top of page
ענת פרי

חיות כיס - פרק 299: לשוב לראש ההר

זה סיפור אחד, על קיבוץ אחד. סיפור על עקשנות בלתי מתפשרת ועל חוסר אונים, על פחדים גדולים ועל אומץ רב, על ייאוש ועל תקווה. זה סיפור על חברי קיבוץ מנרה, אבל זה גם סיפור עלינו, הישראלים כולם, ועל מה שקרה לנו בשנה האחרונה


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/10/2024.

[פרסומת]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שאול: היי, אתם מאזינים ואתן מאזינות ל"חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי.

[מוזיקת רקע]

את יוחאי וולפין לא פגשתי במנרה, פגשתי אותו בקיבוץ גדות, בערך 40 דקות נסיעה דרומית ממנרה. גדות הוא קיבוץ קטן ושקט, וממוקם בצידו הדרומי של עמק החולה. רק פתחי הכניסה למקלטים הישנים שמציצים פה ושם, הם עדות לכך שהאזור הזה יודע מלחמות כבר עשרות שנים.

[השיר "בתי את בוכה או צוחקת" של חוה אלברשטיין]

"…עטפה הדממה את העמק.

ילדה בגדות יצאה ממקלט,

ואין בתים עוד במשק…"

שאול: אחרי נסיעה קצרה בתוך הקיבוץ, הגעתי למתחם האירוח, ושם פגשתי את יוחאי.

יוחאי: אני מדבר מַנרית שוטפת.

שאול: כן.

יוחאי: חי 24/7 מנרה.

שאול: יוחאי וולפין הוא בכלל לא ממנרה, הוא מקיבוץ אחר, לא רחוק משם, כפר הנשיא. אבל מזה שנתיים וחצי…

יוחאי: אני מנהל הקהילה של קיבוץ מנרה.

שאול: פעם לא קראו לזה מנהל קהילה, אלא מזכיר הקיבוץ, אבל זה היה בתקופה שבקיבוצים עוד היו דברים כמו לינה משותפת, וקופה אחת של משכורות, ואידיאלים סוציאליסטיים. בשנות ה-90, ובקצב גבוה יותר, מתחילת שנות ה-2000, רוב קיבוצי הגליל הופרטו. גם קיבוץ מנרה הופרט לפני 20 שנה בדיוק. ויחד עם האידיאלים, גם המושגים התחלפו. מזכיר קיבוץ אאוט, מנהל קהילה אין.

[המשך השיר "בתי את בוכה או צוחקת"]

"…בתי, את בוכה או צוחקת…"

יוחאי: מה זה מנרית? מנרית זה בעצם ה-DNA של מנרה מ-1943, כשהקיבוץ קם ועד היום. מנרה הוקמה בגובה של 900 מטר על ההר, באמת, באחד המקומות הכי יפים בארץ, וכשאתה חושב מתי מקימים ישוב על גובה כזה, אמורים להקים את זה בדרך כלל בקיץ, לא. מנרה הקימו את הקיבוץ ב-21 לינואר 1943. שיא החורף, בלי תנאים.

שאול: בלי חשמל, בלי מים.

יוחאי: ממש ככה, לתפוס את הקרקע.

שאול: רכס רמים שעליו יושב קיבוץ מנרה הוא החלק הצפוני ביותר של קו הגבול שלנו עם לבנון. נכון, תמיד אומרים אצבע הגליל? אז רכס רמים הוא הדופן המערבי של האצבע. אם נסעתם פעם לקריית שמונה או שטיילתם באזור בשביל ישראל, זה הרכס שמתרומם גבוה גבוה מעל העיר. היום רכס רמים מנוקד בקיבוצים כמו יפתח ומשגב עם ומלכיה, או מושבים כמו רמות נפתלי ומרגליות, והוא מכוסה בצמחייה ומטעים ועצים ושדות. אבל כששבעת מייסדי מנרה עלו אל ההר, לא היה שם כלום, לא קיבוצים ולא מושבים, לא עצים, שום דבר. אפילו דרך גישה לא הייתה. רק הר קירח עם המון המון רוח.

[הקלטה ישנה] שדרן חדשות: "על פסגת ההרים אשר בגליל העליון, בין סלעים וטרשים, הקימו בחורי ישראל קן חדש במולדת."

הגר: אבא שלי בחר לעלות למנרה, בינואר 1943.

שאול: זו הגר ארליך, ילידת מנרה, היום היא בת 72.

הגר: בינואר אי אפשר לעשות במנרה שום דבר, כי קר.

שאול: בן כמה הוא היה?

הגר: אבא שלי, כשהוא עלה למנרה? בן אה… עשרה.

שאול: למה הוא עשה את זה?

הגר: אבא שלי נולד בגרמניה, בנירנברג.

שאול: ואז עם עליית הנאצים לשלטון וחקיקת חוקי הגזע…

הגר: הוא אמר להורים שלו, "אני, במקום שלא רוצים אותי, לא ממשיך לחיות". ואז הוא התחבר לרֶחָה פְרַיֶאר, הלך לחברת נוער, ועלה לכפר גלעדי. התחנך בכפר גלעדי, והתאהב באזור.

שאול: כבר החלק הזה של הסיפור הוא משוגע לגמרי במונחים של היום. אני רק מדמיין את הילדים שלי, יוצאים מהמסכים שלהם, עוזבים את הבית, ומהגרים לגמרי לבדם לארץ אחרת, לא זרועה, כדי להתחיל לבנות אותה מחדש. בסדר… אבל במונחים של אז, תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, זה היה סיפור של כמה אלפי חבר'ה יהודים צעירים מגרמניה, שהבינו שאין להם מה לחפש שם יותר. הם עזבו את המשפחות שלהם, לפעמים המשפחות שלהם שלחו אותם, עלו לישראל לגמרי לבד, בתור נערים ונערות, ומיד השתלבו בבניין הארץ. הגובה של כפר גלעדי הוא 300 מטרים מעל פני הים. לאבא של הגר ארליך, זה לא הספיק.

הגר: ואז הוא החליט שהוא עולה למנרה.

שאול: למה?

הגר: הם החליטו שהם חיים במנרה, כי במנרה זה היה יותר ציונות.

שאול: אוקיי. נניח שאת זה אני מבין. למה בינואר? מה היה דחוף? אי אפשר לדחות את זה למאי? לאוגוסט?

הגר: הבדיחה הייתה שכל שנה בחורף היו באים אליו ואומרים לו, "טוב שלא עלית לחרמון". אבל ככה חיו.

שאול: הייתה איזו תקופה שהם חיו במערה?

הגר: כן.

שאול: זה נכון?

הגר: כן. כי בלילה הראשון בנו אוהל, אבל הוא עף. אז הם חיו במערה.

שאול: כמה זמן?

הגר: אההה… עד האביב, אני מאמינה.

[ברקע רעש של רוחות נושבות]

שאול: נסו לדמיין את זה. שבעה נערים ונערות, בסביבות גילאי ה-20 שלהם, עולים לבדם אל ראשו של הר קירח, שטוף רוחות, בקור כלבים של חודש ינואר. מנסים להקים שם אוהל, אבל הרוח כל כך חזקה שהאוהל עף, אז הם גרים במערה. לא יום, לא יומיים, כמה חודשים במערה עד בוא האביב. וכל זה בשביל להקים יישוב חדש שיסמן את קו הגבול של המדינה הצעירה שבדרך. מי שתייה לא היו, אז אבא של הגר ארליך היה רוכב על פִרדה עד לכפר הערבי הסמוך בשביל להביא משם. לאט לאט הם התחילו להתקדם. המערה הפכה לאוהל, האוהל הפך למבנים שעשוים ממחצלות. עצים נטעו, עוד אנשים הצטרפו.

אורנה: חוה'לה, זו אמא שלי.

שאול: ובת כמה היא הייתה?

אורנה: הם היו בני 17 או 18.

שאול: זו אורנה ויינברג, גם היא ילידת מנרה, היום היא בת 58.

אורנה: אלה החבר'ה שפירקו להם את הפלמ"ח, ואז הם הגיעו הנה והם סרבו להתגייס לצבא. הם אמרו שיותר חשוב שהם יהיו פה, הם נשארו פה ולא התגייסו.

שאול: ההורים של אורנה ויינברג לא היו משבעת המייסדים, אלא הצטרפו למנרה באחד מגרעיני תנועות הנוער שהגיעו לקיבוץ בשנים שאחרי הקמתו. בכל גל כזה הייתה מגיעה למנרה עוד קבוצה קטנה של נערים ונערות, אבל רק מעטים מהם היו נשארים לחיות בקיבוץ בסופו של דבר. בכל זאת, מקום קשוח, הוא לא מתאים לכל אחד.

[מוזיקת רקע]

בחלוף השנים הקיבוץ גדל מעט. כעבור ארבע שנים כבר הייתה דרך גישה סבירה יחסית, ואפשר היה להפסיק להעלות להר ציוד על גבי פרדות. כמה שנים לאחר מכן, אחרי שהמדינה כבר קמה, חברת מקורות הניחה צינור מים עד לקיבוץ, ואפשר היה להפסיק להביא מים מכפרי הסביבה. קיבוץ מנרה עלה על פסי צמיחה. זה לא היה קל לצמוח שם, בכלל לא קל. חוץ מהתנאים הפיזיים הקשים, גם המציאות הביטחונית הייתה בעייתית. תמיד, כבר מההתחלה, עוד ממלחמת העצמאות.

הגר: העלו מחלקת פלמ"ח להוריד את ילדי מנרה לכפר גלעדי, על הגב, אי אפשר היה בשום צורה אחרת. העמיסו את הילדים, חלק בארגזים, כי הם היו ממש ממש תינוקות, וחלק על הגב, והגיעו לכפר גלעדי.

שאול: כלומר, זו המציאות מההתחלה.

הגר: זאת המציאות מההתחלה.

שאול: בשנות ה-70 וה-80, המצב הביטחוני החמיר.

[הקלטה] שדרנית חדשות: "חיילי הצנחנים מנעו לפנות בוקר פיגוע חבלני בצפון. הם סיכלו ניסיון חדירה של שלושה מחבלים סמוך לקיבוץ מנרה באצבע הגליל".

[הקלטה] שדרן חדשות: "ואחר כך, בתוך חצי שעה של ירי לפנות בוקר, פוגע הכוח של צה"ל בשלושת המחבלים הנמצאים בשטח המסולע הזה, במורדות המערביים של מנרה".

[הקלטה] גדי אייזנקוט: "ישנה אווירה בקרב החיילים של ביצוע פעילות בכל מחיר, כדי למנוע פיגוע ביישוב."

שאול: זיהיתם את המפקד הצעיר שדיבר כאן? זה רב סרן גדי אייזנקוט ב-1989, אז מג"ד 13 של גולני, עם רעמת שיער מלאה על הראש.

[הקלטה] גדי אייזנקוט: "החיילים התנהגו בצורה מבצעית טובה מאוד. החיילים שהיו שלושה חודשים בשטחים הגיעו לפה. כבר בתחילת…"

שאול: למרות המציאות הביטחונית המאתגרת, מנרה מעולם לא פונתה. את הילדים אולי הורידו על הגב במלחמת העצמאות, אבל את יתר המלחמות, הילדים כבר למדו לעבור במקלטים הרבים שנבנו ברחבי הקיבוץ.

אורנה: גדלנו במקלטים, באמת, אני למדתי ללכת במקלט, יש לי צילומים מהמקלט, וגם הילדים שלי היו מאוד מיומנים בירידה למקלט, מה עושים כשצריך לרדת, מה הם לוקחים איתם, לא היה צריך להגיד הרבה.

שאול: ואז, אז הגיע שבעה באוקטובר 2023.

[הקלטה של מבזק] שדרן חדשות: "זה לפני כ-20 דקות, התראות צבע אדום ברחבי הארץ."

[הקלטה של מבזק] שדרן חדשות: "כל ערי החוף שם תחת מטח טילים, אשדוד כמובן."

[הקלטה של מבזק] שדרנית חדשות: "יש כרגע הודעה רשמית של דובר צה"ל, של צה"ל, שבעצם מאשר שמספר מחבלים חדרו לשטח ישראל."

[הקלטה של מבזק] שדרן חדשות: "זה דיווח שמגיע כמובן מהצד הפלסטיני, על כך שחמאס הצליח לחטוף חיילי צה"ל."

[הקלטה של מבזק] שדרנית חדשות: "מעל 140 פצועים זה הדיווח, מתוכם 20 במצב קשה וקשה מאוד."

שאול: יום אחרי הטבח בדרום ותחילת המלחמה, ארגון הטרור חיזבאללה הצטרף למלחמה, והתחיל לטווח את קיבוצי, ערי ומושבי הצפון.

[הקלטה] שדרן חדשות: "35 רקטות שוגרו אל עבר ישובים מצפון לצפת, צה"ל תקף את המשגרים שמהם בוצע הירי. בשעות הבוקר פגע צה"ל בחוליות נ"ט, חיזבאללה המשיך לירות. אזעקות הופעלו בשלומי וישובים נוספים בגליל המערבי. שרידי טיל מיירט גרמו נזק לכלי רכב ולמבנים."

שאול: למודי מלחמות וקטיושות, אנשי מנרה מצאו את עצמם מתמודדים עם איום חדש - טילי נ"ט, בלי אזעקות, בלי התראות, רק שריקה אחת, ובום, פגיעה ישירה.

נאור: בקיבוץ הם פוגעים בנ"טים, הם לא פוגעים, לא עם תמ"סים.

שאול: זה נאור שמיע, הוא ראש צוות החירום היישובי של מנרה, וגם חבר כיתת הכוננות. וסתם בשביל להבהיר את המושגים הצבאיים שהוא הזכיר כאן, תמ"סים זה ראשי תיבות של תלול מסלול, כלומר, רקטות. כשאלה רקטות מילא, יורדים למקלט, אבל נגד נ"טים שמגיעים בשניות, אי אפשר להתגונן בכלל. אז בשמונה באוקטובר, הגר ארליך התקשרה לכל בני ובנות מנרה, שבינתיים גדלו ועזבו את הקיבוץ, וביקשה שיבואו לאסוף את ההורים המבוגרים שלהם שעוד חיים במנרה. צוות החירום היישובי שלח הודעת וואטסאפ לכל התושבים. נאור הראה לי את ההודעה, וכמה נאיבית היא הייתה. היה כתוב שם, "לא לשכוח לארגן תיק עם בגדים להחלפה, תרופות ומטען היד, לשהייה של מספר ימים". הגר ארליך התפנתה לדירה של הבת שלה בחיפה, אבל זה לא נגמר במספר ימים.

הגר: הייתי חמישה חודשים סבתא בסלון.

שאול: מה זה אומר?

הגר: זה אומר לחיות בסלון עם משפחה, עם ארבעה ילדים, שניים קטנים ושניים יותר גדולים, בלי פרטיות, בלי מקום לשים את הבגדים, בלי החברים, בלי חיים.

שאול: חמישה חודשים, אמרת?

הגר: חמישה חודשים.

שאול: מאז, הגר, אורנה ויתר 280 התושבים של מנרה, מבוגרים וילדים, מסתכלים על ההר ממרחק ומתגעגעים.

[מוזיקת רקע]

שאול: במדינה שבה בשבוע אחד קורים דברים שבמדינות אחרות לא יקרו גם בעשור שלם, לפעמים הסיפורים, הקטנים יחסית, הולכים לאיבוד. אבל הסיפורים הקטנים הם אלה שהחיים שלנו מורכבים מהם. ולפעמים אלה סיפורים שמקפלים בתוכם את כל הסיפור של מה זו ישראל, ומה זה להיות ישראלים. סיפורים של שואה ושל תקומה, של התיישבות ואידיאולוגיה, של ימין ושמאל, פערים מעמדיים ושל נוסטלגיה מול קדמה. ולפעמים, כמו היום, אלה גם סיפורים של ייאוש ושל חוסר אונים וחוסר ודאות שמכרסם בתוך הנפש פנימה. אבל גם של עקשנות להילחם חזרה ולהכות שורש איפה שבכלל לא סביר לנסות. זה שבוע ב"חיות כיס", שנה מתחילת המלחמה, בחרנו להביא לכם סיפור אחד על קיבוץ קטן אחד אי שם בצפון המאוד רחוק של ישראל. זה סיפור על ה-DNA של מנרה…

נאור: אבל ה-DNA הזה של להיאחז בקרקע, DNA חזק, DNA של לעשות עם מה שיש.

שאול: שמשהו ממנו הוא גם ה-DNA של ישראל כולה.

[מוזיקה מסתיימת]

[רעש של רכב נוסע]

שאול: הנסיעה הקצרה באוטו של נאור שמיע, חבר כיתת הכוננות של מנרה עד לפתח הקיבוץ, הייתה משוגעת לגמרי. נפגשנו בצומת ישע, על הרכס. שם עברנו מחסום צבאי, נסענו עוד כמה דקות לקיבוץ יפתח, ושם השארתי את הרכב שלי, ועברתי לרכב שלו, יחד עם צוות הצילום שליווה אותי. מקיבוץ יפתח, עד הכניסה למנרה, זה קטע נסיעה של עשרה קילומטר בסך הכל, על כביש הצפון, שבקטע הזה נוסע ממש על קו הגבול עם לבנון. מבט אחד שמאלה, ואתם רואים בעיניים את הכפר מייסל ג'אבל, שבתרגום חופשי פירושו, הוד ההר. כמו הוד השרון, רק בלבנון.

נאור: אנחנו עכשיו בדרך למנרה מכיוון צומת ישע, עברנו את קיבוץ יפתח. נוסעים על כביש… סיימו, אם אני לא טועה, לסלול אותו מחדש איפשהו ביולי 23'. הוא לא נראה חדש, הוא מלא בורות.

שאול: נאור נסע די מהר, עד כמה שאפשר לנסוע מהר, בכביש מלא בורות שנפערו, תחת כובד המשקל של הטנקים הרבים שנסעו עליהם בשנה האחרונה. בחלק מהדרך, שורה של עצים חצצו בינינו ובין לבנון. אבל בחלק מהדרך, לא.

[פונה אל נאור] פה אנחנו חשופים?

נאור: לא, פה אנחנו לא חשופים, בגלל זה אני גם נוסע במהירות נמוכה. יש קטע אחד שבאופן עקרוני הכביש קצת חשוף.

שאול: אחרי עשר דקות בערך, הגענו למנרה. נאור התקשר לשער הצהוב ופתח אותו. נכנסנו פנימה, ולא ראינו נפש חיה. בכניסה לכביש שמוביל למרכז הקיבוץ, מישהו הציב שלט עץ וריסס עליו בספריי צבע היכן הדרך לטנקים. הקיבוץ היה נטוש לחלוטין. פה ושם עמדו כמה מכוניות פרטיות בצידי הכביש. מכוניות שאיש לא נסע בהן כבר שנה. נאור הקיף את מרכז הקיבוץ, עד שהגיע לנקודה הגבוהה ביותר, ליד אזור הסנפלינג, ושם הוא החנה את הרכב.

נאור: פה אנחנו נעצור, ונעשה טיול ונרד.

שאול: איזה אוויר.

שאול: יצאנו מהאוטו, סידרנו את הציוד, והתחלנו לרדת בכביש למטה, לעבר בתי הקיבוץ.

שאול: טוב, איפה אנחנו נמצאים?

נאור: נמצאים בחלק הכי גבוה של הקיבוץ. מאחורינו זה עמק החולה, צד מזרח, לפנינו צד מערב, קיבוץ, ואחר כך לבנון. כמעט, אני חושב שבעים-שמונים אחוז מהקיבוץ נצפה ללבנון.

שאול: כמה אנשים חיים בקיבוץ עכשיו, פה, פיזית?

נאור: רק חברי כיתת הכוננות.

שאול: כשנאור ואני התחלנו להסתובב בקיבוץ, הצטרפה אלינו גם אורנה ויינברג, ילידת וחברת מנרה. אורנה היא לא חלק מכיתת הכוננות, אבל היא העידה על עצמה שהיא כל כך מתגעגעת, שהיא מחפשת ומוצאת תירוצים לעלות בחזרה לקיבוץ בכל פעם שהיא יכולה. העובדה שבאנו לתעד את הסיפור של מנרה, הייתה עבורה תירוץ מספיק טוב, כדי להגיע שוב.

אורנה: אצלי זה משהו מאוד עמוק, ברמה הרגשית, כשקורה משהו במנרה, ואני מחוץ למנרה, זה מצוקה שאני לא יכולה לשאת.

שאול: את חייבת לחזור?

אורנה: אני לא מוכנה לצאת מפה, אני יצאתי מפה בדמעות ובתחנונים שיניחו לי להישאר, ופשוט לא הניחו לי להישאר פה. זה מאוד מאוד מכעיס אותי.

שאול: המטרה העיקרית שלשמה ביקשתי לבקר בקיבוץ עצמו, הייתה לראות בעיניים את היקף הפגיעה ולהבין.

נאור: באופן עקרוני, בערך 70% מהדירות נפגעו.

שאול: שיעור ההרס, 70% מדירות הקיבוץ, הוא שיעור אסטרונומי. מנרה, השנייה רק למטולה, לדעתי, בהיקף הפגיעה בבתים וברכוש. אבל רק אחרי שמגיעים לקיבוץ ורואים בעיניים, מבינים מה בעצם זה אומר, ולמה שיעור ההרס הוא כל כך גדול. זה לא רק הכמות האדירה של הנ"טים שפגעו בקיבוץ, זה גם האופן שבו הקיבוץ בנוי, וזה נובע מהטופוגרפיה שלו.

נאור: במנרה, בניגוד לקיבוצים אחרים, יש פה בניינים, ובכל בניין יש מספר דירות.

שאול: בגלל שמנרה בנויה על צוק, ואין לה המון שטח להתפרס עליו, היא לא בנויה כמו קיבוצים אחרים שיש בהם המון בתים קטנים לחברים ומדשאות ענקיות ביניהן. קיבוץ מנרה בנוי מבניינים בניינים, בניינים קטנים כאלה, לא רבי קומות של עיר. ובכל אחד מהם, נגיד, שלוש, ארבע קומות, עם דירה אחת בערך בכל קומה.

נאור: בגלל זה גם מגיעים למספרים האדירים האלה. מתוך… 157, אם אני לא טועה, יחידות דיור, 110 נפגעו, בדרגות פגיעה שונות, מפיצוץ של חלונות והדף, ועד בתים שממש נחרבו, התרסקו, נשרפו כליל. כמובן שהנזק ההיקפי גדול, כי הוא… חורף שלם, בית פתוח, חלונות. זה נזק הרבה מעבר לחלונות.

שאול: הגענו לאחד הבניינים הפגועים האלה. החלונות שלו היו מנופצים ושבורים. חלק מהמשקופים התעקמו, חלק מהדלתות יצאו ממקומן.

נאור: תראו מה זה פגיעת נ"טים והדף, וכאלה. בוא תסתכל פה בפנים.

שאול: נאור ואורנה הובילו אותי פנימה, לתוך הבניין, לתוך אחת הדירות. נכנסנו פנימה בקלות, כי הדלת, לא הייתה.

נאור: הנ"טים פגעו פה מחוץ לבית. היו פה איזה חמישה נ"טים שפגעו פה מחוץ לבית. כל הבית נפגע, כל האזור פה נפגע רק מהדף.

שאול: או הו… כשאומרים שהקיבוץ חרב, כאילו, אני לא יודע מה לדמיין.

נאור: כאילו, אתה מדמיין איזה בניין שקרס, הפך להיות…

שאול: אני מדמיין קוסובו כזה, כאילו, אבל זה לא זה. זה אתה מרגיש מאוד את החיים שהיו פה.

נאור: נכון, שהופסקו באחת.

שאול: תחושה מאוד מאוד קשה. זה מזכיר שואה, לא נעים להגיד כאילו.

נאור: נכון, נכון מאוד.

שאול: טרמפולינה לילדים, כאילו.

אורנה: יכול לתאר לעצמך את המשפחה יושבת פה?

שאול: בדיוק.

אורנה: הכל מגונן, הכל היה פה מאוד מאוד מטופח, מאוד אהוב, מאוד יפה.

שאול: חיים של קיבוץ.

[מוזיקה]

נאור ואורנה לקחו אותי לעוד בניין כזה, ועוד אחד. באחת הדירות הסלון היה מלא שברי זכוכיות על כל הרצפה. על השידה בכניסה מישהו סידר אלבומי תמונות משפחתיים, אבל לא הספיק לקחת אותם איתו. דירה אחרת, ששימשה כסטודיו של ציירת מבוגרת, תושבת הקיבוץ, הייתה שרופה מבפנים לחלוטין. הקירות היו שחורים, מפויחים לגמרי. רק הנקודות על הקיר, שבהן היו תלויות התמונות הרבות של הציירת, נשארו שם כמו עדות אילמת. בלי תמונות, פשוט גוונים בהירים יותר של שחור. ואני מצטער על המילים הגדולות, אבל היה בזה לגמרי מימד של שואה. מהחלונות המנופצים של הדירות האלה, אפשר היה לראות בקלות את הבתים של הכפר הלבנוני הסמוך, ממנו נורו טילי הנ"ט. אנחנו מדברים על מרחק מגוחך, של כמה מאות מטרים בסך הכל. נאור הזהיר אותי לא לעמוד יותר מדי זמן ליד החלון ולהסתכל החוצה, כי בצד השני, כך הוא אמר, עוקבים היטב אחרי התנועות שלנו. אחרי כמה דקות של צילומים, יצאנו משם, והמשכנו לרדת למטה בכביש. הכביש וכל המדרכות, היו מכוסים בשכבה עבה של עלי שלכת, שנשרו מהעצים עוד בסתיו הקודם, לפני שנה שלמה.

[ברקע שומעים הליכה על עלי שלכת]

נאור: התמונה הזאת מזכירה דווקא תמונות מצ'רנוביל, שהטבע משתלט על הבתים.

שאול: כל העזובה.

נאור: כל העזובה, צמחים יוצאים לך מכל מיני מקומות שלא אמורים לצאת.

אורנה: היה מתישהו שנכנסנו ל… לבית שרוף, והתחושה הזאת של החיים הקפואים, אבל גם שרופים, זה ממש עשה לי הרגשה של פומפיי. [צוחקת]

שאול: וואו.

נאור: זה נכון…

שאול: וואו.

אורנה: באמת, כי אתה רואה, כאילו, הכל שחור, וזה מפתיע. יש דברים שלא נשרפו, שזה מפתיע אותי שהם לא נשרפו, אני יודעת, איזה דינוזאור, איזה צעצוע של הילד.

שאול: כן.

אורנה: נשאר, ואתה רואה חיים שקפאו.

[מוזיקה]

שאול: קיבוץ מנרה מעולם לא היה קיבוץ גדול במיוחד. גלי גרעיני הנוער אומנם הגדילו אותו, אבל בכל פעם קצת. גם כי החבר'ה לא תמיד הסתדרו אחד עם השני, אבל גם כי היה קשה להתפרנס שם על ההר. ממה בדיוק מתפרנסים בקיבוץ קטנטן ומבודד, עם אקלים וטופוגרפיה בעייתיים למחיה?

[הקלטה ישנה של מופע] מקהלה של גברים מדקלמים ביחד: "אמרו אנשים 'צריך קיבוץ'. צריך. קיבוץ. חיפשו, חיפשו, חיפשו, חיפשו. קרוב לתל אביב? לא קיבוץ. קרוב לים? לא, רטוב, לא קיבוץ. מצאו חור. על ההר, איפה קר, ערפל, אין כביש, אין דרך, אין מי, אין כלום. אין כלום? יש! יש קיבוץ."

שאול: גם חברות וחברי מנרה תהו. הייתה להם רפת ומטעים וגם לול ומכוורת. חלק מזה שימש לצריכה עצמית, היתר נמכר. זה פשוט לא היה מספיק. תנאי השטח הקשים לא באמת איפשרו להתפרנס מחקלאות. הרפת למשל נסגרה כבר ב-1960. בשביל לייצר מקורות פרנסה נוספים, החברים הבינו שהם צריכים גם תעשייה. כבר בשנים הראשונות של הקיבוץ הם הקימו מפעל מתכת, זה מפעל קטן שקיים עד היום, אבל הוא לא הצליח לפרנס קיבוץ שלם. אז הקיבוץ צמח, אבל מעט ביחס לקיבוצי עמק החולה, שבגדולים שבהם, כמו כפר גלעדי או איילת השחר, חיו לפחות פי שניים תושבים. קיבוץ מנרה הגיע לשיא הגודל שלו בסוף שנות ה-70. אז גרו בו בערך 300 תושבים, מחציתם מבוגרים ומחציתם ילדים. משם הכל התחיל להדרדר.

[מוזיקת רקע]

בתחילת שנות ה-80 הגיע צוות צילום של הערוץ היחידי שהיה אז, ערוץ 1, לצלם במנרה ובקריית שמונה. זו הייתה כתבה על פערים חברתיים בין הקיבוצים לבין עיירת הפיתוח שלמטה בעמק. בבריכת מנרה צוות הצילום תפס את אחד מחברי הקיבוץ. גם הוא, כמו אחרים בקיבוץ ובקיבוצי הסביבה, עלה לבדו לישראל מגרמניה בתור נער, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. הוא שינה את שמו מוורנר שטראוס לבנימין בנאי, עבד במפעל המתכת של הקיבוץ וערך את העיתון שלו. סליחה, לא עיתון, הם קראו לזה עלון, עלון הקיבוץ. כתב הערוץ הראשון, שאל אותו מה דעתו על הפערים בין הקיבוץ לבין קריית שמונה. והתשובה שלו הייתה כל כך מהממת, שאני רוצה שתשמעו את הדיאלוג הזה במלואו. הנה, לא נגעתי:

[הקלטה]

בנימין בנאי: "אני חושב שקריית שמונה חייבת הרבה מאוד לקיבוצים, ולקיבוצניקים, יותר נכון, שעזרו הרבה ליצור שם מה שקיים שם היום [מצחקק]. אבל מצד שני אני יודע שאנשים לא אוהבים את מי שעושה להם טובות. דבר פסיכולוגי פשוט ביותר, שמי שעושה לך טובה, מי שאתה חייב כאילו להגיד לו תודה, זה יוצר איזה מין אנטגוניזם. ובגלל זה אני לא מקבל את דעתם של אלה שאומרים שצריך להעמיק את הקשר, וצריך לעשות יותר, וצריך להשתדל יותר, ולהיכנס ולטפל בעמך או איך שתקרא לזה. ו…"

מראיין: "אלא מה אתה מציע?"

בנימין בנאי: "אני מציע איזושהי התנתקות, לא פתאומית, הדרגתית, שכל אחד… יתנו להם לחיות את החיים שלהם, ושיתנו לנו לחיות את החיים שלנו."

מראיין: "אתה לא חושב שיש כאן סכנה שיווצרו שתי חברות?"

בנימין בנאי: "אני חושב ששתי החברות האלה קיימות."

מראיין: "שני עמים?"

בנימין בנאי: "שני עמים זה קיצוני מדי, אבל פער, שלא בדור אחד אפשר לגשר אותו."

שאול: את כל הדברים האלה, בנימין בנאי אמר לצלם ולכתב, כשהוא בתוך הבריכה, בלי חולצה. בסוף, אחרי שהכתב אמר לו שהוא לא צריך ממנו יותר חומר, בנאי פשוט התרחק מהמצלמה בשחייה. זה היה ביולי 1981, לפני 43 שנה. רגע אחרי הבחירות לכנסת, רגע לפני מלחמת לבנון הראשונה. אז עוד היו בישראל בעיקר שתי מפלגות גדולות, הליכוד, בראשות ראש הממשלה המכהן מנחם בגין, ומולו המערך, בראשות שמעון פרס. מערכת הבחירות שהסתיימה אז הייתה טעונה מאוד. השסע העדתי בין האשכנזים למזרחים היה נוכח בה במיוחד, ובא לידי ביטוי למשל בנאום הצ'חצ'חים של דודו טופז בכיכר מלכי ישראל, בתל אביב. האיש הזה, בבריכת מנרה, בנימין בנאי, נתפס כמי שמסמל את האליטה הקיבוצית, הישנה מול ה"עמךָ". ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. גם ראש הממשלה בגין צפה בכתבה הזאת בערוץ אחד. כמה חודשים לאחר מכן, בראיון לקול ישראל לקראת השנה החדשה, הוא אמר את הדברים הבאים.

[הקלטה] מנחם בגין: "ואתם לא ראיתם את האיש הזה בקיבוץ שיושב לו ככה בבריכת שחייה, כאילו ראיתם איזה מיליונר אמריקני, והוא מדבר במידה רבה של זלזול. אני ישבתי באותה בריכת שחייה? לי אין סידור כזה בכלל. תנועת החירות, כל השנים, אין לנו בעיה כזו בכלל, היא לא קיימת. משום שאין התנשאות, אין ניסיון לומר, "הנה שתי תרבויות" ועוד דברי הבל שכאלה."

שאול: וכך, בבת אחת, הבריכה של קיבוץ מנרה הפכה לסמל. לא משנה שהקיבוץ נאבק על הישרדותו במשך עשרות שנים, גם נגד איתני הטבע וגם נגד הבעיות הביטחוניות. לא משנה שהקיבוץ לא היה עשיר במיוחד, או עשיר בכלל. לא משנה שהחיים בו היו די קשים, ההתבטאויות האלה של החבר בבריכה, והמיתוג שעשה בגין לאנשי מנרה כ"מיליונרים עם בריכות", עשו את שלהם. מצאתי עוד כמה קטעי ארכיון של סימפוזיונים שלמים של קיבוצניקים שניסו להגן על עצמם, שהודו שהם אומנם הופלו לטובה בתקופת מפא"י, אבל זה קרה רק בגלל שהם היו בוני הארץ ומיישביה, אבל אני אחסוך מכם את כל זה. אני בטוח שבשלב הזה הבנתם את הפואנטה. מאז המהפך השלטוני של סוף שנות ה-70, גם קיבוץ מנרה נקלעה לבעיות כלכליות קשות, ביחד עם המציאות הביטחונית הקשה, דעיכתו החלה. הבנות והבנים הממשיכים של הקיבוץ התחילו לעזוב. הבדיחה על מנרה הייתה שבמשך 70 שנה זה היה קיבוץ של 70 אנשים שכולם בני 70. זה לא היה מדויק בכלל, אבל גם לא מאוד רחוק מהמציאות. בהיעדר משפחות צעירות חדשות, מספר הילדים התכווץ במהירות. משיא של 140 ילדים בסוף שנות ה-70, בשנות השפל נותרו במנרה בערך עשרה ילדים בלבד.

[מוזיקה]

ב-2004 הקיבוץ הופרט. ב-2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. ואחריה, בשנות השקט, הקיבוץ חזר לצמוח. משפחות חדשות, משפחה אחר משפחה, הגיעו לגליל ובחרו להפוך את מנרה לבית החדש שלהם.

הגר: בשנים האחרונות ישבתי בוועדת קליטה…

שאול: זו שוב הגר ארליך, ילידת מנרה.

הגר: והרבה אנשים אמרו, "ברגע שנכנסנו לשער, הרגשנו הרגשה אחרת". אז הבנו שיש לנו משהו ב… אחר.

שאול: אחת המשפחות שהצטרפו לקיבוץ בשנים האלה, הייתה המשפחה של נאור, מכיתת הכוננות, ואשתו פרדריק, משפחת שמיע. הם הגיעו למנרה ב-2011, מראשון לציון, והתאהבו ברגע שעברו את השער. כשנסענו באוטו שלו לקיבוץ הנטוש, נאור אמר לי שאם מלכתחילה הם היו יודעים שזה מה שעומד לקרות, לא בטוח שהם היו באים בכל זאת. אבל כרגע, למרות הכל, אין להם שום כוונה לעזוב. כשהסתבבנו במנרה, אורנה ונאור לקחו אותי לראות את גן הילדים של הקיבוץ - גן פשוש.

אורנה: אני אמא לארבעה. כשהילדים שלי היו במערכת החינוך במנרה, הם היו חצי ממערכת החינוך של מנרה, היו שמונה ילדים.

נאור: ערב היציאה מהקיבוץ בשבעה לאוקטובר, היו פה 81 ילדים, מ-0 עד 18. מטורף.

אורנה: ועוד נולדו ילדים חדשים לקהילה בזמן המלחמה.

שאול: כלומר שהקיבוץ היה באמת בתנופה של התחדשות.

אורנה: אין לתאר. חג ה-80, באוגוסט, היה אירוע שיא. הגיעו גם בני מנרה שכבר לא חיים בה, וזה היה אירוע מרגש ומשמח, ומלא פגישות יפות, מופע של כל הילדים…

נאור: עלו לבמה, שרו.

אורנה: באמת, משהו מרומם נפש.

שאול: חודשיים אחרי אירוע השיא של חגיגות ה-80 למנרה, בשיא תנופת ההתחדשות, פרצה המלחמה. בשמונה באוקטובר, הקיבוץ נאלץ להתפנות. גן פשוש חטף פגיעה ישירה של נ"ט, והיום הוא עומד שומם בהריסותיו. למרות שהוא קיבוץ די קטן, החברות והחברים לא התפנו ממנרה כמקשה אחת למקום אחד.

יוחאי: שליש מהקהילה נמצאים כאן בגדות, איפה שאנחנו נמצאים כרגע, במלון נוף כנרת.

שאול: זה שוב יוחאי וולפין, מנהל קהילת מנרה. שמענו אותו בתחילת הפרק.

יוחאי: ושני שליש מהקהילה מפוזרים בכל הארץ. ומאז, מה שאני עושה 24/7, זה לנסות לחבר מחדש את הקהילה.

[מוזיקה]

שאול: המנרים אולי התפזרו, אבל לפחות חצי מהם לא מאוד התרחקו, אלא נשארו בסביבה. משפחה אחת כזאת היא של לוטם יניב ובן זוגה מתן, ושלושת ילדיהם הקטנים.

[פונה אל לוטם] אז כמה פעמים עברתם דירה בסך הכל מאז שיצאתם מהבית?

לוטם: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש זה פה.

שאול: בתוך שנה?

לוטם: כן, כשיש מעברים שלא… שאני לא מציינת, שהיו… נגיד בשדות ים, עברנו שלושה מקומות. [צוחקת]

שאול: פגשתי את לוטם בבית שהם גרים בו בקיבוץ כנרת. זה הבית של אמא של מתן, שנפטרה לפני תחילת המלחמה. אחרי נדודים בכמה מקומות, הם החליטו להתמקם שם, בשביל שלילדים יהיו מסגרות ועוגן.

לוטם: נולדתי במנרה, בשנת 81'.

שאול: זה היה בשיא גודלו של הקיבוץ, שנייה לפני מלחמת לבנון הראשונה, שבהתחלה עוד קראו לה רק "מבצע שלום הגליל". לוטם הייתה מבני הדור הראשון של הילדים שההורים שלהם כבר לא רצו שישנו בלינה משותפת מחוץ לבית. זה היה רגע לפני שהקיבוץ התחיל לדעוך.

לוטם: גדלתי שם, היה לי תקופה ככה… של חיפוש. בעיקר טיילתי, הייתי הרבה בחו"ל, הייתי הרבה במזרח. כל פעם שחשבתי שאני עוזבת את הקיבוץ ועוברת לתל אביב [צוחקת], איפה שהדברים קורים, קרה משהו וזה לא הלך. כל פעם היה משהו שפשוט השאיר אותי שם.

שאול: על ההר.

לוטם: על ההר.

שאול: היא למדה עבודה סוציאלית, והיום היא המנכ"לית של עמותת מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, גליל גולן, עמק הירדן.

לוטם: אנשי מנרה הם אנשים, אני חושבת, סוליסטים באיזשהו אופן. אי אפשר להגיע לשם בטעות, אי אפשר להישאר לחיות שם כי נוח. לא נוח, זה קשה, זה בודד, זה קשוח. [צוחקת]

שאול: זה קר.

לוטם: זה קר! כאילו, זה אנשים קשוחים. [שאול מהמהם] וזה אנשים שיכול להיות שהם צריכים את הפרטיות שלהם באיזשהו אופן.

שאול: למרות שזה קיבוץ.

לוטם: למרות שזה קיבוץ ולמרות שהאינטראקציות הקהילתיות שלנו, הן מאוד מאוד עמוקות.

שאול: במנרה, כך סיפרה לי לוטם, וגם נאור ואורנה סיפרו לי, לא יושבים בחוץ. גם ככה אין מדשאות ובחלק גדול של היום נושבת רוח וקר, אז יושבים בפנים, בתוך הבתים. וזה יוצר אינטימיות וקהילתיות מיוחדת שאין במקומות אחרים, גם לא בקיבוצים אחרים. אינטימיות של אנשים שיודעים להעריך את הלבד שלהם מצד אחד, אבל גם את הביחד מצד שני. בעיקר ביחד נגד העולם.

לוטם: ההיגיון אומר שהשנה הזאת הייתה אמורה כנראה לפרק אותנו. אנחנו מפוזרים בכל הארץ, רוב הקהילה, מפוזרת ועצמאית, וכמו נס, אנחנו פשוט לא מפסיקים לחפש את הקשר, את הביחד, לקיים את המסורות שלנו, לשמור על התקווה הזאת ביחד, שאנחנו נחזור הביתה ושיש תקומה ושיהיה בסדר, ושאנחנו לא מוותרים על הבית, זה כל כך גדול, כאילו, זה כל כך… זה בלתי נתפס.

שאול: למרות שהם מפוזרים כבר שנה, איש איש למשפחתו, כל אחד במקום אחר, למנרים חשוב לשמור על הקהילה. כל אנשי מנרה שדיברתי איתם בשביל הפרק הזה, סיפרו לי שמה שהכי ריגש אותם אחרי תחילת המלחמה, זו ההתעוררות של בנות ובני מנרה, שכבר מזמן עזבו את הקיבוץ. הנה חברה מבוגרת אחרת של מנרה, זאבה שלינגר, בת 75.

זאבה: הייתה פה התעוררות של בני משק מנרה, אלו שעזבו את מנרה, שהיום הם בני 50-60. מסתבר שיצאו ממנרה כמה כשרונות רציניים ביותר.

שאול: אוקיי.

זאבה: והם התאגדו והתאחדו יחד על מנת ליצור תכנית, רפורמה, למנרה לעתיד.

שאול: בחודש פברואר, כשהמלחמה הייתה בעיצומה והחברים כבר היו מפוזרים לגמרי, הקהילה ארגנה אירוע לציון 81 שנים לעלייה על הקרקע. האירוע לא התקיים במנרה, הוא התקיים בקיבוץ אלונים. זו הייתה הפעם הראשונה שחברי הקהילה נפגשו מאז הפינוי, והם היו מאושרים לראות אלה את אלה. גם חברי הקיבוץ שעזבו במרוצת השנים, הגיעו. את לוטם ואת הגר נסעתי לפגוש לפני כמה שבועות, בסוף ספטמבר. באותו היום קהילת מנרה הייתה אמורה להיפגש בקיבוץ דגניה ב'.

הגר: להרים כוסית לקראת השנה החדשה, לעשות היי ביי, להתנשק ולהתחבק ולהגיד "איזה יופי היה", ולחזור קצת יותר מלאים בהרגשה של יחד.

שאול: אבל בסוף זה לא קרה.

[הקלטה של מבזק] שדרנית חדשות: "אנחנו כאן במשדר מיוחד בעקבות התרחבות הירי של חיזבאללה בשעות האחרונות, גם לאזור העמקים…"

הגר: זה לא קרה.

שאול: כי?

לוטם: כי המצב בצפון הסלים, כי יש איסור על התקהלויות, כי אנשים פוחדים לזוז, ובצדק.

שאול: התבאסתם?

לוטם: בוא נגיד ש-24 שעות היינו עסוקים בשאלה האם לבטל או לחכות עוד רגע לראות מה קורה.

שאול: כן.

לוטם: ובסוף לקחנו החלטה בוגרת ואחראית שאמרה, "זה לא יכול להתקיים", נבטל, נוציא עלון חגיגי [צוחקת], שגם את זה אנחנו עושים, ונעשה בילד-אפ לאירוע הבא שאמור להתקיים בנובמבר, נשמור את הגחלת.

[מוזיקה]

שאול: כשהייתי בקיבוץ עצמו, נאור ואורנה לקחו אותי לראות את מבנה הארכיון. הוא נמצא באחד המבנים הראשונים של הקיבוץ, שנבנה בזמן מלחמת העולם השנייה, כזה ישן. בכניסה אליו יש שלט, "בית הראשונים, במקום זה עמדו בחורף 1943, אוהליהם של ראשוני המתיישבים". המבנה הזה נמצא ממש ממש סמוך למערה שהם חיו בה עד האביב. בשלב מסוים של המלחמה, חברי מנרה הבינו שזה רק עניין של זמן עד שאיזה טיל נ"ט יפגע גם בארכיון, ואז אולי תתחיל בו שריפה, ו-81 שנים של זכרונות ומסמכים ותמונות, ותיעוד נדיר וחד פעמי, יעלו באש, ולא יישאר דבר מההיסטוריה של הקיבוץ. היא תגווע יחד עם אחרוני מייסדיו וחבריו. אז החברים קיבלו החלטה, והתחילו לפנות את הארכיון. ב-1948 אלה היו הפלמ"חניקים שעלו להר להוריד את ילדי הקיבוץ על הגב, תחת איום צלפים. ב-2024 כמה קיבוצניקים אמיצים עולים למנרה ומורידים משם ארגזים תחת איום נ"טים. ארגז אחרי ארגז, כולם מלאים בזכרונות, שמפונים למקום בטוח, אם בכלל יש מקום בטוח ברחבי עמק החולה בימים אלה, רק בשביל יום אחד לשוב לראש ההר. כשביקרתי את לוטם בקיבוץ כנרת, סיפרתי לה שהייתי בארכיון. היא שאלה אותי אם ראיתי שם את נס הקוממיות. את מה? שאלתי.

לוטם: ב-49' בן גוריון העניק לחברי מנרה את נס הקוממיות, והוא בעצם… פרס זה לא המילה, הוא אות הוקרה על זה שגם במלחמת העצמאות לא ויתרו ונשארו, למרות הכל, בודדים, בקור, בגשם, בלי חשמל, בלי מים, בלי כלום, נשארו, החזיקו, נאחזו באדמה. ואנחנו אומרים, איך אנחנו יכולים עכשיו?

שאול: מה?

לוטם: לא לקיים את הנרטיב. אנחנו מחויבים. [בוכה]

שאול: זה בדם, כאילו?

לוטם: כן. זה הבית. זה הבית. ואני אומרת לך את זה, ואני… אני לא יודעת.

שאול: מה?

לוטם: אם נחזור. אני לא יודעת מתי נחזור. אין לי שום יעד שאני יכולה להגיד, "כן, בטח [מצחקקת]. בטח יודיעו שזה מסתיים ואנחנו שם". ממש לא. זה הרבה יותר מורכב. מעבר לזה שהקיבוץ מפורק…

שאול: פיזית.

לוטם: פיזית. נניח ויבנו אותו, מה זה נניח? יבנו אותו מחדש, כן? אבל לחזור לגדל שם ילדים, זה לא מספיק. צריך הבטחה שזה מספיק בטוח. זאת אומרת, מה שקרה בעשירי לשביעי…

שאול: בשביעי לעשירי…

לוטם: בשביעי לעשירי [צוחקת במבוכה], הוא ריסק… הוא ריסק הרבה מאוד אמונות לגבי המהות של לחיות על הגבול ולחשוב שזה בסדר, שזה בטוח.

[מוזיקה]

שאול: כשביקרתי אותם בקיבוץ כנרת, לוטם הייתה בפינת האוכל, שקועה במחשב, בעבודה. כמה מטרים ממנה על הספה בסלון, שניים מהילדים שלה, כנרת ומלאכי, היו שקועים במסכים שלהם. זה גם ככה מסובך להיות הורה, זה מסובך שבעתיים כשאת מפונה מהבית ואז המלחמה מסלימה ואפילו המסגרות החדשות, שלילדים לקח זמן להסתגל אליהן, מתבטלות פתאום ועוברות לזום. מלאכי חגג את יום ההולדת שלו בספטמבר, מה שאומר שבערך רבע מהחיים שלו הוא מפונה מהבית.

לוטם: אני מאוד מקווה שמלאכי יחגוג חמש במנרה, כי מבחינתי זה כאילו מסמל שהחיים חזרו למסלולם. זאת אומרת, זה מסמל איזה… את הברית, בעצם, בין התושבים לממשלה, בינינו לבין המדינה, שאנחנו עושים את החלק שלנו בהסכם, אנחנו חיים על הגבולות, אנחנו מסמנים איפה המדינה נמצאת, איפה היא מתחילה, והמדינה דואגת לנו, היא שומרת עלינו, היא מבטיחה לנו שאנחנו לא לבד, שיש לזה תכלית, אחרת איזה תכלית יש לזה? כאילו…

[מוזיקה]

שאול: מאז שנפגשתי עם אנשי מנרה, המלחמה הסלימה, ואז הסלימה עוד. ביום שבו ביקרנו בקיבוץ עצמו, לקראת סוף הצילומים, נאור התחיל לקבל המון הודעות בקבוצת הוואטסאפ של כיתת הכוננות, ודי מהר הבנו שבלבנון התחילו להתפוצץ כל מיני ביפרים של אנשי חיזבאללה. אחרי כמה דקות, נאור רץ לעלות על מדים, ואנחנו התחפפנו משם באוטו של אורנה ויינברג, שקשה לי לתאר לכם כמה קרת רוח היא הייתה בהתחשב בכל הנסיבות.

נאור: ברגע שהמלחמה תיגמר, אז זה יהיה במספר שלבים. תהיה קבוצה די גדולה שתרצה לחזור מיד, ואנחנו נעשה הכל כדי לאפשר להם לחזור, גם כאלה שהבית שלהם נהרס, למצוא את הפתרונות שהם יוכלו לחזור למנרה. כי מנרה בערבית זה מגדל, זה מגדלור. המטרה שלנו זה להדליק את האור במגדלור, להחזיר אנשים, להחזיר את העלייה הראשונה, אני קורא לה עלייה ראשונה למנרה, אחריה תגיע העלייה השנייה ואולי גם עלייה שלישית. לא כולם יחזרו ביחד, אבל הראשונים יחזרו איך שהמלחמה תיגמר.

שאול: אלה יהיו הצעירים או המבוגרים?

נאור: המבוגרים.

שאול: דווקא המבוגרים?

נאור: דווקא המבוגרים.

שאול: אנחנו לא יודעים לאן המלחמה הזו תיקח אותנו, ומה יתפתח בימים ובשבועות ובחודשים הקרובים. אנחנו לא יודעים איך המלחמה תסתיים ומתי, אבל מבחינת חברות וחברי מנרה, כמו אורנה ויינברג למשל, למלחמה יש רק סיום אפשרי אחד, חזרה אל ההר.

אורנה: אני מארגנת קראוון כבר, כבר מאורגן לי, שיהיה לי קראוון, שאני אוכל לעלות לפה עם קראוון, שגם אם אני לא אוכל לגור בבית, אז אני אגור בקראוון, אבל אני אהיה פה.

[מוזיקה]

שאול: בחורף 1943, לפני כמעט 82 שנה, שבעה חבר'ה צעירים, נערות ונערים, עלו אל ההר, דווקא אז, דווקא בינואר. בפסגת ההר לא היה דבר, אבל הם החליטו להתיישב שם ודווקא שם, כי מבחינתם הפסגה הזו הייתה גם פסגת הציונות. מזה שנה, כל חברי קהילת מנרה מפונים, מפוזרים בכל רחבי הארץ, נאבקים לשמור על הקהילה שלא תתפרק כמו הקיבוץ עצמו, וחולמים על היום שאחרי. יוחאי וולפין, מנהל הקהילה, העריך באוזניי שאחרי שהמלחמה תיגמר, ייקח עוד שנה שלמה לבנות את הקיבוץ מחדש, פיזית. כמו בסיפור שלא נגמר, דור המייסדים של מנרה העביר את לפיד ההתיישבות והחלוציות לדור שאחריו, הדור של הגר ארליך, שכעת, למרות שלא תכנן, מעביר את הלפיד לדור הצעירים, הדור של לוטם, שיעשו זאת שוב. לפני שנפרדנו, הבטחתי ללוטם וגם להגר, שבפעם הבאה שחגיגות יום השנה לעלייה לקרקע ייערכו בקיבוץ עצמו, אני אגיע לשמוח איתם, וגם לתעד. זה כנראה לא יהיה בחורף הקרוב, אולי רק בחורף הבא. כך או כך, אפילו אני ממש רוצה שהיום הזה כבר יבוא.

הגר: אבא שלי, הוא מגיע לשם פעם בחודש בערך, הוא פשוט בא ללטף את הקירות.

שאול: אשכרה.

הגר: אין לזה שום הסבר.

שאול: בן כמה הוא?

הגר: הוא בן 70, וקצת.

שאול: וואו, הוא לא פוחד?

הגר: לא, וכשהיה צריך לעזור בקטיף דובדבנים, הוא עלה לקטוף דובדבנים, עכשיו המטעים שלנו הם על הגבול! הם לא פוחדים, לא מעניין אותו, זה כמו איזה מגנט, כמו ציפורים נודדות, כאילו, הלב שלך הוא שם, זה מי שאנחנו.

[מוזיקה]

שאול: אתם האזנתם והאזנתן ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". אם תרצו לצפות בסיפור של מנרה בגרסאת הווידאו, הכתבה שצילמתי שם תעלה בעוד כמה ימים לערוץ היוטיוב של כאן חדשות. בינתיים, אם הסיפור של הקיבוץ נגע בכם, חפשו בגוגל: "מנרה סיפור מקומי", ותמצאו טיימליין אינטראקטיבי שבנו חברי הקיבוץ, עם הרבה מאוד חומרי ארכיון, עוד משנות ה-40 של המאה הקודמת, ועד למלחמה הנוכחית. עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. המפיקה שלנו, שבזכותה שמעתם את קטעי ארכיון רשות השידור וקול ישראל לאורך כל הפרק הזה, היא ליהיא צדוק. ממערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם, ואת אלון אמיצי, ששוב גויס למילואים. תודה גם לארכיון המדינה, ולארכיון תאגיד השידור. תודה לצוותי הצילום שליוו אותי בעבודה על הפרק הזה, לאנשי טופליין קריית שמונה, ג'אפר ורותם שהסתכנו ונכנסו איתי לתוך מנרה, תודה גם לגיל ולאבי סער שצילמו איתי בקיבוץ כנרת ובטבריה. אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

5 views0 comments

Comments


bottom of page