פרק נוסף בסדרה שלנו ״חיות ביס״, על נקודת המפגש בין אוכל לכלכלה. איך קרה שכולנו אוכלים מנות קרב של הצבא האמריקאי?
מונה: ארנה ריטשטיין תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/10/2024.
[חסות]
שאול: היי, אני שאול אמסטרדמסקי ואתם על "חיות כיס". אנחנו עדיין בחגים, רק שהשנה החגים האלה קצת… קצת בסימן מלחמה, כמו כל השנה האחרונה אז חשבנו שזאת תהיה הזדמנות טובה להשמיע לכם שוב פרק ישן שלנו, מתקופה הרבה יותר נאיבית, קיץ 2019. זה היה לפני כל מערכות הבחירות האינסופיות, לפני המגפה, לפני המלחמה.
בפרק ההוא, סיפרנו איך הרבה מאוד מהאוכל שאנחנו קונים בסופר ונהנים לאכול, מקורו בכלל במנות הקרב שהצבא האמריקאי היה צריך להמציא לעצמו, בתקופת מלחמת העולם השנייה, והמלחמות הגדולות שבאו אחריה.
בתוך הפרק ההוא, בדקנו גם מה קורה בצה"ל, ואיך אצלנו כאן מתמודדים עם הצורך להאכיל המון חיילים בזמן מלחמה. אז, זה הרגיש כמו דיון תיאורטי. היום, לצערנו, זו כבר המציאות.
אז, הנה פרק 108 של "חיות כיס" - "הצבא צועד על קיבתו". אנחנו נחזור עם פרקים חדשים של "חיות כיס", בתום החגים, ב-30 באוקטובר. האזנה נעימה.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שאול: היי, אני שאול אמסטרדמסקי, אתם מאזינים לפרק נוסף בסדרה שלנו, "חיות ביס", על נקודת המפגש שבין אוכל לכלכלה.
[מוזיקת רקע]
אם גם אתם גדלתם בישראל בשנות ה-80 וה-90 כמוני, אתם בטוח זוכרים את שידורי הניסיון של ערוץ 2, נכון? זה התחיל ב-86' והמשיך עד 93'. רצועות יומיות של תוכניות שחלקן היו… איך אני אגיד את זה בעדינות? ממש משונות. "העולם הערב" היא כנראה הזכורה ביותר מבין התוכניות האלה.
[הקלטה מהתוכנית "העולם הערב"] אברי גלעד: "תל אביב, יא חפיף, העולם הערב…"
אבל היו שם גם "נייס גאי" של גיא מרוז ו"דודו מספר לגולו" עם דודו טופז ובובה.
[הקלטה מהתוכנית "דודו מספר לגולו"] דודו טופז: "שלום ילדים, שלום הורים, ושוב אנחנו כאן כדי לספר לכם סיפור לפני השינה."
וגם תוכנית קטנה בשם "יום יומן", או כפי שהיא מוכרת יותר בכינויה העממי, "צ'סטר וחגית".
[קטע שיר מהתוכנית "יום יומן"]
"יום יום מוכרח כבר לרוץ, [צחוק] יום יום לפתוח את הערוץ, יום יומן עם צ'סטר וחגית, מזמין"
החלק המוזר בתוכנית הזו, לא היה רק התוכן, אלא גם הצורה, כלומר, הפורמט שלה. זה היה אחד הגלגולים הקדומים ביותר, שאני זוכר, של תוכן שיווקי בטלוויזיה. בתוכנית הזו השתתפו חגית דסברג, יהויכין פרידלנדר ויואב צפיר, ששיחק את צ'סטר צ'יטה. יום יום, במשך שנתיים שלמות, כשהוא לבוש בתחפושת ענקית של צ'יטה כתומה עם נקודות שחורות, עם משקפי שמש ענקיים וסניקרס בגודל לא סביר, יואב צפיר הביא למסך את דמותו של צ'סטר.
[הקלטה מהתוכנית "יום יומן"]
חגית: "אוי, צ'סטר, פעם דווקא היית כל כך נהנה מההערצה הזאת".
צ'סטר: "כן, תראי, פעם זה היה נחמד, אבל היום אני לא יכול לצאת לרחוב בלי שאיזה מאה אלף מעריצים ומעריצות יצרחו, 'צ'סטר חתימה, צ'סטר, אנחנו מתים עליך', דיי נו…"
שאול: צ'סטר צ'יטה, הדמות שמצוירת על חטיפי הצ'יטוס ברחבי העולם ומזוהה איתה לחלוטין, הייתה דמות שילדי ישראל לא הכירו בעבר. היתה לכך סיבה פשוטה. עד לתחילת שנות ה-90, ילדי ישראל פשוט לא ידעו מה זה צ'יטוס. הם גדלו על במבה וביסלי, החטיפים הפופולריים ביותר בישראל כנראה, והצ'יטוס, אחד החטיפים האמריקאים המוכרים ביותר בעולם, נשאר מעבר לים, יחד עם עוד המון מותגים אחרים, שפחדו לבוא לישראל, בגלל החרם הערבי של אותן שנים.
אבל אז, בשנות ה-90, הוא עשה עלייה, וגאון שיווקי שאני לא יודע מי הוא, הצליח ליצור את תוכנית הטלוויזיה היומית הזו, ולדחוף את הסמל של צ'יטוס לתוך הפרצוף של הילדים המשועממים בכל יום ויום. ופתאום, צ'יטוס נהיה דבר בישראל.
[קטע משיר הפתיחה של "יום יומן"]
"יום יומן, וואו! איזו תכנית, יפה!"
אבל האמת שזה החלק הכי פחות מופרך שקשור לצ'יטוס. כי הסיפור של איך הצ'יטוס נולד מלכתחילה והגיע לעולם, הוא כבר סיפור הרבה יותר מוזר. כי הצ'יטוס, חברים, הצ'יטוס נולד לפני 80 שנה בשדות הקרב של אירופה, כמו המון דברים אחרים, שאתם קונים היום בסופר.
[מוזיקת רקע]
Anastacia: “I got into this topic by following a thread, I kept pulling on the thread and pulling on the thread and I ended up with something really vast and huge and almost… and frightening.”
שאול: הכירו את Anastacia Marx de Salcedo.
Anastacia: “My name is Anastacia Marx de Salcedo…”
שאול: אני חשבתי שהשם שלי מסובך…
Anastacia: “…I’m a writer and I’ve been actually a food writer for a while.”
שאול: בשנים האחרונות אנסטסיה מרקס פיתחה אובססיה למטבח הצבאי. וליתר דיוק, לא למטבח הצבאי, אלא לאוכל הצבאי. וממש ליתר דיוק, לאופן שבו הצבא האמריקאי פיתח, וממשיך לפתח, את המזון שהחיילים בשדה הקרב אוכלים.
כמו כל עיתונאית טובה שמפתחת אובססיה, אנסטסיה מרקס התחילה במחקר מקיף ואספה את כל המסמכים, המחקרים והעדויות שאפשרו לה לחקור את הנושא. במשך שלוש שנים ראיינה אנשי צבא, חוקרים, פקידי ממשל לשעבר, מומחי טכנולוגיית מזון, בשביל להבין איך השיטה הזו עובדת. התוצאה הייתה ספר מרתק - "Combat-Ready Kitchen".
Anastacia: “Combat-Ready Kitchen, how the US military shapes the way you eat.”
שאול: החלק הכי מגניב בספר, לפחות מבחינתי, היה להבין את העיקרון שהנחה את הצבא האמריקאי בפיתוח המזון הצבאי. והעיקרון הזה היה עקרון כלכלי נטו. אני ארחיב עליו בהמשך הפרק. אז בינתיים, אגיד רק בתמצית שהצבא פשוט איתר כשל שוק והבין שאם הוא יפתור אותו, הוא יפתח פתח לעולם חדש לגמרי של דברי מזון. וזה בדיוק מה שקרה.
[מוזיקת רקע]
היום, אחרי הרבה מאוד שנים שבה השיטה הזו פועלת, לפחות מחצית מהדברים שאמריקאים קונים בסופר, הם גלגול של אוכל צבאי, או שמבוססים על טכנולוגיית מזון, שפותחה במימון הצבא. או במילים פחות עדינות, האמריקאים, וגם הרבה אנשים ברחבי העולם, שקונים מוצרי מזון אמריקאים, גם בישראל, גם הילדים שלכם שאוכלים צ'יטוס, כל האנשים האלה אוכלים מנות קרב.
[מוזיקת רקע]
עוד בתקופת נפוליאון, גנרלים הבינו שהצבא צועד על קיבתו, ושהחיילים צריכים לאכול משהו. ועוד מתקופת נפוליאון, תקופה שבה הצבאות כבר התחילו להסתובב במקומות רחוקים מאוד מהבית, החל המרוץ לפיתוח אוכל צבאי. אבל עבור האמריקאים, התובנה הזו הדהדה באמת, רק במהלך מלחמת העולם השנייה.
[הקלטה ישנה]
News Anchor: “We interrupt this program to bring you a special news bulletin, the Japanese have attacked Pearl Harbor, Oahu, by air. President Rusvelt has just announced. The attack also was…”
שאול: עד להתקפה היפנית על פרל-הרבור בדצמבר 41', האמריקאים לא ממש נכנסו למלחמה. עד אז, אומרת מרקס, הצבא האמריקאי מנה משהו כמו 400,000 חיילים וחיילות. שזה לא מעט, אבל עוד אפשר לנהל את זה איכשהו. אבל אז, מהרגע שהמדינה נכנסה למלחמה, בפרק זמן יחסית קצר, המספר הזה גדל בהרבה. אבל ממש, ממש הרבה. בשיא שלו, הצבא האמריקאי היה צריך להאכיל כמעט 12 מיליון חיילים. לפי מקור אחר, 16 מיליון חיילים, שרובם המוחלט היו מעבר לים. ולא ממש היה לצבא עם מה להאכיל אותם. ליתר דיוק, לצבא היו אז בדיוק שתי מנות קרב עבור החיילים בשטח. מנה C ומנה D. וכל אחת מהן נשמעת יותר גרועה מהשנייה.
Anastacia: “One was called the C-rat, the C-ration, and it was a can of… of a stew, and the other thing was the D-ration, which was a deliberately unpalatable chocolate bar. Deliberately unpalatable, so that people wouldn’t eat it right away.”
שאול: אז מנה אחת הייתה תבשיל פסטה עם בשר בקופסת שימורים, ומנה שנייה הייתה שוקולד, שהיה לא טעים בכוונה, בשביל שהחיילים לא יאכלו אותו כל הזמן. והמעט הזה לא התאים לקנה המידה החדש של הצבא, וגם לא לאזורים החדשים שהחיילים היו מוצבים בהם. פחיות השימורים עם התבשיל החלידו, והבשר עצמו איבד את הטעם או התקלקל. השוקולד הלא טעים נמס באקלים המדברי של צפון אפריקה, או שנכנסה אליו לחות באקלים האירופאי וקלקלה אותו. וכך, בחוסר ברירה, הצבא האמריקאי הבין את מה שנפוליאון הבין 150 שנה קודם, והתחיל לפתח מנות קרב חדשות, וגם מטבח צבאי שלם חדש.
[קטע מוזיקלי]
אחרי שארצות הברית הצטרפה למלחמה והחלה לשלוח מיליוני חיילים לחזית, המשק האמריקאי כולו גויס לטובת המאמץ. מבחינה כלכלית זה היה מצוין. תעשיות אמריקאיות שלמות שגשגו, בזכות ההזמנות האין סופיות של הצבא, והמשק כולו הצליח להתאושש מהשפל הכלכלי הגדול של העשור שלפני כן. אבל מבחינה חקלאית וקולינארית, זה היה חתיכת אתגר. לגדל ולייצר אוכל גם בעבור האוכלוסייה האזרחית וגם עבור כל כך הרבה חיילים, וכל זה בפרק זמן מאוד מאוד קצר, זה כבר היה לא פשוט. כל כך לא פשוט, שמשרד החקלאות האמריקאי הפיק סרטי תעמולה לחקלאים, ועודד אותם לייצר ולגדל עוד ועוד, בשביל להאכיל את החיילים בחזית.
[הקלטה מתוך סרט תעמולה]
Actor A: “Farmers, save the world!”
Actor B: “More beans!”
Actor A: “Farmers save the world!”
Actor B: “More milk!”
Actor A: “More!”
Actor B: “More rhubarb!”
Actor A: “More!”
Actor B: “More spinach!”
Actor A: “More!”
Actor B: “More grapefruit!”
Actor A: “More!”
שאול: אבל אפילו זה לא הספיק. ובצעד דרסטי, הממשל החליט לתעדף את החיילים על חשבון האזרחים. המשמעות הייתה שהאוכלוסייה האזרחית נאלצה להיכנס למשטר צנע. הממשלה התחילה לחלק פנקסים עם בולים, והקציבה לאמריקאים כמה סוכר או שמן או חמאה או בשר או מוצרי מזון נוספים, הם יוכלו לרכוש בכל שבוע.
נסו לחשוב שנייה עד כמה זה מנוגד לתפישה שלנו, של תרבות הצריכה האמריקאית, ותבינו כמה היה מדובר בצעד קיצוני, ממש טראומטי. כל כך קיצוני וטראומטי, שהממשל האמריקאי, אשכרה יצר סרטי תעמולה בשביל לנסות להסביר אותו לציבור.
[מוזיקת רקע מתוך סרט תעמולה]
הסרט הזה, למשל, משנת 1944, שהופק על ידי "משרד המידע המלחמתי של הממשל", היה פעם דבר כזה, הסביר לאזרחי ארצות הברית למה הממשל קוצב את המזון שהם יכולים לאכול, באמצעות שיטה של נקודות, ואיזו קטסטרופה תתרחש בחזית, אם האמריקאים בעורף ישברו את משטר הצנע הקפדני הזה.
[הקלטה מתוך סרט תעמולה]
Young Lady: “Another day, going into another evening, funny how the manpower shortage hits us every day about this time, manpower…”
בסרטון הזה אפשר לראות שתי נערות אמריקאיות צעירות חוזרות מהעבודה, ומחליטות בספונטניות לקנות סטייק לארוחת הערב. יש להן די כסף, אבל אין להן מספיק נקודות ממשלתיות. והקצב העיקש לא מוכן למכור להן את הסטייק, אפילו כשהן מציעות לו יותר כסף ממה שהוא עולה. הוא חייב לקבל את הנקודות שלהן, הוא אומר. אחרת, אין סטייק.
[הקלטה מתוך סרט התעמולה]
Butcher: “27 points please.”
Young Lady: “Here is the money, a dollar thirty five.”
The Friend: “I will pay more. We’ll give you two dollars for the stake, how about that? two and a half, and we still have left enough for the rest of the evening.”
Butcher: “Lady, look, the ceiling price is forty five cents a pound, and that's all I can charge but I’ve got to have 27 points.”
Young Lady: “Can’t you…”
[מוזיקת רקע]
שאול: כישראלים, כשאנחנו חושבים על חיילים ועל מלחמות ומבצעים צבאיים, אנחנו חושבים במימדים שלנו. המלחמות שלנו, רבות ככל שיהיו, ועקובות מדם ככל שיהיו, הן מלחמות יחסית קרובות לבית. במונחים של שינוע מוצרי מזון ואספקה לחיילים בחזית, אנחנו מדברים על כמה שעות נסיעה לכל היותר. עבור האמריקאים, האתגר של להאכיל את כל החיילים שלהם שמוצבים מעבר לים, הוא הרבה יותר מסובך.
דמיינו שאתם רמטכ"ל צבא ארצות הברית. בכל רגע נתון, יש לכם לפחות עשרות אלפי חיילים מעבר לים. חלקם נמצאים במדינות עם אקלים מדברי, חלקם נמצאים במדינות עם אקלים ממוזג, חלקם נמצאים בג'ונגלים עם אקלים טרופי. בנסיבות כאלה, אתם ממש צריכים לפתח לעצמכם מזון ייחודי. כמעט כמו לפתח מזון מיוחד לאסטרונאוטים שנמצאים בחלל.
ונסו לחשוב שנייה, עד כמה אתגר הזה מסובך. חישבו על הדברים הבסיסיים ביותר שאתם אוכלים, אוקיי? לחם למשל. איך אופים לחם בשדה הקרב? זה לא שאפשר לשלוח משאיות עם לחם פרוס לחזית, נכון? אבל גם משאיות מלאות בקמח אי אפשר לשלוח. ואפילו אם כן, זה לוקח לא מעט זמן לאפות לחם, וצריך תנורים גדולים והכל. איך עושים את זה? או איך מביאים ביצים לשדה הקרב? איך שומרים אותן? איך משמרים אותן? איך משנעים אותן? זה כל הזמן נשבר! או בשר או גבינות או מרק, כל הדברים שאנחנו אוכלים ביום-יום, הכל נהיה פי אלף יותר מסובך כשאתם חיילים בשטח.
[מוזיקת רקע]
בתחילת הדרך, כשהצבא האמריקאי רק נכנס למלחמה, מערך פיתוח המזון שלו כלל מעבדה קטנה אחת עם כמה סירים, שהיו מוצבים בה שלושה אנשים. וזהו. אבל אחרי שנפל האסימון שזה לא מספיק, הצבא התחיל לשפוך הרבה מאוד כסף, בשביל לבנות מערך פיתוח מזון חדש.
Anastacia: “This little three person lab turned on into 300 people. They started the war with no equipment or actually some donated pots and pans and ended up with, I think, seven to eight different specialized laboratories…”
שאול: וככה, מהצורך הזה ליצור אוכל שבעצם עמיד לכל איתני הטבע, עם חיי מדף נצחיים ושגם יהיה קל משקל וזול לשינוע ברחבי העולם בכמויות גדולות, מהצורך הזה נולד האוכל הכי לא טבעי בעולם, ועידן חדש במטבח האמריקאי, עמד להתחיל.
[מוזיקת קאנטרי בדיינר]
Anastacia: “OK. So there are actually many different foodstuffs that came out of World War 2.”
שאול: אוקיי, אז הנה כמה ממוצרי המזון הכי פופולריים היום בסופר האמריקאי, שבעצם מבוססים על טכנולוגיה שפותחה על ידי הצבא. מכירים את התערובות המוכנות האלה בסופר, אלה שרק מוסיפים מים וביצים ויש לכם עוגה או פנקייק או לחם או אין ספור דברי מאפי אחרים? כל אלה תולדה של פיתוח צבאי.
אבקת קפה נמס, מרקים מוכנים להכנה, מנה חמה או כל מה שזה לא יהיה, שאתם רק מחממים שנייה במיקרו וזה מוכן, כל זה אוכל צבאי. סלטים מוכנים שעומדים על המדף ולא מתקלקלים, חומוס, גוואקמולי, קולסלאו, מה שזה לא יהיה. כולם מבוססים על טכנולוגיה של עיבוד מזון בלחץ אטמוספרי גבוה, בשביל להרוג את החיידקים ולהאריך את חיי המדף בקירור. מי פיתח? הצבא כמובן. לחם פרוס שיכול להישאר טרי לנצח, חתיכות בשר קפוא, נקניקים, פסטרמות, כאלה, אפילו חטיפי אנרגיה. כולם, בצורה זו או אחרת, או פותחו על ידי הצבא או מבוססים על טכנולוגיה, שפותחה עבור הצבא.
ועכשיו מגיע החלק שאני הכי אוהב בסיפור הזה, החלק הכלכלי שלו. בשביל לפתח את כל מוצרי המזון האלה, את כל הטכנולוגיות החדשות האלה, היה צורך בהרבה מאוד כסף. לכל חברת מזון פרטית בפני עצמה, לא היה תמריץ כלכלי להשקיע מיליוני דולרים ושנים של עבודה, בפיתוח טכנולוגיות מזון חדשות. גם מפני שזה סיכון אדיר, כי יכול להיות שבסוף לא תצליחו לפתח כלום וכל הכסף הזה הלך לפח, וגם מפני שבסוף, גם המתחרות שלהן היו יכולות להעתיק את הפיתוח החדש, והיתרון התחרותי היה הולך לאיבוד.
Anastacia: “If you think about it, sort of logically, private companies don’t usually have an interest in doing research on some of the big questions in food… in food processing. A lot of times that has to do with preservation and safety and so forth.”
שאול: וכאן, לכשל לשוק הזה, נכנס הצבא האמריקאי ואמר: "עליי. אני אשים כמויות של כסף, מיליונים של דולרים, ואתם, חברות המזון, בשיתוף פעולה עם חוקרים מהאוניברסיטאות המובילות במדינה, אתם תפתחו כל מיני טכנולוגיות מזון חדשות, שיאפשרו יצירה של פריטי מזון חדשים. ומה שתמציאו, כולכם, כל השוק, כל החברות, כל השחקנים, כולם יוכלו להשתמש בפירות הפיתוח הזה, בטכנולוגיות החדשות האלה. אין פטנטים לאף אחד.
Anastacia: “So, what the military has in essence done is to take on some of those really big questions in food science and it continues to do that, and then, shares the results of that research, because it has no interest in… in holding that. So military products are based on it as well as consumers products.”
שאול: במצב כזה, כל חברות המזון הגדולות קפצו על העגלה. כי פתאום, לכולן היה תמריץ לעשות את זה. למעשה, מי מהן שלא נכנסה פנימה, לקחה על עצמה סיכון אדיר, שהיא תישאר מאחור. כולן רצו נתח מהתקציב הממשלתי, וכל חברת מזון גדולה ידעה, שאם היא אכן תצליח לפתח טכנולוגיה כזו, אז זה נכון שגם המתחרות שלה יוכלו ליהנות ממנה, כי הצבא פיתח את המחקר, והמחקר הוא רכוש ציבורי, אבל עכשיו, לאותה חברה שפיתחה, יהיה יתרון לא מבוטל על פני המתחרות שלה. היא תוכל לצבור ניסיון בייצור של המוצרים החדשים, קווי הייצור כבר בעצם יהיו מוכנים, וגם הקשר עם הצבא כבר יהיה מבוסס, ויהיה לה קל יותר להפוך בעתיד לספק של הצבא, או להציף את השוק האזרחי במוצר החדש, לפני המתחרות שלה. שווה.
אז זה בדיוק מה שקרה.
[מוזיקת רקע]
כמו כל האמריקאים, גם החיילים בחזית מאוד מאוד אהבו גבינה. בשביל לחסוך בעלויות, כבר בתחילת המלחמה, הצבא הזמין עבור החיילים שלו, משהו שממש פוּתח באותן שנים. גבינה שלא באמת הייתה גבינה, אלא משהו דומה לגבינה, אבל עם טעם של גבינה. העניין הוא שאפילו זה לא הספיק. כי ככל שמספר החיילים גדל, בצבא חיפשו דרך לשלוח כמויות גדולות יותר של הסוג של גבינה הזאת מעבר לים, מבלי להזדקק לעוד מטוסים ואוניות.
אז בהובלת הצבא, החל המרוץ לצמצם את הנפח של גבינה. ומאחר שהרכיב המרכזי בגבינה, כמו בכל מוצר מזון אחר, הוא מים, הרעיון היה למצוא שיטה חדשה לייבש גבינה ומוצרי מזון אחרים, בשביל לצמצם את הנפח והמשקל שלהם.
Anastacia: “This was created as part of this monumental dehydration program that was run during World War 2, to dehydrate whatever could be dehydrated to send it overseas, because by dehydration, of course, greatly reduces the water, and water is the thing that makes things the heaviest when you’re shipping.”
שאול: הם ייבשו הכל, כולל דברים שקשה לדמיין איך אפשר לייבש. ירקות, פירות, ביצים, תפוחי אדמה וגם גבינות. בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד ניסויים, זה עבד. ממ… בערך. הטכנולוגיה החדשה לייבוש גבינה לא הצליחה לשמר את הגבינה במצב רגיל של גוש גבינה, אלא בצורה של פירורים בלבד. אבקת גבינה. וחיילים, יש להם איזה קטע מוזר כזה, שהם מעדיפים לאכול גבינה ולא אבקת גבינה. אבל בכל זאת, לשיטה החדשה היה ערך. כי לצורכי בישול, אבקת גבינה זה דווקא אחלה. זה הרבה יותר זול, למשל.
Anastacia: “On the powder was then used as an ingredient in things, in mess halls and sauces and side dishes and I guess main dishes.”
שאול: אבל אז, ב-1945, עוד לפני שהצבא הספיק ליהנות כמו שצריך מכל האפשרויות הקולינריות של אבקת הגבינה, מלחמת העולם השנייה הסתיימה.
Anastacia: “After the end of the war, there is a whole cheese dehydration industry that had sprung up to meet this need and then they no longer had the client.”
שאול: אוקיי, מה עושים עכשיו? מלחמה אין, אבל פסי ייצור שלמים, ששימשו לייצור אבקת גבינה, את זה יש. איך מוודאים שכל הטוב הזה לא הולך לפח?
Anastacia: “They changed the production to then focus on the consumer products industries and began to work with companies, such as Kraft and Frito-Lay, to add this new ingredient to their products.”
שאול: לחברות מזון כמו "פריטו" ואחרות, היה ממש כדאי לקנות את אבקת הגבינה או לייצר אותה בעצמן. גם משום שהצבא מכר את העודפים שלו בזול, גם משום שהן קיבלו את הטכנולוגיה בחינם ולא היו צריכות לממן את הפיתוח שלה, וגם משום שבתכל'ס, אבקת גבינה, כחומר גלם, עלתה פחות מגבינה אמיתית, וגם עלה פחות לאחסן אותה. אז אם יש לזה טעם של גבינה, אבל זה עולה פחות מגבינה, למה להמשיך להשתמש בדבר האמיתי?
Anastacia: “So right after the war, all of a sudden these new foods appeared: snack and convenience foods with added cheese powder, including things like the Cheeto, which is of course a favorite still.”
שאול: וככה, שנים ספורות לאחר המלחמה, חברת "פריטו" השיקה את חטיף הגבינה הראשון שלה, שהיה מבוסס על אותה אבקת גבינה, שהצבא השתמש בה. ולחטיף הזה קראו [תופים] צ'יטוס.
[קטע משיר הפתיחה של "יום יומן"]
"יום יום מוכרח כבר לרוץ, [צחוק] אה אה אה א…"
המייסד של חברת "פריטו", אגב, היה אחד מספקי המזון של הצבא בזמן המלחמה. חלק גדול מהמוצרים שלו המשיכו להגיע לבסיסים האמריקאים גם אחרי תום המלחמה, כולל הצ'יטוס. עשרות או מאות אלפי או מיליוני חיילים אמריקאים נחשפו לחטיף והתרגלו לטעם שלו, והמשיכו לקנות אותו גם בשוק האזרחי, אחרי שחזרו הביתה.
וזה גם מה שקרה עם מוצרים אחרים. הצרכנים כבר היו מורגלים לטעם, או לקונספט. כך ההיצע כבר נוצר, וגם הביקוש כבר נוצר, והמעגל הושלם.
[מוזיקת רקע]
כך יוצא שמה שהתחיל בתור צורך של הצבא, לפתח לחיילים שלו מוצרי מזון, שיחזיקו מעמד בתנאים קיצוניים, חרג בסופו של דבר הרבה מעבר לזה.
אנסטסיה מרקס מעריכה שכיום בערך מחצית מהמוצרים בסופר האמריקאי, מקורם בפיתוח צבאי, במישרין או בעקיפין. אבל זה לא רק זה, זה לא רק הכמות, זו גם האיכות. זה גם מה שנמצא בתוך המוצרים האלה שאנחנו קונים ואוכלים. לא רק בארצות הברית אגב, אלא בכל העולם.
הרבה מאוד חומרים משמרים, למשל, והרבה מאוד, הרבה מאוד מאוד סוכר ומלח, שמשמשים גם הם בתור חומרים משמרים טבעיים. כאלה שמאפשרים לחברות המזון, למכור מוצרים זולים יותר עם חיי מדף ארוכים יותר ולהגדיל את שורת הרווח בדרך, על חשבון הבריאות של הצרכנים.
Anastacia: “They are able to have products that last for a very long period of time, and therefore they don’t have, you know, the waste that goes along with spoilage. They're cheap, they are rugged etc.”
שאול: זו בשום פנים ואופן לא הייתה הסיבה היחידה לכך, שכל כך הרבה מהמזון המודרני שאפשר למצוא בסופר, בעיקר בארצות הברית, אבל לא רק, מפוצצים בכל כך הרבה סוכר ומלח. היו עוד סיבות, רובן ככולן כלכליות לגמרי. אבל הפיתוחים הטכנולוגיים של הצבא תרמו לכך, שחלק גדול מהאוכל שאנחנו אוכלים היום, הוא אוכל מזיק.
[מוזיקת רקע]
אנחנו אוכלים בעצם מנות קרב אזרחיות. ובמלחמה זה אולי מוצדק, אבל באזרחות יש לזה מחיר בריאותי כבד.
לפי אנסטסיה מרקס, אי אפשר להאשים בזה את הצבא. הצבא עשה את מה שהוא צריך לעשות היא אומרת, וזה לפתח מוצרי מזון שיהיו עמידים ובטוחים, לשימוש של החיילים שלו, בכל מיני נקודות אקזוטיות על פני כדור הארץ.
אבל מאחר שהשיטה בנויה כך, שבסופו של דבר כל המחקר והפיתוח הצבאיים זולגים ומגיעים לשוק האזרחי, ולא במקרה אלא בכוונה, היא כן סבורה שיש צורך במנגנון מסוים של פיקוח. כזה שישאל כבר בצמתי החלטות הקריטיים, מה יהיה הגלגול האזרחי של מוצר מסוים, או של טכנולוגיה מסוימת, וכיצד זה ישפיע על בריאות הציבור. הדרך לעשות זאת, היא אומרת, היא על ידי שילוב אזרחים בוועדות, שכבר היום מפקחות על תהליכי הפיתוח האלה ממילא, ועדות שהיום מורכבות רק מאנשי צבא, שלא חושבים על הזווית האזרחית.
Anastacia: “I would like to see consumers on that committee or consumer representatives, who could then be thinking about how a particular direction in military food research, might affect consumers down the line.”
שאול: אגב, פיתוח המזון הצבאי נמשך עמוק לתוך תקופת מלחמת המפרץ והמלחמה באפגניסטן ובעיראק, ולמעשה נמשך ביתר שאת גם היום. העובדה שיותר ויותר חיילים נמצאים באקלים מדברי בשנים האחרונות, פתח למשל מרוץ פיתוח חטיפי שוקולד, שלא נמסים בחום, במימון הצבא כמובן.
חברת המזון שתצליח לעשות את זה, תהיה מוכנה להסתער עם ליין חדש של מוצרים, על שוק אדיר של צרכנים, בכל רחבי המזרח התיכון.
אז חוץ משוקולד שלא נמס, על מה עובדים שם עוד במעבדות המזון הצבאיות או במעבדות אחרות במימון הצבא? על טכנולוגיות חדשות ויעילות יותר לשימור מזון למשל, או על טכנולוגיה שתאפשר להוציא מהמזון את החלקים המזינים שלו, ממש ברמה המולקולרית, ולשמר אותם גם מחוץ למזון עצמו. וגם… על זה.
Anastacia: “They just recently finally feel there something had been working on for the better part of a decade, I think, which is the 3 years shelf stable pizza.”
שאול: שמעתם טוב. פיצה מוכנה לאכילה עם חיי מדף של שלוש שנים, בלי קירור. בתאבון.
[מוזיקת סיום]
עכשיו תורכם. חוץ מטוסט גבנ"צ שהכנתם על התנור חימום בחדר שלכם בבסיס, מה היה האוכל הצבאי האהוב עליכם? האם אלה היו תירס וטונה, מקופסאות שימורים, מעורבבים יחד בתוך שקית? האם זה היה הלוף המטוגן? בואו לקבוצה שלנו בפייסבוק, קוראים לה "חיות כיס", וספרו לנו. ואגב, אם יש לכם סיפורי מזון מעניינים נוספים, אנא תנו לנו רעיונות, אנחנו רוצים להמשיך את סדרת האוכל הקטנה שלנו "חיות ביס".
כל הפרקים של הפודקאסט שלנו זמינים להאזנה בכל אפליקציית פודקאסטים שהיא, וגם באתר כאן, kan.org.il
באתר תוכלו למצוא גם את התמליל המלא של הפרק הזה, וגם לינקים לדברים שדיברנו עליהם לאורך הפרק, כמו הספרים שהזכרנו.
אנחנו ממש רוצים להגיע לעוד ועוד אנשים. אז, אם אהבתם את הפרק הזה, הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות ממש כרגע, הוא לשלוח אותו לחבר או לחברה, שעוד אנשים יכירו אותנו. או, אם לא אהבתם, לבחור פרק אחר שכן אהבתם, ולשלוח להם מתנה אותו. זה בחינם!
ערכו את הפרק הזה צליל אברהם ורום אטיק, שגם מפיק את כל הפרקים שלנו. עורך הסאונד היה אסף רפפורט. בצוות "חיות כיס" חברה גם דנה פרנק.
הפרק הזה הוקלט באולפני PRX בקיימברידג' מסצ'וסטס, ותכל'ס, סתם אמרתי את זה בשביל להגיד מסצ'וסטס.
אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments