top of page

חיות כיס - פרק 281: במקום הכי נמוך בתל אביב

המלחמה, המצב הכלכלי והסמים הקשים והזולים יותר מביאים עוד ועוד אנשים לרחוב, במצבים קשים יותר. איך המדינה והרשויות מטפלות בתופעה של דרי רחוב, ולמה מודלים חדשים שמצליחים מאוד בעולם, עדיין לא הגיעו לפה?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/02/2024.

[חסות]

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

דוד: רוצה סוכריה אח יקר? סוכריה, גבר. סוכריה, אני יודע שאתה רוצה. קח. תהנה מותק.

תומר: היי, אתם ואתן על חיות כיס, אני תומר מיכלזון, והבחור ששמעתם עכשיו מציע סוכריות לעוברי אורח הוא דוד אגייב.

דוד: יש פה סוכריות של פין פן פון. זה סוכריות אהובות על הילדים שלי. עובר ברחוב המון שנים ותמיד שואלים אותי אם יש לי סוכריות או יש לי מים.

הסוכר שלהם מאוד מאוד נמוך, גם הלחץ דם שלהם ממש עובד, אבל זה בעצם סוכר, זה צריך למלא את זה סוכר, וזה עושה להם טוב.

תומר: אבל אגייב לא מחלק רק סוכריות. "עמותת אכפת" שהוא הקים ומנהל כבר עשר שנים, מסייעת לדרי רחוב בגישה של דיור תחילה. "האוסינג פרסט" שלא ממש קיימת בארץ, אבל נפוצה מאוד בעולם כבר 30 שנה. אבל נגיע לזה בהמשך.

(ברקע רעש רחוב)

בינתיים אנחנו על מדרגות הבניין מול התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, נפגשנו שם יומיים לפני המלחמה, בחמישה באוקטובר, בשעות הלילה והקלישאה של המקום הכי נמוך בתל אביב מעולם לא הייתה מוחשית יותר. תוך כדי שאנחנו יושבים שם ומדברים, עוברים מולנו צרכני סמים, נשים שעוסקות בזנות, מישהו שלא מזמן השתחרר מהכלא ובא להגיד שלום. הרבה מאוד הומלסים של תל אביב מכירים את דוד, ודוד יודע מה הם עושים ברחוב.

דוד: רחוב זה דבר ממכר, זה בעצם הפרידום, זה הנפש שלך והכיפת שמיים. לי זה עושה טוב, אני מגיל מאוד מאוד צעיר מחובר לרחובות.

תומר: הסיבה שבגללה רציתי לפגוש את דוד היא, ששבועיים לפני כן, ראיתי משהו ברחוב שדי זעזע אותי. זה היה בספטמבר האחרון, באחד מהשבתות הנעימות של בין החגים, התיישבתי לשתות קפה עם חבר באחד הרחובות המרכזיים בתל אביב, בין ביס ומאפה פריך ללגימה מהקפה, כל מי שישב לידינו הרים את הראש בהשתאות פתאום.

(רעש של אנשים ומכוניות ואמבולנס ברקע)

כשאישה עירומה לגמרי, התהלכה באמצע הכביש נגד כיוון התנועה. זה נמשך כמה שניות, והיא עברה הלאה, למקום הבא. אני לא יודע מה קרה איתה אחר כך. האם מישהו ניגש לעזור לה? האם האמבולנס הגיע לקחת אותה לטיפול כלשהו?

אבל הפער בין הנינוחות של הקפה של שבת בבוקר בתל אביב השבעה, לבין המראה הקשה הזה, התחבר לי לעוד ועוד דברים שראיתי בחודשים האחרונים בעיר.

יותר ויותר דרי רחוב במצבים קשים, כפופים ושרועים על מדרכות, ולא רק בדרום העיר. כשסיפרתי על זה לדוד הוא לא הופתע.

דוד: תראו, העיר תל אביב, היא מתרחבת מבחינת הדרי רחוב גם לכיוון של בית האופרה והכל. בוא, בוא נתחיל מזה ששכונת נווה שאנן היא מתחילה להיות שכונה אחרת.

אני לא אשתמש במילה ג'נטריפיקציה, כי זה מילה כאילו, גנאי נהיה, אבל אם אנחנו מדבר בהיסטוריה, ג'נטריפיקציה, שום דבר אין פה. הכל טוב. לכל השכבות מותר להתפתח.

אז כמו שאנחנו רואים בדרום תל אביב, מתחיל להיות הרבה ג'נטריפיקציה, הרבה משפחות של להט"בים, כבר עם ילדים והכל. וזאת אומרת, הגיע הזמן שכל העיר תזכה בדרי רחוב, ולא רק נווה שאנן. אבל כן יש פה הרבה גם דרי רחוב חדשים.

תומר: חלק גדול מהם השתחררו מהכלא לא מזמן, ללא שיקום מסודר.

דוד: בנוסף לכל, יש לנו גם כל מיני מסגרות שנסגרו, מסגרות לצעירים שנסגרו בעיר, כמו "מישהו לרוץ איתו" של עמותת עלם, ובנוסף, יש לנו פה בעייה הכי גדולה, זה להט"בים, טרנסג'נדרים ובנות. אצלנו במדינת ישראל, עניין הרווחה, העניין הסוציאלי, הוא נורא מתחלק. התמכרויות בנפרד, זנות בנפרד.

תומר: המשמעות של כל זה היא, שבדרך כלל האנשים ברחוב יקבלו טיפול מאוחר מדי, חלקי מדי, והרבה פעמים לא אפקטיבי. אז השבוע בחיות כיס, יורדים לרחוב.

ננסה להבין איך בכלל מגיעים לשם, איך הרשויות מנסות לטפל בתופעה, ואיפה הן מפספסות לגמרי, ואיך המלחמה עלולה לדרדר את הכל. הנה משפט שנשמע מוזר. לא כל חסר בית הוא דר רחוב.

מהא: אם אני רוצה להגיד עכשיו סטטיסטיקה לגבי דרי רחוב, אז יש לנו כ-4,000 במדינה.

תומר: זאת מהא מטר.

מהא: אני מנהלת תחום טיפול בדרי רחוב, במטה משרד הרווחה.

תומר: מהא נמצאת כבר 26 שנים במשרד הרווחה, ובחמש השנים האחרונות היא אחראית על נושא דרי הרחוב.

מהא: מאוד חשוב להדגיש שיש הבדל בין מחוסר דיור לבין דר רחוב. מחוסר דיור הוא באחריות של בינוי ושיכון, משרד הבינוי ושיכון. מחוסר דיור הוא אדם שכשפתרנו את בעיית הדיור שלו, פתרנו את המצוקה שלו. דר רחוב הוא אדם שאם פתרנו את בעיית הדיור שלו, עוד לא התחלנו לטפל במצוקות ובטראומות שהוא חווה.

תומר: וההפרדה הזאת, שמהא עושה, עומדת בלב הוויכוח בתחום של דרי רחוב.

כששואלים חוקרים ומומחים אחרים הם טוענים שהמספר הזה, 4,000 דרי הרחוב, לא באמת משקף את המציאות. ויש בישראל יותר, הרבה יותר, דרי רחוב.

ד"ר שיינטוך: ספירה ומספרים של אנשים חסרי בית הם עניין פוליטי.

תומר: זה ד"ר שמוליק שיינטוך, אחד החוקרים המרכזיים בישראל לנושא דיירות הרחוב, שגם עשה עבודות מחקר עבור ביטוח לאומי ומשרד הרווחה בנושא.

ד"ר שיינטוך: זה פוליטי, בגלל שברגע שאני בתור מדינה אומר, יש לי איקס אנשים, אני צריך לטפל באנשים האלה. ולכן מספרים זה עניין פוליטי. מדינת ישראל סופרת, הגדרה מאוד מצומצמת. אתה יודע, ברגע שאתה סופר תפוחים, אתה תראה את המספרים של התפוחים, אבל אם תספור פירות, אז אתה תספור מספרים הרבה יותר גדולים.

כשעושים את הממוצע בין 35 מדינות ה-OECD, יוצא שאנחנו מגיעים ל-0.18 אחוז מהאוכלוסייה. 0.18 אחוז מאוכלוסיית ישראל מביאה אותנו באזור ה-17,600 אנשים שהם חסרי בית במדינת ישראל.

תומר: אוקיי, 17,500 זה הרבה יותר מ-4,000 שבהגדרה המצומצמת של משרד הרווחה. אבל בסוף, מאחורי כל ההגדרות האלו, עומדים בני אדם, עם סיפורי חיים שונים. רובם ככולם לא נולדו דרי רחוב, אלא הפכו לכאלו מנסיבות החיים. והסיבות לכך שאנשים מגיעים לרחוב הן מגוונות מאוד. אני אשאל שאלה מוזרה קצת. איך מגיעים לרחוב? מי מגיע לרחוב?

(ברקע רעש רחוב)

דוד: זה בדרך כלל אנשים שקרה להם משהו בחיים, שהאופי שלהם חלש, חזק, אבל בעיקר היה להם איזושהי סיטואציה שהרגש שלהם והנפש שלהם לא הצליחה להתמודד עם סיטואציה, גם סיטואציה רגשית, גם פיזית, אם זה גירושים מסריחים, אם זה בגידות, ובריאות הנפש.

זה גרם לבן אדם לצאת החוצה, להיות יום-יומיים, ופתאום פיק, קליק, והקליק הזה, זה בדרך כלל קורה שאתה בטוח שאין לך כבר לאן לחזור.

תומר: ובאמת, כשאנחנו רואים דרי רחוב בתחנות אוטובוס, בצומת, בבתי קפה, אנחנו אולי חושבים שמדובר באנשים מוכי גורל, שנפלו לסמים שסובלים מבעיות נפשיות, וייתכן שזה חלק מזה. לפעמים אנחנו מסתקרנים ותוהים איך הם הגיעו למצב הזה. האם הם אנשים נורמטיביים שפשוט מצאו את עצמם בלי בית? או שהם כבר היו נרקומנים, טראומטיים, עם בעיות נפשיות, ורק אז הם הידרדרו לרחוב. השאלה הזאת מעסיקה גם לא מעט חוקרים.

ד"ר שיינטוך: במשך 40 שנה חוקרים התווכחו האם זה נובע מהאישיות או האם זה נובע מגורמים שהם מבניים.

ולפני כבר 23 שנה, בשנת 2000, הגיעו למסקנה שאפשר להתווכח איתה, אבל שאני מסכים איתה, שבעצם מה שקובע את כללי המשחק זה גורמים מבניים וגורמים מבניים, לצורך העניין, זה שוק הדיור, זאת אומרת תעסוקה וקצבאות.

תומר: ד"ר שיינטוך מסביר שגם אם היה פוטנציאל נפשי אצל מישהו, הגורם המכריע בהגעה לרחוב הוא כלכלי. אדם מגיע לרחוב כי אין מערכות סוציאליות תומכות שימנעו את הנפילה. אחר כך, בדרך כלל, מגיעות ההתמכרויות.

ד"ר שיינטוך: אם יש בעיות בשוק הדיור ואין מספיק דירות, אנשים יזרקו לרחוב. אם לאנשים אין כסף לשלם או בגלל שהם לא עובדים, בגלל ששוק העבודה הוא עם אבטלה גבוהה, או בגלל שמקבלים קצבאות נמוכות והם לא יצליחו לשלם שכר דירה, הם יגיעו לרחוב.

אלה הגורמים המבניים. בתוך הגורמים האלה, אתה מקבל את הגורמים האישיים.

זאת אומרת, אנחנו יכולים לנבא מתוך האוכלוסייה הכללית מי יהפוך לחסר בית, על ידי זה שיכול להיות שהוא משתמש בסמים, יכול להיות שיש לו בעיות בבריאות הנפש, שיכול להיות שהוא נזרק מהבית בגלל כל מיני סיבות. אז אנחנו יכולים לנבא שהבן אדם הספציפי הזה יגיע.

אין בן אדם שחסין מלהגיע לרחוב בנסיבות מסוימות. גם אתה ואני יכולים להגיע לרחוב.

תומר: השאלה מה קדם למה, הרחוב, למצוקה ולהתמכרות או להיפך, רלוונטית במיוחד כשמדובר באחת האוכלוסיות המורכבות ביותר דרות רחוב ובעיקר, דרות רחוב שהן גם נשים בזנות.

ד"ר שיינטוך: הנתונים של מדינת ישראל לאורך השנים, שבסביבות 10-12% מדרי הרחוב הם דרות רחוב. מה שאנחנו יודעים, שזה לא נכון, המספרים ברחבי העולם, כמו שאנחנו רואים במחקרים, זה 50-50. העניין הוא שחסרות בית, הם בדרך כלל חסרות בית סמויות, כי הן שומרות על עצמן יותר ברחוב.

תומר: לפי מחקר של ד"ר הדס מור, מהאוניברסיטה העברית, שעסק במסלולי חיים של צעירות שמתמודדות עם חסרות בית, נמצא כי אובדן הבית מתרחש בדרך כלל לפני הכניסה למגע לזנות. אם היה להן בית, היה אפשר למנוע אולי את ההגעה לזנות.

מהא: יש הרבה דרות רחוב שעוסקות בזנות, אנחנו בודקים, ההסלטה באיזה תחום, באיזה מענה תזכה או תקבל האישה, זה המוקד הטיפולי שהיא זקוקה לו.

תומר: המענה שניתן להם בדרך כלל, מגיע בשלב מאוחר מאוד, מאוחר מדי.

כשלטראומה שהביאה אותה לעזוב את הבית, בין אם זה פגיעה מינית, או אלימות, מתווספת גם הטראומה של הרחוב.

אישה שהגיעה לרחוב כי בבית היה לה בעל מכה או קשר מתעלל, עכשיו כבר תלויה בבית אחר, שיש שם סרסור שמחזיק אותה.

(מוזיקה)

כשהמשכתי את הסיור עם דוד מאזור התחנה המרכזית לכיוון שכונת התקווה, והגענו לבניין של "עמותת איכפת" שמשכן 24 דיירים, פגשתי שם אנשים שהגיעו לרחוב ממקומות שונים.

(ברקע צחוק)

כולם גרים בבניין אחד, שניים-שלושה אנשים בחדר, במה שנראה כמו פנימייה מתוחזקת היטב של ארבע קומות.

זה לא מקום מפואר, או יפה במיוחד, אבל הוא נותן להם קורת גג. בית.

(ברקע דיבורים של אנשים)

היו שם צעירים ומבוגרים, ותיקים שנולדו בארץ ועולים חדשים עם עברית שבורה, וגם אקדמאיים והלומי קרב, ונפגעי פעולות איבה.

כולם חוו טראומה מסוימת שדחקה אותם לרחוב.

ואז חוו את הטראומה הנוספת של החיים ברחוב, וכל מה שהם מביאים איתם.

אחד מהם היה רונן, שהיה מהנדס בניין ואקדמאי, בעל עסק מצליח, הוא גבר מרשים מאוד, גבוה, עם זקן לבן, ונראה כמו רב חובל של איזה אוניית צי.

כשניסיתי לברר, אם זה בסדר שאקליט אותו, הוא התעקש שכן.

רונן: בוא אני אסביר לך, כי אני רוצה שתשתמש, יש אנשים שהם שקופים, שהם אקדמיים ושקופים.

תומר: שהם ברחוב?

רונן: ברחוב. גם אני הייתי ברחוב.

תומר: כמה זמן?

רונן: on off, חמש שנים. מרגע שהסתבכתי עם רשות המיסים, שהמדינת ישראל לועסת אותך.

דוד: אבל בטח היו עוד כל מיני, כאילו, הרבה דברים, זה לא רק. הרבה דברים, שה… לא רק זה.

תומר: למה הגעת לרחוב?

רוןנ: זה מכלול שלם.

תומר: איך זה קרה? זאת אומרת, איך הגעת לרחוב?

רונן: בעיות רפואיות, אתה מגיע מהר מאוד. בעיות רפואיות. נכנס לחובות, כאילו, ו… נכנס חובות, מינוסים בנקים, רשות המיסים, ביטוח לאומי, הם הורגים אותך. ואז אתה נמצא בחוץ. אתה תופס ספסל. בגלל איך שאני נראה, לא מתעסקים איתי, להיפך. הרבה כבוד.

באים כל הנרקומנים והמסוממים למיניהם, ושואלים אותי, ומתייעצים איתי. זה קטע הזוי.

תומר: מתייעצים איתך על מה?

רונן: הם מקבלים כסף מביטוח לאומי, איך לא לבזבז את הכל?

תומר: מה אתה אומר להם, איך לשמור על הכסף? מה אתה אומר להם?

רונן: תפסיקו להשתמש בסמים.

תומר: על זה הולך רוב הכסף?

רונן: הרבה כסף. תשמע, אנשים גונבים בשביל לממן את הסמים.

תומר: איך אתה לא התדרדרת לסם?

רונן: אני הייתי עם כמויות של גראס שאתה לא יכול לעשן ביום.

תומר: למה אתה רצית לעשן כל כך הרבה?

רונן: לשכוח.

(מישהו ברקע אומר זה מרגיע.)

רונן : לשכוח, להרגיע. להיות בסטלה, לא להרגיש כלום.

תומר: להרגיש את הרחוב?

רונן: לא להרגיש את הרחוב.

תומר: מה שרונן אומר מתחבר לתחושה של הרבה מאוד אנשים בשנה האחרונה. המצב של דרי הרחוב הולך ונהיה קשה יותר. לפי הערכות, כ-60% מדרי הרחוב מכורים לסמים או אלכוהול ובשנה האחרונה, הסמים האלו משתנים.

אביה: סמי הרחוב שנמצאים היום ברחוב הם הרבה יותר קשים. התרכובת עצמה היא זבל של הזבל.

תומר: זה אביה קדרי, מנהל יחידת דרי הרחוב של עיריית תל אביב, העיר שנחשבת למוקד לעלייה לרגל של דרי הרחוב בישראל.

יש כ-25 יחידות של דרי הרחוב ברשויות המקומיות השונות, שתפקידה לטפל בדרי הרחוב ולבצע מעקב על מצבם, כשבתל אביב היא הגדולה ביותר.

אביה: ואני אגיד את זה בצורה לא מקצועית, שגם דרי הרחוב שהיינו איתם בקשר וליווינו אותם וניסינו להציע להם עזרה, אנחנו רואים שינוי התנהגותי. מרגישים את זה במסעדות ומרגישים את זה בקבצנות הרחוב, ומרגישים את זה במצבים שאנשים נשכבים על ספסלים ולא מגיבים לשום גירוי. הסמים הם יותר קשים.

אז גם אם אין גידול במספרים, בשנה האחרונה אני אומר, רק בשנה האחרונה, לכל מי שמסתובב בעיר ולכל מי שמתעסק בדרי רחוב ובהתמכרויות, ברור שיש החמרה משמעותית בחוויה העירונית. והיא מטרידה אותנו מאוד.

תומר: חלק מההחמרה הזאת נובעת משימוש בשני סמים פופולריים מאוד, אחד מהם הוא "נייס גאי". מה זה "נייס גאי", אם מישהו לא מכיר?

דוד: "נייס גאי" זה בעצם חומר שהוא התחילו לחשוב עליו בתקופה אחרי מלחמת העולם מלחמת לבנון השנייה, שהיה במדינת ישראל יובש. בעצם התחילו לעבור פה THC סינתטי ולרסס את זה על מרווה.

בן אדם שמזריק 15 שנה הרואין, שאכטה אחת הוא מפסיק להיות מכור להרואין, הוא עובר ל"נייס גאי." זה גם סם שהוא מאוד מאוד משפיע על בריאות הנפש.

תומר: מה הוא עושה?

דוד: אה?

תומר: מה הוא עושה? איך הוא משפיע?

דוד: וואו, הוא מכניס אותם לפסיכוזות.

תומר: אז הרבה ממה שאנחנו רואים ברחוב זה התמכרות ל"נייס גאי"?

דוד: ל"נייס גאי", כן.

תומר: השני הוא פנטניל שאפשר למצוא בכל פיצוציה.

דוד: פנטניל זה בעצם הסם החדש שמחליף את הרואין במדינת ישראל.

תומר: אה, אז כמה הוא תופס הפנטניל באמת?

דוד: תופס פצצה.

תומר: איך אתה רואה את זה?

דוד: אני רואה שנעלמים מזריקים.

תומר: זה מדבקות, לא?

דוד: נכון, בגלל זה פחות מה קורה עם שם מזריקים, יותר.

וגם, גם, גם המשרד הבריאות דרך אגב, גם בוולפסון, גם איכילוב, הם הודיעו הרבה על מנות יתר, הרבה יותר מהזרקה.

כל המקומות האלה מוכרים פה פנטה.

פה תביא לי 50 שקל, אני אביא לך פנטה.

תומר: אם אני נכנס לך ואני שואל אותו אם יש לי פנטה ב-50?

דוד: כן, אתה אומר לי תן לי מדבקה.

אם אתה מדבר בצורה שלא של שוטר, אני מבין, תן לי מדבקה.

תומר: והשימוש ההולך וגובר במדבקות של פנטניל ו"נייס גאי" מציבים את עיריית תל אביב מול בעיות חדשות.

אביה: אם מסתכלים ספציפית על השנה האחרונה, אין גידול במספרים. אבל גם אנחנו כל היום מסתובבים ברחובות, חד משמעית יש החמרה באיך שהתופעה הזאת נראית.

וגם כי אנשים, אני חושב שלחלק מהאנשים, או למספר גדול של אנשים, זה כבר לא דבר שהם מוכנים לקבל אותו זאת אומרת, ככל שהתופעות מחמירות, אז אתה לא יכול לקבל, אתה לא יכול לקבל תוקפנות ברחוב.

אני יכול להגיד לך שאפשר לראות הרבה מאוד וונדליזם עכשיו במקלטים, שהמקלטים במלחמה פתוחים 24/7, ודרי רחוב מתמקמים במקלטים, וכמעט כל בוקר אנחנו עושים סיורים, מנקים את המקלטים.

תומר: הבעיה הזו מטרידה מאוד את עיריית תל אביב. החשש הגדול הוא להגיע למצב של סן פרנסיסקו או לוס אנג'לס, שהפכו למוקד עליה לרגל, לדרי רחוב מכל ארצות הברית.

אביה: אנשים נוטשים את לוס אנג'לס, כי מבחינה חוקית נוצרה שם איזו סיטואציה, שדרי רחוב ומכורים פשוט השתלטו במרכאות על העיר. בסן פרנסיסקו יש תופעה של הגירה שלילית מהעיר, משום שתושבי העיר הבינו שהעיר ויתרה על המאבק הזה. זאת אומרת, אנחנו לא, אני לא רוצה לחיות בהרגשה שוויתרנו.

תומר: אבל כדי לא לוותר, צריך לטפל. והסוגיה של הטיפול מנקודת מבט של העיר היא מורכבת. מצד אחד, ברור שצריך לטפל ולתת מענים סוציאליים טובים ומתקדמים לאותם אנשים.

מצד שני, אם תיתן טיפול טוב מדי, תהיה רך מדי, או לא תאכוף כללי התנהגות במרחב הציבורי, אתה עלול למצוא את עצמך במצב של אותן ערים. ויש גם תושבים ובעלי עסקים שסובלים מזה.

אביה: אנחנו באים בגישה שבאה ואומרת, יש פה חמלה מלאה לכל אדם, עם רצון אמיתי לנסות לעזור, ובצד השני, יחד עם זה, לא מסכימים שהרחוב לא יהיה שייך לכלל תושבי העיר.

תומר: אחרי שאביה סיפר לי שהם מכירים ויודעים על מצבו של כל דר רחוב בעיר, שאלתי אותו לגבי אותה אישה שראיתי לפני כמה חודשים בשבת בבוקר. אולי הוא יודע מה מצבה.

אביה: אותה אישה שציינת. אז היא, לפחות אחד מהשתיים שמסתובבות, היא כבר ארבע פעמים הוצאה לבדיקה, הוראת בדיקה, כפויה, והיא שוחררה משום שלתפיסת מערכת בריאות הנפש, היא לא מסוכנת לעצמה, בפירוש, זה אנשים שהם היו אמורים לקבל מענה יותר הדוק ממערכת בריאות הנפש.

(ברקע מוזיקה)

תומר: אז דרי הרחוב היו אמורים לקבל טיפול הדוק ומתמשך יותר ממערכת בריאות הנפש הקורסת, כדי שלא יחזרו להסתובב ללא בגדים.

הם היו אמורים לקבל עזרה בדיור ציבורי כלשהו, כדי מלכתחילה לא להגיע לרחוב ולהתמכרויות. אבל הם הגיעו.

וכשהם כבר ברחוב, מנותקי קשר ממשפחה וחברים, וסובלים ממצוקה פיזית או נפשית, רק אז הם מוגדרים דרי רחוב. רק אז מסגרות הטיפול של משרד הרווחה נכנסות לפעולה.

ד"ר שיינטוך: מדינת ישראל עושה מעט מאוד, אם בכלל, ברמת המניעה. מדינת ישראל עושה מעט מאוד, אם בכלל, ברמת ההתערבות המוקדמת.

תומר: זה שוב ד"ר שיינטוך, וכשהוא אומר שמדינת ישראל עושה מעט מאוד בשלבים האלו, הוא מדבר על הגישה של משרד הרווחה, שמתמקדת בעיקר בחירום.

מהא: באופן כללי מדינת ישראל מטפלת לפי גישה אחת, שנקראת גישת רצף הטיפול.

הרצף לא היה בנוי ושלם, ואנחנו היום בונים אותו מחדש ומשלימים אותו. הוא כולל הרבה דברים. הוא כולל מענים חירומיים ומענים לטווח יותר ארוך, וגם מענים לכל החיים. אז אני אתחיל מהמענים החירומיים. יש גגונים, שלטרים, שהם פתוחים בשעות הערב.

תומר: וזאת שוב מהא מטר ממשרד הרווחה. השלטרים, הגגונים שמהא מדברת עליהם, פועלים בכמה רשויות בארץ. ובגדול, כמו שהם נשמעים, מקום שנותן מחסה חם ללילה ולא יותר.

יש 12 כאלה בערים הגדולות בארץ, ובתל אביב העירייה מפעילה ארבעה גגונים, ביחד עם "עמותת לשובע." בסך הכל הם יכולים לארח עד 120 איש בלילה, והם כמעט תמיד מלאים. כמה מיטות חירום יש, לסך כל דרי הרחוב כיום בישראל?

מהא: יש לנו כ-700 מיטות.

תומר: לחירום?

מהא: לא לחירום. 700 מיטות באופן כללי לכל התחום. חירום יש לנו את הגגונים שלנו בסביבות 280 מיטות.

תומר: 280 מיטות בגגונים בכל הארץ, לארבעת אלפים דרי רחוב. וזה עוד לפי הספירה המצומצמת של משרד הרווחה. זה אפילו לא גרגר. מהא מסבירה שלא כולם צריכים מיטות, וחלק נמצאים במסגרות אחרות של המשרד, כמו קלטי החירום או בהוסטלים, עדיין זה מעט מאוד. מי שכבר הצליח לתפוס מיטה ללילה, ייאלץ על הבוקר לעזוב את המקום וזה גם אומר לישון באולם אחד עם עוד עשרות אנשים. חלקם אלימים, חלקם במצב קשה יותר ממך.

מהא: זאת מסגרת שהיא כרגע גם עוברת מהפך בעצמה, מכיוון שאמרתי, אנחנו… זאת מסגרת שמטפלת בדרי רחוב בשעות הערב והלילה בלבד, והמשרד ראה שזה לא נכון ואנחנו היום בכיוון של לבנות מסגרות של גגונים, בשם חדש ובקונספט חדש לגמרי, שהוא ייתן מענה 24/7, מאוד אינטנסיבי, ושל אבחון ותיאום תוכניות המשך לשיקום.

תומר: הדבר הבא שמשרד הרווחה מציע ברצף הטיפול לדרי הרחוב, הוא קלט חירום.

מהא: יש מסגרת שנקראת קלט חירום, שהיא נותנת מענה חירומי בנוסף לגגונים, כמובן בקונספט שונה לגמרי, הרבה יותר מעובה. היא נחשבת לאשפוזית הכי גדולה בארץ.

מסגרת שנותנת מענה של גמילה, ושל ייצוב, מיצוי זכויות, התאמת מסגרות המשך, עם צוות מתוגבר, של רופאים, של אחיות, כל מה שצריך, ועובדים סוציאליים כמובן.

תומר: בקלט החירום הזה, שנמצא ברעננה, יכולים לשהות עד 50 מטופלים. למקרים עם פוטנציאל שיקום, שקיבלו הפנייה מעובד סוציאלי, ועברו ועדת קבלה, מוצא לעבור לשלב הבא.

מהא: יש לנו הוסטלים שיקומיים תעסוקתיים, שהמטרה שלהם זה לשקם את דרי הרחוב, ולהוביל אותם לתעסוקה, הכשרות, ושילוב בתעסוקה.

הכנסנו עכשיו מענה חדש, שנקרא דירות מעבר, לאנשים שלא הספיקה להם תקופת הטיפול בהוסטל, אז יקבלו דירת מעבר, ושם יקבלו ליווי שהוא פחות אינטנסיבי, שיוביל אותם לחיים העצמאיים.

תומר: בסוף, לא מעט דרי רחוב, יעדיפו לא לפגוש את משרד הרווחה. בין אם מחשש מהרשויות, או חוסר סבלנות, לעבור אבחונים והתאמות על ידי עובדים סוציאליים, ובין אם בגלל הבדיקות שהם נאלצים לעבור.

מהא: היחידות לטיפול בדרי הרחוב, היחידות יוצאות החוצה, בסיורים, בחורף, לפחות שלושה פעמים בשבוע, כדי לאתר דרי רחוב ברחוב, להציע להם קודם כל, מציעים להם שתייה חמה ואוכל, ואחר כך מציעים להם טיפול, שהתלוו אלינו למסגרות שלנו, חלק מהם כמובן מסרב.

תומר: רוני ליסנה הייתה פעם מהעובדות הסוציאליות, שנותנות טיפול ברחוב, כשעבדה ב"עמותת לשובע."

אבל מתישהו היא הבינה שזה כבר לא עובד.

רוני: אז בעצם, בעצם הכל התחיל בקורונה. אני הייתי עובדת סוציאלית של הגגונים ב"עמותת לשובע." הלכתי לחפש מטופל שלי מהגגון. לא מצאתי אותו, אבל הסתובבתי, פתאום נכנסתי לשביל עכו, פעם היה שם באמת הרבה מאוד אנשים, היום קצת פחות.

(ברקע רעש רחוב)

תומר: שביל עכו זה אחד הרחובות הידועים לשמצה בתל אביב. הוא נמצא בדרום העיר, בין רחוב צ'לנוב לשדרות הר ציון, ויש שם ריכוז גבוה, של דרי רחוב, נרקומנים, ונשים שעוסקות בזנות. מעין שטח הפקר שהמשטרה מכירה היטב.

רוני: ופשוט הייתי… הזדעזתי ממה שראיתי שם. מלא כיבים ובעיות עור ואנשים זרוקים, ופשוט אמרתי, כאילו, ניסיתי ליצור איזו שהוא, כאילו, Reaching out, ליצור איזו שיחה גם בצ'לנוב, כאילו, איפה שעבדתי ב"עמותת לשובע" שנייה משם, אמרתי, אולי מישהו רוצה לאכול, אולי מישהו רוצה לבוא לישון, כאילו, ממש ניסיתי לעזור, ומישהו הסתכל עליי, ופשוט צעק עליי ואמר לי, "את לא רואה שכואב לי? אני לא צריך עובדת סוציאלית, אני צריך רופא, "לכי מפה!" וממש, כאילו, צעק עליי ו… ואמר לי ללכת.

בקיצור, באותו יום ממש חזרתי מתוסכלת ומזועזעת, ופשוט אמרתי, טוב, אני באמת לא יכולה לעזור, אני צריכה רופאה, אני צריכה חובשת, אני צריכה מישהו שיבוא ויראה מה שאני ראיתי, ושבאמת יש לו את הכלים לעזור.

וממש באותו הלילה, אני זוכרת את הלילה הזה ממש טוב, עשיתי מלא גוגל, ומצאתי את Street Medicine Institute, שזה בעצם התנועה העולמית של רפואת רחוב.

תומר: הרעיון של רפואת רחוב הוא לתת לדרי רחוב טיפול רפואי במקום שבו הם נמצאים. ברחוב. וככה לעקוף את החסמים שמונעים מהם להגיע למרפאה. אין להם כרטיס, ואין להם איך לקבוע תור.

בעולם, זו פרקטיקה מקובלת כבר עשרות שנים, בכמעט ארבעים ערים שונות, שאפילו נלמדת באקדמיה. בארץ, יש את העמותה של רוני לי.

רוני לי: אני עובדת סוציאלית, ויש לנו רופאות, רופאים וסטודנטים לרפואה. יש גם אחיות, יש קרמינולוגית קלינית.

תומר: הם יוצאים לשטח ברגל, עם תיקי גב. אין להם אפילו ניידת, שבה אפשר לבצע בדיקות בפרטיות.

רוני לי: היום אנחנו יודעים כבר שזה necessity. אנחנו חייבים ניידת. אין לנו אפילו רכב. אין לנו אפילו אופניים חשמליים, אין לנו כלום. אז אנחנו הולכים ברגל. באמת, אנחנו עשרות שנים מאחור.

אני חושבת שאם באמת המדינה תתמוך בנו, ואנחנו נעבוד צד לצד, ליד מערכת הבריאות, או בתוך מערכת הבריאות, אנחנו יכולים להדביק את הפער מאוד מהר.

תומר: כמו רוני לי, גם דוד, שפגשנו הפרק, הביא מחו"ל את הרעיונות שלו על איך לסייע לדרי רחוב. הוא הכיר את הרחוב היטב על בשרו כילד, שעלה בגיל 12 מאוזבקיסטן והתגלגל להוסטל של נוער בסיכון של עלם.

דוד: אני הייתי ילד קצת קשוח, לקוי למידה דיסלקטי, ומתחרה בבית האח הגדול שהוא תותח. ו… וגם הומו כמוך, אז בכלל… ואז בעצם היו קבוצת שווים כמוני, ילדים שלא הכל טוב בדימוי גוף שלהם נמוך. ולגנוב שודדים, תחנה מרכזית, זה היה מקום טוב. היינו שודדים פה רומנים. בגיל מאוד צעיר, 34 תיקים במשטרה, ו… מצאתי את עצמי רחוק מפה עד גיל 18.

תומר: השירות הצבאי קצת איפס אותו, ואחרי שהוא השתחרר, הוא הבין שהוא רוצה ללמוד חינוך ולסייע לאוכלוסיות מוחלשות. ההבנה מה בדיוק הוא רוצה לעשות הגיעה בעקבות מפגש מקרי בחתונה של חבר בקנדה.

דוד: בחתונה היה בחבר'ה, בחור שהוא בחור אנונימי, שהוא היה פעם דייר רחוב בארץ, נרקומן גמור. באיזשהו שלב, ההורים לקחו אותו לטורונטו, שיקמו אותו, והיום הוא עוסק בארגון מאוד חשוב בטורונטו, שנותנת בית. בית לאוכולוסיות מוחלשות, בית לאנשים שחיים תחת כיפת שמיים.

הוא איש מאוד מאוד מאוד עשיר היום, אבל אתה רואה בפנים שלו שהוא כזה נרקומן משוקם, ואז התחלנו לדבר, סיפרתי לו שלומד חינוך, עובד בנוער בסיכון, הוא הזמין אותי להסתובב איתו בפרויקט שנקרא "האוזינג פירסט" דיור תחילה, ושם הבנתי שאני רוצה לעשות את זה בארץ.

תומר: הרעיון של דיור תחילה כשמו כן הוא. הוא אומר שהבעיה הראשונה שיש לפתור כדי לעזור לדרי הרחוב היא הבעיה שאין להם בית. כדי לעזור להם, צריך קודם כל לדאוג להם לבית.

ד"ר שיינטוך: אין טעם לדרוש מהם להיגמל מסמים קודם, כי הם יחזרו לסמים, כי הם גרים ברחוב. אין טעם לטפל בבעיות הרפואיות והנפשיות שלהם קודם, כי הבריאות שלהם תידרדר שוב ברחוב. כדי לפתור את הבעיות האלו צריך קודם כל קורת גג.

תומר: זה שוב ד"ר שיינטוך.

ד"ר שיינטוך: דיור תחילה אומר יש לך זכות לדיור ולכן אנחנו נמצא דיור שנותן לך מענה לכל החיים. לא לשלושה חודשים או חצי שנה. אנחנו ניתן לך דיור לתמיד ומה שהם עוד אומרים שמה זה שאנחנו ניתן לך תמיכה.

תומר: הגישה הזאת נולדה בשנות התשעים והיא היום הגישה המובילה בטיפול בדרי רחוב בכל העולם. כי היא פשוט עובדת.

ד"ר שיינטוך: : פינלנד מהווה דוגמה למקום שבעצם אפשר לומר, אפשר להראות דרכו למה חסרות בית היא לא גזרת גורל. ב-1987 היו להם 20 אלף חסרי בית. היום יש להם פחות משלוש… לא, כמעט 3,000 או 3,500, משהו כזה והם הורידו את המספרים באופן דרמטי בגלל שהיה רצון פוליטי ובגלל שהם את המספרים הצמידו לזה הרבה מאוד כסף.

האמצעי המרכזי הוא בעצם סגירה של השלטרים וההפיכה שלהם במקום דיור זמני לדיור קבוע וארוך טווח. זאת אומרת הם דואגים לזה שאנשים אם הם הופכים לחסרי בית הם יהיו חסרי בית זמן מאוד קצר.

תומר: ב-2004 נערך בניו יורק מחקר פדרלי שהשווה בין מצבם של חסרי בית שטופלו בגישת דיור תחילה אל מול אלה שטופלו בגישת רצף הטיפול הדומה לזו שמקובלת בארץ. לאחר שנה, 80% מאלה שהשתתפו בתוכנית דיור תחילה יצאו מהרחוב והתגוררו בדיור קבע לעומת 24% בלבד בגישת הרצף הטיפולי. גם שיעור משתתפים שנגמלו מסמים היה גבוה יותר בגישת דיור תחילה.

מחקרים הראו גם שהגישה הזו היא חיסכונית מבחינה כלכלית כיוון שהיא חוסכת את כל ההוצאות על מכוני גמילה הוסטלים, אישפוזים, מקלטים ומאסר בבתי כלא. אבל למרות שלגישה הזו יש הצלחות מוכחות בארץ הפתרון של דיור תחילה עוד לא מומש באופן רשמי אלא רק בצורת פילנתרופיה כמו ב"עמותת איכפת" של דוד.

העמותה מסייעת לדיירים לממש זכויות סוציאליות כמו קצבה מביטוח לאומי וסיוע בשכר דירה שמגיע להם בגובה כ-1,500 שקלים ומשתמשת בכסף הזה כדי לשלם על הוצאות הדיור וכלכלת הבית. ביחד עם תרומות נוספות של אוכל וביגוד, דוד והצוות של העמותה מצליחים כמעט עשור להחזיק שבע דירות באזורים שונים של תל אביב ובת ים שמספקות מקום מגורים ל-160 דרי רחוב. כשהשאיפה היא להפוך לעמותה גדולה יותר.

רק כדי לסבר את האוזן, בעיריית תל אביב העשירה הרבה יותר מהמחזור הצנוע של "אכפת" בסך 1.5 מיליון שקלים, מצליחים לשכן רק 120 דרי רחוב בלבד בגגונים וגם זה רק ללילה. כשהדיירים בדירות של "עמותת אכפת" מצליחים להשתקם, הם הרבה פעמים ממשיכים לעבוד ולהיות חלק מהתפעול של העמותה. מדובר במין משק אוטרקי של דרי רחוב שמקיים את עצמו ולא רק מעון לאוכלוסייה נזקקת.

דוד: העובדים שלנו זה דיירים לשעבר שלנו. עדיין בשמונה בבוקר צריך לבדוק את כולם. אתה רואה אותי, אשכרה כמו בצבא בודק סד"כ שמונה בבוקר, אני בודק סד"כ של כל העובדים שכולם בריאים. תמיד אלו שקרובים לבית הם זוכים גם באהלן וסהלן, לפעמים אפילו אני בא ועושה שקשוקה. כרגע, העובד הכי צעיר הוא נקי נקי מסמים ונקי מהרחוב שנה וחצי, עכשיו הוא מסיים בית משפט קהילתי שזה מדהים. הוא דווקא הוא דייר שהוא גם שואף אנחנו שואפים גם להשקיע בו קצת כסף, תארים וכאלו. יש לנו נהגים, יש לנו...

תומר: והוא לפני שנתיים היה דר רחוב, היה משתמש בסמים ו...

דוד: הוא היה דייר רחוב באוהלים בארלוזורוב כאלו כבר על רגיל. בחור שהיו לו הרבה סמים וזה. היום בחור...

תומר: מה זאת אומרת שהוא עובד אצלכם? מה עובד בעמותה? מה הוא עושה?

דוד: הוא עובד בהדרכה. יש לו משמרת, משמרת שמונה שעות.

תומר: ובגלל שבדיור, תחילה להבדיל מהמסגרות של משרד הרווחה, אין מבחנים ובדיקות או גמילה מסמים שצריך לעבור כדי להיכנס חשוב מאוד לשמור על כללים מסוימים.

דוד: אני חייב להגיד לכם, כל מה שקורה בהיי, כל מה שקורה בתוך הבתים שלנו זה חתום על דם, גבולות. גבולות חשוב לכולם גם לי חשוב גבולות. אני הבנתי בעבודה הזאת גם לפעמים קאפויות עליי זה גם טוב אני גם צריך קאפו, זה בסדר אבל יחד עם זה אנחנו גם יודעים לתת הרבה אהבה המון אהבה יודעים גם להקשיב.

לא מעניין אותי הלשנה לא מעניין אותי מה קורה בתוך הבית העניין הוא שהם בעצמם דואגים לעצמם אם בבית מישהו נפל מקסימום יומיים יבואו ויגידו עליו ולא יגידו עליו סתם.

תומר: גם רונן שדיברנו איתו קודם הוא סיפור הצלחה של העמותה והיום הוא עובד בה.

דוד: רונן אחראי אצלנו על בנייה, על בינוי. הוא קיבל כבר איזשהו ג'וב קטן. זאת אומרת, אנחנו מבינים שהוא בחור מגיע ממקום מאוד למעלה. אבל למעלה אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לעשות לו קצת שיק. אם אתה יודע מה זה שיק.

תומר: מה זה שיק?

דוד: שיק זה אומר קצת קלאסה, אוקיי? קצת קלאסה, קצת פוזה.

תומר: אבל, בעוד המגזר השלישי מקדם פתרונות שעומדים בשורה אחת עם המחקר בעולם, במשרד הרווחה עדיין מתמידים בגישת הרצף הטיפולי.

מהא: משרד הרווחה התחיל לתת מענה נקודתי פה ושם ולייצר מענים קטנים ולפעמים זה נוצר כטלאי על טלאי כל פעם נוספו עוד מכסות ועוד מיטות ועוד מסגרות בקטנה ולא נבנה מערך אחד גדול שרואה את כל התהליך מההתחלה ועד הסוף. אז, כשאני נכנסתי לתפקיד, רציתי מאוד לשנות את זה. רציתי לכוון לכיוון של הצלחה, של שיקום של החזרה של האנשים לחיים הנורמטיביים. לראות אותם בחזרה כמו כולנו.

תומר: ואיך עושים את זה?

מהא: בונים מחדש את כל המסגרות החוץ ביתיות וזה מה שאני עושה, לקראת סיום התהליך של הבנייה.

תומר: גם כשבמשרד הרווחה יסיימו לבנות את המסגרות מחדש, דיור תחילה יהיה חלק קטן מהן. כי כמו בהרבה בעיות חברתיות אחרות, צריך שיתוף פעולה של משרדי ממשלה נוספים וזה משהו שהמדינה לא ממש מצטיינת בו. בטח אם זה לא בראש סדר העדפויות שלה.

מהא: התחלנו בבניית התוכנית של דיור תחילה אבל אני רוצה להגיד משהו. כשאנחנו מדברים על דיור ומתייחסים רק למשרד הרווחה, איפה שאר המשרדים? בפרויקט הספציפי הזה, אנחנו חייבים את הבינוי והשיכון איתנו. יש לנו גם שם שיתופי פעולה, אבל דר הרחוב מקבל מבינוי ושיכון קצבה לארבע שנים בלבד.

זה לא מספיק. אנחנו נביא את המבנים. אבל אם אנחנו מביאים את המבנה ובינוי ושיכון נותן לדר הרחוב ארבע שנים של קצבה מה נעשה בשנה החמישית? צריך כבר… אז בדיוק על זה אני אומרת אנחנו יושבים לעבוד על תוכנית. ייקח קצת זמן, אבל זה בדרך. זה חשוב ויכנסו לשם אנשים, כן, גם אלה שאתה רואה ברחוב שהם בשיא ההזנחה, עם ההכוונה הנכונה הם יכנסו לדיור תחילה ויקבלו חיים עצמאיים.

תומר: במקביל, בעקבות ערים אחרות בעולם, גם בעיריית תל אביב התחילו בשנים האחרונות לחשוב על פרויקטים דומים.- וחלק מהם נמצאים כבר בשלבי תכנון ופיתוח מתקדמים.

אביה: בתל אביב יש שתי סנוניות. סנונית אחת של פרויקט שנבנה עבור נשים שורדות זנות. בעיריית תל אביב שותפה לו יחד עם קרן שוסטרמן. שהרעיון הוא באמת לתת לנשים את האפשרות לגור חמש שנים בדירה הכי שלהם ולתת את כל המענים השיקומיים והטיפוליים פרוייקט משהו שבשלב מתקדם וגם העירייה בוחנת עם עוד פרויקט של דיור תחילה משמעותי שאולי ייבנה ברחבי העיר.

תומר: עד אז, הרחוב לא קופא על שמריו ולא נשאר סטטי וכמו כל דבר במדינה גם הוא השתנה בעקבות המלחמה. המפגש הראשון שלי עם דוד התקיים כאמור בלילה של החמישה באוקטובר. יומיים לפני המלחמה ששינתה את הכל וזה כמובן שינה גם את המצב ברחוב ביום שאחרי.

דוד: המצב, הוא מאוד מזכיר המצב שהיה בתקופת קורונה.

תומר: מה היה בתקופת קורונה?

דוד: שבתקופות קורונה אנשים שמלחתחילה היו חלשים הם נפלו עוד יותר. אוכלוסיות מוחלשות שהשתקמו, בקורונה נפלו. אותו דבר גם במלחמה. עכשיו יש לנו לא מעט צעירים שהיו גרים באזור של בארי, באזור של מכללת ספיר. לא כולם נפגעו. אבל הם איבדו את הבתים שלהם. הם איבדו את הזולות שלהם. יש הרבה חבר'ה שהם היו במעטפת משפחתית מלכתחילה בסוציאלית כמובן חלשה, נפלו. ואלו שלא קשורים למלחמה ספציפית, פיזית אבל עדיין נפגעו מהמצב. אלו שעבדו בכל מיני חברות, נקיונות כל מיני אנשים שהיה להם את המינימום אין להם את המינימום.

תומר: וכבר יש אנשים חדשים. לפי גורמי הרווחה בתל אביב נוספו כ-40 דרי רחוב לעיר מאז תחילת המלחמה. גם הדירות בעמותה של דוד כמעט מתפקעות, אבל הם דוחסים לשם עוד ועוד מיטות. רק שהצעירים מהדרום, או כאלו שכבר הצליחו להשתקם, לא יפלו לרחוב.

דוד: אתה יודע כואב לנו הלב ואנחנו מבינים שהיום הרבה ארגונים עוסקים במשהו אחר. חיילים וכאלה תרומות. אז ואני נגיד לך, נגיד בבניין שאתה היית? אתה היית בבניין בהזית. זה 24 מיטות. עכשיו זה כפול.

תומר: וואו. באמת?

דוד: ועדיין את ההשלכות של המלחמה ברחוב, כמו את ההשלכות של הקורונה, אנחנו נראה עוד הרבה אחר כך.

מהא: לפני הקורונה היינו בסביבות 3,100, 3,200. ב-2022 הגענו ל-3,400, עלינו. כתוצאה מההד של הקורונה, אנחנו לא חווינו אותו במיידי. לקח קצת זמן. 60 אחוז מהם זה אנשים ששוקמו, דרי רחוב ששוקמו בעבר. השתלבו בשוק העבודה ועם התפרצות הקורונה איבדו את מקור ההכנסה שלהם וחזרו במיידי לרחוב. ההתדרדרות שלהם לרחוב היא הרבה יותר מהירה מכל אדם אחר שלוקח לו יותר זמן, מנסה כל מיני דרכים לפני שהוא מגיע לרחוב. דר הרחוב ששוקם ברגע שהוא מאבד הכל הוא חוזר מהר מאוד להיות ברחוב.

תומר: בסוף, הכל מתחיל ומסתיים בהגדרת הבעיה שהזכרנו בתחילת הפרק. עם הקריטריונים שקובעים מי הוא דר רחוב ומי בכלל זכה לטיפול כל כך מצומצמים וכוללים רק את המקרים הקיצוניים ביותר, המשמעות היא שרק כשתגיע לתחתית, למצב שממנו כמעט ובלתי אפשרי להשתקם, רק אז נסכים לעזור לך.

ד"ר שטיינוך: אני לא אומר שמדינת ישראל עושה הכל גרוע ומדינות העולם עושות הכל מצוין. מדינת ישראל בחלק מהדברים עושה דברים מצוינים. השלטר (Shelter) שקם בתל אביב, שהוקם מחדש בתל אביב, הגגון, של "עמותת לשובע", הוא גגון שברמת העיקרון היה יכול לתת פתרון טוב.

הניידות של עלם שעושות עבודת רחוב עושות עבודה מצוינת, חלק מהעמותות עושות עבודות מצוינות אבל כשאנחנו מסתכלים על המספרים של האנשים שמקבלים שירות בשירותים המצוינים האלה, אנחנו רואים שמדובר באחוזים בודדים מהאוכלוסייה שדורשת את הפתרונות.

תומר: שאלתי את רוני לי מה היא הייתה עושה אם היא הייתה פוגשת את האישה שראיתי ברחוב לפני כמה חודשים.

רוני לי: אם הייתי פוגשת אותה והיא הייתה במצב לדבר איזה איתי, אולי מתעלמת מזה שהיא עירומה ושניה שואלת אותה מה נשמע מה שלומה היא צמאה היא רעבה, האם אפשר לעזור לה בעוד משהו ולשאול אותה אם היא אפילו, אתה יודע זה נשמע שהיא כל כך Disorientated, אולי אפילו לא יודעת איפה היא נמצאת, זה גם מפחיד כאילו זה המצב הזה שאולי הערום הוא הוא מאוד in our face אבל הוא בעצם מראה את הקושי הנפשי שלה ואת הסבל הנוראי שהיא נמצאת בו אז אנחנו צריכים להבין מה...

איך אפשר לעזור לה ואיך אפשר למנוע את זה. לא כאילו פלסטרים או להעלים את האנשים האלה מה… מה… public space.

(ברקע מוזיקה)

תומר: דרות רחוב היא בעיה מורכבת, מאוד. הרבה פעמים, דרי רחוב יסרבו לקבל טיפול כי הם מעדיפים את המגורים ברחוב ואת החופש שהוא נותן להם, או שהסמים שם מפתים יותר וקשה להם להיכנס לגמילה, אבל אם יש משהו שפתרונות כמו דיור תחילה או רפואת רחוב מוכיחים זה שאם קצת מחשבה והסתכלות על דרי רחוב כבני אדם שחוו טראומות מורכבות ולא רק כסל קריטריונים יהיה אפשר אולי לתת לאנשים האלה קצת תקווה ואופק גם במקומות הנמוכים ביותר.

ד"ר שטיינוך: אני חושב שחברה נמדדת בדאגה שלה לאוכלוסיות הכי מוחלשות וחסרי בית על כל הבעיות שאנשים ברחוב סובלים מהן מהאוכלוסיות היותר מוחלשות שיש לנו בחברה, ומבחינתי, אני רוצה שנהיה חברת מופת שדואגת לכל החברים בה ובשביל זה אנחנו צריכים להתחיל מהסוף.

תומר: אתם ואתן האזנתם לחיות כיס ההסכת הכלכלי של כאן, עורך חיות כיס הוא תומר מיכלזון מיכלזון, זה אני , את הפרק הזה ערכה צליל אברהם המפיקה שלנו היא לי צדוק עורך הסאונד של הפרק הזה הוא רוני קלדרון במערכת שלנו חברים גם שלום סטרדם ואלון אמיצי. תודה רבה על ד"ר הדס מור מהאוניברסיטה העברית .אפשר להאזין לחיות כיס בכל סימוני ההסכתים ובאתר כאן תודה רבה שהאזנתם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

13 views0 comments

Comments


bottom of page