top of page

חיות כיס - ״החיים המשיכו ואתה לא שם״: איך חוזרים ממילואים

עומרי בארי, מ״פ במילואים בחטיבה 16 בנח״ל, חזר לא מזמן מחודשיים וחצי בעזה. בשיחה עם תומר מיכלזון, הוא מספר על הדברים שחווה שם - והקושי לחזור לחיים שהמשיכו, הזליגות שיש בבית, הניתוק הרגשי שהוא חש ואיך אפשר לגלות רגישות גדולה יותר בעורף.  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/01/2024.

עומרי: אתה יודע מה חשבתי עכשיו?

תומר: מה?

עומרי: מה רשום לי ביומן?

תומר: נו?

עומרי: סיני.

תומר: היית רוצה לסיני. אוקיי.

עומרי: זה מה שרשום לי. אז ניסוי.

תומר: היי, אתם ואתן על 'איך ממשיכים'. אני תומר מיכלזון, ומי ששמעתם כרגע מדבר על התכניות לסיני שלא יצאו לפועל, זה עומרי בארי. עומרי הוא איש חינוך ומ"פ בחטיבה 16 בנח"ל, ולאחרונה, הוא חזר מחודשיים וחצי של מילואים בעזה. עומרי ואני מכירים קצת, וכשנתקלתי בו במקרה ברחוב, לפני שבועיים, הרגשתי שהוא חזר קצת אחרת. אז הזמנתי אותו לשוחח על החוויה של לחזור ממילואים אחרי תקופה כה ארוכה. על מה שהרגיש שם, בשטח, בעזה, על ההלם לחזור לחיים שהמשיכו, על הניתוק הרגשי שהוא חש או הזליגות שיש פתאום בבית, וגם על מה שמחמם את הלב, ודברים שכולנו צריכים לשים לב אליהם. האזנה נעימה.

עומרי: עומרי, בן 35, אני מ"פ בחטיבה 16, שזה חטיבה של הנח"ל. זהו, בגדול אני איש חינוך, עובד ברשת חינוך שנקראת 'ילדי הטבע', שם אני מנהל אותה, אבא לשני ילדים, ניתאי ותמר, וזהו, זה בגדול אני.

תומר: זה הרבה מאוד. תספר לי קצת בעצם, אתה גוייסת ישר בשבעה באוקטובר, הוקפצת לעוטף.

עומרי: כן, בגדול אנחנו הוקפצנו, בשש וחצי בבוקר הייתה את האזעקה, היינו כמו כולם בהלם, אבל יותר מזה היינו בטוחים שזה פשוט עניין טכני לחלוטין, של איזה טעות כלשהי, ובטח ובטח ש… אבל הייתה איזו תחושה רעה כזאתי, שמשהו שם לא מתחבר, ו…

תומר: לך?

עומרי: כן. ואז התחילו בקבוצות הוואטסאפ, במילואים, להבין שקורה משהו. המג"ד התקשר אליי בשמונה וחצי בבוקר, הוא התקשר ואמר שיש בלגן. התחלנו לראות, כמו כולם, סרטונים בטלגרם, בטוויטר, והבנו ש… בהתחלה, האמת, שאני הייתי בהלם, אני חשבתי שזה די משהו פייק שקורה שם. אתה יותר מזה - לא מאמין שזה אמיתי. אתה בהתחלה רואה, ובסוף, באזרחות אתה לא חי את החיים האלה, אבל בצבא אתה מתאמן כל שנה, בערך 40-30 יום, קצינים. ואתה בסוף חי את השטח הזה, ואתה מבין מה היכולות של חמאס, ואתה מבין מה יש לנו, בגדול, לא בתמונת מודיעין מצוינת, אבל בגדול אתה מבין את זה כקצין וחייל שאמור להיות שם ברגע האמת. ואתה אומר, אין סיכוי. זה לא יכול להיות. ראו טנדר, אני אמרתי, זה פייק הדבר הזה. לא הצלחתי להבין את גודל הסיפור הזה. ואז באזור עשר, פשוט גייסו אותנו. גייסו אותנו, אמרו לנו להגיע. וזה היה סיטואציה די דרמטית, בטח נדבר עליה, אבל בבית… זה פעם ראשונה שחוויתי פרידה כלשהיא, שהיא משמעותית.

תומר: מהילדים הכוונה?

עומרי: אני חושב שמשהו היה, בתחושה, גם לבן זוג שלי עידן, וגם לילדים, בבטן, וגם לי, שקורה שם משהו גדול, אבל עדיין אף אחד לא ידע להסביר מה קורה שם. ולעלות על מדים ביום שבת, ולרדת לרחוב, זה הרגיש כמו הסיפורים האלה שלא היינו שם בזמן אמת, אבל כמו יום כיפור, החוויה הזאתי שכל הרחוב מלא בחיילים, וזאת הייתה החוויה, ירדתי למטה, פשוט הרחוב היה עם עשרות אנשים במדים שהולכים למכוניות שלהם, והייתה איזה מין חוויה כזאת שיש פה משהו אחר. ואז אנחנו יורדים לדרום.

תומר: רגע, תחזור שנייה, אתה נפרד מהילדים ואתה מרגיש… אתה בעצם לא יודע לכמה זמן אתה… מה אתה אומר להם?

עומרי: אז הפרידה הייתה… בהתחלה זה היה תחושה כזה, אוקיי, אבא הולך, לא משהו דרמטי, ולאט לאט זה היה כמו כדור שלג בשעה הזאתי שהתארגנתי, ואז קראתי לילד הגדול שלי ניתאי, אמרתי לו בוא נארוז ביחד את התיק, ובאמת הייתי באמונה כזאתי שזה רק כמה ימים, אמרתי לו בוא נספור את התחתונים לפי מספר הימים, ולקחתי ארבעה תחתונים. הייתי בטוח...

תומר: אופטימי.

עומרי: כן, הייתי בטוח שזה מה שיהיה. ובגלל זה, הייתה מין חוויה בימים הראשונים, של מתי אתה חוזר ומתי אתה בא ומתי זה, וזה אמור להסתיים עוד רגע, ולא… ואין את ההבנה הזאתי. וזהו, וזאת הייתה פרידה בעיקר, אני חושב, שמי שהבין את זה יותר, זה עידן, הבן זוג שלי, ושם הייתה מיני התפרקות קלה. ושם, אני חושב, שנפל לי האסימון, שזה לא עוד מילואים כאלה ואחרים, אלא, משהו יותר דרמטי, שגם אז, לא הבנתי מה הדרמה בזה כל כך. בהתחלה התגייסנו, הגענו בשבת לימ"חים, שזה המחסנים שממנו אנחנו לוקחים את כל הציוד. ואז פשוט לפנות בוקר עלינו ליישובים של העוטף, שזה היה בעיקר אור הנר, כל הקו שני של היישובים, שבו פעם ראשונה שהם ראו כוחו צה"ל זה היה אנחנו.

תומר: וואלה.

עומרי: וזה היה, כשהתחלנו לנסוע, שם הבנו את גודל האירוע. נסענו בכבישים שעבר עליהם הרבה, ראינו את המכוניות, ראינו לעיתים גם גופות, ואז אתה מבין שזה לא אירוע שראית אותו, ואתה מבין שזה פשוט כבר אצלך בתוך הארץ. אני זוכר, נסענו עם קסדות ווסטים ועם כדור בקנה, בכבישים שלפני יומיים היינו נוסעים סתם לטייל שם.

תומר: לטייל שם. דרום אדום.

עומרי: לנסוע מקצה, בדיוק, מקצה לקצה. וזה פתאום נהיה אזור מלחמה עם מחסומים, איפה מותר לנסוע, איפה רק באישור קצינים, ואיפה בכלל רק חיילים שמותר להם. ואז הגענו לשמה, היינו שם שבוע וחצי, שבו בהתחלה פינינו אזרחים, ואז התחלנו לטהר את השטח, ממש לעבור סריקות-סריקות במטעים, בשטחי חקלאות, גם ביישוב עצמו לראות שאין מחבלים. ואחרי שעברנו לשם, עברנו למשימת הגנה על הגדר, שזה בניר-עם, ששם הייתה לנו מטרה גם להגן על הגדר לפני הכניסה הקרקעית, ז'תומרת, לפני שהתחיל התמרון, אז כבר לא הייתה גדר.

תומר: כן.

עומרי: ומה שהיה צריך, היה צריך רגע לייצר חציצה כזאת, וגם לתקן את כל מה שהחמאס פגע בו, בשביל להתחיל באיזשהו שלב לייצר חוצץ אפקטיבי. ובמקביל לזה, כל לילה אספנו גופות. זאת הייתה מטרה של לנסות לייצר שכמה שפחות יהיו נעדרים. והדיסוננס הזה, בין זה שאתה בקיבוץ ביום, במדשאות, אפילו עם הציפורים, לבין זה שאתה בלילה אוסף גופות ורואה טנקים באזורים החקלאיים של היישוב, זה היה סיטואציה שאתה לא מבין מה קורה. אתה במין תחושה כזה, אוקיי, אני נמצא במקום שאני מוכר לי וידוע לי, מצד שני, בלילה ובחדירות מסוימות, שיש התרעות, אתה יכול למצוא את עצמך רגע, שמגיע מחבל לפה, ממש, או ממש לעבור את הגדר ולאסוף גופות שאתה לא יודע אם הם שלך, של ישראליים או לא של ישראליים, ולנסות להבין רגע את הדבר הזה.

וזהו, ואז סיימנו את זה אחרי שבועיים. התמרון התחיל שבוע לפני שאנחנו נכנסנו. ואז הייתה פקודה להיכנס. זה היה די הלם, גם כי לא היינו בטוחים בכלל שיכניסו אנשי מילואים. זה לא היה משהו מובן מאליו, חוץ מטנקיסטים וחיל הנדסה, לא היה כזה ברור שאנשי מילואים אמורים לעשות את זה. ופתאום אתה נכנס, ונכון, יותר נכון נותנים לך את הפקודה להיכנס, ואני זוכר את… מה שקרה זה שיום אחד היינו צריכים להיכנס, וזה פשוט נדחה ב-24 שעות.

תומר: והוקל לך? ז'תומרת, זה היה פשוט...

עומרי: יפה, זה שאלה מצוינת. אני חושב שזה היה בדיוק היום הזה שנפל לי האסימון, והייתי צריך את היום הזה, עוד אחד.

תומר: שמה, לעכל את זה?

עומרי: התחושה הזאתי שכאילו משהו קורה, אתה נכנס, ופתאום אומרים לך, רגע, אתה לא נכנס עכשיו, אתה נכנס בעוד 24 שעות. פתאום משהו ב-24 שעות הזה השתחרר, והיה עם תחושה הרבה יותר… משהו שם נפתח יותר. אבל החוויה הייתה… אומרים לך את זה, אתה לא יודע למה לצפות. אתה יודע איך זה אמור להיראות, אתה יודע להיות לוחם את זה, אתה יודע, אתה יודע לעשות את העבודה שלך, אבל אתה בטח לא יודע גם מה קורה שם באמת. ובעיקר אתה לא יודע אם מישהו ומתי, והאם יחזרו או כמה יחזרו. ואתה מנסה להדחיק את זה. אתה לא נותן לזה לקרות, אבל זה תמיד איפשהו, אתה אומר, האם… אפילו זה שאלה עמוקה, אתה אומר לעצמך פתאום, האם זה… האם הדבר הזה שווה את המוות שלי או של אחרים? האם אני מספיק סומך על אנשים מלמעלה? האם כל המצב שנוצר הוא באמת ראוי לזה, שעכשיו הילדים שלי יגדלו בלי אבא?

וזה שאלה, אגב, שלאט לאט הביטחון, שלי לפחות, בצבא, בארגון הזה, גדל, גם מתוך ההבנה של איך הם פועלים, וכמה הם שומרים עליך, וכמה הם לוקחים ברצינות את המשימה. עם הימים שעברו זה גדל, אבל ביום הראשון שנכנסנו, הייתה באמת שאלה כזאת, האם עם כל הערכים ועם כל הרצון, אני כבר לא ילד איזה אלי לקרב כזה, אלא האם זה באמת נצרך החוויה הזאת? צריך להגיד בכנות, היו גם אנשים שלא נכנסו. כאילו, צריך להגיד את זה, היו אנשים שמאוד בשוליים, אבל כן היו אנשים שזה, שכל פעם שעברנו מפעימה לפעימה, הם פשוט החליטו שזה גדול עליהם. בהתחלה שהיינו, מה שנקרא, קצת בעורף של היישובים, אז זה היה בסדר, ואז עברנו לגדר, זה הלחיץ יותר, ובטח להיכנס, וזהו, ושם היינו חודש, בתוך עזה.

תומר: אוקיי, אתם בתוך עזה, תקופה, יש איזושהי… ז'תומרת, הסתגלות לשדה הקרב, ז'תומרת, איך התחושות שם, אחרי… בוא נגיד אחרי שבועיים, שלושה כבר של לחימה, ממש בפנים.

עומרי: אז קודם כל זה כמו כל דבר, זה מנורמל.

תומר: אוקיי.

עומרי: זה הופך להיות, לא עכשיו שדרות רוטשילד, אבל זה הופך להיות חוויה, שאתה בסוף נמצא באותו מקום, הביטחון שלך עולה במקום, אתה מכיר כל בית, אתה יודע מי, אפילו איזו מחלקה אמורה להיות בכל בית. אתה רואה את אותם אנשים כל יום, ז'תומרת, אותם כוחות נמצאים, ולכן כל יום שעובר ועובר, הביטחון שלך עולה, אגב, זה גם היתרון וזה גם החיסרון. ברגע שהביטחון שלך עולה, אתה פחות דרוך, ואתה יכול להיות יותר מופתע. אבל אני חושב שההתחלה היא הייתה מאוד מאוד דרוכה, ברמה הזאת שאתה, וזה מה שזכור בזיכרוני, החוויה הזאת שאתה נכנס לעזה, מאחוריך, נכנסנו בלילה, לפנות בוקר ויש זריחה, מאחוריך הקיבוצים עם הזריחה, נוף מהמם עם שדות פורחים ירוקים, התחיל להיות כבר ירוק, ואתה נכנס ואתה פשוט רואה הרס. הרס, עשן, זה היה בתקופה שהיו גם הפצצות בלי סוף, אתה שומע יריות, לא שורקות לידך, אבל אתה שומע 250, 150 מטר לידך יריות, ואתה מבין שאתה נכנס לאט לאט לאזור מלחמה. השבוע הראשון היה הלם, כי גם היכולת שלך לדעת להתחיל להסתגל. יש דברים שלא מדברים עליהם. כמו לדוגמה, איפה עושים קקי?

תומר: (צוחק)

עומרי: ברמה כזאת.

תומר: בשטח.

עומרי: אבל איפה? כי בסוף אתה עושה בשטח, אבל אתה חי בשטח הזה. אנשים א… איפה אתה משתין? כי אתה לא יכול לצאת מהבית בלילה בלי וסט וזה. אז אתה צריך לייצר חדרים שאתה יכול להשתין בהם, וגם לחרבן בשקית, ואיפה אתה זורק את זה, איפה לא. איך אתה מתחיל לעשות בכלל שגרה? ז'תומרת, גם בזמן מלחמה אמור להיות איזשהו שגרה, שאתה מנהל אותה, ברמה של איפה אתה ישן, איך מותר ללכת לישון, לא להוריד נעליים, או להוריד פעם ב… חמש דקות ביום, בשביל לאוורר אותם בתורנות. אני חושב ששם הדברים עצמם, אלה המורכבים לחיילים, באופן אישי. ז'תומרת, אם הייתי צריך להתעסק בהרבה מאוד דברים, זה היה, נקרא לזה, בחוסן הנפשי שלהם. גם ביכולת שלהם להמשיך עם הקשר עם הבית שלהם, באופן רציף, דרך מכתבים, דרך דברים כאלה, וגם להשאיר להם באיזשהו מקום צלם של זיכרון של אדם.

תומר: של להיות בן אדם, כן.

עומרי: בדיוק, איך אני לא ישן רק על וסטים, איך אני מקבל עיתון, איך אני מקבל ספרים. עכשיו, לחייל, פשוט בעזה יש הרבה זמן. ז'תומרת, הוא צריך לשמור, הוא תוקף, אבל, לא כל היום הוא בפעולה, והרבה מאוד מהיום הוא יושב, הוא יושב ומחכה למשהו שיקרה.

תומר: וזה קשה, זו שחיקה. ז'תומרת, מאוד קשה.

עומרי: זו יותר משחיקה, זאת חוויה שפתאום המחשבות עולות, פתאום אתה נהיה תת-אדם, גם השיח הופך להיות מאוד מאוד מצומצם. פתאום מחבורה של נח"לאווים, שכל אחד בן אדם בן גרעין כזה, אתה יודע, אנשים שהם כל היום רגילים לדבר על נושאים מורכבים, זה לא אנשים פשוטים, רובם שם אנשי חינוך, פתאום כל השיחות, אתה שם לב שהן מסתכמות ב… אני אקרא לזה שיחות של… של דברים קיומיים, כמו פצעים, כמו איפה אתה עושה את החרא ש'ך, מה אנחנו אוכלים, דברים כאלה, שאתה הופך פשוט להיות אדם מצומצם. כל פעם ששבוע עבר, מה שנקרא, שהמשיך עוד שבוע ועוד שבוע במילואים, התחושה הייתה שאני מתנתק מן העולם יותר ויותר. ז'תומרת, המפגש הראשוני שיצאתי, זה היה להתקשר לעידן, ולשאול אותו, ניתאי, הבן הגדול שלי, עבר בית ספר בגלל המלחמה, אז להתקשר ולשאול איפה הבית ספר, או מתי הוא מסיים. עכשיו, מי שמכיר אותי מבין עד כמה האבהות שלי היא אחד ממש מאבני היסוד שאני נמצא בה. ועכשיו, לשאול משהו שאני הייתי מעורב בו כל החיים, ולבדוק משהו על הילדים שאני לא יודע, זה היה משבר מאוד מאוד גדול.

תומר: אבל גם רצית אולי להתקרקע חזרה, זה הדבר הראשון שכאילו...

עומרי: התחושה הייתה שאתה לא יודע. ואז פתאום המשפטים, אני יושב עם ניתאי באוטו, ואז פתאום המשפטים האלה של איש קבע כזה, שבא ושואל, נו, אז מה שלומך? ויש שתיקה. עכשיו, מה ז'תומרת, מה שלומי? מאיפה להתחיל לספר לך מה שלומי?

תומר: כן.

עומרי: כאילו, ניתאי, והתשובה הייתה לשתוק. ולהגיד רק בסדר, שזה חוויה, שפתאום הזכירה לי את כמה אני לאט לאט מנותק, ואת כמה השיחות ממפגש למפגש, שהיו סך הכול ארבעה מפגשים כאלה כל התקופה, פשוט הגיעו לרמת רדידות, שהיא הייתה מאוד קשה. ואתה קצת איפשהו אומר, אני כבר רוצה לחזור. אני רוצה לחזור לא במובן הזה שאני רוצה לחזור לשם, אני רוצה לחזור למוכר, למקום שאני יודע.

תומר: ז'תומרת, קשה לעשות את המעברים האלו בין ה… הגדרת את זה יפה, אמרת, האדם המצומצם שאתה בתוך שדה הקרב, לפתאום למלאות הזאת של החיים עצמם בבית. ז'תומרת, זה לא...

עומרי: כן.

תומר: אי אפשר לקפוץ בין הדמויות.

עומרי: זה… כן, כן. זה יותר מזה, זה חוויה שהדמויות לא… שהיא כבר… דמות אחת מתחילה להיות זרה לך. ובהתחלה, המילואים זרים לך כי אתה מקורקע לחיים שלך. ולאט לאט, שאתה הופך להיות חייל, אי אפשר להגיד את זה אחרת, אתה הופך להיות חייל, ואתה לא הופך להיות מילואימניק, אתה הולך, הופך להיות חייל, פתאום החיים באזרחות נראים לך חלקם… אני אפילו אגיד קצת רדודים. זה מילה קשה, כי אני לא חושב שהם רדודים, אבל תחושה כזאת היא שהם לא רלוונטיים. והדבר השני, שאתה מרגיש שהחיים המשיכו ואתה לא שם בחיים האלה. וזה ברמה של שאלות מטומטמות, כשאתה שואל שאלה של ניתוק של חודשיים או של חודש, והוא או היא שאתה מדבר איתה, הם כבר לא שם. ז'תומרת, אתה יש לך איזה מין חלל כזה, והם המשיכו עם הרבה מאוד דברים אחרים, ואתה נתקע.

תומר: היה איזה קטע ש… שמעתי איזה מישהו שחזר ממילואים, ועבר ליד איזה, נראה לי אחרי חודש בערך מתחילת המלחמה, עבר ליד איזה מסעדה, מסעדות, ובתי קפה התחילו להיפתח. היה איזה חייל שעבר ואמר כזה, תראה מה זה, אנשים יוצאים, אנשים מבלים. ולא בדיוק הבנתי מה… שמעתי אותו כזה, הלכתי מאחוריו, ולא הבנתי כזה אם הוא אומר את זה בזעם, בכעס, בסתם איזה הערה כזה של פליאה כזאתי, וזה מזכיר את מה שאתה אומר עכשיו.

עומרי: כן, אני חושב שזה...

תומר: ואתה רואה את זה, אז אתה מגיע לתל אביב ואתה רואה את אנשים בחיים, ואתה...

עומרי: אז קודם כל אני שואל.

תומר: מה אתה שואל?

עומרי: אני ממש שואל, אני שואל את עידן, מה, החיים חזרו?

תומר: אוקיי.

עומרי: ממש ככה, אני שואל ואני מנסה להבין. אני לא יודע מה הוא התכוון, אבל אני מרגיש שגם אני וגם אחרים, זה היה הרבה מאוד פליאה.

תומר: פליאה.

עומרי: תחושה ש… תראה, מצד אחד, כולנו רצינו שהם יחזרו. ז'תומרת, אין מרמור על זה שאנשים חזרו לחיים, אלא הפוך, כי בסוף, כל מה שהייתה המטרה, מהשביעי לאוקטובר, זה להרחיק אותם, שהמלחמה לא תהיה בישראל, אלא תהיה בעזה.

תומר: נכון.

עומרי: וזאת המשמעות, ז'תומרת, ברגע שהמלחמה הייתה בישראל, כל המדינה הייתה במגננה.

תומר: נכון.

עומרי: ברגע שהמלחמה עברה אליהם, אז התחושה הייתה שהם מתחילים להיות במגננה, וישראל מתחילה לצאת מהמגננות. וזה היה בסוף המטרה של צה"ל, וזה המטרה של ללכת ללחימה. אז אני חושב שלא היה איזה מרמור, אבל היה תחושה שזה שני עולמות שונים. והשני העולמות האלה יש להם הרבה מרכיבים גם של חוויה שאתה שמה, הרבה פעמים אתה מרגיש, לדוגמה, כל התחושה שחזרתי ודיברו עליה, על חוסר אונים. תחושה של חוסר אונים, תחושה של פחד. יכול להגיד לך שמהשביעי לאוקטובר לא היה לי את הפחד הזה, לא היה לי את התחושה הזאת.

תומר: כי מה?

עומרי: כי אתה מרגיש שאתה שולט באירוע. אתה מרגיש שאתה בא, ואתה מוציא אנשים, אתה בפעולה כל הזמן. ואני חושב שזה הדבר הטוב ביותר שקרה שם, ולכן החוויה לא הייתה של סוף העולם הגיע. ז'תומרת, התחושה הייתה הפוך, שאנחנו מונעים את סוף העולם.

תומר: כן.

עומרי: ז'תומרת, בזה, ולכן אני חושב שהחזרה הייתה בעיקר איך אני משתלב בהם, ובעיקר הרבה פעמים תחושה של… בעיקר באפטרים היה תחושה של אני לא חלק מזה.

תומר: אז, ז'תומרת, אבל מה כן היה טוב באפטרים? ז'תומרת, היה טוב לראות הילדים?

עומרי: אני חושב שלא היה הרבה.

תומר: זהו, זה מעניין אותי.

עומרי: לא?

תומר: כי פתאום אני שומע, כאילו, זה לא נשמע… אולי היה עדיף לא לצאת.

עומרי: תראה, כל ה...

תומר: אולי היית מעדיף לא לצאת, כי… יש גישה כזאת שכאילו, היה את ה…

עומרי: זאת גישה לא טובה.

תומר: לא, בצנחנים, זה לא...

עומרי: נכון, וזה לא רק בצנחנים.

תומר: שמה?

עומרי: תראה, אני פיון במערכת, אני לא רוצה להגיד משהו, שאחרי זה, המערכת תגיד שאני טועה, אבל… אבל בהתחלה הייתה גישה שאומרת - כל מי שלוחם בעזה לא יוצא הביתה. עכשיו, יש תופעה גם שלא מדברים עליה, על אנשים שלא חוזרים מאפטרים.

תומר: נכון.

עומרי: ז'תומרת, יש חוויה כזאת.

תומר: זה נקרא העריקים, זה דווקא, ראית כאילו את זה כאן.

עומרי: כן, כן, אבל הם לא עריקים באמת, כי אף אחד לא עושה איתם כלום, לפחות חיילי מילואים, אוקיי? אז הפחד הזה הוא פחד שהוא מובנה בצבא סדיר, אבל אי אפשר, הוא לא מחזיק מים בצבא מילואים, אף אחד לא ייתן לך לא לצאת הביתה בגלל איזה פחד כלשהו, וזה לא עניין מבצעי. אני חושב שהסיפור הזה של האפטרים הוא מורכב, הוא מאוד מוצג כמשהו מרגש, אבל הוא לא. הוא משהו שאנשים חוזרים מצד אחד עם הרבה אנרגיות, גם חזרנו כי הסתפרנו, כי התקלחתי, כי ישנתי, ז'תומרת, הדברים האלה הבסיסיים הם משמעותיים, אבל המורכבות הנפשית הזאתי שאתה מתנתק ואתה לאט לאט רואה את הפער של הניתוק יותר ויותר בחייך, בעיקר יצר לי תובנה של מה יקרה ביום של אחרי. שהיום של אחרי יהיה מסובך, והוא יהיה לא פשוט, ולקח יום-יומיים להתאפס חזרה, והרבה מאוד תחושה שלוקח זמן להתניע. כאילו, לדוגמה, החזרה מעזה, כאילו שאתה יורד לעזה חזרה, לי לקח כמעט ארבע, חמש שעות ממש להסתגל חזרה. גם להסתגל לקסדה, לווסט, לכובד, למשקל, וגם לחוויה הזאתי, שפתאום אתה עוד פעם מצמצם את עצמך לאירוע.

תומר: לחייל.

עומרי: כן. וזה עוד פעם לצמצם, וזה לחזור ולצמצם. אני כן אגיד שניסינו בכל, וזה עבד טוב, שניסינו בכל אפטר לייצר מצב שהחיילים יראו איש מבריאות הנפש, וגם שיחות מחלקתיות, שהמטרה שלנו מהשיחות הייתה לא לעבד את האירוע, כי אנחנו באמצע האירוע, אלא יותר לדבר על הקבוצה ועל המחלקה. במה היה קשה, במה נעזרנו, איך אנחנו יוצאים הביתה, באיזה תחושות אנחנו יוצאים, ובעיקר התחושה הזאת שאנחנו ביחד פה. וזה מאוד עזר להחזיר חיילים, מאוד עזר להחזיר חיילים.

תומר: זה היה ממש אתגר שלך כמפקד?

עומרי: זה היה לו… זה לקח… תחשוב, אנחנו יוצאים לאפטר שעות 48 שעות, מתוכם יש שעתיים שאתה לא משחרר אותם הביתה. גם הם לא מקבלים את הטלפונים, שעתיים הם יושבים בשדה תימן, שזה הימ"ח שלנו, ובו הם מדברים. בהתחלה מאוד חששנו שזה לא יעבוד. בדיעבד אנחנו מבינים שהם פשוט לא… הם… הקצבנו לזה שעה, והיו מחלקות שגם לקחו את זה שעתיים. ז'תומרת, פתאום הבנו עד כמה אנשים רוצים לדבר.

תומר: ז'תומרת, איזשהו שלב של ויסות בין שדה הקרב לבין היציאה הביתה.

עומרי: כן, כן. הטעות זה, שאני לא הייתי חלק מזה.

תומר: אה, אוקיי.

עומרי: וזאת הייתה הטעות שאני מרגיש בדיעבד.

תומר: לעצמך ויתרת.

עומרי: ש… בדיוק. כי בעצמי ויתרתי, כי גם הרגשתי שאני… שזה גדול עליי. מאוד הרגשתי שזה גדול עליי, והרגשתי שאם אני אתן איזה פתח, זה יתפרץ, ואני לא בטוח שאני אצליח להחזיר ולאסוף את עצמי. ז'תומרת, הייתה תחושה שאני נאטם במודע, בשביל לא להיות במצב שאני כל הזמן אהיה בדיסוננס עם עצמי, בין מה ויתרתי, על החיים, לבין עכשיו. זה פשוט הייתה החלטה מודעת, שהעפתי ממש בצורה מודעת, העפתי את כל הקבוצות וואטסאפ של העבודה, ושל החברים, כולם לארכיון.

וגם כשיצאתי, כי אני… כל פעם שהייתי יוצא ונכנס, לפעמים היינו יוצאים לתת פקודות או דברים כאלה, אז היית יוצא ונכנס, זה לא… אתה שמה בלי סוף. ז'תומרת, אתה יוצא ואז אתה מדליק את הטלפון, ואתה פשוט רואה את החיים שלך. ואז אתה אחרי שעה חוזר. והחוויה הזאת הייתה קשה מנשוא. והחוויה הזאת, להעיף את הכל, היא הייתה גם פיזית, אבל גם במוח. ז'תומרת, המשמעות הייתה שחזרתי אחרי זה, שכחתי שמות של עובדים, ממש, שכחתי התנהלויות פשוטות שאמורות להתבצע. ולאט לאט אני מרגיש שזה כמו אופניים, אני חוזר לחיים עם חוויה שאני לומד, אני נזכר יותר נכון, לא לומד, אבל אני נזכר עוד פעם ועוד חלק ועוד חלק. אבל זאת חוויה שהרבה מאוד אנשים עשו אותה במודע. אנחנו מתנתקים בשביל להצליח להיות שם, ובעיקר בשביל לשמור על עצמנו.

תומר: משהו שמיוחד שאתה עשית, ולא הרבה אנשים אחרים עשו אותה, חזרת גם עם כלב קטן.

עומרי: נכון.

תומר: מעזה, אני חשבתי, אני חייב להגיד שראיתי אותו, והוא היה פתן, פטל.

עומרי: נכון, הוא נקרא פתן, אבל בסוף הילדים קראו לו פטל, כי זה לא החזיק, אבל כן.

תומר: כן, לא, אני חושב שקודם כל איך נמצא אותו בעזה, ועכשיו כשאתה מדבר ודיברת, אני פתאום תוהה בעצם, כאילו, הבאת משהו איתך או משהו מעצמך, מהדמות הזאת בעזה, הביתה. מה זה, זה אובייקט מעבר (צוחקים) הכלב הזה? תספר שנייה איך מצאת, אוקיי, מצאת כלב במיוחד.

עומרי: אז קודם כל, אני לא מצאתי אותו, הוא מצא אותי.

תומר: אה, אוקיי.

עומרי: באמת, לא ב…

תומר: כן, זה קורה הרבה עם כלבים.

עומרי: כן, הוא מצא אותי, אני לא מצאתי אותו, אני לא הייתי מרוכז בו, גם אני סבבה עם כלבים, וגם כל חיי היה כלב בבית, אבל בין זה לבין לגדל את הכלב היה קצת פער, בהבנה הזאת. ז'תומרת, זה לא כזה מובן מאליו שאני אקשר לכלבים או לחיות מחמד, אני יותר נקשר לבני אדם.

תומר: אוקיי.

עומרי: ולאט לאט, הוא התחיל בהתחלה להיות לידינו, נתתי לו מים, פתאום אני הולך לאחד האיתורים שזה הבתים, ושם אני מוצא אותו עוד פעם, וההתחברות הייתה לאט לאט, עד שהגעתי, פשוט התחלנו ללכת אחד ליד השני, ואז החלטתי איזה יום אחד אחרי שבוע, שאני מעלה אותו. וזה היה לא כזה פשוט, עכשיו בדיעבד אני מבין שזה לא היה פשוט.

תומר: מה זה מעלה אותו?

עומרי: מעלה אותו. פשוט מעלה אותו, אבל איך הוא, מעלים כלב, זה מסובך, אז זה לא משנה, הבאנו שיירה שנקראת פתן, שזו שיירה של פלוגת פינוי ותספוק, וביקשתי מהמ"מ שם עזרה, ואמרתי לו שאם הוא מצליח יחד איתי, אני קורא לו פתן על שמם. ובגלל זה, ככה זה השם שלו שהתחיל, והעלינו אותו, ולקחנו אותו ל… ישר, אני הייתי צריך להישאר באזור של הגבול, וביקשתי מחבר אחד בשם בן, הקצין האג"ם, והוא העלה אותו ולקח אותו לוטרינר, והוא היה, בוא נגיד ככה, לאט לאט הבנו שהוא ישרוד, אבל בין כך, הוא לא היה שורד יותר מדי זמן שם, היו לו מחלות שם, טפיל בדם, מעבר לכל הפרעושים וקרציות, וזהו, ולקחתי אותו, יום אחרי זה יצאתי לאפטר, ולקחתי אותו הביתה. המפגש בבית היה, קודם כל, בטלפון עם עידן, של היי, יצאתי מעזה ויש לי כלב. התשובה הייתה, איך כל הזמן אתה עושה את הדברים האלה, ואחרי זה היה, אחרי דקה אמרתי לו, טוב, לא חייבים, ואחרי דקה היה הטלפון של יאללה, לוקחים אותו, ואני חושב שזה סיפור שלא עשיתי אותו בשביל הסיפור, אלא אחד הדברים שניסיתי כל הזמן לחשוב בעזה זה איך אני מייצר נרטיב לעצמי ולילדים שלי, שהוא נרטיב שהוא לא של הרס ומלחמה, כי בסוף, נרטיב, אדם בוחר מה לבחור לזכור. זה נכון שיש דברים שגם הגוף שלו רוצה לזכור אותם וכולי, אבל יש גם יכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור.

אחד הדברים שניסיתי לעשות זה לספר לעצמי סיפור שהוא לא בדיוני, ולא לה-לה-לנד, אבל הוא גם משהו שהוא טוב בו. וזאת הייתה ההחלטה למה להעלות אותו. אחד - ההבנה זה הייתה שאני רוצה לספר לילדים שלי ולי סיפור לאורך שנים, שהצלנו מישהו משם, ולא רק היה שם מוות והרס.

תומר: אתה מצליח לדבר שבמושג הזה כמובן, "העלינו אותו", זה לא מובן מאליו, "העלינו" הכוונה, כי השדה קרב זה למטה, וה…

עומרי: כן, כן, נכון, זה לא מובן מאליו, "העלינו אותו", זה כאילו ההבנה זה שהעלינו אותו לארץ, מין חוויה כזאת, בגדול זה באמת הייתה התלבטות, היה ויכוח, מה אומרים, "העלינו, ירדנו", להרבה דברים.

תומר: לא, לא יודע, ירדנו שאולה, כאילו.

עומרי: כן, כן לא, גם היה הרבה דברים, וגם היו טעויות לעיתים קצת מבצעיות עם העלייה- ירידה, עד שהבנו שצריך לדבר אחרת, אבל אתה נגעת בנקודה יפה. יפה. אתה חד.

תומר: (צוחק) תודה. אז אתה מביא אותו הביתה, וזה עושה משהו עם הילדים? ז'תומרת...

עומרי: זה מדהים. משמה...

תומר: זה קצת סיפור פנטזיה, זה קצת - אבא חזר מהמלחמה עם כלב.

עומרי: אבל זה לא הסיפור הפנטזיה, זה סיפור, וזה חלק מהעניין שאני הבנתי במלחמה הזאת.

תומר: סיפור של דיסני התכוונתי.

עומרי: אבל זה בדיוק שהסיפור לא של דיסני. זה הסיפור הוא… זה שהמלחמה הזאת הייתה מלחמה אמיתית. וכשאתה מבין שהמלחמה הזאת היא לא כמו מה שאתה מכיר, אז אתה מנסה להנדס את הסיפור, זה נכון. אתה מנסה לבוא ולהגיד איך אתה רוצה בסוף לייצר, גם אצלך, את החוויה הזאת.

תומר: אוקיי.

עומרי: ואני חושב שאתה מסתכל על זה בצורה שלמה, אבל אני מסתכל על זה בצורה של… שבסוף אני מגיע לאפטרים ואני שומע את הבן שלי מדבר על רובה, על להרוג. עכשיו, אני הבאתי את זה לבית.

תומר: כן.

עומרי: אוקיי? כי אני שם. וניתאי לא היה בכלל בווייב כזה, הוא לא רואה חדשות, הוא לא בווייב כזה. וניסיתי בכל דרך. עכשיו, זה לא שהחוויה הייתה, אוקיי, סיפור מתגלגל, נביא את הכלב, נמצא את הכלב וכו'. אבל הייתה חוויה שאת מלחמה הזאתי הם ואני נזכור בצורה טובה. עכשיו איך עושים את זה? וזה שמה ישב. ואז הקרקע הפורייה הייתה שהוא נכנס, ואני חושב שמאותו רגע היה לנו על מה לדבר שהוא חיובי ולא שלילי. מאותו רגע כל השיחות עם הבית היה - מה שלום פתן? מה שלום פטל אחרי זה? ואיפה פטל התקדם? ואיך עוזרים לו? ואיך הוא משתקם? ופחות על מתי אתה חוזר? והאם הרגת חיילים, אה, האם הרגת מחבלים? או איפה אתה נמצא עכשיו? אלא חוויה של שיח קצת אחר. ואני מסכים איתך, מה שאמרת בהתחלה, שזה בדיעבד אני אומר לך, אני מבין שהיו שני דברים שהרגשתי ודיברנו על זה קצת, שאני מרגיש שהם הגשר שלי משמה לעולם האמיתי. אחד זה פטל, שפשוט הוא אותו פטל.

תומר: כן.

עומרי: וזאת חוויה שהיא מייצרת משהו שאי אפשר להגיד אותו. כי אף אחד לא יכול להבין מפה מה זה, ושמה לא יכולים להבין. יש איזה מין ניתוק בין החיים. ז'תומרת, רוב החברים במילואים הם חברים במילואים, הם לא חברים באזרחות.

תומר: כן.

עומרי: והנתק הזה, יש מישהו שמקשר, וגם הסיגריות, שהם אותו טעם. וזאת חוויה שמקשרת את זה.

תומר: כן. תגיד, אז בוא נתקדם בעצם ל… אתה מסיים את המילואים אחרי כמה זמן, אחרי חודשיים? כמעט חודשיים.

עומרי: אחרי 74 יום.

תומר: איך התחושה לצאת?

עומרי: וואו. היום הראשון.

תומר: שחזרת הביתה?

עומרי: זה לא שחזרתי הביתה אפילו, היום הראשון בעזה, שהתחילו שמועות שאנחנו משתחררים.

תומר: כן.

עומרי: וירדה פקודה, והכול היה מסודר, ואמרו לנו "מחר אתם עולים חזרה". זה היה אושר צרוף, אני שנים לא הרגשתי ככה.

תומר: וואו.

עומרי: מאושר. זה היה אושר שאני אפילו לא יכול להסביר אותו במילים. זה היה איזה הקלה מטורפת, לא שסבלנו שם, זאת הייתה הקלה שהדבר הזה נגמר, ואז הגיעה הפקודה שלא שרק אתם נשארים, שזה גם נדחה כנראה לשבועיים קדימה. אז אני זוכר שישבתי, זה רגע שמסביר את כל השברון לב. ישבתי על המדרגות באיתור, שזה הבית שישבנו, עם סיגריה, עם אחד הקצינים האחרים, וממש אמרתי לו - אני לא יודע איך אני קם מפה וממשיך לתפקד.

תומר: וואו.

עומרי: זאת הייתה תחושה שמשהו בדיסוננס הזה היה מאוד מורכב. לא משנה שכמו שבצבא הגדול, ככה בצבא הגדול, שאתה קם בבוקר לתדריך, אז אומרים לך, טוב, אז יוצאים מחר. בסוף בוטל, בסוף יוצאים, רק באיחור של 24 שעות. ואז אתה כבר נהיה יותר קול מול החיילים, אתה אומר, אה, סבבה, אין בעיה. והיציאה הייתה בהדרגה. אתה יוצא בהתחלה מעזה, ואתה יוצא לשבוע, שזה נקרא שבוע העלאת כשירות מסוימת, שבו גם אתה בודק שכל הציוד שלך הוא בכשירות, כי אתה לא משתחרר באופן הרמטי, אלא אתה משתחרר על תנאי.

תומר: אוקיי.

עומרי: והשחרור על תנאי הזה, אתה שם את כל האפודים שלך, את הכול עם שם באיזה תיק, ולא מחזיר אותם למחסנים, ומזדכה, מה שנקרא, יוצא הביתה. וגם זה שבוע שלאט לאט מחזירים אותך לחיים. נותנים לך לראות גם אנשים מבריאות הנפש, וגם ביטוח לאומי, וגם דברים כאלה, את הזכויות שלך. לאט לאט מייצרים לך שבוע כזה. אבל עדיין בשבוע הזה הרגשתי שאני שמה. בטח בתור קצין אתה כל הזמן בפעולה, אתה לא… אין לך איזה זמן רגע מנוחה או דברים כאלה. ואז אתה מגיע הביתה, ביום הראשון שאתה באמת משוחרר.

תומר: כן.

עומרי: ובדיעבד, אני… יש לי בראייה של כבר של שבוע וחצי, אתה בהתחלה בהלם. בהלם זה שאתה יכול להסתובב בחוץ, ואתה לא מבין מה קורה. בעיקר אתה לא מבין מה מצפים ממך.

תומר: שאתה חופשי.

עומרי: אבל אתה לא מבין מה מצפים ממך. מה אתה מצפה מעצמך? אתה מצפה לחזור לעבוד עכשיו, אתה לוקח כמה ימי חופש, אתה אמור לקחת את הילדים שלך כמו פעם, אתה אמור לחזור לחיי היום היום שלך כמו להתאמן, לחזור לאכול בצורה מסודרת, לראות חברים? כאילו, מה הציפייה מהסיטואציה? ואתה כל הזמן באיזה מין מאבק כזה, שאתה אומר, אוקיי, אני מבין שצריך לחזור לחיים כמה שיותר מהר, אבל הגוף לא מסוגל. לא מסוגל להחזיר אפרופו את הקבוצות מהארכיון, לא מסוגל לדבר ושישאלו אותך מה שלומך, כי אתה בעצמך לא יודע מה שלומך. אתה אומר על פניו, אני בסדר, אני קם, הכול טוב. אבל אתה עוד, הייתי בכמה ימים ראשונים עוד בהלם. כאילו, מין תחושה שאתה שמה, אבל אתה מתחיל להיות במקום אחר. ז'תומרת, החוויה לישון בבית הייתה יותר זרה מאשר לישון כבר על שק שינה בעזה.

תומר: וואו.

עומרי: ואז אתה עובר את השלב הזה, אתה מתחיל להתחיל לתפקד, ואז מתחילים לצוף.

תומר: מה הכוונה?

עומרי: מתחילים לצוף חוויות של גם… לפעמים זה יכול להיות ריחות.

תומר: איזה ריח, נגיד, אתה זוכר?

עומרי: זה יכול להיות ריחות שהם על פניו שאתה לא בעזה, אז אתה חושב שזה זבל.

תומר: אוקיי.

עומרי: וזוהמה, ואז אתה, לאט לאט שאתה בעזה, אתה מבדיל בין ריח של גופות לריח של קקה. אגב, פול, אדם רגיל לא כל כך יכול לזהות את ההבדל הזה. ז'תומרת, רק כשאתה ליד גופה ואתה מתחיל לזהות את הריח, אתה מתחיל להבין את ההבדל של הריחות. ופתאום אתה קם באמצע הלילה עם חוויה של מועקה קצת, שאתה… שאתה לא יודע גם להסביר אותה. אתה לא יודע להגיד, לא היה לך סיוט, לא היה כלום, אתה פשוט קם, ופתאום אתה בחוויה ש… שאתה נהיה קצר, אבל לא ברמה של אגרסיביות אלימות. ואתה נהיה קצר, כבר כלום לא מעניין אותך.

תומר: קצר כלפי המשפחה, כלפי בן הזוג?

עומרי: קצר כלפי אנשים בעולם, שיותר מדי מסבכים את המשפט שהם רוצים להגיד לך.

תומר: הבנתי.

עומרי: ז'תומרת, משפטים מורכבים, פילוסופיות פתאום של… כי יש איזה משהו במילואים שאתה מדבר שורות תחתונות. ופתאום כשמישהו מנסה להביא לך רעיון, אני גם מרגיש שאני נאבד בו, וגם אני מרגיש מאוד מאוד קצר-רוח לדבר הזה. ואתה מתחיל לתפקד, ואתה מוצא את עצמך בישיבות בעבודה שאתה...

תומר: רגע, מתי אתה חוזר לעבודה בעצם, אחרי כמה ימים?

עומרי: תראה, אני עשיתי טעות. כרגיל. מה שונה? אתה יודע, אמרתי לעצמי שאני לא אחזור לעבודה מהר, וגם אף אחד לא ביקש, אבל אחרי יום וחצי ריאיינתי כבר מישהי לעבודה.

תומר: אוקיי.

עומרי: וזה הייתה טעות איומה.

תומר: למה?

עומרי: אני מתחיל את הראיון, קודם כל אני מרגיש שאני לא בפוקוס. אתה מכיר את זה שאתה מדבר על הפואנטה אבל אתה לא מגיע לפואנטה? אתה מדבר, מדבר, מדבר, אבל אתה לא מצליח להגיד את המילה. ואז פתאום אני מתחיל להרגיש שאני נחנק. אבל נחנק במובן זה שאין לי קול לדבר, ואני צריך רגע לנשום. כאילו קצב הלב עולה, והחוויה… ואני אומר לה, אני זוכר, אני אומר לה, תקשיבי, אני ממש מתנצל, אני חזרתי לפני כמה ימים מעזה, אני לא בפוקוס, כאילו בואי נעשה את זה במועד אחר. ואז הבנתי שם שאתה, שאני… האמת שלא הבנתי כלום מזה. כאילו רציתי להגיד שהבנתי שאני לא יחזור, אבל התחושה הייתה כל הזמן, גם עד היום, החוויה היא, אוקיי, כמה… כאילו מצד אחד אתה רוצה לחזור כי אתה רוצה להיות, ואתה רוצה להתחיל לפעול ולזה. מצד שני, אתה… הגוף שלך לא נותן לך לעבוד בצורה כזאת אינטנסיבית, או בצורה שפעם הייתה. אני חושב שהנקודה הכי שכרגע קורית, וזה השלב, שאני מרגיש שהשכבה הזאת היא… האמת שהיא קורית לעוד אנשים שאני מדבר איתם, מין חוויה של ניתוק רגשי. כאילו מין חוויה שאתה הולך בעולם, ו…, שלא יחשבו שאני עם איזה פוסט טראומה.

תומר: לא, לא, דבר, דבר.

עומרי: עכשיו אני קולט את ה…

תומר: דבר, נראה לי גם הרבה אנשים שישמעו את זה, ירגישו, יופתעו אולי.

עומרי: כן. אני חושב שאתה כאילו פתאום הולך בעולם, ואתה עושה פעולות, אבל אתה לא מרגיש כלום. כלום. עכשיו, כשאמרתי את זה לעידן, אז הוא אמר לי, מה ז'תומרת, אתה לא מרגיש כלום? אז בחוויה שלי אני לא מרגיש כלום. אני לא מרגיש כעס, אני לא מרגיש עצב, אני גם לא מרגיש שמחה, אני לא מתרגש משום דבר.

תומר: אתה מנותק.

עומרי: אני מנותק.

תומר: כי אתה עדיין, ז'תומרת, כי העולם שאתה מכיר...

עומרי: אני חושב שהפחד שלי, וזה לאט לאט, אני מרגיש שהוא קורה, שהניתוק הזה מרגיש, נותן לי איזה מין יכולת לתפקד. וכל פעם ביומיים האחרונים שמשהו קורה שהניתוק הזה מתחבר בין השכל לרגש, אז אני מאוד נסער. מאוד נסער. זה מאוד מורכב בחוויה הרגשית שזה קורה. אני אספר לך סיפור. אתמול הייתה…, כאילו, היה איזה מין לחץ כזה של ארוחת ערב ודברים כאלה בבית, וזה עלה כזה למין איזה תחושות כאלה, מאוד מאוד, כאילו, של ריב כזה קטן, כמו שקורה לפעמים ריבים בזה, ביני לבין עידן, ואז קיבלתי הודעה מאוד כזאת מעמיסה מהעבודה, ושני אלה חיברו והפכו לניצוץ של חוויה שאני עמוס רגשית. עכשיו, זה שני דברים שלפני חודשיים וחצי היו נאכלים בלי מלח.

תומר: כן.

עומרי: זה כאילו בדיחה.

תומר: כן.

עומרי: ופתאום כל דבר הוא טריגר, הוא טריגר לחוויה שאתה לא מסוגל לעשות דברים שהם מעט מורכבים, ואתה מרגיש שזה כמו הר שאתה לא יכול לעבור אותו. ואתה לא יכול לעבור אותו כי אתה מתמודד ביום-יום אם בכלל לקום בבוקר ולצאת לעבודה ולתפקד בישיבות ולתפקד עם הילדים, ז'תומרת, אם אתה שואל אותי מה אני, או שאני שואל את עצמי במה אני מתעסק היום, אני מתעסק בדברים הבסיסיים האלה של לעשות אותם טוב.

תומר: של לחזור לשגרה?

עומרי: של לחזור רק ללו"ז השגרתי. אפילו אני לא בודק את התוכן בתוך הלו"ז הזה. אני לא בודק מה אני עושה עם הילדים אפילו. רק להיות איתם ולהצליח לסיים את היום. ולהיות בעבודה מספיק זמן ולסיים את היום בעבודה. ולקום בבוקר ולתפקד בו ולהתניע אותו כמה שיותר מהר.

תומר: זה נשמע כמו תהליך שצריך להיות מלווה באיזשהו טיפול. אתה מטופל? אתה נעזר ב…?

עומרי: יכול להיות שהיא תשמע את זה. כן, כן, כן, אני מטופל. אני הבנתי את זה מהר מאוד.

תומר: היית לפני, או שהיית צריך כאילו…?

עומרי: לא, קודם כל אני מטופל בחיי, אבל החוויה… אני הבנתי שזה נדרש טיפול. אני הלכתי לפני שבוע לטיפול. אמרתי לה, אני לא יודע בדיוק מה אני צריך. אז הייתי עוד בהלם. השבוע זה, כל מה שאני מספר לך על החוויה היא השבוע. אז הייתי בהלם. אז הייתי מנותק, גם לא ידעתי שאני מנותק. אני לא יודע מה אני מרגיש, אני פשוט מבין שאני לא בוכה. ואני מבין שאני מתפקד יותר מדי טוב. ואני מבין שזה מנגנון, מההיכרות שלי, שזה מנגנון הדחקה. ואני יודע שזה יתפרץ מתישהו, אז כדאי שזה יהיה מבוקר. וזאת אותה חוויה למה באתי.

אני יכול להגיד, שבגדוד שלנו, יצרנו מצב עם מכון אדלר, מן איזה שת"פ שהם השיגו גם תורם לזה, שיהיו שלושה מפגשים שכל מי שרוצה, חייל בגדוד, ללכת לטיפול אישי או משפחתי, יכול לעשות את זה בחינם. ומסתבר שזה כמו שדה קוצים, לקחו את זה לא מעט, את הדבר הזה, ויש לזה צורך. יש סיפורים מורכבים, אתה יודע, סיפורים של אנשים ש… כל אחד חוזר לנקודות התורפה שלו. לתחושה, נגיד מישהו שצריך שליטה, זה הדבר שהכי מפריע לו, שהוא לא שולט על החיים שלו. מי שצריך יציבות כמוני מרגיש שרק, הוא רוצה לחזור בכל מחיר כמעט ליציבות.

תומר: בגלל זה חזרת לעבודה אחרי יום וחצי? ז'תומרת, היית, זה רצון כזה לחזור, לקום על הרגליים כמה שיותר מהר?

עומרי: אני חושב שכן, אני חושב אבל גם שאחרי האירוע הזה עם הריאיון לקחתי צעד אחד אחורה. אני חושב שאני עושה את זה נכון, עם הבנה שגם צריך להיות איזשהו שינויים ב… ואני לא רוצה לצאת באיזה הצהרות, אבל איזשהו שינוי בחיים.

תומר: שלך.

עומרי: כן, החיים שהיו לפני זה, הם לא יכולים להיות באותו תצורה. הם לא יכולים להיות ככה כי אתה עובר חוויה שהיא…

תומר: כי עברת משהו.

עומרי: כן, אבל זה חוויה שאתה עובר, שאתה אומר, אני לא במקום הזה שאתה עובר, וואו, ניצלתי, אז אני צריך לנצל כל רגע; וואי, לא קיבלתי איזו הארה רוחנית שבה אני אומר, עכשיו חייתי חיים גשמיים, וזה לא, אלא יותר בכיוון שאתה יוצא מהחיים שלך, וזה הזדמנות חד פעמית בחוויה שלי, אתה יוצא ואתה מתנתק מהחיים שלך, ופתאום אתה מקבל את החיים שלך בחזרה, אבל אתה מתנתק מכל ההרגלים שלך. ז'תומרת, אתה לא מתנתק בשבוע, ואז הגוף שלך זוכר, וגם התרבות המחשבתית שלך והתפיסות שלך נשארות אותו דבר. מה שקרה פה חודשיים וחצי, לאט לאט, זה לא קרה בבת אחת, אתה התנתקת מהחיים שלך, ומהתפיסות ומהמחשבות, ואז מה שקרה אחרי חודשיים וחצי החזירו אותך לחיים שלך, ואמרו לך זה החיים שלך.

תומר: אבל זה לא אותם חיים.

עומרי: אבל זה החיים שהיו לך. ואז שם המפגש. ואז שם אתה אומר, רגע, אולי הייתי באיזה קיצוניות יתר לאיזה מין חוויה של, אפילו מין דתיות כזאת, של תזונה ושל כושר, ואולי אני מבין רגע שהנה חזרתי והשמיים לא נפלו.

תומר: כן. כן.

עומרי: ואולי המרוץ הזה תחת הקריירה והכסף ולעשות עוד ועוד פרויקטים ועוד פרויקטים, וכל הזמן להיות בעשייה, אולי… מה זה תרם? מה זה תרם לי לא עכשיו, מה זה תרם לחיים, שעכשיו כבר אין לי את המחשבות, ואין לי את צורת המחשבה שהייתה לי, אלא באתי יחסית דף חלק, ואז אתה מסתכל על החיים האלה, ואתה אומר, רגע, מה כן, מה לא. אני יכול להגיד לך מצד שני, שהיו דברים שהתחזקו.

תומר: מה למשל?

עומרי: כמו המשפחה, שחזרתי ואמרתי, זה בדיוק המשפחה שאני רוצה.

תומר: וואלה.

עומרי: זה בדיוק מה שרציתי, ומה שאני רוצה גם לחיים בהמשך, וזאת חוויה, שדווקא חיזקה את מה שהיה, ולא הורידה. איפה היא הורידה? במקומות שתמיד היה איזה נקודת חיכוך כזאת, שבחיים שלך לפני זה, אז הייתי במין חוויה כזאת של רוטינה. אז אתה לא מתעמק בכל איזה אירוע או בכל איזה תחושה שמשהו לא מסתדר. אבל פתאום החריץ הזה הפך להיות תהום.

תומר: כן.

עומרי: בתחושה כזאת שפתאום התהום הזה היא, כי יצאת, אז הוא התרחב. ואז אתה שואל את עצמך. גם אפילו על חברים, פתאום אתה, ולזה אין לי תשובה, פתאום אתה מגלה חברויות שהן משהו אחר לחלוטין. הן אפילו עמוקות בצורה מסוימת אחרת, אתה מגלה רובד של חברות, שהרבה פעמים השיחות פתאום שאתה חוזר אליהן ביום-יום הן ממש נראות לך כאילו לא רק שטחיות, אלא… מה, רוב החברות שלנו מסתכמת בזה? עכשיו, אני שם סימן שאלה על זה, כי בסוף הרצון הוא לחזור לשטויות האלה, כי זה החיים האמיתיים.

תומר: נכון.

עומרי: ולא הגדולים. אבל במקום הזה ובהתלבטות הזאת או במחשבות האלה אני נמצא. זה לא אומר שאני עוד חודש אהיה שם, או כל דבר שיאמר, אבל...

תומר: זה נשמע שאתה כאילו בונה את החיים שלך מחדש קצת.

עומרי: אני חושב שאני מסתכל… בונה את החיים זה דרמטי. אני חושב שאני מסתכל על… שנוצרה לי הזדמנות להסתכל על החיים שלי מבחוץ, ולבחור ולדייק אותם יותר. ואפרופו דיסני וסיפור שאתה מספר, אז זה גם דרך לספר סיפור. כי אני יכול לבוא ולהגיד, וגם זה סיפור, כשאנשים באים ואומרים, נהרסו לי החיים. מילים ששמעתי לא מעט, התפרקה לי המשפחה. החיים שלי הם לא כמו שהיו. בסדר? שזה, אגב, אותו סיפור, רק בצד השני של המראה. והיכולת להסתכל ולהגיד - לא נהרסו לי החיים, והחיים שלי לא התפרקו, כי החיים שלי היו בהולד. הם לא יכולים להתפרק. ומה שקורה עכשיו זה המפגש בין מי שאני לבין החיים הקודמים, וקח, וזאת ההזדמנות, קח את החיים שלך, ותתחיל לראות מה אתה מחזיר, ומה אתה אומר, אוקיי, זה לא רלוונטי לי, או שאני לא רוצה להיות במקום הזה יותר מאשר לא רלוונטי לי.

תומר: יפה. תגיד, דיברת מקודם על הקושי, על הניתוק הזה שהרגשת בימים הראשונים, הרגשת איזושהי חרדה, חרדת שגרה? ז'תומרת, חרדה מלחזור לדברים האלו? ז'תומרת, מה...

עומרי: מה, שגרה כאילו לחזור לחיים האמיתיים?

תומר: כן, כן.

עומרי: מאוד. עד היום, עד היום, עד היום. אני חושב שאני גם לא מספיק טוב. אני ממש מרגיש שאני לא טוב כמו פעם. ואיזה חרדה… אני לא יודע אם חרדה זה מילה גדולה, אבל התחושה היא ש… שייקח…, אני לא יודע אפילו אם להיות אופטימי בזה, כי זה באמת תחושה שמלווה… היא מלווה.

תומר: כן. בוא נדבר שנייה קצת על הסביבה ועל התגובות של הסביבה. הזכרת חברים, הזכרת קצת את העבודה. ז'תומרת, בסוף רוב האנשים לא היו במילואים. ז'תומרת, מה יש לך להגיד… בוא נתחיל עם מעסיקים. ז'תומרת, מה יש לך להגיד למעסיקים שעכשיו… חוזרים להם עובדים שהיו במילואים, תקופה. איך להתנהל איתם, איך זה? כי זה באמת קצת… הדמות הזאת של הזר שחוזר, אתה יודע בערך מה עבר עליו, אבל אתה לא באמת יודע. מה יש לך להגיד להם?

עומרי: אני אגיד קודם כל, ביום הראשון שהוא חוזר לעבודה, אז א… קחו לשיחה לא פורמלית ולא על עבודה, ותקשיבו למה שהוא רוצה לספר או למה שהיא רוצה לספר, ואל תלחצו על לספר, ותייצרו בעיקר ביום הזה את החוויה שחזרת הביתה. ז'תומרת, תתפנו. אל תעשו פגישה של 30 דקות ותעברו ללו"ז הבא, אלא אם זה המנהל הישיר או ה-HR או משהו שזה לא יהיה, תתפנו לזה. ותנסו לראות, ותעשו את זה ממש כמו עובד חדש. בוא לשולחן שלו, לתת טוב שחזרת, משהו, שהתחושה תהיה - לא שכחנו אותך. לא שכחנו אותך. ואני חושב שזה שם מתחיל. ואחרי זה, זה תלוי מאוד בבן אדם ובשיחה הזאתי, אבל אחרי זה בעיקר לשאול אותו איך הוא רוצה להתקדם מפה. אם אפשר לתת… תראה, הצבא נותן חמישה ימי הסתגלות. אז קודם כל, לא לבקש להגיע בחמישה ימי ימי הסתגלות האלה לעבודה.

תומר: שאתה לא עשית את זה, אתה חזרת.

עומרי: אני חזרתי, אבל כי לי אין בוס. כאילו, זה לא עניין, אבל אני חושב שאם יש בוסים, אז בטח לא לבקש. ובטח לא להגיד, אם אתה בבית, אז חזרת ממילואים. אז זה בטח לא הדבר הזה. וגם אז, לנסות רגע לראות מה הוא רוצה, ואולי רגע לייצר מצב שנותנים פרויקטים, שהם פרויקטים מה שנקרא קצרי טווח, שהם מאוד מאוד מוגדרים. לא תחזור לכל הדבר הזה שלך, אוקיי, אלא תחזור לאירוע דווקא שהוא יותר… שהוא דווקא יותר מנוהל. אוקיי? אל תקחו אותם לאירועים שיש קרייסס.

תומר: ז'תומרת, דברים פשוטים יחסית.

עומרי: אני יכול להגיד לך שאני...

תומר: כאילו לא לייצר חרדה נוספת.

עומרי: כשאני הגעתי וטיפלתי באירועים קרייסס שאני מטפל בהם, אני מוצף. אני מוצף גם מהרבה מרגשות אשם, וגם מתחושה שאם זה קרייסס זה אומר שזה לא טופל לפני זה, למרות שאני לא בחוויה כזאת, אבל זאת חוויה שכל הזמן מתגנבת. וגם חוויה שאתה צריך כל הזמן להיות באיזה מין תחקור פנימי, ולנסות להבין בשביל לפתור את הבעיה הזאת, וגם ככה אתה רק מנסה להסתגל. אני חושב שהחוויה בעיקר צריכה להיות חוויה בדיוק כמו עובד חדש. לא נותנים לו לעבוד בעבודות קרייסס, אלא מתחילים איתו צעד אחרי צעד, ומייצרים לו תוכנית של שבועיים, שלוש, חודש. אני יכול להגיד לך, שעידן הבן זוג שלי, יש לו עובד, שבדיוק שאלתי אותו השבוע, נו, הוא כבר חזר לעצמו? הוא אמר לי, עדיין לא. והוא חזר שלושה שבועות מלפניי. והוא עדיין לא חזר, והוא עדיין קצר, והוא עדיין בזה. וצריך להבין, שזה אירוע שיכול אפילו לגרום למצב שאתם תהפכו להיות, שהוא יהפוך להיות עובד שאתם לא מרוצים ממנו. וצריך רגע לעשות את ההפרדה הזאתי. לנסות לעשות את ההפרדה הזאתי.

תומר: כן. בוא נדבר שנייה טיפה על חברים, משפחה. שכאילו, הם מאוד שמחים חזרת, ורק רוצים להיפגש, ולהוציא אותך מזה, ולא יודע מה.

עומרי: זה שאלה טובה. תראה, עם עובדים יותר קל לי, כי אני מעסיק.

תומר: כן.

עומרי: אז אני הרבה יותר קל לי לעבוד שם ולהתנהל. אין לי תשובה חכמה במיוחד להגיד על… משפחה, אני יכול להגיד לך שהחוויה שלי, שאני הייתי צריך, זה שאני חוזר הביתה, וזה תקלה אגב, שאמרו לנו, זו תקלה שלא דיברנו על זה.

תומר: אוקיי.

עומרי: אבל הייתי שואל בעיקר בשיח מה לדבר. כי ברגע שהיו שואלים אותי מה אני הייתי רוצה, אז הייתי אומר לעידן שאני רוצה יום איתו. ומה שקרה זה, שפשוט באתי בלילה והיינו, היה נחמד והיה סבבה, ובבוקר קמתי ואז כולם הלכו, כל אחד למסגרות שלו, ונשארתי לבד, וזה היה חוויה קשה עבורי. יש אנשים שיגידו שזה חוויה טובה עבורם. אבל זה היה בדיוק הדבר הזה, שלא דיברנו על מה אני צריך. וחשבנו שמהר, אז אם אני אתן דבר אחד, זה אל תחזרו לשגרה מהר, כי אי אפשר לחזור לשגרה מהר, וזה גם לא יעבוד. ומי שיתווה את הדרך ואת הקצב של השגרה, זה הוא ולא אתם. ויחד עם זאת אני אומר…

תומר: ז'תומרת, זה נשמע שאתה אומר, תנו להם את הזמן ואת הדרך.

עומרי: תנו להם את הזמן, בדיוק.

תומר: הדרך שבה הם חוזרים.

עומרי: ויחד, אבל חשוב לי להגיד, שבסוף, אני מבין שבסוף המרכז הוא עכשיו החזרה ממילואים, ואנחנו וכולי וכולי, אבל בסוף, החוויה הלא פשוטה הזאתי, בעיקר לאנשים שיש להם ילדים, ולא רק, זה בני ובנות הזוג, שאז השאלה היא איפה הם פורקים ואיך הם מדברים. כי הם חוו חוויה שהיא לא פשוטה, בהרבה מאוד מובנים, ואני חושב שהפתרון שהוא כמעט קשה ליישום, עד בלתי אפשרי, זה לדבר ממש על הצרכים, ומי שיותר חזק בבני הזוג שינהל את זה, מי שיש לו יותר יכולת לעשות את זה, וידבר, וינסה להבין מה הוא צריך ומה אתה צריך. כי ברגע שהזרקור הופך להיות על בן אדם אחד, הבן אדם, או שזה שחזר, או הפוך, זה שנשאר, כי הוא יותר דרמטי, והוא נשפך יותר, והוא נשא בנטל, ועכשיו ככה כל, והשני מצמצם את עצמו. מה שיקרה זה, שתהיה חוויה שמישהו יעבור אותה לבד. ובסוף, שרוצים לצאת מזה, רוצים לצאת מזה ביחד מחוזקים, מהחוויה הזאתי. אני אומר את זה, ואני אומר בכנות, שגם אנחנו לא מצליחים לעשות את זה כמו שצריך. וכל פעם שאני מדבר עם אנשים, אבל עכשיו לעמוק, זה קצת כמו שאתה נהיה בהריון, אז פתאום אתה מבין שיש הרבה הפלות.

תומר: כן.

עומרי: פתאום, שלא מדברים על זה, אז פתאום כשאתה חוזר, אז אנשים גם מיום כיפור ועד צוק איתן ועופרת יצוקה וכן הלאה, פתאום מספרים עד כמה החזרה הייתה קשה. פתאום אבא שלי, אמא שלי סיפרה לי, עד כמה שהוא היה חוזר ממלחמות זה היה לא טוב. ואף אחד לא מספר לך את זה ביום-יום, שהחזרה היא לא כמו בטיקטוק, והיא בדיוק 20 שניות כמו בטיקטוק, ואחרי זה אתה מוצא את עצמך סיזיפית, במורכבות של לחזור לאינטימיות, לחזור לקרבה מסוימת, למצוא את עצמך אפילו בהרגלים, אתה יודע, גם העישון הזה, שהמשכתי לעשן.

תומר: זהו, רציתי לשאול אותך, אתה לא עישנת לפני זה?

עומרי: לא עישנתי. בכלל, בכלל בכלל, אפילו סלדתי מסיגריות. ובהתחלה, אתה יודע, זה היה בלחץ, אתה מעשן כל כול בחברת…, כאילו, אתה לא מעשן, מתחיל בלחץ, ז'תומרת, אני בלחץ, אני אעשן. בהתחלה אתה מעשן פה סיגריה, שם סיגריה, וגם יש תרומות, אז אתה לוקח. ופתאום אתה מרגיש שכל פעם שיש פקודה או שיש איזה אירוע, אתה, קורים שני דברים. אחד, אני אוכל באופן בלתי מבוקר, אבל שטויות, עבאדי, כל דבר שבא ליד.

תומר: כן.

עומרי: והדבר השני שאתה מחפש סיגריה. ולאט לאט הסיגריה הפכה להיות חוויה שהיא גם חלק מהתרבות יום-יום שלך. והחוויה שאתה חוזר, אגב, עם הרגלים משמה זה כולם מספרים על איזה פשלות כאלה, אנחנו קוראים לזה.

תומר: שמה?

עומרי: של זליגות משם. ז'תומרת, אחד בטעות ירק בבית. אוקיי? כאילו… אחד התעורר, אשתו צעקה לו מהמטבח והוא צרח. אוקיי? כאילו… יש סיפורים של דברים שאנחנו קוראים לזה זליגות מעזה, שאמורים להישאר שם, אבל אתה זולג אותם כי הגוף שלך כבר לא… הוא לא יודע איפה אתה. בעיקר במצבים שאתה לא מוכן אליהם. על להיות קצר זה לא להיות קצר כי אתה עצבני כל היום, להיות קצר כי ככה מדברים בצבא, כי בפקודות אתה מדבר קצר, בקשר אתה מדבר קצר.

תומר: זה לא פוסט-טראומה בעצם?

עומרי: לא. ההתנהלות היא להיות קצר ולא להעדיף. פתאום חודשיים וחצי הראש שלך אלרגי לברבורים, לקשקשת. הוא נהיה אלרגי, גם מעירים לך בהתחלה. אתה מדבר יותר מ… אתה תופס את הקשר יותר מאיקס זמן, מעירים לך, תתמצת.

תומר: כן.

עומרי: ז'תומרת, אתה הופך להיות מישהו אחר. זה אומר, אני לא חושב… וזה בדיוק ההבנה שהבנתי שאנשי קבע מדברים קצר, ואז אומרים, הם אנשי צבא, לא, זה פשוט השפה שלהם. אז זה נכון שהרבה פעמים אתה חסר סבלנות, כי גם החסר הסבלנות זה, אני לא יודע אם הוא אמר את זה הקב"ן פה, אבל זה כי אתה נהיה פשוט, אם… אתה בתדר כל כך גבוה של עשייה, שאתה כל דקה בתהליך אחר, אז אתה נהיה קצר מאוד לתהליכים מורכבים. ז'תומרת, אין בצבא תהליכים בזמן לחימה, תהליכים מורכבים שאתה צריך עכשיו לעשות תהליך של שלושה ימים. אתה אמור לפשוט, אתה אמור לנהל אירוע, אתה אמור לעשות את זה, זה תהליך מורכב, אבל זה לא תהליך שדורש ממך, מה שנקרא תהליך על תהליך על משוב, ועניינים כאלה וכולי וכולי, כמו שאנחנו יודעים בחיים שלנו.

תומר: והעישון, אתה אומר, זה גם איזה סוג של זליגה.

עומרי: אני מרגיש שזליגה וכן, כן, זאת תובנה, כן.

תומר: אנשים, אנחנו קופצים על תופעות כאלה של… אנחנו מסיימים, אני רק אגיד שיש גם תופעות של אנשים, של מילואימניקים שגם מבקשים להישאר, ז'תומרת, בשירות, לעבור תפקיד, כי הוא, לא יודע, אולי מפחדים לחזור, אולי, יש כל מיני סיבות. זה גם קצת מחזיר אותי למה שאמרת בהתחלה, התחושה הזאת של כשאתה שם, אתה מרגיש מאוד בטוח.

עומרי: נכון.

תומר: וכשאתה חוזר, אתה פתאום, אתה כבר לא שולט במצב.

עומרי: שאלה טובה, גם לי היו חיילים שהמשיכו. זה תופעה, כאילו, בשוליים, אבל זה תופעה ידועה, כשאנשים משתחררים, אז יש אנשים שממשיכים. אני לא הבנתי אותה.

תומר: אוקיי.

עומרי: אף פעם, אני חייב להגיד לך, אני, הציעו לי להמשיך, אמרתי, כאילו, אני ממשיך רק אם הגדוד שלי ממשיך, אבל בשום אופן אני לא הופך להיות חייל, אני הרגשתי, כאילו, שכיר חרב קצת, כשאני עובר ממקום למקום, אבל זו אולי אמירה קשה מדי. אבל תחושה שאני עשיתי את שלי, אני לא יודע להגיד לך למה הם עושים את זה, יש לזה הרבה סיבות, אגב, לא רק...

תומר: לא, אבל דווקא אני יכול להבין, חזרת והיה לך קשה, אז אולי הייתי כבר נשאר שם.

עומרי: אבל לא רק. יש גם סיבות, בסוף, אני למדתי במלחמה הזאת שהרבה מאוד מה שמנהל אותך זה השגרה והיום-יום.

תומר: אוקיי.

עומרי: ז'תומרת, אני מבין שיש איזה מין רצון כזה כל הזמן לדבר על עקרונות ועל תפיסות ועל תהליכים, אבל בסוף, אנשים חיים את זה שאין לו עבודה עכשיו, והוא לא רוצה לשבת בבית, אז הוא ילך לעשות עוד ימ"מים והוא יתרום.

תומר: הבנתי.

עומרי: גם זאת סיבה.

תומר: כן.

עומרי: סיבה זה שאני סטודנט וגם ככה לא התחילה שנת הלימודים, ואין לי מה לעשות בבית, אז אני אלך. מעט מאוד האנשים שאני הרגשתי שהם עושים את זה, אולי אחד-שניים שבאמת עושים את זה מתוך מקום שהם מרגישים שהם השתגעו בבית והם רוצים להמשיך לפעול. רובם אנשי משפחות, אתה יודע, זה לא היה עובר אצלי.

תומר: אולי אני לא רוצה לחזור למשפחה, אבל זה יכול לעבוד.

עומרי: כן, גם זה יש כמה כאלה.

תומר: תגיד, אנחנו צריכים לסיים, אני רק אגיד שאני קורא פה, יש כמה ציוצים של זה, של יוני רוטנברג, הוא עיתונאי, הוא בעל טור ועורך ב'שבע', הוא כתב גם על החוויה שלו של החזרה ממילואים. הוא מספר פה איזה סיפור על סתם, שהוא הלך, אחרי שהוא חזר ממילואים, הוא הלך לעשות טסט לרכב, באיחור של שלושה חודשים, ועולם כמנהגו נוהג, הבוחן התקטנן, המוסך ניסה לעקוץ, וככה התגלגלתי יום שלם, פלוס סכומים נכבדים, אודה ולא אבוש, בכיתי, בכיתי ברכב כמו ילד, למרות שעשיתי את זה עשרות פעמים, המכה הזאת, דקה אחרי השחרור, היא קשה מאוד.

עומרי: נכון.

תומר: אתה מזדהה עם זה? היו לך חוויות דומות של כאילו…?

עומרי: מאוד.

תומר: של פתאום, לא יודע, צריך לעמוד בתור, בבנק, מה אתה כזה, אתם לא מבינים, כאילו...

עומרי: אני… מאוד. ואתה יודע מה? אפילו יותר מדבר הזוי. על זה שיש מישהו שעובד איתי, עובדת איתי, והוואטסאפ התחיל באיזה יופי שחזרת, גיבור שלנו, התגעגענו אליך, ואני איזה יופי, תודה רבה.

תומר: כן.

עומרי: ואז שאלה מאוד קטנונית על מתי אתה מעביר את הכסף.

תומר: הבנתי.

עומרי: שאתה אמור להעביר, אבל זה לא זה הכול. כי זה עוד שאלה בסדר. אנחנו בסוף חודש, עניינים, ואז אתה נותן תשובה לא לרוחה, והיא נכנסת בך ב-180 קמ"ש, כרגיל.

תומר: וואו.

עומרי: ואז אתה אומר לעצמך, את לא סגורה על זה שחזרתי לפני כמה ימים? בעניין הזה, וצריך להתאפס, כאילו, החוויה הזאת, וזה מה שאני חושב שהוא הרגיש, וגם הרבה פעמים אני מרגיש את זה, חוויה בין הרצון לחבק אותך, שהיא כנה, שהיא אצל כולם. גם הבוחן הזה היה רוצה לחבק אותו. הבעיה היא שזה לא מתחבר לאינטרס האישי של בני האדם. ובסוף שהרצון הזה לחבק אותך פוגש את האינטרס שלך, אתה צריך להוריד את האינטרס שלך ולהשאיר את החיבוק. ומעט מאוד האנשים שמוכנים להגיד, חזרת, אנחנו ניתן לך באמת את הזמן, אבל באמת את האמיתי, ואנחנו לא נייצר לך קושי נוסף.

תומר: אז מה אתה רוצה להגיד לאנשים, ז'תומרת, לסביבה הכללית, לאזרחים, לאנשים ש… ז'תומרת, יש פה שני דברים, נגיד, במקרה של המוסכניק או במקרה של… יש אנשים שלא יודעים שחזרת ממילואים. ואני פתאום, תוך כדי השיחה שלנו, חשבתי, אולי בכלל… אנשים שחזרו ממילואים צריכים ללכת עם איזה תג או איזה משהו מזהה, או להגיד, או פשוט להגיד, חזרתי ממילואים, ואז שאנשים יבינו.

עומרי: נכון, אתה צודק ב-100 אחוז, וזאת חוויה שלמדתי עם הזמן.

תומר: שמה, שצריך להגיד את זה?

עומרי: להגיד, אני, מה שלומך, כן, חזרתי ממילואים לפני כמה ימים, וזאת חוויה… ואני עוד מתאקלם, ואז זו חוויה, כן, ואני עוד מתאקלם. וזאת חוויה שצריך ללמוד אותה, אני יודע שהיא מורכבת, אבל גם אז, ברוב האנשים, הם חיים את החיים שלהם, וזה פער, אגב, שראיתי אותו הרבה מאוד שנים, זה לא פער חדש, זה פער ש… אני קורא לזה צקצוק בטלוויזיה. זה להיות רחמן ואיש סולידרי שאתה רואה כתבה מאוד מאוד על אחרים שלא נהגו באנשי מילואים כמו שצריך, ואז מגיעים אליך, ובלי לשים לב אתה נוהג בדיוק כמוהם. בחוסר רגישות. וזה בדיוק אותו דבר כמו עם אנשים שהם… זה פשוט שקוף מדי, זה הסיפור. אנשים ראו אותי שחזרתי לעבודה, ואז אמרו לי, אה, אתה נראה סבבה. ואז אמרתי למה, כי אני מסופר? הם אומרים, כן, כי אתה נראה רגיל. והתחושה הייתה נכון, כלפי חוץ אתה נראה רגיל, אבל פנימה אתה לא רגיל. וזה מזכיר את האמירה שעכשיו היא מובנת לי של מישהו שנהרג לו בן אדם, והוא אומר, אחרי השבעה אני קם, והעולם חזר, ואני רק רוצה לצעוק, איך חזרתם? איך חזרתם לחיים? וזאת חוויה שהיא מורכבת, שאני סלחן אליה, אגב, כי אני מבין שבסוף החיים חזקים יותר, וזה התקווה שלי, כי בסוף שהחיים חזקים יותר אז גם אתה תהפוך להיות כזה. אתה תהפוך לחזור להתעסק בקטנוניות ובדברים האלה, שזה בעיניי, אגב, דרך להבין שחזרת לחיים, ולהתעסק בקטנוניות היא דוגמה לזה. אבל כן, הוא הסביר את זה יפה, זאת חוויה משותפת.

תומר: אז אתה אומר, ז'תומרת, אנשים פשוט צריכים באמת לגלות גם יותר סבלנות, גם יותר רגישות, ז'תומרת, להבין שיש פה סיטואציה של מישהו שהתנתק, והוא לומד עכשיו, ז'תומרת, לחיות מחדש.

עומרי: אתה יודע איפה הבינו את זה? בדרום.

תומר: וואלה, למה?

עומרי: בדרום.

תומר: למה?

עומרי: אחרי שעברתי את בית קמה, היה הבדל. הארץ חולקה לשניים מבחינתי - מבית קמה דרומה ומבית קמה צפונה.

תומר: מה הרגשת שם? מה ההבדל שם?

עומרי: מבית קמה, אתה, לא רוצה להגיד מלך, אבל אתה… ההערכה היא אפילו בעיניים.

תומר: וואלה.

עומרי: אתה נכנס למקום, וגם אם אתה משלם, שזה נקודה להביע משהו, אתה משלם פחות.

תומר: כן.

עומרי: אומרים לך תודה. ואומרים לך תודה כמשהו, ואתה מרגיש, אתה מרגיש שהעשייה שלך היא בזה, ואז אתה חוזר לתל אביב, אני זוכר את הפעם הראשונה עכשיו, זה מצחיק, בסדר? מותר להם לקחת ממני כסף. אבל חזרתי באפטר על מדים, פתאום באתי לשתות קפה, עכשיו לא קניתי כלום, חוץ מקפה ב-13 שקל, ואז אמרו לי, תשלם. עכשיו הסיפור שתשלם זה לא תתנו בחינם. והסיפור שבדרום אף אחד לא שילם.

תומר: כן.

עומרי: וזה לא שהזמנת ארוחה עכשיו ב-150 שקל, שאתה אומר העסק מפסיד.

תומר: כן, כן.

עומרי: ואתה על מדים, ואתה מפויח, רואים שאתה חוזר. אוקיי? זה חלק מהניתוק הזה שחווים אותו הרבה מאוד בין המרכז לבין שמה. כאילו שמה היה חוויה...

תומר: שכולם בחזית.

עומרי: ממש. אני אומר לך, מארומה, שפשוט החליטו לפתוח את זה.

תומר: כן.

עומרי: וזה… אני לא חושב שהם הבינו כמה זה מחמם את הלב. אני לא חושב שהם הבינו מה הם עשו בדבר הזה, שהוא מעבר לכסף. בתל אביב שלחו לחיילים דברים, ובאמת, קיבלנו עשרות מסעדות מתל אביב, עשרות מסעדות מתל אביב, עם ברכות, עם דברים כאלה, ואוכל טעים בטירוף. אבל כשאתה מגיע לקצה החייל הזה, שמגיע בסוף לתל אביב, מוצא קצת ניכור.

תומר: הבנתי. אז עומרי, המון המון תודה. תודה שבאת. ושתהיה חזרה קלה והדרגתית.

עומרי: תודה רבה.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comments


bottom of page