חיות כיס - חיי מדף: לאן נעלמו סרדיני הכנרת?

פעם אפשר היה למצוא בכל מכולת וסופר קופסת שימורים של סרדינים מהכנרת. היום מוכרים בסופר סרדינים מסין ומאינדונזיה, והדגים שלנו נשארים באגם. לאן נעלמו סרדיני הכנרת, מה קרה לדייגים שנהגו לדוג אותם, איך זה קשור לתנובה ולמכס, ולמה זה בכלל משנה מאיפה הדגים שאנחנו אוכלים?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/04/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏צליל: היי, זאת צליל. אנחנו בפגרה ונחזור בתחילת מאי. בינתיים אני רוצה להזמין אתכם להאזין להסכת חדש שעלה אצלנו ב"כאן הסכתים" - "חיי מדף", עם אורי מאיר-צ'יזיק. ההסכת הזה עוסק בכלכלה ובפוליטיקה שמאחורי מה שאנחנו אוכלים, ובכל פרק צ'יזיק בוחר מוצר בסופר ויוצא למסע בעקבות הכוחות הרבים שגרמו לכך שדווקא המוצר הזה יופיע על המדף שלנו ובצלחת שלנו. זה נוגע בכלכלה, בצרכנות, בחקלאות, בחברה ובמדע, ואם אתם אוהבים את "חיות כיס" אני חושבת שההסכת הזה יעניין אתכם.

‏אז הנה הפרק הראשון, שעוסק בשאלה - איך זה שיש כל-כך הרבה דגים בים ובכינרת, ואת הדגים שלנו אנחנו מייבאים מחו"ל?

‏את שאר הפרקים של "חיי מדף" תוכלו למצוא ביישומוני ההסכתים ובאתר שלנו. חפשו "חיי מדף".

‏חג שמח ונתראה אחרי הפגרה.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: אני אורי מאיר-צ'יזיק, גר בקיבוץ קטן בעמק המעיינות, ממש מתחת לבית שאן, בין העיר שהיא פתחוֹ של גן-עדן לנהר הירדן. אני דוקטור לָהיסטוריה של הרפואה והתזונה, אבל כשאני צריך להסביר מה אני באמת עושה, אני מספר שאני מתעסק במרחק שלנו מהאוכל. אנחנו נמצאים בתהליך של התרחקות מהאוכל שלנו. אם פעם היינו לקטים-ציידים, אז צדנו ואכלנו, או ליקטנו ואכלנו, ידענו בדיוק מאיפה הגיע האוכל שלנו ומה הוא עבר בדרך. משם התחלנו בתהליך של התרחקות. התחלנו לאגור את המזון שלנו, אחר-כך המהפכה החקלאית, עברנו לכפרים, לערים, והגענו היום למצב בו לרוב האנשים אין מושג - לא מאיפה הגיע האוכל שלהם ולא מה הוא עבר בדרך. מה שאני למדתי, הוא שככל שאנחנו מתרחקים יותר מהאוכל שלנו, ככל שאנחנו פחות יודעים, אנחנו מעמידים בסכנה גם את הבריאות שלנו, גם את הסביבה שלנו, ואפילו את הקהילה שלנו. ולכן, מה שאני מנסה לעשות בחיים שלי זה לקרב בין אנשים לאוכל שלהם. את זה אני עושה כשאני חוקר את ההיסטוריה, אבולוציה, פוליטיקה, כלכלה ופיזיולוגיה של האוכל, ומנסה להחיות מסורות מקומיות. במשפט אחד, אני מנסה להרכיב את הסיפורים של האוכל שלנו.

‏ההסכת הזה נקרא "חיי מדף", ובכל פרק אני אבקר בסופר, אבחר לי מוצר אחד מהמדפים, ואתחקה אחרי הסיפור שלו. אבדוק מאיפה הוא הגיע, מאיפה הוא יכול היה להגיע, ומה בעצם ההיסטוריה הגלובלית או המקומית שלו. בואו נתחיל.

‏[מוזיקה מתגברת ונפסקת]

‏[המולה קלה של אנשים] טוב, אני עומד בסופר מול המדף של ה… סרדינים. שנייה, מה יש לנו פה? סרדינים "וילי פוד", סרדינים שמן סויה, מאיפה זה מגיע? [נושם עמוק] אממ… יבנה? לא, אינדונזיה. אינדונזיה. הנה, סרדין של "פוסידון", פה אני רואה, מאיפה זה מגיע? מ… אא, סין. [מופתע] סין? סרדינים מסין. הנה, יש סרדינים של מותג שנקרא "רוברט", אולי זה מקומי, אולי אני מצאתי פה משהו מקומי? זה סרדין מ… פורטוגל. [בטון מרוצה] אָה, לא מקומי, אבל מאגן הים התיכון.

‏[צלילי גלים, מתחילה מוזיקת רקע שמחה וצלילי משרוקית]

‏אנחנו מדינה ים תיכונית, החוף שלנו ממש כמו של פורטוגל. אז אם כל הסרדינים שראיתי בסופר הם ממדינות אחרות ששוכנות לחופי הים התיכון, איפה הסרדינים שלנו? לאן הסרדינים שלנו שוחים? כדי למצוא קצה חוט לתשובה התקשרתי לשאול את מי שבטוח יודע.

‏ד"ר סונין: "אז אני דוקטור אורן סונין, אני היום ממלא תפקיד של מנהל תחום דיג, באגף לדיג וחקלאות המים."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: "במשרד החקלאות."

‏ד"ר סונין: "במשרד החקלאות, כן."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: אורן הוא חוקר דגים וים, וגם איש נחמד ששמח תמיד לתת תשובות. בלי הרבה גינונים קפצתי למים והתחלתי ישר מלשאול את אורן על הסרדינים.

‏ד"ר סונין: "אז הסיפור של הסרדינים בארץ הוא סיפור מאוד מעניין, שאולי גם אפשר דרכו להבין את הסיפור על הדיג כולו בארץ. יש את הסיפור הידוע, שסכר אסואן עצר זרימה של נוטריאנטים ואוכלוסיות הסרדינים לאורך החופים שלנו קצת הידלדלה…" [כך במקור]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: נוטריאנטים הם חומרים מזינים - פחמימות, שומנים, חלבונים.

‏ד"ר סונין: "אבל זה רק צד אחד של הסיפור וצד משני. כי לאורך החופים שלנו יש עדיין הרבה מאוד סרדינים וגם דגים פלאגיים אחרים."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: דגים פלאגיים הם דגים להקתיים, ששוחים בגוף המים ולא על הקרקעית של הים. למשל, אנשובים, מקרלים, טונות, פלמידים, וגם סרדינים. הם חלק נכבד מהדגה במדינות שכנות כמו טורקיה ויוון. אבל לפני שהם מגיעים לשם הם עוברים פה קודם, לאורך החופים שלנו. אז אם הסרדינים כן עוברים בחופים שלנו, כמו שאורן אמר, למה אני לא רואה אותם בקופסאות על המדף בסופר? הסיבה הראשונה, לדבריו של אורן, היא אנחנו, הצרכנים.

‏ד"ר סונין: "אני קורא לזה 'צרכני עדר'. כולם רוצים מה שכולם רוצים, אבל לא כל-כך שמים לב לאיכות, ואנחנו מעדיפים לאכול דגים מגידול ולא דגים מהים."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: ככל שבעל החיים גדל בתנאים יותר טבעיים ופחות אינטנסיביים, הוא יותר טוב לנו ובריא. המדד הטוב ביותר באמצעותו ניתן לראות את זה, הוא חומצת השומן אומגה 3. ככל שתנאי הגידול יותר טבעיים, כך הכמות של האומגה 3 בבשר תהיה גבוהה יותר. קחו לדוגמה את הזמן שבו לוקח לגדל את הדגים בבריכה האינטנסיבית, לעומת מאגרי המים הטבעיים. תשמעו את זה.

‏מנחם: "סתם לדוגמה, לסדר לך את הראש."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: זה מנחם, הוא דייג. תכף נפגוש אותו שוב.

‏מנחם: "אמנוּן של בריכות דגים, 900 גרם, גוֹדֵל בתשע חודשים בבריכה. אמנון כנרת, שהוא נקרא מושט, מושט כנרת, כדי להגיע ל-900 גרם, לוקח לו תשע - שנים!"

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: בריכה מגדלת באינטנסיביות דגים רבים, בצפיפות, עם כימיקלים ומזון שאינו מתאים למערכת העיכול של הדג. ואילו הכנרת היא בית גידול טבעי לגמרי. אבל מעבר להתנהגות הצרכנית שלנו, יש עוד גורם משמעותי. זה שוב אורן.

‏ד"ר סונין: "אבל הספינות הייעודיות, ספינות דיג-ההקפה, שנועדו לדוג סרדינים ודגים פלאגיים אחרים, לא מוכשרות היום לדוג במים עמוקים, ופשוט הדגים האלה לא מגיעים אלינו."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: כלומר, הדגים נמצאים, אבל אין את הצי שיכול לתפוס אותם. ולמה אין לנו את הצי הזה?

‏ד"ר סונין: "הצי הזה לא קיים בגלל סדר עדיפויות של השקעות בנושאי דיג ומִדְגֶּה במדינת ישראל."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: מדינת ישראל משקיעה בעיקר בגידול דגים בבריכות, ולא בדיג בים או בכנרת.

‏[הקלטה] [רעשי רוח ברקע]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: "לפני 30 ו-40 שנה דגו פה סרדינים."

‏ד"ר סונין: "לא רק שדגו פה, הענף דיג של סרדינים ודגים פלאגיים בכלל היה ענף הדיג העיקרי בשנות ה-50, 60 וגם ה-70, נפרקו לפה אלפי טונות רבים של סרדינים ודגים פלאגיים אחרים, וזה היווה מקור חשוב מאוד לתעשייה, ובכלל, צריכת דגים."

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: בזמן השיחה עם אורן גם נזכרתי שלפני יותר מ-20 שנה, שהייתי סטודנט צעיר, גרתי במגדל העמק. אהבתי לבשל ולאכול, אך עוד לא עסקתי באוכל, אבל אני זוכר מהסופר קופסת סרדינים שאהבתי במיוחד. זו הייתה קופסה אדומה עם איור כחלחל של הכנרת, עם סירה קטנה באופק ועליה היה כתוב באותיות בולטות: "סרדיני כנרת". שאלתי אותו.

‏[הקלטה] [רעשי רוח ברקע]

‏ד"ר סונין: "הדג העיקרי בכנרת זה דג שכמעט אף ישראלי לא מכיר. זה דג שהדייגים קוראים לו "סרדין כנרת", שמו העברי זה "לַבְנוּן כנרת". יש כיום רק ספינת דיג אחת שיכולה ללכוד דגים כאלה בדיג מסחרי, בכמויות גדולות, "מקיפן", שמופעלת על-ידי קיבוץ עין גב היום, והסקיפר שלה, מנחם לב. בעצם, מי שרוצה לקנות היום סרדינים, לבנוני כנרת, זה רק מהספינה של מנחם לב."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: "טוב, אז אני מבין שאתה שולח אותי לטיול בכנרת."

‏ד"ר סונין: "לגמרי טיול בכנרת."

‏[רעש מנוע סירה וציוץ ציפורים ברקע]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: את מנחם תופסים תמיד תוך כדי עבודה. דיברתי איתו כשאנחנו על הסירה, במהלך שיט ביום חם במיוחד. המנוע רועש, על הסיפון צוות קטן של חמישה דייגים - חבר'ה צעירים, חקלאים. הם יושבים ומחכים לרגע שמנחם ייתן את האות. ולפעמים שומעים דפיקות. זה הסונאר שמכה בחוף.

‏מנחם: "אני דייג מעל גיל 60, מקיבוץ עין גב, חבר קיבוץ עין גב. 40 ומשהו שנה דייג, בכנרת. כל יום שהים מאפשר לי לצאת, אני יוצא לים. יש לי יותר שעות ים מאשר שעות יבשה. אני מכיר את הכנרת - לא מה שמעליה, מה שיש מתחת לכנרת."

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: החיים של דייג בשנות ה-60 נראים קצת שונים מהיום. מנחם מפליג בתיאור של האופנה המקומית אז, ודרך ההתמודדות של הדייגים החלוצים עם השמש המקומית.

‏[הקלטה] [ברקע מוזיקה וקולות מהספינה]

‏מנחם: "בשנות ה-60 היה לנו את התחתוני "זלמן" האלה עם החור, היה תחתונים לבנות ליום-יום ותחתונים אפורות לעבודה, של 'אתא'."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: "של 'אתא', אה."

‏מנחם: "אההה…"

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: היום 'אתא' זה יקר. כנראה זה המותג.

‏מנחם: "כן? זה? ורק שתבין, היינו מביאים מחדר אוכל מרגרינות, היינו מורחים על עצמנו, יושבים על הרשת ומבשלים את עצמנו, עד תגיד די. אתה רואה את הקמטים עליי, כן? [ד"ר מאיר-צ'יזיק צוחק] מי ידע - שמש, לא שמש, וכן הלאה? מי הבין חור באוזון, חור בהשכלה." [ד"ר מאיר-צ'יזיק צוחק]

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: טוב, פה אנחנו כבר בדרך, בכנרת, מחפשים דגים. אחד הדברים המדהימים הוא לצפות במנחם כשהוא מחפש את הדגים שלו באמצעות הסונאר. הוא יושב על כיסא גבוה בקוקפיט הקטנטן, מנווט את הסירה ומביט במסך ומקשיב לקולות. הסונאר הוא בעצם מכ"ם שעובד על גלי קול.

‏[הקלטה] [ברקע קולות של מכשיר קשר ודיבורים]

‏מנחם: "לאנש… לנשים שמבינות בינינו, יש לי כמו מכשיר אולטרסאונד, אני בודק דגים. לפי הצליל, כרגע אנחנו שומעים יבשה, לפי הצליל, אני יודע איזה סוג דג זה."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: "מדהים."

‏בהתחלה לא ממש מצאנו להקה של דגים לדוג, ומנחם היה קצת מודאג.

‏מנחם: [ברקע צליל של מנוע ותקתוקים] "אנחנו נוסעים כרגע לכיוון דרום, אני נמצא כרגע מול מושבת כנרת, ב-45 מעלות נמצא בית גבריאל, 90 מעלות נמצא קיבוץ האון."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: אחרי כמה שעות, מנחם פתאום נדלק והדיג מתחיל.

‏[צליל מנוע מתחזק, צפצוף וקול שרשראות ברקע]

‏הדיג עצמו מהפנט. חמישה אנשים עובדים בתיאום מושלם. לכל זיז יש פה מקום, לכל חבל יש תפקיד, וכל יד על הסירה יודעת מה היא עושה. בסוף, הדגים נשפכים כמו מים לסירה המלווה, שם מנחם והחבר'ה ממיינים. מה שקטן מדי או לא צריך מחזירים למים, ומה שמתאים, מכניסים לקרח.

‏[מוזיקת רקע]

‏עדויות לדיג מסחרי בכנרת יש לנו כבר מהאלף השלישי לפני הספירה. מלפני יותר מ-5,000 שנה, בתקופת פריחתה של העיר בית-ירח בדרום הכנרת. בהמשך, בתקופה ההלניסטית, לפני 2,000 שנה, הוקמה העיירה הרומית מגדלא, שעל חופו המערבי שלה אגב, קרוב למגדל של היום. מגדלא התפרסמה באותה עת כמקום מרכזי להמלחה, לשימור ולשיווק של הדגים. אולי שם התחילו לשמר את הלַבְנוּנִים ולשווק אותם בקופסאות חרס קטנות.

‏מלאכת הדיג ביַמה המשיכה לתוך התקופה הביזנטית, כמה מאות שנים אחרי התקופה ההלניסטית. אבל מאז, חלה ירידה הדרגתית שנמשכה יותר מ-1,000 שנים. נוסעים במאה ה-19 דיווחו בכתביהם רק על שתיים-שלוש סירות דיג באגם.

‏לאורך המאה ה-19 ועד המאה ה-21, הדיג בכנרת היה נתון בשליטתן של שתי משפחות מצפת. משפחת גולדצוויג היהודית ומשפחת חורי, הערבית-נוצרית. הן החזיקו בידיהן את השליטה בסחר הדגים בטבריה, ולא אפשרו לסירות אחרות לדוג בכנרת. בתחילת המאה ה-20, העליות היהודיות הביאו איתן חלוצים שרצו מאוד לעסוק בכל חקלאות אפשרית. והרי הדיג הוא חקלאות. מספר קבוצות ציוניות שהגיעו לאזור בשנות ה-20 ניסו את מזלן בדיג, אבל כולן נתקלו בקשיים. לא היה להם ניסיון בדיג, לא היה להם כסף להשקיע. והדואופול של אותן שתי משפחות, גולדצוויג וחורי, עשה כל שיכול כדי למנוע כניסת דייגים נוספים לאגם. דו-קיום. אבל חלוצים לא מתייאשים. הם המשיכו לנסות.

‏בשנת 1937 הוקמו בשני צידי הכנרת הקיבוצים עין גב וגינוסר, שניהם יישובי חומה ומגדל. הקיבוצניקים היו חדורי אמונה שהיאחזות בנקודות אלו תחזק את כיבוש השטח העברי ותניב חיזוק כלכלי. ההתחלה לא הייתה קלה, בדומה לקודמיהם, אך הסוכנות היהודית עזרה להם במימון, ציוד והדרכה. הקיבוצים החלו לדחוף את עצמם לדיג באזור הדגה הטוב בכנרת, ה"בְּטיחה", אך נתקלו עדיין בקשיים מצד הדואופול של גולדצוויג-חורי. ובכל זאת, אט-אט קיבלו אישורים לדוג, מהבריטים ומהדואופול, תחילה עד קילומטר מהחוף, לאחר מכן, לימים שלמים במקום. לעתים היו נורים לעברם מטחי יריות מהחוף הסורי. לאחר מספר אירועי ירי, סיפקה מחלקת הדיג של הסוכנות, באוגוסט 1939, סירות מנוע משוריינות לביטחון הדייגים.

‏בשנת 1944 מספר הדייגים הערבים היה בסביבות 100, בעוד הדייגים העבריים היו 30. ובכל זאת, ניסיונות אלו לא היו לשווא. רבים מהדייגים העבריים סיפקו ידע לקיבוצים שבאו כעשור לאחר מכן. הם יישמו את הידע שנצבר במעבר לדיג המודרני בכנרת של ראשית ימי המדינה. זוכרים את דיג ה"מקיפן"? אז הוא נכנס בערך בתקופה הזאת. אבל מעבר לסכסוכים החיצוניים, בקיבוץ, כמו בקיבוץ, גם פנימיים לא חסרו. הקיבוצים לא כל-כך הסתדרו אחד עם השני, הם רבו על שטחי הדַּיִג והיה צורך בגישור. לבסוף, לאחר התערבות של מזכירות הקיבוץ המאוחד, הוחלט להקים שותפות קואופרטיבית שאליה יצטרף פרטנר חדש באגם, קיבוץ מעגן. [מוזיקת רקע מתחדשת] וכך, בשנת 1946 נולד "ארגון דייגי הכנרת", שחיבר בשותפות כלכלית ולוגיסטית את הקיבוצים, שאליו הצטרפו יותר מאוחר גם קיבוצי האון ותל קציר. העבודה המשותפת והניהול המאוחד הצליחו להגדיל את הפרודוקטיביות של הדיג ולהפוך אותו לענף רווחי.

‏עם הקמת המדינה, הדואופוֹל של גולדצוויג-חורי הפסיק להתקיים, הדייגים הסורים הורחקו והוקמו עוד שני קואופרטיבים של דיג: "רקת" בטבריה ו"שחף" במגדל - אגודות שיתופיות של דייגים. בשנת 1951 כל הסירות באגם צויידו במנועים על-ידי מחלקת הדיג הממשלתית, שכן עד אז עבדו במשוטים ומפרשים. חלקן אף צוידו בכננות, מעין מנופים שמעלים את הרשתות. בשלב הבא, נבנה בעין גב בית-חרושת לשימור דגים, "טרי", [כך במקור] על-ידי ארגון דייגי הכנרת. בראשית שנות ה-70 פעלו כ-2,000 דייגים באגם.

‏מנחם: "בכנרת כרגע, אני ספינה לבד. אני יודע להביא, אם יש הזמנות כל השנה, כי זה בא בעונות, אני יודע להביא עד 400 טון."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: אז מה קרה לכל הספינות? אם תשימו לב, בכל התהליך הזה שתיארנו פה, הדייגים לא היו לבד, היה להם גב. בהתחלה זו הייתה ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שתמכו, אחרי זה הם התאחדו לקואופרטיב והיה להם אחד את השני, ועם הקמת המדינה הייתה גם [פאוזה] המדינה, והיה גם [פאוזה] עוד גורם משמעותי. [מוזיקת רקע] בימי ראשית המדינה, אחד הגורמים המשמעותיים בשיווק דגי הכנרת בפרט, והחקלאות הישראלית בכלל, הייתה "תנובה". כן, כן, אותה תנובה שאנחנו מכירים היום בתור תאגיד סיני גדול. תנובה הייתה קואופרטיב. קואופרטיב, או אגודה שיתופית, הם עסק שנמצא בבעלות חבריו. במקרה של תנובה אלו חקלאים, והשליטה מחולקת ביניהם באופן שוויוני, כאשר המטרה המרכזית היא רווחתם. תנובה היא קואופרטיב שהוקם על-ידי ההסתדרות הציונית, והיה בבעלותם של המשקים החקלאיים - הקיבוצים והמושבים, כדי להיות שר האספקה של המדינה שבדרך. היא נכנסה לכל מקום בו היה קושי חקלאי בעיבוד או בשיווק, במטרה להוציא אותו מהבוץ. אולי בפרק אחר נספר על הרפתקאותיה של תנובה בשוק המזון המתפתח, אבל היום אנחנו בכנרת, וגם פה תנובה פעלה.

‏[צליל מנוע ברקע] מנחם: "היינו מוציאים 1,000 טון סרדינים בשנה. הסרדינים האלה היו הולכים לתנובה. מתנובה הם הלכו… נוסעים לארבע מפעלים שהעסיקו אלפי ידיים עובדות, כי לנקות דגים זה היה ביד."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: מנחם לקח אותי לפשפש במסמכים עתיקים בארכיון של עין גב. שם למדתי על התפקיד של תנובה. בארכיון מצאתי מסמכים משנת 46', שמתארים את תפקידה של תנובה בשרשרת האספקה.

‏[הקלטה] [צלילי מכונת כתיבה]

‏אריה גולן: "במשך השנה נעשו על ידי תנובה כמה פעולות חשובות, העשויות להיות לעזר רב לשיווק הדגים. א', הוקם בית החרושת לשימורי דגים בעתלית, בשותפות עם קבוצת "גורדוניה מעפילים", שהחל כבר בייצור. ב', המחלקה בחיפה צוידה במקרר חשמלי, שהוא מכשיר חשוב לכיוון השוק, ושמירה על רמת מחירים. כדי לאפשר למשק הדיג להחזיק מעמד בתקופת המעבר ולאחריה, מוטלים על תנובה תפקידים רבים בארגון השיווק. יש להשלים את הסידורים במחלקות, בעיקר על ידי ציודן בקירור חשמלי." [טייפ נעצר]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: בהמשך, עם הקמת המדינה גם היא הצטרפה לתמיכה. בשנת 1966 הוקמה הקרן לתמיכה בדייגי הכנרת, וגם חולקו מכסוֹת יבוא למפעלי עיבוד הדגים. בעל מפעל עיבוד דגים, שרצה לייבא דגים מחו"ל, היה חייב קודם כל לקנות דגים מדייגי הכנרת.

‏[הקלטה] [צלילי מכונת כתיבה]

‏אריה גולן: "על מנת להקל על המצב של כל הדייגים, ובעיקר הנחשלים, ולהבטיח להם עזרה, עובַּד והוגש למשרד החקלאות תחשיב הכנסות והוצאות, אשר מצדיק את הקמת הקרן המשותפת עם הממשלה, בסך 40,000 לירות לשנה, שתבטיח את קליטת העודפים ותמריצים לייצוא."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: זו הייתה הדרך של המדינה לתמוך בחקלאים. רוצה לייבא? קודם תשתמש במה שיש לנו כאן. בשנת 1967 יוצרו בישראל 5 מיליון קופסאות שימורים של סרדיני הכנרת, וכמעט 6 מיליון של סרדיני ים.

‏[הקלטה] [צלילי מכונת כתיבה]

‏אריה גולן: "שיווק סרדיני הכנרת היה תקין ומשביע רצון, וזאת תודות לחוזה שנחתם עם התעשיינים, לקליטת השלל במפעלים בתקופת החורף." [טייפ נעצר]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: בשנת 1979, 42% מהדיג שלנו היה דיג מקומי. רק לשם השוואה, כיום, פחות מ-13%. מנחם גם מספר בגאווה שאפילו במנות הקרב של צה"ל הייתה קופסת השימורים של "סרדיני הכנרת". תנובה, ובהמשך המדינה, היו השותפות של הדייגים. אז איפה הסרדינים שלי, אתם שואלים?

‏[מוזיקת רקע]

‏מסוף שנות ה-80 התחיל תהליך הידרדרות בתמיכה של המדינה בחקלאות הדיג המקומית, בכנרת ובכלל. זה היה תהליך גלובלי ומקומי, ונחזור אליו הרבה בהסכת הזה. אבל במהותו, הוא היה תהליך שבו המדינה הסירה בהדרגה אחריות, הפסיקה את השותפות הזו עם הדייגים והחקלאים באופן כללי, ואמרה להם, "חבר'ה, תסתדרו לבד". ובלי גב, החקלאים לא יכולים להתקיים. במכתב משנת 1989, דייגי הכנרת כבר מתחננים לתעשייה לא לזנוח את הדיג בכנרת בשביל ייבוא זול.

‏[הקלטה]

‏עומר בן רובי: [מקריא]

‏"הנדון - דיִג סרדיני הכנרת.

‏אנו, קבוצת הדיג בכנרת, מסוגלים לדוג 1,000 עד 1,200 טון סרדינים בשנה. משנה לשנה יורדת כמות קליטת בתי-החרושת עד כדי כך, שהכמות הגיעה בשנתיים האחרונות ל-500-600 טון בלבד. כמות קליטה זו היא מתחת לקו האדום מבחינה כלכלית, המאפשר את קיומו של ענף דיג זה בכנרת, וסכנת כליה מרחפת עליו. נבקשכם בדחיפות לזמן פגישה אצל שר התעשייה והמסחר ולהציג בפניו בעיה זו, על מנת למנוע ולהקטין את הייבוא המתחרה, שכן אם הדבר לא ייעשה במהירות מרבית, ענף זה של דיג עברי בכנרת ייסגר.

‏לטיפולך."

‏מנחם: "ברגע שפתחו את הייבוא, הפסיקו לייבא דגים. מה שייבאו, ייבאו לפה אבטלה. מה זאת אומרת? ייבאו דגים בזול, כי במרוקו, למשל, הדיג מסובסד. בספרד, הדיג מסובסד. ביוון, הדיג מסובסד. רק בארץ, אין כבר כמעט דיג, לא בים תיכון, ובכינרת, מתוך 7 ספינות אני נשארתי הדייג האחרון שעוד שורד איכשהו, כי הקיבוץ לא רואה את עצמו…"

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: הדיג לא דעך, הוא נגדע. [מוזיקת רקע מתחדשת] בשנות ה-90 תנובה עברה בחדות ליבוא דגים זולים מחו"ל, ענף הדיג המקומי קרס. "תנובה הייתה הכל, היום היא כלום", מנחם אומר. ב-2001, 3 שנים אחרי ש"תנובה" פירקה את שותפות "תמיד" להפצת דגים מקומיים, היא הקימה, עם קיבוץ טירת צבי, את "דגי תנובה", שותפות שעסקה בעיקר בייבוא סלמון ונסיכת הנילוס, וקצת בגידול דגי בריכות. בשנת 2008 עדיין שטו שלוש ספינות דיג "מקיפן" בכנרת, כיום יש רק את מנחם. הוא מספר שעד לפני כמה שנים עוד הביאו סרדינים בייבוא וארזו אותם בקופסאות. אבל עכשיו גם את זה אין, הכל ייבוא. את הלַבנונים שלו הוא מוכר בעיקר למגזר הערבי. בשנת 2018 חברת "יונה", שייצרה גם את "סטארקיסט", סגרה את המפעל שלה. זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של התעשייה המקומית.

‏[פאוזה]

‏[מוזיקה]

‏יש שישאלו למה אנחנו בכלל צריכים דיג מקומי. יוקר המחייה בישראל גבוה, וכל דבר שאפשר לייבא מחו"ל בזול, יכול להקל עלינו. מה הפרנציפ לשלם יותר? התשובה לכך די פשוטה. ממש כמו שאנחנו צריכים פה חקלאות מקומית, אנחנו צריכים את הענף החקלאי הזה. הדיג שומר על האיזון בדגה ביַמה, תומך במערכת האקולוגית, מביא לצלחת שלנו מזון מזין ואיכותי שאנחנו יודעים בדיוק באילו תנאים הוא גדל, מספק תעסוקה גם למי שגר בפריפריה, מפתח את המרחב הכפרי ומהווה פרנסה לאנשים רבים בשרשרת הייצור. הוא אפילו מחזק את ביטחון המזון שלנו ומאפשר לנו לספק את צרכינו התזונתיים בעצמנו גם בשעת משבר. מנחם מספר שהחות'ים דווקא מכניסים תקווה, הם מעכבים את המשלוחים מסין והמזרח, ופתאום יש יותר ביקוש לדגים שלו. אולי זה תרגיל או נורית אזהרה, שמנסה להראות לנו מה יקרה פה אם נהיה מבודדים ונישאר עם סירת רשת הקפה אחת בכנרת. זו של מנחם. הוא עדיין עובד, יוצא כמעט כל בוקר לימה ומגדל דור חדש של חקלאים צעירים.

‏[הקלטה] [צלילי מנוע סירה]

‏מנחם: "העולם עגול."

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: "אבל כבר אין מפעלי סרדינים, איך נכניס את הסרדינים לקופסאות?"

‏מנחם: "הכל יהיה בסדר, נעשה סרדינים אחרים. לאט-לאט, מה לעשות? גם מפעלי תעשייה צבאית נסגרו ועכשיו פותחים מחדש, אין מה לעשות."

‏[מוזיקה]

‏ד"ר מאיר-צ'יזיק: אני חזרתי הביתה עם לַבנוּן הכנרת וניסיתי לשחזר את אותם הסרדינים בקופסא שכל-כך אהבתי. חשבתי בהתחלה שזה יהיה מאוד מסובך, אבל אחרי כמה נסיונות התברר לי שזה די פשוט. דחסתי לצנצנת מלא לבנונים. נקיים, כמובן, אבל עם העצמות, כמו בקופסאות שימורים. הוספתי להם 2% מלח ממשקל הדגים, כיסיתי בשמן זית, סגרתי את הצנצנת ובישלתי את הצנצנת מכוסה במים במשך 4 שעות. ניסיתי לחקות את ההכנה של קופסאות שימורים. יצא ממש, אבל ממש אותו דבר כמו קופסת השימורים שזכרתי.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏האזנתם לפרק הראשון של "חיי מדף", הסכת על מה שאנחנו אוכלים, מאיפה האוכל שלנו הגיע ולמה אין לנו מושג.

‏עורכות ההסכת הן צליל אברהם וליהיא צדוק. ליהיא צדוק גם הפיקה. עורכת הסאונד היא רחל רפאלי, טכנאי ההקלטה היה יובל יסוד.

‏תודה לאריה גולן ולעומר בן רובי על הקריינות. אפשר להאזין לכל ההסכתים ולכל עולם התוכן של "כאן", ביישומון "כאן".

‏אני אורי מאיר-צ'יזיק, תודה רבה שהאזנתם.

‏[צלילי סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה