לשחק עם העובדות - טיקט טו רייד והרכבות הראשונות בארצות הברית

ברוכים השבים ל"לשחק עם העובדות"! והפעם אדבר על Ticket to Ride ועל ההיסטוריה המרתקת של הרכבות בארה"ב. אספר על משחק הקופסה המגניב הזה, ובעיקר אענה על שאלות כמו: כיצד שינו הרכבות את ארה"ב והעולם? מי תקע את היתד האחרונה במסילת הרכבת שחצתה את יבשת אמריקה? ומה הקשר בין הרכבת העברית לשיירת גמלים?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/03/2021.

[מוזיקת פתיחה]

שלום לכולם וברוכים הבאים לפרק השני של "לשחק עם העובדות". אני רחלי ווקס, וגם הפעם אני אספר לכם עובדות מגניבות וסיפורים מעניינים דרך משחקי קופסה.

אז קודם כל אני חייבת להגיד תודה לכל מי שאמרו לי, או בעיקר כתבו לי בפייסבוק, שהם מאוד נהנו מהפרק הקודם, זה ממש כיף לשמוע, ואם זו הפעם השנייה שאתם מקשיבים לי, אז תודה שחזרתם ואיזה כיף, ולמי שזו הפעם הראשונה שלו או שלה בפודקאסט, אז היי, אני רחלי, נעים מאוד, והאזנה נעימה, אני מקווה שתהנו.

אז היום אני אדבר על "Ticket to Ride", עוד משחק קופסה פופולרי מאוד, גם אם לא כמו "קטאן" שדיברתי עליו בפרק הקודם. אני אתחיל בלספר ממש בקצרה על המשחק, אני אדבר קצת על מה עושים בו בגדול, על גרסאות שונות שלו, ועל סיפור הרקע הרשמי שלו, ואז אני אגיע ממנו לעולם התוכן שבו הוא מתרחש, ראשית עידן הרכבות בארצות הברית.

מוכנים? הנה אנחנו מתחילים.

[מוזיקת רקע קצבית]

אז למי שלא מכיר, "Ticket to Ride" הוא משחק מגניב, שבו השחקנים יוצרים מסלולים של רכבות בין ערים. בגרסה המקורית של המשחק אנחנו מקבלים מפה של ארצות הברית ודרום קנדה, ואנחנו אוספים קלפים שמייצגים קרונות רכבת בצבעים שונים, שמאפשרים לנו לבנות עם רכבות קטנות כאלה מפלסטיק, מסלולים על המפה, אם זה מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס, או מדלאוור לאומהה, או מבוסטון למונטריאול, וכולי וכולי. לכל שחקן או שחקנית יש משימות שנקראות כרטיסים, או tickets, שאלה בעצם זוגות של ערים שהם צריכים לחבר ביניהן בעזרת מסלולי הרכבת שהם בונים בכל דרך שהיא, כל מסלול ותוואי שהם יכולים לחשוב עליו.

זה משחק מגניב כי בונים דברים, אני אוהבת משחקים שבונים בהם דברים ושמשלימים בהם משימות, לי זה גורם להרגיש שאני עושה משהו בחיים. כמובן שיש גם בעיות, כי השחקנים האחרים רוצים גם לבנות דברים, ולפעמים הם בונים בדיוק איפה שאתם ממש ממש צריכים לבנות בעצמכם, ואז פתאום המסלול שאתם בונים הוא לא מניו יורק לוושינגטון לראלי והנה הגענו לאטלנטה ואיזה כיף יש לנו 6 נקודות, אלא מניו יורק לפיטסבורג לסנט לואיס לליטל רוק ואז אוי רגע שנייה חסמו אותי ואז לדאלאס ואז ליוסטון ואז איך פתאום הגענו לעזאזל לטקסס ואז לניו אורלינס ואז למיאמי ואז רגע שיט אין לי כחולים ועד לצ'רלסטון ואז אה הנה איכשהו הגענו לאטלנטה וקיבלנו 6 נקודות על כל הדבר הזה.

אז הגרסה עם מפת ארצות הברית היא הגרסה המקורית של המשחק, היא יצאה ב-2004, אבל מאז יצאו לא מעט גרסאות אחרות והרחבות שונות ומשונות, שהן כוללות מפות אחרות, כמו המפה של שוויץ או של אמסטרדם. בגרסה של אמסטרדם המשחק מתרחש בכלל במאה ה-17, לפני שהיו רכבות, ובונים בו בכלל כרכרות וחמורים וסירות.

מכל הגרסאות החדשות יותר האלה, הגרסה שהיא הכי מוכרת, אני חושבת, היא הגרסה שיצאה ב-2005 של "Ticket to Ride" אירופה, Europe. או יותר נכון של אירופה ב-1901, יש שמה כל מיני מקומות נחמדים כמו קונסטנטינופול. ויש בה פיצ'רים כמו האפשרות לשים תחנות רכבת קטנות כאלה, כדי לחבר בין ערים שמישהו כבר תפס לכם את החיבור ביניהן, וגם דברים שקצת מקשים אולי את המשחק, כמו ferries, מעברות, שכשבונים את המסלול שלהם חייבים שיהיה שמה גם קטר. או מנהרות, שכשחופרים אותן מי יודע מה תמצאו, יכול להיות שתצטרכו להשתמש ביותר קלפים של קרונות ממה שתכננתם.

בתור סיפור, ל-"Ticket to Ride" יש עלילה רשמית, חמודה, היא מופיעה בהוראות של הגרסה המקורית של המשחק. ועכשיו שבו לכם בנוח ותקשיבו לסיפור שאני מספרת לכם, סיפור העלילה של "Ticket to Ride":

ובכן, סיפורנו מתחיל ב-1872, כשחמישה סטודנטים [המולת אנשים ברקע] שותים יחד לכבודו של פיליאס פוג, הלא הוא הגיבור של הספר "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול וורן, [המולת הרקע מושתקת] שבדמיון שלי הוא תמיד אריה… לעוד מישהו זה קורה? עוד מישהו מכיר אותו קודם כל מהסדרה המצוירת שהייתה בערוץ שש פעם, עם החתולה היפה ושהרע היה זאב…? כן, [צוחקת] בכל מקרה, [המולת האנשים מתחילה שוב] אז חמישה סטודנטים, שזה אתם, שותים להם ביחד בפאב, ולכבודו של פיליאס פוג הם גם עורכים ביניהם התערבות - מי שיגיע הכי מהר למסעדה מפורסמת בפריז, יזכה בבקבוק יין בורדו. מאז, בכל שנה הם נפגשים שוב, ועורכים ביניהם התערבויות יותר ויותר נועזות, שיש בהן גם פרסים יותר ויותר גדולים. ב-1900, השנה שבה המשחק מתרחש, הסטודנטים לשעבר הם כבר חברים ותיקים, והם מתחרים ביניהם מי יסע ברכבת ליותר ערים באמריקה הצפונית בתוך שבעה ימים בלבד. הפרס למנצח עומד על לא פחות ממיליון דולר. הם מסיימים את הבירות שלהם, ויוצאים לדרך.

[רעש של רכבת נוסעת]

אז עכשיו שדיברנו קצת על המשחק, אפשר להתחיל לדבר על עולם התוכן שלו, הרכבות. אני אגב מאוד אוהבת לנסוע ברכבות, הן תמיד קצת מתקשרות אצלי לחו"ל, גם אם אני נוסעת בהן בארץ. הן מתקשרות אצלי לכניסה לקרון עם תיק טיולים גדול על הגב שמקומיים נחמדים עוזרים לי לשים אותו למעלה, ולשפות זרות במושב שלידי, ולאוכל משונה שמישהי מנשנשת לה משקית, ולנופים לא מוכרים מעבר לחלון של הרים מושלגים, ואגמים, ויערות. [נאנחת]

בכל מקרה, מכל הנושא העצום הזה של רכבות, אני רוצה להתמקד בפרק הזה בהיסטוריה של הרכבות בארצות הברית, ובאירועים ובתהליכים שהובילו לזה שבשנת 1900, שבה כאמור מתרחש המשחק "Ticket to Ride", כבר אפשר היה לנסוע ברכבת ברחבי היבשת.

אז, הרכבות, באופן כללי, התפתחו לראשונה בבריטניה. היו כל מיני ניסיונות ופיתוחים בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, אבל הפעם הראשונה שההמצאה הזו, המכונה שפעלה על הטכנולוגיה החדשנית הזו של הקיטור [שריקת קיטור], הפכה לפרקטית, הייתה עם ה"רוקט" [צליל שיגור], שזה קטר שפיתחו ג'ורג' סטיבנסון, שמכונה אבי מסילות הברזל, והבן שלו, רוברט. הקטרים הראשונים בארצות הברית יובאו מהחברה של משפחת סטיבנסון בבריטניה, האמריקאים בעצם בעיקר ייבאו קטרים מבריטניה עד מלחמת האזרחים.

קו הרכבת הרשמי הראשון בארצות הברית היה ה-Baltimore and Ohio Railroad. את אבן הפינה של הקו הזה הניח צ'ארלס קארול, שהיה האחרון מבין החותמים על מגילת העצמאות האמריקאית שהיה בחיים. זה היה ברביעי ביולי 1828, צ'ארלס קארול היה אז בן 91.

ב-1830 נפתח המקטע הראשון של הקו הזה, שהוא היה מבולטימור מזרחה לעיר הסמוכה אליקוטס מילס, והמסלול של הקו הלך והתארך עם השנים. עכשיו, לאורך המאה ה-19 הרכבות הלכו והתפתחו בארצות הברית, זה במקביל למגמה שהשתלטה אז גם על אירופה. אני חושבת שלנו, שנולדנו לעולם שיש בו רכבות ומכוניות ומטוסים וחלליות שטסות לירח, קשה לנו לדמיין מה זה היה אז בעצם רכבת. לפני הרכבת אנשים נסעו להם לאט לאט בכרכרות ועל סוסים, שעד כמה שזה נראה לנו אולי פסטורלי היום, היו בדרכים הארוכות שנסעו בהם אז לא מעט בורות ואבנים ומהמורות, הדרכים היו נחסמות כשהיה יורד הרבה גשם למשל, ובכרכרות בדרך כלל גם לא היה יותר מדי מקום לרגליים. כשהרכבת הגיעה לעולם [שריקת קיטור], האנשים יכלו פתאום לנסוע מהר ורחוק וחלק ובנוחות. קחו למשל את הדרך בין שתי ערים במדינת ניו יורק, אולבני וסקנקטדי, שהייתי צריכה למצוא עכשיו סרטון ביוטיוב כדי להבין איך להגות את השם הזה נכון, סקנקטדי. אז לפני הרכבות היה אפשר לעשות את המסלול בין שתי הערים האלה רק בשייט בתעלות. [רחשי מים] ככה לשוט מסביב, מסביב, מסביב, במים, זה ממש לא היה קו ישר, וזה היה לוקח יום שלם. אמרתי יום שלם. ב-1831 נפתח קו רכבת בין שתי הערים האלה, ה-Mohawk and Hudson Railroad, שהיה קו הרכבת הראשון במדינת ניו יורק, והוא איפשר לאנשים להגיע מסקנקטדי לאולבני בפחות משעה.

אם למדתם בבית ספר על המהפכה התעשייתית, אולי גם סיפרו לכם איך מסילת הברזל הייתה אחד מהסמלים של המהפכה, כי היא בעצם איפשרה להוביל ביעילות סחורות וחומרי גלם ואנשים ודואר. הרכבות בעצם קישרו בין מקומות ואנשים, והן הפכו את העולם לקטן יותר. כמו שאחריהם עשו גם המטוסים והטלפון והאינטרנט והפייסבוק והזום. [רכבת נוסעת]

בארצות הברית הרכבות היו גם אחד מהסמלים של הייעוד הגלוי, או Manifest Destiny, שזה מונח שטבע העיתונאי ג'ון או'סאליבן ב-1845, בימים שבהם ארצות הברית התפשטה מ-13 המושבות הראשונות שלה שבחוף המזרחי עוד ועוד מערבה, והלכה והשתלטה על כל היבשת. על פי הרעיון הזה של הייעוד הגלוי, משימת ההתפשטות וההתרחבות של ארצות הברית היא לא פחות ממשימה אלוהית, והאמריקאים צריכים, בגיבוי אלוהי כמובן, להפיץ את ערכי זכויות האדם, השוויון, החופש, בתור סוג של העם הנבחר החדש. לפעמים הם פגשו, אתם יודעים, באינדיאנים בדרך, שזה יכול קצת להפריע, אבל הם טבחו בהם, או גירשו אותם, או בעיקר קבעו חקיקה שאיפשרה לרכז אותם בשמורות, ככה שהקרקע החשובה והטובה שהם הקימו עליה את היישובים שלהם התפנתה.

חלק מההתפשטות הזאתי של ארצות הברית הייתה הרכבות. יש ציור מפורסם ומאוד סימבולי של הצייר ג'ון גאסט, שנקרא "American Progress", או "הקידמה האמריקאית", שהציור הזה באמת מביע את הרעיון של הייעוד הגלוי. במרכז של הציור מרחפת קולוּמביה, שזו אישה יפהפיה, שהיא בעצם האנשה, בא', של ארצות הברית. היא קצת מזכירה לנו את מריאן, סמל החירות הצרפתית מהציור של דלקרואה, "La Liberté Guidant le Peuple", "החירות מובילה את העם", רק שקולומביה צנועה יותר ממריאן, בכל זאת זה לא צרפת פה כאן, כל האיברים המוצנעים נמצאים בתוך השמלה, והיא גם לא דורכת על גופות כמו מריאן. קולומביה לבושה לבן, כמו מלאכית, יש על הראש שלה כוכב, כמו שאנחנו מכירים מדגל ארצות הברית, היא לבנה ובלונדינית והכל אלוהי, טהור. זה הייעוד הגלוי האמריקאי.

קולומביה מתקדמת בציור אל האזורים החשוכים שבהם בורחים ממנה אינדיאנים, והיא נושאת איתה ספר שמסמל את ההשכלה, וחוט טלגרף של הציוויליזציה, והיא מביאה אחריה מהמזרח את האנשים העובדים, וכמובן, את הרכבות. [רכבת נוסעת]

חשוב לציין שלא הכל בהתפתחות ובהתפשטות של הרכבות הלך חלק. הייתה לא מעט התנגדות לרכבות, שהקשתה על חברות למצוא מימון להקמת קווים חדשים. זו הייתה התנגדות מצד גורמים כמו החברות שהפעילו את התעלות, שפתאום פחות אנשים השתמשו בהן בתור נתיב תחבורה, ומפעילי כרכרות ועגלות, וגם מבעלים של פונדקי דרכים למיניהם, שחששו שהפרנסה שלהם תיפגע כשאנשים יצטרכו לעצור בהם פחות, כי הם יגיעו ליעד שלהם כל כך הרבה יותר מהר. היו גם מנהיגים דתיים שהתייחסו לרכבות כחילול הקודש [פעמוני כנסיה]. במקרים מסוימים, ההתנגדות לרכבות הגיעה אפילו לפסים אלימים. זו, כידוע, מגמה שאנחנו מכירים טוב מטכנולוגיות חדשות. אנשים לא מכירים אותן עדיין, ולצערנו התגובה האוטומטית של הרבה אנשים היא לפחד, כי זה חדש ומפחיד, ומי יודע מה זה יעשה ואם יצמח לנו זנב בגלל זה.

אבל למרות ההתנגדות, הרכבות, בזכות היתרונות הרבים שלהן, רק המשיכו להתפתח ולהתפשט בכל רחבי ארצות הברית.

עכשיו, אם אנחנו מדברים על הרכבות בארצות הברית במאה ה-19, שווה להזכיר נסיעת רכבת מפורסמת אחת, שהיא מסע ההלוויה של הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן, שנרצח ב-1865. הוא אגב התנגד לרעיון הייעוד הגלוי שדיברתי עליו מקודם, הוא התנגד להתפשטות המסיבית הזאתי מערבה, אבל הוא כן קידם מודרניזציה דרך, בין השאר, בנייה של מסילות רכבת. בכל מקרה, מסע ההלוויה של לינקולן ארך 13 יום, מה-21 באפריל, שישה ימים אחרי שהוא נרצח, ועד הרביעי במאי, ככה שהייתה שם חדשנות גם בתחום השימור, החניטה.

המסע יצא ברכבת מוושינגטון הבירה אל ספרינגפילד שבאילינוי, הסטייט שלינקולן, אפשר לומר, הגיע ממנו, שמה הוא כיהן בבית הנבחרים, והאורך של מסע ההלוויה ברכבת היה 2,662 קילומטר. המסע עבר בשבעה סטייטים וב-180 ערים, קצת כמו מה שאנחנו עושים ב-"Ticket to Ride" [מגחכת]. כ-300 איש ליוו את לינקולן לכל אורך המסע, ועל הרכבת, שכונתה "The Lincoln Special", התנוססה תמונה שלו.

בנוסף לגופה של לינקולן, היה ברכבת גם ארון הקבורה של הבן שלו, ווילי, שמת ונקבר במקור בוושינגטון בזמן שלינקולן היה נשיא. הוא נפטר בגיל 11 מטיפוס הבטן, והנה עוד פעם הגענו לטיפוס הבטן בפודקאסט הזה.

בעיתונים פרסמו את המיקומים שבהם הרכבת תעצור, ובכל עיר גדולה וקטנה שהייתה בדרך, אלפי אנשים באו כדי לחלוק ללינקולן כבוד אחרון. בחלק מהערים היו תורים שהגיעו אפילו לחמש שעות. וכל זה, כל המסע הארוך והלאומי הזה, נעשה, כאמור, ברכבת.

אפשר לומר שהעידן הראשון הזה של התפתחות הרכבות בארצות הברית הגיע לסיומו ב-1869, כשנפתח ה-Transcontinental Railroad, מסילת הרכבת שחוצה את יבשת אמריקה. עד אז הרכבות היו בעיקר במזרח ארצות הברית, הן הגיעו במקסימום עד הגבול בין איווה לנברסקה, ככה במרכז המדינה שמה. וכשהקו הזה נפתח, אפשר היה להגיע ברכבת עד לקצה השני של היבשת, עד לקצה המערב, לנסוע ברכבת כל הדרך, מחוף לחוף, להגיע לסן פרנסיסקו ולשבת שם על המים.

בעשירי במאי 1869 נערך הטקס החגיגי של חנוכת הקו, שבו נקבעה באדמה ה-last spike, כאילו ספייק במובן של יתדות של מסילת רכבת, שזה… ספייקים. יש חובבי באפי במאזינים? בכל מקרה, אז היתד האחרונה, כי מסתבר שיתד זה נקבה בעברית, היתד האחרונה היא כונתה גם ה-golden spike, היתד המוזהבת, כי הייתה עשויה מזהב, 17.6 קרט, היא הושמה באדמה בטקס שהיה חגיגי במיוחד, זה היה אולי האירוע התקשורתי הגדול הראשון אי פעם. שני בכירים מכובדים מחברת הרכבות באו במיוחד כדי לתקוע את היתד האחרונה הזו של המסילה החשובה, והיתד חוברה גם לקו הטלגרף, כדי שכל האומה האמריקאית תוכל כאילו לשמוע את ה[הלמות] של תקיעת היתד. בסופו של דבר, בכירי הרכבת, הנשיאים, הוואטאבר האלה, פספסו את היתד קצת, או הרבה, ובסוף [מגחכת] עובד מן השורה של הרכבת בא ודפק אותה פנימה [הלמות]. כך או כך, כשהקו הושלם, הוא קיצר את המסע מחוף לחוף בארצות הברית משישה חודשים לשבוע. [רכבת נוסעת]

אז הפרק הזה היה על ארצות הברית, והוא כבר נראה לי יצא ארוך יותר מהפרק הקודם שלי, [מגחכת] מה אני אעשה, היה לי הרבה מה להגיד היום, אבל כן בא לי לדבר ממש בקצרצרה כזה על ההתחלה של הרכבת שלנו כאן בישראל.

קו הרכבת הראשון בארץ ישראל נחנך ב-1892, אחרי ארצות הברית ואירופה, כמו בהרבה דברים שאנחנו עושים כאן [מגחכת]. הקו הראשון הזה חיבר בין ירושלים ליפו, אז עוד לא הייתה תל אביב. החניכה שלו הייתה מאורע היסטורי וחגיגי מאוד בארץ ישראל העות'מאנית. הקו הזה היה שונה [מצחקקת] מהרכבות שאנחנו מכירות ומכירים היום, הייתה אז רק מסילה אחת, לכן גם לא היה אפשר שיהיו עליה שתי רכבות בו זמנית, ובעצם הייתה רק רכבת אחת בכל כיוון ביממה. הנסיעה לקחה שש שעות, הרכבת נסעה במהירות ממוצעת של 20 עד 25 קמ"ש, ומדי פעם היא הייתה צריכה לעצור כדי להתקרר קצת. אבל גם כאן בישראל הרכבת קיצרה משמעותית את הדרך בין ירושלים ליפו, הדרך הזאת לקחה בכרכרה לפני זה 18 שעות.

גם אצלנו בעלי הכרכרות לא היו מרוצים במיוחד מפתיחת הרכבת, זה די פגע להם בביזנס, והם הורידו משמעותית את המחירים של הנסיעה, ובתגובה לזה מנהלי הרכבת יצרו ברכבת מחלקה שלישית, צפופה במיוחד, שהכרטיס אליה היה מאוד זול.

אגב, קו הרכבת הזה חובר בתקופה הבריטית לקווים שהובילו לקהיר ולביירות, מקומות שהיום אנחנו יכולים רק לחלום שהרכבת בישראל תגיע אליהם…

הקו הזה מירושלים ליפו, בהמשך לתל אביב, הקו הזה פעל בשינויים קטנים של התוואי כמעט ברצף עד 1998, [מצחקקת] אני זוכרת קצת את הזמן שהוא פעל בו. הרכבת הייתה יוצאת ממתחם התחנה בירושלים, שהיום זה מקום שיש בו בעיקר כל מיני בתי קפה ואירועים ועניינים, שמה גם התחיל פארק המסילה, מקום ירוק וחינני ונחמד, שהולך לאורך חלק מהמסילה ההיסטורית.

בשנות ה-90 קו הרכבת הזה כבר לא היה יעיל במיוחד. אחרי שסללו את כביש 1, הנסיעה ברכבת נחשבה פתאום לאיטית מאוד, וכמו בתחילת ימי הרכבת בארץ ישראל, גם בשנות ה-90 הייתה בקו ירושלים-תל אביב רק רכבת אחת ביממה.

אגב, גרסה מחודשת של הקו הזה נפתחה מחדש ב-2005, והקו פעיל בעצם עד היום, לפחות בזמני שגרה, הוא יוצא מתחנת מלחה בירושלים, הוא עובר בדרך בבית שמש ומגיע בסוף לתל אביב. זו דרך מאוד ארוכה, היא לוקחת משהו כמו שעה וחצי, שרק לשם השוואה הקו המהיר החדש בין ירושלים לתל אביב לוקח 32 דקות, אבל הדרך ההיסטורית הזו היא דרך יפה. הרכבת נוסעת לה שם בין הרים ובין סלעים.

כשאותו קו ראשון בארץ ישראל נחנך, עלה גם הצורך להמציא מילה בעברית לכלי הרכב החדש הזה שנוסע לו על מסילות הברזל. הרעיון למילה היה של הרב יחיאל מיכל פינס, שהוא היה הוגה וסופר ציוני, הוא חידש אגב גם מילים מוכרות אחרות בעברית, כמו שעון ועגבניה. הרב פינס הזכיר את המילים השימושיות והמוכרות לכל - גמלת, שהיא כידוע [צוחקת] שיירה של גמלים, וחמרת, שהיא כמובן, כמו שכל ילד יודע, שיירה של חמורים. והוא הציע לקרוא גם למכונה החדישה הזו, שהיא, בעצם מה היא? שיירה של מרכבות, שיירה של רכב, הוא הציע לקרוא לה רכבת. [רכבת נוסעת]

אז בזאת מגיע לסיומו עוד פרק של "לשחק עם העובדות", וזה ממש כיף כי זה אומר שהיה עוד אחד, ואתם יודעים מה זה אומר - שיהיו עוד פרקים [צוחקת]. אז בחודש הבא אני אהיה כאן שוב באוזניים שלכם, איפה שאתם לא שומעים אותי, אם זה כשאתם נוסעים ברכב, או מנקים את הדירה או עושים כביסה, כמו שזה איפה שאני שומעת פודקאסטים, או סתם כשאתם החלטתם להקדיש את הזמן ללשבת ולהקשיב לי. אז אני הולכת להגיע שוב לאוזניים שלכם בחודש הבא, עם עוד משחק קופסה מגניב ועוד עובדות וסיפורים מעניינים שקשורים אליו, ולא, אני לא הולכת לדבר על "פנדמיק".

אז אני ממליצה לכם בחום לעשות subscribe לפודקאסט או follow, או איך שלא קוראים לזה באפליקציית הפודקאסטים שדרכה שמעתם ממש עכשיו את הפרק, זה כדי שתקבלו אליכם את הפרק הבא. ו/או, ו, [מגחכת] ובואו לבקר ותעשו לייק לדף הפייסבוק שלי, "רחלי עושה דברים", שם אני מעדכנת גם על פרקים של הפודקאסט שיוצאים וגם על כתבות שלי שמתפרסמות, שזה מאוד מגניב ומעניין, זה במסגרת עבודתי ככתבת סביבה ומדע ב"זווית", ואני מעדכנת שם גם על סיפורים קצרים שאני כותבת מדי פעם, וכל מיני דברים מגניבים כאלה ואחרים שאני עושה ועוד אעשה.

ויש גם את האתר שלי, גם הוא נקרא כמובן "רחלי עושה דברים", זה מותג, אתם יודעים, [מגחכת] אפשר לחפש את האתר בגוגל כמו שאנשים אוהבים, או פשוט להקליט בדפדפן www נקודה racheli, שזה r-a-c-h-e-l-i, נקודה r-f, נקודה g-d, שבאתר מרוכזים כל הדברים המגניבים שעשיתי, ואפשר להירשם שם לעדכונים במייל, למי שזה יותר נוח לו, למי שהעדכונים בפייסבוק הולכים לו לאיבוד בין שלל הדברים הפחות מעניינים שיש בפייסבוק. אז זהו, כן, זה כל האפשרויות להתעדכן וכולי.

[מוזיקת סיום]

אז תודה שהצטרפתם אליי, ואיזה כיף, [צוחקת] אני מקווה שנהנתם. אני הייתי, ועודני, רחלי ווקס, ועד לפעם הבאה, ביי ביי ולהתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה