חיות כיס - כיסון חירום: פיקוח נפש

עם תחילת המלחמה, מאות ילדים ובני נוער שאושפזו במחלקות הפסיכיאטריות נשלחו הביתה - פשוט כי הן לא ממוגנות. עבור רבים מהם, זו הפסקה פתאומית של טיפול חיוני. מה עלול לקרות לנפש עדינה כשעוצרים את הטיפול באמצע, כיצד נראים החיים של המשפחות שנותרות להתמודד לבד, ואיך ייתכן שמערכת הבריאות לא נערכה לזה בין סבב לסבב.

אזהרה - פרק לא לילדים

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/03/2026.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏שאול: היי, אני שאול אמסטרדמסקי ואתם מאזינים לעוד "כיסון חירום" מבית "חיות כיס". ואני אומר מראש לפני שנתחיל, זה לא הולך להיות פרק קל, ובפרט אני לא בטוח שזה פרק שמתאים להאזנה עם ילדים ברקע. זהו, אמרתי את זה.

‏בואו נתחיל.

‏[מוזיקת רקע]

‏איך עברו עליכם 18 הימים הראשונים למלחמה? אתם עייפים? מותשים? אולי דווקא מלאי אנרגיה? במהלך 18 הימים האלה בוודאי שמעתם על איך כל מיני אנשים מתמודדים עם המלחמה הזו, עם מציאות החירום באופן שונה. איך, למשל, משפחות לילדים קטנים - ממש קטנים, כן? - שאין להם ממ"ד, נאלצות לרדת כמה פעמים כל לילה אל המקלט הציבורי, כשההורים נושאים את הילדים הקטנים שלהם על הכתפיים. שמעתם על אנשים מבוגרים שיש להם קושי בתנועה או אנשים עם מוגבלויות חמורות, שפשוט לא מסוגלים להגיע בזמן הנדרש למרחב מוגן. שמעתם על אנשים שהבית שלהם נפגע מפגיעה ישירה, או על אנשי מילואים שגויסו לעוד סבב בפעם המי-יודע-כמה. אנשים שנתקעו בחו"ל וחולצו, אינספור סיפורים.

‏על אוכלוסייה אחת כנראה לא שמעתם, כמעט בטוח, אלא אם כן יש לכם ממש נגיעה אישית לעניין הזה. לא שמעתם על בני הנוער והילדים שמאושפזים במחלקות הסגורות לבריאות הנפש של בתי החולים הפסיכיאטריים. ילדים שמרגע שהתחילה המלחמה, כמעט כולם פוזרו מהמחלקות בחזרה אל הבתים שלהם.

‏עירית: "ברוב המחלקות הפסיכיאטריות אין מרחבים מוגנים."

‏שאול: זו עירית גלוסקינוס ברקן. היא מייסדת ומנכ"לית עמותת "זה בנפשי", עמותה שתומכת בילדים ונוער מתמודדי נפש, ולא פחות חשוב מזה, גם במשפחות שלהם.

‏עירית: "למשל, בצפת איחדו את המחלקות והורידו אותם למרתף. חלק שלחו הביתה - יש שם שתי מחלקות, עשו מחלקה אחת - זה אומר שילדים, נפסק הטיפול שלהם. הם לא מתקדמים, ולמעשה, הם הולכים אחורה."

‏שאול: אז היום ב"כיסון החירום" שלנו ננסה להבין מה קורה לנפש עדינה כשמפסיקים את הטיפול בה באמצע. איך יכול להיות שלא נערכו לזה בין סבב לסבב, ומה יכול להיות הפתרון?

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏נכון ל-2023 בישראל היו 346 מיטות אשפוז לילדים ונוער במחלקות סגורות במוסדות בריאות הנפש. מיטת אשפוז היא פשוט השם המקצועי ל-מקום - מקום לאשפז 346 ילדים ובני נוער, מתמודדי נפש, שזקוקים לשירות הטיפולי המקיף והעמוק שמציעות המחלקות הסגורות של מוסדות בריאות הנפש. [מוזיקת רקע] מתוכן יש בכל הארץ בסך הכל 60 מיטות אשפוז לילדים. אשפוז פסיכיאטרי הוא לא דבר קל בשום גיל, אבל בפרט לא בגילאים כל-כך צעירים. בין היתר, משום שבניגוד למקצועות רפואיים אחרים, המענה שניתן בישראל לבעיות מתחום הנפש הוא מענה [באיטיות] מאוד - מאוד - איטי. אבל מאוד איטי. דיברנו על זה כאן לא מעט ב"חיות כיס".

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר שלטון: "הרבה פעמים צריכים להמתין יחד עם ההתפרצויות האלה חודשים בבית לפני שמגיעים. גם יש לנו רשימת המתנה ארוכה, והורים צריכים להתמודד ומתמודדים, מתמודדים, מתמודדים עד שהם מגיעים אלינו."

‏שאול: זה דוקטור טל שלטון. הוא פסיכיאטר ומנהל את מחלקת הילדים לבריאות הנפש בבית החולים לילדים ספרא שבתל השומר. במחלקה שלו לבד יש חמישית ממיטות האשפוז של בריאות הנפש לילדים בישראל, שזה אומר שבכל רגע נתון מאושפזים אצלו במחלקה בין 12 ל-13 ילדים בגילאים 6 עד 12. כן, אלה הגילאים. שאלתי את דוקטור שלטון על איזה רקע מגיעים ילדים כל-כך צעירים לאשפוז פסיכיאטרי.

‏ד"ר שלטון: "בגדול, ילדים מגיעים אלינו משתי סיבות עיקריות משמעותיות. הסיבה הראשונה שהיא אולי יותר שכיחה זה התפרצויות אלימות, וזה הופך להיות מסכת של התמודדות לכל המשפחה, ולא רק הילד. וברגע שההורה מרגיש כבר ש… שזה too much, והוא לא מסוגל, אז הוא מגיע אלינו. זה לא משנה מה הסיבה ברקע. זה יכול להיות דיכאון, זה יכול להיות טראומה, זה יכול להיות OCD, זה יכול להיות חרדה קשה, אוטיזם עם, עם כל שלל הבעיות שלו. בסוף-בסוף-בסוף, כשמגיעים אלינו, זה לא רק הסימפטומים של ההפרעה, זה כבר התסכול, והכישלונות והבדידות שהיא מאוד גדולה. והסיבה השנייה זה לפעמים פשוט הידרדרות תפקודית קשה. זאת אומרת, זה לא ההפרעה כמו ה… מה שזה עושה לך בחיים, וילדים שהם בחרדה, ולא הולכים לבית ספר או בדיכאון, וילדים שמתנגדים נורא לכל דבר, וקשה להניע אותם אפילו לצחצח שיניים."

‏שאול: אז אם זה הרקע שבגללו הילדים מגיעים אל המחלקות, ואלה הבעיות שהם מתמודדים איתן, ולא רק הם אלא גם ההורים, וגם האחים והאחיות שלהם, וגם ככה זה לוקח נצח - באמת, נצח - עד שהם סוף כל סוף מגיעים לאשפוז, ומתחילים לקבל את המענה הטיפולי המקיף שמגיע להם, וההורים יכולים קצת לנשום אוויר סוף-סוף, אז למה המחלקות האלה נסגרו ישר עם תחילת המלחמה? למה רוב הילדים האלה פוזרו בחזרה אל הבתים שלהם?

‏עירית: "קודם כל, במצב של מלחמה, אז אה, קורים כל מיני דברים. אחד - צוותים שבמילא נמצאים במחסור של… יש מצוקה של צוותים מטפלים, אז המחסור רק גדל, כי או שאנשים מגויסים או שהורים לא יכולים להגיע, כי הם מטפלים בילדים קטנים, על אף שהם צוות חיוני, ויש דילול בצוות כוח אדם."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: הסיבה השנייה, כמו שהזכרנו בהתחלה, היא היעדר מיגון מתאים. חישבו רגע על בית חולים תל השומר, אוקיי? איפה שהמחלקה שדוקטור שלטון מנהל נמצאת. הם ממש נמצאים בטווח הטילים. הם גם באזור המרכז, וגם בעוטף נתב"ג. הם מטווחים. יש מלא אזעקות, לא מעט נפילות באזור. עכשיו חישבו על עצמכם, אוקיי? כמה פעמים רצתם למקלט או לממ"ד או לאזור מוגן אחר ב-18 הימים האחרונים? עכשיו, נסו לדמיין את הילדים שמאושפזים במחלקה הזאת, עם כל הבעיות שהם סובלים מהן, נסו לדמיין אותם צריכים לעמוד בזה, כי אין ממ"ד במחלקה. זה לא עובד, נכון? לא בדמיון שלכם, וגם לא במציאות. אז פיזרו.

‏ד"ר שלטון: "קודם כל, זה בעיה קשה. ביום ראשון, יומיים אחרי שהתחילה המלחמה בעצם העברנו את כל הילדים למסגרת של אשפוז בית."

‏שאול: אשפוז בית הוא הגדרה טיפה מכובסת. זה אומר שהילד מאושפז, פשוט בבית. כלומר שלכאורה הוא במסגרת אשפוזית. הוא אמור לקבל את כל הטיפולים שמגיעים לו, פשוט בבית. כמו למידה מרחוק, אז אשפוז מרחוק.

‏ד"ר שלטון: "אנחנו מחלקה לא ממוגנת. בזמן אזעקות אנחנו צריכים ללכת שתי דקות ברגל בערך לבניין סמוך. החלטנו לא להחזיר את הילדים, ובעצם קיימנו קשר עם ההורים לאורך היום - גם של המטפלים, וגם של המדריכים, גם עם הילדים, גם עם ההורים - ניסינו להמשיך את שגרת הטיפולים, ניסינו להמשיך את הקשר עם הילדים, לעזור להם מרחוק. זה לא קל."

‏שאול: מחלקות הילדים הסגורות בבריאות הנפש הן לא המחלקות היחידות שהחולים שלהן פוזרו. במחלקות רבות זה קרה. בתי החולים עברו ממש בתחילת המלחמה למתכונת חירום מאוד מצומצמת. אבל עדיין, גם בתוך המתכונת המאוד מצומצמת הזו יש דברים שלא בוטלו. דברים מאוד-מאוד-מאוד דחופים. פשוט הזיזו אותם למרחב מוגן תת קרקעי. אבל לא את הילדים האלה. הם לא נמצאים בקטגוריה הממש-ממש-ממש דחופה, כנראה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר שלטון: "בעצם כל המחלקות האקוטיות של הבית חולים ירדו מתחת לאדמה. טיפול נמרץ, פנימיות, גריאטריה. כל מי שצריך טיפול דחוף בעצם ירדו מתחת לאדמה. לנו אין את האפשרות הזו. הילדים שלנו לא יכולים לשהות בחניון מתחת לאדמה בתנאים שיכולים רק לעורר יותר מצוקה. רוב הילדים ישנים בבית, חלקם מגיעים אלינו, חלקם פשוט בבית עם ההורים, כי ההור… להורים אין יכולת להביא אותם. יש לנו מטופלים שגרים מאוד רחוק. אנחנו מחלקה שמקבלת מטופלים גם מנהריה, מאילת, ויש הורים שלא מסוגלים להביא את הילד כל יום. [מוזיקת רקע] יש מספר ילדים שישנים במחלקה, אבל מספר מאוד מצומצם יחסית, ורוב ההורים פשוט צריכים לשרוד את זה."

‏שאול: אני לא יודע איזה דימוי יש לכם בראש כשאני אומר: "מחלקה פסיכיאטרית סגורה", אבל אני מוכן להתערב שהמציאות שתפגשו בפועל בתוך המחלקות האלה, בעיקר מחלקות לילדים ונוער, אגב בעיקר אלה שעברו שיפוץ בשנים האחרונות, היא לא המציאות שאתם מדמיינים. היא הרבה יותר טובה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏ד"ר שלטון: "קודם כל, בשגרה יש לנו מחלקה נורא שמחה. [מחייך] זה נשמע קצת מצחיק וזה, אבל אצל… כאילו, משעות מאוד מוקדמות, הילדים קמים מוקדם לפעמים, לפעמים בשש כבר מתחילה הרחש והצחוקים במחלקה, ולפעמים גם צעקות, ויש לנו שגרת יום מאוד-מאוד-מאוד אה, מדוקדקת ועמוסה. קמים, מתארגנים, מצחצחים שיניים, מסדרים קצת את החדר. יש לנו ספורט בוקר, יש לנו מלא ארוחות, איזה שש ארוחות ביום. יש לנו מרפסת שהילדים אוהבים לבלות בה את השעות, ויש לנו חמש פעמים ביום שאנחנו מכנסים את כל הילדים ביחד כדי לתת להם משוב על ההתנהלות שלהם. ובין לבין יש מסגרת חינוכית מדהימה, עם מורות לחינוך מיוחד שעובדות אצלנו במחלקה, ויש ביקורים של ההורים כל יום אחר הצהרים. יש טיפולים כמובן, שממלאים את שגרת היום. בקיצור, יש להם, היום שלהם עמוס. ממש."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: אשפוז פסיכיאטרי הוא לא תמיד חוויה קלה. סליחה, אני אנסח את זה אחרת. הוא תמיד לא חוויה קלה. הוא גם לא תמיד חוויה שנגמרת באופן חיובי. יש לא מעט אשפוזים שהופכים לאשפוזים חוזרים. אבל, האשפוז הפסיכיאטרי בבית חולים ציבורי הוא מהמקומות הבודדים בתוך מערכת בריאות הנפש, שבו הילדים - ולא פחות חשוב מזה המשפחות שלהם - מקבלים מענה כולל. המקום היחידי שבו רואים אותם כל היום, שהם נמצאים בקבוצת השווים שלהם, מקום שנותנים להם כלים שלא יתנו להם בשום מקום אחר. מקום שיש בו צוות שלם, הוליסטי, של מגוון אנשי טיפול במגוון מקצועות, שעוזרים לילדים האלה מכל הכיוונים. זה טיפול שיכול להציל נפשות, והוא מציל נפשות בפועל. לא את כולן, לא תמיד, אבל בואו, "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו". עכשיו, אני מתעכב על העניין הזה כדי שיהיה מאוד-מאוד ברור: לשחרר ילד שנמצא באשפוז פסיכיאטרי הביתה, זה כמו לזרוק מישהו שלא יודע לשחות, לבריכה מאוד עמוקה בלי מצופים. וזה פחות או יותר מה שקורה מתחילת המלחמה.

‏[הקלטה]

‏שאול: "מה קורה כשילדה או ילד נמצאים בתוך תהליך טיפולים, לא יודע מה, בשבוע השלישי או בשבוע החמישי או השמיני, לא משנה, ופתאום בום משחררים, 'תודה, שלום, ביי, נתראה אחרי זה'. מה זה עושה?"

‏עירית: "קודם כל, זה עושה כאוס גדול. גם הילד חוזר הביתה, ופתאום גם הילד צריך החזקה, אבל הוא לא לבד בתוך הבית, גם האחים שלו, הם כולם בבית. כל הבית נמצא בסטרס מאוד גדול, יש קושי מאוד-מאוד גדול לנהל את הבתים בצורה כזאתי, ואין תחושה שאתה יכול לתת ביטחון לילד שלך. זה תחושה מאוד-מאוד קשה להורים."

‏שאול: עירית, מנכ"לית עמותת "זה בנפשי", יודעת היטב על מה היא מדברת. היא מכירה את מערכת בריאות הנפש הישראלית מכל הצדדים שלה, גם מבפנים. גם בתור מנכ"לית העמותה שאותה ייסדה ב-2020 ממש בתוך הקורונה, אבל גם בתור לקוחה של המערכת בעצמה. [מוזיקת רקע מסתיימת] הבת של עירית, טלי, הייתה מתמודדת נפש בתור נערה, וביחד הן הקימו את העמותה הזו כדי לעזור למשפחות ולילדים, ולתת להם דברים שמערכת בריאות הנפש עצמה לא יודעת לתת. גם בשגרה מתנדבי העמותה פועלים במחלקות הסגורות ברחבי הארץ, והם מעניקים לילדים ולילדות פעילויות חוויתיות של פנאי והעשרה, בעיקר בשעות הקצת יותר מתות אחרי הצהריים. בפרט, אם אין ביקורי ההורים או אם ההורים לא יכלו לבוא לבקר.

‏[הקלטה]

‏שאול: "הזכרת קודם את המילה 'החזקה', תסבירי לי מה זה אומר? אנחנו עכשיו, לא יודע מה, בואי נדבר על משפחה סתם ממוצעת, שני הורים, שני ילדים. אחד מהילדים האלה, זה יכול להיות נער בן 12, מאושפז במחלקה בעקבות אה… חרדות ודיכאון, ועכשיו הוא צריך להיות משוחרר הביתה. קחי את זה מפה."

‏עירית: "כשהוא נמצא באשפוז אז הוא מקבל טיפול - גם טיפול פסיכולוגי מספר פעמים בשבוע, גם הסתכלות פסיכיאטרית, גם הוא בתוך קבוצת שווים שלו - אז יש הרבה פעמים תחושה של אה… הרבה יותר נוח את מי לשתף, וההורים מרגישים שיש מישהו שמטפל בו, ורואה אותו מאוד מבחינה מקצועית, וזה נותן להם גם איזשהו אוויר, מקום בשביל עצמם לנשום אחרי התמודדות, לרוב ארוכת טווח, עם הילד. פתאום הוא חוזר הביתה, אין טיפולים, אין מעקב פסיכיאטרי, אין מסגרת יומיומית. מאוד-מאוד חשובה המסגרת וחשובה השגרה לילדים כאלה. לכולם היא חשובה, לילדים כאלה ברמות גבוהות הרבה יותר, ופתאום כל השגרה הזו נשמטת, וזה לא מוחזק. לא מוחזק, כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, אתה לא יודע מה יהיה עוד דקה."

‏שאול: דוקטור שלטון יודע את כל זה היטב, וזה מאוד-מאוד מבאס אותו. אני יודע, כי הוא אמר לי את זה. זה מבאס אותו שהמצב הזה גרם לו להעביר את הילדים - אבל גם את ההורים שלהם - את כל הסבל הזה מההתחלה.

‏ד"ר שלטון: "ההורים שלנו רגילים להיות לבד. הם רגילים לזה. זה לא… התקופה הזאתי, כמה שהיא מטלטלת לכולנו כהורים, ולהתמודד עם הילדים, ובבית, וצרות, והילדים בחרדה, ההורים שלנו חיים ככה תקופות מאוד ממושכות. יש הורים שהמתינו לאשפוז אצלנו שלושה חודשים עם ילד אלים ומשתולל בבית, והם רגילים לזה. אז עכשיו יש גם אזעקות, כאילו, אבל הם רגילים להיות לבד, ואני מתבאס לשחזר את החוויה הזאת עבורם, שהם מרגישים שהם לבד, כי בכל זאת, ההגעה למחלקה היא מאוד עוטפת, וכמה שהיא עוטפת, ככה גם עכשיו הסיטואציה שהם צריכים להתמודד איתה, רובם, די ב… כאילו, בכוחות עצמם לאורך היום, זה מאוד קשוח."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: בינתיים המלחמה נמשכת, וככל שהיא נמשכת כולם מבינים, גם במערכת הבריאות, שמה שאולי נכון לשבוע אחד של מלחמה, לא נכון למלחמה בת שלושה שבועות או יותר מזה. ולכן, לפי מנהל מערך בריאות הנפש במשרד הבריאות, דוקטור גלעד בודנהיימר, התפוסה במחלקות הנפש של הילדים והנוער עלתה בהדרגה מתחילת המלחמה, ועומדת עכשיו על 75%. אגב, בממוצע ארצי, לא ברמת בית חולים. יש בתי חולים שיותר, יש בתי חולים שפחות. כלומר שלדבריו, רוב הילדים כבר חזרו להיות מטופלים במחלקות, ושהם עושים מאמצים כדי למצוא פתרונות גם ל-25% האחרים. אבל בכל מקרה, כל השתלשלות העניינים הזו מעידה בעיקר על דבר אחד - שעד לשנים האחרונות מערכת בריאות הנפש הייתה החצר האחורית, המוזנחת, של מערכת בריאות הנפש הכללית. מין אזור כזה שזורקים עליו את ה"דפוקים", את ה"משוגעים", שיסתדרו. למי אכפת איך זה נראה? למי אכפת מה הולך שם, מה התנאים? משהו בזה התחיל להשתנות, בעיקר משום שהצורך בטיפול נפשי גדל במאות אחוזים מאז הקורונה, בטח מתחילת המלחמה, גם אצל מבוגרים, אבל גם אצל בני נוער וילדים [מוזיקת רקע מסתיימת]. אבל למרות שהביקוש גדל, ולמרות שהמודעות מתחילה להשתנות, ולמרות שאפילו משרד הבריאות עצמו מקצה יותר כסף ויותר משאבים ויותר תשומת לב, המערכת הזו, מערכת בריאות הנפש, עדיין משלמת את מחיר ההזנחה רבת השנים.

‏עירית: "לא משחררים ילד שיש… שצריך דיאליזה. לא משחררים אותו הביתה כדי שיסתדר, הוא נשאר מאושפז במחלקה. גם פה צריך להשאיר את הילדים מאושפזים, הם עושים איזשהו תהליך, להשאיר אותם בתוך התהליך הזה, ולהיות ערוכים עם צוות וגם צוות חינוכי. היה אפשר להיערך לזה, בטח במחלקות הסגורות."

‏שאול: מבחינתי, הדברים של עירית הם כמעט מובנים מאליהם. ילד או ילדה שמאושפזים במחלקה לבריאות הנפש הם מהעדינים שבילדים. להבדיל, באמת להבדיל, בסדר? אבל כמו ילדים חולי סרטן שאין להם מערכת חיסונית, כי הם כרגע בטיפולים מאוד-מאוד קשים נגד הסרטן, וכל זיהום מאוד קטן עלול להרוג אותם, כך גם ילדים מתמודדי נפש הם יצורים שבריריים, וכל מכה עלולה לגרום להם לרגרסיה קשה.

‏עירית: "אם כבר הייתה התקדמות בטיפול אז פתאום זה הולך אחורה. אנחנו הולכים אחורה בכל המובנים. גם ככה ההתקדמות היא תמיד מאוד-מאוד קטנה. זאת אומרת, אם עושים שני צעדים קדימה אז בדרך כלל עושים איזה שלושה אחורה. אפילו אולי לנקודת מוצא, ולפעמים אפילו יותר. לפעמים יש רגרסיות מאוד מאוד גדולות."

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר שלטון: "האשפוז יתארך, זה הדבר העיקרי שיקרה. אנחנו נצטרך אה… זאת אומרת, כל התקופה הזאת, תקופה שאנחנו לא מטפלים, חלק מהילדים הולכים אחורה. זה פשוט להאריך את התקופה שזה זמן, זה זמן יקר, זמן יקר עבור הילדים האלה. זה סיטואציה לא רגילה. אתה מצד אחד מרוויח הרבה, מצד שני אתה יודע שאתה רוצה להיות כמה שפחות, ועכשיו הם יצטרכו להיות יותר."

‏שאול: למען הסר כל ספק, אין לי שום טענות - לא לדוקטור שלטון ולא לקולגות שלו במחלקות לבריאות הנפש. הם מתמודדים עם מציאות מוטרפת, באמת. האמת שאני מאוד מעריך את העובדה שהוא בכלל הסכים להתראיין לפרק הזה, כשהוא יודע שאין לו פתרונות מספיק טובים להציע. אני לא בא אליו בטענות, הוא לא אשם, הוא עושה כמיטב יכולתו. הוא רק הרופא שמנסה להחזיק את כל המערכת הזאת, שמודבקת בסלוטייפ, שלא תתפרק. אני בא בטענות למערכת כולה, ובעיקר למי שהזניחו אותה ככה.

‏[הקלטה]

‏שאול: "ועכשיו נשאלת השאלה - למה זה ככה?"

‏ד"ר שלטון: "תשמע, עולם בריאות הנפש באופן כללי סובל מ… קודם כל אני אגיד, מהרבה סטיגמה עצמית. כאילו, קודם כל לנו זה נראה אפשרי שדבר כזה יקרה. אנשים שעובדים במערכת, שחיים אותה, שמטפלים בה, אבל זה גם כמו שנראה הגיוני הרבה דברים אחרים. זה נראה הגיוני שיהיו מחלקות מבוגרים מוזנחות במקומות מסוימים, וזה נראה הגיוני שהתקציבים לפסיכיאטריה לאורך השנים היו מאוד נמוכים. אנחנו התרגלנו למצב הזה. כאילו התשובה היא ברורה [מחייך], אתה יודע, שאול, כאילו ככה זה ב… ככה זה בעולם שלנו. כן, גם מי יצעק? אתה יודע, מי יגיד שהמצב על הפנים? [מוזיקת רקע מסתיימת] בסופו של דבר, האוכלוסיות האלה זה אוכלוסיות שמתמודדות עם הרבה מאוד… כאילו, דיברתי על סטיגמה עצמית, אבל הסטיגמה החברתית היא אדירה. אני לא חושב שיש לאנשים שמתמודדים במצב הזה יכולת לצבור איזשהו כוח, אפילו כוח פוליטי, שיעשה איזשהו שינוי. זה לא שאין אנשים בכנסת שרוצים. אני יכול להגיד לך שיש הרבה, יש לא מעט אנשים בכנסת שכן מתעסקים בעולם בריאות הנפש, ושרוצים, ושאכפת להם, אבל ליצור כוח פוליטי שישנה את תמונת המצב, וההתייחסות לבריאות הנפש בארץ, זה… יש לזה תקרת זכוכית, שנובעת מעצם זה שאנשים שרוצים לצעוק את הזעקה שלהם לא יכולים. סתם דוגמה למשל, אפילו ההורים אצלי במחלקה, עכשיו הם רוצים להתלונן על הדבר הזה, ולצעוק. [מוזיקת רקע] הם, סביר להניח שהם לא ילכו להתראיין, ואפילו מעבר לזה, החוק לא מתיר להורה של ילד שמאושפז במחלקה סגורה לבוא ולדבר על זה, כי זה בעצם לחשוף את הבן שלו, את הילד שלו, לעובדה שהוא מאושפז. אז אנשים שהם שקופים לגמרי, ואף אחד לא ישמיע את הקול שלהם באותו אופן כמוהם."

‏שאול: ובגלל זה, בגלל המשפט הזה, יצרנו את הפרק הזה ששמעתם עכשיו. למרות שאנחנו יודעים שהוא לא קל להאזנה, הוא מדכדך, אולי אפילו מדכא קצת. יצרנו אותו בגלל שמדובר בילדות ובילדים שקופים, שלא הם ולא ההורים שלהם מסוגלים לזעוק את הזעקה שלהם, בגלל שאלה ילדות וילדים שמגיע להם לדעת שיש אנשים בעולם שהם חשובים להם, שלמישהו אכפת מהם, כי ברגע שיהיו מספיק אנשים שיהיה להם אכפת, כי הם יבינו שזה הדבר הנכון לעשות, וכי הם יבינו שכולנו, אבל כולנו, בלי יוצא מן הכלל, עלולים יום אחד להיות בדיוק במצב שלהם, [באיטיות] אז - אולי - משהו פה יתחיל להשתנות. כי בסוף, בסוף אין פתרונות קסמים, בסוף פשוט צריך למגן את המחלקות האלה. וזהו. וזה, זה כבר עניין של סדרי עדיפויות. כלומר, זה לא שהמערכת לא ידעה שהמחלקות האלה לא מספיק ממוגנות, נכון? היא כן ידעה.

‏הנה, בינואר האחרון, ממש לפני חודשיים, התפרסם דו"ח מאוד מקיף של מבקר המדינה על פערי המיגון בבתי החולים בישראל. עכשיו, הדו"ח הזה מתייחס לכל בתי החולים, ולכן רובו מוקדש לבתי החולים הרגילים, מה שנקרא בתי חולים כלליים, משום ששם פשוט מתרחשת רוב הפעילות. אבל 10 אחוזים ממערכת האשפוז היא מערכת בריאות הנפש, ובתוך זה הילדים והנוער. מבקר המדינה בדק איזה שיעור ממיטות האשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים ממוגן ואיזה לא. והוא מצא שפחות מחצי מהמיטות האלה ממוגנות לחלוטין, כלומר בסטנדרט של פיקוד העורף. כמעט שליש לא ממוגנות כלל, וכל יתר המיטות איפשהו בין לבין. ובכל מקרה, המבקר לא ידע להפריד את הנתונים לאשפוז מבוגרים, ואשפוז ילדים ונוער, אז אנחנו לא יודעים להגיד איך זה מתחלק.

‏מה שאנחנו כן יודעים להגיד, הוא שלפי מבקר המדינה הערכת העלות של השלמת מיגון כל בתי החולים בישראל - כלומר אם הממשלה מחר הייתה רוצה למגן את כווולם כמו שצריך - זה היה עולה 4.8 מיליארד שקלים. בואו נעגל ל-5 מיליארד שיהיה נוח - זה כולל את כל מערכת הבריאות, כן? לא רק ילדים, ולא רק בריאות הנפש - 5 מיליארד שקלים. ומתוך הצורך הזה משרד האוצר הקצה בסך הכל [באיטיות] כחצי - מיליארד - שקל, כלומר עשירית מהתקציב הדרוש. שוב, לכל המערכת, לא רק לילדים ונוער, ולא רק לפסיכיאטריה. עכשיו תגידו: "אוקיי, 5 מיליארד זה יקר, אין לנו מספיק כסף", ואני אגיד לכם - בולשיט. לא חסר כסף, חסר שלמישהו בממשלה הזאת יהיה אכפת. אחרי הכל, 5 מיליארד שקלים בשנה זה בדיוק הסכום שהממשלה הזו הקצתה השנה, כמו גם בכל אחת מהשנים הקודמות לכהונה שלה, לכספים הקואליציונים.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אתם האזנתם לעוד "כיסון חירום" מבית "חיות כיס". העורכת שלנו היא ליהיא צדוק, המפיק שלנו הוא עדי אפרת. עורך הסאונד הוא טל וניג, התחקירנית שלנו היא הודיה קלייטמן. בצוות "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם וגם את אלון אמיצי.

‏אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם. שמרו על עצמכם.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה