חיות כיס - פרק 324: מציבורי לפרטי ובחזרה?

את הזעקה שהתעוררה בחודשים האחרונים היה קשה לפספס: הורים, אנשי מקצוע, עיתונאים ואנשי ציבור יצאו נגד הרפורמה שבמסגרתה קופות החולים יפסיקו לממן טיפולים פרטיים לילדים עם מוגבלות. אבל מדוע מלכתחילה הטיפול הזה לא ניתן במסגרת הקופות, איך קרה שהמדינה מממנת טיפולים פרטיים ושולחת לשם את המשפחות, ולמה בעצם כולם משוכנעים שהרפורמה החדשה עומדת להיכשל?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/07/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏[הקלטה] יעל: "אני זוכרת שעוד לפני שהבן שלי אובחן, כשהוא היה עוד בתהליכי האבחון, אנחנו קיבלנו בהתחלה אבחנה מקופת חולים של עיכוב התפתחותי. והאבחנה הזאת הכתה בנו, באמת, בצורה מאוד משמעותית. ואנחנו מיד נכנסנו למוד של - 'אנחנו חייבים למצוא את המטפל הכי טוב והכי קרוב והכי נגיש והכי נוח, מחר, מחר בבוקר.' אתה לא יושב ומחכה כשהילד שלך מתקשה בדיבור, מתקשה באכילה, מתקשה בסיטואציות חברתיות."

‏[צליל פתיחה]

‏צליל: היי, אתם על "חיות כיס", וזאת יעל.

‏יעל: "אני אמא לשני בנים, אני גרה במרכז ועובדת במערכת הבריאות בערך א… למעלה מחמש עשרה שנים, אמא לילד בן שש וחצי, שמאובחן על הרצף האוטיסטי, מתוק, חמוד ואהוב."

‏[צליל מעבר]

‏צליל: שלום, שאול אמסטרדמסקי.

‏שאול: שלום, צליל אברהם.

‏צליל: הבן של יעל ששמעת עכשיו, היה בן שלוש וחצי כשהוא אובחן עם עיכוב התפתחותי ובהמשך עם אוטיזם.

‏שאול: תחושת הדחיפות הזו שיעל תיארה כאן, כשהילד שלך זקוק לעזרה של איש מקצוע, ואתה מבין שאתה עכשיו צריך להפוך עולמות כדי להשיג אותה בשבילו, היא אחת התחושות הכי מתסכלות שיכולות להיות בתור הורה. כשאתה יודע מה הילד שלך צריך, ואתה לא יכול להשיג את זה עבורו.

‏צליל: התחושה הזו היא נחלתם של הרבה מאוד הורים - הורים שבוקר בהיר אחד מגלים שהילד שלהם זקוק לטיפול של קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית. אפילו זקוק בדחיפות. אבל למרות שהצורך דחוף, לא כל-כך קל להשיג טיפול. במרפאה ליד הבית יש תור לעוד עשרה חודשים. אם נוסעים לעיר אחרת, צריך לחכות חצי שנה. אין תור קרוב ובהרבה מקרים - וזה חלק שבאמת שובר אותם - אין תורים אפילו בפרטי. התסכול הוא נורא, והורים צריכים להזיז הרים.

‏[הקלטה מוועדת הבריאות]

‏רעות: [צועקת] "אני לא אתן שזה יעבור!"

‏ח"כ יונתן מישרקי: "תודה…"

‏דוברת: "אתם לא תפגעו בהם."

‏רעות: [צועקת] "גם אם תפגעו בי, אתם לא תפגעו בילדים שלי!"

‏ח"כ יונתן מישרקי: "תודה רבה."

‏רעות: [צועקת] "אני לא אתן לזה לעבור! [בוכה] אני מתנצלת שאני מתפרצת, אני אסתכל לך עמוק בעיניים, ולא יפגעו בילדים שלי!"

‏צליל: זאת אמא אחרת. שמה הוא רעות יפעת עוזיאל, ומה ששמעתם הוא מתוך דיון שהתקיים בחודש מאי בוועדת הבריאות של הכנסת.

‏[הקלטה מוועדת הבריאות]

‏רעות: [בוכה] "אני מפחדת מה יהיה איתם. אני מפחדת לבן שלי. הוא ילד בן שש!"

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: האמא הזאת חוששת שמה שהיא עשתה עד עכשיו כדי שהילדים שלה יקבלו טיפול, גם זה לא יעזור. גם היא וגם יעל, הן חלק מציבור גדול של הורים, שבמשך שנים הילדים שלהם מקבלים טיפול בפרטי, כי אין תורים בציבורי.

‏[מוזיקת רקע נפסקת]

‏שאול: לקבל טיפול בפרטי, זאת אומרת שבמקום לקבוע תור למומחית כלשהי דרך קופת החולים, אתם מצלצלים לקליניקה פרטית וקובעים את התור שם, ומשלמים על זה מכיסכם. זה יכול לעלות משהו כמו 400 שקלים לטיפול.

‏צליל: עד עכשיו קופות החולים היו מחזירות להורים חלק מהסכום הזה, בערך חצי. וגם היה לזה נימוק הגיוני, מאחר שהילדים זקוקים לטיפולים, אבל הקופה לא מצליחה לספק אותם בזמן סביר, אז לפחות שתשתתף בעלות המימון בפרטי.

‏שאול: אבל עכשיו, משרד הבריאות הודיע שהסידור הזה הולך להיגמר.

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: כלומר, שבקרוב, ילדים שיצטרכו תור לאחד ממקצועות התפתחות הילד - קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית, ההורים שלהם הצטרכו לקבוע תור דרך קופת החולים. ואם התור שהם יקבלו לא נראה להם כי הוא רחוק מדי, והם ירצו ללכת לפרטי כדי לקצר את התור, הם יצטרכו לשלם את הכל מכיסם. קופות החולים לא יחזירו להם אפילו שקל אחד.

‏[מוזיקת רקע נפסקת]

‏שאול: וזה ביג דיל. ילד עם מוגבלות כלשהי יכול להזדקק בקלות לשניים-שלושה טיפולים שונים בשבוע, מה שיכול לעלות משהו כמו 4,000 או 5,000 שקלים בחודש.

‏[הקלטה מוועדת הבריאות]

‏רעות: "כל ההורים, במיוחד הורים לילדים קטנים מאוד, יפלו בין הכיסאות. יאלצו לבחור אם לשלם מכיסם אלפי שקלים לטיפול פרטי, או להשאיר את ילדיהם ללא טיפול."

‏שאול: למה שהממשלה תעשה צעד שיפגע בכל-כך הרבה משפחות?

‏צליל: כי היא מעדיפה שכולם יקבלו שירות במערכת הציבורית, ושמטפלות יחזרו לעבוד במערכת הציבורית במקום בקליניקות פרטיות. הממשלה בעצם עושה פה משהו די נדיר. היא לוקחת שירות חברתי שעבר סוג של הפרטה חלקית, ואומרת, 'בואו נסובב את הגלגל לאחור, בואו ניתן את השירות הזה לכולם במערכת הציבורית באופן שוויוני'.

‏שאול: אבל אף אחד לא מרוצה מהצעד הזה. ההורים, אלה שמשלמים כדי לקבל בפרטי טיפול כי אין בציבורי, הם אומרים למשרד הבריאות: 'אל תעשו את זה, זה לא ילך. אנחנו לא רוצים שתיתנו לנו את הטיפול בקופה בחינם, פשוט כי זה לא יעבוד'.

‏צליל: וגם המטפלות במקצועות האלה, גם הן אומרות, 'לא, זה לא יעבוד והילדים רק ייפגעו'.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז השבוע ב"חיות כיס", רפורמת ביטול ההחזרים בהתפתחות הילד. או: מה קורה כשהמדינה רוצה להפוך שירות פרטי לשירות ציבורי?

‏שאול: איך ולמה הופרטו שירותי התפתחות הילד לפני 15 שנה, כבדרך אגב?

‏ד"ר מזרחי: "עשינו, במו ידינו, הפרטה של שירות ציבורי."

‏צליל: האם אפשר להחזיר למגזר הציבורי עובדים שכבר התרגלו לעבוד בפרטי?

‏לירן: "לי זה אפילו לא מדגדג את הצורך. זה לא קרוב."

‏שאול: והאם בסופו של דבר, הצעד הזה באמת יוביל לשוויון, או שהוא דווקא ייצור נזקים?

‏יעל: "יהיו אנשים ומשפחות מסוימות שפשוט לא יקבלו טיפול."

‏[מוזיקת מתגברת ונשארת ברקע]

‏צליל: קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. מה שמאפיין את שלושת המקצועות האלה, [מוזיקה מסתיימת] הוא ששלושתם הם דברים שאתה לא ממש יודע מה הם, ואולי אפילו נראים לך כמו איזה תוספת נחמדה. עד שאתה או הילד שלך זקוקים לאחד מהם.

‏שאול: לפני שנתיים אני נפצעתי בכתף והייתי צריך פיזיותרפיה וזה היה מציל חיים. ובכלל, כל מי שהשתקם מפציעה בעזרת פיזיותרפיסט, כל מי שהילד שלו נזקק לקלינאית תקשורת, כל מי שראה מישהו אחרי אירוע מוחי, או פצוע מלחמה, שרכשו בחזרה את היכולת שלהם לתפקד בבית, או לעבוד או אפילו לדבר בעזרת הטיפולים האלה, יודע שהאנשים האלה עוסקים ברפואה לכל דבר. למעשה, הם עושים דברים שרופאות ורופאים לא יודעים לעשות. הורים לילדים עם מוגבלויות מדברים בהערצה על קלינאית התקשורת שהעניקה לילד שלהם את היכולת לדבר, והם יסעו לכל מקום בכל שעה, כדי לקבל את הטיפול שלה.

‏צליל: וכשמדובר בילדים, פקטור הזמן הוא משמעותי מאוד. ילד שלא מטופל בזמן יכול לפתח בעיות רגשיות, כי הוא לא מצליח לבטא את עצמו, הוא במצוקה כשהוא לא מצליח לעשות את מה שילדים אחרים בגילו עושים, ובעיות רגשיות יכולות להפוך לבעיות התנהגות, ומשם כבר מתחיל מסלול שלם של התמודדות, ואפילו תיוג של הילד כבעייתי, שנגרר איתו למסגרות הבאות שהוא יגיע אליהם. וכל זה, בגלל משהו שלפעמים אפשר היה לפתור תוך כמה פגישות, אם היו מטפלים בו בזמן.

‏שאול: ילד שלא מאובחן בזמן גם פשוט יפספס את ההרשמה לשנת הלימודים הבאה, מה שאומר שהוא יפסיד שנה במסגרת שמתאימה לו, אם הוא צריך, למשל, מסגרת של חינוך מיוחד.

‏צליל: וזה מה שגורם להורים כל-כך לדאוג. הם דואגים שעכשיו, כשקופות החולים לא יממנו יותר החזרים על טיפולים בפרטי, יותר ילדים לא יקבלו טיפול בזמן, וזה יגרום להרחבת פערים, לעיכובים התפתחותיים, [מוזיקת רקע] ולכך שיהיו ילדים שלא יקבלו טיפול כלל.

‏שאול: אז איך הגענו למצב הזה? למה המדינה מלכתחילה שולחת אנשים לקבל טיפול בפרטי, ואז משלמת להם על זה?

‏צליל: הסיפור זה מתחיל לפני 15 שנה, בשנת 2010. אז היה גידול מהיר במספר הילדים שזקוקים לטיפול, והמערכת לא הצליחה לעמוד בעומס. לא היו מספיק מטפלים, לא בגנים ובבתי-הספר, לא במרכזי הטיפול אחר הצהריים, ולא בקופות החולים. יעל, האמא ששמענו בהתחלה, עוד לא הייתה אז אמא. היא הייתה כלכלנית צעירה שעבדה באגף התקציבים במשרד הבריאות.

‏יעל: "אנחנו שמנו לב שמשנה לשנה, בעצם מספר הילדים שנזקקים לאותו סל טיפולים הולך וגדל, כל שנה. ובשיעורים הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו הכרנו מסעיפים אחרים."

‏צליל: בין תחומי האחריות של יעל היה גם התקציב לטיפולים בהתפתחות הילד שמקבלים ילדים בחינוך המיוחד, והסעיף התקציבי הזה היה אחד הדברים שלא הסתדרו.

‏יעל: "זאת אומרת, אם קצב גידול האוכלוסייה נגיד, שתיים או שלושה אחוזים בשנה, אז כאן אנחנו מדברים על 10 עד 20 אחוזים בשנה."

‏צליל: ב-20 השנים האחרונות, מספר הילדים המאובחנים באוטיזם עלה פי חמישה. אחוז הילדים שמוגדרים כילדים שזקוקים לחינוך מיוחד הוכפל. זאת תופעה קשה להסבר ולא ניכנס אליה פה, אתם יכולים לשמוע עליה עוד בפרק 290 של "חיות כיס", "כך קרס החינוך המיוחד". ובעוד שילד עם כל מוגבלות או קושי מקבל מספר מוגבל של טיפולים בהתאם להתקדמות שלו, ילדים עם אוטיזם זכאים לשלושה טיפולים התפתחותיים בשבוע, כל שבוע, עד גיל 18.

‏שאול: זה ביקוש עצום. ולא סתם ביקוש עצום, זה ביקוש עצום שגדל במהירות.

‏יעל: "הדיבור היה שהמספרים גדלים בקצב שלא נראה הגיוני, אין אף לקות או סיטואציה רפואית שגדֵלה בשיעורים כאלו, אבל אני לא חושבת שמישהו באמת הלך והתעמק בזה ובדק. בסופו של דבר קיבלו את הדברים כמו שהם, והקושי היה למצוא לזה את המענה התקציבי והאנושי."

‏צליל: הגידול הזה הוא משהו שהמערכת לא הצליחה להתמודד איתו. ילדים מגיעים לגן-תקשורת שבו הם אמורים לקבל את הטיפולים, אבל אין מספיק מטפלים, ולכן אין טיפול. ואם אין טיפול בגן, אמורים לקבל אותו אחר הצהריים, אבל גם שם אין מספיק מטפלים, וגם לא בקופות החולים.

‏יעל: "מתחילים גם להגיע לחצים מאוד כבדים מצד ספקי השירות - אני מדברת כאן על העמותות - שבאים ואומרים, בעצם, הגובה המימון שאתם נותנים לשעה הוא לא מספיק, כי אנשי המקצוע לא רוצים לבוא ולעבוד בעלות כזאת."

‏צליל: יעל והקולגות שלה ניסו להגדיל את התקציב מול משרד האוצר.

‏יעל: "הימים והלילות [צוחקת קלות] במסדרונות של משרד האוצר, ובעצם יושבים ומנהלים דיונים מאוד-מאוד לוהטים וסוערים לפעמים, על סוגיות מקצועיות, כשבעצם השאלה המרכזית הייתה, מה אנחנו יכולים לעשות לנוכח המצב הזה? זאת אומרת, מצד אחד אנחנו רואים גידול במספר הילדים, אי-אפשר להתווכח על הדבר הזה, ומצד שני, מבחינה תקציבית, מאוד-מאוד קשה לעמוד בקצב הגידול הזה."

‏צליל: גם אחרי שהם הצליחו להגדיל את התקציב, ולכאורה אפשר היה לתת יותר טיפולים, זה לא פתר את הבעיה, כי השכר היה נמוך מדי, ומטפלות ומטפלים לא רצו לעבוד בשכר שהציע המגזר הציבורי.

‏שאול: כמה נמוך היה השכר?

‏צליל: אז קשה לתת מספר, כי זה תלוי איפה עובדים ובאיזה מקצוע ומה הוותק. עובדים סיפרו שיוצא להם 35-40 שקלים לשעה, פחות מבייביסיטר. אז במערכת הבריאות חיפשו משהו שאפשר לעשות כדי טיפה לשחרר את הלחץ. ומצאו.

‏יעל: "כשהתחילה להיווצר הבעיה הזאת, שמטפלות ומטפלים לא מוכנים או לא מעוניינים לתת את השירותים שלהם במסגרת של קופות חולים, ומספר הילדים גדל, וההורים התחילו לדפוק על הדלתות, התקבלה החלטה במשרד הבריאות לעבור לשיטה של החזרים. ומהרגע הזה בעצם נפרצה איזשהי דלת."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: שיטת ההחזרים אמרה, שמי שלא הצליח לקבל טיפול מקופת החולים תוך פרק זמן מסוים, בין 3 ל-5 חודשים, תלוי בגיל של הילד, יכול ללכת לטיפול פרטי, להגיש חשבונית ולקבל החזר של 200 שקל לכל טיפול. לא דרך הביטוח המשלים של קופת החולים או דרך הביטוח הפרטי - החזר דרך סל הבריאות. סל הבריאות התחיל לסבסד טיפולים פרטיים, זה משהו שלא קרה בשום מקצוע אחר.

‏שאול: וההורים? הם הסתערו על הסידור החדש, למה לא בעצם? המדינה נתנה להם את האפשרות לבחור את המטפלת שהם רוצים, בשעות שנוחות להם, ליד הבית שלהם, והקופה שילמה. ובעיקר, הם יכלו ככה לקבל טיפול מהר יותר.

‏צליל: וזה גם היה סידור טוב עבור המטפלים.

‏שאול: אם את קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק, ואולי עדיין לא פתחת קליניקה, או שפתחת אבל את עדיין בתחילת דרכך המקצועית, פתאום מדינת ישראל מספקת לך מטופלים. ולא רק שהם רוצים טיפול עכשיו ומהר, הם גם יכולים לשלם, כי יש להם סבסוד של 200 שקלים לכל מפגש.

‏צליל: עם השנים נוצרה תגובת שרשרת. עוד הורים פנו לקבל טיפול בפרטי תמורת החזרים, ועוד ועוד מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת ופיזיותרפיסטיות עזבו את המגזר הציבורי ופתחו קליניקה פרטית. העזיבה שלהן גרמה לכך שהתורים בקופות התארכו עוד ועוד, ועוד הורים התייאשו מהתור ופנו גם הם לפרטי.

‏שאול: וזה היה מתכון לעליית מחירים.

‏צליל: והמחירים אכן עלו. יעל זוכרת שהמחיר לשעת טיפול כזו היה חצי מהיום, ואפילו פחות.

‏יעל: "היום זה שכר, בעצם, עלות שעתית כמו של פסיכולוג. זה לא היה ככה בעבר."

‏צליל: "כמה זה היה נגיד כש…"

‏יעל: "זה היה יותר לכיוון 200 שקל נגיד, או 150 שקל."

‏שאול: זה דבר מאוד מוזר. יושבים אנשים, כלכלנים, ומחליטים לתת לאנשים סבסוד של 200 שקלים לקנות שירות בשוק הפרטי. הם לא מבינים שכל המחירים של השירות הזה יעלו ב-200 שקלים? שהם בעצמם יוצרים תזרים מזומנים על חשבון המדינה לכל מטפל או מטפלת שיחליטו לעזוב את הציבורי וללכת לעבוד בפרטי?

‏צליל: אז יעל לא הייתה חלק מהצוות שקיבל את ההחלטה הזאת, אבל היא מסבירה שמי שקיבל אותה ראה את הכמויות העצומות של ילדים שממתינים לטיפול, וידע מה המחיר הכבד שהם משלמים על ההמתנה. שזה עולה בתפקוד של הילדים, בבריאות שלהם, בהתפתחות שלהם. ובהיעדר תקציב מספיק, חשבו שזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות.

‏יעל: "מה שאני משערת שקרה זה שקופות החולים בעצם עמדו בפני ביקושים מאוד-מאוד-מאוד כבדים וגדולים, והרבה לחץ, של הרבה גורמים, לתת טיפול לפי החוק. אני מניחה שמה שקרה, הם באו למשרד הבריאות או למשרד האוצר ואמרו, 'אם אנחנו לא עכשיו נשלם לכל קלינאית פי שתיים, אז אנחנו לא נוכל לספק את השירות'. אמרו להם 'תשמעו, זה יעלה לנו מיליארדים, ואם אתם תתנו החזר זה יעלה לכם חצי מיליארד'."

‏צליל: אחד מהאנשים שהיו שם בתקופה ההיא אמר לי שבמשרד הבריאות חשבו שקופות החולים לא ירצו לשלם כל-כך הרבה החזרים, וזה יגרום להן להתאמץ לתת את השירות אצלן. זה היה מקל למי שלא התאמץ מספיק לגייס מטפלות ומטפלים. אבל הם לא לקחו בחשבון את ההשפעה על המטפלים. עבורם זה היה גזר - תמריץ לעזוב את המגזר הציבורי ולפתוח קליניקה פרטית. "לאורך השנים", הוא אמר, "ההחזרים הלכו וגדלו ואנחנו שקענו בבוץ".

‏יעל: "היום, אם את תסתובבי במרפאת בריאות הילד בקופות החולים, סביר להניח שאת תראי רוב היום את החדרים ריקים."

‏שאול: אני רוצה להתעכב על זה רגע. מה שזה אומר הוא שגורמי הייצוא, המטפלות, עברו לפרטי. כלומר, זה לא שאין מספיק גורמי ייצוא, אלא שאין מספיק גורמי ייצוא במערכת הציבורית.

‏צליל: כן. נוהל ההחזרים שינה את התחום של טיפולים בהתפתחות הילד והפך חלק גדול ממנו לפרטי דה פקטו. מטפלים חדשים שסיימו לימודים התחילו לפתוח קליניקה פרטית שנה או שנתיים אחרי הסיום. בקופות החולים גילו שאין להן דור המשך שיכנס לתפקידי ניהול והדרכה למטפלים חדשים. יש גם ניסיון להכשיר יותר מטפלות ומטפלים, אבל זה לא יעזור אם הם לא יגיעו לציבורי.

‏שאול: והדבר הכי גרוע הוא, שעכשיו כולם שילמו כפול על אותו הדבר. קופות החולים החזירו להורים 200 שקלים לטיפול וההורים הוסיפו עוד 200 שקלים כי המחירים עלו. וכך נוצר מצב שהציבור משלם על שירות רפואי שהוא זכאי לו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. כלומר, שהוא מימן אותו דרך כספי המיסים שלו, אבל הוא משלם עליו שוב מהכיס, כי המדינה לא הצליחה לספק אותו.

‏צליל: בשורה התחתונה, גם המדינה וגם ההורים מוציאים ביחד כל שנה קרוב ל-200 מיליון שקל על טיפול פרטי שכבר נמצא בסל הבריאות.

‏ד"ר שלמון: "ב-2010 הייתי קלינאית תקשורת מחוזית ב"מכבי שירותי בריאות". הייתי בעצם אחראית על כל מחוז השרון."

‏צליל: זאת שבע שלמור [כך במקור]. היום היא יושבת ראש משותפת של איגוד קלינאי וקלינאיות התקשורת והיא מטפלת רק בפרטי. נפגשנו בבית שלה בבת חפר על קערת תותים מהעץ, והיא הסבירה לי למה היא והאיגוד מתנגדים לביטול ההחזרים.

‏שאול: כיוון שהיא קלינאית תקשורת, אני רק רוצה להעיר, שיש לה קול יפה ודיקציה מושלמת.

‏צליל: גם אני שמתי לב לזה.

‏ד"ר שלמון: "ובאמת, הרבה ילדים יצאו מהמסגרת של התפתחות הילד, ועברו לקבל החזרים באופן פרטי. בעצם, ההחזרים הלכו ותפסו יותר ויותר נפח. אמא דאוגה, [מצחקקת] אמא יהודיה דאוגה, ברגע שהיא רואה שלילד שלה יש איזשהו קושי, הדבר הראשון שאנחנו רוצות לעשות זה לעזור לו, וכמה שיותר מהר."

‏צליל: שבע זוכרת את המאמצים התמידיים ב"מכבי" להעלות את התעריפים לקלינאיות התקשורת העצמאיות שהם עבדו איתן, כדי שיסכימו להישאר לעבוד דרך הקופה, ולא רק בפרטי.

‏שאול: ומי שלא הלך לקבל את הטיפול בפרטי, כי הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להוסיף כסף מעבר להחזר של קופת החולים, מצבו היה גרוע עוד יותר.

‏ד"ר שלמון: "שתורי המתנה היום, שעומדים על כמעט שנה לטיפול, וכמה חודשים טובים, לפחות, לאבחון, הם אפילו לא מייצגים את תור ההמתנה האמיתי, כי לא כולם בכלל פונים להתפתחות הילד, בגלל שהם יודעים מראש שהתור הוא כל-כך ארוך ומעדיפים לוותר על כל הפרוצדורה והבירוקרטיה."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: ככה המצב נמשך שנים.

‏שאול: הוא לא סתם נמשך ככה, הוא החמיר.

‏צליל: בשנת 2017 פרסם מבקר המדינה דו"ח על שירותי התפתחות הילד. בדו"ח נכתב שהשירות סובל מהזנחה ממושכת, שהמחסור החמור באנשי מקצוע הוביל לכך שחלון ההזדמנויות הקריטי הלך ונסגר עבור ילדים ממשפחות רבות, בעיקר משכבות מוחלשות. ושמערך התפתחות הילד לא מממש את מטרות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנוצר אי-שוויון חמור, ומשרד הבריאות נכשל באספקת שירות בסיסי לילדים הזקוקים לו ביותר. בשלב הזה, שבע שנים אחרי שהמהלך יצא לדרך, הייתה הסכמה במערכת הבריאות ששיטת ההחזרים הייתה שיטה מצוינת להרס של שירות ציבורי. ואז יעל פגשה שוב את המערכת הזאת, הפעם כאמא שהבן שלה זקוק לטיפול.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏יעל: "תחשבי איזה תסכול זה לילד בן שלוש וחצי שלא מצליח להסביר את עצמו. ואתה מבין שלא אתה תוכל לעזור לו, אתה חייב איש מקצוע. אז מהר-מהר הולכים, ומתייעצים בכל הקבוצות ושולחים וואטסאפים לכל מי שמכירים, ואיפה יש קלינאית טובה? ואיפה יש מרפאה בעיסוק טובה? ומדברים עם זאת, וזאת לא זמינה, ולזאת אין תורים, ובקופה בכלל אתה פונה ואתה מבין שזה בכלל אפילו לא בטווח. זאת אומרת, מדברים איתך נגיד על עוד חצי שנה, עוד תשעה חודשים. היה לי מאוד קשה להסתכל אחורה, על איך שהתייחסתי לזה או איך שעבדתי סביב זה 10 או 12 שנים לפני כן, ואפילו היו לי מחשבות כאלה של 'זה העונש שלך'."

‏שאול: המשבר שיעל פגשה בתור אמא לא התקיים רק במכונים להתפתחות הילד של קופות החולים, היה מחסור כללי במטפלים במקצועות האלה בכל מקום שזקוקים להם. במערכת הרווחה, במערכת החינוך, בעבודה עם קשישים, גם במחלקות השיקום.

‏יעל: "אני יודעת שזאת מחשבה קצת לא הגיונית. היום אני כבר לא חושבת ככה, אבל בזמנו, כשהיה לי קשה, ושהיה לי קשה להשיג טיפול, ושראיתי כמה המטפלות האלה הם חשובות ומדהימות ומצילות חיים, ומה הבן שלי מפיק מהטיפולים האלו - כן, היו לי מחשבות כאלה, של 'זה מגיע לך'. זאת הייתה מחשבה קשה מנשוא. היום אני יותר סלחנית לעצמי ממה שהייתי אז."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: אחרי שכולם הבינו שהשיטה לא עובדת, ב-2020 נעשה ניסיון ראשון להחזיר את הגלגל לאחור. כלומר, לבטל את שיטת ההחזרים, ושקופות החולים יעסיקו את המטפלות והמטפלים כפרילנסרים. אבל הניסיון ההוא לא הצליח. השכר שהוצע למטפלים בפרילנס היה נמוך מדי, ולא מספיק מהם הגיעו. וקופות החולים, שלא הצליחו לקצר את התורים אצלן, המשיכו לתת החזרים. עד שהגיע מישהו שהחליט שככה אי-אפשר להמשיך, ושאת הבעיה הזאת הוא הולך לפתור אחת ולתמיד.

‏רועי: "הי, אני רועי דרור. נראה לי שמראיינים אותי על זה שהייתי 14 שנה במשרד ראש הממשלה. אני אבא לארבעה ילדים מתוקים ונשוי לדנה שהיא רופאה ב'כללית'."

‏צליל: רועי דרור הקים את מערך האסטרטגיה, התכנון והיישום במשרד ראש הממשלה, זה תפקיד מאוד בכיר עם יכולת השפעה עצומה.

‏רועי: "באזור 2019-2020, שהייתי בכנסת נראה לי, הלכתי לדיון, ואיזה אמא אחת מבאר שבע חיכתה תשעה חודשים לאבחן את הילד שלה. זה היה אחד הדיונים הקשוחים מבחינתי. זה כאילו הכניס אותי לכל מיני תהיות קיומיות." [מצחקק]

‏צליל: רועי מסביר שנושא ההחזרים בקופות החולים הוא קצה הקרחון. הוא רצה לטפל במחסור במטפלים במקצועות האלה באופן כולל.

‏רועי: "אני חושב שיש לנו מערכת בריאות מעולה, ואתה לא נותן שירות טוב, אז משהו לא עובד. צריך להבין. ואנשים כמוני, הם בדרך כלל לא אוהבים שיש להם איזה שאלה שאין להם עליה תשובה כאילו מבוססת, אז התחלתי לחפור."

‏שאול: עכשיו, כשמשרד ראש הממשלה מחליט להיכנס לנושא כלשהו זה מאוד משמעותי. זה מאותת למשרדים האחרים שמישהו עומד לעשות סדר בעבודה שלהם ואפילו להתערב במה שהם עושים, כדי שהם יגרמו לזה לעבוד כמו שצריך.

‏צליל: רועי והצוות שלו התחילו לחקור את הנושא כדי להבין למה התחום הזה במצוקה ולא עובד. אחרי עבודת איסוף נתונים יסודית, שכללה מפגש עם מטפלים ומטופלים, אלה היו המסקנות שלהם: אחת, צריך שיותר אנשים ילמדו את המקצועות האלה.

‏רועי: "אנחנו לא מכשירים מספיק."

‏צליל: ושתיים, אתה יכול להכשיר את כל המטפלים שבעולם, אם אף אחד לא ילך לעבוד במגזר הציבורי זה לא יפתור את הבעיה. הם רוצים לעבוד במגזר הציבורי, זה משמעותי בעיניהם, והם מוכנים גם להשתכר פחות בשביל עבודה משמעותית, אבל לא עד כדי כך פחות.

‏רועי: "כי בסוף למשמעות יש מגבלה ואנשים רוצים הוגנות. כשהם עובדים במשהו כל-כך משמעותי. הם רוצים לבוא, לפתוח את הבוקר ולא להיות מוטרדים מהשכר שלהם."

‏צליל: אחרי שהוא סיים למפות את ממדי הבעיה, רועי דרור הרכיב צוות עם האנשים הרלוונטיים מכל משרדי הממשלה, כדי למצוא פתרונות לבעיה בטווח הארוך ובטווח הקצר.

‏רועי: "רציתי קודם כל להעלות את השכר. אממ…"

‏צליל: "בכמה, באחוזים?"

‏רועי: "אני אגיד שאפילו לא באחוזים, אלא להעלות את אחוזי המשרה. צריך להבין, רוב ה… כוח האדם שעוסק בנושא הזה, זה עוסקות - עוסקות שיש להם ילדים, ולא משתלם להם להביא בייביסיטר, ולכן אחוז המשרה שלהם הוא נמוך."

‏צליל: ולפני שמתחילים לטוות רפורמות ארוכות שיקחו שנים, רועי חשב שצריך קודם כל לעשות צעד מיידי שיאותת למטפלות ולמטפלים: 'היי, אתם חשובים לנו, אנחנו הולכים לפתור את הבעיה הזאת, זאת רק ההתחלה'.

‏רועי: "צריך לשדר שהדבר הזה חשוב, ש-We mean business. אז דיברנו על מענק משמעותי, סדר גודל של 50, 70, 80 מיליון שקל, מחר בבוקר, כדי לשים פלסטר, שמי שנמצא במקצוע ירגיש שאנחנו רוצים להעלות לו את השכר."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: חוץ מהעלאת השכר, הוועדה שרועי גיבש המליצה על טיפול שורש מקיף. היא הציעה לשפר את התיאום בין משרדי הממשלה השונים שמעסיקים מטפלים, לבנות תשתית נתונים משותפת שתיתן תמונה מלאה לביקוש לטיפולים והיצע המטפלים, להעניק הכשרות רבות יותר למטפלים במגזר הציבורי, ולבנות תוכנית ארוכת טווח להגדלת מספר הסטודנטים והסטודנטיות במקצועות האלה. הם גם המליצו לאפשר רק למטפלים עם ותק מסוים לטפל בפרטי במסלול ההחזרים, וגם לבטל באופן מדורג את שיטת ההחזרים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[הקלטה]

‏צליל: "על התוכנית שעשית היה תג מחיר?"

‏רועי: "היה תג מחיר התחלתי ותג מחיר המשכי. אנחנו רצינו שיהיה מענק מיידי של 50 עד 70 מיליון שקל מחר בבוקר, ושישקיעו בזה סדר גודל של בין 200 ל-250 מיליון שקל, לאורך שלוש שנים."

‏צליל: כשהם עמדו לקבל את התקציב הראשוני של 50 מיליון שקל להתחלת הטיפול, הממשלה נפלה.

‏[הקלטה] נפתלי בנט: "ידידי שר החוץ, יאיר לפיד, ואני, החלטנו לפעול יחד, לפיזור הכנסת ולקביעת בחירות במועד מוסכם. תוך העברה…"

‏[דברי נפתלי בנט ממשיכים להישמע ברקע]

‏צליל: אחרי שהממשלה התחלפה, רועי דרור עזב את משרד ראש הממשלה והלך לעבוד במגזר הפרטי. [מוזיקת רקע] מאז עברו שלוש שנים.

‏שאול: וואו, זה מרגיש ממש הרבה יותר משלוש שנים.

‏צליל: כן, מעניין למה. בינתיים, המצב בהתפתחות הילד נעשה עוד יותר גרוע, בעיקר מאז שהתחילה המלחמה, כי פצועי מלחמה זקוקים גם הם להרבה מאוד טיפולים של אותם אנשי מקצוע בדיוק. [מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שאול: המצב כל-כך החמיר, שגם בפרטי של הפרטי, כלומר, עבור משפחות שמוכנות לשלם מכיסן 450 שקלים לשעה, עם או בלי החזרים, גם עבורן, קשה מאוד להשיג תור מהיר לטיפול.

‏לירן: "אתמול פנתה אליי אמא, והם צריכים עזרה בתחום תפקודי הפה."

‏צליל: זה לירן אהרון צ'יפר, קלינאי תקשורת מחיפה.

‏לירן: "אני מתמחה בתקשורת ובשפה. אז התנצלתי ואמרתי לה שאני לא אוכל לקבל אותם. היא חיכתה לדבר איתי כבר שלושה ימים, ואני הייתי האחרון שנשאר מהרשימה שהייתה לה. היא אמרה לי, 'אני עוברת עכשיו לרשימת הטלפונים שלא קיבלתי עליהם המלצות'. היום בבוקר היא התקשרה אליי, היא אמרה לי, 'תקשיב, לא אכפת לי. רק, רק תקבל אותנו. אין לי בעיה שתִלמד על הילדה שלי איך לעשות תפקודי פה'. אמרתי, 'ייאוש, מה עושים?' אני לא יודע, אני כאבא, אני לא יודע מה הייתי עושה."

‏שאול: וכל הזמן הזה, 15 שנים של הידרדרות, כולם יודעים מה קורה - שיש מחסור עצום במטפלים, שצריך לשפר את התנאים שלהם כדי שהם יישארו במגזר הציבורי, ושכדאי גם לעצור את השיטה שמתדלקת את המעבר שלהם לפרטי.

‏צליל: כולם יודעים, אבל לא מעזים לגעת בזה. אולי כי אין כסף, אולי כי חושבים שאין פתרון, אולי כי לא רוצים לריב עם אף אחד. עד שהגיע הרגע שאיתו פתחנו את הפרק, לפני שלושה חודשים, כשמשרד הבריאות הודיע שהוא עושה לזה סוף. [לאט ובהדגשה] סוף - לשיטת - ההחזרים.

‏ד"ר מזרחי: "המצב היום הוא בעייתי. אנחנו לא פועלים בשוויון, אנחנו לא מאפשרים, באמת, לכל הילדים לקבל טיפול."

‏צליל: זו דוקטור הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות.

‏ד"ר מזרחי: "אנחנו הפרנו את העיקרון המאוד ברור של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והוא השוויון. והפרנו את זה על-ידי זה שעשינו, במו ידינו, הפרטה של שירות ציבורי, ממקום שהוא היה חובת קופות החולים לתת את השירות לאנשים פרטיים."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: ב-8 באפריל 2025, משרד הבריאות פרסם באתר שלו קובץ pdf, קובץ בירוקרטי ממשלתי, שבראשו כתוב: "חוזר האגף לפיקוח על קופות החולים ושירותי בריאות נוספים". המסמך הזה התפשט כמו אש בשדה קוצים, בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק של מטפלים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, ובעיקר של הורים מאוד-מאוד נסערים לילדים עם צרכים מיוחדים. כי מאחורי השפה הבירוקרטית, משרד הבריאות הטיל פצצה. הוא מבטל את מדיניות ההחזרים בטיפולים בהתפתחות הילד. המצב הזה, שבו מי שיכול לשלם מקבל טיפול מהיר בפרטי, ומי שלא, מחכה בתור חודשים, הוא לא יכול להימשך. לפי התוכנית, ההחזרים יבוטלו כבר בספטמבר הקרוב, למטופלים חדשים. בספטמבר 2026, ההחזרים יבוטלו גם למטופלים ותיקים, כאלה שכבר נמצאים בתהליך טיפולי, אבל לא למטופלים עם אוטיזם. ובסופו של התהליך, בספטמבר 2029, תוך 4 שנים, לא יהיו יותר החזרים כלל לאף אחד.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏שאול: וזה הרגע בפרק הזה, שאני אומר את מה שאני חושב עליו כבר מההתחלה: יופי! בשם השוויון, תבטלו את שיטת ההחזרים, ואז כל ההורים שהיו יכולים להרשות לעצמם לשלם 200 שקלים לטיפול פרטי, אבל לא יכולים להרשות לעצמם לשלם 400 שקלים לטיפול פרטי, גם הם יצטרפו לתור הארוך של קופות החולים, ולא יקבלו טיפול בכלל. מעולה! אחלה שוויון! שוויון בשירות גרוע.

‏צליל: במשרד הבריאות מבטיחים שזה לא מה שהולך לקרות, ויש להם נימוק. הם לא רק ביטלו את ההחזרים, הם גם חתמו על הסכמי שכר חדשים עם המטפלים במקצועות הבריאות, שיעודדו אותם לחזור לפעילות במערכת הציבורית, ויגדילו את מספר המטפלים.

‏[הקלטה]

‏צליל: "בכמה עלה השכר לשעה?"

‏ד"ר מזרחי: "השכר לשעה לא עלה, יש שמה תוספות משמעותיות שהם לא מגולמות בתוך השכר השעתי, אלא תוספות שמדברות על העלאה של אחוזי משרה, והעלאה של תפוקות, של מספר פגישות. והשכר עלה, בשורה התחתונה, באלפי שקלים."

‏שאול: השכר לשעה לא עלה, אז איך מתכוונים לגייס עוד אנשים?

‏צליל: אז זה מה שההסכם החדש אומר, זה טיפה ארוך: [מוזיקת רקע] "קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית, שתגדיל את המשרה שלה מ-50% ל-70%, תקבל מענק שנתי של 12,000 שקלים. ככל שהיא תגדיל את המשרה עוד, ככה יתווספו עוד מענקים, והמענקים מצטברים בסך הכל עד 47,000 שקל בשנה".

‏שאול: לשנה? כל שנה?

‏צליל: כל שנה, לפחות לשלוש השנים הקרובות. זה כולל תוספות למטפלות בפריפריה, תוספת על הכשרות ותוספת על תפוקה.

‏שאול: תראי, זה נחמד, אבל בסוף אנשים רוצים לדעת בכמה עלה השכר לחודש. כמה לפני, כמה אחרי, בכל חודש. בלי זה, זה יהיה קשה להשוות.

‏צליל: אז אין מספר אחד. זה מאוד מאוד תלוי, בכמה אחוז המשרה מטפלת מסוימת עובדת ואיפה, אבל בחישוב ממש גס, זה אומר תוספות שכר של בערך 20%. זה אומר שלעובדת חדשה במשרה מלאה, השכר יעלה ממשהו כמו 8,000 שקל לכ-10,000 שקל. ועבור מטפלת ותיקה, מ-10,000 עד לכל היותר 14,000 שקלים בחודש. ושוב, זה תלוי בתנאים האישיים של כל עובדת. זאת שוב הגר מזרחי.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏ד"ר מזרחי: "עד כה, העלות של השכר לאותם שלושת המקצועות, עמדה על טווח שבין 70 ל-80 שקלים, בסדר? וכולל המענקים וכולל הכל, אנחנו עלינו לטווח של 90 ו-100 שקלים לשעה."

‏שאול: אני אתרגם את זה שנייה, ברשותך. אם עלות השכר הייתה עד עכשיו 70 שקלים לשעה למדינה, ועכשיו היא תהיה 90 שקלים, זה אומר שהשכר ברוטו למטפלת היה בערך 50 שקלים לשעה, ועכשיו הוא יהיה קצת יותר מ-60 שקלים לשעה. ברוטו.

‏צליל: בנוסף, משרד הבריאות גם נתן לקופות החולים תמריצים, זה נקרא מבחני תמיכה, כדי שהן ישקיעו יותר בלהגדיל את השירות בהתפתחות הילד, זה כבר מתחיל לקרות, אבל לאט למדי. ובנוסף, הם גם קיבלו החלטה שמי שיוכל לקבל החזרים יהיו רק מטפלים עם ותק של מעל 4 שנים.

‏שאול: אה, וואו, זה חלק מאוד חשוב בפאזל הזה.

‏צליל: נכון. כי עכשיו אם המטפלות הצעירות יבחרו שלא להשתלב בקופות החולים, הן יצטרכו למצוא הורים שמוכנים לשלם 400 שקל לשעה למטפלת לא מנוסה, גם בלי לקבל על זה החזר מהקופה.

‏שאול: זה יהיה ניסוי מאוד מעניין.

‏צליל: ולבסוף, הממשלה החליטה גם להגדיל את מספר התלמידים בחוגים למקצועות הבריאות משנה לשנה, על פי התוכנית שבנה הצוות של רועי דרור בשנת 2022.

‏שאול : בסופו של דבר, השאלה היא רק אחת: האם זה יגדיל את ההיצע מספיק כדי לענות על הביקוש ולקצר את התורים בציבורי.

‏צליל: מאז שהתקבלה ההחלטה לבטל את ההחזרים, הגר מזרחי מוצפת בפניות של הורים, אנשי מקצוע, חברי כנסת ועיתונאים. כולם אומרים לה דבר אחד: "זה - לא - יעבוד". אנשים לא יקבלו החזרים בפרטי, ועדיין לא יצליחו לקבל טיפול בקופת חולים בזמן סביר, הם פשוט יישארו בלי כלום.

‏לירן: "מענקים לאורך שנים ארוכות, שהסכום שלהם הוא סביבות ה-50,000 שקל, זה לא כל-כך הרבה כסף."

‏צליל: זה שוב לירן אהרון צ'יפר, קלינאי תקשורת מחיפה.

‏לירן: "לי זה אפילו לא מדגדג את הצורך, זה לא קרוב. ראיתי את הפרטים של ההסכם החדש, זה לא משהו שגרם לי לשקול לחזור, זה פשוט טיפה בים. אני לא רואה איך זה מספיק."

‏צליל: גם שבע שלמור חושבת ככה. איגוד קלינאיות התקשורת בראשותה, פרסם חוות דעת בה נכתב שהתוכנית שמשרד הבריאות מציע, עלולה לגרום לנזק התפתחותי בלתי הפיך לילדים שיישארו ללא טיפול בשנים הקרובות, ושצריך להפוך את סדר הפעולות. קודם להעלות את השכר, לגייס כמות גדולה של מטפלות למגזר הציבורי, ואז לבטל את ההחזרים. גם החברה לריפוי בעיסוק פרסמה נייר דומה. זאת שוב שבע.

‏ד"ר שלמון: "צריך בום גדול! זה לא עכשיו שקלינאית אחת תגיד: 'אה יופי, אז אני מעלה ל-60% משרה'. זה צריך להיות משהו גדול, גורף, כזה שסוחף אחריו הרבה מאוד קלינאיות. אני לא שומעת שיש סחיפה כזו, אני חושבת שצריך צעדים הרבה יותר משמעותיים מצד האוצר, מצד משרד הבריאות, כדי שמשהו חיובי כזה יקרה."

‏שאול: אוקיי, אני מבין שאלה לא סכומים משני חיים, אבל לירן, לצורך העניין, וכל המטפלים האחרים שפתחו קליניקה פרטית, הם קיבלו עד עכשיו עסקה חלומית. יש להם תזרים קבוע של לקוחות פרטיים, עם תקציב ממשלתי, כי המדינה מממנת אותם. השאלה היא, האם עצירת התזרים הזה, גם של לקוחות וגם של הכסף, תשפיע על המוטיבציה שלהם לעבוד במגזר הציבורי, אפילו אם השכר שם קצת יותר נמוך. או במילים אחרות, האם המחירים יירדו?

‏צליל: זה מה שיעל אומרת על הרעיון הזה:

‏יעל: "חלק מהמשפחות יפעילו אולי איזשהו לחץ כלכלי, בתוך השוק הפרטי, ויורידו באחוזים מסוימים את ה… את עלות השעה הפרטית. זה לא יהיה משהו ניכר, יכול להיות שזה… אז עלות שעה לא תהיה 400 שקל, היא תהיה 380 או 370 שקל."

‏צליל: בתור כלכלנית שעובדת במערכות בריאות, היא חושבת שזה לא יספיק.

‏יעל: "מי שלא יכול לעמוד בזה יילך לקופת חולים. במידה ויצליחו להעביר חלק מהמטפלים לקופות החולים אז אנחנו נראה איזשהו, איזשהי תחרות בין הגידול בכוח האדם בקופות חולים לבין הגידול בביקוש לתורים בקופות חולים. אני משערת שהביקוש יעלה יותר מההיצע. מה שיקרה כתוצאה מזה, זה שתורי ההמתנה יתארכו יותר ממה שהם היום, ויהיו אנשים ומשפחות מסוימות שפשוט לא יקבלו טיפול או שישבו ויחכו ויחכו או שפשוט ינטשו את המסלול הזה."

‏צליל: גם רועי דרור חושב שבגדול, התוכנית היא נכונה והיא הולכת בכיוון שהוא והצוות שלו היתוו לפני 3 שנים, אבל זה פשוט לא מספיק כסף.

‏[הקלטה]

‏צליל: "עוד שנתיים נגלה שזה לא הספיק וצריך להכפיל את התוספת?"

‏רועי: "אני חושב שנגלה את זה יותר מהר. המשיכה של הפלסטר של ההחזרים, הדבר שזה יעשה, זה להציף את הבעיה הזאתי יותר גבוה, יותר מהר. אני מניח שהממשלה תידרש להשקיע בין עשרות מיליונים לעוד 100 מיליון בהמשך חיינו, כדי באמת למצב את המקצועות האלה במקום שהם צריכים להיות."

‏שאול: איזה שכר הוא חושב שצריך לשלם כדי שזה יקרה?

‏צליל: רועי נתן כדוגמה את המקרה של אחיות. בכל המקצועות הטיפוליים והרפואיים יש היום מחסור, אבל חוגי הסיעוד מלאים, ואנשים מאוד-מאוד רוצים לעבוד בתור אחים ואחיות. שם השכר ההתחלתי הוא 13,000 שקלים, ועם משמרות לילה ושבת אפשר להגיע ל-20,000. זה Benchmark שאולי כדאי לקחת בחשבון. שאלתי את הגר מזרחי ממשרד הבריאות מה מתכוונים לעשות, אם יתברר שגם אחרי הרפורמה הקופות לא מעניקות טיפולים בזמן סביר.

‏ד"ר מזרחי: "אם אנחנו נקבל תלונות כאלה ואחרות, שיגידו לנו 'אני מחכה ככה וככה זמנים', אז זה אומר שאנחנו נפעל אל מול הקופות ונוודא שזה קורה ומתרחש".

‏שאול: בעצם, דוקטור הגר מזרחי ממשרד הבריאות, אומרת שאם הקופות לא יעמדו ביעד, הם לא יוכלו לעשות שום דבר. הם לא יכולים להכריח את הקופות לתת את הטיפול תוך פרק זמן מסוים, אלא רק מאוד-מאוד לתמרץ אותם.

‏צליל: כן, היא אומרת שאם זה לא יספיק, הם יעצרו את הרפורמה ויחכו עם השלב הבא עד שהמצב ישתפר.

‏ד"ר מזרחי: "לכן אנחנו הולכים על מהלך מדורג. לא לפגוע ברצף הטיפול, כן להצליח לנטר את הדברים ולהזיז את המחוג. אני מניחה שנידרש במהלך השנים הקרובות, בוודאי במהלך שנות הרפורמה כל הזמן, ונחשוב. אנחנו גמישים, אנחנו יכולים לראות את הדברים ואנחנו לא… שום דבר הוא לא אוטומטי. אנחנו נראה, נחליט, נתקדם."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: כל הרפורמה הזאת מבוססת בסוף על הנחה אחת: שאם נשלם מספיק, אם יהיו מספיק מענקים ותקנים, נצליח להחזיר אחורה את הגלגל. אבל האם ציבור שהתרגל לקבל שירות ברמה של המגזר הפרטי, יוכל לחזור לסטנדרטים של מגזר ציבורי? הנה מה שיעל אומרת על זה.

‏יעל: "החשיבות הזאת של לבחור את המטפל שיש לך איתו קשר טוב, קשר טיפולי, שאתה יכול לבסס אותו לטווח ארוך, היא מאוד משמעותית להורים, במיוחד למי שידו משגת. ולכן אני חושבת שגם הניסיונות לייצר פה איזשהו שירות ציבורי בכוח, זאת אומרת, לדחוף בחזרה את המטפלים לתוך קופות החולים, יש איזשהו משהו בטבע הדברים של הטיפול הזה שהוא קצת נדון לכישלון."

‏צליל: דיברתי על הנושא הזה עם בכיר באחת מקופות החולים, מישהו שעבד הרבה שנים במערכת הבריאות ומכיר את הנושא מקרוב. הוא הסביר לי למה לדעתו אנשים כבר התייאשו מלפתור את הבעיה הזאת. קודם כל, מספר המטפלים, שהם בעיקר מטפלות. כשבודקים כמה מטפלות יש, עושים בדיקה של מטפלת ל-נניח 1,000 או 100,000 איש. אבל זאת בדיקה מטעה. כי יש הבדל בין 1,000 מטפלות לבין 1,000 רופאים, וההבדל הוא שרופאים עובדים בדרך כלל במשרה מלאה פלוס פלוס, אפילו משרה וחצי, ומרפאות בעיסוק וקלינאיות תקשורת בדרך כלל עובדות במשרה חלקית. לא סתם משקיעים את התמריצים, ולשכנע אותן להגדיל את אחוזי המשרה, זה אתגר גדול. וחוץ מזה, אותו בכיר אמר, שהתורים הארוכים נובעים גם משינוי תרבותי. שינוי באיך שאנחנו, הציבור, מתייחסים לטיפולי התפתחות הילד. הוא אמר שהיום כל הורה שהילד שלו טיפה זוחל לא זקוף, לא מדבר מספיק בזמן, לא מחזיק טוב את העיפרון - דורש לקבל טיפול בהתפתחות הילד. אלה דברים שפעם לא היו נותנים עליהם את הדעת, היו אומרים, "טוב, זה יסתדר". היום ההורים פונים לרופאי הילדים והם מפנים לטיפול כי הם יודעים שההורים לא יקבלו תשובה אחרת. זו עלייה עצומה בביקוש. והורים לילדים קטנים, בני שנה, שנה וחצי, שנתיים, לא יחכו חצי שנה לטיפול, הם ילכו לפרטי. וכל הדברים האלה ביחד יוצרים ביקוש כמעט אינסופי לטיפולים בהתפתחות הילד, ביקוש שאולי מערכת ציבורית לא יכולה לענות עליו. "יש שווקים", אמר לי אותו בכיר, "שאתה לא יכול לנצח אותם".

‏שאול: וואלה, לא יודע. את יודעת? מדינה שיכולה תוך יומיים להשיג שליטה אווירית באיראן, אמורה להיות מסוגלת גם לספק טיפולים בהתפתחות הילד לכמה עשרות אלפי ילדים. בסוף-בסוף זו שאלה של סדרי עדיפויות.

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: וזו השורה התחתונה. בסוף זה עוד מקרה שבו המערכת הציבורית הגיעה לשוקת שבורה מבחינת כוח אדם. היא לא מצליחה לגייס - לא גננות, לא סייעות, לא משלבות, לא עובדות סוציאליות, לא מדריכי שיקום ולא פסיכולוגיות - והיא מחפשת פתרון יצירתי. מעקף. המילה שכל המרואיינים השתמשו בה הייתה "פלסטר". שיטת ההחזרים הייתה "פלסטר", וביטול ההחזרים זה "להוריד את הפלסטר", וגם מענקי התמדה הם סוג של פלסטר. זה לא יספיק. צריך לפתור את הבעיה מהשורש. בלי שינוי עומק, זה לא ילך.

‏גם יעל וגם רועי דרור כבר לא עובדים בממשלה, אבל שניהם חושבים שאם הממשלה תחליט לפתור את הבעיה הזאת, היא תצליח.

‏יעל: "אני בנאדם של מדיניות ציבורית, אז אני מאוד-מאוד מאמינה בזה. זאת סוגיית מדיניות, והיה צריך להסתכל עליה כמו סוגיית מדיניות. והיום בדיעבד, ממרחק השנים, אני חושבת שהיה אפשר לנהל פה בעצם איזשהו חשיבה מעמיקה יותר ומתוחכמת יותר על הסוגיה הזאת. אני אומרת את זה על עצמי."

‏צליל: "מה יכולת לעשות שלא עשית?"

‏[מוזיקת רקע]

‏יעל: "אז אני חושבת שהייתי יכולה להקשיב יותר, הייתי יכולה לדבר עם יותר גורמים, הייתי יכולה לנסות להבין מעבר למספרים ולתקציב. זה נושא, אני חושבת, שמלווה הרבה כלכלנים, הרבה אנשים שמתעסקים בכסף. זה פוגש אותם בכל מיני מקומות אחר-כך, וזה פוגש אותם בכל מיני מקומות בחיים. כשאתה שקוע בתוך העבודה המקצועית, לפעמים זה קשה להרים את הראש. צריך זמן וניסיון מקצועי וניסיון חיים כדי באמת להבין שאתה לא מתעסק בשקלים או בדולרים, שאתה מתעסק במדיניות, שאתה מתעסק בבני-אדם. זה לא אומר שכלכלנים הם לא אנושיים. הם מאוד… הם אפילו יותר מדי אנושיים. זה מאוד אנושי לא לרצות או לא להתאמץ לראות משהו שלפעמים קשה לראות. הרבה מאיתנו עושים את זה, אבל כשאתה איש ממשל או איש מדיניות או איש כלכלה, לפעמים זה קריטי וזה מאוד-מאוד חשוב. ואני בעבודה הכלכלית שלי, גם אני וגם קולגות שלי, לפעמים התקשינו להרים את העיניים מהמספרים."

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏שאול: אתם האזנתם ל"חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן". העורך שלנו הוא יונתן כיתאין, המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. סייע בהפקה עדי אפרת. במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את אלון אמיצי.

‏צליל: אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו, ולכל ההסכתים של "כאן", בכל יישומני ההסכתים ובאתר "כאן".

‏תודה רבה, שאול אמסטרדמסקי.

‏שאול: תודה רבה, צליל אברהם.

‏צליל: ותודה רבה לכם שהאזנתם.

‏[מוזיקה מתגברת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה