חיות כיס - כיסון חירום: דיירים לא מוגנים
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Apr 12
- 11 min read
יותר מחצי מיליון ישראלים - קשישים ובעלי מוגבלות - חיים בבתים בלי ממ״ד או מקלט נגיש, וחלקם לא מצליחים להגיע למרחב מוגן בזמן אזעקה. למרות שהבעיה מוכרת כבר שנים, אף גוף ממשלתי לא לוקח עליה אחריות. אז מי אמור להגן על האזרחים הכי פגיעים בזמן מלחמה, ולמה עד היום לא מצאו עבורם פתרון?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/03/2026.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע מותחת]
צליל: [מקריאה] "קול הניסור מעל ראשי התגבר, כל הזרקורים זקורים. הם מתמקדים בנקודה אחת הנמצאת בדיוק מעל הגג של הבית הזה. בכל רגע פצצה יכולה ליפול על החדר הזה בדיוק. [שואפת בקול] 1,2,3,4,5,6… השניות נוקפות, הפצצה לא נפלה, אבל במהלך השניות המתוחות האלה נעצרה המחשבה כליל. כל הרגשות, מלבד אימה כהה, גוועו."
[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]
וירג'יניה וולף כתבה את המילים האלה באנגליה בקיץ 1940 כשגרמניה הנאצית הפציצה את בריטניה. "זאת חוויה משונה לשכב בחושך ולהקשיב לזמזום הצרעה שעלולה בכל רגע לעקוץ אותך למוות". היא מתארת בחיבור "מחשבות על השלום בזמן מתקפה אווירית". [כך במקור] ובעוד שכל-כך הרבה דברים השתנו מאז מלחמת העולם השנייה עד היום, עשרות ואולי מאות אלפי ישראלים שוכבים במיטה כמוה [מוזיקת רקע] וממתינים לצליל הנפילה.
ד"ר סרגוסטי: "האנשים האלה נשארים חסרי אונים. כמו שכתב מישהו, 'אני יושב בבית ומתפלל'. זוג ששניהם היו אנשים עם מוגבלות מהמלחמה הקודמת, שסיפרו סיפורים באמת קשים על איך הם יושבים בבית עם המטפל שלהם, שכתוצאה מזה גם הוא נחשף לסכנה. עדיין יש סיפורים מאוד-מאוד קשים על אנשים שיושבים חשופים לגמרי. אין להם שום יכולת להגן על עצמם במצבים האלה."
צליל: זאת דוקטור עידית סרגוסטי.
ד"ר סרגוסטי: "אני אחראית קידום מדיניות בארגון 'בזכות', המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. אנחנו פועלים לקדם זכויותיהם של אנשים עם כל סוגי המוגבלויות בתחומי החיים השונים, פועלים לקידום זכות של אנשים עם מוגבלות לחיות בשוויון, לחיות בקהילה."
צליל: בכל פעם שמתחילה מלחמה, הטלפון של דוקטור סרגוסטי מתחיל לצלצל. ובכל פעם, היא יודעת בדיוק מה הולכים להגיד לה.
ד"ר סרגוסטי: "למרבה הצער, הבעיות ידועות, מוכרות, ורק השמות משתנים - גם זה לא תמיד. אבל בגדול, הבעיות חוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב. אנשים עם מוגבלות שאין להם נגישות למרחב מוגן, הם לא יכולים להגיע למרחב מוגן. אנשים שאין להם ממ"ד, אין להם מקלט נגיש בבניין. אם יש מקלט אז יש מדרגות שיורדות אל המקלט או שיש מקלט ציבורי, אבל גם הוא, לפעמים הדרך אל המקלט הציבורי לא נגישה, ובהרבה מאוד מצבים זה מקלטים שיש מדרגות בכניסה למקלט, כך שאנשים עם מוגבלות פיזית או בכלל לא יכולים להגיע למקלט, או בטח ובטח לא יכולים להגיע בזמן הקצר שיש בין ההתרעה לנפילת הטיל."
[מוזיקת רקע מתגברת ונשארת]
צליל: היי, אני צליל אברהם ואתם מאזינים ל"כיסון חירום" של חיות כיס. אם המרחב המוגן הקרוב אליכם נמצא במורד גרם מדרגות אחד שאין לכם אפשרות לרדת, הפרק הזה הוא עליכם. אם יש לכם שכנה קשישה שאף פעם לא יורדת למקלט כי היא לא מספיקה להגיע, הפרק הזה הוא עליה. אם יש לכם הורה או קרוב עם מגבלת ניידות שאתם צריכים לעזור לו להגיע למרחב המוגן, או אם אתם צריכים לבחור אם להישאר איתו בבית או לרדת למרחב המוגן בלעדיו, הפרק הזה הוא גם עליו. הפרק הזה עוסק בכל האנשים האלה. 620,000 ישראלים הם אזרחים ותיקים או אנשים עם מוגבלות שחיים בבתים שאין בהם ממ"ד. אף אחד לא יודע כמה מהם לא יכולים להגיע למרחב מוגן. אבל גם אם היינו יודעים, לאנשים האלה אין פתרון. אף אחד לא אחראי עליהם, אף אחד לא מציע להם שום עזרה. כל מה שנשאר להם לעשות זה לשכב על הרצפה, אם הם יכולים, ולשים ידיים על הראש.
[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]
[הקלטה]
צליל: "בואי נעבור אל החשודים המרכזיים. ממי האם יכולים לצפות שיעשה את זה ולמה זה לא קורה?"
ד"ר סרגוסטי: "זה משרד הרווחה. משרד הרווחה הוא זה שאמור לתת מענה לאנשים עם מוגבלות."
צליל: ביום שני האחרון, 9 במרץ, התקיים דיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בנושא הזה בדיוק. לדיון זומנו כל הגורמים שאפשר היה לצפות מהם שיעסקו בנושא הזה, ביניהם משרד הרווחה.
ד"ר סרגוסטי: "משרד הרווחה אמר בדיון: 'אני אחראי רק לאנשים עם מוגבלות שנמצאים במסגרות'. אבל זה לא נכון. משרד הרווחה אמור להיות אחראי גם לאנשים עם מוגבלות שגרים בקהילה, שלא נמצאים במסגרות."
צליל: ככה זה נשמע בוועדה. הדובר הוא רוני בר לוי, מנהל אגף חירום וביטחון במשרד הרווחה.
[הקלטה]
רוני בר לוי: "אבל צריכים להבין דבר אחד. צריכים להבין את המנדט שלנו ואת הגבולות גזרה. פינינו קרוב ל-130 אזרחים ותיקים ובעלי מוגבלויות למוסדות שלנו…"
ח"כ קארין אלהרר: "זה כלום, 130…"
רוני בר לוי: "שקיבלנו מהרשויות."
ח"כ מירב בן ארי: "130?"
ח"כ קארין אלהרר: "130."
רוני בר לוי: "130 סה"כ. כן. יש לנו תוכניות גם כרגע ל-500."
ח"כ קארין אלהרר: "נו באמת."
רוני בר לוי: "אין לנו לאן לפנות אותם. לאן אני יכול לפנות כמות כזאת…"
ח"כ קארין אלהרר: "מה זה 100?"
ח"כ מירב בן ארי: [צועקת] "למה אתם לא לוקחים את הבתי מלון…"
ח"כ קארין אלהרר: "לבתי מלון."
צליל: זה נמשך ככה זמן מה. חברי הכנסת בוועדה ניסו לחלץ מסמנכ"ל משרד הרווחה נכונות לדאוג לאותם אנשים שאין להם נגישות למיגון, והוא חזר ואמר שזו אחריות הרשויות המקומיות.
ד"ר סרגוסטי: "מצד שני, אנחנו יודעים על אנשים שפנו לרשות המקומית שבה הם מתגוררים והרשות המקומית אמרה, 'אני לא יודעת, אין לי מה להציע לכם'. אבל הרשויות המקומיות, אין להם לא תקציבים, לא כלים ולא פתרונות. והפתרונות יושבים לפתחו של משרד הרווחה, ככל שמדובר באנשים עם מוגבלות."
[מוזיקת רקע]
צליל: במשך שנים הרשויות המקומיות לא ידעו למי לפנות, למי מהאזרחים שבשטחן אין נגישות למרחב מוגן. אם האנשים האלה נמצאים במוסדות משרד הרווחה יודע עליהם, ואם הם מטופלים במחלקות לשירותים חברתיים אז הרשות המקומית מכירה אותם. אבל אם הם לא מטופלים כאלה, לא מה שנקרא "מוכרים לרווחה", הרשות לא יודעת לאתר אותם כשפורצת מלחמה. לאחר מאמצים שנמשכו שנים הוקם מאגר מידע של אזרחים כאלה והוא פתוח בפני הרשויות המקומיות בזמן מצב חירום בלבד. אבל למרות שהמאגר קיים אין מה לעשות איתו. אין לרשויות טעם ליצור קשר עם האנשים האלה, כי אין להן מה להציע להם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[הקלטה]
צליל: "ואז מגיע השלטון המקומי והם אומרים שהם כן רוצים ואין להם מה לתת. זה נכון? באמת אין להם?"
ד"ר סרגוסטי: "נניח והשלטון המקומי רוצה לפנות אנשים עכשיו לבתי מלון - מי ישלם עבור זה? אני לא יודעת אם ראית למשל בימים ה… כבר בתחילת המלחמה, בנק לאומי פרסם: 'אם אתה מעל גיל 80 ואין לך מרחב מוגן נגיש, תפנה אלינו'. הבנק שילם, מימן, ל-1,000 איש שהות במלון. אם בנק לאומי יכול לעשות את זה, למה מדינת ישראל הגדולה לא יכולה לעשות את זה? תתנו לרשויות המקומיות תקציב לממן שהות של אנשים בבתי מלון, הם יצליחו לעשות את זה. תתנו לרשות המקומית תמונה כוללת, יש כך וכך אלפי מקומות במרכזי קליטה שעומדים ריקים, יש כך וכך מקומות בבתי אבות שעומדים ריקים. מישהו צריך להסתכל על התמונה הכוללת ולהגיד, 'אלה האפשרויות שיש, זה התקציב, קחו את הכסף, תמצאו פת… את הפתרונות', ואני משערת שבמצבים כאלה מרבית הרשויות המקומיות גם יעשו את זה, אבל צריך לתת להם את הכלים לעשות את זה."
צליל: גם אם יהיה לרשות המקומית תקציב פינוי ושורה של בתי מלון ומרכזי קליטה שיעמדו לרשותם, המחלקות לשירותים חברתיים בעיריות, שקורסות תחת עומס העבודה, לא יוכלו לנהל את מבצע הפינוי הזה. כדי לעשות את זה צריך אנשים שזה התפקיד שלהם.
[מוזיקת רקע]
לדיון בוועדת העבודה והרווחה הגיעה נציגת השלטון המקומי, עורכת הדין מירה סולומון. היא הסבירה שהרשויות המקומיות לא חייבות לפנות אנשים עם מוגבלות כי החוק לא קובע שיש חובה לספק להם מרחב מוגן.
[הקלטה] עו"ד סולומון: "אין היום חובה לשלוח - אנשים שלא נקבעה חובת פינוי לגביהם - אין חובה לשלוח אותם למקומות שיש בהם מיגון. לפי הכללים, לפי התקנות, כל עוד אין הנחיה על פינוי, המדיניות של פיקוד העורף היא מדיניות של 'הכי מוגן שיש'. שזה אומר, או המקלט הסמוך לביתך או חדר המדרגות במקומות שבהם אין מיגון קבוע וסמוך לביתך. זה החוק."
צליל: יש עוד גורם שאפשר היה לפנות אליו, לפחות לגבי חלק מהאוכלוסייה הזאת, המשרד לשוויון חברתי, שנקרא בעבר "המשרד לשוויון חברתי ולאזרחים ותיקים" ומאז שינה את שמו ל"המשרד לשוויון חברתי ולקידום מעמד האישה". בתקופת השרה מירב כהן גיבש המשרד לשוויון חברתי מאגר נתונים על אזרחים ותיקים שזקוקים לפינוי, אבל ב"בזכות" אומרים שהמשרד כבר לא עומד איתם היום בקשר ולא ידוע להם שהוא פועל בנושא. פנינו למשרד ושאלנו מה הם עושים כדי לפתור את הבעיה, אבל לא קיבלנו תשובה עד למועד ההקלטה, והשרה לשוויון חברתי לא נמצאת בארץ.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ועכשיו נדבר על פתרונות. ל"בזכות" יש כאלה.
ד"ר סרגוסטי: "אדם שמצב חירום, ישב עם הרשימה הזו שתהיה רשימה של אנשים עם מוגבלות בשטח הרשות המקומית, קבוצה של אנשים שישבו ברשות המקומית, ויתחילו להתקשר, ברגע שיש מצב חירום יתחילו ליצור קשר עם האנשים עם מוגבלות, לבדוק מה מצבם, מה הם צריכים - צריכים תרופות, צריכים אוכל, יש מי שיביא להם, אין מי שיביא להם, [מוזיקת רקע] צריכים להתפנות למקומות נגישים. יצרו קשר אקטיבי, לא יצפו שאנשים במצבים האלה יתקשרו לרשות המקומית, יחכו שעתיים על הקו כדי לשמוע שאין מענה, [מוזיקת רקע] אלא באופן אקטיבי ידאגו לפנות אל האנשים עם המוגבלות, להבין מה הצרכים שלהם ולספק להם גם את הצרכים שלהם. וזו פונקציה שקוראים לזה 'תומך קהילתי', תפקיד שמוגדר בהקשר הזה של מצבי חירום."
צליל: בזמן מלחמת שבעה באוקטובר, יצא לדרך ברשויות המקומיות פיילוט כזה בדיוק, אותו הפעיל וממין ארגון "הג'וינט". רשויות מקומיות באזורי עימות קיבלו תקציב להעסקת עובדים זמניים בתפקיד חדש - "תומך קהילתי". התומך הקהילתי אמור להתחיל לעבוד ברגע שמוכרז מצב חירום - ליצור קשר עם אותם אנשים עם מוגבלויות וקשישים ולמצוא פתרונות למי שזקוקים לעזרה. אבל תוצאות הפיילוט לא היו מוצלחות. ברבות מהרשויות לא הצליחו לגייס תומכים קהילתיים, דבר שקל להבין אותו כשמסתכלים על תנאי ההעסקה. התומכים הועסקו בשכר של 10,000 שקל למשרה מלאה. במקרים רבים עבדו במשרה חלקית. למשרה לא היו תנאי סף ותקן של תומך אחד במשרה מלאה ניתן על כל 3,500 אזרחים שזקוקים לסיוע. ובנוסף, המשרה הייתה זמנית, לשלושה עד שישה חודשים בלבד. בתנאים כאלה, קשה להבין איך מישהו אמור להיכנס לתפקיד הזה בזמן חירום, בשכר זעום, במשרה זמנית, ללא היכרות עם השטח או הפתרונות ולהתחיל לפנות מאות קשישים מבתיהם. לעידית, שמכירה את הפרטים הקטנים, יש פתרון למצב הזה.
[הקלטה]
ד"ר סרגוסטי: "זה באמצעות צו 8 ופיקוד העורף, שזה יהיו אנשים שעובדים בפיקוד העורף, שבשגרה הם כבר יידעו שזה יהיה התפקיד שלהם אם יהיה מצב חירום. הם יקבלו הכשרה, לצורך העניין בשגרה, [מוזיקת רקע מסתיימת] וברגע שיש מצב חירום הם מקבלים צו 8 ומתייצבים לעבודה. ואז גם אפשר להגדיר את הפרופיל של האנשים האלה, וגם אפשר לקחת אותם לשלושה-ארבעה ימי מילואים בשגרה, ולהכשיר אותם בזמן שגרה, להגיד להם מה הם אמורים לעשות, כולל אפילו שכל אחד ידע מי האנשים - רשימה שמית של אנשים - שבחירום הוא יצטרך ליצור איתם קשר."
צליל: "ואז גם הם יקבלו את השכר שלהם כי הם יהיו במילואים. הם…"
ד"ר סרגוסטי: "הם יקבלו שכר של מילואימניקים."
צליל: "שכר שהם רגילים אליו, כן."
ד"ר סרגוסטי: "בדיוק. עכשיו ב… זה בטל בששים בתקציב העתק שהולך במלחמות. זה באמת, כמות ימי המילואים שיש במדינת ישראל והתקציבים שמוציאים על מלחמות הם תקציבי עתק. כך שלהוסיף את הכמה מאות של אנשים שיאיישו את התפקידים האלה ברשויות המקומיות במצב חירום, וגם לא בכל רשות מקומית, בכל זה, נדרש היקף גדול של אנשים, זה תלוי במלחמה, תלוי בהיקף, אבל זה באמת בטל בשישים יחסית לתקציב, המאות מיליארדים שהולכים במלחמה. זה אחד הדברים שאנחנו רוצים לקדם ולהטמיע בתקנות, כי זה באמת קריטי. אם אין שם את המישהו שייצור קשר עכשיו אקטיבית עם האנשים עם מוגבלות ועם הזקנים וישאל אותם מה בדיוק הם צריכים וידאג לתת להם. יכול להיות אדם סגור בבית, נניח, אני שומעת עכשיו אנשים עם מוגבלות שפוחדים לצאת מהבית. פוחדים לצאת מהבית. אז מי אמור לספק להם אוכל? מי אמור לדאוג שיהיו להם תרופות? מאיפה כל הדבר הזה אמור להגיע אליהם? וזה התפקיד של התומך הקהילתי."
צליל: "ופיקוד העורף נרתם למשימה הזאת?"
ד"ר סרגוסטי: "לא." [צוחקת]
צליל: "מה? תפרטי."
ד"ר סרגוסטי: "הפתעה, אבל לא. אנחנו מקווים שבסוף נצליח לשכנע ש… יש יותר ויותר גורמים שאני חושבת מבינים שזה הפתרון היחיד. ניסו לחשוב על כל מיני פתרונות ועל כל מיני דרכים אחרות, לא הצליחו. אני לא שמעתי עד היום דרך אחרת שבה אפשר לגייס את האנשים במהירות הנדרשת, להבטיח שהמענה הזה באמת-באמת יינתן. כי אם זה לוקח שבועות לאייש משרה כזו, אז, אז שוב נמצא את עצמנו שיש מצב חירום, אין מי שיתקשר לאנשים, אין מי שיברר מה הם צריכים, ושוב מפקירים אותם."
צליל: "אבל מה פיקוד העורף אומרים? למה לא?"
[מוזיקת רקע]
ד"ר סרגוסטי: "פיקוד העורף, הטענה העיקרית שלהם שהם לא… תפקידם לא לעסוק במשימות אזרחיות. אבל כבר ראינו, א', עורף, מה זה עורף אם זה לא אזרחי?"
[מוזיקת רקע מתגברת ונשארת]
צליל: בראש רשימת האחראים, לפני השלטון המקומי, לפני פיקוד העורף וגם לפני משרד הרווחה, נמצא, אומרת עידית, מי שמונה על פי חוק לפתור את הבעיה, וזה משרד הביטחון.
ד"ר סרגוסטי: "המצב שאנחנו נמצאים בו הוא לא גזירת גורל, זה תוצאה ישירה של העובדה ש… וזו הסיבה שאני מזכירה 20 שנה."
צליל: בשנת 1998 נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. החוק קובע כי לאנשים עם מוגבלויות זכות לשוויון ואת הזכות לשוויון הוא פורט לזכויות ספציפיות.
[הקלטה]
ד"ר סרגוסטי: "בשנת 2005 נחקק פרק מאוד-מאוד חשוב בחוק, פרק הנגישות, שבעצם מסדיר את זכותם של אנשים עם כל סוגי המוגבלויות לנגישות לכל שירות וכל מקום ציבורי. והפרק מפרט את השירותים הציבוריים ואת המקומות הציבוריים שבהם אמורה להיות התאמת נגישות לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות. אחר-כך מגיע השלב שבו צריך להתקין תקנות שיפרטו איך בדיוק אמורות להיות ההתאמות נגישות האלה. ובפרק יש סעיף ספציפי שעוסק בנגישות לשירותי חירום, שירותים בשעת חירום. זה באחריות שר הביטחון להתקין את התקנות שיפרטו ממש איך, איך הדבר הזה אמור להיראות - מה המשמעות של נגישות לשירותי חירום, איזה שירותים, איך הנגישות אמורה להתבצע. התקנות האלה היו אמורות להיות מותקנות לפני 20 שנה, בשנת 2006. הפרק נחקק ב-2005, התקנת התקנות הייתה אמורה להסתיים בשנת 2006. החוק גם נתן פרק זמן מאוד-מאוד ארוך לביצוע, כלומר ליישום של התקנות. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בשנת 2026. היום בבוקר התקיים בכנסת דיון בסט תקנות שנקרא 'תקנות נגישות לשעת חירום, צרכים קיומיים וחיוניים'. אנחנו מדברים על צרכים קיומיים של אנשים עם מוגבלות, ועדיין לא סיימו להתקין את התקנות האלה."
צליל: "אבל, כי מה, מה הסיבה? למה זה תקוע?"
ד"ר סרגוסטי: "אממ, גרירת רגליים. כי זה לא באמת בער, לא באמת היה דחוף, לא באמת נראה היה שלמישהו זה מאוד-מאוד לחוץ ודחוף להתקין את התקנות."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
צליל: וכאן הכל תקוע. 20 שנה אחרי הדד-ליין לתקנות, 28 שנים אחרי חקיקת החוק, 78 שנים אחרי הקמת מדינה שהקיום שלה רצוף מלחמות.
ד"ר סרגוסטי: "אני אומרת לך, הסתכלתי עכשיו, אוף, נדהמתי. בדקתי כמה מלחמות, מבצעים, כמה אירועים של ירי טילים על שטחים נרחבים בישראל היו ב-20 השנים האחרונות, לפחות עשרה אירועים כאלה."
צליל: במצב כזה שבו אף משרד ממשלתי ואף רשות לא מסכימה שזו האחריות שלה, יש מי שאמור להחליט, משרד ראש הממשלה. לו יש את הסמכות לקבוע מי מהמשרדים אחראי על נושא מסוים ואם אלו כמה משרדים יחד, מי יוביל את התהליך ויתכלל אותו. אבל הוא לא עושה את זה.
ד"ר סרגוסטי: "אין שם את המבוגר האחראי שיסתכל על התמונה הכוללת. משרד ראש הממשלה שיגיד… יחלק את האחריות בין הגופים השונים, ייתן תקציבים. תנו לרשות המקומית תקציבים והרשות המקומית תוכל אולי למצוא פתרונות. למה המדינה לא יכולה לעשות את זה? למה המדינה שיודעת לתזמן בדיוק מתי ובכיס של מי יתפוצץ ביפר ברגע הנכון, מדינה שהמבצע הזה שאנחנו נמצאים, המלחמה, וואטאבר, תכננו הרי, שנים אוספים את המידע המודיעיני המדויק, מי נמצא איפה, מתי כל אחד שותה את כוס הקפה שלו, איך לחמש את המטוסים, באיזה טילים ואיזה זה ואיזה זה. את כל המבצעים המטורפים האלה יודעים לתכנן, Startup nation, ולא יודעים להכין את המיגון של האוכלוסייה האזרחית, של האנשים עם הקשיים הכי גדולים, הכי מוחלשים בחברה, את הדבר הזה שוכחים, משום מה, כל פעם מחדש."
[מוזיקת רקע]
צליל: והנה וידוי קטן. על הכתבה הזאת התחלתי לעבוד לפני שמונה חודשים, ביוני 2025. אז, במבצע "עם כלביא", שמעתי לראשונה על הבעיה הזאת של קשישים ואנשים עם מוגבלות שאין להם מיגון. התחלתי לנסות להבין מי נגד מי, לחפש מרואיינים ואז נגמרה המלחמה ופשוט עזבתי את זה. היה לי ברור שברגע שבו נשמעה שריקת הסיום הנושא מת ולא יעניין איש. הנחתי לזה, וכמוני עוד הרבה אנשים אחרים, שהעבודה שלהם היא לדאוג שיהיה פתרון.
[הקלטה]
צליל: "איך מנצחים את הדבר הזה? את הרצון שלנו, ברגע שזה נגמר לא רוצים לחשוב על זה שזה יקרה שוב, לא רוצים להתעסק בזה. רצון לחיות את השגרה, לחזור לחיים הוא כל-כך גדול. איך את מצליחה לשמור על איזשהו מתח של עיסוק בזה מול הרשויות? איך מנצחים את הנטייה האנושית הזאת, לא לרצות להתעסק בזה כשאין מלחמה?"
ד"ר סרגוסטי: "בשנתיים וחצי האחרונות - שנתיים וחצי, כבר יותר משנתיים וחצי - פה, אני חושבת שכבר לא באמת מאפשרות לנו לשכוח. ולפחות רציונלית, אנחנו צריכים כל הזמן להזכיר לעצמנו שפעם הבאה כנראה בוא תבוא, עם כמה שמבטיחים לנו את הניצחון המוחלט וזה שהשמדנו והסרנו איום כזה והסרנו איום אחר. המציאות, לצערנו הרב, מראה שכנראה הפעם הבאה גם תגיע."
[מוזיקת רקע מתגברת ונשארת]
צליל: ממרכז השלטון המקומי נמסר: "הרשויות המקומיות פועלות ונותנות מענים ופתרונות בכדי לתמוך בתושבים עם מוגבלות ובקשישים רתוקים באמצעים הקיימים ברשותם, אך האחריות על גיבוש המענה המערכתי היא בידי המדינה ולכן נדרשת פעולה לאומית מקיפה לגבי פתרונות מיגון ופינוי לאוכלוסיות אלו. השלטון המקומי הציף את הנושא פעם אחר פעם בפני גורמי המדינה במבצע "עם כלביא" ואף בדיונים שנערכו בימים האחרונים, מתוך מטרה לגבש מענים לאנשים עם מוגבלות וקשישים שביתם אינו ממוגן או נגיש. נמשיך לפעול מול הממשלה כדי להבטיח שכל תושב יקבל את המענה הראוי לו בעת חירום".
ממשרד הרווחה לא התקבלה תגובה.
ממשרד הביטחון לא התקבלה תגובה.
מהמשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה לא התקבלה תגובה.
מפיקוד העורף לא התקבלה תגובה.
האזנתם ל"כיסון חירום" מבית "חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן". העורכת שלנו היא ליהיא צדוק, המפיק הוא עדי אפרת, את הסאונד עורך טל וניג. במערכת "חיות כיס" חברים גם שאול אמסטרדמסקי ואלון אמיצי.
הספר "מחשבות על השלום בזמן מתקפה אווירית" מאת וירג'יניה וולף יצא לאור בהוצאת "פרדס" ובתרגום אולגה סונקין.
אפשר להאזין לפרקים שלנו בכל יישומוני ההסכתים ובאתר "כאן".
אני צליל אברהם, תשמרו על עצמכם. תודה רבה שהאזנתם.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments