חיות כיס - פרק 328: עיתונות שווה

מי חשב לשלב אנשים עם מוגבלויות דווקא בתוך בתוך התחום הלחוץ, הקשוח והציני של עיתונות וחדשות, ואיך קרה שזה עובד כל כך טוב? סיפור אופטימי על אתר בשם "שווים"

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/09/2025.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

צליל: היי, אתם על "חיות כיס", אני צליל אברהם.

יש נושאים שפרק אחד של "חיות כיס" לא מספיק כדי להעמיק בהם. כאלה שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב, כל כמה שנים או אפילו כל כמה חודשים, כל פעם מזווית אחרת. בשנתיים האחרונות היו כמה נושאים כאלה שעשיתי עליהם יותר מפרק אחד. נושאים כמו מערכת בריאות הנפש, החינוך המיוחד, תחום הילדים והנוער בסיכון וההתמודדות של נכים וקשישים במצב סיעודי שזקוקים למטפלים זרים.

בכל אחד מהנושאים האלה צריך להכיר מקרוב המון פרטים קטנים, תוכניות, סכומים ונהלים. זה לא תמיד קל למצוא את הפרטים האלה. כלי התקשורת לא תמיד מסקרים אותם, וגם אם כן, זה הרבה פעמים באופן שטחי. אבל בכל פעם שחיפשתי מידע כזה, היה אתר אחד שחזר שוב ושוב בתוצאות החיפוש שלי [מוזיקת רקע], אתר אחד שבו תמיד מצאתי את התשובות. מישהו שם טרח להסביר את המספרים כמו שצריך, לפרט ולדייק. זה היה אתר שנראה כמו אתר חדשות קטן, מעוצב בצבע סגול. הוא נקרא "שווים".

ולא היו בו רק נתונים על זכויות וקצבאות. עם הזמן גיליתי שהאתר הזה הוא מעין מתחרה שלי. הייתי נכנסת אליו ורואה שמישהו כבר פרסם את הדברים שאני עבדתי עליהם - חדשות על רפורמות שמשרד הבריאות הולך לעשות בטיפול בילדים עם אוטיזם. או על חוק בעלי מוגבלויות. עדכונים מהכנסת על הקפאת קצבאות, ראיונות עם מומחים לבריאות הנפש. מי שזה לא היה שעמד מאחורי האתר הזה, ידע הכל על התחומים שעניינו אותי והיה עם האצבע על הדופק. מה זה האתר הזה? מי עומד מאחורי הדבר הזה?

אז השבוע ב"חיות כיס", לקראת החגים, יש לנו סיפור נחמד ואופטימי לספר לכם: הסיפור של "שווים". על אנשים שמצאו את עצמם באמצע החיים עוסקים במקצוע שלא דמיינו שהם יגיעו אליו.

נאוה: "מצאתי משהו שאני מרגישה בו לראשונה טוב עם מה שאני עושה, וגם אפילו תחושה של סיפוק."

צליל: על עיתונאים שהפכו ליזמים חברתיים אבל נשארו עם הסכין בין השיניים.

עידן: "אם קשה למצוא עיתונאים טובים בלי מוגבלות, איך תמצא עיתונאים טובים עם מוגבלות?"

צליל: ועל מערכת חדשות קטנה ומקצועית שלא מתפשרת.

רון: "בסוף זה ה…"

עידן: "זה המקצוע שלנו."

רון: "בדיוק, זה…"

עידן: "אנחנו 'כתבנו לענייני מוגבלות'."

[מוזיקה מתחזקת ומסתיימת]

[ברקע מוזיקת פתיחה של מהדורת חדשות "כאן"]

[הקלטה] איתי בלומנטל: "מעל 35,000 חיילי מילואים הגיעו ביממה האחרונה…"

[הקלטה] מגישה: "כך נראית רצועת עזה ההרוסה…"

[הקלטה] טלי מורנו: "אחרי כמה ימים של ישיבה על הגדר, התייעצויות ושיחות…"

[מוזיקה ממשיכה להישמע ברקע עד שנעלמת]

צליל: בחודש אוגוסט, בשבוע החם ביותר בשנה, כלי התקשורת בישראל עסקו במצב ההומניטרי בעזה, בתוכנית למבצע צבאי נוסף, במחאה נגד המלחמה, ובהכרזה של ממשלת אוסטרליה כי היא תכיר במדינה פלסטינית.

אבל אתר "שווים" שקק כותרות, חדשות וידיעות עיתונאיות מעולמות אחרים לגמרי. למשל: [מקריאה]

[מוזיקת רקע]

[נקישה] "חברות ביטוח פרטיות עוקבות אחרי ילדים עם צרכים מיוחדים במטרה לדחות תביעות שהוריהם הגישו לביטוח הסיעודי."

[נקישה] "סדרת כשלים התגלתה בתוכנית בשם 'תתקדמו', לשילוב אוטיסטים בצה"ל."

[נקישה] "משרד החינוך שינה את האפיון של בית-ספר בעמק חפר לילדים עם מנת משכל גבולית וההורים חוששים שלילדים לא יהיה יותר מקום בו."

[נקישה] "מטפלות בתחומי התפתחות הילד שעובדות במשרד החינוך התבקשו לחתום על התחייבות להגביל את השעות שהן עובדות בפרטי."

[נקישה] ו"ראיון עם פסיכולוגית קלינית בכירה שהזהירה שמתמודדי נפש רואים היום יותר מדי פסיכיאטרים ומעט מדי פסיכולוגים." [נקישה]

על שני הסיפורים האחרונים חתומה כתבת פעילה מאוד של האתר, נאוה ארד.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

נאוה: "אני, זה קצת מורכב לי לענות על השאלה 'מי את ומה את'. אני תמיד מתחילה עם זה שאני מהנדסת מים לשעבר, ובעצם למדתי בטכניון את התואר הראשון שלי, ועבדתי בזה 15 שנים, אחרי שסיימתי את הלימודים."

צליל: פגשתי את נאוה בדירה שלה ושל משפחתה ברחובות. היא בת 50, נשואה ואם לשני ילדים, בן 8 ובן 20. היא רזה וגבוהה, עם שיער ג'ינג'י ארוך, וקל לדמיין אותה במשרה של מהנדסת, יושבת כל היום מול מחשב. לא הייתם מנחשים שיש לה מוגבלות כלשהי. הפעם הראשונה שנאוה הרגישה שמשהו לא בסדר הייתה בעבודה.

נאוה: "לא יכולתי יותר לעבוד, פשוט לא יכולתי… הכתף כאבה לי ברמות. בשלב מסוים התחלתי פשוט לעבוד עם יד שמאל, לימדתי את עצמי לעבוד עם יד שמאל, אבל זה לא היה מספיק כי פשוט לא יכולתי לשבת יותר, הגוף התעקש. זה היה פסיכוסומטי בלי ספק."

צליל: ההתקף הפסיכוסומטי היה הקדמה. המחלה של נאוה התפרצה אחרי שבנה הראשון נולד.

נאוה: "אני זוכרת אבל את זה בצורה ממש מפורדת, איך יצאנו מהבית, בעלי ואני עם התינוק, ילד ראשון, הוא היה בתוך מנשא כזה על הבטן. הולכים ברחוב, בשכונה. הרגשתי שנפלתי לתוך חור שחור של בדידות. דיכאון מאוד קשה. מאוד קשה. לא יודעת איך הצלחתי להסתובב ברחובות."

צליל: לנאוה הייתה פסיכוזה אחרי לידה, והיא אובחנה עם מאניה דיפרסיה.

נאוה: "הייתי קודם בדיכאון, אחר-כך מאניה, אחר-כך שוב דיכאון, ככה זה עובד אצלי ובמאניה בדרך כלל גם פסיכוזה. ואז הלכתי לקבל חוות דעת שנייה מפסיכיאטר אחר ומזה נולד השם של הספר שלי, 'מקרה מעניין', כי הוא אמר שאני מקרה מעניין."

צליל: הספר יצא בשנת 2020 בהוצאת "ביתן". כותרת המשנה שלו היא "היכן איבדתי את שפיותי ואיך מצאתי אותה". נאוה התאוששה אבל הייתה צריכה למצוא את עצמה מחדש מקצועית. לחזור לעבוד כמהנדסת זה לא היה אפשרי.

נאוה: "ניסיתי חינוך, למדתי תואר שני בחינוך דמוקרטי. כמה שנים לפני כן למדתי ב… באותו בניין, ב'שרת', בפסיכו-ביולוגיה. הבנתי שזה גם לא, לא הכיוון. למדתי עיצוב תכשיטים בתלת מימד. צורפות קלאסית, בלי קשר, למדתי את זה בתור תחביב, תרגום… וואו, בטח אני שוכחת…"

צליל: לפני שנה, משהו השתנה.

נאוה: "ואז יום אחד אני בפייסבוק, פתאום קופצת לי פרסומת 'שווים בתעסוקה' - אם אתם בעלי מוגבלות, מוכרים בביטוח לאומי, אתם יכולים להירשם לקורס עיתונות של "Ynet", "ידיעות אחרונות" ו"שווים". כאן אמרתי, זה נשמע מעניין. והלכתי ללמוד שם."

צליל: ב"שווים" נאוה פגשה את עידן.

עידן: "עידן מוטולה, מייסד אתר 'שווים' ומנכ"ל העמותה."

צליל: הסיפור של עידן ושל "שווים" מתחיל בשנת 2019. עידן היה אז עיתונאי ותיק וקצת עייף.

עידן: "אני עבדתי בסך הכל בהרבה גופים, גופי תקשורת גדולים. התחלתי ב"דה מרקר" ב-2000, ב-2002 הגעתי ל"ידיעות אחרונות" והייתי עורך, מתישהו הייתי עורך עמוד ראשון ואז הייתי רכז הכתבים של העיתון. הייתי רכז כתבים במשך אה… 6 שנים?"

צליל: רכז כתבים זה אחד התפקידים הכי חשובים במערכת חדשות. רכז הכתבים נמצא בקשר כל יום עם כל הכתבים של העיתון, שולח אותם למשימות. הוא צריך לדאוג שהעיתון יסקר את כל הדברים החשובים שקורים באותו יום, ושהכתבים עומדים בזמנים. זה תפקיד עמוס, תובעני, שמתנהל בקצב מהיר מאוד.

עידן: "ואז הייתי עורך 'ממון' עוד 3 שנים, ואז עזבתי את העיתון ב-2017, אה… סביב פרשה [כך במקור] "2000", הייתי המוחה, המוחה היחיד. אני כבר סחבתי תחושה לאורך הרבה שנים שמאוד קשה לעשות עיתונות ב"ידיעות", בעיקר בגלל התערבות, התערבות של המו"ל. ולי היה מאוד קשה עם זה, היו לי המון-המון מריבות עם העורכים הראשיים. וכשזה התפוצץ כבר נמאס לי, ואני חושב שהיה בזה אולי גם איזה אלמנט של מרד נעורים, מסוים. מה זה נעורים? הייתי בן 41… אבל לא יודע, הרגשתי שזה, שזה מספיק לי ואמרתי לעורך הראשי, אז היה רון ירון, שאני, שאני מסיים."

צליל: כשעידן חיפש את הדבר הבא שהוא יעשה, הוא ידע בדיוק מה חסר לו בתקשורת.

עידן: "הבן הגדול שלי, אוהד, על הרצף, אוטיסט, בן 20. ו… מתוך העבודה שלי בתקשורת ידעתי כמה… איזה ואקום בטיפול בסיקור של האוכלוסיות האלה יש בתקשורת מיינסטרים."

צליל: בתור אב לילד אוטיסט, עידן ידע שיש חורים גדולים בסיקור של נושאים שמעניינים אנשים כמוהו וכמו המשפחה שלו.

עידן: "אני אתן לך את הדוגמה הכי קטנה, אבל היא מספרת הרבה. כשיש שביתה במערכת החינוך, כתבי החינוך היו תמיד אומרים: "מחר יש שביתה כללית במערכת החינוך". אוקיי, ומה עם החינוך המיוחד? כלומר, זה משהו שבכלל לא הייתה פעם התייחסות אליו. הייתי עורך בעצמי, אז אני יודע מה זה ביטחוני ומדיני וכלכלי, וספורט וצריך גם קצת רכילות, וזה וזה. אבל את יודעת, מותר להיות גם קצת ביקורתי ולהגיד שגם… התקשורת ב"פַאוּל" בהקשר הזה. היא לא רואה אוכלוסיות קצה."

צליל: הרעיון שלו היה פשוט. אתר חדשות שבו כן יגידו מה קורה במערכת החינוך המיוחד כשיש שביתה. שייתן את כל האינפורמציה שצריכים בעלי מוגבלויות. שיסביר מה קורה כשמקפיאים קצבאות בגלל קיצוצים, כשמעבירים חוק חדש על זכויות בעלי מוגבלויות, כשמתחילים לגבות כסף על פנייה למיון פסיכיאטרי, כשיש רפורמה בטיפולים בהתפתחות הילד, או כשיש פיתוח מדעי חדש שעוזר לקטועי גפיים. אבל זה לא הכל.

עידן: "כלומר, לא שאני, עידן, שאני לצורך העניין 'רגיל', למרות שלא ממש, אני אביא את הקול שלהם, אלא יהיו אוטיסטים שיכתבו ב'שווים'. או יהיו, היו לנו כתבים עם שיתוק מוחין."

צליל: כשאומרים "בעלי מוגבלויות", רוב האנשים חושבים על מישהו עם כיסא גלגלים או פרוטזה, אולי על עיוור או חירש. אבל זה הרבה יותר מזה. בין הכתבים של "שווים" יש בחור עם אוטיזם שמנתח פסקי דין בכישרון משפטי שעידן לא ראה אצל אף כתב צעיר בעיתונות הכללית. טייסים שנפצעו קשה בתאונה והם מוגבלים בניידות שלהם. עידן מתגאה שגייס את אביחי חיים, בחור צעיר עם שיתוק מוחין וכתב יוצא מן הכלל, שעד אז לא הצליח למצוא עבודה.

עידן: "והוא מעיד, מספר, שראיון אחרי ראיון: 'תשמע, אתה בחור מקסים', הוא אפילו מספר על איזה מראיינת אחת, אני לא זוכר איפה, שאפילו בכתה בראיון, מהסיפור שלו ומְהַ… זה, אבל בסוף אמרו לו 'לא', לפעמים אמרו לו 'אתה overqualified', לפעמים זה, אבל אליי הוא הגיע אחרי שהוא ראה אותי מתראיין באיזה תוכנית בוקר כלשהי, וסיפרתי על המיזם, ואז הוא באמת הגיע אליי ומשם זה נולד."

צליל: היום אביחי הוא כתב הבריאות והרווחה של "וואלה". אחת הכתבות הפוריות ביותר באתר היא רננה שטרנגר, שמתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית.

עידן: "רננה מספרת על עצמה שפיטרו אותה מ-82 מקומות עבודה, כי זה מתחיל, ואז היא מעירה לבוס, או מתקשה לקבל סמכות, ואז בועטים אותה החוצה. והיא מוצאת את עצמה נזרקת ממקום למקום, אז…"

[הקלטה]

צליל: "אבל אתם לא מפעל מוגן…"

עידן: "לא, לא, לא."

צליל: "אין לכם התאמה טיפולית, זה מקום עבודה."

עידן: "לגמרי, זה מקום עבודה לחלוטין. אבל הוא מקום עבודה מיוחד במובן הזה שהוא גם נועד לפתוח דלת לאנשים מוכשרים עם מוגבלויות לתוך העולם הזה שנקרא תקשורת."

[מוזיקת מעבר]

צליל: בישראל יש בין מיליון ורבע למיליון ו-700 אלף אנשים עם מוגבלויות. תלוי איך סופרים. חצי מיליון מהם בגיל העבודה. אלה המון אנשים. מתוך הקבוצה הזו, רק כ-50% עובדים.

עידן: "זה אומר שכל אדם שני בגילאי עבודה, 18 עד 67, עם מוגבלות, לא עובד. הדבר הזה הוא נטל אדיר על, על קופת המדינה, כי קצבאות צריך לשלם, ומהצד השני הבן-אדם לא, לא מכניס שום דבר. שלא לדבר על המחיר שיש מבחינת ה… תחושת ה-well-being של האדם, תחושת ה… 'אני שווה משהו', 'יש לי ערך', 'יש לי מה לתרום' וכולי. בעולם שבו אנחנו חיים, מקום עבודה הוא חלק נורא-נורא מרכזי בחיים של אנשים. משהו שבאמת מייצר משמעות, מייצר סדר יום, מייצר תחושת משמעותיות וערך."

צליל: בשנים האחרונות היו בישראל מאבקים ארוכים וקשים על העלאת קצבאות הנכות, כך שהן יאפשרו לבעלי מוגבלויות להתקיים בכבוד. "שווים" מציגה מודל אחר.

עידן: "אנחנו מלכתחילה הגדרנו שכל אדם שכותב לאתר מ-day one מקבל שכר. צריך להגיד - כולם פרילנסרים באתר [צליל מהמהמת], בעמותה, כולל אני. אבל כל כתב מקבל על כל חומר שהוא עובד וכותב."

צליל: זה נשמע מובן מאליו, אבל בתוך העולם של בעלי מוגבלויות זה לא תמיד ככה.

עידן: "אני חושב שאחת הבעיות הגדולות בתחום התעסוקה בכלל של אנשים עם מוגבלות, זה… איזשהי תחושה שכשאני מעסיק אותם אז אני עושה להם חסד. בסדר? [צליל מהמהמת] ואם אני עושה להם חסד אז הם יכולים גם לקבל פחות כסף. בסדר? אז שכר מותאם, 5 שקלים לשעה, וכל מיני דברים מהסוג הזה."

צליל: עידן מתכוון ל"מפעלים מוגנים". אלה מפעלים שבהם אנשים עם מוגבלויות מועסקים בתור מסגרת שיקומית, כדי שיהיה להם סדר יום, חברה ותחושת ערך עצמי. וכיוון שלתעסוקה יש מטרה שיקומית עבורם, הם מבחינה רשמית לא נחשבים לעובדים, אלא למי שמקבלים את הזכות לעבוד. והם מרוויחים שכר סמלי של כמה שקלים לשעה. אלה מקומות שיש להם הרבה ערך עבור אנשים מסוימים, וגובה השכר אולי הגיוני בהתחשב בזה שהמפעל לא רווחי ואין לו מטרה להרוויח, הוא מוסד שיקומי. אבל גם יש עליהם הרבה ביקורת. מבחינת עידן, זו בכלל לא הייתה אפשרות.

עידן: "ואני, לי היה חשוב לטפח אצל החבר'ה האלה את התחושה של אנחנו שווים. יש לנו ערך. ובשביל הערך הזה, צריכים לשלם לנו."

צליל: עולם התעסוקה של בעלי מוגבלויות הוא עולם שיש בו לפעמים היגיון אחר. היגיון בו מי שיוצא לעבוד מרוויח הרבה דברים, אבל גם מפסיד. אחד החסמים הכי קשים בתעסוקה של בעלי מוגבלויות נקרא "דיסריגרד". העיקרון הזה אומר את הדבר הבא: אם אדם עם מוגבלות שמקבל קצבת נכות יוצא לעבוד ומרוויח יותר מ-6,700 שקל בחודש, המדינה מתחילה להפחית לו את קצבת הנכות.

עידן: "עכשיו, ההורדה היא במדרגות, קצת כמו במדרגות מס. אבל יש משהו, פסיכולוגית, בדבר הזה, שעוצר הרבה פעמים אנשים מ… מלהשתלב בשוק העבודה, כי הם מתחילים להתחשבן. 'רגע, אני ארוויח 7,000 שקל או 8,000 שקל, יתחילו להוריד לי מהקצבה, ומה יהיה אם חלילה יפטרו אותי? אז האם קצבת ביטוח לאומי תתעדכן שוב לקצבה המלאה שלי או שישלמו לי חלקית?'"

צליל: על פניו, יש בזה היגיון. מי שמסוגל לצאת לעבוד ולפרנס את עצמו, לא צריך לקבל קצבה מכספי משלם המיסים. אבל היום יודעים שהכלל הזה מייצר מלכודת קצבאות, או מלכודת עוני. הוא יוצר מצב שבו לאנשים עם מוגבלות לא משתלם לצאת לעבוד, גם אם הם יכולים. ורבים מהם פוחדים אפילו לנסות, כדי לא לאבד את הקצבה ולהישאר קרחים מכאן ומכאן אם לא יצליחו להתמיד בעבודה. אז הם נמנעים מלעבוד, עובדים רק מעט ובמשרות חלקיות.

עידן: "יש לפעמים חבר'ה מדהימים שאני רואה - מוכשרים, חכמים, ורבליים. ואני אומר להם 'בואו תעבדו אצלנו, איתי'. ואז הם אומרים לי: 'כן, עידן, אבל אם אני אעבוד אצלך יותר מדי, יתחילו להוריד לי בהדרגה את הקצבת נכות, אתה יודע, ה'דיסריגרד' וזה וזה'; 'עידן, תשמע, אני הייתי מת לעבוד ריפורטר אצלכם, אבל אני יכול לעבוד רק שליש משרה'. יש פה המון פסיכולוגיה. ברור גם שבצד של המדינה, לא נעשה מספיק וצריך למצוא תמריצים טובים כדי למשוך את האנשים האלה לתוך שוק העבודה."

צליל: מחקרים ודוחות רבים בכל העולם גילו שקיזוז קצבאות למי שיוצא לעבודה פועל למעשה כמו מס על נכות. הוא מונע מאנשים עם מוגבלויות לתרום למשק ולהשתקם. זו בעיה שבכל העולם מתמודדים איתה. [מוזיקת רקע] בגרמניה, למשל, מקבלים קצבת נכות רק לאחר שכל הניסיונות לשיקום תעסוקתי מוצו, כי המחקר מראה שהנקודה הקריטית היא היציאה לעבודה בפעם הראשונה. מי שנכנס למעגל הקצבאות כבר נשאר בו עד הפנסיה. במדינות סקנדינביה ובהולנד מגדירים אחוזי משרה שבעל מוגבלות יכול לעבוד בהם. למשל, הוא יכול לעבוד בחצי משרה ועוד חצי משרה מקבל כקצבה. בארצות הברית יש תקופת ניסיון שבה אדם יכול לנסות לעבוד לפני שהוא מאבד את הקצבה שלו. אבל כמעט בכל מקום יש איזשהו סוג של הפחתה.

בישראל חוּקק ב-2009 "חוק לרון", שהפך את ההפחתה להדרגתית מאוד. אם בעבר מי שיצא לעבוד אפילו בשכר נמוך, מייד איבד את הקצבה שלו, היום מתחילים בקיזוז של 100 שקל והוא גדל במדרגות קטנות עד לתקרה של שכר של 16 אלף וחמש מאות שקל, שמעליו אדם לא זכאי לקצבה כלל. בעקבות חוק לרון, ההשתלבות של נכים בעבודה אמנם גדלה, אבל לאט למדי. זה לא מספיק. [מוזיקה מסתיימת] ביטול מוחלט של ההפחתות האלה יעלה למדינה יותר מחצי מיליארד שקל בשנה. אבל, אין לדעת כמה היא תרוויח מתשלומי המיסים של כל אותם נכים שייצאו לעבוד בלי לחשוש. ב-2012 העריך משרד הכלכלה שהמשק מפסיד כחמישה מיליארד שקל בשנה מתעסוקת חסר של אנשים עם מוגבלות. זו ההערכה העדכנית ביותר.

עידן: "אני חושב שהמדינה צריכה לעשות פה מחשבה מחדש. לעבוד באופן הפוך - לבוא ולהגיד אנחנו נתמרץ אנשים עם מוגבלות שיוצאים לעבודה, כי המשמעות של אנשים עם מוגבלות שיוצאים לעבודה זה, זה מיסים. זה מס הכנסה שאנשים אלה ישלמו. והדבר הזה הוא, הוא מאוד חשוב לקופת המדינה."

צליל: מכל הסיבות האלה עידן רצה ש"שווים" יהיה מקום עבודה לכל דבר. אתר חדשות אמיתי, תחרותי, עם ידיעות בעלות ערך עיתונאי ועם כתבים בשכר שבאים מתוך העולם של בעלי מוגבלויות. הוא בחר להקים את "שווים" כעמותה, כדי שיוכל לגייס גם תרומות, פשוט כי להרוויח כסף מאתר חדשות רק מפרסומות וממינויים זה מאוד-מאוד קשה. ודי מהר, זה התחיל לעבוד.

עידן: "קוראים הגיעו יחסית מהר. אני זוכר את עצמי עוד יושב כזה עם ה-'Analytics' בהתחלה ורואה כמה עשרות ואומר לעצמי 'וואו, בוא'נה, זה, איזה יופי', ו'זה מדהים'. כשראיתי פתאום 300 ברגע נתון, בכלל לא האמנתי ו-600 זה… היום זה אתר עם בערך 600,000 דפים נצפים בחודש."

צליל: היום, 6 שנים אחרי שהוקם, "שווים" הוא אתר חדשות עשיר עם קצב מהיר למדי. עולות בו לפחות 4 ידיעות ביום, לפעמים יותר. לעמותה עצמה יש תקציב של מיליון ו-400 אלף שקל בשנה, רובו משיתופי פעולה עם גופים כמו מפעל הפיס, הסתדרות המורים, בנק דיסקונט ועוד עמותות וחברות שמפרסמות באתר. חלק מהסכום מגיע גם מתרומות מקרנות, ומהציבור, למשל דרך "עיגול לטובה".

עובדים בו עשרה כתבים שמסקרים את כל מה שקורה בתחום בעלי המוגבלויות מזוויות שונות, ועוד כותבים שמחברים טורי דעה ומדורים. הם מקבלים בין 400 ל-1,000 שקל לידיעה.

עידן: "הם מקבלים, לדעתי, קצת יותר מהסטנדרט ב… בשוק, וזה מאוד-מאוד חשוב לנו כי אנחנו אומרים, "walk the talk", אתה מחזיק אנשים, תשלם להם. בשביל זה אני אוסף כסף מתורמים וכל מיני כאלה."

צליל: כתב שעובד בהיקף של משרה מלאה יכול להגיע אצלם לשכר של כעשרת אלפים שקל ולפעמים גם יותר. לפני ארבעה חודשים עידן גייס גם עורך במשרה מלאה כדי שהוא עצמו יוכל לעסוק בגיוס משאבים לעמותה.

רון: "רון נוטקין, בן 40, עיתונאי כבר 14 שנה, מנהל התוכן של אתר 'שווים'."

צליל: כמו עידן, גם רון היה במקומות הכי תחרותיים בעיתונות הישראלית. רכז כתבים ב"וואלה" וראש דסק ב-"Ynet". ויש עוד משהו שהם חולקים.

רון: "אה… יש לי שני ילדים, וגם הגדול שלי הוא על הרצף האוטיסטי."

צליל: למרות שהם עשו חצי הסבה לעמותה שמוקדשת לתעסוקה של בעלי מוגבלויות, משהו שנשמע רך כזה, כשיושבים עם שניהם ביחד רואים עיתונאים מכורים לחדשות, שהריגוש העיתונאי עדיין זורם להם בוורידים. רון מספר בעיניים בורקות על הסקופים שנחשפו ב"שווים" ועל התחקירים ששינו מציאות.

רון: "הגיע אלינו מידע לגבי פסיכיאטרית שיושבת בוועדות ערר של ביטוח לאומי בעניינים של אבחונים לילדים עם צרכים מיוחדים. ו… היו שם תלונות מאוד-מאוד קשות, שהפסיכיאטרית משפילה אותם בוועדות. מתנהגת אליהם לא יפה, מדברת אליהם בצורה מאוד גסה. אז פרסמנו. העבודה על הכתבה הזאת לקחה בערך שבועיים. זה לא עבודה של יום אחד."

עידן: "והביטוח הלאומי הפסיק את ההתקשרות איתה."

רון: "אז, כאילו, הנה, משהו שאנחנו פרסמנו והביא לשינוי."

צליל: בשנה שעברה, במסגרת קיצוצי המלחמה, הודיע האוצר על הקפאת עדכון קצבאות הנכות. הקצבאות שאמורות לעלות כל שנה בהצמדה לשכר הממוצע, לא יעלו.

עידן: "אז אנחנו קודם כל היינו הראשונים שחשפו את הדבר הזה, שהוא בכלל מתכוון לעשות את זה. כתבנו על הנושא הזה, לדעתי, 13 או 14 כתבות. לשמחתנו באמת הממשלה נסוגה וב… לקראת סוף 24' היא מבטלת את הגזרה הזאתי. הגזרה הזאת, המשמעות שלה הייתה פחות מאות שקלים בחודש לקצבאות הילדים הנכים והבוגרים הנכים. יותר ממיליון קוראים קראו את הכתבות האלה. זה מספרים גדולים."

[מוזיקת רקע]

צליל: ההצלחה של "שווים" מפתיעה. אבל למה, בעצם? אנחנו ב"חיות כיס" יודעים את זה, כשאנחנו עוסקים בחינוך מיוחד, באוטיזם, בשילוב ובקצבאות, אנחנו מקבלים מכם הודעות על כך שדיברנו ממש על החיים שלכם. מה שמעלה את השאלה: למה בכלל צריך אתר מיוחד לבעלי מוגבלויות?

[מוזיקה מסתיימת]

[הקלטה]

צליל: "איך אתם היום מבינים את הדבר הזה, שהנה אתם מפרסמים את הידיעות האלה ואתם רואים שהציבור מתעניין בהם? אנחנו ב"חיות כיס" מפרסמים כתבות מאוד מורכבות על הדברים האלה ואנחנו רואים שאנשים מתעניינים בזה [רון מהמהם]. ועדיין אותו בן-אדם שעורך את המהדורה ועורך את העמוד הראשון בטוח שזה לא מעניין את הציבור ואי-אפשר להבקיע את הדבר הזה."

רון: "זה, יש לזה תשובה של שלוש מילים: 'זה לא סקסי'. זאת האמת, זה לא סקסי עבורם. זה לא מספיק מעניין אותם."

[מוזיקת רקע]

צליל: בחזרה לנאוה. בחודש האחרון, למשל, נאוה כתבה מדריך לאתרי הטיולים הנגישים בישראל. סיקרה ניסוי שנערך בקליפורניה בחיישן לשיפור הטיפול בהפרעה דו-קוטבית. כתבה על ילד בן 7 עם עיכוב התפתחותי ששובץ לבית-ספר לא מתאים לילדים עם לקות שכלית חמורה. וכתבה על מחקר ענק שהוכיח, שוב, שאין קשר בין חיסונים לאוטיזם. היא גם כותבת מדור קבוע שנקרא "משפחה מיוחדת" על חיי היומיום של משפחות שיש בהן בעלי מוגבלויות.

נאוה: "זה לא משרה מלאה. אני לא מצליחה לכמת כמה שעות אני עובדת ביום. זה אקראי כזה. יש לי זמן - אני יושבת ועובדת."

צליל: "יש לך דֵדְלַיינִים? משימות?"

נאוה: "לפעמים יש דדליינים, ואז אני נותנת יותר מאמץ בפרק זמן קצר, אבל אני גם הרבה פעמים עובדת בשעות לא שגרתיות."

צליל: נאוה אוהבת לסקר מחקרים חדשים והתפתחויות מדעיות, אבל הכי משמח אותה כשהידיעות שלה מצליחות לעזור לאנשים עם בעיה קונקרטית.

נאוה: "לפעמים רק השיחה איתי, עוזרת לבן-אדם שאני מאזינה לו בקשב רב ובסבלנות. עצם זה שיש מישהו שמקשיב, שאתה בקושי מאוד גדול, ודואג לילד שלך ואז מחפש מי יעזור לך, ונתקל במישהו שפשוט מקשיב לך. יש אנשים שזה המון בשבילם. אה… אם זה לא מספיק, אז אני עושה כמה טלפונים. לפעמים זה שמתקשר איש תקשורת, זה קצת מנער את המערכת, ופתאום היא מגלה שהיא, שיש לה פתרון. במקרים שהיא יודעת שעזרתי, אני מקבלת את הפידבק הזה מהאנשים שמדברים איתי. כאילו, זה השפעה מאוד מוחשית וחזקה שהייתה לי על אנשים. שזה לא היה… אין את זה בהנדסת מים. מי יודה לי, המים?"

[מוזיקת רקע]

צליל: עיתונות זה תחום תחרותי מאוד. אם פרסמת סיפור שני ולא ראשון, אם הייתה טעות בכתבה שלך, זה לא מעניין אף אחד שהיה לך יום רע, שיש לך מחלה כרונית או התמודדות נפשית. כשיש מלחמה, עיתונאים לא פנויים להיות בחרדה, הם צריכים לדווח. [מוזיקה מסתיימת] זה יכול להיות מאוד מרגש, אפילו ממכר, אבל זה לא מתאים לכל אחד, גם אם אין לו מוגבלות.

[הקלטה]

צליל: "אתם הייתם במקומות הכי קשוחים בעיתונות, רכז כתבים ב'ידיעות'…"

עידן: "כן."

צליל: "ראש דסק, אמרת, ב'וואלה'…"

עידן: "Ynet."

רון: "ראש דסק ב-'Ynet', מנהל ערוץ הכנסת…"

צליל: "אלוהים ישמור, זה לקום כל יום לתוך התקף לב והסטנדרטים הם כל-כך גבוהים, אין סבלנות לשום עיכוב, לשום איחור, אין תירוצים. לתוך המקום הזה להכניס אנשים עם מוגבלויות? מה, מה חשבתם?" [צוחקים]

רון: "זה… כן, זה, אין ספק [מגחך]. אני, אני חייב להודות, שבגלל שאני הייתי רגיל ל-24/7 בכלי התקשורת אז אתה צריך לדעת לפרגן כשצריך ואתה צריך לתת בראש כשצריך. אני מודה, כאילו זה, התהליך עזר לי."

עידן: "הוא עובד על עצמו."

רון: "אני לא יכול, אני לא יכול לתת בראש כמו שהייתי נותן בראש בכלי התקשורת שעבדתי בהם. כאילו, אם נגיד עכשיו כתב שלי עשה טעות, ברמת העובדות, וזה סיבך אותנו וזה עשה לנו צרה מאוד-מאוד גדולה. אז הייתי כועס, ברמה של כעס, ממש."

עידן: "אני עבדתי ב'ידיעות', רכז כתבים. חצי מהכתבים שלי היו עם איזה הפרעה נפשית כזאת או אחרת."

רון: "כן, לא מאובחנים."

עידן: "אני חושב שקודם כל, גם מי שכותב אצלנו, למרות הגמישות ה… היחסית וההכלה, יש כן, בכל זאת כללים, ויש גבולות. אגב, יש חבר'ה שלא מתאימים לעבודה עם הגבולות האלה ואנחנו נאלצים להיפרד. כלומר, במהלך השנים הגיעו עוד כותבים ל'שווים' וזה לא הסתדר. וגם ניסיתי להגיד להם, כשנושא המוגבלות עלה - 'אבל אני ככה בגלל שאני, יש לי קושי נפשי', אז אני אומר לאנשים, 'חביבי, אבל אלה החיים. העולם לא יתאים את עצמו אליך'."

צליל: "ככה אתה אומר להם?"

עידן: "כן. אני אומר, 'אתה רוצה להיות חלק מהעולם הזה, אתה תצטרך הרבה פעמים לייצר את ההתאמות האלה בעצמך. [צליל מהמהמת] זה עבודה קשה, תצטרך לעבוד על עצמך.' ואני מנסה להסביר את זה הרבה פעמים לאנשים עם מוגבלות. מצד אחד אתם מדברים כל הזמן על זכויות. אני רוצה את הזכויות שלי, אני רוצה הזדמנות שווה, אני רוצה זה. אבל זה בא עם חובות. אלה החיים. אתה לא יכול לבוא ולהגיד 'אני אוטיסט וזה נותן הכשרה לכל התנהגות לא לגיטימית שלי'. לא, tough shit. אתה רוצה לעבוד עם אנשים? אתה רוצה לעבוד גם עם אנשים שאינם אוטיסטים? לא, אתה תצטרך לעבוד על עצמך. ואני חושב שהדבר הזה, המסר הזה הוא מסר שכן, שכן, אה… עוזר להם במידה רבה גם לגדול בעצמם."

[מוזיקת רקע]

צליל: שילוב של אנשים עם מוגבלויות בעולם העבודה הוא לא סיפור על השראה ולא על ניסים. עידן, רון ונאוה לא דיברו על כוח רצון או על "הקסם שבהכלה". שלושתם יודעים שמוגבלויות הן לא עניין של שיח, הן אמיתיות. והם עסוקים בשינוי שמתבצע על קרקע המציאות בעבודה יומיומית. בכתיבה של עוד ידיעה, ניסוח של עוד כותרת, תיאום של עוד ראיון. בבירור עיקש מול המציאות, מה אפשרי ומה לא, ואיך אפשר לעשות עוד. ואת השינוי הזה, הם עושים דווקא בתחום העיתונות, במקצוע שהרבה אנשים מזהים עם ציניות מוחלטת, עם דורסנות ושאיפה לרייטינג ולרווח בכל מחיר.

"שווים" הוא דוגמה אחת לזה שזה לא חייב להיות ככה. לזה שאפשר לעשות עיתונות מצוינת, מעניינת ורלוונטית, גם כשיש לך ערכים, ואולי אפילו בזכות הערכים האלה.

שנה טובה.

[מוזיקה מסתיימת]

נאוה: "הייתי רוצה לומר דברים יפים כאלה, על כמה שאנשים עם מוגבלות יכולים לתרום לחברה וכמה שזה תורם שמעסיקים אותם. אין לי איזה משהו מיופייף כזה, מושי, לספר. אני, אני כן חושבת שצריך לתת הזדמנות. אני בעד הזדמנות. וברור ש… שבן-אדם בלי יד לא יוכל לעשות משהו שמצריך שתי ידיים, אבל מעבר לזה, אולי הוא יכול לעשות משהו עם הרגליים. אז הזדמנות."

[מוזיקת רקע]

צליל: האזנתם ל"חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן". בשבוע הבא יתפרסם פרק נוסף לקראת ראש השנה, ולאחר מכן נצא לפגרה ונשוב אחרי החגים.

העורך שלנו הוא יונתן כיתאין, עורכת המשנה היא ליהיא צדוק. המפיק שלנו הוא עדי אפרת. את הסאונד לפרק הזה ערכה בפעם האחרונה רחל רפאלי. תודה רבה, רחל, והרבה הצלחה בהמשך. במערכת "חיות כיס" חברים גם שאול אמסטרדמסקי ואלון אמיצי.

אפשר להאזין לכל הפרקים של "חיות כיס" ולכל ההסכתים של "כאן", ביישומון "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים.

אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.

[מוזיקת סיום]

[חסות]