במשך שנים המדינה נרדמה ולא טיפלה במשבר ההולך ומחריף של מיעוט הרופאים בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה. הבעיה הזאת עדיין רחוקה מפתרון, אבל בניגוד לרוב הסיפורים שאנחנו מספרים כאן, בפרק הזה יש דווקא ניצוץ של אופטימיות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/06/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שאול: היי, אתם ואתן על עוד פרק בונוס של "חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי. אותי אתם מכירים, אבל את האורחת שלי להיום, אני די בטוח שלא.
רייצ'ל: אז אהלן, קוראים לי רייצ'ל ברנר שלם, אני סגנית סמנכ"ל תכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות, ואני מנהלת את מערך תכנון כוח אדם במערכת הבריאות. אבל בקיצור, רייצ'ל משרד הבריאות.
שאול: רייצ'ל ברנר שלם היא כלכלנית בהכשרתה. היא הגיעה למשרד הבריאות לפני שש שנים. לפני כן היא עבדה בשירות התעסוקה. שם היא הייתה אחראית על תוכנית "מעגלי תעסוקה", שמטרתה להכניס לשוק העבודה אנשים שחיים על קצבת הבטחת הכנסה. או במילים אחרות, רייצ'ל היא בקטע של אתגרים קשים. הצעתי לה להתראיין משום שיש לה תפקיד יוצא דופן. היא עושה משהו שבממשלה לא מאוד מצטיינים בו - תכנון ארוך טווח.
רייצ'ל: אנחנו אחראים שיהיה פה מערכת מצוינת לאורך שנים, בניגוד לשאר המשרד שעושה עבודה מופלאה ואחראי על הכאן ועכשיו בעיקר.
שאול: ברנר שלם היא לא היחידה בממשלה שעושה את זה. במשרדי ממשלה רבים יש מנהלי אסטרטגיה ותכנון ארוך, אבל פעמים רבות התפקיד שלהם הוא, איך אני אגיד את זה בעדינות, בלי להעליב? סוג של קישוט. משהו שטוב שאפשר להגיד שיש, אבל לא משהו שהמנהלים והמנהלות של משרדי הממשלה באמת שמים עליו יותר מדי. זה מן תפקידים כאלה שממנים אליהם אנשים שאין משהו יותר טוב לתת להם.
תכנון ארוך טווח הוא לא משהו שתופס מקום מרכזי בסדר היום של רוב משרדי הממשלה, כי ברוב הזמן רוב משרדי הממשלה מתעסקים בכאן ועכשיו, בגחמות של השרים והשרות, שיודעים שהבחירות קרובות ושצריך להציג הישגים מהירים לציבור. הם עוסקים בכיבוי שריפות, במשברים, בדברים כאלה, מיידיים, לא בתכנון של "מה יקרה כאן בעוד עשר שנים". יש מעט מאוד משרדים יוצאי דופן בהקשר הזה. משרד הבריאות הוא אחד מהם. זה לא שלא נרדמו שם בשמירה הרבה שנים, דווקא נרדמו, ורייצ'ל מיד תגיע לזה בעצמה. הם רחוקים מלהיות מושלמים שם במשרד הבריאות. אבל בשנים האחרונות, משהו השתנה. מישהו התעורר שם ועובד במרץ בשביל להתמודד עם המשבר שנוצר. תכף נרחיב על המשבר הזה. וחוץ מזה, בשונה ממשרדי ממשלה אחרים, שברוב הזמן אנחנו לא באמת יודעים מה הם עושים, או לא מרגישים את פירות העבודה שלהם ביום-יום, כשמשרד הבריאות לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך, אנחנו מרגישים את זה היטב. למשל, במחסור ברופאות ורופאים. אם אתם הורים לילדים, אתם יודעים שמאוד קשה להשיג תור לרופאה להתפתחות הילד, או שאין בנמצא תורים לפסיכיאטרים, או שאפילו לאף אוזן גרון צריך לחכות יותר מדי זמן. זה חתיכת משבר, והוא עלול להחמיר מאוד בשנים הקרובות.
[מוזיקת רקע]
אז השבוע ב"חיות כיס" - פרק שלישי בטרילוגיה שלנו על השירות הציבורי. אחרי ששמענו את המשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, בן מיוסט, על איך אמורה להיראות עבודת המטה בממשלה ואיך היא נראית בפועל, ואחרי ששמענו את מנכ"לית משרד העבודה לשעבר, תאיר איפרגן, על כמה קשה להזיז דברים בשירות הציבורי, בעיקר בתחום כוח האדם, הנה הצצה לזווית מעט אחרת. על איך מתמודדים עם משברים בקנה מידה ענק, ועל איך משרתי הציבור יכולים בכל זאת, למרות הכול, לתכנן קדימה. וגם, איך כל זה משפיע על חיינו, כשהם מצליחים.
[מוזיקת רקע]
כבר על ההתחלה לרייצ'ל ברנר שלם היה נימוק מרכזי אחד מדוע במשרד הבריאות זה אחרת, מדוע שם מתייחסים לסוגיות ארוכות הטווח באופן שונה מרוב משרדי הממשלה שיצא לי לראות. והנימוק הזה, נוגע במה שמרכיב את לב-ליבה של מערכת הבריאות - כוח האדם.
רייצ'ל: כוח האדם במערכת הבריאות הוא לא משהו שהוא ניואנס, הוא לא משהו שהוא בשוליים. הוא משהו שתמיד התעסקו בו. הוא המשאב המרכזי של מערכת הבריאות. ואנחנו… זאת אומרת, יש הרבה משאבים במערכת הבריאות, יש הרבה גורמי ייצור, כמו שאומרים בכלכלה. אבל… ויש המון בניינים, ויש המון מכשירים, ו-MRI, ומכונות דיאליזה וכולי. אבל שום דבר מזה לא רלוונטי אם אין את כוח האדם, כוח האדם המיומן והמוכשר, שעושה את העבודה בפועל. זאת אומרת, בסוף, מערכת הבריאות היא מערכת של אנשים. ואנשים זה לא עוד משאב, זה משאב עם צרכים ורגשות. הם רוצים גם ללכת הביתה, לטפל בילדים. זאת אומרת, זה לא משהו שאנחנו יכולים גם להתייחס אליו כמובן מאליו. וגם לו יש רצונות, כמו למשל לחיות במרכז יותר מבפריפריה, ועוד נושאים שאנחנו צריכים לתת אליהם מענה. ולכן, תמיד התייחסו ברצינות למשאב כוח האדם במערכת הבריאות, אבל מצד שני זה גם הופך אותו למאוד מורכב.
שאול: למרות שכוח האדם הוא המשאב הכי חשוב במערכת הבריאות, במשך שנים המשרד דווקא כן נרדם בשמירה. לפני שניכנס לסיבות, בואו נדבר על התוצאה. בישראל אין היום מספיק רופאות ורופאים. לא ביחס לגודל האוכלוסייה, לא ביחס לקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה, לא ביחס לעובדה שמספר הקשישים שלנו נמצא בעלייה משמעותית, וקשישים נוטים לצרוך הרבה מאוד שירותי בריאות, וגם לא ביחס לעובדה שבשנים הקרובות הרבה מאוד רופאות ורופאים צפויים לצאת לפנסיה. למעשה, חלק גדול מהם כבר פרשו לפנסיה, ומערכת הבריאות ממש מחזיקה אותם בציפורניים איכשהו לעוד כמה שנים, למרות שהם כבר מאוד מבוגרים בעצמם.
הנה זה במספרים - בישראל, מספר הרופאות לאלף נפש עומד על 3.4, וזה נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD, שעומד על 3.7. עכשיו, זה לא פער מאוד גדול, אבל כרגיל, הממוצע מסתיר את הניואנסים. כי באזור המרכז מספר הרופאים ביחס לאוכלוסייה גדול יותר, בפריפריה הוא נמוך יותר מהממוצע הארצי. וזו הסיבה שבגללה אם אתם גרים בפריפריה, ובואו, כשאני אומר פריפריה זה יכול להיות גם אשקלון, לא בהכרח מושב קטן בערבה, אז אתם תחכו חודשים ארוכים מאוד עד שתקבלו תור לרופאה מומחית. המחסור הזה ברופאות ורופאים מורגש יותר גם במקצועות רפואיים מסוימים. למשל, בפסיכיאטריה לילדים, שם המחסור הוא איום ונורא. יש בערך 200 פסיכיאטרים לילדים בכל הארץ! מה שאומר שאפילו בפרטי כמעט בלתי אפשרי להשיג תורים.
אחת הסיבות לכך שמשרד הבריאות נרדם בשמירה בנוגע למספר הרופאות והרופאים, היא שבשנות ה-90 קיבלנו, כמו מן מתנה משמיים כזו, הזרקה של המון רופאות ורופאים שהגיעו לכאן במסגרת גל העלייה הגדול מברית המועצות. הרופאים והרופאות האלה השתלבו במערכת, ובמשך שנים היה לנו מספיק מהם. בפריפריה תמיד היו פחות, ובמקצועות מסוימים, כמו רופאים מרדימים, הייתה מצוקה, אבל במשרד הבריאות חשבו שאפשר יהיה לטפל בזה בעזרת, למשל, מענקים חד פעמיים, שהם ניסו לחלק. זה לא באמת עבד וזה לא פתר את הבעיה. אבל האמת, שזה לא כל הסיפור.
רייצ'ל: הרבה שנים, מצד אחד גם לא ראינו את המצוקה, בגלל שהרופאים האלה היו פה. בשנים, בעשור האחרון הם מתחילים לפרוש באופן מואץ. אבל עוד משהו מעניין קרה בתקופה הזאת, שלא ראינו אותו עד ממש לפני כמה שנים, כשזה התפרץ לנו. אני אספר את הסיפור. אז אם אנחנו מסתכלים על תחילת שנות ה-2000, כמעט לא היו ישראלים שלמדו בחו"ל. רוב האנשים שהגיעו לכאן להיות רופאים היו או אנשים שלמדו פה רפואה, או אנשים שהגיעו לפה כעולים, רופאים מן המוכן. ובאמת, התופעה הזאת של רופאים שלא מצליחים להתקבל ללמוד פה, או בוחרים מסיבותיהם ללמוד בחו"ל, כמעט לא הייתה קיימת לפני 15 שנה. היום, אנחנו נמצאים ב-56% מזרם הרופאים הנכנס בשנה, שהם רופאים מחו"ל. זאת אומרת, רופאים ישראלים שלמדו בחו"ל, שסיימו את הלימודים שלהם בחו"ל.
שאול: אני קוטע שנייה את רייצ'ל בנקודה הזו, כי אני חושב שזה נתון שצריך לעצור לרגע בשביל לעכל אותו. רוב הרופאות והרופאים החדשים שנכנסים למערכת כל שנה לא למדו בישראל, אלא למדו בחו"ל. זה די מדהים. עכשיו, התופעה הזו שאנשים יוצאים לחו"ל, לומדים שם רפואה, ואז חוזרים לעבוד בתור רופאים במדינה שלהם? זו לא תופעה ייחודית לישראל. אבל אנחנו נמצאים במקום הראשון של זה. לפי נתוני ה-OECD, אין עוד מדינה שבה שיעור כה גבוה של הרופאים החדשים הוכשרו בחו"ל. במקום השני, אחרינו, נמצאת ניו זילנד, מדינת אי קטנה בקצה העולם, עם שיעור של 42% מהרופאים החדשים שהוכשרו בחו"ל. הממוצע ב-OECD עומד על 19%. אנחנו גבוהים מהממוצע הזה פי שלושה! זה באמת מדהים. ואחרי שעצרנו להרהר בזה, בוא נבין שנייה מה בעצם הבעיה עם זה.
רייצ'ל: יש בתי ספר מעולים בחו"ל. בצ'כיה, בפולין, בהונגריה, בתי ספר ברמה מאוד גבוהה. אבל במזרח אירופה התחילו באמת להיווצר בתי הספר האלה ש… פחות או יותר מוכרים תואר, והרבה ישראלים התחילו להבין שזה דרך זולה יחסית ללמוד רפואה. אגב, יש שם אנשים מצוינים שהלכו ללמוד רפואה בבתי הספר האלה, אנשים חכמים וכולי, אבל מצאו את עצמם בבתי הספר האלה. ואני רצה קדימה, בשנת 18'-17' התחילו להגיע פניות למשרד הבריאות, ממנהלי מחלקות שקולטים את החבר'ה האלה אחרי שהם סיימו בית ספר לרפואה, ואחרי שהם עברו מבחן רישוי, והם אומרים - תקשיבו, החבר'ה האלה הם לא מוכשרים כדי להיות רופאים. אין להם את ההכשרה הנדרשת בסטנדרטים הישראלים כדי להיות רופאים במדינת ישראל.
שאול: אחרי שזה קרה, אגף הרישוי במשרד הבריאות עשה בדיקת רוחב. הם בדקו בית ספר בית ספר, סילבוס סילבוס, והחליטו לפסול שורה ארוכה של בתי ספר שמי שילמד בהם בחו"ל לא יוכל אחרי זה לעבוד בישראל. לא כולם אהבו את ההחלטה הזו, בלשון המעטה, ובכל זאת היא נכנסה לתוקף ב-2020. מה שאומר שמי שהתחילו ללמוד בבתי הספר האלה עד 2020, יוכלו בתום הלימודים לחזור לישראל ולהיכנס לעבוד במערכת הבריאות. אבל כל מי שהתחילו ללמוד שם אחרי 2020 לא יוכלו.
עכשיו, מבחינת משרד הבריאות זה היה צעד חשוב בשביל לשמור על רמת הרפואה ואיכות הרופאות והרופאים. אבל במקביל, במשרד הבריאות הבינו שלהחלטה הזו תהיה משמעות מיידית על מספר הרופאות והרופאים. ומאחר שלימודי רפואה עורכים שש שנים, את המשמעות נרגיש כולנו ב-2026, כשבבת אחת מספר הרופאים החדשים שנכנסים למערכת יצנח. בכמה? בלא מעט. בערך שליש מהרופאות והרופאים החדשים שנכנסים למערכת כל שנה הם רופאים שלמדו בבתי הספר האלה. וגם הפעם, המספר הזה, שליש? הוא מסתיר את הניואנסים, כי זה הממוצע. הרופאות והרופאים האלה שלומדים בבתי ספר בחו"ל שנפסלו בידי משרד הבריאות לא מתפזרים במערכת הבריאות באופן אחיד. חלק הארי שלהם עובד בבתי חולים בפריפריה - בנגב ובגליל. שם הם מהווים מחצית מהרופאים החדשים שמצטרפים למערכת. וזה אומר שב-2026, כשהזרם שלהם ייפסק, יהיו מחלקות שלמות בבתי החולים בנגב ובגליל, שבבת אחת יאבדו כמעט את כל זרם המתמחים החדשים שלהם. ואלה בתי חולים שעוד לפני העניין הזה מתקשים לגייס רופאות ורופאים טובים, שמעדיפים ברובם לעבוד ולהתמחות בבתי החולים במרכז.
רייצ'ל: וזה גם ייכנס לתוך איזשהו שיווי משקל כלכלי שיווצר ב-27'-26' כי "שיבא" ו"איכילוב" ו"בילינסון" ו"הדסה", בתי החולים החזקים, לא יישארו חייבים. רוב הרופאים שלהם הם רופאים בוגרי הארץ ובוגרים של אוניברסיטאות טובות בחו"ל. אבל מספיק שיהיה להם חסרים קבוצה קטנה של רופאים, הם ישיגו את הרופאים האלה, והם פשוט ימשכו אותם ממקומות אחרים. וגם זה יהיה מהפריפריה ומהקהילה וממקומות שהם יותר חלשים היום.
שאול: וזו כבר באמת חתיכת בעיה.
[מוזיקת רקע]
רק ב-2019, שבגדול זה די לא מזמן, משרד הבריאות הפנים כמו שצריך את דחיפות ואת מימדי הבעיה. הוא גם פרסם על זה כמה דו"חות מטלטלים בשנים שלאחר מכן, והשקיף לציבור את כל הנתונים. השאלה היחידה שנותר לשאול אחרי ההפנמה הזו היא - מה עושים? אז קודם כל, מבינים שלבעיה יש מאפיינים ייחודיים - רופאות ורופאים זה לא משהו שאפשר לייצר מהר.
רייצ'ל: בעולם הרופאים כמעט אי אפשר לעשות פתרונות קצרי טווח. זאת אומרת, כשאנחנו אומרים - אוקיי, אין לנו מספיק רופאים, בואו נכניס עוד אנשים להכשרה, הבן אדם הזה שמתחיל את ההכשרה מחר בבוקר יהיה רופא באמת עוד 12 שנה. זאת אומרת, יש לנו שש שנים של לימודים, שנה של סטאז', ורק אחרי זה בין ארבע לחמש שנים, לפעמים שש, של התמחות. עד שהרופא הזה באמת יחזיק מערכת, זה עניין של 12 שנה. אין לנו פריווילגיה לחשוב שנה-שנתיים קדימה, ובאמת רוב הפתרונות הם לא פתרונות קצרי טווח.
שאול: וזו באמת אחת הסיבות שבגללה במשרד הבריאות יש צורך קריטי תמיד ביחידה שחושבת ומתכננת לטווח ארוך, היחידה שריצ'ל ברנר שלם עובדת בה. היא ואנשי היחידה ניגשו לבעיה הזו בשלבים. בשלב הראשון הם מיפו את צד הביקוש - כמה רופאות ורופאים אנחנו צריכים?
רייצ'ל: כשאנחנו באים לתכנן את כוח האדם, אנחנו צריכים רגע לעשות מיפוי של ביקושים קודם כל. אז ביקושים כרגע וגם ביקושים קדימה. וזה מתחלק לביקושים כלליים, ברמת כמה רופאים צריך במדינת ישראל, אבל גם ביקושים בכל אחד מהמקצועות בנפרד, עם השינויים הטכנולוגיים שבכל מקצוע וכולי. ברמת המקרו, יש לנו מגמות שאנחנו צריכים לשים לב אליהם. למשל, אנחנו כולנו יודעים שהאוכלוסייה גדלה, תוך שני עשורים נהיה ב-15 מיליון אוכלוסייה, 15 מיליון איש באוכלוסיית מדינת ישראל, אבל גם אוכלוסיית מדינת ישראל מזדקנת. זאת אומרת שאם לפני עשור היינו ב-5% שיעור הקשישים בני 75 פלוס, אז בעוד עשור נהיה כבר ב-8%, ויש עוד מגמות, כמו באמת מגמות טכנולוגיות וכולי. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לתכנן לכל המגמות האלה.
שאול: בשלב השני, הם מיפו את צד ההיצע. כמה רופאות ורופאים אנחנו מסוגלים לייצר - סליחה שאני משתמש במילה הזו, "לייצר", זה נדבק לי מלימודי הכלכלה, ובאיזו מהירות אנחנו מסוגלים לעשות את זה.
רייצ'ל: אז כשאנחנו עושים את ניתוח של רמת הביקושים, אנחנו מגיעים גם לניתוח של רמת ההיצע, ופה, שוב, יש לנו רופאים שיש להם את הצרכים שלהם, יש רופאים שפורשים, יש רופאים שנוסעים לחו"ל, יש רופאים שבוחרים לעבוד במקומות אחרים. אנחנו מכירים את המגמות, ואנחנו… והמטרה היא להבטיח איזשהו שיעור רופאים לאלף נפש, אחיד ומתמשך לאורך זמן. וכאן נשאלת השאלה - איך אנחנו מגיעים לדבר הזה? אז אנחנו מסתכלים על המשפך של זרם הרופאים הנכנס, איזשהו אה… אנחנו מדברים על מקורות המשפך, שהם סטודנטים שלומדים פה בישראל, לרפואה, סטודנטים בוגרי הארץ, סטודנטים בוגרי חו"ל, ועולים חדשים, ואנחנו מסתכלים על שלוש מקורות המשפך האלה, ומנתחים איך אנחנו יכולים להשפיע על כל אחד מהם.
שאול: אני לא רוצה להרחיב כאן יותר מדי על הסיפור של הרופאים העולים. אני רק אגיד שבגדול, בכל שנה עולים לישראל בערך 200 רופאות ורופאים יהודים שבאים לגור ולעבוד כאן, ובמשרד הבריאות מעוניינים להכפיל את המספר הזה פי שלושה. המאמץ הזה נעשה במסגרת פרויקט משותף - גם למשרד הבריאות, גם למשרד הקליטה, וגם לארגון "נפש בנפש", תוך כדי שהם באמת משנים מן היסוד את כל צורת החשיבה ואת כל הנהלים בתחום העלייה והקליטה בכלל, ובתחום העלייה והקליטה של רופאים ורופאות בפרט. אבל אני שם את זה בצד, כי לכולם ברור שזה פתרון נחמד לטווח הקצר, זה בהחלט יעזור, אבל זה לא פתרון תשתיתי רציני לטווח הארוך. לשם כך, מוכרחים לדבר על הסטודנטים לרפואה.
רייצ'ל: אנחנו צריכים להגדיל דרמטית, קודם כל, את הסטודנטים שלומדים פה. ושוב, כדי לעשות את זה, זה דרש באמת שינוי פאזה, שינוי תרבות עבודה, שינוי שיווי משקל, כמו שאומרים בכלכלה, בכל המערכת. כי המערכת הייתה מכווננת למספר סטודנטים שונה לגמרי. עד לפני חמש-שש שנים מספר הסטודנטים בארץ היה 700 סטודנטים. כשהיית מגיע לדיקן ואומר לו - תגיד, מה אתה אומר על להגדיל? הוא היה אומר - תקשיבי, אנחנו לא רוצים לגדול במספר הסטודנטים. אנחנו, המטרה שלנו היא להיות "הרווארד". וב"הרווארד" לומדים בקבוצות קטנות, והבית ספר הוא בית ספר בוטיקי, וככה אנחנו רוצים להכשיר את הרופאים שלנו. והיה דרוש באמת עבודה של לבוא, קודם כל, להראות נתונים ולהסביר את המצב, כדי להבין שיש פה משבר לאומי שאנחנו הולכים אליו, ולייצר התכווננות של כל המערכת לפתור את המשבר הזה. כי בעצם, למה להתאמץ אחרת?
אז זה היה תהליך שנעשה, והיום, קודם כל, מספר הסטודנטים גדל בינתיים מ-800 סטודנטים בשנה, ב-2023 התחילו 1,132 סטודנטים ללמוד, אז כבר נעשתה קפיצה. אבל אנחנו הצבנו יעד כבר ל-1,700 סטודנטים ב-2027. ככל שאנשים מבינים שהדבר הזה נדרש ברמה הלאומית, ונעשית הרבה הרבה עבודה כדי לשקף להם את זה, אז הם ככה משנסים מותניים ונותנים מאמץ רב.
שאול: אוקיי, אז זה לגבי סטודנטים שלומדים רפואה בישראל. מה לגבי הסטודנטים שלומדים בחו"ל?
רייצ'ל: כדי ללמוד בחו"ל, אתה צריך להוריד צ'ק של 400,000 שקל. זה מאוד לא טריוויאלי להרבה מאוד משפחות במדינת ישראל. ובעצם המשמעות, אם מדינת ישראל לא עוזרת להם, המשמעות היא שרק אנשים ממעמד סוציו-אקונומי מסוים יוכל ללמוד בחו"ל. שוב, בבתי ספר מאושרים, כי בבתי ספר מאושרים הלימודים הם הרבה יותר יקרים. ואנחנו לא מאמינים ב… היינו רוצים לראות יותר מוביליות חברתית בעולם של הרפואה. אנחנו גם מאמינים שזה יעשה טוב לרפואה במדינת ישראל, וכדי לעשות את זה אז גיבשנו פתרון שהוא פתרון לא יוצא דופן. זאת אומרת, הוא קיים במדינות אחרות, אבל היה צריך להפוך אותו לישראלי ומותאם לאוכלוסייה פה, וזה הלוואות. אנחנו יוצאים בתוכנית שנקראת "תוכנית אופקים", והתוכנית הזאת אומרת - תתקבל לבית ספר לרפואה, ואנחנו ניתן לך הלוואה שמאפשרת לך ללכת ולעשות את הלימודים האלה בחו"ל. כשהם חוזרים לפה לסטאז' ומוציאים רישיון ישראלי, הם מקבלים ויתור על הריבית באופן מיידי, על הריבית על ההלוואה, כדי לעודד אותם לחזור לכאן.
ואז יש עוד אלמנט לתוכנית הזאת, ופה אנחנו נכנסים בנקודת ההחלטה. זאת אומרת, סטודנטית או סטודנט צעיר שלמדו בחו"ל, היו שש שנים בחו"ל ועכשיו חוזרים הביתה, ואחת ההחלטות שהם צריכים לקבל זה איפה להתיישב. בנקודת ההחלטה הזאת אנחנו רוצים להיכנס ולתת איזושהי אופציה נוספת לסטודנטית או לסטודנט. אתה יכול ללמוד ולעבוד, לעשות התמחות ב"איכילוב" או ב"שיבא" או בכל מקום במרכז, ולשלם את ההלוואה שלך בעצמך. זה יוצא בערך 3,500 שקל בחודש למשך שש-שבע שנים. או שאתה יכול לעבוד בפריפריה או במקצועות נדרשים, ואנחנו כל חודש נשלם את ההלוואה במקומך. וככל שתעבוד בפריפריה העמוקה יותר, אם מבחינת מקצועות או אם מבחינת המקומות שקשה להם להעסיק אנשים, בעומק של הפריפריה, אז אנחנו ניקח חלק יותר גדול מההלוואה על עצמנו. ואנחנו מקווים שהתוכנית הזאת תעשה שני דברים: א', באמת תאפשר ליותר אנשים ללמוד רפואה. ב', תאפשר יותר מוביליות חברתית בתחום הזה. ג', תייצר לנו אפשרות להכניס אנשים למקומות שיותר קשה להכניס בהם אחרת. וגם אולי באמת תגוון את אוכלוסיית הרופאים ותאפשר רפואה יותר טובה מהבחינה הזאת.
שאול: זה פתרון שנהגה אצלכם?
רייצ'ל: יש תוכניות דומות כאלה בחו"ל, זה נקרא המודל הנורבגי.
שאול: נורבגיה נמצאת בצמרת מדינות ה-OECD במספר הרופאים לאלף נפש. אני מזכיר, בישראל המספר עומד על 3.4, הממוצע במדינות ה-OECD הוא 3.7, ובנורבגיה אנחנו מדברים על 5.2! אז אם יש מודל נורבגי שאפשר להביא לפה, בואו נביא אותו.
סבבה הנורבגיים. מי שגייר את זה, מי שאמר תראו, זה מה שעושים שם, זה מה שעושים שם, זה רעיון מעניין, בוא ניקח אותו, בוא נגייר אותו, בוא נעשה ככה, זה יענה לנו על כמו שאמרת, א', ב', ג', ד', ה', זה אצלכם?
רייצ'ל: כן, זה אצלנו, זה לא… מדהים בעיניי. זאת אומרת, אם היית לוקח עכשיו, עושה road trip, מסתובב בכל המערכת ושואל אנשים מה הרעיונות הכי טובים, היית מקבל את כל הרעיונות על השולחן, וגם את הרעיון הזה, במקרה אותו קיבלנו משיחה עם פרופסור רבקה כרמי. הרעיונות קיימים במערכת, אנחנו בנינו אותו מחדש, התעסקנו הרבה בלחקור בדיוק איך המודל הזה צריך לעבוד, כי בסוף אלוהים בפרטים הקטנים. הבנו, דיברנו עם אנשים מנורבגיה, הבנו איך זה בנוי. ושוב, מפה מתחילה עבודה אפורה וקשה של לבנות את המכרז בצורה הכי מדויקת, למצוא את הספקים, מי ייתן את ההלוואה, איך זה יעבוד, איך תיבנה הריבית, אבל כל זה כבר עבודה שאנחנו טובים בה.
[מוזיקת רקע]
שאול: סיפרתי לכם את כל הסיפור הזה על משבר הרופאות והרופאים ומה משרד הבריאות עושה בשביל להתמודד איתו, לא כדי לדבר על מערכת הבריאות בישראל. אני לא יודע אם הפתרונות שמייצרים במשרד הבריאות באמת יפתרו את הבעיה, ואפילו אם כן, זה ייקח עוד זמן. סיפרתי לכם את כל הסיפור הזה כדי להראות שאפשר. אפשר לעשות במגזר הציבורי תכנון לטווח ארוך. זה לא אומר שזה פשוט, או קל, או עובד חלק, אבל זה אפשרי. ונשאלת השאלה, איך? אז מעבר לייחודיות של נושא כוח האדם במערכת הבריאות, יש עוד כמה דברים. הנה הטייק של רייצ'ל ברנר שלם.
רייצ'ל: אני חושבת שלמגזר הציבורי צריך לבוא בגישה טיפה אחרת. הממ… אתה לא תבוא ויציעו לך גלידה בשלושה טעמים ומכונת קפה משובחת. ואפילו, אני אגיד עוד משהו, אף אחד לא ימחא לך כפיים בסוף. אבל בסוף, אם אתה מגיע עם איזשהו רעל בעיניים, מבין את מגבלות הכוח, לוקח על עצמך הרבה מאוד אחריות של לדחוף דברים, למרות שאומרים לך לא, סוגרים דלת, נכנסים מהחלון, סוגרים את החלון, לומדים את ה… הולכים ובודקים לבד את החוק, לומדים את השיטה המשפטית, לומדים את שיטת הרכש, לומדים את התקשי"ר. כשאתה באמת מוכן להשקיע בזה את מה שנדרש, אני חושבת שאפשרי לעשות המון במערכת הציבורית. וזה לא כדי להגיד שלא צריך לפתור את כל הבעיות שדיברת עליהם. צריך לפתור את הבעיות שדיברת עליהם. אבל אפשר לעשות הרבה דברים, ואני חושבת שיש גם… יש גם תגמול לדברים האלה. כי להרגיש שנתנו לאזרחי מדינת ישראל, [צוחקת] סליחה על הציונות, להרגיש שנתנו לאזרחי מדינת ישראל פתרונות שיש אנשים שלא יכולים בלעדיהם, זה באמת סיפוק אדיר, ואנחנו באמת לא צריכים את המחיאות כפיים בסוף.
שאול: כשעמדנו לסיים את הראיון, ריצ'ל סימנה לי שיש לה עוד משהו אחד אחרון שהיא רוצה להגיד.
רייצ'ל: ואני אגיד עוד משהו. אני חושבת שהיה לי, המנהל הראשון שלי בשירות הציבורי, אמר שיש ביטוי כזה שלהצלחות יש הרבה אבות ואמהות, והכישלון יתום. ונהוג לחשוב שהכישלון הוא יתום בגלל שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות בסוף. אבל המציאות היא אחרת. המציאות היא שבשביל להצליח, צריך באמת הרבה מאוד אבות ואמהות. ואני חושבת שזה אחד העקרונות עבודה שאנחנו אימצנו במינהל תכנון אסטרטגי וכלכלי. אנחנו לא בפרונט של זה. זה די הראיון הראשון שלי. אנחנו באמת תמיד דואגים שאנשים אחרים יהיו שם בפרונט, יקבלו את הקרדיט, יראו אותם, ובאמת שמגיע להם, כי אנשים עובדים מאוד מאוד מאוד קשה כדי שהדברים האלה יעבדו. אז נכון, אז אנחנו מביאים את התקציבים ואת הכוח הפוליטי מאחורה, ואנחנו מתכללים ובונים, אבל בסוף באמת צריך הרבה מאוד אנשים כדי שדברים יקרו. ובאמת מגיע להם מלא קרדיט על זה.
[מוזיקת רקע]
שאול: אתם האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". אם תרצו להאזין לשני הפרקים הקודמים בטרילוגיה הזו, אתם מוזמנים. שמנו קישורים בתיאור הפרק, או שפשוט חפשו את פרק מספר 279, עם בן מיוסט - "מי מנהל את המדינה", ואת פרק מספר 285, עם תאיר איפרגן - "למה בכל זאת להיכנס למגזר הציבורי".
מפיקת "חיות כיס" היא ליהיא צדוק. עורכת הסאונד שלנו היא רותם דויטשר. את הסאונד לפרק ערכה חן עוז. במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את אלון אמיצי ואת צליל אברהם, המתמחה שלנו הוא לאל אוחנה. אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント