חיות כיס - פרק 320: שאול ואמיצי פותחים בית קפה
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jun 24
- 24 min read
שאול בטוח שזה הגיוני להקים בית קפה כדי שיהיה לו קפה טוב ליד הבית. אמיצי משוכנע שאפשר למכור קפה ב-8 שקלים ולעשות ארגזים. רק המספרים, הכלכלה והמציאות בשטח עומדים בינם לבין הגשמת החלום.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/05/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שאול: הדירה של ירין רווח ממוקמת בקומה השנייה של בניין ישן במרכז העיר ירושלים. בניין של פעם, מדרגות של פעם, תחושה של פעם. ירין הכניס אותי לדירה שלו ומייד לקח אותי לחדר אחורי.
[הקלטה]
שאול: "וואו, אני מרגיש שנכנסתי לאיזה 'man cave' כזאת".
ירין: "הייתי שמח שזה היה כזה. קצת יותר גדול, ספה כזו, מקום שיהיה לי כזה נוח לשבת".
[מוזיקת רקע]
שאול: בחדר הזה אמנם אין ספה, אבל יש בו הרבה מאוד דברים אחרים. [בהתלהבות] מבחנות ומכשירים חשמליים מוזרים שאני לא יודע מה הם עושים, ותרשימים על הקירות, ופתקים, ומדבקות, והרבה מאוד כוסות וספלי קפה בכל מיני גדלים וצורות וצבעים, ומכונות קפה מכל מיני סוגים, וחבילות ארוזות של קפה, מוכנות לשילוח. אה, וגם שתי מכונות קליית קפה, אחת מהן עבדה בזמן שדיברנו, זה הרעש שאתם יכולים לשמוע ברקע.
[הקלטה] שאול: "אם לא הייתי יודע שזה קפה, הייתי חושב שאתה מכין סמים בגדול, כאילו. אא, מעבדה, כן. מעבדת meth".
שאול: ירין הוא הבעלים של בית קלייה ירושלמי קטן בשם "קנופי". החדר הזה בדירה שלו, זה בית הקלייה. הוא קולה בערך 300 קילו קפה בחודש, ומוכר אותו ללקוחות פרטיים וגם לכמה גופים קצת יותר גדולים - כמה בתי קפה וכמה משרדים שאוהבים את הקפה שלו - ובצדק הם אוהבים, זה קפה מעולה. הכרתי אותו דרך אחד מבתי הקפה שאני אוהב לשתות בהם בירושלים מדי פעם, קפה "ליליאן". זה בית קפה קטן וחדש יחסית במרכז העיר, שאני אוהב לשבת בו כשיש לי פגישה עם מישהו, גם כי הקפה מעולה וגם כי המאפים מעולים והבעלים חמוד, וזה נוח. למעט המרחק. קפה ליליאן נמצא במרחק 5 וחצי קילומטר מהבית שלי. באופניים זה לוקח לי משהו כמו 25 דקות. למה אני רוכב כמעט חצי שעה באופניים רק כדי לשתות קפה? כי בשכונה שאני גר בה יש בית קפה אחד והוא מצוין - חוץ מהקפה. אז יוצא שכדי לשתות כוס קפה, אני צריך לעשות חתיכת סיבוב, וזה טיפה מבאס אותי. באחת השבתות, כשחזרתי עם אשתי מהקפה שאנחנו אוהבים לשתות בו ביחד בשבת, אמרתי לה: "אולי נקים בית קפה בשכונה שלנו? ואז יהיה לנו קפה נורמלי לשתות בו ולא נצטרך לנסוע לשום מקום". ולהפתעתי, היא לא פסלה את הרעיון הזה על הסף. אז התחלנו לחשוב עליו ברצינות, ולחשב חישובים ומספרים ולהבין מה יהיה הלוקיישן הנכון בשכונה, וזו הסיבה שבגללה הגעתי לדבר עם ירין רווח, רציתי להתייעץ איתו.
[הקלטה]
שאול: "האם הסיבה שתיארתי לך, שבגללה אני רוצה, או חושב, לפתוח קפה - האם היא סיבה מספיק טובה בשביל לפתוח קפה?"
ירין: "רק כדי שיהיה לי קפה טוב בשמש, אני חושב שזה לא סיבה מספיק טובה. כי אתה יכול לקנות מכונה טובה וללמוד לעשות קפה טוב בבית ולשתות אותו במרפסת, ולהזמין כל פעם אנשים, חברים, שיישבו לידך וישתו קפה גם". [מצחקק]
שאול: עכשיו, אני מודה, התשובה של ירין ביאסה אותי, אבל מה לעשות שלבן-אדם יש ניסיון? הוא כבר הקים בית קפה אחד, ובימים אלה עובד על הקמה של עוד אחד. כל בן-אדם נורמלי היה לוקח את העצה שלו ואומר לעצמו: 'אוקיי, סבבה, הוא צודק, אני ארד מהרעיון המטומטם הזה, אקנה לעצמי מכונה קטנה ואכין לעצמי קפה לשתות במרפסת', שזה בדיוק מה שאשתי עשתה. אבל לא אני. הו, לא. [מוזיקת רקע] כי אני, מרגע שרעיון נתקע לי במוח, הוא נתקע שם היטב. אז ידעתי שאני צריך שותף לפשע הזה, את הפרטנר הנכון לרעיונות משונים.
שלום, אלון אמיצי.
אלון: שלום, שאול אמסטרדמסקי.
שאול: אתה מוכן לפתוח איתי בית קפה?
אלון: תשמע, על פניו זה רעיון מטומטם. זה גם סיכון כלכלי רציני, אנחנו ממש עלולים להפסיד המון כסף, וגם לי ולך אין שום ניסיון בניהול עסק.
שאול: אז אתה בפנים?
אלון: אה, כן, אין שאלה. כן.
שאול: יופי! אז השבוע בחיות כיס: מה צריך לעשות כדי לפתוח בית קפה? כמה זה עולה? מה צריך לעבור עד שמוכרים את הכוס הראשונה? איך מחליטים איזה קפה למכור - של סנובים או של סונול? וגם, האם זה בכלל רעיון טוב?
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
אלון: טוב, אמרתי כן, אבל אני כבר חצי מתחרט ומתחיל לכאוב לי בחשבון הבנק. מה עושים עכשיו?
שאול: תשמע, לפי המספרים שירין רווח זרק לי, עלות ההקמה של בית קפה קטן יכולה להגיע גם לחצי מיליון שקל. זה מאוד תלוי בגודל וגם באופי הקפה - יש מקומות ישיבה, אין מקומות ישיבה, דברים כאלה.
אלון: [בשקט] שאול, אני לא יודע איך לגלות לך את זה, אבל אין לי חצי מיליון שקל.
שאול: לא נורא, אמיצי, תיקח הלוואה.
אלון: מי ייתן לי הלוואה של כל-כך הרבה כסף, ועוד לעסק של מזון, שמלכתחילה זה ענף מאוד בעייתי עם סיכון גבוה לכישלון ולכן הבנקים מתרחקים ממנו?
שאול: אמיצי, אל תהיה קטן אמונה. תחשוב גדול, תחשוב אמיץ, תחשוב אמיצי! [מוזיקת רקע] מה, אתה חושב שאנחנו הראשונים שהחליטו בוקר אחד לעזוב את עולם התקשורת הנוצץ?
אלון: נוצץ…
שאול: ולפתוח בית קפה בארץ ישראל?
אלון: האמת, שעכשיו שאתה אומר את זה, אני יכול לחשוב על לפחות עוד מישהו אחד כזה.
שלומי: "אא, זה איזה חלום שישב אצלי, כזה עמוק במגירה. חלום שקיוויתי שאני אוכל לפתוח מקום שיהפוך [פאוזה] לבית".
אלון: זה שלומי, הוא טכנאי שידור שמתמחה באירועי ספורט. אחרי שנים של עבודה כטכנאי שידור ושנה אחת ארוכה מאוד של מילואים, שלומי החליט לנצל את ההזדמנות ולהגשים את החלום. ונחש מה הדבר הראשון שהוא עשה.
שאול: פתח בית קפה!
אלון: בינגו. "קפה נומי", ליד שוק הכרמל בתל אביב, ברחוב בית יוסף. על אף שאזור השוק נשמע מקום רועש, מדובר ברחוב יחסית שקט ואפילו יפה, אם מותר להגיד דבר כזה על רחוב בתל אביב. בית הקפה של שלומי הוא עסק שמשולב עם הסטודיו לקרמיקה של אשתו, שצמוד אליו. אז כשנכנסים פנימה, העין ישר נמשכת למדפים המלאים ביצירות צבעוניות של קרמיקה, ובאופן כללי משהו במקום משרה אווירה כזו של אמנות.
שאול: זה נשמע מקסים, אמיצי, אבל בוא נדבר ביזנס. כמה זה עלה לו?
שלומי: "כדי לפתוח מקום מאפס, כמו המצב הזה, כולל שיפוץ, שזה משהו מאוד מרכזי בהתחלה, זה בסביבות 80 אלף. הייתי צריך לקחת הלוואה וכסף שחסכתי לאורך השנים האחרונות שהיה מיועד לזה".
שאול: אה, אוקיי, מדהים שהוא בכלל הצליח לקבל הלוואה בשביל בית קפה. אם כי, במקרה שלו זה לא המון כסף. יחסית, הכל יחסי.
אלון: אחרי ההלוואה הגיע החלק שלשמו התכנסנו, החלק של הכיף.
שלומי: "בית קפה, כשמו כן הוא, קפה. קפה זה הדבר הראשון שהלכתי לבדוק, והוא בעיניי הכי-הכי חשוב. אז זה ללכת ולטעום ולשתות [נאנח] כמויות עצומות של קפה, כאילו, לאורך החודש הזה. לטעום מכל מיני ספקים, לבדוק מאיפה מגיעים הפולים, לבדוק מי קולה אותם, מי האנשים שאני רוצה או לא רוצה לעבוד איתם".
שאול: זה - זה החלק שאני מחכה לו. זה החלום, בשביל זה אני רוצה לפתוח בית קפה.
אלון: אה, זה יופי. ואחרי זה יש עוד חלק של כיף.
שלומי: "אחר-כך מתחילים לחשוב קולינרית. מה רוצים להגיש מבחינת אוכל, מבחינת מאפים, מבחינת סנדוויצ'ים".
אלון: "חייב אוכל?"
שלומי: "כדאי, כדאי. כי עם הקפה אתה רוצה משהו קטן".
אלון: "אבל מבחינת עסק, זה משתלם לך למכור גם אוכל, או שזה נוגס לך ברווחים?"
שלומי: "אני עוד לא יודע, אני מאוד חדש, אז אני לא עד הסוף על המספרים".
שאול: שמע, שלומי עוד חדש בעסק, אז אפשר למחול לו על זה שהוא לא סגור עד הסוף על המספרים. אבל מבחינת ירין רווח, שכבר יש לו ניסיון של כמה שנים, התשובה הייתה מאוד ברורה.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה]
שאול: "קפה בלי אוכל, יעבוד?"
ירין: "אמממ… לדעתי לא. זה יכול לעבוד, אם זה מקום שהוא כאילו מאוד קטן ומגיש רק קפה. זה יעבוד יותר בקלות אם יהיה אוכל".
שאול: יש לך ניחוש למה? למה בית הקפה שלנו יעבוד טוב יותר אם לא נגיש בו רק קפה, אלא גם אוכל?
אלון: כי אנשים לא יבואו רק בשביל הקפה? הם רוצים גם לנשנש איזה משהו ביחד בצד?
שאול: זאת תשובה כמעט מלאה. תחשוב על עצמך בבוקר, בסדר? [מוזיקה וציוץ ציפורים] אתה קם, מתארגן, רוצה להתאפס על העולם, ובשביל זה אתה צריך קפה, קפה טוב, ולא רחוק ממך יש בית קפה שמגיש קפה ממש טוב, בדיוק הקפה שאתה אוהב.
אלון: עד כאן אני אוהב את הדמיון המודרך הזה.
[מוזיקת רקע]
שאול: רק שבמקום הזה, עם הקפה הטוב, אין אוכל. מגישים בו רק קפה.
אלון: אוקיי, פה חשדתי.
שאול: רגע, זה לא נגמר כאן. נגיד, שבדרך שלך למקום עם הקפה הטוב, יש עוד בית קפה, ושם מגישים קפה שאתה קצת פחות אוהב, אבל שם יש כריך סלט ביצים מוש-לם.
אלון: אתה עומד לשאול לאיזה מקום אני אבחר ללכת?
שאול: לא, כי שנינו יודעים מה התשובה לשאלה הזו. השאלה היותר מעניינת היא, האם יש סיכוי שתעבור בדרך לאסוף כריך סלט ביצים לקחת, ומשם תמשיך לשתות את הקפה שאתה אוהב באמת?
אלון: אא… אין שום סיכוי בעולם. אפס.
שאול: יופי. וזו כבר התשובה המלאה.
ירין: "אתה רוצה שהלקוח ישאיר כמה שיותר כסף אצלך, ולא אצל מישהו אחר. אם אצלך תהיה אופציה טובה, אז כנראה שהוא יקנה גם את האוכל וגם את הקפה אצלך".
שאול: "מה יותר רווחי, האוכל או הקפה?"
ירין: "הקפה. גם אוכל הוא רווחי, וצריך לדעת לעשות אותו רווחי. אבל אם אתה מסתכל על זה באופן יחסי, כוס קפה עולה 10, 12, 14 שקל, כריך יכול לעלות 30, 40 וגם יותר".
אלון: מה שאומר, שאם אנחנו נגיש רק קפה, הרווח שלנו באחוזים על כל כוס אולי יהיה יותר גבוה, אבל מבחינת השקלים שייכנסו לקופה, אנחנו נעשה יותר כסף אם נגיש גם אוכל. למרות ששיעור הרווחיות על האוכל הוא נמוך יותר.
שאול: בדיוק, ולא רק זה.
[הקלטה]
שאול: "עד כמה אוכל מסבך אבל את כל העסק עצמו? מטבח וכלים וכזה?"
ירין: "מסבך, כי צריך כבר לעשות רישוי שהוא לא רק להגשת קפה, ואז כבר לבנות מטבח, קרמיקות, מקררים, עמדת שטיפת ידיים, עמדת שטיפת ירקות, הכל הופך להיות יותר ויותר מורכב".
אלון: בקיצור, נשמע שאנחנו לא באמת רוצים להתעסק עם האוכל, אבל שאין לנו כל-כך ברירה?
שאול: כך בדיוק זה נשמע. בכל אופן, אחרי שבוחרים את הקונספט של הקפה ובוחרים איזה קפה מגישים ואיך נראה המקום ואיך הוא מעוצב, והאם יש אוכל או אין אוכל, אז מגיע היום הנכסף. יום הפתיחה. גזירת הסרט. שזה, בעצם, היום שבו מתחיל האתגר האמיתי.
שלומי: "איך אני גורם לאנשים להיכנס בדלת ולהגיד: 'אוקיי, נראה לי מעניין, אני רוצה לשתות את הקפה שלי פה, אני רוצה לאכול את הארוחת בוקר שלי פה'?"
אלון: לאורך כל הראיון שלי עם שלומי מקפה "נומי", אחד הדברים שהכי תפסו אותי היו העיניים שלו. הן כל הזמן נדדו. תוך כדי שדיברנו ישבו בתוך בית הקפה עוד שני אנשים חוץ מאיתנו. בכל פעם שברחוב, בחוץ, עבר מישהו ובחן את המקום, ותהה אם להיכנס או לא, אז שלומי הסתכל לעברו במעין פרצוף מזמין כזה. ובכל פעם שאותו מישהו החליט שהוא לא נכנס והוא ממשיך הלאה, המבט על פניו של שלומי התחלף לאכזבה כבדה.
שאול: אגב, בימים אלה שלומי גויס לצו 8, שוב, אז כמו שהוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, הוא ישמח אפילו יותר מבדרך כלל אם תיכנסו לקפה שלו, קפה "נומי", גם קפה טוב וגם על הדרך תעזרו למילואימניק.
[הקלטה]
אלון: "זה קורה הרבה, שבן-אדם בא ומסתכל על הבית קפה ואתה ישר כזה 'ממ, הוא רוצה להיכנס'?"
שלומי: "כן, זה קורה יותר מדי לצערי, אני מת לשחרר את זה. כי אני מת שהמקום ידבר בפני עצמו ואני לא אצטרך להציץ ולקוות או לא לקוות".
שאול: זה, זה בדיוק מה שיקרה לי. אני יודע שזה מה שיקרה לי. כאילו, ברור לי שתמיד צריך לעבוד מאוד קשה עד שהעסק החדש שלך מצליח, אבל זה מפחיד אותי שאני אף פעם לא אגיע לנקודה שבה הוא יצליח. שלא משנה מה אני אעשה, אני אף פעם לא אצליח להביא מספיק לקוחות.
אלון: לא בטוח. באותו שבוע בו ביקרתי את שלומי ביקרתי גם בבית קפה אחר בתל אביב, שנפתח כמה חודשים לפניו. האחיות תמר בר ושירה בר-יעקב, פתחו את בית הקפה שלהן, "Wild", או "בר", בשדרות וולפסון בתל אביב, בקצה שכונת פלורנטין.
שאול: הייתי שם! יש שם אחלה קפה.
אלון: בניגוד לדימוי הקצת מוזנח של פלורנטין, שדרת וולפסון היא יפה ומטופחת, ומול בית הקפה שלהן אפשר לראות פלורנטינאים שיצאו עם הכלבים שלהם, שותים את הקפה שלהם על ספסל. המקום עצמו אמנם קטן, יש מעין מסדרון קטן בין שני ספסלי ישיבה והוויטרינה, ושם הלקוחות עומדים ומזמינים. אבל למרות שהוא קומפקטי, הנגיעות הקטנות של העיצוב בחלל והמוזיקה הרגועה, גורמים להכל להיראות מאוד מזמין. וגם הוויטרינה, שעמוסה בכריכים עם חמאת בוטנים וריבה, וכל הצנצנות של הריבות, הכל היה כל-כך צבעוני ויפה, שכשהגעתי לשם, בית הקפה הממש קטן הזה היה לגמרי מלא. אפילו כשהגיעה שעת הסגירה, עוד עמדו לקוחות בדלת ושאלו אם אפשר להיכנס.
תמר: "ממש פרויקט של תשוקה. אנחנו פשוט מביאות את הדברים שהכי טובים בעינינו, את הדברים שכזה אנחנו הכי תופסות מהם ומאמינות בהם, וכזה… זה גם כנראה התוכנית הכלכלית, כאילו, זה הדבר שכזה, מניע אותנו, וכזה גורם לנו להאמין שהדבר הזה יצליח".
אלון: תמר היא מקעקעת ושותפה בסטודיו לקעקועים, ושירה היא טבחית שעבדה בעבר בכמה מסעדות בחיפה. בשנים האחרונות, האחיות פיתחו מנהג של להיפגש בסופ"שים ולאפות ביחד. באחת הפעמים האלה הן החליטו להפוך את המנהג הזה לעסק. אז הן שילבו משאבים, לקחו הלוואה, ועם 250 אלף שקל הן פתחו בית קפה משלהן בפלורנטין.
תמר: "הרעיון היה להוציא החוצה את מה שאנחנו עושות בבית ולהפגיש את זה עם אנשים, ותוך כדי שפיתחנו את הרעיון, אז היה לנו מאוד ברור שאנחנו רוצות להביא את הקפה הכי טוב שאפשר להביא. ובעצם, כל מה שהמקום הזה מכיל בתוכו, זה אוצרוּת של הדברים שבעינינו הם הכי טובים שיכולים להיות. אם זה הלחם של חגי לדוגמא, שאנחנו עובדות איתו עם הסנדוויצ'ים, והקפה שאנחנו מביאות מ"נעימה", שזה בית קלייה מדהים בחיפה, וזה הסטנדרט שאנחנו מנסות כזה להכניס למקום".
שאול: למי שפחות מכיר את כל המקומות האלה שהיא הזכירה, "הלחם של חגי" וקפה "נעימה" - מדובר במקומות עם סטנדרט מאוד-מאוד גבוה, ואני מאוד בעד הסטנדרט הזה. מה שמסקרן אותי כאן, זה איך זה שלמרות שהקפה הזה, קפה "בר", נפתח רק לא מזמן, יחסית, הוא כבר מלא בלקוחות. כאילו, זה עניין של לוקיישן?
אלון: התשובה היא כנראה לא לוקיישן, לפחות לא רק לוקיישן. יש פה משהו אחר.
תמר: "אינסטגרם זה כלי שאני רגילה מאוד לעבוד איתו עוד מהקעקועים, אז אני חושבת שבאופן די אורגני זה התגלגל גם לשם. אז למזלנו באו בלוגרים מ-"betenmelea", שזה עמוד אינסטגרם מאוד מצליח, והם עשו לנו סרטון שהתפוצץ והביא לנו המון-המון אממ, המון לקוחות".
שאול: אמיצי, בוא נתעכב שנייה על הסיפור הזה של האינסטגרם, כי מאז שנכנסתי יותר לענייני האוכל [מרים את הקול] - חפשו "מקורב לצלחת" בספוטיפיי ובכל אפליקציית פודקאסטים - הופה, עשיתי תוכן שיווקי.
אלון: [בחוסר סבלנות] שאול…
שאול: כן. בכל אופן, אז מאז שנכנסתי יותר לענייני האוכל, התחלתי להבין כמה פרסום ויראלי באינסטגרם, שלפעמים הוא ממומן בכסף, הוא ממש קריטי לעסקי מזון, בעיקר בתחילת דרכם, אבל לא רק.
אלון: קריטי מאוד. אחת הדרכים העיקריות לגלות בית קפה חדש, או כל עסק מזון חדש, היא פה-לאוזן. והיום גם הפה וגם האוזן שלך נמצאים בטלפון, ברשתות. ואם אנשים שאתה סומך עליהם ועוקב אחריהם אומרים לך ללכת לבדוק מקום חדש, אתה תלך ותעשה את זה.
שאול: [בקול מייבב] אני באמת עושה את זה.
אלון: וזה בדיוק מה שקרה בקפה "wild" של תמר ושירה.
תמר: "חד משמעית, אנשים אמרו שהם באו בגלל הסרטון מהאינסטגרם. [מצחקקת] אפילו כזה, נשים שנכנסות ואמרות 'שלום, באתי מהאינסטגרם'. [צוחקות] כזה, 'באתי לטוסט'".
שאול: אמיצי, כמה עוקבים יש לך באינסטה?
אלון: 894.
שאול: אוקיי, התחלה טובה.
אלון: למה? כמה לך יש?
שאול: לי יש 23.7 אלף.
אלון: תשמע, אתה התמסחרת.
שאול: כן, כן, שמענו. אני פשוט חושש שגם זה לא יספיק. כלומר, אפילו אם אני אכין סטורי ויראלי שישבור את הרשת, אם הקפה שנגיש לא יהיה מספיק טוב, ואם השירות שאתה תיתן לא יהיה מספיק טוב, ואם לא נצליח לבנות שם ביחד משהו אמיתי, אז אנשים אולי יגיעו בפעם הראשונה, כי אנחנו נשלם קצת לאיזה משפיען רשת שיגיד שהמקום הזה הוא צרחות, ואמא'לה ואבא'לה, אבל הם לא יחזרו בפעם השנייה.
אלון: נכון, וזה כבר מעלה שאלה יותר עמוקה. מה גורם לך לחזור דווקא לבתי קפה מסוימים?
שאול: מת על השאלה הזאת. האמת, שבמקרה שלי זה שילוב של כמה דברים. מבחינתי, ה-דבר, מספר אחת הוא הקפה. אני קודם כל צריך לאהוב את הקפה. אבל קרוב מאוד לקפה זו העובדה שאני צריך להרגיש בבית. כלומר, אם הקפה טוב, אבל הבריסטה כל הזמן מתחלף ולא מכיר אותי ולא יודע איך אני אוהב לשתות ואיזה קפה אני אוהב, אז אני אתבאס לחזור לשם. זה אני. מה חשוב לך?
אלון: אני רוצה שתמיד, אבל תמיד, יהיה לי מקום לשבת. כלומר, אני לא רוצה שהעסק יהיה ריק, כן? אבל גם לא נעים לי כשמפוצץ. ואני גם חייב שהקפה יהיה טוב, כי אחרת אני פשוט ארגיש פראייר שבכלל הוצאתי על זה כסף.
שאול: אבל אמיצי, אלה רק שנינו. אולי אנשים אחרים מחפשים דברים אחרים בקפה שלהם?
[מוזיקת רקע]
אלון: יכול להיות, אבל כאילו, איך נדע?
שאול: יש לי רעיון חדשני. בוא פשוט נשאל אותם.
[הקלטה]
שאול: "אני שואל אנשים מה גורם להם לבחור לשבת - ולחזור - דווקא בבית קפה מסוים".
לקוח 1: "אוי, זה קל. חשיפה לאור שמש, המחיר של הקפה, בשילוב עם כמות השקעים הפנויים ללפטופ". [צוחק]
לקוח 2: "אווירה, מרחב ציבורי נעים, קפה איכותי, שירות טוב, מחירים שווים לכל כיס".
לקוח 3: "הטעם של הקפה והאנשים".
לקוחה: "אותי מעניין הבריסטה. [צוחקת] אבל כל אחד…"
לקוח 4: "זה פשוט, עם הזמן אנחנו, נוצר איזשהו טעם מסוים במה אנחנו אוהבים בקפה, שמשפיע על איפה אנחנו יושבים".
לקוח 5: "אני אוהב שחמוץ". [אנשים צוחקים]
[מוזיקת מעבר שנשארת ברקע]
שאול: אמיצי, אני מודה שאני מקנא מאוד באנשים צעירים, בשנות ה-20 שלהם, או אפילו שנות ה-30 המוקדמות, שלא פוחדים להסתער על החלומות שלהם, ככה בלי מעצורים. אבל אני, אני כבר סוס זקן.
אלון: כן, זה נכון.
שאול: אתה אמור להגיד שאני לא כל-כך זקן.
אלון: [בשקט] אֶההה…
שאול: אמיצי!
אלון: אני אגיד מה שאתה רוצה לשמוע. שאול, אתה סוס צעיר.
שאול: תודה. אז בגלל שאני סוס זקן, החלטתי שכדאי לנו להתייעץ עם מישהו שהחליט להיכנס להרפתקה הזו כשהיה בערך בגילי, כלומר, בשנות ה-40 שלו. ולא רק שהוא נכנס לזה, הוא גם הצליח להפוך את הקפה שלו לעסק די מצליח.
יקי: "לפתוח בית קפה זה הגבול הדק בין אומץ לטמטום".
שאול: זה יקי אייכלר. הוא בן 50, הוא אב לשלושה, גר במזכרת בתיה, אשתו מעצבת פנים, והיום הוא הבעלים הגאה של קפה "Roasters", שמאז הקמתו לפני עשור הפך להיות חלק מרכזי במרקם הקולינרי של מרכז ירושלים. יקי מעיד שהוא לא ידע שום דבר על קפה לפני שהוא הקים את העסק. הוא רק חלם על מסעדנות, אבל פחד לפתוח מסעדה גדולה.
יקי: "אפילו בית קפה עם אוכל מאוד הפחיד אותי. אמרתי, אני הולך על קפה פרופר. וזהו, ככה זה התחיל".
שאול: אבל בשונה מחולמים אחרים, בגלל ש-יקי היה מנהל פרוייקטים בהייטקס, כשהוא הסתער על החלום הזה, הוא הביא איתו אקסל אחד גדול.
יקי: "אם אתה היום לוקח מקום, יחסית לא ענק אבל גדול, באמצע מרכז עירוני, ואתה משלם 20-30 אלף שקל שכירות רק, לפני ארנונה וכל החשבונות, יהיה לך מאוד-מאוד קשה להחזיר את המספרים האלה בהתחלה. שאלת אותי קודם למה אנשים סוגרים. הם לא לקחו את זה בחשבון, את המספרים האלה".
שאול: יקי לא רצה שזה יקרה גם לו, אז הוא למד את התחום, [מוזיקת רקע] עשה עם עצמו מיליון הדרכות, הבין מה יהיה גובה השכירות וכמה יהיה לו להעסיק ולהכשיר עובדים, וכמה זמן הוא יצטרך לעבוד לבד, רק הוא עם עצמו. הוא חישב כמה כוסות קפה הוא יצטרך להוציא ביום כדי להרוויח, וכתוצאה מזה, הוא החליט איפה כדאי לו לפתוח את בית הקפה שלו. ב-2014 הוא פתח את הסניף הראשון של "Roasters" בלב שוק מחנה יהודה, פריים לוקיישן. בימי שישי בבוקר זה כמעט תמיד הקפה שלי. כדי להבין כמה קשה זה לפתוח בית קפה, ביקשתי מ-יקי שיתאר לי יום שגרתי בחייו בשנתיים הראשונות.
יקי: "קם ב-5 בבוקר, עולה על האופנוע, גם בחורף, גם בגשם, עוצר במבשרת אצל הקונדיטור שעבדנו אצלו, אוסף את הדברים, מגיע לעסק, סוחב את הערמת קרטונים, פותח את המנעולים שהידיים שלי קפואות, מרים את התריסים, מדליק את המכונת קפה, מחכה לאנשים שיתחילו להגיע".
שאול: "מתי מגיעים? באיזה שעה מגיעים ראשוני הלקוחות?"
יקי: "6 בבוקר כבר. סוגר ב-10 בלילה, מתחיל לשטוף, לנקות, עולה על האופנוע ב-11 בלילה, מגיע הביתה בסביבות… קרוב לשתים-עשרה, מתקלח, הולך לישון, קם עוד פעם, לעוד יום כזה".
שאול: "וזה שישה ימים בשבוע, כן?"
יקי: "זה שישה ימים בשבוע, כן. אבל זה מאוד כיף, שאול. ההתחלה, האנדרנלין [כך במקור], האנרגיה, לעמוד שמה ב… לבד, באמצע השוק, עם כל הסוחרים, ברעש, בהמולה, להכיר מאות אנשים ביום, לדבר איתם - שווה את הכל".
שאול: יקי לא אוהב את המילה "רשת", אבל היום, עשור וטיפה מאז כוס הקפה הראשונה שהוציא, ל"Roasters" יש כבר חמישה סניפים. שניים בירושלים, אחד במודיעין, אחד בבאר שבע, ועוד אחד בגדרה. כן, גדרה, כן, בשכונה ההיא שיכולתי לקנות בה דירה.
אלון: אוקיי, ותגיד, אחרי כל זה, כששאלת אותו האם זה רעיון חכם לפתוח קפה שכונתי רק כי חסר לך קפה טוב ליד הבית, מה הוא אמר?
יקי: [בהפתעה] "בשביל שיהיה לעצמך קפה טוב? [מגחך] לא, זה לא סיבה מספיק טובה. תקנה לך מכונה טובה, תקנה פולים טובים, תקנה מטחנה טובה, תעשה אולי איזה קורס קצר של שעתיים-שלוש, של איך להוציא כוס קפה הוגנת, אני חושב ששמה תעצור."
שאול: "כי אחרת מה יקרה?"
יקי: "לא תוכל יותר לראיין אנשים בבתי קפה, אתה צריך להתעסק רק בבית קפה שלך. שוב, אם אתה רוצה שהוא יצליח."
אלון: שזה בדיוק מה שירין רווח אמר לך.
שאול: כן… למעשה, יקי אמר לי שאפילו אם נגיע סופר-מוכנים, עם אקסל מעולה, ונבחר לוקיישן מצוין, ויהיה לנו קונספט טוב וקפה פצצה, ואפילו אם נצליח לבנות קהילה סביבנו, האתגר מספר אחת שלנו יהיה…
אלון: [בחוסר סבלנות] לצייר עץ אשוח עם הקצף על כל כוס קפה. כן, אני יודע איך עושים את הדבר הזה.
שאול: לא.
אלון: מה?!
שאול: עובדים, אמיצי. להשיג עובדים.
יקי: "מאוד-מאוד קשה היום להשיג עובדים, בטח שעובדים מקצועיים. קשה מאוד למצוא אנשים שאומרים, 'אני בריסטה וזה מה שאני עושה בחיים', לא יודע, לחמש אפילו שנים הקרובות, אפילו לא לכל החיים".
שאול: "כמה זמן לוקח להכשיר בריסטה, עד שהוא ברמה טובה?"
יקי: "רמה מאוד טובה, הייתי אומר חודשיים. אבל אין לנו היום את הלוקסוס הזה. לצערי."
שאול: "כאילו, אם אני בא לעבוד אצלך, אני תוך, מה? יומיים מוציא קפה?"
יקי: "לא יומיים, אבל שבוע-שבועיים, כן."
[מוזיקת רקע]
אלון: שאול, שתדע לך שאנחנו לא חייבים להיכנס לעולם הזה של בתי הקפה רק מסיבות רומנטיות, כן? של להקים קהילה ולספק לאנשים קפה טוב בשכונה שלהם, זה לא חייב להיות ככה.
שאול: איזה עוד סיבה יכולה להיות להקים בית קפה?
אלון: זה אולי יפוצץ לך את המוח, אבל יש אנשים שפותחים עסק בשביל [בטון סרקסטי] לעשות כסף, הרבה כסף.
אבי: "היום, היום, היום, שאתה חושב, יש עוד "קופיקס"? לך תקנה את "קופיקס", אתה לא יכול לקנות את "קופיקס". אני חושב שהיום היא נסחרת בבורסה ב-107 מיליון, או 110 מיליון, הבנת? גם היום, ב-100 מיליון אתה לא יכול לקנות את "קופיקס". בשיא היא הייתה 300 מיליון".
אלון: זה אבי כץ, יזם ומי שהקים את רשת בתי הקפה "קופיקס". החלטתי שזה יהיה רעיון טוב להתייעץ גם איתו, כי רשת "קופיקס" הפכה, לפחות לרגע מסוים, להצלחה לאומית כבירה. ולפי אבי כץ, הכול התחיל מרגע אחד.
אבי: "נסעתי יום אחד, עצרנו בכביש גהה בתחנת נוחות "מנטה" של גבעת שמואל, ולקחתי 50 שקל מהאוטו כדי, אתה יודע, לאייס קפה רגיל כזה לקחו 24 שקל, קפה חם 18 שקל, אני מדבר איתך לפני… שנת 2000, אני מדבר איתך. לידי חנה איזה טכנאי מעליות, אני זוכר אותו כמו עכשיו, עם הסרבל בטנדר, וגם הוא חזר לאוטו. כנראה הביא איזה… אכל סנדוויץ', מסכן, נגמר לו הכסף. ואז אמרתי לעצמי, 'מה זה כוס קפה?'"
אלון: בשלב הזה, אבי כץ כבר היה יזם עם ניסיון. בתחילת שנות ה-90 הוא הקים כמה רשתות, כמו "כפר השעשועים" ו"הכל בדולר", אז אם יש משהו שהוא הבין בו, זה איך מתמחרים כאן מוצרי צריכה.
אבי: "כוס - אז מכרתי ב"הכל בדולר" שש כוסות מים זכוכית, בדולר. קח כוס - זכוכית, לא קרטון, קח כפית - מכרנו שש כפיות בדולר - קח כפית, שים קפה, שים חלב… מה זה? לא תגיע לשקל וחצי. ואמרתי, בואו נעשה 'קופי דולר'".
אלון: לרעיון לקח זמן להבשיל, אבל כשרשת "קופיקס" הגיעה לעולם ב-2013, היא הייתה הבשורה ששברה את השוק.
[הקלטה]
[המולת רחוב ודיבורים ברקע]
כתב: "רשת "קופיקס" פתחה היום את הסניף השני ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. גם לסניף הזה נהרו לקוחות שלא מצאו טעם לשלם יותר מחמישה שקלים על כוס קפה או כריך".
[צחוק של אישה]
לקוחה: "כבר אכלתי בפנים, עד שהקפה הגיע".
כתב: "כמה השארת פה?"
לקוחה: "עשרה שקלים".
כתב: "זה הכל?"
לקוחה: "כן".
כתב: "פחות מחודש מאז נפתח הסניף הראשון ורשתות הקפה המתחרות כבר מגיבות. "ארומה" ו"אילן'ס" הודיעו על הוזלת הקפה".
שאול: לטובת המאזינים היותר צעירים שלנו, הסיבה ש"קופיקס" כל-כך התפוצצה הייתה הבשורה שהיא הביאה: כוס קפה בחמישה שקלים. באותה תקופה עוד עבדתי ב"כלכליסט", ואני זוכר את התגובה של העורכים שלי, עד כמה זה טלטל אותם. קפה בחמישה שקלים היה משהו מטורף. כמו למכור אייפון במחיר של פלאפל. אנשים פשוט לא הבינו איך אפשר למכור קפה כל-כך בזול. זה היה בימים שאחרי המחאה החברתית של 2011, מחאה שהתרכזה הרבה ביוקר המחייה. אחרי שהעם דרש צדק חברתי, פתאום מישהו נתן לו.
אלון: צדק חברתי?
שאול: לא, קפה בחמישה שקלים. אבל זה מספיק קרוב, מהסיבה הפשוטה שזה הרגיש כאילו ניצחנו את השיטה, והנה, בעל הבית השתגע. אנשים עמדו בתורים לקנות קפה בחמישה שקלים, זו הייתה טרפת לאומית.
אבי: "זה קשה להבין את זה, אתה יודע, ישבו אנשים באולפנים ואמרו: 'לא יכול להיות'. גם אני לא יכולתי להסביר. עכשיו, זה דבר שהוא גדול ממך, אתה לא מתכונן. אם אתה אדם שפוי, אתה לא נולד בתחושה שאתה משיח. והנה, אתה הולך, תור באבן גבירול, ליד החנות, תופס בך בשרוול הומלס כזה אחד, 'אתה אבי כץ, אתה אבי כץ? תודה". אני אומר לו: "מה תודה?" הוא אומר: "וואלה, אתה, חצי מההשפלה חסכת לי". הוא אומר "עד שאני הייתי אוסף 10 שקל, ואז הולך פה לחנות ליד, מבקש שייתנו לי ב-10 שקל דברים ב-20 שקל. וואלה, פה ב-10 שקל אני מקבל סנדוויץ' וקפה. חצי מההשפלה חסכת לי'".
[מוזיקת רקע]
אלון: מה שהתחיל מסניף אחד של "קופיקס" ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הפך להיות די מהר מדינה שלמה של "קופיקס". אבל באמת, מדינה - שלמה. כמו שהיום יש סניף של "גולדה" בכל מקום? אז ככה. התחושה הייתה שאי-אפשר לנסוע יותר מחמש דקות בלי לראות עוד סניף של "קופיקס". באפריל 2018, היו לרשת 156 סניפים ברחבי הארץ.
שאול: זה לא קרה בוואקום. הנסיקה של "קופיקס" התרחשה על רקע הפריחה הכללית של רשתות הקפה הישראליות הגדולות, שהתחילה בסוף שנות ה-90, מ"ארומה" ועד "קפה גרג". עשור ומשהו אחרי שהרשתות האלה התחילו לפעול, אבל הקפה שלהן כבר היה די יקר, באה "קופיקס", ובבת אחת הוכיחה לישראלים שאפשר למכור קפה הרבה יותר בזול.
אלון: אבל האמת היא שההבטחה הזו התנפצה יחסית מהר. באפריל 2018, בשיא של "קופיקס", חמש שנים אחרי שהוקמה, רמי לוי קנה 20% ממניות הרשת. בהמשך אותה שנה הוא השתלט עליה לחלוטין, ומאז ההייפ סביב הרשת דעך. הקפה כבר לא עולה רק חמישה שקלים, אלא שמונה שקלים, זכיינים רבים האשימו את הרשת שהמודל העסקי האמיתי שלה היה לעשוק אותם במקום את הלקוחות, והתוצאה היא שהיום יש ל"קופיקס" רק כמה עשרות סניפים. שזה עדיין ממש לא מעט, כן? לך ולי אין אפילו סניף אחד של קפה "חיות כיס", ועדיין, זה כבר לא זה. ונשאלת השאלה, למה?
אבי: "שואלים, איפה 'קופיקס'? אמרתי מה זה איפה? לבן שלי היה בר-מצווה, היום בן 25 באוניברסיטה, כמה זמן אתה רוצה שבן-אדם יילך עוד פעם ל'קופיקס' ועוד פעם ל'קופיקס' ועוד פעם ל'קופיקס'? אז מי נשאר 'קופיקס'? אותם 30 קופיקסים שנתנו מענה וממשיכים לתת מענה, כי זה בלובי של בניין גדול, שזה בצומת דרכים, שזה בתחנה מרכזית, אבל בסוף אין איזה… להצלחה אין טווח ארוך. אפילו להצלחה אין עתיד".
שאול: אתה רואה, אמיצי? זה מה שקורה כשנכנסים לעסק רק כדי לעשות כסף, בלי שום רומנטיקה, בדיוק זה. ולדעתי זה קצת עצוב.
אלון: אל תהיה עצוב מדי על אבי כץ, שאול. הוא הקים כמה רשתות מאוד מצליחות וראיינתי אותו בבית שלו, ובוא נגיד שהכל טוב. יש לנו המון מה ללמוד מאבי כץ, שאול. הבן אדם יודע כמה כל דבר עולה ואיך בדיוק שוברים את השוק.
שאול: כנראה שלא פחות מזה הוא גם יודע לזהות מתי הגיע הזמן לצאת מהעסק.
אלון: גם. אז ביקשתי ממנו כמה טיפים לבית הקפה העתידי שלנו, קפה "אמיצי ושאול".
שאול: קפה "שאול ואמיצי".
אלון: אנחנו נדון בשם אחר-כך.
אבי: "בשמונה שקלים אתה עושה מלא-מלא-מלא-מלא כסף. אם אני ואתה עושים היום בית קפה כמו 'קופיקס', עם טכנולוגיה מתקדמת יותר, מה שנקרא, עם מכונות מיץ יותר טובות, טכנולוגיה של קפה יותר טובה, עם כל הנוחות לעבודה שחוסכת אנשים, ולהביא את המוצרים הכי טובים, בשמונה שקלים אתה עושה כסף בארגזים".
אלון: ארגזים של כסף, שאול! אנחנו הולכים לעשות ארגזים של כסף! גם נשבור את השוק וגם נהיה יקירי הציבור וגם נבנה בית עם בריכה, אנחנו הולכים להיות סיפור הצלחה ישראלי.
שאול: [בפקפוק] כן… שמע אמיצי, עם כל הכבוד להתלהבות של אבי כץ, עובדה שבסוף "קופיקס", איך אני אגיד את זה בעדינות? היא אולי סיפור ההצלחה של אבי כץ, אבל לא באמת סיפור הצלחה ישראלי. ובכל מקרה, הטענה שלו, שאפשר לעשות ארגזים של כסף מלמכור קפה בשמונה שקלים לכוס, הטענה הזאת נשמעה לי טיפה לא ריאלית, אם להגיד את זה בעדינות. כלומר, אני בעד שכוס קפה תעלה חצי ממה שהיא עולה היום ברוב בתי הקפה הקטנים, אבל הם עדיין צריכים להרוויח, כי אחרת הם לא יהיו.
אלון: ולמה אתה חושב שזה לא ריאלי?
שאול: כי שאלתי את יקי מה-"Roasters" אם זה ריאלי. והוא איש מאוד מסודר ומאוד רציני, אז במקום לשלוף לי תשובה מהמותן, הוא אשכרה לקח יממה לחשוב הזה, ואז חזר אליי עם אקסל מפורט.
אלון: [בלגלוג] או, אקסל מפורט. אוקיי, ומה העלות של כוס קפה באקסל המפורט הזה?
שאול: רק של כוס קפה?
אלון: כן, תן לי רק את עלות חומרי הגלם.
שאול: אוקיי. לפי החישוב של יקי זה הולך ככה: [מוזיקת רקע] כוס חד פעמית, פלוס כל הדברים שאתה צריך לתת ללקוחות ליד, כלומר, מפית וסוכר ובוחשן כזה קטן מעץ, זה עולה שקל.
אלון: אוקיי, אני רושם: שקל אחד.
שאול: לזה תוסיף את עלות החלב, כולל חלב אלטרנטיבי כמו שיבולת ושקדים וסויה, זה עולה יותר, וגם תתחשב בבלאי. כלומר, חלב שנשפך, חלב שנשאר בכַדי המזיגה והולך לכיור, או כוסות קפה שיצאו לא נכון או לא טוב והוחזרו. אז לפי כל החישוב הזה יוצא 2 שקלים ו-14 אגורות לכוס.
אלון: אוקיי, אני מוסיף. אנחנו כבר בשלושה שקלים וקצת.
שאול: ועכשיו אנחנו מגיעים לקפה עצמו, שבאופן אבסורדי הוא הרכיב הכי זול בכוס קפה עצמה, 60 אגורות לכוס. זה, כמובן, מאוד תלוי באיכות הקפה שאתה מביא, אבל הלכנו על ממוצע.
אלון: עד כאן זה מאוד דומה למה שאבי כץ אמר לי.
אבי: "קפה, אתה לא מבין, קפה זה היה כלום. כשהיה נכנס בן אדם ורוצה אספרסו, היה צריך לנשק אותו, כי אספרסו עולה 80 אגורות. תה, אדם ששותה תה ואתה לוקח 5 שקלים, תנשק אותו, עלה לך 40 אגורות. הכוס עולה 22 אגורות והשקיק תה. קפה הכי טוב שיש, הכל הכי טוב שיש בשמונה שקלים, אתה עושה ארגזים. ארגזים".
אלון: אוקיי, תן לי לחבר את הכל. [קול של הקשה על מחשבון] הגעתי לשלושה שקלים ושלושת רבעי, פחות מארבעה שקלים לכוס! שמע, אז אבי כץ צודק. אנחנו נוכל למכור בבית קפה שלנו כוס קפה בשמונה שקלים ולהרוויח ארגזים! שמישהו ישים לי ברקע את [שר] "לו הייתי רוטשילד".
[מתנגן מתוך השיר] "לו הייתי רוטשילד…"
שאול: שנייה, אמיצי, אתה שוכח את העלויות הנוספות, חוץ מעלויות חומרי הגלם. יש עוד מלא עלויות שצריך להכניס לתוך כל כוס קפה. שכירות, ועלות השכר של העובדים, וארנונה, וחשמל, ומים, ואגרת שילוט, ועמלות בנק, ורואה חשבון ופרסום באינסטגרם, וביטוחים, וניקיון, ונייר טואלט.
אלון: אוקיי, אוקיי, הבנתי. עוד עלויות, בסדר. אז הרווח יהיה קטן יותר, אבל הבטיחו לי ארגזים!
שאול: אז שמע, יקי ממש ניסה לצמצם לנו עלויות, והלך על מודל מאוד-מאוד רזה לבית הקפה שלנו, של בית קפה מסוג שנקרא "Hole in the wall". כלומר, מקום סופר-קטן, חור בקיר, שמגיש רק קפה בכוסות טייק אווי, כלומר שהוא גם לא צריך לשטוף אותן.
אלון: וזה באמת מזכיר את המודל של קפה "Wild", של תמר ושירה בתל אביב. אין הרבה מקום בפנים, אבל בחוץ יש שדרה עירונית מאוד יפה. זה גם תואם את מה שאבי כץ אמר.
אבי: "תפתח את זה במקום ש… תתלבש על מקום שממילא יושבים. אתה יודע, בשדרה".
אלון: "הבנתי אותך".
אבי: "תלך על מקום שהעירייה משלמת את האנשים שיושבים, לא אתה. אם אתה משלם את המאה מטר שיושבים, אז אתה משלם את המאה מטר שיושבים, כלום לא מכניס את זה כבר. מה שמכניס לך זה הדלפק. הדלפק יביא את הכסף, כל השאר זה לבזבז".
שאול: אוקיי, אבל כדי להצליח במודל כזה, הלוקיישן חייב להיות מרכזי יחסית, עם הרבה תנועת הולכי רגל, ולכן השכירות שנשלם תהיה יחסית גבוהה, למרות שזה מקום די קטן. וכדי להקטין עלויות, יהיה לנו רק עובד אחד לאורך רוב שעות היום, ואנחנו נתבסס על מסך טאץ' להזמנה עצמית, כדי לחסוך עוד עובד בקופה.
אלון: אוקיי.
שאול: ואנחנו נצטרך למכור 700 כוסות קפה ביום, שזה המון-המון-המון כוסות קפה. זה אומר 60 כוסות בשעה, כלומר כוס קפה בדקה. כל דקה! לאורך כל היום, מבלי שהבריסטה יקרוס וימות, שזו הנחה מאוד מרחיקת לכת, בוא נגיד את זה ככה.
אלון: בסדר, שאול, אז אתה תעבוד קשה פעם אחת בחיים שלך, לא יקרה לך כלום. נניח שזה בית הקפה שאנחנו פותחים, אז בוא נדבר תכלס, כמה כסף אנחנו עושים בסוף החודש?
שאול: אז במודל הזה, בעלויות האלה, לפי החישוב של יקי, הרווח שלנו לפני מס בסוף החודש יהיה, תחזיק חזק, 8,000 שקלים.
אלון: [בקול מאוכזב] 8,000 שקלים?
שאול: זה מה שיישאר לנו אם נמכור כוס קפה ב-8 שקלים, [מוזיקת רקע] כמו שאבי כץ הציע, וגם זה עם קפה באיכות די בינונית. ארגזים של כסף זה לא.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
אבל אמיצי, אתה יודע? אפילו אם היינו הולכים לכיוון הזה, של לצמצם את כל העלויות למינימום ולהגדיל את הרווח מכל כוס למקסימום האפשרי, אולי בסוף נצליח לעשות יותר כסף. בכלל לא בטוח, אבל אולי. בטח שלא ארגזים. אבל אפילו אם כן, בשביל מה? כאילו, בשביל זה לעזוב הכל ולהיכנס לעסק של הקפה? איפה הרומנטיקה? איפה לחבר אנשים וקהילות? כלומר, כן, טכנית זה יהיה בית קפה, כלומר שאנשים יוכלו להיכנס ולצאת עם כוס קפה ביד. אבל אם אנחנו צריכים להתפשר על איכות הקפה ועל כוח האדם, ואפילו על המקום עצמו, אז בסוף אנחנו נהיה סתם מכונת קפה עם דלפק, לא מקום שמארח אנשים ומהווה אבן שואבת.
אלון: אוקיי, יש מידה של אמת במה שאתה אומר. אולי לא צריכים ב-100% לחסוך בכל פינה, אבל צריך למצוא את נקודת האמצע בין הרומנטיקה שלך, שהיא נורא יפה, לבין הכסף שאנחנו צריכים.
[מוזיקה]
שאול: טוב, אנחנו מגיעים ל-money time, אנחנו צריכים להחליט האם אנחנו הולכים על זה או לא. ירין רווח אמר לי שמרגע שיוצאים לדרך, הקמה של בית קפה יכולה לקחת בין חצי שנה לשמונה חודשים. מה שאומר שאם נצא לדרך ממש בסוף הפרק הזה, ונהיה חרוצים ונעבוד בזה כל היום, בשיא המרץ, איפשהו בסוף 2025, נהיה מוכנים להשקה של קפה "שאול ואמיצי".
אלון: [צועק] "אמיצי ושאול"! כן!
שאול: אז זה הרגע אמיצי להחליט, אתה בפנים או בחוץ? אנחנו פותחים בית קפה "חיות כיס" או לא?
אלון: תשמע, אני בפנים, שאול. אני All in. אני אשים 50 אלף, אתה תביא 350, כי אתה טחון, ויאללה, אנחנו פותחים בית קפה! זה קורה! זה מרגש!
שאול: אֶההה…
אלון: מה אה? מה אה? כבר יש לי את הקונספט בראש. אנחנו נפתח מקום שאנשים באים רק עם כוסות מהבית, כדי שלא נצטרך להשיג שוטף כלים או לשטוף בעצמנו, וזה קונספט. וזה גם אקולוגי, שזה אומר שכל ההיפסטרים ימותו עלינו ויעשו עלינו סטוריז ו-reels באינסטגרם, וזה יקדם אותנו.
שאול: אֶההה…
אלון: מה אה?! מה אה?! אוקיי, אתה זקן, אז אתה תיקח את המשמרות בוקר, ואני צעיר ומגניב, אז אני אקח את המשמרות ערב. אתה תהיה השוטר הרע, אני השוטר הטוב, הם יאהבו אותי, הם ישנאו אותך, [מתלהב] זה יהיה נהדר! נהדר, אני אומר לך.
שאול: אֶההה…
אלון: מה אה?! תקשיב, אנחנו יכולים להקים בקצה של הקפה אולפן שקוף ולהקליט שם את הפרקים של "חיות כיס", ואז אנחנו נהיה אטרקציה. אנשים ישלמו כדי לשתות קפה ולצפות בנו עובדים, זה להרוג שתי ציפורים במכה אחת, ככה עושים ביזנס.
שאול: אז זהו, שהמרואיינים שלנו קצת שכנעו אותי שלפתוח בית קפה שכונתי רק כי אני רוצה שיהיה לי קפה טוב ליד הבית, זו כנראה לא סיבה מספיק טובה כדי לפתוח בית קפה.
אלון: שאול, אני לא מאמין לך! אתה הובלת אותי את כל המסע הזה רק כדי להגיד לי שבסוף בעצם לא? תשמע, אתה יותר גרוע מהדר מוכתר.
שאול: [בוכה] אני חלש, אמיצי! אני אדם חלש. אין לי אומץ לקפוץ למים העמוקים האלה. ומה אם אני לא אצליח להכין כוסות קפה טובות? מה אם לא ייצאו לי הציורים היפים? מה אם אנשים לא יבואו? אתה יודע בכמה סרטוני יוטיוב צפיתי, של כל מיני אוסטרלים שמספרים איזו טעות ענקית הם עשו כשהם פתחו בית קפה? מיליון. אני כל הזמן נזכר במשפט הזה של יקי.
יקי: "לפתוח בית קפה זה הגבול הדק בין אומץ לטמטום [בקול מהדהד] טוּם-טוּם-טוּם."
אלון: שאול, אתה כזה בלאי. אני לא מאמין שהדלקת אותי ובסוף אתה מוריד אותי. אם כל האנשים היו כמוך, לא היו לנו בתי קפה בכלל!
שאול: [בוכה] זה נכון, אמיצי, זה נכון.
אלון: [כועס] איזה מזל שלא כל האנשים כמוך.
שאול: [בוכה] גם זה נכון.
שלומי: "שאתה עצמאי בעצם ובעל עסק, וזה רכבת הרים של אופטימיות ופסימיות ביחד. באופן אישי, אני חייב לשמור על אופטימיות. כל ערב מחדש, להאמין שמחר בבוקר יהיה יותר טוב. אנחנו נלך קדימה".
תמר: "אני חושבת שכל פעם שמישהו אומר לי: 'וואו, היה מה-זה טעים', אני כאילו, [בהקלה] אה-הה, זה כזה רגע שאני נמסה, ואני כזה… יופי, זהו, בשביל זה היה שווה. כאילו, זה פשוט, זה מאוד מרגש, זה… בשביל זה פתחנו, כן".
שאול: האמת, רגע ברצינות, בלי ציניות, רוב חיי בכלל לא שתיתי קפה, שתיתי תה. [מוזיקת רקע] אבל, לפני שנה וקצת משהו בי השתנה. אולי זה הגיל, אולי זו המלחמה, כך או כך, התחלתי לשתות קפה. בהתחלה קצת, כוס פעם בשבוע, לאט-לאט יותר. היום אני עומד על קצת יותר מכוס אחת בממוצע. ובמסע הזה, לתוך עולם הקפה, למדתי שקפה הוא לא רק קפה. קפה הוא גם קהילה, ולעיתים מעגלים של קהילות. גם של אנשים שמשוגעים לקפה ומחפשים את ה-קפה הכי טוב שיש, וגם של אנשים שנאמנים מאוד לבית הקפה שלהם. זה יכול להיות בית הקפה בשכונה, או במרכז העיר, או ליד העבודה, זה יכול להיות המקום שנוח לכם לעבוד ממנו, או המקום שהבריסטה כבר מכיר אתכם ויודע מה תשתו עוד לפני שתזמינו. או בית הקפה שיש לידו את הספסל שהכי נעים לשבת עליו, בדיוק כשהשמש בזווית הנכונה, ולשתות כוס אספרסו באמצע היום. וכן, אני מדבר על מקום מאוד מסוים בירושלים, ולא, אני לא אגלה לכם מהו, כדי שלא תתפסו לי את הספסל הזה. ולכן, אני באמת אסיר תודה לחבר'ה כמו שלומי ותמר ושירה, ואנשים כמו יקי וירין, והחבר'ה שהקימו את בתי-הקפה שאני כל-כך אוהב בירושלים, "סיבריס" ו"ליליאן" ו"בארוק", ועוד אחרים, שנכנסו להרפתקה הזו חרף כל תמרורי האזהרה, ופשוט הלכו על זה.
אלון: כי בתי קפה טובים הם לא רק עסקים שרוצים להרוויח כסף וזהו. הם מקומות שהוקמו וגדלו מתוך תשוקה. תשוקה לבנות בשבילכם, רק בשבילכם, מקום מיוחד, שיהיה לכם נחמד לחזור אליו שוב ושוב ושוב.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
אתם האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". העורך שלנו הוא יונתן כיתאין, והוא שותה הפוך קטן רגיל. המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, היא שותה הפוך על סויה בלי קצף. עורכת הסאונד היא רחל רפאלי, ששותה קפה קר חזק. תודה למתמחה שלנו עמית ויסוצקי, שסייעה בהפקה.
שאול: במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם, ששותה אמריקנו קטן. תודה רבה, אלון אמיצי.
אלון: תודה רבה, שאול אמסטרדמסקי. ותודה רבה לכם, שהאזנתם.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments