זה נכון שהכל יקר כאן, אבל הסיפור של שיעורי הנהיגה הוא בכל זאת אחר. למרות שהם התייקרו דרמטית בעשור האחרון - ולמרות המגמה ההפוכה בעולם - הביקוש להוצאת רישיון בישראל רק גדל. למה זה קורה? מכל הסיבות שאתם מכירים, ועוד כמה. מה אפשר לעשות? יש מי שהחליטו ללמד את הילדים שלהם בעצמם
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/09/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים, ל"כאן הסתכים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
אלון: היי, אני אלון אמיצי.
שאול: ואני שאול אמסטרדמסקי.
[מוזיקת רקע]
אלון: והפעם ב"חיות כיס", אנחנו לוקחים אתכם למסע בזמן לַעבר. השנה היא 2010. אני אוטוטו לקראת גיוס. הבגרויות כבר מאחוריי, הסתפרתי כבר לכבוד הבקו"ם, אבל יש רק דבר אחד שאני חייב, חייב, חייב להשיג לפני שאני מתחייל. אני לא יכול להתגייס לפני שיש לי רישיון נהיגה. העניין הוא שבאותה נקודה כבר למדתי מה שהרגיש כמו מיליון שנה. התחלתי כמו כל שאר התלמידים, בערך 30 שיעורי נהיגה, ואז ניגשתי לטסט. רק שלא עברתי. ואז ניגשתי לטסט שני, וגם אותו לא עברתי. לאט לאט ראיתי את כל הילדים בשכבה הופכים למבוגרים בבת אחת, עם סמל הסטטוס האולטימטיבי, רישיון נהיגה! וקבוצת הילדים שלא היה להם רישיון, הלכה והצטמצמה. ואז טסט שלישי כישלון, ואז טסט רביעי לא עובר. זה כבר הפך להיות משהו שהטריד אותי 24/7, כאילו מה אם אני בחיים לא אעבור? מה אם אני אהיה מהאנשים האלה שעושים עליהם כתבות איזוטריות על זה שהם עשו איזה 8,000 טסטים?
המורה שלי לנהיגה, אילן, קבע לי טסט ממש שנייה לפני הגיוס. אז לקחתי את כל הביטחון העצמי שהיה לי, וריכזתי אותו ב-20 דקות. שמאלה, ימינה, להמשיך ישר, כיכר, לחנות, כביש מהיר. ובאותם ימים אחרי שהיה נגמר הטסט, היית מתקשר לקו טלפון ייעודי של משרד הרישוי, בו היית יכול לבדוק אם עברת את הטסט. ואז שמעתי את מילת הקסם: "עבר". [מוזיקה מסתיימת]
שאול: אמיצי, זה סיפור באמת מאוד מרגש ונוגע ללב, אבל מה אתה רוצה?
אלון: למה לא ויתרתי, שאול?
שאול: כי נפלת לאותה מלכודת שכל בן בתיכון נכנס אליה, והפכת כל דבר פעוט לתחרות הישגים, בינך לבין כל יתר בני מינך וגילך?
אלון: כי רישיון לרכב בישראל זה פשוט חובה.
שאול: שמע, לא הייתי מגזים ואומר שזה חובה, אבל אני מודה שבתור בן אדם מבוגר שכבר פחות אוהב לנהוג ומתנייד באופן כמעט בלעדי בתחבורה הציבורית, יש לא מעט אתגרים להתניידות בלי רכב פרטי בישראל.
אלון: למשל לנסוע בשבת, למשל להתנייד במקומות שהם לא ידידותיים לתחבורה ציבורית. אחד הדברים שגרם לי שוב אחרי יותר מעשור להגיד תודה לאל שעברתי את הטסט ההוא, זה ממש עכשיו בתקופת המילואים. כי אין מה לעשות, אפטר נראה שונה כשיש לך רכב לנסוע איתו מהגליל העליון או מעוטף עזה למרכז.
שאול: את זה אני באמת יכול להבין.
אלון: עכשיו ברור לי שהרבה דברים השתנו מאז שאני עברתי את אותו טסט גורלי, אבל דבר אחד הפתיע אותי. שאול, אני רוצה שתקשיב רגע ללאה.
לאה: אני לאה. ואני לומדת נהיגה בגיל 28.
שאול: אני מבין שהיא לא הספיקה להוציא רישיון לפני הגיוס.
לאה: אני במקור מראשון, ושם לא הרגשתי שאני צריכה רישיון, זה לא היה חסר לי. לא חשבתי שזה אישיו.
אלון: לאחרונה לאה עברה לגור בקיבוץ עם בן זוגה, וכשרוצים לצאת מהקיבוץ, אז הרבה פחות נוח להתנייד עם תחבורה ציבורית, וצריך לצאת מהקיבוץ כדי לעבוד. אז היא התחילה שיעורי נהיגה, ונחש מה היא גילתה.
לאה: לי זכור, שכשאני הייתי בתיכון, והיו כאלה שהוציאו רישיון, שמחיר של שיעור היה 100-120 שקלים. להפתעתי גיליתי שבימינו, מחיר של שיעור של 40 דקות, לפחות אצלי, זה 190 שקלים.
שאול: או, וואו.
אלון: אכן וואו. המחיר של שיעורי הנהיגה עלה בכמעט 100% בעשור, שזה פי 5 מהאינפלציה הכללית, שעלתה בכ-20% בזמן הזה. כל תלמיד חייב במינימום 28 שיעורי נהיגה לפני שהוא יכול לגשת לטסט. ואם מוסיפים כל מיני עלויות, כמו עלות הטסט, טופס ירוק, טסט פנימי, וכו', יוצא שתלמיד ממוצע ישלם כמעט 6,000 שקלים עבור רישיון. וזה אם הוא עושה את המינימום של השיעורים ועובר טסט ראשון. אם הוא לא עובר, אז הוא ימשיך לשלם עוד ועוד ועוד עד שהוא יעבור. וללאה זה היה כבד מדי.
לאה: עשיתי ארבעה שיעורים, הבנתי שזה יקר, וגם היו לי כמה הוצאות לא צפויות גדולות, אז החלטתי להפסיק לתקופה.
שאול: אבל אסור לה לוותר, אמיצי, מה יהיה עם הרישיון?! איך היא תעשה "סיבוב דאווין" ותסיע את החברים שלה ל"מוזס"?
אלון: לאה החליטה בסוף שעל אף העלות המכבידה, היא כן תמשיך את שיעורי הנהיגה שלה. [מוזיקת רקע] כי בעיניה, כמו בעיני הרבה אנשים בארץ, המחיר הגבוה הזה שווה את זה.
שאול: למה לא להחליט שזה יקר מדי ולוותר? למה השיעורים כאלה יקרים מלכתחלילה? למה?
אלון: אלה שאלות מעולות, שאול! [מוזיקת רקע מתחזקת] אז השבוע ב"חיות כיס", נדבר עם מורה לנהיגה שיכניס אותנו לכיס שלו ויסביר למה זה עולה כל כך הרבה. נחקור האם המדינה פועלת כדי לגמול את ההתמכרות שלנו לרכב הפרטי, או שהיא דווקא מעודדת אותה. ונפגוש איש אחד שמצא פירצה בשיטה. [מוזיקה מפסיקה]
אז לטובת המשימה החשובה בפרק הזה, עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות כבר 14 שנה: קבעתי עם מורה לנהיגה.
לירון: אני לירון, מורה לנהיגה 8 שנים, בעל בית ספר לנהיגה, נשוי למורן שגם היא, מורה לנהיגה.
אלון: וואלה.
לירון: וואלה.
אלון: אוקיי.
לירון: זה סקופ, שמרתי לך את זה. [צוחק]
אלון: ובנוגע למחירים, לירון מביא דוגמה מצוינת לשינוי שחל כאן בשנים האחרונות.
לירון: כשאני התחלתי ללמד לפני 8 שנים, לקחתי 140 שקל, גביתי לשיעור של 40 דקות. היום זה 190.
אלון: אפשר לשאול כמה אשתך לוקחת לשיעור?
לירון: אותו מחיר בדיוק.
שאול: איך הוא מסביר עלייה כזאת?
לירון: המחיר של השיעור מורכב מכמה פרמטרים. בעיקר בעיקר זה הרכישה של הרכב. זה באמת ההוצאה הכי כבדה לנו. אוטו כזה, כמו שאנחנו נוסעים בו עכשיו, עולה 230,000 שקל. שאנחנו צריכים לפרוס את זה לכמה שנים. ולגלם את זה גם במחיר השיעור. לא היית רוצה לנסוע עם אוטו שמקרטע, ואוטו ישן. עכשיו, ברגע שהוצאתי אותו מהסוכנות, ו-חיברנו לזה את הדוושות, רשמתי את האוטו הזה על שם בית ספר לנהיגה, אנחנו מפסידים 27% מהמחירון. אוטומטית.
אלון: הדוושות שלירון מדבר עליהן הן אותן דוושות קלאץ' וברקס שהמורים והטסטרים משתמשים בהן כדי לדפוק לך ברקס ולהרוס לך את החיים. הן כמובן באמת חיוניות ללימוד נהיגה, וברגע שמתקינים אותן לרכב במכון, הערך של הרכב יורד. אם לירון יקנה רכב חדש, יתקין בו דוושות, ויום אחרי ירצה למכור אותו, הוא לא רק יתמודד עם ירידת הערך הרגילה בין רכב חדש ליד שנייה, אלא עם עוד ירידת ערך בגובה 30%, והכל בגלל הדוושות. וזה מצטרף לבעיה שכולנו סובלים ממנה בשנים האחרונות. המחירים של כלי הרכב נמצאים במגמת עלייה חדה, עם עליות שנעות בין 10% במינימום ל-30% בדגמים מסוימים.
דניאל: המחירים בישראל עולים מאוד, הם עולים בכל העולם, אבל בישראל זה מורגש הרבה יותר בגלל שמראש הם היו גבוהים.
אלון: זה דניאל שמיל כתב התחבורה של עיתון "דה מרקר".
דניאל: המיסים כאן הם כ-50% ממחיר המכונית, המכוניות כאן עולות עשרות אחוזים יותר מאשר במדינות עשירות יותר באירופה או בארצות הברית, ולכן בוודאי כשלזה נוספים עוד עשרות אלפי שקלים, אנחנו מרגישים את זה מעולה. דוגמה בולטת נגיד מהשנים האחרונות זה "יונדאי אלנטרה", משפחתית, היברידית, די צנועה, שהיא עולה 175,000 שקל כבר, כן? זה מחיר שלפני זמן קצר, היה המחיר של מכוניות מנהלים, או איזה רכבי שטח גדולים, פתאום זה מחיר של משפחתית לא מאוד מיוחדת.
אלון: ועבור מורי נהיגה, הרכב זה כלי העבודה העיקרי, וגם הפנים שלהם מול הלקוח. הם עושים ביום קילומטרז' שאני עושה בחודשיים, ההוצאות שלהם מאוד מושפעות ממחיר הרכב, וכשההוצאות שלהם עולות, המחיר ללקוח עולה גם הוא.
לירון: בוא נדבר על הרכב הקודם שלי, הרכב הקודם שלי היה מסוג אהה… קיה, קניתי אותו ב-130,000 שקל, כשרציתי עכשיו לקנות אחרי 3 שנים, רציתי לקנות את אותו דגם בדיוק, לא שינו שום דבר. זה קפץ ל-183,000 שקל. והכל מתייקר מסביב, גם הדלק עלה, הביטוחים התייקרו, ובעצם מה שנשאר מלפני 8 שנים זה הירידת ערך של האוטו, שלפחות זה אנחנו עומדים במקום.
אלון: וכבר כאן אנחנו יכולים לחתום ולהגיד שזו הסיבה העיקרית לעליית המחירים. גם לירון, המורה לנהיגה, אומר שהוא מחליף רכב כל 3 שנים, כי הרכב נשחק ואז הוא צריך להכניס את זה למבנה העלויות שלו, יחד עם ביטוח ודלק וכמובן כל יתר ההוצאות הגדולות ונטל המס שיש על עצמאים.
שאול: אבל אמיצי, יש פה עוד רכיב, כי הרי מחיר מתקבע ברגע שיש מי שישלם אותו. ישראלים כמו לאה, באמת ממשיכים לשלם את המחירים המטורפים האלה בהמוניהם על שיעורי נהיגה?
אלון: בישראל, למרות עליית המחירים הקיצונית, שיעור המחזיקים ברישיון נהיגה עולה באופן עקבי כל שנה בין 3 ל-4%. ב-2023 הגענו לסך כולל של 5.1 מיליון נהגים בארץ. זה אומר שמכלל כל בני ה-16 ומעלה בישראל, כלומר מסך כל תושבי הארץ שיכולים חוקית ללמוד נהיגה, 73% מוציאים רישיון. זה מה שקוראים לו בעולם הכלכלה "ביקוש קשיח". לא משנה מה קורה למחיר, אנחנו ממשיכים לרצות את המוצר.
דניאל: באירופה באמת מספר בעלי הרישיונות הצעירים הולך ויורד ואנחנו רואים פשוט קיטון, אנשים לא ממהרים להוציא רישיון נהיגה, הם לא צריכים אותו גם. כי יש היום תחבורה ציבורית מצוינת שהיא הרבה יותר יעילה במקרים רבים מאותה מכונית פרטית. אבל בישראל המגמה הפוכה, בישראל דווקא צעירים מוציאים יותר רישיונות נהיגה מאשר מבוגרים. אז אנחנו רואים שממש הגיל הממוצע להוציא רישיון יורד, ובני נוער ממש ממהרים להוציא רישיון כמה שיותר מהר, כי אין להם דרך אחרת.
שאול: טוב, אז אולי באמת כדאי לגעת בשורש העניין, למה רישיון נהיגה הוא דבר כל כך חיוני בישראל, שאפילו שכשהוא מתייקר ב-100% בעשור, אנחנו עדיין לא רואים ירידה בביקוש. במקום שפחות אנשים ירצו את הדבר הזה, כי עכשיו הוא יותר יקר, הם פשוט כנראה עושים עוד משמרות בקניון? או שההורים שלהם מוותרים על דברים אחרים כדי להרשות לעצמם את הרישיון הזה?
אלון: אז יש מספר חשודים מיידיים שעומדים מאחורי ההתמכרות הישראלית לרכב פרטי.
דניאל: אפשר להגיד שישראלים מכורים למכוניות פרטיות, זה התמכרות שהתחילה בגלל חוסר, בגלל ה…החולשה של התחבורה הציבורית בישראל, שכמובן בולטת בעיקר בשבת.
שאול: שמע, את תירוץ השבת אני מכיר כבר הרבה שנים.
אלון: זה לא אומר שהוא לא נכון…
שאול: לא, זה לא אומר שהוא לא נכון, אבל זה לא רק זה.
דניאל: גם בימות השבוע התחבורה הציבורית צולעת, לא יעילה ולא נותנת מענה להרבה אנשים. ואז יש איזה מין מעגל שמזין את עצמו. אתה רואה שאתה לא יכול להסתמך על תחבורה ציבורית, אתה קונה מכונית, וזה סכומים אדירים כבר מראש, ביטוח ורישוי וכמובן המחיר של המכונית עצמה. אם כבר שילמת כל כך הרבה, אתה תשתמש בה, נכון? אתה לא תשים את המכונית היקרה שלך בחניה כל היום. וככה הפקקים הולכים ומתארכים וזה אפילו משפיע על התכנון שלנו. על התכנון של שכונות ושל ערים, אנחנו רואים שהרבה מאוד ראשי רשויות באים ומבשרים בשורות על עוד נתיב בכביש ועוד מקומות חניה עניינים שרק בטווח הארוך יאריכו את הפקקים ויאריכו את ההתמכרות שלנו למכונית.
אלון: ניקח לדוגמא את לאה. בת ה-28 שמוציאה עכשיו רישיון.
דניאל: בדיוק.
אלון: אז כמו שכבר שמענו אותה אומרת, כשהיא גדלה בראשון לציון, היא לא הרגישה צורך מיוחד לטרוח ולהוציא רישיון. התחבורה הציבורית שם הייתה מספיקה עבורה, אבל היום בתור קיבוצניקית, החוויה שלה שונה לחלוטין.
לאה: נסיעה ברכבת כרוכה ב-או הליכה של 25 דקות עד חצי שעה לרכבת, או הליכה של רבע שעה לתחנת האוטובוס הקרובה, נסיעה קצרה של אוטובוס לרכבת, ירידה מהאוטובוס, המתנה בתור לרכבת בשעות העומס, כי בשעות העומס יש תור להיכנס לרכבת, לנסוע ברכבת ולהגיע ליעד.
אלון: בשביל לראיין את לאה, אני באמת הגעתי לקיבוץ בו היא גרה, והדרך שצריך לעשות עד שמגיעים לתחנת האוטובוס הראשונה היא לא הגיונית, בטח שלא ברגל.
שאול: אתה רוצה להגיד לי שהגעת לשם בתחב"צ?
אלון: מה פתאום, באתי באוטו, אין לי את כל החיים לבזבז.
דניאל: ויש שכונות שלמות שהן ממש מתוכננות לבעלי מכוניות. יש לכל דירה, לכל משק בית, שני מקומות חניה, אז אפילו לא צריך לחשוב פעמיים אם לקחת את האוטו או לא, כי חניה תמיד תהיה לך. וגם מה שהשכונה עצמה מתוכננת בעיקר למכוניות. ההולכי רגל יכולים ללכת לפארק, זה נורא נחמד, אבל, כדי לצאת מהשכונה, כדי להגיע למקומות אחרים, אין תחבורה ציבורית, צריך ללכת הרבה, לרוב במקומות לא מוצלים, ולכן כל הזמן התמריץ הוא לרדת ולהתניע את המכונית הפרטית. דוגמאות טובות לזה זה מודיעין שכולה בנויה למכוניות פרטיות, אבל גם שכונות חדשות, ברחובות, בהרצליה, במקומות אחרים, שמהאוויר נראות כמו בלון, מין שכונה עם רחובות עגולים וחמודים, ויציאה אחת, זה נראה נהדר, אבל בסוף זה מעודד שימוש במכוניות פרטיות.
שאול: אגב, בעוד שלא קיבלנו על זה נתונים ממשרד התחבורה, למרות שביקשנו, הם פשוט טענו שייקח המון המון זמן לעשות את עבודת הפילוח, ממה ששמענו, יש יותר ביקוש להוציא רישיון נהיגה בפריפריה, מאשר במרכז, כי שם התחבורה הציבורית פחות טובה. מה שאומר שהילדים והילדות בפריפריה נדפקים פעמיים. הם גם צריכים את רישיון הנהיגה, בגלל המצב התחבורתי, וגם צריכים לשלם עליו לא מעט.
אלון: וזה לא רק בגלל המצב התחבורתי, זה נדמה שלאן שאנחנו לא מסתכלים, אנחנו תמיד רואים חץ גדול שמפנה אותנו אך ורק לרכב פרטי. יש תמריצים בכל מקום.
דניאל: בגלל שבישראל המכוניות כל כך יקרות, אז מהר מאוד מקומות העבודה הבינו שזה משהו שהם יכולים לעזור בו לעובדים שלהם ולמשוך אותם לעבוד דווקא אצלם. אז יש כאלה שזה הגיע מטעם מקומות העבודה, בעיקר חברות ההייטק, הציעו לעובדים ליסינג, שזה בעצם מכונית מהעבודה עם קילומטראז' הכל כלול, אתה יכול לנסוע כמה שאתה רוצה בלי לשלם על הדלק, ובעבר גם התשלום על המכונית היה מאוד קטן.
אלון: אבל אלה לא רק חברות ההייטק, בהרבה מקרים המדינה עצמה ממש מתמרצת את העובדים שלה להחזיק רכב פרטי.
דניאל: עובדי המדינה זה סיפור אחר, כאן יש ועדים חזקים שדורשים לשמור על הטבה, שלפיה יש הוצאות רכב. אבל גם פה הוצאות הרכב הן לא לפי קילומטר, זה משהו קבוע, חלק מהשכר, ואתה רק צריך להוכיח בעלות על המכונית. מה שאומר שגם אם יש מכונית שאתה בקושי משתמש בה, שאתה גר קרוב לעבודה, שאתה יכול לנסוע בתחבורה ציבורית, עדיין עדיף לך להשתמש במכונית או לפחות להחזיק אותה, ויש שם סיפורים על מכוניות שעמדו ברחוב מכוסות באבק ובחלקי עצים ועלים, העיקר שהוא יוכל לקבל את התוספת הזאת שיכולה להגיע ליותר מ-1,500 שקל.
שאול: למדינה יש אינטרס כבד בהתמכרות הישראלית לרכב הפרטי. 14% מההכנסות המדינה מגיעים ממיסים שקשורים ברכב, ואנחנו מדברים על עשרות מיליארדי שקלים בשנה. אנחנו משלמים מס על רכישה, על יבוא, על הדלק, על חלקי החילוף, על כמעט כל דבר שנוגע באחזקת הרכב. אז אם אנחנו, כצרכנים, גם ככה משלמים כל כך הרבה למדינה על המכוניות שלנו ועל השימוש בהן, אולי המדינה תעשה איזושהי צעד כדי לפחות להקל עלינו כלכלית בהוצאת הרישיון עצמו?
אלון: אז בעוד שבמשרד התחבורה לא הסכימו להתראיין על הנושא, הם כן הגיבו שמדינת ישראל משתדלת להימנע ככל הניתן מהתערבות בשוק הפרטי, אלא במידה ומתקיים כשל-שוק ברמה ארצית, שלפי מה שהם אומרים, לא מתקיים כאן, כי בשוק לימודי הנהיגה פועלים אלפי מורים בתחרות חופשית.
שאול: אלפי מורים? מה זה אלפים? כמה?
אלון: בערך 5,000.
שאול: ו-כולם גובים את אותו מחיר בדיוק, וזה נקרא תחרות חופשית?
אלון: זה משתנה בעיקר לפי אזורים, כמו רוב המוצרים והשירותים בארץ. ככל שאתה מגיע יותר למרכז, המחיר עולה. בקריות זה באזור 130 שקל לשיעור של 40 דקות, ובאזורי תל אביב, רמת גן, גבעתיים, זה יכול להגיע גם ל-200. בתוך הערים עצמן, יש פערי מחירים קטנים בין המורים, באזור 20-30 שקלים לפה או לשם, אבל בגלל שכמו שאמרנו, הביקוש באמת קשיח, גם אלו עם המחיר היותר גבוה, יש להם יומן מלא בלקוחות. תחשוב מה זה 200 שקל לשיעור של 40 דקות! זה אומר שאם אתה עושה שיעור בשבוע, אתה מוציא 800 שקל בחודש [מוזיקת רקע], שזה 5% מהכנסה ממוצעת של משק בית בישראל.
שאול: וזה כבר כבד, בעיקר אם זוכרים שצריך לעשות מינימום של 28 שיעורים. וזה עוד לפני המחירים הגבוהים של ביטוחי רכב לנהגים צעירים.
אבל שנייה אמיצי, זה לא נכון להגיד שמשרד התחבורה לא מתעסק בכלל בנושא שיעורי הנהיגה. ב-2018 הם העבירו רפורמה, היא התמקדה בטסטים. לפני הרפורמה, זמן ההמתנה לטסטים היה מאוד ארוך, בקטע של חודשים, מה שלא היה רק מתסכל תלמידים, אלא גם מעלה להם את ההוצאות. [מוזיקת נפסקת] כי אם יש לך טסט בעוד חודשיים, אתה לא תפסיק לנהוג בזמן הזה, כי אז אתה תגיע לא מוכן לטסט. אתה פשוט תמלא את הזמן הזה בעוד שיעורים, יקרים. אחרי הרפורמה, שבגדול הפריטה את הטסטים לשתי חברות פרטיות, זמן ההמתנה התקצר משמעותית. אני מניח שהמורים לנהיגה לא אהבו את הרפורמה הזאת, כי היא די פגעה להם בכיס.
אלון: תשמע, זה לא היה נטול מחלוקת, כן? אבל גם לא הייתה התנגדות בפה אחד.
ומאז שהייתה את הרפורמה בטסטים, אתה שמת לב לשינוי?
לירון: כן, בהחלט, בטח. אני מאוד אוהב את הרפורמה.
אלון: זה שוב לירון יצחקי, מורה לנהיגה.
לירון: לפני הרפורמה, היו בערך 130 בוחנים בכל הארץ. היום הארץ ממופה כזה… בצורה כזאת שמחולקת לשתי זכיינים, שזה "טלדור" ו"מילגם". בערך בכל חברה כזאת יש 130 בוחנים. תבין את הפער, אנחנו הכפלנו את מספר הבוחנים, הביקוש גם עלה, אבל גם ההיצע עלה, וככה התלמידים מקבלים מבחנים תוך שבועיים-שלושה. מה שהיה לפני כן, עם… אצל משרד הרישוי, התלמידים היו נאלצים לחכות גם 3 חודשים ו-4 חודשים.
אלון: אבל יחד עם זאת, אחוז התלמידים שעובר טסט ראשון עדיין מאוד נמוך, קצת פחות מ-20%. ובאופן כללי, עכשיו שהטסט נהיה יותר נגיש, הבעיה היותר מהותית, כך לפחות לפי חלק מהתלמידים, היא לעבור אותו.
לירון: תראה, פעם, אם אני אגיד לך שהיום אתה נבחן, קודם כל חיכית למבחן של היום 4 חודשים, אתה תתכונן אליו יותר רציני, אם אתה תדע שאם היום אתה נכשל, אתה פוגש את המבחן הבא עוד 3 חודשים. אז אוטומטית היו לוקחים כבר יותר שיעורים. עכשיו, יותר שיעורים זה יותר ניסיון על הכביש, חווית עוד סיטואציה שלא חווית אותה ב-28 שיעורים של המינימום שלמדת. והיום זה יותר זמין, אז אתה אומר פה אני אגש, מקסימום עוד שבועיים-שלושה אני אעשה עוד פעם.
שאול: אני לגמרי יכול להבין למה נגישות נוחה יותר יכולה להוביל לאיזושהי זילות במוצר, למרות שאנחנו לא באמת רוצים לחזור למצב שהיה קודם.
אלון: הרפורמה הזו היא בהחלט הוכחה שכשמשרד התחבורה רוצה, הוא יכול. וממש לאחרונה עלתה שם יוזמה נוספת. כרגע כל תלמיד נדרש לפי החוק לעבור מינימום של 28 שיעורי נהיגה לפני שהוא רשאי לגשת לטסט. משרד התחבורה שוקל להוריד את המספר הזה ל-22, מה שיכול לחסוך לתלמידים כסף על שיעורי נהיגה מיותרים, אם הם אכן מיותרים.
שאול: בדגש על "אם". כי בסוף אנחנו לא רוצים רק לחסוך כסף, יש לנו אינטרס שכל נהגת ונהג שעולים על הכביש יהיו כשירים לעשות את זה, אנחנו לא רוצים לחפף בהכשרה שלהם.
אלון: זאת נקודה טובה מאוד, ובדיוק את הדבר הזה שאלו ברשות ההסדרה, שזה גוף ממשלתי יחסית חדש שבוחן ומספק המלצות בענייני רגולציה. הם בדקו האם כמות שיעורי הנהיגה משפיעה על תאונות דרכים. בדו"ח שהם הוציאו, הם מצאו שמצד אחד אכן האוכלוסייה בעלת הסיכוי הכי גבוה לעשות תאונות היא נהגים חדשים וצעירים עד גיל 24. אבל עם זאת, לפי נתונים שהם קיבלו מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ועמותת "אור ירוק", הסיבה העיקרית לתאונות בגילאים האלה היא התנהגותית. כלומר זה לא שהם לא יודעים איך לנהוג, כמו שיש יותר סיכון שהם במודע יעשו משהו שהם לא אמורים לעשות, כמו לנהוג בשכרות, תחת השפעת סמים, לנהוג עייפים, או סתם לנהוג בפראות.
שאול: שאֵלֶּה לא ממש העניינים שבהם מתמקדים בשיעורי הנהיגה, שם הדגש הוא על מתי לאותת, מתי לתת זכות קדימה, ובעצם איך לעבור את הטסט.
אלון: בדיוק, בדו"ח גם השוו למדינות באירופה ולארצות הברית, ולפי ההשוואה הזו, בישראל דורשים את המספר הגבוה ביותר של שיעורי נהיגה עם מורה, בדגש על עם מורה, אנחנו נחזור לזה. ועם זאת, יש מדינות פחות שיעורים, ויש בהן פחות תאונות. לכן ברשות ההסדרה, המליצו להוריד את הכמות הנדרשת ל-22 שיעורים, וככה לאזן בין העלות הגבוהה עבור התלמיד וההורים שלו, לבין הצורך שלנו בנהגים כשירים על הכביש.
שאול: אבל אם אני מבין נכון, כרגע אלה רק הצהרות, נכון? עוד לא עבר שום דבר מהותי בנושא הזה.
אלון: נכון, לפי משרד התחבורה הם כרגע עוד בוחנים את זה.
שאול: אז אם אנחנו רוצים לראות ירידה בהוצאות על שיעורי נהיגה, אנחנו צריכים לקוות שהדבר הזה יעבור, בתנאי שהוא לא יסכן אותנו, או שמחירי הרכב או הדלק ירדו משמעותית, כי אחרת, המחירים ימשיכו לעלות.
אלון: ואם נגיד, לא יודע, פתאום יהיה ירידה במחירי הדלק, ירידה בביטוחי הרכב, המחיר ירד למטה?
לירון: אני מאוד מקווה, אבל תראה, אנחנו… בשנתיים האחרונות המחיר התייצב. לא מאמין שזה יתייקר עוד, מקווה שלא, כי אחרת זה יהפוך להיות כבר עסק מאוד יקר, ורק מי שיכול כלכלית יוציא רישיון נהיגה, וזה יפגע בי, בתור מורה לנהיגה. אני בעד להוריד את המחירים, אבל לא להוריד מהרווח שלנו. הרווח פה הוא לא כזה גדול.
אלון: ללירון גם יש הצעה איך אפשר בכל זאת להוריד את המחירים, מהפרספקטיבה שלו.
לירון: אני חושב שיש כמה מהלכים שאפשר לעשות בשביל להוזיל את זה, אבל צריך פה התערבות של המדינה. למשל, דבר הכי פשוט, אם אני מקביל את ה… מקצוע שלנו לנהגי המוניות, כשהנהג מונית קונה את הרכב שלו, הוא לא משלם מכס. זוכר איך התחלנו את הפרמטרים? הדבר העיקרי פה, זה הקנייה של הרכב. [מוזיקת רקע] תוריד את המיסוי, את המכס, על אותו רכב, וקיבלת פה הנחה של איזה 20 שקלים לשיעור.
שאול: שמע, הבן הבכור שלי הוא בן 15 תכף, מה שאומר שבערך בעוד שנתיים הוא כבר יהיה בגיל שבו הוא יוכל להתחיל ללמוד נהיגה [מוזיקה נפסקת] ואני מאוד מקווה שעד אז המחירים לא יעלו ל-300 שקלים לשיעור, כי וואלה, אני אוהב את הבן שלי, אבל אני לא בטוח שעד כדי כך.
אלון: תשמע, שאול, יש לי אולי פתרון בשבילך. זה לא שגרתי, אבל תהיה איתי רגע.
שאול: אוקיי.
אלון: אי פעם ראית בסרט אמריקאי איזה סצנה שבה ההורה מלמד את הילד שלו נהיגה?
שאול: כן, ברור, זה מופיע בהמון סרטים וסדרות.
אלון: ובכן, זה באמת חוקי שם, וזו לגמרי הדרך המקובלת ללמוד נהיגה.
שאול: ס-בבה, אבל מה זה רלוונטי אלינו?
אלון: רלוונטי אלינו, כי זה חוקי גם בארץ.
שאול: די, נו.
אלון: אתה לא מאמין לי? תקשיב לצביקה.
צביקה: קוראים לי צביקה לייבוביץ', אני בן 45, אבא לארבעה ילדים, גר בפתח תקווה, מהנדס תוכנה, מורה למתמטיקה, ואני לימדתי את כל הילדים שלי נהיגה, והיה לי כיף.
שאול: מה? ממתי זה חוקי פה?
אלון: זה מהעשור האחרון, אבל אני לא מאשים אותך שלא ידעת שזה חוקי. רוב האנשים באמת לא מודעים לאופציה הזו. במשרד התחבורה אפילו התקשו להביא לי נתונים על כמה אנשים בכלל מימשו את הזכות הזאת. הם טוענים שזה מספר זעיר מאוד.
צביקה: האמת שאני לא זוכר איך נחשפתי לזה שזה אפשרי, אבל מתישהו ראיתי באינטרנט אופציה כזאת, שאפשר בישראל ללמד נהיגה באופן פרטי, כל עוד אלו קרובי משפחה שלך, ולא מדובר בללמד בשכר, וזה עניין אותי, היה נראה לי מעניין ללמד את הילדים שלי בעצמי, ולא לייצא את העבודה הזאת למישהו אחר, סך הכל אם אני יודע לנהוג, אז למה שאני לא אלמד את הילדים שלי בעצמי?
אלון: בתיאוריה זה אולי נשמע מאוד פשוט, אבל צביקה גילה מאוד מהר שהוא יצטרך לעבור מכשול אחר מכשול, עד הרגע שהוא יוכל לדפוק לילד שלו ברקס.
צביקה: קודם כל צריך לקבל היתר מהמפקח על בתי הספר לנהיגה. יש כמה כאלה. יש לכל מחוז, צריך לנסוע לחולון, אנחנו מדברים על לפני… 8 שנים בערך, היה פחות נגיש מאשר היום, לא היה כזה אינטרנט של קביעת תורים וכאלה, היית צריך איכשהו למצוא את הטלפון של המזכירה שלו, ולהתקשר אליה, ולקבוע פגישה ולהגיע כשהם שם.
אלון: צביקה עמד מול שורת דרישות, חלקן יותר קלות לביצוע, כמו לעשות בדיקת ראייה, להוציא טפסים, להביא תעודת יושר מהמשטרה, אבל חלקן גם הרבה יותר קשות.
צביקה: בזמנו היה גם תנאי, כך היה כתוב, היה מופיע, שאתה צריך לעבור קורס רענון נהיגה. דומה לקורסים שעושים היום מי שמסיים נהג חדש, או מי שצבר נקודות. זה היה דבר שלא הצלחנו להתמודד עם הבירוקרטיה הזאת, לא הצלחתי להירשם לקורס כזה בשום אופן, מה שקרה, הקורסים האלה הופרטו, ובחברות הפרטיות אי אפשר היה להירשם, אם אין לך נקודות, או אם אתה לא נהג חדש. אהה… זה היה לא פתיר. חזרתי שוב למפקח, אמרתי לו: "אני לא יכול להירשם לקורס," אז הוא אמר: "טוב, אז אל תעשה קורס".
אלון: ומשם צביקה עבר להתמודד עם האתגר הבא, להתקין את המנגנון לרכב של המורים לנהיגה.
שאול: הדוושות האלה? שלירון המורה לנהיגה סיפר, שהן מורידות את הערך של הרכב ב-30%?
אלון: אלה בדיוק.
צביקה: כדי להתקין ברכב מערכת ללימוד נהיגה, יש כמה מכונים בארץ שעושים את זה, זה עולה כמה אלפי שקלים, זה תלוי בסוג הרכב, יכול לעלות 4,000 שקלים, 6,000 שקלים, וכשאתה מתקין את המערכת הזאת, אז מעבירים אותה אחר כך טסט, כדי לראות שיש את המערכת באוטו, ובאופן מפתיע, כל אחד יכול להתקין את המערכת.
שאול: טוב, תשמע, אפשר לראות את הבעיה כבר פה, כן? הוא עוד לא עשה אפילו שיעור אחד לבן שלו, והוא כבר נדרש לשלם פה כמעט בדיוק את אותו הסכום, שהוא היה משלם על שיעורי נהיגה למישהו אחר. וזה עוד לפני שמחשבים את העלות של הדלק, וגם את הזמן שהוא עצמו לא עובד בו, רק בשביל שהוא יוכל ללמד נהיגה.
אלון: אם היה לך רק ילד אחד, ורק אותו היית מלמד, אז זה היה עולה לך אותו דבר, גם לשלם לו על שיעורי נהיגה, וגם ללמד אותו בעצמך.
צביקה: כן, אני חושב שבגדול כן. כן, ילד אחד, 8,000 - 6,000 שקל, יעלה רישיון נהיגה אצל מורה, אני מאמין שזו בערך אותה עלות, כן? אם אתה מחזיק את הרכב ליותר מילד אחד, זה נעשה כלכלי.
שאול: אז יש יתרון לגודל גם בתכנון המשפחה.
אלון: בדיוק. אז צביקה באמת עבר את כל נפתולי הבירוקרטיה, והגיע סוף סוף אל האישור הנכסף.
צביקה: וקיבלתי את האישור להדרכת נהיגה. האישור הוא מין דף משוכפל במכונת סטנסיל כזאת, משנות ה-50, כתוב בכתב יד, משוכפל. זה לא מאפשר לי ללמד את מי שאני רוצה, או איפה שאני רוצה, זה מאפשר לי ללמד בחצי השנה הקרובה, את התלמיד הספציפי שהוא הבן שלי, על הרכב הספציפי שנבדק על ידי המפקח. שמתי את האישור הזה ברכב, והתחלתי ללמד את הבן שלי נהיגה. עכשיו, מעולם לא עצר אותי שוטר, לא בדקו את העניין הזה, אז אני לא יודע איך זה מתקבל. אני לא חושב ששוטרים מכירים את ההיתר הזה. הנושא הזה הוא לא מספיק נפוץ, נתקלתי גם כשהעברתי את הרכב טסט, אנשים לא מכירים את זה. לא מכירים כל כך, זה לא מוכר גם אצל אנשים שזה המקצוע שלהם.
שאול: אוקיי, אז האם לימודי נהיגה זה דבר כל כך בסיסי, שאפילו הבחור הזה שהוא מהנדס תוכנה בכלל, ולא עבר שום הכשרה בתחום, יכול לעשות בעצמו? גם אני אוכל לעשות את זה?
אלון: תקשיב, בהתחלה צביקה היה צריך להתאפס על התפקיד שלו כמורה.
צביקה: חיפשתי קצת איך מלמדים, זאת אומרת, באיזה סדר, באיזה אופן, אז מסתבר שיש דף, איזשהו טופס "משימות נהיגה" זה נקרא, שמורה בעצם חייב למלא אותו. זה מחולק לפרקים וזה לפי סדר, זאת אומרת, יש שם משהו מאוד מאוד פדגוגי, לא חילקו לי אותו, לא סיפרו לי עליו, אבל מצאתי אותו באינטרנט, זה נתן לי איזשהו עוגן לסדר המשימות. התחלת נסיעה… גלישה, מעבר בנתיבים… יש, יש שם אוסף של משימות. הדפסתי אותו לעצמי, ועקבתי לפיו, וזכרתי קצת מאיך שאני למדתי, לקחתי את הבן שלי בשיעור הראשון פה, לשכונה ליד שיש בה איזשהו חניון, שהוא יחסית ריק, בחלק משעות היום, והתחלנו שם גלישה, כזה הילוך ראשון, חצי קלאץ', התחלת נסיעה, עשינו באותו מקום כמה וכמה סיבובים, שירגיש איך אוטו עובד. הרגשנו מספיק ביטחון ונסענו לבית ספר, הוא הוריד את עצמו שם, עשינו לעצמנו סלפי כמובן. [קליק של מצלמה]
אלון: החיסרון של צביקה זה באמת שהוא לא מורה מקצועי, אבל היו לו שני יתרונות: הוא לא היה מוגבל מבחינה כספית בכמות השיעורים שהוא היה יכול לתת לבן שלו, וגם הוא היה יכול לנצל כמעט כל הזדמנות לשיעור.
צביקה: היינו נוסעים לחופשה משפחתית, אז, הוא נהג פשוט ואני לידו, אשתי והילדים מאחורה נגיד.
אלון: לפני שהוא עבר טסט.
צביקה: כן, כי זה בסדר, עם "ל" על הגג, ואני על הדוושות, כן, אז כל מיני דברים שבדרך כלל לא יוצא לתלמיד להתנסות בהם, לשטוף את הרכב במכונת שטיפה, נסענו לאזכרה משפחתית, אז אתה נוסע פתאום בבית קברות, מסתבר שזה אתגר. כשאתה נהג מנוסה אז אתה נוהג גם שם, אבל כשאתה עושה פתאום שיעור נהיגה, כבישים נורא צרים, לא רואים כלום בפניות, אין שילוט, כל מיני חוויות נהיגה שבדרך כלל לא קורות ב"ל" וחווינו אותן ביחד.
אלון: אז ככה צביקה באמת נתן לבן שלו אפילו הרבה יותר מ-28 שיעורים הנדרשים כדי לגשת לטסט.
שאול: ואיך הלך לבן שלו בטסט?
אלון: עבר טסט ראשון.
שאול: הופה, מקנא אמיצי?
אלון: קצת. הניסוי המוצלח עם הבן הבכור דירבן את צביקה ללמד גם את הבת השנייה שלו ואת הבן השלישי שלו, ואז כשהוא הגיע לבת הרביעית שלו הוא נתקל במכשול.
צביקה: היה לנו ממש תור לטסט, וכבר די סיימנו, התקשרה אליי המזכירה של המפקח על בתי הספר לנהיגה, אמרה לי: "תקשיב, יש בעיה, אני צריכה לבטל לכם את הטסט". למה? יש בעיה עם הביטוח. המפקח על הביטוח אמר, שהביטוח שאתם עושים, לא מכסה הדרכה פרטית בנהיגה. להזכירך, זה אחרי שאני עושה את זה כבר ילדה רביעית, ואני לא היחיד. מה קרה? מה השתנה? לא השתנה כלום, המפקח על הביטוח שם לב למשהו בניסוח, וזה לא מכסה. זאת אומרת, כדי שנהג לא יהיה לו רישיון נהיגה והוא יהיה יוכל לנהוג ברכב, צריך שלידו יהיה או מורה מוסמך או בוחן מוסמך, ואנחנו, שקיבלנו היתר הדרכה, בעצם לא מורים מוסמכים. ולכן, מבחינה פורמלית, הביטוח לא תקף. עכשיו, בישראל אסור לנהוג בלי ביטוח חובה. זה לא רק סיכון ממוני, כן? זה לא עניין כספי. החוק בישראל אוסר לנהוג בלי ביטוח חובה בתוקף.
אלון: משרד הרישוי כן איפשר למי שכבר נרשם לטסט לסיים, אז צביקה הספיק להעביר את הילדה הרביעית בול בזמן. אבל בעצם, מאז השנה שעברה, כל מי שלא הספיק, נמצא בבעיה.
צביקה: וכרגע, העסק הזה בעצם תקוע. זאת אומרת, מאז הגילוי הזה, או האמירה הזאת של המפקח על הביטוח בישראל, המסלול של הוראה פרטית בנהיגה או הדרכה פרטית בנהיגה, לא קיים. עכשיו, זה קצת מתסכל או מרגיז, כי החוק מאפשר את זה. תקנות התעבורה, מופיע בהן הסעיף של הדרכה פרטית בנהיגה, ומופיע את התנאים איך אפשר ללמד, ואחד התנאים זה "ביטוח שיניח את דעת המפקח על בתי הספר לנהיגה". ועכשיו, אי אפשר לעשות כזה ביטוח. אני חושב שהיה ראוי שמקום שהמפקח על הביטוח יגיד, "אה, זה לא עובד", שפשוט יעשה מה שצריך לעשות כדי שזה עובד. אז תגיד, "שמתי לב שהביטוח, ביטוח החובה אינו מכסה הוראה פרטית בנהיגה, החל מתאריך זה וזה, נשנה את הניסוח של כל ביטוחי החובה בישראל, ככה שיכלול את האפשרות הזאת". זה לא מסובך, אני מניח.
שאול: אתה בעצם אומר לי ש… כל הדבר הזה של ללמד את הילדים שלך נהיגה בעצמך, זה חוקי ומותר, ואפילו נעשה כאן בהצלחה בעבר, אבל עכשיו זה תקוע בגלל איזה פלפול בניסוח של הפוליסה?
אלון: כמיטב המסורת, כן. כשפנינו למפקח על הביטוח, הוא ענה שהם עדיין בוחנים את זה.
שאול: את מה? מה צריך לבחון שם?
אלון: למשל, כמה כסף צריך לגבות על הביטוח בהתאם לסיכון לתאונות בסיטואציה כזו. לא סתם ביטוח שנהגים צעירים וחדשים כל כך יקר. כמו שאמרנו, סטטיסטית, הם בקבוצת הסיכון הכי גדולה לתאונות.
שאול: אני מקווה שהדבר הזה ייפתר, אבל אני חייב להגיד לך שזה מצריך לא מעט מההורים. הם אולי יחסכו כאן כמה אלפי שקלים על שיעורי הנהיגה, אבל בוא, זה דורש המון זמן פנוי, ונראה לי שמעבר לזה, זה גם מצריך המון סבלנות וקור רוח, וגם מערכת יחסים מאוד מיוחדת עם הילדים שלך.
צביקה: מה שהכי נהנתי, וגם סבלתי, זה מהשעות ביחד עם הבן המתבגר. זאת אומרת, ילדים בגיל לימוד נהיגה, 16, 17, פלוס מינוס, בדרך כלל בגיל שהתקשורת עם ההורים היא בהשהיה. בגיל ההתבגרות בדרך כלל תופסים מרחק מאבא ואמא, אבא ואמא הם סוג של פדיחה בגיל הזה… כשמתבגרים זה עובר, אבל פתאום בגיל הזה שהינו המון שעות ביחד, אני יודע, חלקם היו קשות. זאת אומרת, לפעמים תוך כדי שיעור הוא לא בדיוק עושה מה שאני אומר לו, שאני לא מרוצה מהתוצאות, יש רגעים של מתח, בינך לבינו, זה לא אותו דבר כשאתה מלמד את הבן שלך נהיגה, או כשאתה מלמד אדם זר נהיגה, אני מניח שגם לתלמיד, זה חוויה שונה ללמוד אצל מורה שזה מקצועו וזה התפקיד שלו, או ללמוד אצל אבא.
[מוזיקת רקע]
אלון: אז בעוד שזו אולי לא אופציה שרוב האנשים יבחרו בה, היא יכולה להקל על לא מעט אנשים. ובעיקר, אם כבר יש חוק שמאפשר את זה, אין סיבה להקשות על מי שרוצה ללמד את הילדים שלו נהיגה בעצמו. ולגבי כל השאר, הם עדיין יצטרכו לשלם הרבה כסף כדי להוציא רישיון, והם יכולים לקוות רק לאחד משני דברים: או שיגיע יום שבו הם יוכלו להתנהל במדינה הזו באופן ראוי ונוח באמצעות תחבורה ציבורית, או שיורידו את מספר השיעורים שחייבים לקחת כדי לגשת לטסט. ואז הם גם צריכים להצליח כמובן לעבור טסט ראשון, ושנינו יודעים כמה זה קשה, נכון שאול?
שאול: לא, לא שנינו, אמיצי. אני עברתי טסט ראשון.
אלון: מה?
שאול: אתם האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". נזכיר שכל הפרקים של "חיות כיס" מחכים לכם באפליקציה של "כאן", שם תוכלו למצוא את כל עולם התוכן של "כאן" בדיגיטל, בטלוויזיה, וכמובן ברדיו. העורך שלנו הוא יונתן כיתאין.
אלון: המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק.
שאול: עורכת הסאונד שלנו היא רחל רפאלי.
אלון: אני רוצה להודות ללאל אוחנה, המתמחה שלנו, שסייע רבות בפרק הזה, ממש לפני שהוא סיים את ההתמחות שלו. בצוות חיות כיס תמצאו גם את צליל אברהם. תודה לך שאול אמסטרדמסקי.
שאול: תודה לך אלון אמיצי.
אלון: ותודה לכם שהאזנתם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments