו, יובל אידו-טל, אורח קבוע כאן ב'כרית'.
יובל הוא מורה ותיק לבודהיזם ומדיטציה. לשעבר, המנהל האקדמי של 'פסיכודהרמה', סופר, משורר, חוקר, ומשוטט. בוקר טוב יובל. או צהרים טובים אצלך, לדעתי.
יובל: אחר-הצהרים, כן...
אביגיל: אחה"צ כן, לפי האור הנשקף מאחוריך... רואים ככה את השקיעה? נכון? מתקרבת?
יובל: מתקרבת, עוד איזה שעה...
אביגיל: מתקרבת, יכול להיות שאני מדמיינת אותה… נתחיל השאלה הסבוכה מכל… מה שלומך?
יובל: אה... לא סבוך בכלל, שלומי טוב. טוב עם הרבה מורכבויות, עם כאב רב ועם הרבה מאוד סימני שאלה, אמממ אבל טוב.
אביגיל: איזה יופי לשמוע- טוב. כן, דיברנו קודם על זה שהשאלה מה שלומך נהייתה עניין, עד כדי ששאלתי אותך קודם אם זה בסדר לשאול- מה שלומך.
יובל: כן.
אביגיל: לפעמים נדמה לי שהיא משאירה אותנו הלומים כאלה. בלי מילים.
יובל: אני רואה בזה ברכה גדולה, בהשתאות הזאת שאנשים באמת עוצרים ולא עונים על השאלה הזאת בקלות דעת.
יש עצירה כמעט תמיד, כמעט עם כל אדם שאני שואל אותו מה שלומך, עצירה ארוכה מאוד מאוד מאוד מאוד, אה, בסוף מגיעות המילים כמעט אצל כולם אבל אני חושב שיש בזה ערך, שאנחנו באמת בודקים את שלומנו ולא ממהרים להתייחס אליו כמו שהתייחסנו קודם לשאלה מה שלומך...
בסנגהה שלנו יש, את מכירה את האימה מפני השאלה 'מה שלומך', ולמי שלא מכיר את הסנגהה שלנו, האימה היא מכיוון שכשאנחנו שואלים את השאלה מה שלומך, אנחנו מתכוונים לזה. זו באמת הזמנה לאדם, לספר מה באמת עובר עליו, ואיך הוא עכשיו. לבדוק באמת את שלומו, ולא הריטואל החברתי שאנחנו מורגלים: מה קורה אחי... מה המצב… סבבה, אחלה, אתה מריח את זה? לא, מה זה? עוד יום נשרף… או כול מיני מניירות כאלה של לא לענות על השאלה 'מה שלומך'.
אז משהו בימים הכול כך אפלים האלה, והכל כך קשים האלה, והכול כך מלאי סימני שאלה, עוצר את המנגנון האוטומטי הזה אצל כל כך הרבה אנשים, ובעצם העצירה של האוטומט, אני רואה ברכה מאוד גדולה, אפילו שהברכה נולדה מקללה איומה, אבל הרבה פעמים התולדות של דברים רעים מביאים לדברים טובים.
אביגיל: כן… אפשר לראות את זה הרבה בימינו.
יובל: נכון.
אביגיל: יש עוד שאלה שאתה אוהב לשאול בסנגהה. מאוד ככה משנה את המשמעות הרגילה שלה נכון? 'מה את עושה פה'?
יובל: כן...
אביגיל: זו שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה בימים האחרונים. לא במובן של מה אני עושה פה בחיים... אלא, מה אני עושה פה? מה כוונת הלב?
יובל: כן...
אביגיל: זה מחבר אותי לקטע הזה, שאמרת לי קודם שהוא לא שיר, אלא פרק, מתוך "ספר חמש הטבעות". נכון?
יובל: נכון.
אביגיל: של מוסאשי, סמוראי, ובעודי מקריאה אותו בפתיח, נזכרתי שגם אני הקראתי אותו כבר בהסכת, בהקשר אחר.
יובל: אני חושב שאולי פעמיים ביום יוצא לי לחזור אל הקטע הזה עם קבוצות שונות, הוא מאוד משמעותי לי בימים האלה.
אביגיל: כן, ואני רוצה לשאול אותך, איזו משמעות אתה מוצא בו? איך הוא עוזר לך בימים האלה? איך הוא יכול לעזור לנו?
יובל: תראי, זה המון, אבל אני חושב שאחד הדברים הכי… אולי צריך לומר כמה דברים, מוסאשי. על האיש, על דרכו, על דרך הסמוראי... לפני שקופצים לקטע עצמו. אה... מוסאשי היה מתאמן ממש דקות מפה, מאיפה שאני יושב עכשיו בקיוטו. הוא היה יוצא לאיזה אזור כאן ביער, ממש קרוב, קצת מזרחית מפה, אולי 3 ק"מ מאיפה שאני יושב עכשיו. הוא היה כמעט סגפן בדרך שבה הוא היה מתאמן.
הוא היה כזה כמו ברוס-לי. מישהו באמת שהיה מתאמן ללא לאות, והוא הקדיש את כל כולו לאימון וללימוד של אמנויות הלחימה, בדרך החרב, דרך הסמוראי.
הוא למד להיות איש הביטחון האולטימטיבי, איש המלחמה האולטימטיבי. גם ביטחון הפנים של יפן וגם ביטחון החוץ של יפן, היה מופקד בידי הסמוראי.
הוא היה מאוד מפורסם בזה, שהוא נותר בלתי מנוצח ב-60 קרבות עד גיל 32 ואז הוא הניח את חרב הברזל שלו, הפך נזיר, נזיר זן, נטל חרב עץ והתחיל ללמד סמוראים צעירים אשר ששים אלי קרב, את דרכי המלחמה.
אבל דרכי המלחמה שהוא לימד, כמו שמאוד מוכר מהקטע שקראת, הן לא דרכי מלחמה בבלעדיות, אלא, מי שמבקש ללכת בדרך של מיאמוטו מוסאשי, זה לבקש ללכת בדרך של זיקוק העבודה הרוחנית של אדם מתוך העבודה שלו באומנויות הלחימה, בצורה שהיא בלתי נפרדת משאר חיי היומיום.
הוא התחיל בזה, שאל לה, לכוונת הלב, בעיצומו של מאבק, להיות שונה מכוונת הלב בחיי היומיום.
בימי שלום ובעיצומו של מאבק, על כוונת הלב להיות אותה כוונת לב.
זה כבר רומז לך שהוא מבקש כאן דרך חיים, ולא רק דרך איך להתבונן או איך להגן על אזרחים, מפני איום חיצוני כלשהו, או על אדון כלשהו.
מקורות ההשראה של מוסאשי היו בראש ובראשונה בודהיסטיים. הם היו שזורים גם בחכמה הדאואיסטית, גם בשינטו ובחכמה הקונפוציאנית...
כל אלה היו שזורים בתוך הדרך של הסמוראי, ואצל מוסאשי ספציפית.
עבורי, מכיוון שהעיסוק שלי בבודהיזם התחיל בעקבות דברים מאוד קשים שחוויתי בשירות הצבאי שלי, אז החיבור שלי עם דרכים הקשורות באומנויות הלחימה, היה תמיד חיבור מאוד טבעי, כי כתבו את הכתבים האלה אנשים שהיו... שעמדו דילמות שקורות לי, היו מכאוב שאני יכול להזדהות איתו.
עבורי יש בזה המון ערך, זאת אומרת, אני... יצא לי כמה פעמים בזמן האחרון להקריא את הקטעים האלה, ואחד הדברים שהם… חשוב לי להגיד משום מה, זה מכיוון שזה מסודר כמעט כמו שיר, סתם כי כל מה שאני מתרגם...
אביגיל: הופך לשיר, כן...
יובל: אז חשוב לי להבהיר כל פעם שזה לא איזה משורר מנותק מהעולם, שיושב לו ומוצץ גבעול באיזה שדה פסטורלי, וכותב שירה מליבו, עם אצבעות לבנבנות, רכות שלא ידעו מעולם את קשיי החיים.
אלא, זה בן אדם שראה הרבה מאוד דם בחייו, קרבות נוראיים ומחרידים, שפך המון דם ושחייו היו רוויים בהרבה מאוד כאב.
ולכן אני הרבה פעמים בתקופה הזאת, בתקופות של מלחמה, חוזר לכתבים של לוחמים.
נראה לי מאוד טבעי.
אביגיל: כן. זה מעניין כי היום אני כבר לא חושבת ככה, אבל בתחילת הדרך אני חשבתי לי, שדרך בודהיסטית ודרכים רוחניות הן עומדות בסתירה ל'דרך החרב'.
זאת אומרת אם אתה נלחם, מן תודעה דיכוטומית כזו, של אם עכשיו מלחמה, אז מה עכשיו מדיטציה? מה עכשיו בודהיזם? מה עכשיו עם אהימסה (אהימסה: אי-אלימות), האי-פגיעה... תפיסות של... תפיסות שכאילו הבודהיזם סותר באיזשהו מקום.
או את המקום הזה של 'קיומה של מלחמה' וזה מאוד לא ריאלי במציאות שאנחנו נמצאים בה.
ואתה מביא פה בעצם איזשהו קול אחר שאומר, אפשר עבודת תודעה. רצוי עבודת תודעה. גם בעת קרב, שזה יכול לעזור.
יובל: קודם כל אין בודהיזם אחד. יש בודהיזמים רבים.
אני מתקשה לראות את הבודהה לוקח חרב ומתאמן עם מוסאשי. זה לא...
זאת אומרת, אם אני חושב על הבודהיזם הכי מוקדם זה שהוא הכי קרוב לדרך של אהימסה. של אי אלימות עקרונית! של איזשהו זיקוק רוחני שאולי כחלק מהגדרות היסוד שלו יגיד: אנחנו קודם כל לא אלימים. לפני כל דבר אחר - אל תזיק!
ולכן ממש לא מופרך לחשוב את מה שחשבת בעבר, אבל זה שייך באמת למחוזות בודהיסטים אחרים, למחוזות שאני מדבר עליהם בהקשר של מוסאשי, או כמו שאני רואה בודהיזם, אלה בודהיזמים שנולדו הרבה הרבה יותר מאוחר. אלה התפתחויות הרבה יותר מאוחרות של הבודהיזם, ואני תמיד שמח שישנן התפתחויות כאלה בתוך העולם הבודהיסטי, כאלה שלא פוסלות את השימוש בכוח, אלא שואלות שאלות מאוד מאוד רציניות, לגבי-
אם שימוש בכוח, ואין ברירה, אז איך וכמה? מאיזה מקום? מאיזה לב?
כי אני לא יודע מה איתך, אבל אני לא יכול לחתום על אהימסה.
אני לא יכול לחתום על זה ש 'לא משנה מה, אני חרב לא ארים' .
אם אהוביי יהיו בסכנת חיים, ותהיה לי דרך להציל אותם, והדרך שלי להציל אותם תהיה לפגוע, במי שבא לפגוע בהם, זה נראה לי הגיוני.
אני מהבחינה הזאת אדם פשוט, לא קדוש ואין בי גם הרצון, או היומרה, או הכמיהה להיות קדוש כזה.
ולכן אני שמח, שיש דרכים בודהיסטיות שבהן יש מקום למחשבות האלה, כי אני חושב שאחרת לא היה לי בית בבודהיזם.
אביגיל: מאוד מזדהה. אני רוצה לשאול אותך... זה מתחבר כמובן ממש לשורות הראשונות, אני חוזרת עליהן אפילו: "אל לה לכוונת הלב בעיצומו של מאבק, להיות שונה מכוונת הלב בחיי היומיום בימי שלום", ואני עוצרת פה רגע, כי הדבר הראשון שעולה לי כשאני קוראת, אני חושבת על זה שאנחנו מועדון הלבבות השבורים פה... איך אני מוצאת, מכווננת, את כוונת הלב הזו, כשהלב כל כך נרעד?
יובל: מוסאשי מסביר לך ממש מילה במילה. הוא אומר לך ראי את המציאות נכוחה, ראי אותה מנקודת המבט הרחבה ביותר שתוכלי. זה אומר, אם יש בך כאב והלב שבור, זאת המציאות נכוחה.
עכשיו לראות לב שבור מנקודת המבט הרחבה ביותר שתוכלי, ודיברנו קודם את ואני על דופור, באחד מהשירים, שיר טאנג, יש דימוי נורא יפה, הוא מדבר על: 'בשביל לראות את המציאות רחב יותר אני עולה קומה למעלה'. זה דימוי נורא נורא יפה. ואני חושב שזה המון פעמים מה שמתבקש בעיתות מצוקה, לעלות קומה למעלה.
אי אפשר ברגע הראשון.
ברגע הראשון את בבוץ.
וכמו האמרה הבודהיסטית המפורסמת, לוטוסים לא פורחים אלא, כשהשורשים שלהם נטועים בבוץ. (NO MUD NO LOTUS), כן, נכון. לכן הקשר בין כאב לבין ערות, הוא קשר לא מוזר בכלל בעולמות הבודהיסטים, הוא קשר בסיסי, יסודי, תשתיתי.
'האמת הנאצלה הראשונה', הנחיית העבודה- שהי עם הסבל, דעי אותו עד סופו... היא השורשים של הלוטוס שבבוץ.
ולכן, זה לא שבודהיזם נולד עבור מצבים שבהם הכל סבבה.
הוא נועד להתמודד עם סבלות החיים.
אני מזכיר, בודהה יצא למסע שלו כדי למצוא מזור לסבלות החיים, החולי הזיקנה והמוות.
כשהוא מוות בשיבה טובה, מוקף בבני משפחתך, חברים וכולם מברכים על כמה החיים שלך היו נפלאים, ושלמים עם לכתך.
זה לא, אין את הכוכבית הזאת למוות, מוות למניו, וחולי למניו, וזיקנה, זיקנה והזדקנות, על כל האימות בזקנה והזדקנות.
בודהיזם נולד בניסיון לתת מענה לדברים הכי קשים שיש בחיים.
אז ככה שקודם כל, אם אני ניגש להנחיה הבאה, הוא אומר לך, גם בתוך הדבר הזה, כשאת שוהה עם הסבל הזה, ואת עולה קומה למעלה ומנסה להסתכל עליו מנקודת המבט הרחבה ביותר שתוכלי, הקפידי שלא להיות מתוחה מדי, ושלא להיות רפויה מדי... ואת ההנחייה הזאת מצטט מוסאשי מבודהה, שמצטט את זה מהמורה לוינה, (וינה: סיטר קטן לנשים), והתלמידה שלה, אחרי שיעור שלם שהוא עוקב ברוב קשב, התלמידה שואלת את המורה שלה: איך עלי לכוון את הוינה? איך עלי לכוון את המיתר של הוינה? והמורה אומרת לה, עליך לכוון את הוינה כך שהמיתר יהיה לא מתוח מדי ולא רפוי מדי, כי אם יהיה רפוי מדי הוא לא יפיק צליל, ואם יהיה מתוח מדי הוא עלול להתפקע…
אז המקום הזה של למצוא את דרך האמצע, הוא לב ליבה של המשנה הבודהיסטית.
כל תורתו של הבודהה היא דרך אמצע.
בדרשה הראשונה שלו, זה הדבר החשוב ביותר שהוא אומר שם.
הוא מבקש קודם כול להבהיר, שחיים נכונים הם חיים בדרך האמצע.
וכאן אומר לך מוסאשי, זה לא משתנה בזמן מלחמה.
זה לא שבמלחמה, אז... יאללה אודרוב לקצה.
זה אומר שגם במלחמה, הערך של להיות 'לא מתוח מדי לא רפוי מדי, הערך של ראיית המציאות נכוחה, הערך של לראות דברים מנקודת המבט הרחבה ביותר שנוכל… מבחינתי, לראות דברים מנקודת המבט הרחבה ביותר שתוכל, כבר כולל בתוכו מוסר, כבר כולל בתוכו חמלה, כבר כולל בתוכו את דרך הבודהיסטווה, (בודהיסטווה: אדם הצועד בדרך, אדם נבון וחומל…) כבר כולל בתוך זה ראיה של בודהה.
מה זה בבודהיזם נקודת המבט הרחבה ביותר שתוכל? זה שבועת הבודהיסטווה: 'היצורים החיים הרבים מספור, אני נשבע לעזור לכולם'... וההתמודדות שלהם עם סבלות חייהם, הקשיים, המכשלות שיש, בניסיון לעשות את זה עם הרבים מספור, אני נשבע לצלוח את הכשלים והמכשלות האלה. הדרכים ללמוד איך לעשות את זה הן רבות מספור, אני נשבע ללמוד בכל דרך אפשרית שאפשר ללמוד, איך לעזור לאנשים...
ואני נשבע להיות בודהה, נשבע להיות ער, לראות את המציאות נכוחה.
זאת שבועה מרובעת, שמהפרספקטיבה של מוסאשי, הוא הכיר אותה היטב, והוא חתום עליה.
בקטעים אחרים, גם של מוסאשי, גם של סמוראים אחרים, כשהם מדברים על מה זה הגשמה של הדרך, זה להיות הכי אנושי שאתה יכול להיות. למצוא אנושיות גדולה.
אני יכול להקריא לך קטע אחר, מאוד מאוד יפה, יקח לי רגע למצוא אותו, של סמוראי אחר, איש בשם יוממוטו צונטומו. בערך 200 שנה אחרי מוסאשי, אנחנו עכשיו ביפן במאה ה-17 מוסאשי זה המאה ה-16.
אני לא מקריא את כל הקטע, אני מקריא רק את הסוף של הקטע הזה:
"דרך הסמוראי נטועה במודעות לכך, שאין לדעת מה יהיה הדבר הבא שיקרה.
לכן יבוא הסמוראי אל העולם תוהה ובוהה, מכיר בכך שניצחון והפסד אינם אלא פרצי עוצמה זמניים של תנאים ונסיבות.
לכן, גם אם נראה כאילו ההפסד בלתי נמנע, המשך להילחם.
חכמה ומיומנות לא יעזרו כאן.
אנושיות גדולה אינה צומחת משיקולי ניצחון והפסד.
קפיצת ראש שכזו ברוח שכזו אל תוך המוות, אין לה אלא לעורר את האדם מחלומות תעתועים."
ובסוף את מגלה, שבעצם מבחינתו כל התכלית של דרך הסמוראי זה בכלל לא לנצח.
לנצח זה לא העניין.
שיקולי ניצחון והפסד הוא אומר לך, שימי אותם בצד.
שיקולי ניצחון והפסד זה פרצי עוצמה זמניים של תנאים ונסיבות. You win some, you lose some, יום אחד את תפסידי בקרב.
עזבי אותך מזה, זה לא העניין.
הוא אומר, תנסי לעשות כל מה שביכולתך כדי לנצח, אחלה.
אבל האנושיות הגדולה שלך לא תצמח משיקולים של ניצחון והפסד.
ואת מבינה פתאום שהמטרה שלו בדרך הזאת היא לטפח אנושיות גדולה,
שמטרת-העל שלו זה לעורר את האדם מחלומות תעתועים.
שזו מטרת העל של בודהיזם משחר ההיסטוריה הבודהיסטית.
הדבר הזה שנקרא חמלה, חמלה בודהיסטית...
חמלה בודהיסטית כוללת את כל היצורים החיים.
היא לא כוללת רק את בני האדם.
היא כוללת איזושהי נקודת מבט באמת הכי רחבה שיכולה להיות.
אני זוכר את הביקורים הראשונים שלי בדרמסלה בחיי, ואת זה שהדבר ששמעתי הכי הרבה, מכל כיוון, מכל נזיר, בכל שיעור, ומכל נזיר בכל בית קפה, שאת פוגשת ומדברת איתו... זה...
Tibetan Buddhism, we believe, not only helps all people but all living beings.
all living beings. all living beings. all living beings…
הם מתגאים בזה. זאת אומרת... זה משהו שהוא גולת הכותרת.
זה מן משהו שבודהיסטים מאוד אוהבים (בודהיסטים מהאיאנים) לבדל את עצמם מאחרים בזה.
מהאיאנה (הזרם הנפוץ ביותר בבודהיזם) בלהגיד, זאת אומרת הרעיון, של למצוא בליבך חמלה בהיבט הכי רחב שיכול להיות לה, להרחיק הכול עוד צעד מעבר למעגלי החמלה שאת מורגלת בהם.
לשאול את השאלה- למי אני עיוור?
למה אני עיוור? את מי לא כללתי בתוך … כשאני נלחם למען משהו, על מה פסחתי? את מי פספסתי...
אביגיל: מי מחוץ לטווח שלי? זה מעניין. אתה אומר 'למצוא חמלה', והרבה פעמים השיח על חמלה הוא: לפתח חמלה, לטפח חמלה... כאילו אנחנו יוצרים אותה.
זה מעניין אותי המקום של 'למצוא אותה'
זה מתחבר לי לשיחות קודמות שהיו לנו על 'טבע בודהה'...
יובל: כן בדיוק. התפיסה הבודהיסטית היא שחמלה זה הטבע שלך.
זה איך שאת נועדת לבוא לדברים, כשאת... בעצם התפיסה היא תפיסה נורא מעניינת.
היא אומרת לך, את לא מפתחת חמלה. את... אם לא שיבשת שום דבר חמלה זה מה שיש שם.
כל עוד לא שיבשת שום דבר, כל האיכויות הטובות ביותר שיש באדם, סבלנות, סיבולת, יכולת התמדה, חכמה, ריכוז, קשב… הם כולם דברים שהם מאוד טבעיים לך. את נולדת... זה כמו שנולדת, והלב שלך יודע לפעום כהלכה.
את לא צריכה להפעים אותו. וללמוד איך להפעים אותו נכון.
ואת לא שואלת, אבל רגע, מה קצב הפעימות הנכון... אני רוצה להפעים אותו נכון...
זה כמו שהנשימה שלך יודעת, את מורה ליוגה אז זה קצת מורכב לדבר איתך על הדברים האלה... אבל בואי נעשה בכל זאת...
אביגיל: צוחקת...
יובל: צוחק...כי אני... זאת בדיחה פנימית כן? אבל יש אסכולות בתוך היוגה, לא כולן, יש אסכולות בתוך היוגה, בעיקר הרבה מאוד מורים מודרניים, שמבקשים להנדס את הנשימה, וחושבים שיותר טוב שבן אדם יאמן את עצמו לנשום בצורה מסוימת שמוריו למדו אותו שכך נכון, מאשר לתת לנשימה שלו לחזור הביתה באיזשהו אופן מעצמה.
אביגיל: כן. אבל אני רוצה לסייג את התפיסה, ולהגיד, לפחות איך שאני למדת, גם הפראנימה, גם האימון שמכוונן את הנשימה, בסופו של דבר אתה שומט אותו.
זה כמו שאתה מתאמן בפסנתר עם תווים, ואז בסופו של דבר אתה מניח גם את זה.
יובל: אלה האסכולות שיתחברו מאוד מאוד בקלות עם בודהיזם. והינדואיזם. זאת אומרת,
החיבור בין בודהיזם, דאואיזם ותורות יוגיות מהסוג שאת שייכת אליהן, הן אלה שמסתכלות ואומרות: הטבע שלנו הוא דבר מופלא.
האדם נולד, עם סט בלתי נתפס של יכולות, הלב שלך כולל בתוכו לא רק את היכולת... לא רק הלב הפיזי כולל את היכולת לפעום במקצבים הנכונים, בעליות, בירידות, להתאים את עצמו לחולי ולבריאות, ולמנוחה ולמאמץ, ובכל מצב כזה הוא יודע כמה דם לשאוב מאיפה ולאן, ובאיזו עוצמה ואיזה קצב ובאיזה מקצב.
גם הלב הנשי שלך יודע איך לווסת את עצמו ויסות פלאי. וכל היכולות האלה שעליהן אנחנו מדברים, כמו סבלנות וחמלה וסובלנות, כל הדברים האלה הם דברים שנולדת עם יכולת פלאית להן, שכול מה שמתבקש ממך זה, לא לשבש את זה.
אז ה… אבל זה מאוד בדרכו של הזן, שמאוד מהולה בדאואיזם עד צוואר, ולכן התפיסה הזאת היא יותר כמו לחזור הביתה לחמלה, מאשר למצוא את החמלה בראש של איזה הר חיצוני, או יכולת שאני מביא לעצמי מבחוץ באיזשהו אופן, אלא למצוא את הדרך הביתה אל הלב המקורי שלך. אל הפנים המקוריות שלך.
הפנים המקוריות שלך כוללות אותך החומלת.
אביגיל: אתה מחזיר אותי לבודהידהרמה, שאתמול למדנו בהקשר אחר שאומר: אל תחפשו את הבודהה בחוץ, אלא חפשו אותו בתודעה. כאן בתודעה.
יש לי איזה קושי, גם אותו העליתי בפניך, ואני אניח אותו פה שוב.
כי אני החומלת, דבר ראשון מאוד מתקשה, לחוש חמלה נוכח מבצעי זוועות. אני מרגיש בעיקר כיווץ גדול מאוד וזעזוע, אה... והדבר הנוסף הוא, שהאימון הזה בטבע החומל שלנו, עומד אצלי למבחן נוכח הדבר הזה. זאת אומרת כשאני רואה אדם שמבצע זוועות אני שואלת, היתכן? ואיך? ומה קורה לטבע בודהה שם? בכלל… מה הולך…?
יובל: כן. שאלה מצוינת. אני מקווה שאת לא חושבת שיש לי תשובה לשאלה הזאת.
אביגיל: אני משוכנעת שלא, אבל אני עדיין מעדיפה לגלגל אותה לפיתחך כי… צחוק... שלא תישאר אצלי.
יובל: אני חושב שאחד הדברים שכל כך מטלטל במה שקרה, זה שהדברים שקרו לא נכללים ביום יום שלנו, במה שאנחנו מצפים לפגוש אצל בני אדם.
זה כאילו הגיעו יצורים מכוכב אחר ועשו את הדברים האלה, זה לא במה שמוכר לנו, אני חוזר שוב ומדגיש, ביום יום שלנו, כי זה כן מוכר לנו...
אביגיל: נכון, בהיסטוריה...
יובל: כל דבר מהדברים שקרו כבר קרה, אין ספור פעמים בעבר, כמעט בכל מקום עלי אדמות.
למרבה הצער.
היכולת של האדם לאכזריות בלתי נתפסת.
כשבציוויים של הדת שלנו, הדת היהודית, אומרים לנו, 'בנפול אויבך אל תשמח, ואל יגל ליבך...', זה... כי יכולה להיות בנו הנטיה הזאת. כי, כי אנחנו יכולים ממש לצהול, כמו שראינו את הצהלות ברחובות עזה אנחנו יכולים לצהול בנפול אויבנו.
ויש את זה ביכולת האנושית. יש את זה ביכולת היהודית. יש את זה ביכולת של כל בני האדם. ראינו את זה בשואה. ראינו את זה בשואה שעשה כל עם לכל עם על האדמה הזאת.
ראינו מעשי אונס מחרידים ושימוש באלימות הקשה ביותר, ובאכזריות הברוטלית הנוראית ביותר, זה לא שאנחנו לא יודעים שדברים כאלה קורים. זה פשוט קרה בצורה כל כך מרוכזת, כל כך קרוב הביתה, ועם כל כך הרבה הפתעות בתוך זה, שאני חושב שזה הצליח לחדור המון מעטים של "לא, לא, אנחנו יודעים מהי האנושות… לא, לא, אנחנו מבינים כבר מה זה ומה כן אפשרי ומה לא אפשרי… וזה… זאת טלטלה שמאוד לא פשוט להתאושש ממנה. אני לא יודע כמה זמן עוד יקח לנו להתאושש מהשבר ה… באמת כל כך איום הזה. אבל זה לא בגלל שלא ידענו שיש דברים כאלה.
אני לא בטוח שאני מזדהה עם שיח ההתפכחות שמתקיים כמו שהוא מתקיים,
אביגיל: שיח ההתפכחות כלומר, תסביר רגע, החזרה של מי שהאמין בשלום ועכשיו מבין שכאילו…
יובל: אני חושב כשרואים התפכחות, זה כאילו… היה איזה שיבוש זמני, התפכחתי, עכשיו אני רואה את המציאות נכוחה.
אביגיל: אהה… כמו התעוררות
יובל: אני לא מרגיש שאני רואה את המציאות נכוחה כרגע, הקולות שאני שומע סביבי אני מרגיש שאלה קולות מאוד מבולבלים, בדיוק כמוני, קולות תוהים ובוהים, אה… קולות של מבוכה מאוד מאוד גדולה, של חיפוש דרך... אני חושב שזה ראוי, אני לא חושב שזאת תקלה, זה שככה אנחנו כרגע, אני חושב שזה…
לי זה מרגיש טבעי, זה מרגיש לי, כמו שאני לא מצפה ממישהו ש… לא יודע, אה… חווה אסון אישי כביר להבין מה הוא הולך לעשות עם החיים שלו עכשיו.
זו לא שאלה שהיא… אני לא הולך לשאול מישהו בתוך משבר אישי כביר… בתוך! משבר אישי כביר. אנחנו לא אחרי! אנחנו בתוך! משבר לאומי, משבר אישי, משבר אנושי כביר...
ואני חושב שלא למהר to things out אלא לנסות להבין לעומק! מחדש! את קיומנו, זה דבר מאוד מאוד ראוי. תחשבי על זה רגע כמו על הדוקטורט שלנו…
את לא היית מצפה שבן אדם יהיה כזה 'אוקי אוקי אוקי, הבנתי שהתזה הראשונה של הדוקטורט שלי הייתה שגויה... אוקי אוקי אוקי... '
עבר שבוע, כתבתי דוקטורט חדש... תגידי מה... לא כותבים דוקטורט בשבוע.
אביגיל: צחוק…
יובל: זה מתמוטט לנו כל כך הרבה, ובאמת את שומעת את זה מכל כיוון. אני שומע את זה מכל הכיוונים.
זה לא... אני לא חושב שאנחנו היחידים שמסכימים לראות את זה, שבאמת, יש איזושהי הכרה מאוד נרחבת, בזה שהיו לנו שגיאות עמוקות, באיך שראינו את המציאות.
אז רגע... כמה לוקח זמן לנסות להבין מה כן?
הבנו מה לא. אוקיי. הבנו. הבנו אולי... חלק ממה לא. והקפיצה המהירה מדי למה כן, בעיניי מה שמולידה זה לעומק הטראומה. מולידה דרכים קיצוניות ביותר. ואני... אז אם הבאת את הקטע של מוסאשי בתור המצפן שלנו, אז זאת עוד אחת מהסיבות שאני כל כך מוקיר את דרכו של מוסאשי, שהוא מבין, בתוך כל הטקסט הזה, את שמה לב כמה אזהרות יש. 'הנח את תודעתך בלב ליבו של המאבק מבלי לנוע ולנוד ומבלי לאבד את שיווי המשקל שלך'...
מה זה אומר? זה אומר שהוא צופה שאנחנו ננוע וננוד ונאבד את שיווי המשקל שלנו,
אביגיל: כן…
יובל: הוא אומר שימי לב זה משהו שעלול לקרות לך... שימי לב שלא תאבדי את שיווי המשקל, הקפידי על דריכות נינוחה.
… כי את לא הולכת להקפיד על דריכות נינוחה, הוא צריך להגיד לך לעשות את זה, מכיוון שיש שתי סכנות: אחת, תהיי דרוכה מדי, את מכירה את זה מהזמן האחרון?
אביגיל: אוהו… זה
יובל גם אני...
אביגיל: אי אפשר לישון... אי אפשר לנוע...
יובל: נכון...
אביגיל: אתה כל הזמן ער ל... לסכנות פתאום.
יובל: סיפרתי לך שאני הצלחתי בשלושה שבועות האחרונים, לישון רק בישיבה.
הייתי חייב להיות דרוך, ברמה מסוימת של דריכות כאילו הגוף-נפש הזה, זיהה לשכב, כפריווילגיה, שאין. אין דבר כזה. מה לשכב? שב דרוך, האיום יכול להגיע מכל כיוון.
ומהצד השני של זה הוא מזהיר אותך: 'מבלי שדריכותך תהפוך רופסת, אף לא להרף עין.'
זאת אומרת הוא אומר, גם הצד השני הוא סכנה. את זה ראית?
אביגיל: כן, ואני אפילו חושבת על המקום הנפשי פה… יכול להיות שאני קצת מסיטה את השיחה, אבל אני מאוד מכירה את המקום הדרוך. אני רואה אותו כמקום של חרדה, התכווצות, איזושהי עוררות יתר מאוד מאוד חזקה.
ואני גם רואה סביבי, וגם בי לפעמים, את המקום נופל לריפיון עד כדי דיכאון, או קריסה.
יובל: כן.
אביגיל: איזשהו מקום שמאבד עמוקות אמון בחיים ופשוט...
יובל: ייאוש.
אביגיל: עכשיו יש פה קו מאוד דק, בין הצורך להיתכנס שהוא מאוד בריא לבין תהומות הייאוש...
יובל: נכון...
אביגיל: ואיך מבחינים בו? איך מכווננים מחדש?
יובל: אז את מכירה את הסיפור של ג'ואנג ד'זה על 'לא מתוח מדי לא רפוי מדי'.
מספר ג'ואנג דזה על הדוכס וחרט הגלגלים, הדוכס משתאה לנוכח הגלגלים המושלמים שעושה חרט הגלגלים ואומר: איך אתה עושה את זה? איך אתה יכול לעשות גלגלים כאלה מושלמים?
והוא אומר לו, לא בעיה עם המקצוע, והוא אומר לו, כן אבל איך עם המקצוע? אומר לו: אני לוחץ עם המקצוע… אומר לו כן אני מבין שאתה לוחץ, אבל איך אתה יודע כמה ללחוץ? אומר לו: אהה, אני לוחץ לא חזק מדי ולא חלש מדי… אומר לו: אבל איך אתה יודע כמה זה לא חזק מדי ולא חלש מדי? אומר לו: מאוד פשוט, כשאני לוחץ חזק מדי נשבר הגלגל. כשאני לוחץ חלש מדי עף המקצוע… אומר לו, כן... אבל איך אתה יודע איך ללחוץ, לא חזק מדי ולא חלש מדי שלא ישבר הגלגל ולא יעוף המקצוע… אומר לו: אה, על זה אתה שואל... את זה אני לא יכול ללמד אפילו את הבן שלי שהוא שוליה שלי כל החיים, את זה היד מרגישה והלב רואה.
אז אני לא חושב שיש דרך להסביר איך למצוא את ה'לא מתוח מדי לא רפוי מדי', אבל כשזה המצפן הקיומי שלך, אז את נהיית יותר ויותר מיומנת בלמצוא את הנקודה הזאת שזזה כל הזמן, בעודך מחפשת אותה היא זזה. היא דינמית.
היא לא באותו מקום כל פעם.
זו לא עבודה שנגמרת מתישהו, למצוא את ה לא מתוח מדי לא רפוי מדי...
אני יושב כאן עכשיו, ובמשך השיחה בינינו אני כל כמה זמן מוצא את עצמי מכוון את הגב שלי.
אביגיל: את המיתרים.
יובל: מתקין את עצמי מחדש. כל הזמן.
כל כמה דקות יש איזו בדיקה, של ה'לא מתוח מדי לא רפוי מדי', לראות, זה ממש התניה שבונים, שנים.
ולשים לב לכפות הידיים. לשים לב שהן לא קפוצות מדי, שהן לא באיזה מקום רדום. כשיושבים 'זאזן' (זאזן: מדיטציה ללא מטרה), כשיושבים למדיטציה, אני מכין את האגודלים זה מול זה. ההנחיה היא: לא הר לא עמק. לא לוחצים חזק מדי ולא חלש מדי.
כשאת מתחילה נגיד, לחלום או להירדם, הרבה פעמים את תראי איך האגודלים של האנשים, כזה מתרחקות אחת מהשניה, את יכולה לדעת.
גם כאן זה קורה באותו זמן.
אביגיל: אני החזרתי את זה אגב, לאימון שלי. אני מתרגלת עכשיו עם המודרא הזאת, אולי אני גם אעלה לעמוד, שאתם תראו איך זה נראה...
זה באמת מאוד עוזר. אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי לתוך המדיטציה עם בהונות (עכשיו גם אני מדגימה אבל לא רואים), עם בהונות שלוחצות אחת את השניה.
כאילו אני בטוחה שכולי כבר ב רפוי מכוונן, ואז מסתבר שבבהונות, באגודלים, סליחה לא בבהונות, שם מאוד מאוד מתוח.
ואני מאוד אוהבת את ההנחיה הזו של ג'ואנג דזה, שקשורה בגוף ובלב, ואומרת אולי פחות מילים גם.
פחות לדבר על... יותר להרגיש את...
יובל: זה לא מקום שמילים מגיעות אליו...
אביגיל: כן, תוהה ובוהה. אני חושבת על ההתמצקויות. אני אפילו אוסיף פה מילה שנהייתה מאוד באופנה ולא בקטע טוב, קונספציות, ועל כמה שבמקומות של פחד ושל דריכות-יתר, אני חוזרת רגע ל'מתוח מדי' אולי... בגלל שהיציבות המדומיינת מתפרקת, מיד מבקש לתפוס את המקום איזושהי ידיעה חדשה מאוד מאוד מוצקה.
ואיך… איך נוכל לאוורר? אני מוצאת את זה בכל מקום.
זאת אומרת, אתה… לא אתה, אני נתפסת על איזשהו רעיון, אני אומרת לעצמי אוקיי, אפילו התפרקות ה… איך אמרת, התפכחות… אז אולי עכשיו נעשה ככה.
אולי חשיבה דיכוטומית. אולי אוקי, הנה הרעים. אלה הרעים.
אם אנחנו משרטטים גם את הקו של הרעים והטובים בכל מיני מקומות… שיתפתי אותך קודם, שאני מאוד חוששת מזה, שאם באמת במשך תקופה היינו מאוד… הרגשנו מאוד מלוכדים כקבוצה או כעם, עכשיו אני שוב רואה את החרב ה... ה...כזאת כאילו מרחפת מעלינו, בתוכינו כבר… שוב אני שומעת שמאל… ימין... בוגדים... כלמיני שיח כזה שהוא…
יובל: האויב המשותף המאחד, הוא בדרך כלל מאחד לפרק זמן קצר מאוד, א… איפה שלא עשינו ריפוי עמוק, אי אפשר לצפות שפלסטר יפתור דברים. וזה סוג של פלסטר.
ופלסטר לפעמים נורא חשוב, ופלסטר לפעמים מציל חיים, אבל זה פלסטר. וריפוי עמוק של הדרכים שבהן אנחנו בונים איבה אחד לשני, מחלקים את עצמנו משחר ההיסטוריה של האנושות, לקבוצות בלעדיות שחושבות שהן הדרך היחידה, ושכול האחרים טועים, אלה דברים שמוכרים לנו ממש מכל ההיסטוריה האנושית.
כשאשוקה, המלך ההודי הראשון, שחזר בתשובה ונהיה בודהיסט, שהיה מלך ידוע באכזריותו בשדות הקרב, וחזר בתשובה ונהיה בודהיסט ואז פיזר ברחבי הודו עמודים, שעליהם הוא כתב את העקרונות של הבודהיזם, בנסיונו לחנך את העם לעבור איזשהו סוג של הארה רוחנית דומה לזאת שהוא עבר. אה… הוא כותב שם איך כדאי שייגשו בני דתות שונות אחד לשני.
יש לך את 'בודהיזם מבוא קצר' שם לידך?
אביגיל: כן, להקריא את זה.
יובל: כן.
אביגיל:
אז אה... מאמרות המלך אשוקה 12.
"המלך האהוב חולק כבוד לסגפנים ולבעלי הבית, ולכל הדתות.
הוא מכיר בצורך בהתפתחות אמיתית של כל הדתות.
שמחה מעין זו ניתן להשיג בדרכים שונות, אבל השורש של כולן הוא הדיבור המרוסן והמתון.
כלומר: אל לו לאדם לכבד רק את דתו שלו, ולגנות את דתם של אחרים ללא צורך.
ואם ישנה סיבה טובה לביקורת, גם אז יש לעשות זאת במתינות. יש לכבד את דתם של אחרים. כי בעשותו כן, הוא תורם לצמיחת דתו שלו, ומועיל גם לדתם של האחרים.
אם לא ינהג כך, הוא מזיק לדתו שלו ולדתות אחרות.
מי שמתוך דבקות יתרה בדתו שלו, מכבד את דתו שלו ומגנה דתות אחרות, עושה זאת בחושבו, ארומם ואשבח את דתי שלי.
אך בעשותו כן, הוא מזיק לאין-שיעור לדתו שלו. לכן נאה הדבר שתהיה הסכמה והתאמה בין הדתות, שיאזינו הכל זה לזה, יכבדו זה את זה ויהיו נכונים להקשיב לתורות שאותן מטיפים אחרים."
יובל: אני חושב שאין דבר רחוק מזה, מאיפה שאנחנו נמצאים היום,
בכלל במצב העולמי, לא רק באזור שלנו, ביחס של בני דתות שונות אחד לשני.
הוא מבזה, אנחנו לא מקיימים שיח אמיתי בין-דתי…
אביגיל: גם תוך-דתי.
יובל: גם תוך-דתי, נכון. ובאמת יש הדרדרות מאוד מדאיגה באיך שאנחנו נוהגים, כל אחד עם הדתות האחרות, וזה אחריות של כל אחד מאיתנו.
אני לא יודע מה להגיד לך על התנועה העולמית של הדבר הזה ולאן זה הולך, ומה יהיה…
והאם זה הולך להיות גרוע יותר… ישתפר, או שזה יהיה רק גרוע יותר… אם ללמוד מההיסטוריה האנושית, ההיסטוריה האנושית היא מאוד גלית מהבחינה הזאת.
זה מחמיר ומחמיר ומחמיר, מגיע לאיזשהו 'פיק'... אז… והפיק, הוא לפעמים איום ונורא, ואז משתפר, משתפר, משתפר... מחמיר, מחמיר, מחמיר… ומגיע עוד 'פיק' איום ונורא… ואז משתפר… משתפר… זה גלי.
אביגיל: אתה יודע, בהקשר של אשוקה, סליחה שאני ככה... פתאום נזכרתי, אשוקה הרי היה רוצח המונים.
יובל: היה אכזרי בצורה לא רגילה.
אביגיל: היה אכזרי וממש קיצוני, והנה הוא עשה בחייו את השינוי הזה. זה נותן איזה מידה של… אתה יודע זה הזמן, וזה אשוקה אבל זה נותן איזה מידה של אמון בטבע האנושי שהוא גם יכול להשתנות.
יובל: אני יושב ביפן, והחוויה היומיומית ביפן היא של הרמוניה בלתי נתפסת.
אנשים כאן יעשו הכל, כדי שיהיה הרמוני ביניהם.
את תסתכלי 80 שנה אחורה על ההיסטוריה של יפן, את יכולה למצוא זוועות בלתי נתפסות.
זה עם גם שעבר דברים מחרידים, גם שעשה דברים מחרידים…
לכי לגרמניה של לפני 80 שנה, תראי מה את מוצאת.
אני לא יודע מה להגיד לך, לאן אנחנו הולכים, לא יודע להגיד לך תסתכלי על חמאס בעוד 80 שנה, את תמצאי הרמוניה…
הלוואי שהייתי יודע להגיד דבר כזה, אני מוכן לחכות בשביל זה הרבה יותר מ-80 שנה, אבל העובדה האמיתית היא, שאנחנו אף פעם לא יודעים מה ילד יום…
והיום האי וודאות הזאת היא מצוקה איומה.
לא לדעת מה הולך להיות כשהדבר האחרון שקרה זה 7 באוקטובר, זה חתיכת התמודדות עם אי וודאות.
ויש בתוך הדבר הזה עוד כל כך הרבה התמודדויות אחרות... יש לך מלחמה בעזה, מחרידה, אנחנו עוד לא מעכלים בכלל את מה שקורה שם. יש חטופים… זה כלכך הרבה התמודדויות בכל כך הרב החזיתות, שהמבחנים שאנחנו עומדים בהם היום, באמת… אין לי מה להגיד על זה... זה מכל הכיוונים, זה… אין לי מושג איך אנחנו… איך נראה כשנצא מתוך הדבר הזה…מה יהיה שם ביציאה החוצה מזה... קטונתי.
אביגיל: בכל זאת, יש לך איזו עצה, או מה שאתה מלמד בעצם, שלי, אישית, מאוד עוזר ואני אשמח ככה לקראת סיום שתרחיב גם על זה, וזה המקום של לחזור להתבונן בתודעה שלנו. כי הנטייה היא כל כך לצאת החוצה, לחדשות ולטלגרם ולפרפאנצ'ה שנוצרת בעקבות זה... והחרדה המשתלחת.
והאפשרות הזאת של לחזור לתודעה, ולקרוא את הטקסט הזה למשל של מוסאשי...או את האימון שלנו. ולחקור את התודעה.
יובל: תראי, השם האמצעי שלי, אידו, הוא על שם דודה שלי שנספתה בשואה. וחלק מהמחויבות שאני מרגיש לדודתי, זה שתמיד הרגשתי שזיכרון השואה מוביל אותי בראש ובראשונה לא לחשוש מפני שובם של הנאצים, או מבחוץ. אלא לחשוש מהמקומות שבהם אני עלול להיות הנאצי.
ולכן, כשאני מסתכל על מקומות שהאתגרים בהם בכל כך הרבה חזיתות ומכול כך הרבה כיוונים וכל כך מורכבים. אה... אמרת את זה קודם בעצמך, שהחמלה שלך מתאתגרת בכל כך הרבה דרכים וכל כך קשה למצוא אותה, אז החשש הכי גדול שלי הוא, לא ממה יעשו לנו אחרים, הוא ממה שאני עלול לעשות לעצמי, מאובדן הדרך שאני עלול לפרגן לעצמי בכל כך הרבה מצבים כאלה, ולכן מבחינתי אחד הדברים הכי חשובים הוא לקיחת אחריות בתוך מצבים כאלה.
לקחת אחריות בשפה של בודהידהרמה שהזכרת עכשיו, זה אומר קודם כל להפנות את המבט פנימה. קודם כל להסתכל על התודעה שלך, ולחפש שם בפנים ולא שם בחוץ גם את הבודהות וגם את המארות.
כשאת מחפשת בודהה שם בחוץ, אז כמאמר המימרה הבודהיסטית: 'אם תפגוש את הבודהה בדרך הרוג אותו', הכוונה היא לבודהות שפוגשים שם בחוץ. האידאליים. הבודהות שאת מדמיינת.
הוא אומר לך: תפסיקי לדמיין בודהות. תסתכלי על התודעה שלך. התודעה שלך בכל מצב, זה בודהה.
זה כולל בתוכו מלא גוונים. זה כולל בתוכו גם דברים שלא בא לך לחשוב עליהם כבודהה. זה כולל בתוך זה הרבה מאוד שגיאות, וזה כולל בתוך זה הרבה מאוד עיוותים.
זה כולל לא רק את ראית המציאות נכוחה.
ולהסכים להסתכל אל התודעה שלך, להסכים לראות את כל מה שרוחש בה וגועש בה, להסתכל ביושרה ולראות את כל מה שיש שם.
אני חושב שבזה אני מחפש את האחריות. אם אני ממציא משהו שם אני יכול לראות שאני ממציא אותו, אז אני יכול גם לא להמציא אותו. נולדת לי באותו רגע האפשרות לא להמציא את זה יותר. נולדת לי האפשרות- To stop it.
כל עוד לא ראיתי שזה משהו שאני ממציא עכשיו, כל עוד אני חושב שאני רואה את המציאות נכוחה, אני לא חושב בכלל על- To stop it. (הערת המתמללת: ממליצה על הסרטון STOP IT ביוטיוב)
אני מדבר את זה.
קראתי בעיתון שכך וכך וכך וזרמתי עם זה, ועכשיו זה נראה כאילו זאת המציאות.
'מה אבל תראה אנחנו עומדים מול וכך וכך וכך…'
מאיפה אני מביא את ה אנחנו עומדים מול כך וכך וכך, מה... ממה שקראתי בעיתון?
ולכן אני מאוד סקפטי בימים האלה לגבי הערך של האבסת התודעה על ידי עיתונות כל הזמן, אני לא מנתק את עצמי מעיתונות או מקולות חיצוניים, אבל אני גם מאוד נזהר בכמות, מאוד מאוד נזהר בספקנות, אני לא ממהר בכלל, לחשוב שמה שמדווח הוא מהימן, אני מאוד מאוד נזהר, יש בתוך מלחמה, חוץ ממניפולציות גלויות שיש, יש גם המון המון המון ערפל קרב, המון רצון לדעת ואז מישהו שמדמה בעיני רוחו שהוא פיצח משהו ומביא את זה לציבור ולא אומר: נדמה לי ש... אומר- הנה זה.
וזה כשל עיתונאי, שיש א… הוא בסיסי מאוד הוא קורה המון.
ולכן בימים כאלה שבהם התודעה שלי כל כך צמאה לוודאויות, אני עוד יותר זהיר בכמה אני מסכים לקבל מבחוץ את הדברים שמזינים אותי כוודאויות
ואני לא מדבר על תודעה קונספירטיבית, כאילו מישהו מנסה לעבוד עלי במכוון.
יש גם מזה, ברור זה מלחמה ויש אויבים ומנסים גם לעשות דיסאינפורמציה, אבל אני אפילו לא מדבר על זה, אני מדבר על כמה הנטייה שלנו למילוי חללים ריקים מובילה אותנו לשגיאות. ולכן, הטלת ספק, גם פנימה וגם החוצה.
ולכן אני חושב שבראש ובראשונה הבחירה לטפח את הדברים שמוסאשי מציין כאן, יושרה, ונכונות להשתנות, לשמור על להכיר בחסד כשאת נתקלת בחסד, להכיר בעוולה כשאת נתקלת בעוולה, לנסות בתוך ערפל קרב למצוא את המקומות שבהם מתפוגג הערפל.
זה מאוד לא מובן מאליו. אלה אתגרים לא פשוטים, אבל ראויים מאוד בעיניי.
פעם למדתי ממך מזמן, ועכשיו זה מאוד משמש אותי, לשאול מדי פעם- האמנם?
גם על מידע חיצוני, ועוד יותר על סיפורי התודעה.
לשאול מדי פעם: is it?
יובל: נכון.
אביגיל: ולראות… כן, ואולי גם המוכנות להיות באי-ודאות הזו, שזה אחד הדברים ה... שאנחנו רוצים להימנע מהם, ועכשיו היא גם פרוסה לרגלינו, אנחנו לא יודעים…
יובל: אנחנו אף פעם לא יודעים. בימים כאלה יש בזה גם צעד שהוא חיובי בזה ש... כש... שמתי לב כששניים נפגשים על הנקודת שבר הזאת, הסדק של אחד נפגש עם הסדק של שני, קל יותר להתחבק.
לפעמים. לא כל הזמן. ולא בין כל אחד לכל אחד, אבל לפעמים להבות הבולשיט דועכות לרגע ואפשר רגע לשתוק. ולרגע, מבינים שאנחנו לא מבינים מה קורה, ולאן זה הולך ומה הולך לצמוח מזה.
לנוח לרגע לידיעה שאנחנו ביחד בתוך זה. זה גם המון.
אביגיל: המון.
תודה. אז תודה שהיית ביחד איתי, ביחד איתי באי וודאות הזאת.
יובל: תודה לך. אני חושב שאת מביאה הרבה מאוד טוב מהפודקאסט שאת עושה, ומהשיחות המופלאות שאת מקיימת כאן עם כל כך הרבה אנשים נהדרים. אז תודה לך על זה.
אביגיל: תודה. אני מקווה שזה יגע בסדקים ובלבבות ונהיה בזה ביחד כולם.
יובל: הלוואי.
אביגיל: תודה רבה.
יובל: תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments