על חוף הים האדום יושבת אילת, עיר תיירות על סף קריסה כלכלית, ולצדה עיר נוספת, של עשרות אלפי פליטים מהדרום שמצאו את עצמם בעיר נופש. תומר מיכלזון יצא למסע בין שתי ערים, בניסיון להבין איך שורדים, ומה יקרה פה ביום שאחרי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/12/2023.
[הקלטה] ליאם: אנחנו אוהבים להגיד את המילה מפונים, מתפנים, אבל בסוף הם פליטים לכל דבר. ובעיר בשבועות הראשונים היה פה התחלה של משבר הומניטרי.
[מוזיקה]
תומר: היי, אתם ואתן על חיות כיס, אני תומר מיכלסון, ומי ששמעתם עכשיו הוא ליאם חותר קלאס. פגשתי אותו באילת לפני שבועיים. מתחילת המלחמה, ליאם מנהל באילת מאות מתנדבים, מטעם ארגון "לב אחד", המתמחה במתן סיוע אזרחי במצבי חירום. לפני שנתיים בערך, הוא עשה את אותו דבר באוקראינה.
ליאם: כשהתחילה המלחמה חברתי ל"לב אחד", קיבלתי המון המון פניות מאילת. כאילו אמרתי, זו הולכת להיות עיר מקלט, אותו דבר. והגעתי לפה והופתעתי לראות כמה זה דומה. אפילו פה במצבים מסוימים המצב היה יותר גרוע ממה שאני ראיתי בלבוב. קודם כל במובן של פליטות, אתה רואה אנשים שנפלטו מהבית שלהם בעקבות מלחמה.
תומר: וזה אולי יישמע מוזר, מה הקשר בין לבוב באוקראינה לאילת שטופת השמש? אבל בשבועיים הראשונים של המלחמה, כשעשרות אלפים מפונים צבעו על אילת, ואף אחד לא ידע בדיוק מאיפה וכמה מגיעים, ככה זה נראה.
ליאם: משפחות וקהילות שלמות שלא קיבלו עדיין אוכל בצורה מוסדרת מהמלונות, ולקח זמן עד שאנחנו רואים את המצב שיש היום. אז קיבלנו המון פניות על אנשים שאין להם אוכל סדיר, שאין להם מקום לנינה סדיר. מימנו אוטובוסים לקהילות שלמות שהיו צריכות לעבור בין בתי מלון, ואם לא, היו הולכות ברגל מאות אנשים עם ציוד מבית מלון לבית מלון.
תומר: מה שהתחיל בטפטוף לא מבוקר של אנשים שנסו מביתם אל המקום הכי רחוק שיכלו להגיע אליו, הפך בתוך שבועיים שלושה לשיטפון אדיר של כמעט שישים אלף פליטים מכל הארץ. כלומר, אילת פשוט הכפילה את עצמה בתוך שבועות ספורים.
[מוזיקה]
תומר: הגעתי לאילת באמצע נובמבר, חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה, ועכשיו הכל נראה קצת אחרת, רגוע יותר. מספר המפונים ירד כבר לאזור ה-30 אלף, והוא ממשיך לרדת ככל שהמפונים, או הפליטים כמו שליאם קורא להם, חוזרים לביתם. וגם תושבי אילת עייפים מאוד מהמבצע הזה, וחוששים מהמצב שהעיר תגיע אליו ביום שאחרי.
אלי לנקרי: אילת משלמת את המחיר הכלכלי הכבד ביותר במדינה, להוציא את הרשויות שסביב העוטף.
תומר: זה ראש עיריית אילת, אלי לנקרי.
אלי: כי אין תיירות, כי מי שנמצא כאן לא מוציא. האנשים האלה לא באו לנפוש, לא באו לבלות. הם באו עם טראומה מאוד קשה. הם באו במצוקה מאוד קשה. הם לא נופשים, הם לא באו לצאת, הם לא צורכים.
תומר: לפי הנתונים שלנקרי הציג לפני שבוע בוועדת הכספים בכנסת, כבר היום באילת יש 14% אבטלה, לעומת 3.4% לפני המלחמה. גם העסקים באילת קרסו בצורה קשה. הרבה יותר מהירידה שהורגשה בכל הארץ.
אלי: הכלכלה שלנו זה כלכלה של תנועה. אתה בא להתארח כאן, לנפוש כאן, שלושה ימים, ארבעה ימים, שבוע. אתה צורך הכל, אתה הולך למסעדות, אתה הולך לבלות, אתה הולך לאטרקציות, ואתה הולך לקניות, ואתה מוציא. ואז מחליפים אותך, ובאים קבוצה אחרת. התנועה הזאת מייצרת את הכלכלה כאן.
תומר: ואת חוסר התנועה הזו מזהה היטב איציק, נהג המונית שאוסף אותי עם משדה התעופה רמון, השומם. הוא הגיע לאילת מחולון לפני ארבע שנים, אחרי שפרש לגמלאות, ועשה מסע בכל הארץ עם אשתו בקרוואן. אחרי כמה זמן הם החליטו להשתקע בעיר, והוא הפך לנהג מונית.
איציק: באילת יש שתי אפשרויות, או נהג מונית או חדרנית. אז בחרתי באפשרות השניה [צוחק].
תומר: ולפי איציק, מצב כזה גרוע בעיר, שאין תיירים בכלל, ועסקים ריקים מהאדם, הוא לא ראה עד היום.
איציק: מאז המלחמה, העיר נמצאת בתרדמה, אין לה כלום, אין עבודה, אין שום דבר. שדה התעופה לא מתפקד לחלוטין. יש ארבע, חמש טיסות ביום, ממה שהיה פעם, 14, 15. והמפונים אין להם כסף בעצם. הם יושבים בבתי המלון, עדיין המדינה הנחמדה שלנו לא נתנה להם אגורה. אז אין להם גם כסף. אז הם הולכים, הם יושבים כל היום בלובי, ובערב הם מתחילים ללכת בטיילת, כמו זומבים. הולכים, חוזרים בשביל להתעייף קצת, שיוכלו ללכת לישון. זה מה שיש לנו.
[מוזיקה]
תומר: ובאמת, כשאתה מסתובב על טיילת באילת, במהלך היום או בערב, יש מעט מאוד תנועה או אנשים. רוב העסקים באילת ריקים או סגורים כעת, והעיר נראית עייפה ונטושה. למרות שבתי המלון מתפקעים מאלפי מפונים.
אז השבוע בחיות כיס בין שתי ערים. אחת עיר של פליטים שרק רוצים לחזור הביתה, ואחת שלא יודעת מתי ואיך תחזור לעצמה. איך מקימים עיר של עשרות אלפי פליטים בתוך שבועות ספורים, איך נראים הפערים והמתחים בין המפונים עצמם, ומה יכול להציל את אילת ביום שאחרי?
את גל הפליטים האדיר שצפוי להגיע לכיוונם התחילו להרגיש באילת כבר בשעות הצהריים של 7 באוקטובר, כשעוד כולם ניסינו להבין מה קורה בעוטף, במסיבה ברעים, ובחדשות דיווחו רק על עשרות נרצחים, ומספר לא ידוע של חטופים.
אלי: במוצאי שבת אני כבר מנחה כאן להקים מטה סיוע מיוחד, עם מוקד מיוחד. איישנו אותו 24/7, והגיעו באמת אלפי פניות.
תומר: זה שוב ראש עיריית אילת, אלי לנקרי. ואת הימים הראשונים למלחמה הוא מתאר כהתגייסות מטורפת של כל תושבי אילת לתרום, לארח בביתם, ולעשות כל מה שאפשר כדי לקלוט את הגל הגדול של המפונים. אחד האילתים שהתגייסו בכל הכוח הוא כפיר ברלב.
כפיר: בשבת בבוקר אני מתעורר מטלפון מחברים שהם מפקדי יחידת לוט"ר אילת, שהם בשש וחצי הראשונים שכבר קיבלו טלפון להגיד לי כפיר, יה, אחי אוהבים אותך, אנחנו עולים. ואז אתה מתחיל לראות את כל הבלגן.
תומר: כפיר בן 26 עזב את אילת כמו רוב הצעירים בה לפני כמה שנים כדי ללמוד משפטים במרכז. ובאותו סופ"ש הוא בדיוק בא לבקר את ההורים אחרי תקופה ארוכה שלא היה אצלם. מאז הוא נשאר שם.
כפיר: סופ"ש של שישי באוקטובר הגעתי כמה ימים קודם לאילת להגיד שלום להורים, ומפה לצאת למסיבה.
תומר: איזה מסיבה, של נובה?
כפיר: כן, של נובה. החברים עלו למסיבה, אמא שלי התעקשה שאני אשאר לקידוש. אז במקרה הייתי פה.
תומר: אז אמא שלך הצילה אותך?
כפיר: לגמרי. אה, קאובה.
תומר: בזמן שהוא לא יודע מה קורה עם חברים שלו בנובה וראה את חבריו יוצאים להילחם בדרום, הוא הבין שהוא צריך לעשות משהו עם עצמו. והדבר הזה יהיה לגייס את כל מי שהוא מכיר באילת להתנדב ולעזור למפונים שמגיעים. וכפיר, הוא מכיר הרבה אנשים.
כפיר: ואז התחלנו לקבל הודעות שמתחילים להגיע לאילת כבר ביום שבת בערב מפונים. אז עשיתי מטשינג [matching] בין המלא משפחות שירדו לפה, שלא היה להם איפה לישון, לבין מארחים. אין כמעט בית, בית אב באילת, שלא היה אצלו מפונה/מתפנה.
תומר: והדבר הזה, שפתאום אילת מגויסת לגמרי למלחמה, הוא די נדיר.
כפיר: בתור אילתי, לא משנה מה, גם בקורונה, גם כשיש מלחמה, אילת הייתה אי של תיירות. יש מלחמה, באילת אנחנו בים. לא משנה מה קורה, אילת תמיד מנותקת. זו הפעם הראשונה בעצם, שאילת התחברה למלחמה.
תומר: האמת שזה נכון, בפעם האחרונה שהייתי באילת, בתקופת מלחמה, זה היה בלבנון השנייה, ב-2006. בדיוק השתחררתי מהצבא ועבדתי באחד המלונות בעבודה מועדפת. אני ממש זוכר את הדיווחים על הירי הכבד לצפון, ואיך הם הרגישו כל כך לא קשורים, ואיך אילת כל כך מנותקת מהכל. אבל זה היה אז. היום זה שונה לגמרי.
כפיר: בשבועיים הראשונים, שלושה שבועות הראשונים בעצם, כל אילתי מבוגר, ילד, קשיש, בעלי עסקים, כולם פשוט נרתמו בצורה שלא נורמלית. תמיד הייתי אומר שאני מתבייש להיות אילתי, כאילו הפריפריאלי הזה, בגלל זה עזבתי גם לפני חמש שנים. פעם ראשונה שאני אומר, אני כל כך גאה להיות אילתי, כי כולם פשוט יצאו מהבתים.
[מוזיקה]
תומר: כפיר הראה לי את אחת מקבוצות הוואטסאפ, שהוא פתח בימים הראשונים. הוא הראה לי את ההודעות משמונה, תשעה, עשרה באוקטובר. בקשות נואשות לאוכל, מטרנה, מקום לישון, כיסאות גלגלים, עזרה נפשית מיידית לאנשים שחוו זוועות קשות, והגיעו חסרי כל לעיר.
כפיר: כבר משבת בצהריים, מתפנים בכמויות. כי כל החבר'ה משדרות וכאלו שהתחילו לפרוץ להם לבתים, דבר ראשון, תפסו את האוטו, ונסעו דרומה.
תומר: מהר מאוד גם במלונות הרגישו את הלחץ. בשבת בבוקר, כשעומר ארמוזה, שמנהל את ה"אברהם הוסטל", הבין מה קורה, הוא זינק למלון מביתו שנמצא 20 דקות מאילת, בבאר אורה, רק כדי לראות שהמצב בשליטה.
עומר: מהר מאוד התחילו להגיע ככה כל מיני דיווחים והיו פה גם תיירים וכל מיני כאלה, בעצם תיירים מחו"ל, שהיה צריך לתווך להם רגע מה קורה. אני זוכר את עצמי אומר להם שבעצם שמה שקורה עכשיו, כאילו, באמת לא קרה, בטח לא בישראל המודרנית. אבל תוך שעתיים, שלוש, נחזור לשליטה, ודברים הולכים ונהיים ארוכים, ולא קורה ולא קורה. גם מתחיל גל מאוד גדול של אנשים שמגיעים מסיני, שבעצם שומעים בבוקר מה קורה, ומיד מחליטים לצאת מסיני, ומתחילים להגיע גם לפה.
תומר: לאט לאט המצב בלובי של "אברהם הוסטל" התחיל להיות כאוטי. המלון נטמע במפונים שמגיעים, וגם התיירים שהיו אמורים לעשות צ'ק אאוט [check out] באותו יום, ביקשו להישאר. ומי שהגיע להוסטל נראה כמי שברח וחיפש עיר מקלט.
עומר: אז בשבוע הראשון זה ממש דרמטי, כאילו אנשים מגיעים, ואתה רואה אנשים באמת על הקצה, ואנשים שמגיעים לפה ומתפרקים בבכי, ושיש להם רגע את המקום, רגע שהם הצליחו להגיע.
תומר: אחרי כמה ימים שהמלון היתמלא מהקצה לקצה, עומר הבין שהבעיה העיקרית של המפונים היא לא רק מקום לשים בו את הראש, או עזרה נפשית אחרי מה שראו, אלא משהו הרבה יותר בסיסי.
עומר: ביום רביעי בערב אני בעצם מגלה שיש פה משפחות רעבות. אנשים שאין להם כסף לאוכל, שממש ככה. כאילו אנחנו סיפקנו ארוחת בוקר, כל מי שהיה פה נתנו כולם, אבל אנשים שאין להם שקל, מה שנקרא, ומעבר לזה שמיד כמובן התארגנו ונתנו, הבנתי שאני חייב לעזור לאנשים שנמצאים פה. אנחנו חייבים להתארגן על זה בצורה משמעותית יותר, כי מה שקרה זה שהתחיל להיווצר פער בין מקומות שהיו בהם קהילות מסודרות שידעו… בין מקומות כמו שלנו שפשוט הגיעו משפחות שפשוט ברחו, פליטים מה שנקרא ממש, וכל אחד לעצמו.
תומר: מה שעומר מתכוון פה הוא שבעוד שקיבוצים או יישובים בעוטף, שגם בשגרה יש להם קהילה תומכת ומסודרת, שיודעת להתנהל כקבוצה, מפונים או מתפנים מיישובים עירוניים כמו שדרות, אופקים, או קריית שמונה, התקשו מאוד בשבועות הראשונים. הם הגיעו לאילת בחוסר ודאות מוחלט, והרבה מהם נפלו בין הכיסאות. אף אחד, לא במשרדי הממשלה, פיקוד העורף, או בעירייה, לא ידע להגיד בדיוק כמה מפונים ומתפנים יש בעיר ומאיפה, ובאיזה מצב הם. אז מילת מפתח שהפכה למצרך מבוקש מאוד בשבועות הראשונים, הייתה מיפוי. הצורך למפות, כמה יש ומאיפה? זאת הייתה המשימה העיקרית. ואף גורם מרכזי אחד לא לקח עליה אחריות.
ליאם: אני לא אומר שלא צריך למפות, אבל המשבר היה כל כך גדול שכשיש אנשים רעבים, אני לא אגיד ל-400 מתנדבים, לבוא עם דף ולרשום, אחד אחד. בטח שבכזה כאוס, עד היום לא יצליחו למפות.
תומר: זה שוב ליאם מ"לב אחד" שפגשנו מקודם. ולפעמים המיפוי הזה היה קריטי, רק כדי להיות במעקב, אחרי המקרים הבריאותיים והנפשיים הקשים שהיו פה.
ליאם: נהיה לך הודעות של אנשים שאמרו לי, מתקשרים אליי חבר שאנשים ישנים אצלו, אחי, ניסו להתאבד לי פה בבית. כי לא היה מי שעשה את הפולו-אפ [follow up] עליהם. ביום השלישי למלחמה היה כמעט קריסה במחלקת יולדות ביוספטל, כי אף אחד לא עקב על כמות נשים בהריון שנכנסו לפה. מה שהלך פה בשבוע הראשון, ואני פשוט אראה לך מהודעות. אם אתה רוצה במסודר, היה פה קריסה טוטאלית.
תומר: גם הפליטים שהצליחו להתמקם בצורה סבירה, מגיעים מטראומות קשות וזקוקים לעזרה נפשית עכשיו. כפיר למשל לא ישכח רגע אחד במלון קיסר, בשבת בערב של 7 באוקטובר, כשחיכה לאוטובוס המפונים הראשון.
כפיר: אתה רואה בעיניים שלהם, פשוט רואה בעיניים מי היה שם ומי לא היה שם. אחד אחד, הם מזועזעים, הם לא איתנו. הם לא מחוברים לשטח, כאילו לתפיסת מרחב, הם לא באמת נוכחים.
[מוזיקה]
תומר: וזה המשיך ככה כל לילה בימים הראשונים של המלחמה. כל לילה עוד אוטובוסים הגיעו, וכולם פגשו את כפיר, והמתנדבים שניסו לארגן להם חדרים עם ציוד ראשוני בכל מלון, הכל מתרומות של תושבי אילת.
כפיר: אני יושב שם בערך ב-12 בלילה זה היה, זה היה בלילה השלישי, וכל המלון אני קולט את כולם באותו רגע פשוט מתפרקים, מתחילים לבכות, מבוגרים, ילדים, כולם פשוט מתפרקים, הם מסתכלים ימינה שמאלה, ואין איש מקצוע כאילו שנוכח, ואני מתחרפן. מתקשר לבחור, אומר לו ליאור, המצב פה לא טוב.
תומר: ליאור זה ליאור לבקוביץ', עובד סוציאלי ומחזיק תיק הרווחה באילת.
כפיר: הוא עזב הכל, ב-12 בלילה התעורר אירגן צוות של פסיכולוגים פסיכיאטריים, כל הצוות מהרווחה, ירדו לשם, אל המלון, ומאז באותו… במקרה הזה, באמת שלחו שיהיה נציג מטעם הרווחה. בהתחלה פשוט לא היה מספיק עיניים בשטח.
תומר: לא היו מספיק עיניים בשטח. שוב ושוב אנחנו שומעים על ההגעה המאוחרת של חלק ממשרדי הממשלה, והגורמים הרשמיים לעיר. משרד ממשלתי שהגיע יחסית מהר, שבוע אחרי תחילת המלחמה, היה משרד הרווחה ומשרד הבריאות, עם צוותי בריאות הנפש ומתנדבים. אחריו גם הגיעו משרד הפנים, ביטוח לאומי, רשות המסים, כולם פתחו עמדות במלונות בעיר וניסו לעזור.
סוזן: תוך כמה ימים מתחילים להבין שאנשים מפונים למלונות, ומתחילים להבין שבאילת הופך להיות אירוע שיש בו… יש תחילה, תחילה, ממש ניצנים של נהירה. אמרו שצריך שגורם מטעם המשרד יבוא ובעצם יסייע למחלקת הרווחה כאן, באילת, להתמודד עם האירוע.
תומר: זאת סוזנדה סוקי, מנהלת אגף בכיר של טיפול באוכלוסיות קצה במשרד הרווחה. שבוע אחרי תחילת המלחמה היא כבר הגיעה לאילת עם צוות גדול של כ-50 עובדים סוציאליים, כדי לטפל באנשים שהגיעו לשם. והיא נמצאת שם מאז כבר חודש וחצי.
סוזן: בימים הראשונים, כשאנחנו פתחנו את העמדות, אז הם שאלו, אתם נותנים מענה רק למפונים? אז היינו צריכים ממש לכתוב, עמדת חוסן כאן ונותנת מענים לכל באי המלון. אנחנו לא עושים שום הבחנה. כל מי שצריך אותנו, אנחנו כאן ונתנו באמת מענה לכולם. אני חושבת שמצבי דחק באופן כללי הם מעוררים הרבה מאוד סוגיות. למשל שבהתחלה תושבי שדרות לא היו מפונים באופן רשמי על ידי מדינת ישראל, ואז היו טענות של למה הקיבוצים כן ואנחנו לא.
תומר: בשלב הראשון סוזן והצוותים של משרד הרווחה פשוט ענו על בקשות וצרכים מיידיים, בלי יותר מדי שאלות או בדיקות. והדבר העיקרי שהיה צריך לעשות הוא לתת מענה מהיר ומיידי לטיפול בטראומה ולתווך את המקרים הקשים לצוותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ויוזמות התנדבות שהחלו להגיע. ולפעמים המצבים הקשים האלו הגיעו בתוך המולה גדולה, ליד הבריכה או בלובי הרועש והצבעוני של המלון שבו נפגשנו.
סוזן: ב-24 שעות הראשונות הסתובבתי הרבה בתוך בתי המלון וניסיתי להבין מה קורה פה. ניסיתי להבין את האירוע. והיה איזשהו רגע שראיתי בחורה צעירה בת 15 אולי, שהגיעה לעמדה שלנו, כלה רועדת, כל הגוף שלה רועד, וזה היה נראה שהיא באמצעי התקף חרדה והיא מבקשת שנספק לה כדור הרגעה, פסיכיאטרי בעצם, שהיא אותו היא מקבלת במרשם. ובית המלון המה באנשים, זה היה הומה, המון המון ככה רעש והמולה וילדים קטנים שמתרוצצים. והיא לבשה בגד ים, כלומר היא הגיעה בדיוק מהבריכה והיה מין משהו סוריאליסטי כזה, קצת הזוי בסיטואציה. ואז הבנתי שאנשים הגיעו לפה בעצם באיזשהו ניסיון לקבל קצת שפיות ולקיים איזשהו אורח חיים אולי באיזשהו אופן נורמטיבי, אבל שהטראומה היא כל כך מכה קשות, שהאווירה הכללית באיזשהו בית מלון יוקרתי סביב הבריכה לא יכולה באמת למסך את הדבר הזה.
[מוזיקה]
תומר: ומה שסוזן מתארת חוזר על עצמו בכל פינה ובכל מקום שאתה הולך בו בעיר. התפאורה הצבעונית והנוצצת של המלונות באילת מלאה באנשים רצוצים, עייפים, שחוו טראומה קשה, ולא יודעים מה לעשות עם עצמם, עם הילדים שמסתובבים בכל הבלגן הגדול הזה. אנשים שלא יודעים מתי יחזרו הביתה, לאן יחזרו, ומה יוליד יום, איזה פיצועים יקבלו מבכלל, והמצב הזה מייצר לא מעט לחץ בתוך קהילות המפונים והמתפנים שמגיעים מכל שכבות האוכלוסייה.
סוזן: והיו גם מקומות שהיינו צריכים להתערב במשברים בין בני זוג, וגם מצבים של דחק ומצבי טראומה יכולים להציף עוד ועוד בעיות. זה לא היה רק מצב טראומטי של חרדה סביב אירוע מלחמתי משברי, אלא יש לזה הרבה מאוד השלכות. יש אוכלוסיות מסוימות שיכולנו לראות אצלם, גם חוסר בתפקוד ההורי, וגם הזנחה הורית בעצם, ילדים שהתרוצצו כאן בתוך בית המלון, בלי שום השגחה, עם הזנחה מאוד מאוד קשה פיזית. אוכלוסיות רווחה קלאסיות, שהיינו צריכים לעשות התערבויות מול עובדי הרווחה המקומיים שמכירים אותם.
תומר: שאלתי את סוזן מה היה אפשר לעשות אחרת? איך המדינה הייתה צריכה לפעול כבר בשבועות הראשונים? גם היא חזרה לעניין התכלול והמיפוי שלא היה קיים, שכפיר וליאם חוו על בשרם.
סוזן: אם הנושא הזה של הפינוי היה יותר מסודר למלונות, למשל, לפי חלוקה קהילתית, נניח. אם היה לי ריכוז של אנשי שדרות, למשל, בשלושה ארבעה מלונות, ואני יודעת שזה רק אנשי שדרות, אז אני חושבת שזה היה מאוד מאוד מקל על כולנו בפיתוח המענים. תכלס, עד היום, אף אחד לא מחזיק במסד נתונים מפורט של גילאים, פילוח וכו'.
תומר: תוך כדי שדיברתי עם סוזן בלובי של מלון קלאב הוטל, שהיה מלא במפונים מהצפון והדרום, קפצו עלינו שתי ילדות שראו את המיקרופון של "חיות כיס" ורצו גם הן לדבר. הן אחזו במגש סושי קטן ביד ולבשו פיג'מות, כשברקע אורחים רבים מסתובבים עם הכלבים שלהם, שבשעת מלחמה הורשו להיכנס למלון.
תומר: שלום, היי.
ילדה: אני יכולה להתראיין?
תומר: את יכולה להתראיין, מאיפה את?
ילדה: אני מגבול הצפון.
תומר: מה, מאיפה הגבול הצפון?
ילדה: ביערה.
תומר: ביערה?
ילדה: כן, ביערה.
תומר: ממש על הגבול, לא?
ילדה: כן.
תומר: וגם את?
ילדה ב: לא, אני משדרות.
תומר: אה, משדרות, והכרתם פה?
ילדה: מאז כן, ממש.
תומר: אז והכרתם פה?
ילדות: כן.
תומר: אה, וואו, ממש נהייתן חברות. איך קוראים לכן?
ילדה: תודאל ושילת.
תומר: שילת ותודאל.
ילדה: כן.
תומר: אז מהצפון, כמה זמן אתן פה?
ילדה: אנחנו חודש וכמה ימים, וכאילו, באילת יותר מחודש, חודש וחצי יותר, אני לא יודעת כבר כמה, לא סופרת.
תומר: יש לך סושי ביד, שזה נראה לי כיף.
ילדה: כן!
תומר: ומה, נחמד לכם פה? אתן מתגעגעות הביתה?
ילדה: אני כאילו, יש לי פה בית ספר, להם אין.
תומר: רגע, את מאשקלון? את אולי תכף הולכת.
ילדה: לא, ראש העיר לא דאג לנו.
תומר: ובאמירה הקטנה הזו של שילת, ש"ראש העיר לא דאג לנו", טמון הרבה מאוד מהמתח שקיים באילת בחודש האחרון. הפערים בין המפונים מאזורים שונים. בין אלו שנמצאים בטווח של עד 7 ק"מ מהגבול, ופונו מהעיר בהחלטה של הצבא, ולכן זכאים למימון מלא על שהותם במלון, וגם למענק התארגנות. לבין אלו שהתפנו על דעת עצמם, או בעזרת תרומות, או שזכו להתרעננות לתקופה קצרה בלבד. פערים בין איכות והיקף התרומות שמגיעות לתושבים ממקומות שונים, והמקום שהפער הזה מתבטא במיוחד, הוא אצל הילדים במערכת החינוך. כשרשויות כמו שדרות, חבל אשכול, או קריית שמונה, הצליחו לדאוג למסגרות חינוך זמניות באילת, ובמקומות אחרים, בעוד שברשויות כמו אשקלון, הלימודים מתקיימים בזום בלבד. גם חודש ושבוע אחרי תחילת המלחמה.
בסך הכל קלטה אילת כ-15 אלף תלמידים חדשים, שזה יותר מכל התלמידים שיש במערכת החינוך באילת. הם לומדים בשלושה בתי ספר זמניים שהוקמו בעיר, כשבמערכת החינוך של אילת משולבים עוד מאות תלמידים נוספים.
כשאני מגיע לבית הספר של שדרות בצהריים, זה נשמע ומרגיש כמו בית ספר רגיל. עשרות הורים צובאים על השער ומחכים לילדים שלהם בבית הספר הזמני שהוקם.
דינה: פה מגיעים כל בתי הספר הממלכתיים. אנחנו עשינו פה מסגרת, שבעצם לומדים פה גם הדתיים, גם החילוניים, ויש כיתות לממ"ד, לממלכתי דתי, ויש כיתות לממלכתי. אבל כולנו באותו מרחב.
תומר: זו דינה חורי. במקור מנהלת בית הספר למדעים בשדרות, וכיום, בגלגולה האילתי החדש, היא מנהלת את המרכז החינוכי היסודי המשותף של שדרות.
אפרת: יש פה באילת חמש מערכות חינוך, חוץ ממערכת החינוך של אילת. צריך לחשוב על זה רגע. הולכים לפתוח פה מסגרת חינוך מיוחד על-אזורית, שפעם ראשונה שבעל-אזורי יושבים קריית שמונה ושדרות באותו על-אזורי. זה מטורף מה שהולך פה.
תומר: וזאת השותפה שלה בניהול המרכז, אפרת ליאון, במקור מנהלת מרכז מחוננים בשדרות. שתיהן בכוחות די מוגבלים, ועם המון עזרה של עיירת אילת, תרומות, מורות חיילות ומשרד החינוך, מצליחות להפעיל פה מסגרת של חמישה ימים בשבוע, מתשע עד אחת, שנותנת לילדים שסגורים כבר יותר מחודש עם ההורים באותו חדר במלון, קצת סדר יום. באיזה מצב את פוגשת אותם?
דינה: יש ילדים שבאמת בסדר. שבאמת בסדר. היום הייתה אזעקה של אש, שבמקרה, עכשיו זה לא נשמע כמו אזעקה פה, הייתה אזעקה של תקלה. וזמן ההרגעה שהיינו צריכים לעשות, אחרי אזעקת אש, היא לא נשמעת כמו אזעקה.
אפרת: לא, זה מערכת כריזה כזאת.
דינה: זה מערכת כריזה שאומרת כלום.
תומר: מקרה פעם.
דינה: מקרי טעות, זה זמן, זה זמן ספיגה של עוד 20-25 דקות, רק כדי לחזור ללמד את אותם ילדים. כי החוויה, הכל, הפתיל נורא קצר. יש פה המון ילדים שמטופלים בחוסן, יש פה המון ילדים שצריכים להיות מטופלים, יש פה הורים שמטופלים. אז המורכבות היא מאוד גדולה, וגם בסוף סיר הלחץ הזה מייצר דברים אחרים.
תומר: ואת ההורים וסיר הלחץ הזה אני פוגש גם כשאני מגיע למלון בערב. זה לא רק שלא קל לחיות משפחה אחת בחדר מלון במשך חודש וחצי, אלא שגם חוסר הוודאות הכלכלית מקשה עליהם במיוחד.
סיגל: תחשב שאנחנו פה משפחה עם ארבע ילדים, אני לא היחידה. כולנו, הכסף שיוצא זה כסף של הבית. תחשב שאני בעלת עסק, ויש לי גם ספקים על הראש, והוצאות. תחשב, לבד. תנהל את זה בראש שלך לבד.
תומר: זאת סיגל גולן, ממושב ישע, בעוטף עזה, שנמצאת פה כבר חודש וחצי עם ארבעת ילדיה ובעלה. אני פוגש אותה אחרי ארוחת הערב במה שמסתמן כמקום המפגש המרכזי של המלון, הפינה של מכונות הכביסה ליד הבריכה. בין תוספת מרכך לסחיטה נוספת, סיגל, שמנהלת חנויות לבישום וטיפוח באזור הדרום, מספרת על הדאגות הכלכליות שמעסיקות אותה בימים אלה.
סיגל: רק עכשיו יצא המתווה בעשרים לחודש, שהוא עוד לא ממש, הוא מקרטע. ואני מפונה מהעוטף, אבל אני לא זכאית לתנאים של מפונה.
תומר: למה?
סיגל: כי העסק שלי לא נמצא בעוטף. הוא נמצא בנתיבות. אבל אני מפונה, אני מפעילה את העסק. כאילו, העסק לא יכול לפעול מעצמו, נכון? הדלת לא תיפתח מעצמה ותגיד ללקוחות, שלום אדוני, מה אתה צריך? או הבוסים יקפוץ ללקוח ויגיד לו, את זה אתה רוצה? הוא מפעיל את הקופה לבד.
[מוזיקה]
תומר: נעשה רגע סדר. סיגל היא מפונה מהעוטף, כי היישוב שלה, ישע, פונה בהוראת הצבא ונמצא בטווח של 7 ק"מ מהגבול. זה אומר שהיא זכאית למימון של השירות במלון ולמענק התארגנות למשפחה בסך 5,000 שקלים, אבל העסק שלה לא נחשב לעסק של מפונה, כי הוא נמצא בנתיבות וקריית גת. הוא נכנס במתווה הפיצויים שאושר חודש לאחר תחילת המלחמה לעסקים בערים מטווח של 40 ק"מ מהגבול. אבל גם המתווה הזה, ולמרות שהגישה את הבקשה מיד, היא עדיין לא קיבלה את הכסף עד כתיבת שורות אלה. והיא בעיקר כועסת שהיא צריכה לדאוג כל יום לפיצויים, שיגיעו או לא יגיעו, בזמן שאין לה הכנסות בכלל.
סיגל: לפי המתווה של עד 40 ק"מ, שהוא עדיין גם מקרטע. היום הגשתי, וזה עוד לא שם. זה כאילו עוד לא ממש, כי יש הרבה תקלות וכאלה. ואתה אומר לעצמך, למה? למה לא מההתחלה? אני מכירה כאלה שאפילו לא היה להם כסף לקנות כלום. תוסיף להם את החנק.
תומר: שהם פה בלי הכנסה.
סיגל: נכון, בלי הכנסה. ומה זה 5,000 שקלים למשפחה? מה אתה כבר עושה עם זה?
תומר: ולסיגל שכועסת מאוד על חוסר הבהירות במתווה הפיצויים והשבועות הארוכים שלקחו עד שיצאו לפועל, יש גם הצעה אופרטיבית. קודם כל תיתנו, אחר כך תבדקו.
סיגל: אני כן אומרת שהדבר הזה לא יכול היה לקרות מהרגע הראשון, אולי לא מהשנייה הראשונה. אבל יאללה, עבר חודש, תפסו על עצמכם 120 חברי כנסת. קודם כל תיתנו, אחר כך תתחשבנו. תאמין לי, המדינה יודעת לקחת בחזרה את כל מה שהיא צריכה. היא תעקל לך בשנייה אחת את החשבון. בוא, בסדר? זה לא… אתה לא תישאר עם הכסף שלהם, אפילו לא רגע אחד. כאילו, זה לא אני, אבל יש אנשים שבאמת לא יוכלו אפילו להרים את הראש.
תומר: ומה שסיגל אומרת מתכתב באופן ישיר עם מה שכתב מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, בדו"ח אחרי מלחמת לבנון השנייה: "בעיתות מלחמה, כמו בזמן משברים חמורים, ראוי כי הגופים הממלכתיים המובילים ינקטו גישה מרחיבה של נטילת אחריות ולא גישה מצמצמת. כי לגישה המצמצמת הזאת יש השלכות מעשיות על האפשרות להשתקם".
סיגל: אני אומרת שקודם כל תנו לאנשים לשחרר את הנפש שלהם. אחרי זה ההתעסקות בכסף. כי בסוף, למה הביאו אותנו לכאן? סתם? הביאו אותנו לכאן כי פה שקט. אז תן להתעסק בשקט. אי אפשר לקום בבוקר ולהתחיל לחשוב איך אני סוגרת את היום. אז זה אומר שאתה לא מטפל בנפש.
[מוזיקה]
תומר: קצת אחרי השיחה עם סיגל במכונות הכביסה אני יוצא לסיבוב בטיילת. אני רואה שם הרבה בני נוער מסתובבים חסרי מעש או כיוון, יושבים ומעשנים ומעבירים את הזמן. כמו שהרבה בני נוער עושים כשהם בחופשה באילת. רק שהם לא בחופשה. והם נמצאים בעיר כבר יותר מחודש וחצי בחדר אחד עם ההורים שלהם.
סיגל: תחשוב שכל אחד בחדר, תחשוב משפחה, משפחה זה בית. אתה רואה את הילדים? אתה חושב שכל משפחה היא מפוצלת. פתאום אין… אתה רוצה לריב עם הילדים, אין לך… אתה לא יודע על מה לריב איתם [צוחקת]. על מה אני אריב? אני לא יודעת מה הסיטואציה.
תומר: זאת שוב סיגל גולן. הם נחמד להם?
סיגל: כן, הם יוצאים הרבה. הגדולים די משועממים, כן. אני יודעת שהחבר'ה הם… אין להם מה לעשות, הגדולים. הם משועממים. וזה הגיוני. החיים שלהם השתנו, התהפכו. כמו שלנו זה התהפך. גם אני משועממת. פגשתי אותך והתראיינתי [צוחקת].
תומר: לפי פרסום של ליאור דטל בדה-מרקר [the marker], במערכת החינוך מעריכים כי רק מחצית מתלמידי המפונים מגיעים לבתי ספר הזמניים. בגילאי התיכון כ-80% מהתלמידים לא מגיעים ללימודים וחלק כבר נשרו. ובאילת, אולי בגלל שמלכתחילה היא עיר נופש, זה בולט מאוד. והשילוב הזה בין טראומה וחיים שהתהפכו, העדר מסגרת חינוכית ותחושת תקיעות והתנוונות יכול להוביל מהר מאוד למקומות מסוכנים כמו אלימות ופגיעות מיניות. ליאם והמתנדבים שלו כבר הבינו שיש פה בעיה.
ליאם: אחד המתנדבים שלנו ממש היה עם הלם מהיום הראשון, הסיור הלילה הראשון שלהם פה בעיר, ורואים מאות נערים, סמים אלכוהול, קטינות עם בגירים, בין אם זה בלובי של בתי המלון, ובין אם זה בטיילת באזורים פשוט החשוכים יותר.
תומר: כדי לטפל בנושא, עמותות ותנועות נוער החלו לפעול בעיר ולייצר פעילות מתאימה. וגם עיריית אילת הקימה מתחם לנוער במרכז הטיילת. אבל לא כולם שם, לפי כפיר.
כפיר: אז למשל האוהל חינוך הזה, מדהים, נותן מענה, אבל הוא מקום מואר שיש שם מלא צילומים, פעילויות. החבר'ה שצריכים את העזרה, זה החבר'ה שאנחנו פוגשים בשתיים בלילה, מסתובבים בטיילת, אתם כבר רואה סמים, אלימות, אתה רואה ילדות בנות שש עשרה יושבות עם חבר'ה בני שלושים, אתה רואה דברים שלא כיף לראות.
תומר: חוץ מאוהל הנוער שמואר בפרוג'קטורים חזקים מדי, רוב העסקים בטיילת ריקים מאדם, ולא רק בגלל שרוחות החורף מתחילות לנשב. בדרך כלל בתקופה הזו של השנה, אמורים להתקיים בעיר כנסים גדולים של לשכת עורכי הדין, פסטיבל הג'אז, ועוד אירועים יזומים שמחזיקים עיר נופש בחורף. אבל עכשיו הכל מבוטל. עכשיו אילת מלאה, אבל לא בתיירים. אחד המקומות היחידים שפתוחים על טיילת, חוץ מארומה ומקדונלדס, הוא המייקס פלייס, בר ותיק שמקבץ אליו תיירים כבר שנים. וגם הוא מתקשה לשרוד.
ג'ון [באנגלית]: בחודש האחרון ירדנו מבחינה עסקית אני חייב להיות כן.
תומר: זה ג'ון מארק, המנהל של המקום כבר שבע שנים, דרום אפריקאי במקור. ולמרות שהמייקס פלייס חצי מלא ברביעי בערב, הוא מודה שהעסקים די חלשים בחודש האחרון.
ג'ון [באנגלית]: אבל דבר אחד שהיה די רלוונטי, זה שאנחנו בר ומסעדה אמריקאי וזה מזל ששמר עלינו, מהבחינה הזאת שמתחילת המלחמה החלטנו להישאר פתוחים ולספק את השירות הזה לאנשים. והחבר'ה האלה התחילו לבוא והחליטו להפוך את זה לבית שלהם, מקום שבו יוכלו להיפגש, הצוות שלי בוכה עם אנשים, מקשיב לסיפורים שלהם.
תומר: ג'ון אומר שמה שהציל אותם לעומת עסקים אחרים שנסגרו מאז תחילת המלחמה, זה שיש להם קהל מובחן יחסית, וגם שהם התעקשו להישאר פתוחים, כל הזמן. וכך נשארו הבר היחיד שפתוח בתקופה הזאת. וכשהמפונים מהעוטף התחילו להגיע בערב, לשתות ולדבר, הם הפכו את המקום לבית שלהם, והצוות הקשיב לסיפורים שלהם ובכה איתם. ובאמת המקום מלא יחסית בחיילים, או במפונים שאני מזהה מהמלונות.
אבל לשאר העסקים בעיר יש פחות מזל. רובם ריקים או סגורים, וכולם חושבים איך למצוא את מקור הפרנסה הבא. חלק מהמפונים מנסים כבר עכשיו לעשות עסקים באילת, ולהציע את השירותים שלהם לתושבי העיר, או למפונים אחרים. בקבוצת הפייסבוק של אילת רואים לא מעט כאלו. וזה כבר די מרגיז את כפיר מאילת, שרואה את אמא שלו וחברים מקומיים, מחוסרי עבודה בעצמם כעת.
כפיר: כשאתה מבין כמה יש פה משק, בתוך משק עירייה, בתוך עירייה. זו עוד קבוצה שפתחנו. אז עכשיו תראה את הריבים. מישהו רשם: בוקר טוב, אני מפונה תושב העוטף, נמצא באילת מחפש לעבוד אינסטלטור.
תומר: אה, זה מישהו אילתי?
כפיר: כי יש פה גם אילתים.
תומר: [ממשיך להקריא את ההודעה] כל יום את חופרת פה לעבודה לאנשי העוטף, לאילתים אין עבודה. לא נשאר פרנסה, אתם כל היום מנגנים את אותו מנגינה שאתם העוטף, ומה איתנו? לנו לא נשאר כלום, אנחנו צריכים פרנסה…
כפיר: למשל, נהגי מוניות, מה קורה היום? כל החבר'ה משדרות, המפונים/מתפנים, ירדו עם המספר מוניות שלהם, והם עובדים בינם לבין עצמם, והם עושים מחירים מאוד מאוד זולים. אני הולך להודעות בקבוצות של המחפשי עבודה, שנותני עבודה, אם אתה מפרסם עסק אילתי שם, אז הם ממש כועסים. אומרים, חבר'ה, אנחנו תומכים רק בעסקים, ונותני שירותים משדרות ומהעוטף, ואני מבין אותם.
תומר: והתחרות הזאת, גם אם היא קטנה יחסית, מספרת אולי כמה המצב קריטי. בין שתי הערים האלו של פליטי המלחמה ואילת, שנלחמות ביניהן על כל טיפת עבודה, קטנה או גדולה, בזמן שהתיירות כמעט משותקת.
עומר: אני רואה פה מה קורה לידינו, יש עוד שלושה בתי מלון לידינו, לדעתי הם די ריקים, אני לא רואה מכוניות בחנייה, אני לא רואה תנועה, אני חושב שאנחנו יחסית, איך שהוא מצליחים להחזיק מעמד, מה יהיה עוד חודש, מה יהיה, מי יבוא?
תומר: זה שוב עומר הרמוזה, מנהל "אברהם הוסטל" שפגשנו בתחילת הפרק. וגם הוא מודאג.
עומר: אני אגיד רק שיש לי חברים שהם עם מועדוני צלילה ומסעדות, ושם הירידה היא קטלנית, כבר עכשיו, זאת אומרת יש פה הרבה מאוד אנשים שנמצאים בעיר, שהם לא תיירים, כמו שאמרת מקודם, הם פליטים, שחוסכים את הכסף שיש להם, אף אחד לא מוציא כלום על הדברים האלה, והירידה שלהם היא… זאת אומרת, המלונות עוד איכשהו כרגע מצליחים להחזיק מעמד, אני חושב. אני מניח שזה לעוד חודש, חודש וחצי, לא… קשה להם אין שזה יימשך ליותר מזה.
תומר: בעלי העסקים באילת די בטוחים שהשאלה היא לא אם תהיה קריסה, אלא מתי. הם מעריכים שהתיירות לא תחזור בזמן הקרוב, גם אחרי שהמפונים יעזבו. מתווה הפיצויים הכללי שהוצע לכלל עסקים המדינה לא מספק אותם. ראש העיר עלה במיוחד לכנסת בשבוע שעבר כדי לדרוש להכניס את אילת למתווה הפיצויים של ערים וישובים שנמצאים עד 40 ק"מ מגבול עזה.
אלי לנקרי בכנסת: אילת חזקה זה אינטרס של מדינת ישראל. אני רוצה ברשותכם להגיד שבאילת מתהווה משבר כלכלי שלא יכול להיות שלא תראו אותו.
תומר: אלא שנציגי האוצר כבר הודיעו שבעייתי להכניס את אילת למתווה הזה, ויו"ר הועדה, חבר הכנסת משה גפני, הורה לאוצר לייצר מתווה חדש ומיוחד לאילת. וכרגע באילת ממתינים. העניין הוא שגם אם בקשתם תענה והעסקים באילת יקבלו מתווה פיצויים נדיב יותר, לא בטוח שזה יציל את העיר בטווח הארוך. עוד לפני המלחמה היא איבדה נתח חשוב מהתיירים שלה כשרוב התיירים מחו"ל ומישראל היו נוחתים ברמון וממשיכים לסיני או עקבה הזולות יותר. כששאלתי את לנקרי על כך הוא הודה שזו אכן בעיה.
לנקרי: אם אתה מדבר על תיירות חוץ…
תומר: היו בעיות לפני המלחמה, זה מה שאני אומר.
לנקרי: אתה מדבר על תיירות חוץ או על תיירות בכלל?
תומר: תיירות חוץ שלגמרי נעלמה, ואיך אפשר להחזיר אותה? וגם…
לנקרי: היא לא לגמרי נעלמה, אבל היא ירדה משמעותית, ו… וכן, כאן יש לי, גם כאן דרישות חד משמעיות, הנה אני אומר את זה בצורה מאוד ברורה. מה שקרה עם משרד התיירות בסיפור הזה, רע מאוד. אסור שיקרה שוב.
תומר: מה שלנקרי מתכוון שאסור שיקרה שוב, וקרה לפני כשנה, בהוראת שר התיירות חיים כץ, הוא ביטול הסבסוד שניתן לחברות התעופה הזרות, בסך 60 יורו לנוסע. על כל תייר שהביאו לאילת. כץ ביטל את הסבסוד הזה, כי הוא טען שהוא מסבסד בכך את התיירות לעקבה או סיני. לנקרי טען שרק חלק קטן מהתיירים שנוחתים עושים זאת, ובכל מקרה, עכשיו הוא דורש להחזיר את הסבסוד הזה, כי בלעדיו שום תיירות חוץ לא תחזור לאילת.
וזה לא רק תיירות החוץ. בפרק 128 של חיות כיס "האם אילת יכולה להשתנות"?, צליל אברהם מגיעה למסקנה שכדי שאילת תפרח, היא צריכה לגוון את החוויה התיירותית שלה. שלא תכלול רק מלונות יקרים, עם חוויית שירות בינונית. מאז הפרק הזה, ששודר ב-2019, אילת לא התפתחה יותר מדי. ראש העיר מספר על פארק המים החדש שנפתח, או פארק הטרמינל על חורבות שדה התעופה הישן, שאמור להיפתח אוטוטו, אבל לא בטוח שזה מה שיציל את העיר. אולי עכשיו, כשסיני ועקבה כבר לא אופציה, לפחות התיירים הישראלים יבחרו להישאר באילת. אולי. כפיר לפחות נשאר קצת אופטימי.
כפיר: אני בתור אילתי הייתי אומר, אני לא מבין אנשים שיורדים לאלת. אבל עכשיו אין מה לעשות. אני מאמין שאילת, כי חו"ל תהיה הרבה פחות תנועה, אז אילת כתיירות, כשזה יחזור, זה יחזור בצורה לא נורמלית, וכל מי שישרוד את התקופה הזאת, ירוויח. אבל אנשים לא ישרדו את התקופה הזאת.
תומר: אם בתחילת המלחמה אילת הייתה עיר מקלט ענקית, בכאוס, עם הרתמות אדירה של תושבי אילת, עכשיו היא עיר מקלט קטנה יותר, עם חששות גדולים ליום שאחרי. חששות שקיימים גם אצל המפונים, שלא יודעים איך ומתי יחזרו לשגרה, וחששות אצל בעלי המלונות והעסקים בעיר, שלא יודעים איך אילת תחזור לעצמה. מה שבטוח שבלי פתרונות קבע למפונים, ועזרה משמעותית לאילת בזמן הקרוב, לשתי הקבוצות, יהיה קשה מאוד לשרוד.
אתם ואתה האזנתם ל"חיות כיס". תודה גדולה לצליל אברהם, שערכה את הפרק, ולשאול אמסטרדמסקי, שסייע בעריכה. תודה ללי צדוק שהפיקה את הפרק, ולחן מעוז שערכה את הסאונד. סייע בעריכת הסאונד, אסף רפפורט.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments