top of page

לשחק עם העובדות - טיקט טו רייד והרכבות הראשונות בארצות הברית

ברוכים השבים ל"לשחק עם העובדות"! והפעם אדבר על Ticket to Ride ועל ההיסטוריה המרתקת של הרכבות בארה"ב. אספר על משחק הקופסה המגניב הזה, ובעיקר אענה על שאלות כמו: כיצד שינו הרכבות את ארה"ב והעולם? מי תקע את היתד האחרונה במסילת הרכבת שחצתה את יבשת אמריקה? ומה הקשר בין הרכבת העברית לשיירת גמלים?


 

(הערת המתמללת) קובץ זה לא עבר הגהה דקדוקית וייתכן בהחלט שהוא לא מכיל 100% מהנאמר בפרק. עם זאת, הרוב הגדול כאן. קריאה נעימה.


שלום לכולם וברוכים הבאים לפרק השני של לשחק עם העובדות! אני רחלי ווקס, וגם הפעם אני אספר לכם עובדות מגניבות וסיפורים מעניינים - דרך משחקי קופסה. אז קודם כל אני חייבת להגיד תודה לכל מי שאמרו לי או בעיקר כתבו לי בפייסבוק שהם מאוד נהנו מהפרק הקודם, זה ממש כיף לשמוע! ואם זו הפעם השנייה שאתם מקשיבים לי אז תודה שחזרתם ואיזה כיף. ולמי שזו הפעם הראשונה שלו או שלה בפודקאסט, אז היי, אני רחלי, נעים מאוד, והאזנה נעימה, מקווה שתהנו :). 

אז היום אני אדבר על Ticket to Ride, עוד משחק קופסה פופולארי מאוד, גם אם לא כמו קטאן שדיברתי עליו בפרק הקודם. אני אתחיל בלספר ממש בקצרה על המשחק, אני אדבר קצת על מה עושים בו בגדול, על גרסאות שונות שלו, ועל סיפור הרקע הרשמי שלו, ואז אני אגיע ממנו לעולם התוכן שבו הוא מתרחש, שזה - ראשית עידן הרכבות בארה"ב. מוכנים? הנה אנחנו מתחילים.

(נעימה: Funk Groove לא מההתחלה, ממשיך קצת כאנדר)

אז למי שלא מכירים, Ticket to Ride הוא משחק מגניב שבו השחקנים יוצרים מסלולים של רכבות בין ערים. בגרסה המקורית של המשחק אנחנו מקבלים מפה של ארה"ב, ודרום קנדה, ואנחנו אוספים קלפים שמייצגים קרונות רכבת בצבעים שונים, שמאפשרים לנו לבנות עם רכבות קטנות כאלה מפלסטיק מסלולים על המפה, אם זה מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס, או מדלוור לאומהה, או מבוסטון למונטריאול וכו'. לכל שחקן או שחקנית יש משימות, שנקראות "כרטיסים" - tickets, שאלה בעצם זוגות של ערים שהם צריכים לחבר ביניהן בעזרת מסלולי הרכבות שהם בונים, ב… כל דרך שהיא. זה משחק מגניב כי בונים דברים, אני אוהבת משחקים שבונים בהם דברים ומשלימים משימות, זה גורם לי להרגיש שאני עושה משהו בחיים, וכמובן שיש גם "בעיות", כי גם השחקנים האחרים רוצים לבנות דברים ולפעמים הם בונים בדיוק איפה שאתם ממש ממש צריכים, ואז פתאום המסלול שאתם בונים הוא לא ניו יורק-וושינגטון-ראלי-אטלנטה, ואיזה כיף יש לי 6 נקודות, אלא ניו יורק, פיטסבורג, סנט לואיס, ליטל רוק, שיט שוב חסמו אותי, דאלאס, יוסטון, איך הגעתי לטקסס לעזאזל, ניו אורלינס, מיאמי, שיט אין לי כחולים, צ'רלסטון, הא, הנה אטלנטה.

אז הגרסה עם מפת ארה"ב היא הגרסה המקורית של המשחק, שיצאה ב-2004, אבל יצאו מאז לא מעט גרסאות אחרות והרחבות שונות ומשונות, שכוללות מפות אחרות, כמו של שוויץ, או של אמסטרדם, ששם המשחק מתרחש בכלל במאה ה-17, לפני שהיו רכבות, ובונים בכלל כרכרות, וחמורים, וסירות. הגרסה החדשה יותר שהיא הכי מוכרת אני חושבת זו הגרסה שיצאה ב-2005, של אירופה, או יותר נכון של אירופה ב-1901 - עם מקומות כמו קונסטנטינופול, ויש בה פיצ'רים כמו לשים תחנות רכבת כדי לחבר בין ערים שמישהו כבר תפס לכם את החיבור ביניהן, ו-ferries, מעבורות, שהמסלולים שלהן חייבים לכלול קטר, ומנהרות, שכשחופרים אותן מי יודע מה תמצאו, ויכול להיות שתצטרכו להשתמש ביותר קלפים של קרונות ממה שתכננתם. 

בתור סיפור, לטיקט טו רייד יש עלילה רשמית חמודה, שמופיעה בהוראות של הגרסה המקורית של המשחק. הסיפור מתחיל ב-1872, כשחמישה סטודנטים (צלילי מסיבה לרגע) שותים יחד לכבודו של פיליאס פוג, הלא הוא הגיבור של הספר "מסביב לעולם ב-80 יום" של ז'ול ורן, שבדמיון שלי הוא תמיד אריה (סוף מוזיקת מסיבה), לעוד מישהו זה קורה? עוד מישהו מכיר אותו קודם כל מהסדרה המצוירת שהייתה בערוץ 6 פעם? עם החתולה היפה, ושהרע היה זאב…? כן, בכל מקרה, אז חמישה סטודנטים, שזה... אתם, (המשך/מוזיקת מסיבה לכמה זמן) שותים להם ביחד בפאב, ולכבודו של פוג הם גם עורכים ביניהם התערבות: מי שיגיע הכי מהר ל-מסעדה מפורסמת בפריז, יזכה בבקבוק יין בורדו. מאז, בכל שנה הם נפגשים שוב, ועושים התערבויות יותר ויותר נועזות כאלה, עם פרסים יותר ויותר גדולים. ב-1900, השנה שבה המשחק מתרחש, הסטודנטים לשעבר הם כבר חברים ותיקים. הם מתחרים ביניהם מי יסע ברכבת ליותר ערים באמריקה הצפונית בתוך שבעה ימים בלבד. הפרס למנצח עומד על לא פחות ממיליון דולר (מטבעות). הם מסיימים את הבירות שלהם, ויוצאים לדרך,.

(צליל רכבת נוסעת צ'ק צ'ק צ'ק 1)

אז, עכשיו שדיברנו קצת על המשחק, אפשר להתחיל לדבר על עולם התוכן שלו: הרכבות. אני אגב מאוד אוהבת ליסוע ברכבות, הן תמיד קצת מתקשרות אצלי לחו"ל, גם אם אני נוסעת בהן בארץ. הן מתקשרות לכניסה לקרון עם תיק טיולים גדול על הגב, שמקומיים נחמדים עוזרים לי לשים אותו למעלה, ולשפות זרות במושב שלידי, ולאוכל משונה שמישהי מנשנשת משקית, ולנופים לא מוכרים מעבר לחלון של הרים מושלגים ואגמים ויערות. הוו.

בכל מקרה, מכל הנושא העצום הזה של רכבות אני רוצה להתמקד בפרק הזה בהיסטוריה של הרכבות בארה"ב, ובאירועים ובתהליכים שהובילו לזה שבשנת 1900, שבה כאמור מתרחש המשחק, כבר אפשר היה ליסוע ברכבת ברחבי היבשת. 

אז הרכבות ככלל התפתחו לראשונה בבריטניה. היו כלמיני נסיונות ופיתוחים בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, אבל הפעם הראשונה שההמצאה הזו, המכונה שפעלה על הטכנולוגיה החדשנית הזו של הקיטור (טו טו), הפכה לפרקטית, הייתה עם הרוקט (צליל טיל קצר), שזה קטר שפיתחו ג'ורג' סטיבנסון, שמכונה "אבי מסילות הברזל", והבן שלו, רוברט. הקטרים הראשונים בארה"ב יובאו מהחברה של משפחת סטיבנסון בבריטניה, האמריקאים בעצם בעיקר ייבאו קטרים מבריטניה עד מלחמת האזרחים.

קו הרכבת הרשמי הראשון בארה"ב היה ה-BALTIMORE AND OHIO RAILROAD. את אבן הפינה של הקו הזה הניח צ'רלס CARROLL, שהיה האחרון מבין החותמים על מגילת העצמאות האמריקאית שהיה בחיים, וזה היה ב-4 ביולי 1828. הוא היה אז בן 91. ב-1830 נחנך המקטע הראשון של הקו הזה, מבולטימור מזרחה לעיר הסמוכה Ellicott’s Mills, והמסלול של הקו הלך והתארך עם השנים. 

עכשיו, לאורך המאה ה-19 הרכבות הלכו והתפתחו בארה"ב, במקביל למגמה שהשתלטה אז גם על אירופה. אני חושבת שלנו, שנולדנו לעולם עם רכבות ומכוניות ומטוסים וחלליות שטסות לירח, קשה לדמיין מה זה היה אז, רכבת. לפני הרכבת אנשים נסעו להם לאט בכרכרות או על סוסים, שעד כמה שזה נראה לנו פסטורלי היום, היו בדרכים הארוכות לא מעט בורות ואבנים ומהמורות, הדרכים היו נחסמות כשהיה יורד הרבה גשם למשל, ובכרכרות בד"כ גם לא היה יותר מדי מקום לרגליים. כשהרכבת הגיעה לעולם (טו טו 2), האנשים יכלו פתאום לנסוע מהר ורחוק וחלק ובנוחות. קחו למשל את הדרך בין שתי ערים במדינת ניו יורק, אולבני ו*SCHENECTADY, שהייתי צריכה למצוא סרטון ביוטיוב כדי להבין איך להגות את השם שלה נכון :), סקנקטדי. לפני הרכבות, היה אפשר לעשות המסלול בין שתי הערים האלה רק בשיט בתעלות (מים), ככה לשוט מסביב מסביב מסביב במים, זה ממש לא היה קו ישר, וזה לקח יום שלם. יום שלם. ב-1831 נפתח קו רכבת בין שתי הערים האלה, ה-Mohawk & Hudson railroad, שהיה קו הרכבת הראשון במדינת ניו יורק, והוא איפשר לאנשים להגיע מסקנקטדי לאולבני בפחות משעה.

אם למדתם בבי"ס על המהפכה התעשייתית אולי גם סיפרו לכם איך מסילת הברזל הייתה אחת מסמלי המהפכה, כי היא איפשרה להוביל ביעילות סחורות וחומרי גלם ואנשים ודואר. הרכבות קישרו בין מקומות ואנשים, והפכו את העולם לקטן יותר, כמו שגם עשו אחריהן המטוסים והטלפון והאינטרנט והפייסבוק והזום. 

(רכבת עוברת 2)

בארה"ב, הרכבות היו גם אחד מהסמלים של הייעוד הגלוי, או Manifest destiny, שזה מונח שטבע העיתונאי ג'ון אוסאליבן ב-1845, בימים שארה"ב התפשטה מ-13 המושבות הראשונות שלה שבחוף המזרחי עוד ועוד מערבה. על פי הרעיון של הייעוד הגלוי, משימת ההתפשטות וההתרחבות הזו של ארה"ב היא משימה אלוהית, והאמריקאים צריכים, בגיבוי אלוהי כמובן, להפיץ את ערכי זכויות האדם, השוויון, החופש, בתור העם הנבחר החדש. לפעמים הם פגשו באינדיאנים בדרך, שזה היה יכול קצת להפריע, אבל הם טבחו בהם, או גירשו אותם, או בעיקר קבעו חקיקה שאיפשרה לרכז אותם בשמורות, כך שהקרקע החשובה והטובה שהם הקימו עליה את הישובים שלהם התפנתה. חלק מההתפשטות הזו הייתה הרכבות. יש ציור מפורסם ומאוד סימבולי של הצייר ג'ון Gast שנקרא American Progress, או הקידמה האמריקאית, שמביע את הרעיון הזה. במרכז שלו מרחפת קולוּמביה, אישה יפהפיה שהיא בעצם ההאנשה, בא', של ארה"ב. היא קצת מזכירה לנו את Marianne, סמל החירות הצרפתית מהציור של Delacroix, א, La Liberté guidant le peuple, החירות מובילה את העם, רק שקולומביה צנועה יותר ממריאן, בכל זאת, זה לא צרפת פה, כאן כל האיברים המוצנעים נמצאים בתוך השמלה, והיא גם לא דורכת על גופות כמו מריאן, היא לבושה לבן, כמו מלאכית, יש על הראש שלה כוכב, כמו שאנחנו מכירים מדגל ארה"ב, היא לבנה ובלונדינית, והכל אלוהי, טהור. זה הייעוד הגלוי האמריקאי. קולומביה מתקדמת בציור אל האזורים החשוכים, שבהם בורחים ממנה אינדיאנים, והיא נושאת איתה ספר, שמסמל את ההשכלה, וחוט טלגרף, של הציביליזציה, והיא מביאה אחריה מהמזרח את האנשים העובדים, וכמובן - רכבות.

(רכבת עוברת 3)

חשוב לציין שלא הכל בהתפתחות ובהתפשטות של הרכבות הלך חלק. הייתה לא מעט התנגדות לרכבות, שהקשתה על חברות למצוא מימון להקמת קווים חדשים, מצד גורמים כמו החברות שהפעילו את התעלות, שפתאום פחות אנשים השתמשו בהן בתור נתיב תחבורה, ומפעילי כרכרות ועגלות, וגם מבעלים של פונדקי דרכים למיניהם, שחששו שהפרנסה שלהם תיפגע כשאנשים יצטרכו לעצור בהם פחות כי הם יגיעו ליעד שלהם כל כך הרבה יותר מהר. היו גם מנהיגים דתיים שהתייחסו לרכבות כ"חילול הקודש" (צליל כנסייתי). במקרים מסוימים, ההתנגדות לרכבות הגיעה אפילו לפסים אלימים. זו, כידוע, מגמה שאנחנו מכירים טוב מטכנולוגיות חדשות, אנשים לא מכירים אותן עדיין ולצערנו התגובה האוטומטית של הרבה מהם היא לפחד. כי זה חדש. ומפחיד. ומי יודע מה זה יעשה ואם יצמח לנו זנב בגלל זה. אבל, למרות ההתנגדות, הרכבות, בזכות היתרונות הרבים שלהן, רק המשיכו להתפתח ולהתפשט ברחבי ארה"ב.

עכשיו אם אנחנו מדברים על הרכבות בארה"ב במאה ה-19, שווה להזכיר נסיעת רכבת מפורסמת אחת שהיא מסע ההלוויה של הנשיא האמריקאי אייברהם לינקולן, שנרצח ב-1865. הוא אגב התנגד לרעיון הייעוד הגלוי שדיברתי עליו מקודם ולהתפשטות המאסיבית הזאת מערבה, אבל הוא כן קידם מודרניזציה דרך בנייה של מסילות רכבת, בין השאר. בכל מקרה, מסע ההלוויה של לינקולן ארך 13 יום, מה-21 באפריל, שישה ימים אחרי שהוא נרצח, ועד הרביעי במאי, כך שהייתה שם גם חדשנות בתחום השימור, החניטה. המסע יצא ברכבת מוושינגטון הבירה אל ספרינגפילד שבאילינוי, הסטייט שלינקולן, אפשר לומר, הגיע ממנו, כיהן בו בבית הנבחרים, והאורך של המסע היה 2,662 קילומטר, הוא עבר בשבעה סטייטים וב-180 ערים, קצת כמו מה שאנחנו עושים בטיקט טו רייד. כ-300 איש ליוו את לינקולן לכל אורך המסע, ועל הרכבת, שכונתה "The Lincoln Special", התנוססה תמונה שלו. לצד הגופה של לינקולן היה ברכבת גם את ארון הקבורה של הבן של לינקולן, ווילי, שמת ונקבר במקור בוושינגטון בזמן שלינקולן היה נשיא, הוא מת בגיל 11 מטיפוס הבטן, עוד פעם הגענו פה לטיפוס הבטן? בכל מקרה, בעיתונים פרסמו את המיקומים שבהם הרכבת תעצור, ובכל עיר גדולה וקטנה אלפי אנשים באו לחלוק ללינקולן כבוד אחרון. בחלק מהערים היו תורים שהגיעו אפילו לחמש שעות. וכל זה נעשה, כאמור, ברכבת.

אפשר לומר שהעידן הראשון הזה של התפתחות הרכבות בארה"ב הגיע לסיומו ב-1869, עם פתיחתו של ה-TRANSCONTINENTAL RAILROAD, מסילת הרכבת שחוצה את יבשת אמריקה. עד אז הרכבות היו בעיקר במזרח ארה"ב, הן הגיעו במקסימום עד הגבול בין איווה לנברסקה, ככה במרכז המדינה שמה, ועם פתיחת הקו הזה היה אפשר להגיע ברכבת עד לקצה השני של היבשת, המערבי, ליסוע ברכבת כל הדרך עד לסן פרנסיסקו ולשבת שם על המים. ב-10 במאי 1869 נערך הטקס החגיגי של חנוכת הקו, שבו נקבעה באדמה ה-Last Spike, במובן של יתדות של מסילת רכבת, שזה ספייקים, אם יש חובבי באפי בין המאזינים אולי הם מזהים בדבריי איזה רפרנס ;-). אה אז היתד האחרונה, כן, מסתבר שיתד זה נקבה בעברית! אה, היתד הזו כונתה גם ה-Golden Spike, היתד המוזהבת, כי היא הייתה עשויה מזהב 17.6 קראט. טקס קביעת היתד היה חגיגי במיוחד, זה היה אולי האירוע התקשורתי הגדול הראשון אי פעם. שני בכירים מכובדים מחברת הרכבות באו במיוחד כדי לתקוע את היתד האחרונה של המסילה, והיתד חוברה לקו הטלגרף כדי שכל האומה תוכל כאילו "לשמוע" את ה(בום) של תקיעת היתד. בסופו של דבר בכירי הרכבת הנשיאים הווטאבר פספסו את היתד קצת או הרבה, ובסוף עובד מן השורה של הרכבת בא ודפק אותה פנימה (טאק). כך או כך, כשהקו הושלם, הוא קיצר את המסע מחוף לחוף בארה"ב משישה חודשים - לשבוע. 

(רכבת 4)

אז הפרק הזה היה על ארה"ב, והוא כבר, נראה לי, יצא ארוך יותר מהקודם, אבל כן בא לי לדבר ממש בקצרצרה על ההתחלה של הרכבת שלנו כאן בישראל. אז קו הרכבת הראשון בארץ ישראל נחנך ב-1892, והוא חיבר בין ירושלים ליפו, אז עוד לא הייתה ת"א. החניכה שלו הייתה מאורע היסטורי וחגיגי מאוד בארץ ישראל העות'מאנית. הייתה רק מסילה אחת אז, ולכן לא היה אפשר שיהיו עליה 2 רכבות בו זמנית, ובעצם הייתה רק רכבת אחת בכל כיוון ביממה. הנסיעה לקחה 6 שעות, הרכבת נסעה במהירות ממוצעת של 20-25 קמ"ש, ומדי פעם היא הייתה צריכה לעצור להתקרר קצת. אבל גם כאן היא קיצרה משמעותית את הדרך בין שתי הערים, הדרך הזו לקחה בכרכרה 18 שעות. גם אצלנו בעלי הכרכרות לא היו מרוצים במיוחד מפתיחת הרכבת, שפגעה להם בביזנס, והם הורידו משמעותית את המחירים של הנסיעה - ובתגובה מנהלי הרכבת יצרו בה מחלקה שלישית, צפופה במיוחד - שכרטיס הנסיעה אליה היה זול במיוחד. קו הרכבת הזה חובר בתקופה הבריטית לקווים שהובילו לקהיר ולביירות, מקומות שהיום אנחנו יכולים רק לחלום שהרכבת מישראל תגיע אליהם. 

הקו הזה מירושלים ליפו, או לת"א, בהמשך, הקו הזה פעל בשינויים קטנים של התוואי כמעט ברצף עד 1998, אני קצת זוכרת את הזמן שהוא פעל, הוא היה יוצא ממתחם התחנה הראשונה בירושלים, שהיום יש בו בעיקר כלמיני בתי קפה ועניינים ושמתחיל ממנו לאורך חלק מהמסילה הישנה פארק המסילה הירוק והחינני. בשנות ה-90 הוא כבר לא היה יעיל במיוחד, אחרי שסללו את כביש 1 הנסיעה ברכבת נחשבה פתאום לאיטית מאוד, וכמו בתחילת ימי הרכבת בארץ ישראל, גם בשנות ה-90 הייתה בקו ירושלים-ת"א רק רכבת אחת ביממה. גרסה מחודשת של הקו הזה נפתחה מחדש ב-2005, והוא פעיל עד היום, לפחות בזמני "שגרה", מתחנת מלחה בירושלים לת"א דרך בית שמש. זו דרך מאוד ארוכה, היא לוקחת משהו כמו שעה וחצי, כשהקו המהיר החדש לוקח 32 דקות, אבל היא דרך יפה, הרכבת נוסעת לה שם בין הרים ובין סלעים.

כשאותו קו ראשון בארץ ישראל נחנך, עלה גם הצורך להמציא מילה בעברית לכלי הרכב החדש הזה. הרעיון למילה היה של הרב יחיאל מיכְל פינס, הוגה וסופר ציוני שחידש גם כמה מילים מוכרות אחרות בעברית, כמו שעון ועגבניה. הרב פינס הזכיר את המילים השימושיות והמוכרות לכל - גמלת, שהיא כידוע שיירה של גמלים, וחמרת, שהיא כמובן שיירה של חמורים, והוא הציע לקרוא גם למכונה החדישה הזו, שהיא שיירה של מרכבות, של "רכב", במילה רכבת.

(רכבת 5 אבל קצת שונה, עם איזה סיום, אולי הגיעה)

אז... בזאת... מגיע לסיומו עוד פרק של "לשחק עם העובדות"! ייאי איזה כיף, היה עוד אחד! ואתם יודעים מה זה אומר. שיהיו עוד :) בחודש הבא אני אהיה כאן באוזניים שלכם שוב עם עוד משחק קופסה מגניב ועוד עובדות וסיפורים מעניינים שקשורים אליו. ולא, אני לא הולכת לדבר על פנדמיק. אז יאללה, תעשו סבסקרייב לפודקאסט או פולוו או איך שלא קוראים לזה באפליקציית הפודקאסטים שדרכה שמעתם ממש עכשיו את הפרק, זאת כדי שתקבלו אליכם את הפרק הבא, ו/או, ו, בואו לבקר ותעשו לייק לדף הפייסבוק שלי, "רחלי עושה דברים", שם אני מעדכנת גם על פרקים וגם על כתבות שלי שמתפרסמות במסגרת עבודתי ככתבת סביבה ומדע בזווית, ואני מעדכנת על סיפורים קצרים שאני כותבת מדי פעם, וכל מיני דברים מגניבים שאני עושה ועוד אעשה. ויש גם את האתר שלי, גם הוא נקרא כמובן "רחלי עושה דברים", זה מותג אתם יודעים, ואפשר לחפש אותו בגוגל או להקליד בדפדפן www.racheli, שזה r-a-c-h-e-l-i, נקודה rf נקודה gd. שבאתר מרוכזים כל הדברים המגניבים שעשיתי, ואפשר להירשם שם לעדכונים במייל, למי שזה יותר נוח לו או למי שהעדכונים בפייסבוק הולכים לו לאיבוד בין שלל הדברים הפחות מעניינים שיש בפייסבוק. אז תודה שהצטרפתם אליי, ואיזה כיף, ומקווה שנהניתם, אני הייתי ועודני רחלי ווקס, ועד לפעם הבאה - ביי ביי ולהתראות.

1 view0 comments

Commentaires


bottom of page