top of page

חיות כיס - פרק 73: לאן נעלמה הפועל גבת-יגור (ש.ח.)

עדי רז

Updated: Nov 4, 2024

ב-18 במרץ 1976 הגיעה ליד אליהו קבוצה של קיבוצניקים מעמק יזרעאל ולקחה את גביע המדינה. איך זה קרה, ולמה זה לעולם לא יקרה שוב


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/10/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

צליל: היי זו צליל, היום ערב ראש השנה, אין פרק חדש של חיות כיס, אנחנו מזמינים אתכן ואתכם להאזין לפרק ישן וקלאסי שאולי אתם לא מכירים. הפרק שודר ב-2018 והוא מספר את הסיפור המשגע של קבוצת הכדורסל של הקיבוצים גבת ויגור, קבוצה של קיבוצניקים שעובדים ברפת, שיום אחד בשנת 1976, הניפה את גביע המדינה בכדורסל. דנה פרנק יצרה את הפרק הזה יחד איתי. פרק חדש של חיות כיס יעלה ב-9 באוקטובר, ובהמשך החגים נעלה עוד פרקים ישנים ששווה להכיר. האזנה נעימה.

צליל: לפני שנתחיל, שאלה, מי זכה בגביע המדינה בכדורסל ב-1977? נכון, מכבי תל אביב. ומי זכה ב-1976?

[הקלטה] שדר ספורט: "וזוהי שריקת הסיום 72-67 לגבת-יגור." [הקהל מריע "גבת-יגור!"]

[מוזיקת רוק מתחילה]

דנה: היי, אתם על חיות כיס, אני דנה פרנק.

צליל: ואני צליל אברהם, ודנה, השבוע חזרת 42 שנה אחורה בזמן, אל קו השבר של הכדורסל הישראלי, והרגע שהפך אותו למה שהוא היום.

דנה: נכון, זה סיפור על ענף ישראלי שהיה בעבר מזוהה עם ההתיישבות העובדת, התמסחר, עבר אמריקניזציה, התגלגל למיקור חוץ, והיום יש בו פחות ופחות ישראלים. זה סיפור על כלכלה נאיבית, על אנשים שעבדו כמעט בחינם ומתוך אהבה, ועל מונופול ששבר את כללי המשחק. זה הסיפור על עלייתה ונפילתה של הפועל גבת-יגור, מחזיקת גביע המדינה בכדורסל 1976.

[מוזיקה מתחזקת ונגמרת]

דנה: ב-18 במרץ 1976, ה-סנטר של הפועל גבת-יגור, בועז ינאי, נסע 110 קילומטרים בכבישים משובשים, באוטובוס מלא בגברים גבוהים, כל הדרך מעמק יזרעאל ליד אליהו בתל אביב.

בוזי ינאי: "הייתה כמובן התרגשות גדולה לנסוע לתל אביב ליד אליהו, לבוא לשחק, מה שנקרא, בהיכל הכדורסל של ישראל…"

דנה: בוזי ינאי היום בן 65, הוא אחד משחקני הכדורסל האגדיים בישראל, ומדורג רביעי ברשימת קלעי כל הזמנים.

צליל: בין 1956 ל-1976, רשימת מחזיקות גביע המדינה בכדורסל הייתה די הומוגנית.

דנה: מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב.

צליל: אבל יחד עם הפועל תל אביב ומכבי תל אביב היו באותן שנים בליגת העל, שנקראה הליגה הלאומית, עוד קבוצות כמו הפועל רמת גן, הפועל ירושלים, ומכבי חיפה. אבל גם, הפועל גבעת ברנר, והפועל גן שמואל, והפועל מגידו, הפועל ניר דוד, הפועל משמר העמק, הפועל אשדות יעקב, והפועל גבת-יגור.

דנה: להפועל גבת-יגור היו כמה שנים טובות, אבל ב-1976 קרה שם משהו, הם ניצחו וניצחו וניצחו. ברבע גמר הגביע קרה דבר יוצא דופן.

בוזי ינאי: "בגדול זאת הייתה שנה מופלאה, מהבחינה הזאת, שהקבוצה… הצלחנו לגבור על מכבי תל אביב ברבע הגמר, הקבוצה הצליחה לנצח את מכבי תל אביב, לאחר מכן היה חצי הגמר, והגמר נגד הפועל תל אביב ביד אליהו."

דנה: אף אחד לא ציפה מהם לקחת את הגביע, גם לא הם עצמם.

בוזי ינאי: "וזה היה מסוג של אותם משחקים, שאני מדבר מהצד של הפועל תל אביב, כי שמעתי את זה אחרי זה, שהיה ברור להם שבאים, משחקים, מנצחים, והולכים הביתה. ואנחנו באנו, ואנחנו הראינו שזה לא ככה."

דנה: גבת-יגור ניצחה את הפועל תל אביב ביד אליהו, 90-76. שר החינוך עלה לנאום, ואמר שזה הניצחון של הצברים, כי להפועל היו חמישה שחקנים שנקראו מתאזרחים, יהודים אמריקאים, השחקנים של הפועל נעלבו, והקיבוצניקים חזרו צפונה עם הגביע.

בוזי ינאי: "חזרנו לחדר האוכל ביגור, כבר לדעתי ב-12 בלילה, ביחד עם הגביע, [קריאות עידוד ומחיאות כפיים ברקע] קיבוצניקים במספרים בלתי רגילים לאותה שעה, ולאותה שנה, כולם חיכו. באנו, כאמור, יחד עם הגביע, חגיגה גדולה, שירים, היה ארוחת ערב וארוחת לילה מאוחרת, היה כיף."

צליל: זה היה הרגע הגדול של גבת-יגור וגאווה עצומה לעמק יזרעאל ולתנועה הקיבוצית. דוד מול גוליית, התגלמות הרוח הספורטיבית, ההוכחה שהכל אפשרי. גביע המדינה הוצב בחדר האוכל של יגור, והקיבוצניקים שגדלו במשק היו מלכים.

דנה: ממ… בערך.

[פונה לבוזי] "למחרת קמת לרפת?"

בוזי: "בוודאי, כל אחד קם לעיסוקים הרגילים שלו."

איתמר: "אני הלכתי לעשות, בשתיים לפנות בוקר, משלוח עופות. זה דבר שהוא כל כך פנטסטי, שאי אפשר לעכל את זה היום."

[מוזיקה]

[רעש של נסיעה, איתותים, כביש]

ווייז: הגעת ליעד.

מורן: "היי."

צליל: "שלום."

מורן: "נעים מאוד, מורן. את?"

דנה: "דנה."

מורן: "ואת?"

צליל: "צליל."

מורן: "צליל. נעים מאוד. יופי, אחלה שבאתן. זהו, זאת גבת."

צליל: 42 שנה אחרי, ביום שני, בשעה 12 בצהריים, השמש של עמק יזרעאל זורחת על קיבוץ גבת והדשא שלו ירוק מאוד. הקיבוץ הופרט בתחילת שנות ה-2000, היום גרים בו 900 איש ויש בו רפת, שדות של חיטה ותירס, מטעי זיתים ומפעל טפטפות. מורן שנולדה בגבת והיום היא מנהלת הלשכה של מנהל הקהילה…

מורן: "זה מזכיר קיבוץ בשפה של הפרטה…"

צליל: לוקחת אותנו למשרדים של המפעל.

אלון: [מסיים שיחת טלפון] "יוסי, אני אחזור אליך, אני באמצע משהו…"

צליל: זה אלון שמר.

אלון: "אני אלון, אלון שמר, חבר קיבוץ גבת, בן 56, שחקן הפועל גבת, עמק יזרעאל לדורותיה."

צליל: אלון שיחק כדורסל עד 1993 והוא נראה כמו שחקן כדורסל עד היום.

יוחנן: "צביקה שרף ואריה מליניאק רדפו אחריו כל הזמן שיבוא, אתם מכירים את השמות בטח? שימי ריגר, הוא הגיע לפה, לבית של ההורים שלו, הוא בא לקחת את אלון להפועל תל אביב. אני הגעתי לבית, איך צעקתי שם על שימי ריגר? אז זה היה משהו, זה היה לא יאומן. [צחוקים] "אתה לא תיקח, אין, הוא לא יעזוב פה, לא יעזור לך כלום" והכל, בסוף הוא לא הלך."

דנה: זה יוחנן רובין שהיה המנג'ר של הפועל גבת.

יוחנן: "יוחנן רובין מגבת, כל מי שישמע את התוכנית על הכדורסל שלכם זוכר אותי, מכיר אותי."

צליל: אחרי שהם מעלים קצת זכרונות, מורן ויוחנן לוקחים אותנו למגרש. מגרש הכדורסל של גבת. אנחנו יוצאים מהמפעל, הולכים קצת על הדשא, ואז עומדים בין כמה בניינים נמוכים, ומורן אומרת, כאן.

דנה: וכאן, אין דרך נעימה להגיד את זה, יש מגרש חנייה. מגרש חנייה קטן, אפילו. אבל בזמן שאנחנו רואות מגרש חנייה קטן, הקיבוצניקים רואים את יציע החלומות מהילדות שלהם.

יוחנן: "זה לא יאומן, ניצחנו פה את הפועל תל אביב, הם הגיעו לפה למגרש בגבת, היינו גבת לבד, וניצחנו אותם פה. ואחרי זה היה ערב תרבות, בחדר אוכל, באותו ערב, ויצא יומן משק מיוחד."

אלון: "והחברים היו באים שלוש-ארבע שעות לפני זה לתפוס מקום. שמים שמיכות, או כריות, תופסים מקום, וכל האנשים שבאו היו יושבים על הגגות מסביב. אני זוכר את זה בתור ילד, בתור… זה היה דבר מדהים."

צליל: למגרש הקטן הזה היו מגיעות הקבוצות הכי גדולות בארץ, למשחקים שגבת אירחה בבית. כל ותיקי הקיבוץ, כל מי שדיברנו איתו זוכר איך השחקנים הגדולים של מכבי והפועל תל אביב הסתובבו על השבילים בקיבוץ.

[מוזיקת מיתר]

תלמה: "מכבי תל אביב התארחו בגבת, והם ישנו בבית הילדים, במיטות הקטנות של הילדים. [צוחקת] בבוקר באה מטפלת, רואה רגליים ארוכות, יא, זה היה בדיחת המשק."

צליל: "אז איך הפך מגרש הכדורסל למגרש חנייה?"

דנה: "לפני שנבין איך הקיבוצים נעלמו מהכדורסל, בואי נבין רגע איך הם בכלל נכנסו אליו."

אודי: "יש סיפורים בלי סוף, כלומר, אפשר לדבר פה עוד באמת שלוש, ארבע, חמש שעות, כמה ש… על כדורסל אני יכול לדבר… בלי הפסקה."

דנה: זה אודי הירש, הוא היה שחקן כדורסל בהפועל ירושלים, ובמכבי ראשון לציון, ואחר כך הוא היה מאמן, ואחר כך הוא היה עיתונאי, והיום הוא עורך המגזין במהדורת החדשות שלנו בכאן 11. לפי אודי, לא מורשת ספורטיבית או משמעת ברזל גידלו את הכדורסלנים הקיבוצניקים, אלא השעמום.

אודי: "שחקן גדל הרבה פעמים מזה שהוא משחק, גם בארצות הברית, מזה שהוא משחק בשכונה, מה שנקרא, הוא משחק לבד, הוא זורק לסל המון שעות, הוא מתנסה, הוא משחק מול חברים שלו, לאו דווקא בהדרכת מאמן."

דנה: אודי מסביר כזה דבר. לפני שהיו סקאוטרים וקבוצות ילדים מושקעות ומגלי כישרונות, שחקני כדורסל באופן מסורתי גדלו ברחוב. הכדורסל תפס טוב בקיבוצים כי הוא ספורט שלא צריך בשבילו כמעט כלום, רק מדרכה, סל ותועפות של זמן.

אודי: "היום בקיבוץ יש, כמו לכולנו, יש אייפון ויש מחשב ויש אלף חוגים ויש טלוויזיה בכבלים וגם בקיבוץ, בפעם האחרונה שבדקתי, אפשר להתחבר לנטפליקס. אבל פעם בשנות ה-60 או בשנות ה-50 לא היה לילד בקיבוץ מה לעשות והוא רץ על בלטות ושיחק כדורסל וככה ילדים גדלו פרא וגדלו טוב, שחקנים כמו בוזי ינאי או איתמר מרזל, הכוכבים של גבת-יגור הגדולה ההיא."

צליל: הכדורסל התאים לקיבוצים גם מבחינות הפשטות שלו וגם מבחינת הערכים הקבוצתיים שהוא הביא איתו והוא הפך להיות חלק מחיי היומיום. בתקופה הטרום מקצועית של הכדורסל בישראל, בשנות ה-50 וה-60, שחקנים התפרנסו מדברים אחרים. מהקבוצות הם קיבלו משכורות סמליות, חלקם השתמשו בפרופיל הגבוה שלהם כדי להתקמבן על משרות שוות כמו חברי אגד. בקיבוצים, לעומת זאת, קמו בחמש בבוקר, עבדו במשק ומשתיים בצהריים הם כבר יכלו להיות על המגרש. שחקנים בקבוצות הקיבוציות לא הרוויחו שקל. לא על הרפת ולא על הפרקט, אבל הם חיו בחברה שבה הם לא היו צריכים להרוויח.

אלון: "כולם עבדו, לא היה אחד שלא עבד."

דנה: זה שוב אלון שמר.

אלון: "היינו עובדים עד הצהריים, או עד אחרי הצהריים, ואחרי זה הולכים להתאמן ומשחקים. עבדתי גם בחקלאות וגם במפעל, זה היה בסדר גמור, לא הייתה בעיה."

דנה: אגב, זה לא רק כדורסל, הקיבוצים שלטו למשל גם בכדורעף ובכדוריד. בעמק יזרעאל, בשנות ה-70, מגרשי הספורט והבריכה של הקיבוץ הפכו את הספורט ואת הפעילות הגופנית לחלק משמעותי משעות הפנאי של כולם. כמו שאיתמר מרזל, אחד הכוכבים האחרים של גבת-יגור אמר לנו, "ילד בעיר היה צריך לקחת שני אוטובוסים כדי להגיע לבריכה, בקיבוץ מ-4 הוא בקאנטרי קלאב".

צליל: הקיבוצים, בקיצור, היו בתי גידול אידיאליים לכוכבי ספורט, אבל הגביע נשאר בגבת וביגור רק שנה. ב-1977 הדברים כבר נראו אחרת לגמרי.

[מוזיקה]

[הקלטה] שדרן ספורט: "ושריקת הסיום! גביע אירופה, בין מכבי תל אביב, שבעים ושמונה, שבעים ושבע…"

דנה: בהרכב שזכה בגביע אירופה שיחקו לו סילבר, ג'ים בוטרייט, אולסי פרי וטל ברודי.

[הקלטה] טל ברודי: "אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט והכל."

דנה: הם לא היו שחקנים זרים, כי זה היה אסור אז, הם היו, מה שנקרא, "מתאזרחים". זה התחיל לאט-לאט בשנות ה-60, בזמן שבגבת שיחקו על המדרכות, בקבוצות העירוניות התחילו לגייס כישרונות מחו"ל. יהודים אמריקאים, או אמריקאים שגילו שורשים יהודים.

אודי: "היה מאוד מקובל בשנות ה-70 ובשנות ה-80, לקחת איזה שחקן שאין לו שום זיקה לישראל, למצוא איזשהו רב מפוקפק בניו יורק, או במקום אחר, שייתן לו, יגייר אותו. זה קרה לבראד ליף, אחד הזרים הגדולים בתולדות הכדורסל הישראלית, שבדיעבד, פיני גרשון, שהיה מאמן שלו, הודה שהאיזרוח שלו היה מפוקפק לחלוטין."

דנה: "מה אתה אומר?"

אודי: "וכמובן, אולסי פרי, שאני בטוח שאת לא יודעת מה הזיקה שלו ליהדות עד היום. כלומר, העניין הזה של למצוא איזה סבתא של סבתא של סבא יהודית, זה כישרון, זה אולי היה הכישרון הגדול ביותר של הכדורסל הישראלי, יותר מכישרון משחק, כי פה אנחנו קצת בבעיה…"

צליל: המתאזרחים לא באו לכאן מתוך ציונות. זאת אומרת, כן, גם, חלק… אבל הם רצו בשביל הכישרון שלהם עוד משהו.

דנה: הם רצו קצת מהדבר המלוכלך הזה שנקרא כסף.

צליל: מה כסף?

דנה: משכורת. כאילו, הם באים לארץ, מתאמנים, משחקים. זאת העבודה שלהם, הם רצו משכורת.

צליל: לשחק כדורסל? ומי ילך לרפת בבוקר?

דנה: כן, גם בקיבוץ לא הבינו.

יוחנן: "היו פה דברים שהקיבוצים בכלל לא… לא עיכלו את זה, לא עיכלו. שצריך להביא שחקן ולשלם לו כסף. לא היה דבר כזה."

דנה: זה שוב יוחנן, המנג'ר של הפועל גבת.

יוחנן: "בועז ינאי, אתן מכירות אותו עד היום, הוא גר פה בנהלל, הוא היה משחק אז בגבת-יגור ללא תמורה. אין, לא היה כסף. איתמר מרזל, אם אתן מכירות, כוכב עליון היה, לא קיבל גרוש. אז לא היה דבר כזה לקבל כסף."

צליל: זאת אומרת, בעיקרון, הקיבוצים יכלו להביא גם הם שחקנים מתאזרחים ולשלם להם ולהתחרות בקבוצות האחרות. הם לא רצו.

דנה: זה מה שסיפר לי איתמר מרזל, הכוכב של הפועל גבת-יגור, שגם היה אחר כך קפטן נבחרת ישראל בכדורסל.

איתמר: "כי אל תשכחי שבתנועה הקיבוצית אז, אי אפשר היה לקבל את זה שבקיבוץ כולם קמים בבוקר בשעה שש, בחמש או בשש בבוקר, כולם הולכים לעבודה, ויש איזה חמוד אחד שהוא יקום בסביבות 12, ויופיע בחדר אוכל עם עיניים שבקושי שטף את העיניים, זאת אומרת, הוא קם כרגע מהשינה, והוא שחקן כדורסל. זה היה בלתי אפשרי."

[מוזיקה]

צליל: וככה הם התמודדו מול הכדורסלנים המקצועיים מחו"ל, ולקחו גביע, אבל זה לא החזיק הרבה זמן. גבת הייתה מחזיקת הגביע האחרונה שכל השחקנים שלה היו ישראלים.

דנה: ב-1978, שנה אחרי שמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה, קרה משהו שמכתיב איך נראה הכדורסל בישראל עד היום. מכבי תל אביב טענה שכדי להמשיך לעמוד ברף שהציבו הקבוצות באירופה, היא לא יכולה להתבסס על הגניוס היהודי ועל קיבוץ גלויות. לראשונה, הממשלה אפשרה לקבוצות הכדורסל בישראל להחתים זרים.

איתמר: "זה לא שמכבי תל אביב והפועל תל אביב יש להם שחקן אחד. זה נהיה אחד, וזה נהיה שניים, וזה נהיה שלושה, ולא היה בסיס משותף לעלות על המגרש. כי הם התחזקו בצורה כפי שהם התחזקו, ואנחנו לא. אז אנחנו השחקנים, זאת אומרת, אני אמרתי, זאת אומרת, אתה לא יכול לעלות, לשחק, זה יכול להיות פעם, פעמיים, זה יכול להיות אנקדוטה, אבל אתה לא יכול לשחק כל הזמן נגד קבוצות שהשתדרגו בצורה כזאת, ואתה נשאר כל הזמן במקום, וההישארות במקום, זאת אומרת, אתה בעצם נסוג."

דנה: עכשיו יש לי חידה.

צליל: כן.

דנה: לפי תחקיר של טל וולק מגלובס היום, ב-2018, שחקן ישראלי מרוויח בממוצע 364 אלף שקלים בעונה. ושחקן זר 710 אלף שקלים לעונה. ובשנות ה-80 הרוויח שחקן זר 250 אלף שקלים לעונה. כמה הרוויח קפטן נבחרת ישראל, איתמר מרזל, בשנות ה-80?

צליל: היום, לפי מה שאמרת, זה חצי, אז בערך 125 אלף שקלים?

דנה: לא.

צליל: אז כמה?

דנה: כלום.

צליל: כלום?

דנה: כלום.

איתמר: "אני דוגמה לדבר שהוא בלתי אפשרי בכלל - אני שיחקתי בעפולה, העמק שיחקו שם קרל נברסון וצ'ט נלסון. צ'ט נלסון קיבל רבע מיליון שקל, 250 אלף שקל. נברסון, אני לא יודע כמה קיבל. ואני לא קיבלתי שקל. עכשיו, אני שואל אותך, את בחורה צעירה, it makes sense? כלומר, זה יכול להיות כזה דבר? שהדרישה היא של 100 אחוז מכל החמישייה, וזה לא עובד ככה. עכשיו שתביני, אני הייתי שחקן בנבחרת ישראל, זאת אומרת, אנחנו בעיקר היינו במלון שהיום לא קיים, זאת אומרת, מלון רמת אביב, בכניסה לתל אביב. שם היינו, זה היה הבית שלי, והתאמנו ביד אליהו. ואת נמצאת בעיר כל הזמן, ואת מתחילה להשתלב באופן כזו או אחר, ויש איזה דגשים, ובאיזשהו מקום, מה שמאגד את הדגשים זה כסף, אבל את לא מקבלת כסף."

דנה: בעצם מה שאיתמר אמר לי, זה שמבחינת הקיבוץ, לא היה הגיוני שחבר יוצא לעבודה שלו בתור קפטן נבחרת ישראל, ומקבל כסף, בדיוק כמו שאם אתה גוזם בָּנוֹי, אתה לא תלך בערב לעבוד בגיזום בנהלל, ותקבל כסף, גם לא אם תכניס את המשכורת שלך לקופת הקיבוץ. זאת פשוט לא הייתה אופציה. וככה, מול קבוצות גדולות, עם שחקנים זרים, שקיבלו משכורת, הקבוצות של הקיבוצים נשארו חובבניות. בעצם, כשהכסף נכנס לכדורסל, הקיבוצים יצאו.

צליל: התחנה האחרונה בסיור שלנו בגבת, הייתה הבית של יפתח שבח. יפתח חי בגבת, ובשנת 2001 יצר את הסרט "הגביע נדד צפונה", על גיבורי הילדות שלו מהמגרש עם השמיכות על הדשא.

יפתח: "אני חושב שהגיבורים הטרגיים של הסיפור זה השחקנים של הקבוצה שבעצם היו מגה-סטארים בתקופה שלהם, אבל הם לא… לא יצא להם ליהנות מעידן הכסף. כי הם בעצם היו כוכבים רגע לפני שהכסף הגדול נכנס. אבל התהליך הזה הוא היה תהליך שעבר על כל המדינה, וגם על התנועה הקיבוצית. גבת-יגור סימלה בעצם את שנות הזוהר של החברה הקיבוצית בספורט. ובעצם עם הירידה שלה מהבמה, הצד הזה הלך והתפייד, נעלם."

[מוזיקה נוגה]

צליל: הזכייה בגביע אירופה וכניסת הכסף הגדול חיסלו את הספורט בקיבוצים, לא מיד, אבל בהדרגה ובאופן ברור. אבל היו לזכייה הזאת עוד השפעות על הכדורסל הישראלי, וההשפעות האלה מורגשות עד היום.

דנה: שנת 1977 הייתה תחילת הנפילה של גבת, ותחילת העלייה של המונופול שישלוט ב-40 השנים הבאות בכדורסל הישראלי. מכבי תל אביב, הקבוצה שיש לה מדינה. הזכייה בגביע אירופה נתנה למכבי משהו נוסף מלבד גביע להצטלם איתו, משהו שלא היה לאף קבוצה ישראלית מלבדה. זכויות שידור על משחקי הגביע האירופי. בגביע האירופי לאלופות, שמאוחר יותר שינה את שמו ליורוליג, זה עובד ככה. חלק משמעותי מהכסף שהליגה עושה מגיע מזכויות השידור. כל קבוצה מקבלת את הזכות למכור את השידורים במדינתה. בתמורה, הקבוצה מעבירה לליגה כמה עשרות אחוזים מסכום המכירה. אגב, זאת הסיבה שיש 12 קבוצות שחתומות על הסכמים שישחקו ביורוליג שנים קדימה, בלי קשר למעמדן. הן פשוט הקבוצות שמכניסות הכי הרבה כסף בזכויות שידור.

צליל: בשנת 2005, העמותה לחופש המידע הגישה בקשה לחשוף את הסכום שמשלם הערוץ הראשון עבור שידור המשחקים. היא גילתה שבשש השנים שקדמו לבקשה, משנת 99', שילם הערוץ הראשון 26 מיליון דולר. בכל מקרה, צינור הכספים של גביע אירופה לאלופות, נתן למכבי תנופה ומקור הכנסה שלא היה לאף קבוצה אחרת בישראל.

דנה: ומכבי ניצלה את המשאבים שלה.

גיל: "מה שמכבי עשתה זה התנהגות מונופוליסטית קלאסית. בעצם, היא לא רק דאגה להיות יותר טובה בעצמה, היא דאגה שלא יהיה עליה שום איום."

דנה: זה גיל שלי, הוא יו"ר של חברה בשם צבירן, שמייעצת בנושא משכורות, ועוסק בהשקעות כבר עשרות שנים. כשהוא צריך להציג את עצמו, הוא לא מדבר על עסקים.

[פונה לגיל] "הסתכלתי על חשבון הטוויטר שלך."

גיל: "כן."

דנה: "ואתה מגדיר את עצמך שם בתור?"

גיל: "בתור אוהד ג'יינטס, אוהד מכבי, ואוהד מכבי פוקס לשעבר, אם אני זוכר נכון."

דנה: גיל אהד את מכבי מגיל 6 ועד אחרי הצבא, כשהוא התחיל לגלות איך הקבוצה מתנהלת כלכלית. וזאת הסיבה שגיל ומכבי נפרדו, פרידה שגיל עצמו מגדיר כקשה יותר משברון לב. פרידה בגלל כסף.

גיל: "אם אתה מוציא, בכדורסל, אם אתה מוציא את השחקן הישראלי הכי טוב מהקבוצה היריבה שמאיימת עליך, אז אתה בעצם דואג שלא תהיה פה תחרות, הם עשו את זה בהרבה מאוד דרכים, זאת הדרך הבולטת, אם אנחנו יכולים לזכור טוב את חנן קרן, זה היה דוגמה נפלאה של שחקן שאיים עליהם לכאורה, ומכבי לקחו אותו והושיבו אותו על הספסל, לא כדי שהוא יחליף את מיקי ברקוביץ', כי אותה תקופה שיחקו שישה, שבעה שחקנים, החמישייה שיחקה כמעט 40 דקות, שחקנים היו יוצאים רק אם היו מקבלים חמש עבירות. אז חנן קרן פשוט לא זכה לשחק במכבי, ומכבי לא לקחו אותו כדי שהוא יהיה… באמת יהיה מחליף לעמדה של מיקי ברקוביץ', אלא לקחו אותו כדי שהוא לא ישחק אז בהפועל רמת גן."

דנה: חנן קרן, גם הוא קיבוצניק, חתם בקבוצה ב-77'. אחריו היו עוד הרבה שחקנים טובים. כולם רצו לקחת חלק בקבוצה של ישראל, רבים מהם לא זכו לקום מהספסל. וככל שהספסל הלך והתחמם משחקנים ישראלים מוכשרים שישבו עליו, המדינה הסירה עוד ועוד מגבלות על העסקת שחקנים זרים. די מהר עברנו משחקן אחד לשניים ולשלושה.

צליל: ב-1998 קרה עוד משהו משמעותי. המדינה החליטה לתת לשחקנים זרים פטור ממס. שחקן כדורסל זר בישראל משלם רק 25% מס הכנסה, חצי ממה שמשלם שחקן ישראלי, ויש לו פטור כמעט מלא מביטוח לאומי. הנה שוב אודי הירש.

אודי: "הסכומים שאתה סוגר עם שחקן הם נטו, כלומר צריך להבין שבכדורסל הישראלי, כשאתה סוגר עם שחקן, אתה סוגר איתו על כמה נכנס לו לכיס בסופו של דבר."

צליל: זאת אומרת, אם נגיד שיש שחקן ישראלי ושחקן אמריקאי, ועם שניהם סגרתי את אותו שכר נטו, העלויות שלי כמעסיק גדולות יותר עם שחקן ישראלי?

דנה: כן, אם לוקחים בחשבון את עלויות השכר ואת כל המסביב, הישראלי יהיה יקר פי שניים.

צליל: אז גם אם יש ישראלי שהוא ברמה בינלאומית עדיין משתלם יותר להביא מישהו מאמריקה?

דנה: בדיוק.

אודי: "זה יוצר איזשהו מצב שאתה, כמנהל קבוצה, או כיושב ראש קבוצה, בואי נגיד שאתה נוטר טינה לישראלי עוד לפני שהוא התחיל לעלות על המגרש."

דנה: הפטור הזה ממס קבוע בחוק. פעם בכמה שנים משרד האוצר מנסה לבטל אותו, ובכל פעם מכבי תל אביב מפעילה לחץ, וזה יורד מסדר היום.

[מוזיקה]

דנה: כשהגעתי לדירה של איתמר מרזל, השעה הייתה עשר בבוקר, והטלוויזיה הייתה דלוקה על ערוץ הספורט. באולפן היה ה-garbage time של המונדיאל. הפרשנים עירבבו חפיסת קלפים, שלפו שני שמות של קבוצות, ואמרו מה הסיכוי שהן תיפגשנה בגמר. שאלתי את איתמר מה היה כל כך מיוחד במשחק שלו בקבוצת הפועל גבת-יגור, לעומת הקבוצות בהן שיחק אחר כך.

איתמר: "יש הבדל אחד, חד משמעי, בין יגור וגבת-יגור לבין כל השם. יגור, זה הבית. אני הייתי נציג של הבית. אני קיבלתי, אפשר לראות את זה בצורה כזאת או אחרת, אני קיבלתי, או כך אני ראיתי את זה, איזשהו מנדט, לייצג את הציבור הזה, להיות שליח של הציבור הזה, זאת אומרת, ככה אני תפסתי את זה… זה נשמע מילים קצת לא… הייתי אומר אפילו, לא לעניין. אני יכולתי לשמח ציבור שלם, ובסלנג, זאת אומרת, זה עשה לי את זה, כשיגור ו… או גבת-יגור ניצחו, זה היה ניצחון של ה… המכורה שלי, של ההוויה שלי, של מי שאני, ואנשים שאני נמצא איתם ביחד. אני גומר משחק ביגור, אני ממשיך לראות את האנשים האלה למחרת, עם חלקם אני עובד, זאת אומרת, יש קטע של בילוי, זאת אומרת, אתה פוגש אותם על המדרכות, אתה חי בתוך ציבור מסוים. כששיחקתי בהפועל תל אביב, זאת אומרת, נגמר האימון ואני חזרתי לבית הפרטי שלי, זאת אומרת, ובזה התחיל ונגמר העניין."

דנה: וזה אולי הדבר הכי עצוב בכל הסיפור הזה. בכל הטבות המס ורשיונות התעסוקה לזרים וכל הג'אז הזה. הקשר הישיר של הספורטאי לקבוצה שלו. במצב הנוכחי שבו שישה ושבעה זרים משחקים בהרכב, ילדים ישראלים כבר לא ממש גדלים לתוך התחושה שהחלום של פרקט והטבעות בהישג ידם. כמה מהמרואיינים לפרק אמרו לי שלא ירשו לילדים שלהם לשחק כדורסל, כי גם אם הם במקרה עילוי, זה לא מספיק כדי להתחרות באמריקאים שיעלו חצי מהמחיר שלהם, ויקבלו את כל הדקות מגרש.

צליל: אם כי לא בטוח שזאת הבעיה. אודי הירש חושב שהסיבה לכך שאין עילויים כאלה בכדורסל הישראלי היום, אחרת לגמרי.

אודי: "הטענה הבסיסית ש… אומרת היום, ופה אנחנו יכולים לחזור לסיפור של גבת-יגור, שהשחקנים לא גדלים כי אין להם דקות משחק. כלומר הם לא מצליחים לעלות על המגרש כי הם מתחרים בזרים. אבל אני חושב שהסיפור של גבת-יגור יכול לתת לנו איזשהו רמז, שהקיבוצים מראים איך באמת צריך שחקן לגדול. והדבר הזה, האלמנט הזה הלך… אבד. האלמנט של לשחק בשכונה, הוא אבד בכל העולם, רק שבכל העולם עובדים בצורה מאוד רצינית, ובישראל עובדים בצורה פחות רצינית. אנחנו מדינה שהייתה… כולם התבדחו על נושא "החיים עצמם" של נתניהו, אבל החיים עצמם זה מה ששולט פה, גם מבחינת תקציבים, תקציב הביטחון פה מטורף, תקציב הספורט בישראל הוא מגוחך, הוא ה-0.4 או 0.3% מכלל התקציב, במקומות אחרים זה 3-4% מהתקציב. בישראל, ההשקעה בספורט היא מגוחכת, וכשלא משקיעים, אז גם לא מגיע. פעם זה… היה לנו איזשהו פוקס נקרא לזה, ששחקנים גדלו פה פרא, כי שיחקו בשכונה, שיחקו על בלטות, היום, הנס הזה כבר לא קורה, כי השחקנים שגדלו פעם הם בבית מול המחשב או מול הטלוויזיה, וצריך להוציא אותם, וצריך לעשות איתם משהו הרבה יותר אקטיבי, להביא להם מאמנים הרבה יותר טובים, וזה לא קורה, זאת אומרת, אני לא בטוח שזה קשור דווקא לנושא של האמריקניזציה. האמריקניזציה זה התוצאה הסופית, שרואים שאין פה שחקנים גדולים, אז צריכים שיגיעו אמריקאים."

דנה: ב-2007 חוקק החוק הרוסי. לפיו בכל רגע נתון חייבים להיות שני שחקנים ישראלים על המגרש. בימים אלה מנסה מכבי תל אביב לבטל את החוק הזה. איגוד השחקנים הישראלי יזם השנה שביתה, ועצר את המשחק בליגות השונות במחאה על אובדן הכוח. השביתה שהתרחשה ממש בחודש שעבר, הצליחה להשאיר את החוק הרוסי לעונה נוספת.

צליל: הפועל גבת-יגור התפרקה ב-1979 לשתי קבוצות, גבת ויגור. בשנות ה-80, משבר מניות הבנקים היכה חזק בתנועה הקיבוצית, והקיבוצים מצאו את עצמם עם חובות של מיליארדים. כדורסל הפך להיות מותרות. הפועל גבת, בלי יגור, המשיכה לשחק בתחתית ליגת העל, עד שבשנת 1996 ירדה ליגה והתפרקה סופית.

[מוזיקה]

איתמר: "הרי כשאת קמה בבוקר ואת מתחילה את המסע שלך, את מתחילה להתפשר. את מתפשרת בינך לבין עצמך, את מתפשרת עם החבר או עם הבעל או עם ההורים או עם החנווני או עם נהג האוטובוס, בצורה כזאת או אחרת. במגרש, יש מנצח ויש מפסיד. וזה, אין לזה מחיר. ואני הייתי זה שיכול לעשות את זה. וזה באמת הרגשה… הרגשה בלתי רגילה."

[מוזיקה מתחזקת]

צליל: אנחנו היינו "חיות כיס". העורך שלנו הוא רום אטיק, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט. אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו באתר כאן ובאפליקציית כאן OD ובכל אפליקציית פודקאסטים. אם אתם רוצים לדבר איתנו על כדורסל או על קיבוצים, הצטרפו לקבוצה שלנו - "חיות כיס" בפייסבוק.

דנה: תודה לבן לב על הרעיון לפרק. תודה לטל וולק, עורך הספורט בגלובס, שייעץ לתחקיר. תודה לארכיון ערוץ הספורט על הקטעים מתוך הסרט "הגביע נדד צפונה" בבימוי יפתח שבח בהם השתמשנו ותודה לחברי קיבוץ גבת.

צליל: תודה רבה דנה פרנק. גבת-יגור.

דנה: תודה צליל ותודה רבה לכם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

29 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page