שילוב הערבים בשוק העבודה והאקדמיה התקדם משמעותית בשנים האחרונות, בזכות תוכניות ממשלתיות. אבל עכשיו המלחמה עלולה לגלגל הכל לאחור, כשהפחד מבעבע בכל מקום.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/12/2023.
צליל: אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
היי, אתם מאזינים לחיות כיס אני צליל אברהם וזה כיסון חירום מספר 9.
בתוך המקום החשוך והקודר ביותר, יש באופק שביב אחד של תקווה. המצב רע כל כך רע מכל מה שיכולנו לדמיין. אבל יש תרחיש בלהות אחד שלא התממש. אין עימות פנימי בינינו.
בשבעה באוקטובר בדואי מציל צעירים יהודים שברחו ממחבלים.
יישובים ערביים הציעו מיד לארח מפונים.
למרות שהיו ועדיין יש מי שמנסים להדליק גם מהומות פנימיות, זה לא קרה.
היום ברור יותר מתמיד שבין היהודים לערבים בארץ יש שותפות גורל.
אחמד: סיבה לאופטימיות.
צליל: זה אחמד מואסי, הוא מנהל תחום החברה הערבית בקרן רוטשילד וכשאני נושאת בפניו את נאום התקווה הקטן שלי הוא נותן בי מבט של "ברצינות?".
אחמד: היום נמצאים בתקופה מאוד מורכבת סוגיית האמון בין שתי החלוציות, החברה הערבית והחברה היהודית, נפגעה מאוד מאוד קשה.
צליל: וזה ח'יר אלבז יושב ראש ארגון "אג'יק" ארגון לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בנגב.
ח’יר: המתח עלה באופן אוטומטי בין הקהילות, הערבים מפחדים מהיהודים, יהודים מפחדים מהערבים ולכן מרגישים לא נוח להיות באותו מרחב.
צליל: וזו נרימן סלימן ראש תחום תעסוקה בחברה הערבית בארגון "בעצמי".
נרימן: היו הרבה מעסיקים שכן הכריזו במפורש שהם לא רוצים מהחברה הערבית.
צליל: את שלושת האנשים ששמעתם פגשתי בחודש שעבר אחרי שהם השתתפו בכנס חירום שאירגן הג'וינט בגבעת חביבה בנושא תעסוקה בחברה הערבית.
השם הרשמי של הכנס היה כיצד מצמיחים ומחזקים חוסן בתוך מורכבות.
בתוך האולם הדברים נאמרו בשפה ברורה הרבה יותר.
בעקבות המלחמה שילוב ערבים בתעסוקה ובהשכלה גבוהה עלול להיפגע קשות.
הדוברים בכנס דיברו על חשש שהחברה הערבית תחזור שנים אחורה מבחינה כלכלית, מקצועית ותעסוקתית, דבר שיהיה הפסד עצום להם ולכלכלה ולחברה הישראלית כולה.
אז השבוע בחיות כיס על המהפכה השקטה בשילוב ערבים וערביות בכלכלה הישראלית, ועל החשש שהגלגל יסתובב לאחור.
תשעה עשר בדואים היו בין הנרצחים במתקפה בשבעה באוקטובר, ביניהם שישה ילדים.
בדואים גם נחטפו לעזה, שניים מהם חזרו.
בדואים תושבי הדרום גם הצילו ניצולים מהמסיבה תוך כדי שהם סיכנו את החיים שלהם.
זה שוב ח'יר אלבז מארגון "אג'יק".
ח’יר: העובדה שהנפגעים הראשונים במלחמה הזאת היו מהחברה הבדואית, זה אומר המון.
זה אומר שהמלחמה היא בעצם סכנה, או דבר שהוא מסכן את כולם ולא רק חלקים של החברה הישראלית. שותפות גורל זה המושג.
צליל: אחת מהמייסדות של ארגון "אג'יק" שבראשו עומד אלבז הייתה ויוויאן סילבר, פעילת השלום שנרצחה בקיבוץ בארי.
צוות הארגון עוסק מאז השבעה באוקטובר בסיוע דחוף והומניטרי לחברה הבדואית שהפגיעה בה עמוקה וקשה.
ח’יר: יש לנו גם את הצד הנפשי, התמודדות נפשית עם אנשי מקצוע שמיומנים לעסוק בתחום הזה דרך עמותת תמר.
אנחנו מתעסקים בנושא הזה של בריאות והנגשת שירותי בריאות וכו'.
אנחנו מתעסקים גם בנושא של חלוקת סלי מזון.
התחלנו בקמפיין מאוד רציני נגד כל נושא של הסתה ופייק ניוז וסרטונים ומידע שקרי שמופץ באמצעי התקשורת השונים.
צליל: על הבמה בכנס אלבז אמר משפט שהפתיע אותי, משפט שאתה מצפה לו ממנהיג, משר או מרמטכ"ל, לא מפעיל חברתי.
הוא אמר "נתפסנו לא מוכנים".
הוא חזר על האמירה הזאת בגוף ראשון שוב ושוב.
זה משהו שנדיר לשמוע בימים האלה.
משהו שמעיד על מי שאומר אותו שגם במצב כל כך קשה הוא רואה את עצמו כמנהיג של החברה שהוא חי בה.
"אנחנו", אמר אלבז, ואני מניחה שהוא התכוון לחברה הבדואית והיהודית כאחד, "נתפסנו לא מוכנים למלחמה ולמצב החירום".
והוא פירט "נתפסנו לא מוכנים" משלוש בחינות.
הראשונה מבחינה תזונתית.
ח’יר: בתי הספר מספקים ארוחות חמות לילדים ובחלק מהאזורים, בעיקר בכפרים לא מוכרים וכו', הארוחה החמה ביום היא דבר שהוא מאוד מאוד הכרחי במשפחות שאין להם את האמצעים הכלכליים, ופתאום גם הדבר הזה נסגר כי בתי הספר נסגרו ומצאנו את עצמנו עם אוכלוסייה מאוד גדולה שהיא בעצם חסרת כל, בלי שום מקור הכנסה ועם צרכים מאוד גדלים.
אז עכשיו מתחיל לנוע גלגל של חלוקת של דברי מזון.
יש התארגנות בצד המדינה לחלק כרטיסים שאפשר באמצעותם לקנות גם דברי מזון.
צליל: לחברה הבדואית, הסביר אלבז, אין את האמצעים לפצות על המחסור בארוחת הצהריים שמספקת המדינה, כאשר מקומות העבודה של רבים נסגרו.
וכיוון שמתווה הפיצויים לא נותן מענה לעובדים זמניים ושעתיים, העובדים בחברה הבדואית נפגעו בצורה קשה מאוד.
ח'יר: הם מצאו את עצמם בן רגע מחוסרי הכנסה. הדבר כמובן משליך על עוד אדוות, על עוד מעגלים נוספים. למשל, כשיש פחות הכנסה משפחתית כזו, יש פחות קניות בישובים עצמם.
אז גם עסקים קטנים כמו מכולות וסופרמרקטים קטנים בתוך הישובים האלה נפגעו, כי אנשים פחות קונים. גם מקומות בילוי, כמו בתי קפה וכאלה שהם סגרו כי אין לקוחות.
צליל: הדבר השני שלא הייתה מוכנות אליו היה מיגון.
ח’יר: בישובי קבע המיגונים הם רחוק מלהיות מספיקים.
יש בחלק מהמקומות, אבל בישובים הלא מוכרים אין מיגון, לא במוסדות, כמו בבתי הספר האזוריים למשל, ולא בבתים. ואז נוצר מצב שבעצם האוכלוסייה הזאת נשארה חשופה.
אפילו בתחילת התהליך, אני מקווה שזה כבר סודר, אבל בתחילת התהליך, הם גם לא הוגדרו כחלק מיושב ונחשבו כאיזור פתוח, ואז גם לא הייתה אזעקה.
לשמחתי הרבה, יש התארגנות עכשיו, פיקוד העורף וגם ארגונים נוספים, ולהתחיל תהליך להציב מיגוניות במקומות שהם נחשבים ליותר בסכנה, ואולי ככה לאט לאט להיכנס לתהליך של מציאת פתרון גם לסוגיה הזאת.
צליל: הסוגיה השלישית שבה אלבז אומר שנתפסנו בה לא מוכנים, ועליה נדבר בעיקר בפרק הזה, היא המרחב המשותף ליהודים ולערבים.
ח’יר: חשבנו שאנחנו חברה חסונה, ויכולה לעמוד באתגרים, והוכח שזה לא הקייס.
גם החברה הערבית, גם החברה היהודית, וגם הקשר בין החברה הערבית והיהודית, הוכח שהוא לא מספיק חזק.
צליל: אלבז, שהקדיש את החיים המקצועיים שלו לשיתוף בין יהודים לערבים, מתאר איך השיתוף הזה מתפורר בחודשיים האחרונים לנגד עיניו.
ח’יר: במערכות שמוגדרות כמערכות שהן מרחב משותף, כמו אוניברסיטאות ומכללות ומפעלים, ומוסדות שמעסיקים צוות מגוון, צוות שהוא מעורב, הוכח שהם גם לא ערוכים ליום כזה.
המתח עלה באופן אוטומטי בין הקהילות.
אחד ראה בשני, במקום לראות אחד בשני כעזר, אנשים צריכים לראות אחד בשני כאויב, וזה משהו שהוא בעיניי, הוא מסמל חוסר חוסן פנימי.
צליל: אלבז מסמן שני מרחבים משותפים עיקריים, שבהם ערבים ויהודים עבדו ולמדו ביחד לפני השבעה באוקטובר, באופן שנראה מוצלח, מערכת הבריאות והאקדמיה.
ח’יר: אני לא יודע עד כמה הציבור מודע לזה, אבל מה שעוברים, הצוותים הרפואיים, אנשים שהתגייסו, ואני שמעתי על מערכות שלא נשאר אף אחד בבית, כשזה קרה, וכולם התגייסו.
צוותים של רופאים, גם אם זה בדרום, בחברה הבדואית, רופאים ואחיות וכל הצוותים המקצועיים שהתגייסו, והגיעו לסייע ולתת שירות, והרגישו שהם לא מתקבלים בברכה.
הדגישו שבחלק מהמקרים אפילו היו סיפורים של תחושת איום על הצוותים האלה.
צליל: וגם באקדמיה, מה שנראה כמו חיים משותפים ויציבים, נראה היום אחרת.
ח’יר: הפחד משני הכיוונים. הוא פחד קיים ואמיתי.
הערבים מפחדים מהיהודים, יהודים מפחדים מהערבים, ולכן מרגישים לא נוח להיות באותו מרחב. וחלק גדול מהאנשים שגם הפסידו מקום עבודה, או לא מגיעים לעבודה, הוא בגלל הפחד הזה.
צליל: אבל בואו ניקח קודם כמה שנים אחורה, ונבין מה השתנה בשנים האחרונות.
בשנת 2015 קיבלה ממשלת נתניהו החלטה שהייתה לה השפעה גדולה על הכלכלה הישראלית ועל החברה הישראלית בכלל. החלטה 922, תוכנית החומש לחברה הערבית.
ההחלטה קבעה שהמדינה תשקיע את הקציבים גדולים בכל תחומי החיים בחברה הערבית.
דיור, חינוך, תחבורה, השכלה גבוהה ותעסוקה, במטרה לצמצם את הפערים הכלכליים והחברתיים בין יהודים לערבים.
תוכנית החומש הייתה הצלחה, בשקט בשקט, ובלי שממש דיברנו על זה.
והאמת שהיינו צריכים, לפחות פה בחיות כיס, לדבר על זה יותר.
החברה הערבית עשתה כמה וכמה צעדי ענק.
בעשור האחרון עלה מספר המועסקים בחברה הערבית, ירד מספר המשפחות הערביות העניות, עלתה העסקה ממוצעת בחברה הערבית, האבטלה ירדה, ציוני המיצ"ב עלו, ואפילו תוחלת החיים של הערבים בישראל עלתה.
לאחר שתוכנית החומש הסתיימה, בשנת 2021, קיבלה ממשלת בנט-לפיד החלטה להמשיך עם תוכנית נוספת דומה, תוכנית 550, שתמשיך לצמצם את הפערים.
זוכרים שנתניהו בתור ראש אופוזיציה דיבר על "מאס עבאס"?
אמר שבנט נתן לערבים מיליארדים, ולכם לא נשאר?
ביבי נתניהו: "הם מעלים מיסים מסיבה אחת, הם צריכים לשלם 53 מיליארד שקלים, "שהבטיחו למנסור עבאס, כדי שהממשלה שלהם תשרוד."
צליל: אלה המיליארדים שהוא התכוון אליהם. תוכנית לסגירת פערים בחברה הערבית, שהייתה מבוססת על תוכנית שהוא עצמו תיקצב בממשלותיו שלו. וגם כשהוא חזר לשלטון, הוא המשיך עם אותה תוכנית.
אחמד: "אין ספק, בעשור האחרון הייתה עלייה דרמטית, "במספר ובאחוז הסטודנטים הערבים בכל המוסדות האקדמיה, בכל התחומים, "כאלה פחות, כאלה יותר, אבל הייתה עלייה דרמטית."
צליל: זה שוב אחמד מואסי, ראש תחום החברה הערבית בקרן רוטשילד.
על פי נתוני המל"ג, בשנת 2011, עשרה אחוז בלבד מהסטודנטים בישראל היו ערבים. היום…
אחמד: "אנחנו מדברים על משהו כמו 21 אחוז מכלל הסטודנטים מהחברה הערבית."
צליל: בעצם בפעם הראשונה, מספר הסטודנטים הערבים תואם את האחוז שלהם באוכלוסייה.
אם כי, אחמד מתקן אותי שזה לא בדיוק המדד הנכון.
אחמד: "או אם אנחנו לוקחים את קבוצת הקהל היעד הצעירים, שזה בערך משהו כמו 27 אחוז. אבל לא משנה, 21-27 זה עלייה דרמטית במספר הסטודנטים, "בתואר הראשון וגם בתואר השני וגם בתואר השלישי. אבל המהפכה בתוך המהפכה היא עלייה דרמטית במספר הנשים מקרב הסטודנטים הערבים. אנחנו מדברים על משהו כמו 70 אחוז מכלל הסטודנטים מהחברה הערבית בתואר ראשון הם נשים. בערך 67 אחוז מהתואר השני הם נשים, בערך עוד 70 אחוז מהתואר השלישי הם נשים. אז המהפכה הזאת של שילוב וקליטה של נשים מהחברה הערבית בתוך האקדמיה, היא הייתה דרמטית. זה האתגר בעיניי הבא שלנו."
צליל: המצב בשילוב ערבים וערביות בהשכלה הגבוהה כל כך השתפר שבקרן רוטשילד כבר התחילו לעבוד על היעד הבא.
אחמד: "יש תחומים שיש בהם מספר מאוד גדול של סטודנטים, זה רפואה, רוקחות, "כל מיני תחומים כאלה, פרה רפואי, יש אחוזים מאוד מאוד גדולים. לפני כמה שנים היינו עסוקים יותר להנגיש את האקדמיה. בשנים האחרונות התחלנו לדבר על הכוונה. הכוונה יותר לבחור את המקצועות הרלוונטיים שיש בהם גם אפיק תעסוקתי וגם מאפשרים למוביליות חברתית. אם לא היה קורה האירוע הזה היינו יותר מתמקדים בלנתב למקצועות ספציפיים שיש בהם ביקוש, וגם מצד שני יש תת ייצוג מהחברה הערבית כמו במקצועות הסטאם, ששם פחות הולכים סטודנטים וגם נשים מהחברה הערבית."
צליל: מקצועות סטאם הם מדעים, הנדסה, טכנולוגיה ומתמטיקה.
מה שקוראים גם מקצועות ההייטק.
תחום שהייצוג של ערבים בו הוא עדיין נמוך מאוד.
בכל מקרה, בשבעה באוקטובר הכל השתנה.
אחמד: כל פעם שיש איזה מתח ביטחוני כזה או אחר, אז המתח הזה גם מחלחל לתוך האקדמיה. ובדרך כלל האקדמיה מנסה להתמודדה עם זה. יש יחידות של גיוון, יש יחידות שאמורות לעסוק בנושא הזה, אבל אנחנו פה אחרי אירוע הרבה יותר גדול, העוצמות הרבה יותר גדולות. החששות של שתי האוכלוסיות, אחת מהשנייה הרבה יותר גדולות. היעדר אמון, הסטודנטים הערבים והיהודים בטח לא ירצו לשבת אחד ליד השני. ואיך זה גם משליך על הכיתה. אנחנו רואים שיש הרבה תלונות נגד סטודנטים מהחברה הערבית על פוסטים שנכתבו, והאקדמיה יושבת ובחלק מהמוסדות כן עשו, הקימו ועדות כאלה שלבחון באמת האם זה תלונות אמיתיות או סתם תלונות פייק.
צליל: בארגון עדאלה דווחו על 113 תלונות שהוגשו מאז השבעה באוקטובר על התבטאויות של סטודנטים ברשתות החברתיות. ב-47% מהמקרים הסטודנטים הושעו מהלימודים עוד לפני שהיה איזשהו הליך משמעתי. אחמד מסביר שהסטודנטים הערבים חוששים המפגש הטעון עם הסטודנטים היהודים כשיתחיל הסמסטר, ובינתיים בזמן ששנת הלימודים נדחתה שוב ושוב הרבה מהם החליטו פשוט לשנות כיוון.
אחמד: אני יכול להגיד שהסטודנטים מהחברה הערבית, יש אחוז לא מבוטל שאו החליטו להקפיא את הלימודים או בעצם נסעו ללמוד בחו"ל.
אני מניח שגם זה קורה בחברה היהודית בעיקר הסטודנטים של שנה הראשונה או כאלה שגם החליטו ללמוד בחו"ל. אז בואו נחשוב מה המשמעות של זה?
באווירה כל כך טעונה, בסביבה כל כך שיש פעם מתחים, אז ברור שגם יהיה לזה השלכות גם על אחוזי נשירה.
אז יש כאלה שכבר מראש מעדיפים לחסוך לעצמם את האתגר הזה ולא נכנסים לאקדמיה.
צליל: ההצלחה הכי גדולה של החברה הערבית בשנים האחרונות לצד הנתון על הכפלת מספר הסטודנטים היא בשיתוף נשים בשוק העבודה.
אנחנו מדברים הרבה על שילוב גברים חרדים בתעסוקה, אבל בעוד שאחוז החרדים העובדים מדשדש במקום כבר לא מעט שנים, אצל הנשים הערביות קרתה מהפכה.
נרימן: אם בשנת 2012 לדוגמא אחוז תעסוקת נשים בחברה ערבית עמד על 29 אחוז, היום אנחנו נמצאים על 44.9 אחוז שילוב של נשים ערביות בשוק העבודה.
וזה באמת מסע מטורף שנעשה כדי לתמוך ולעזור ולסייע לחברה הערבית להשתלב בשוק העבודה, גם לנשים וגם לגברים.
צליל: השינוי הזה הוא מפעל חייה של נרימן סלימן.
נרימן: אני נרימן סלימן, אני חברת הנהלה בארגון "בעצמי", ראש תחום תעסוקת הערבים ומנהלת תוכנית ראיין בחברה הערבית ו"בעצמי".
בעצמי זה ארגון שפועל שנים למען צמצום פערים ושילוב האכלוסייה המוחלשת בשוק העבודה.
חלק ניכר מהפעילות היא גם כן בחברה הערבית.
צליל: "בעצמי" מפעיל 22 מרכזים שנקראים מרכזי ראיין, שעוזרים לאוכלוסייה ערבית להתמודד עם חסמים בשוק העבודה.
מאז שנרימן התחילה לעסוק בתחום התעסוקה בשנת 2005, המצב הכלכלי והתעסוקתי של הערבים בישראל השתנה ללא היכר.
נרימן: האימפקט שלנו כבר ידוע, אפילו בנתונים מנהליים, בביטוח לאומי, השפעה על מאות מיליונים, אם אני מדברת על הפעולה שלנו ב"בעצמי", של משקי בית שהגדילו את ההכנסות שלהם במשך העשור האחרון.
צליל: עד השישה באוקטובר, סלימאן ומרכזי ראיין חשבו איך להמשיך את המומנטום.
נרימן: ולהתקדם ולמצוא את עצמי בשוק עבודה איכותי עם הכלים שיש לנו.
עם התוכניות המופעלות, עם הרציונל של חברה להכניס אותנו, אם זה דרך מיזמים משותפים, אם דרך הכשרות מקצועיות, דרך באמת מסע משותף מעניין שהיה במשך העשור.
והאתגר היה איך באמת לייצר את ההזדמנויות האלו ואיך לחזק את הפרט מהחברה הערבית כדי להיות שם.
ואיך לייצר את המאצ'ינג בינו לבין העבודות בתוך המשק.
צליל: אבל מאז השבעה באוקטובר, כמו במשחק סולמות ונחשים, סלימאן ועמיתים שלה מתמודדים שוב עם בעיות שהם הכירו לפני שני עשורים.
נרימן: אני לא יכולה לנקוב שמות, אבל היו הרבה מעסיקים שכן, הכריזו במפורש שהם לא רוצים מהחברה הערבית.
היו מעסיקים שאמרו שהמשרות האלו לא מותאמות לחברה, למרות שאנחנו יודעים שהן מותאמות.
אני מבינה את החששות, אנחנו מבינים את החששות, מבינים את הסיטואציה הקשה שנקלעה אליה המדינה.
ביחד עם זאת, לשמוע על משרות איכותיות מפורסמות ואז להגיד כן, זה לא יועדי לחברה הערבית.
צליל: סלימאן והעמיתים שלה יוצרים קשר עם מעסיקים שחוששים להעסיק עובדים ערבים ומנסים לעודד אותם כן לעשות את זה.
נרימן: אני חושבת שאוי ואבוי לנו, אם כחברה לא נבין שהחברה הזאת היא מגוונת וצריך לתת הזדמנות לכל אחד בתוכה כדי להצליח להשתלב בשוק עבודה איכותי ולתת את ההזדמנויות האלו ולהבין שביחד אנחנו חייבים לעשות זאת.
וזה האתגר הגדול עכשיו שלנו, הוא לייצר באמת הזדמנויות לעבודה, לחזק את האמון מחדש בין החברה הישראלית כולה, ערבים ויהודים ביחד, ולהבין שהחברה הישראלית צריכה להתחזק עכשיו, העבודה צריכה להתחזק ואנחנו צריכים באמת לדאוג שיהיה לנו את כל הכלים לעשות זאת, שיהיה לנו את המשאבים.
צליל: להצלחה של הכלכלה הערבית בעשור האחרון אחראית החברה האזרחית, המנהיגות של החברה הערבית וגם, ואולי יותר מכולם, המדינה.
אנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו רואים את המדינה שוב ושוב כושלת בפרויקטים גדולים ובינוניים, לא מצליחה לתאם בין גופים ולבצע תפקידים בסיסיים.
אבל כשמסתכלים על ההצלחות בחברה הערבית, נזכרים מה המדינה יכולה לעשות כשהיא במיטבה.
כמה כוח יש לתקציבים גדולים ולתיאום בין משרדים וארגוני חברה אזרחית?
כל כך הרבה כוח שהם יכולים להכפיל תוך עשור את מספר הסטודנטים ואת מספר הנשים העובדות, ולשנות את חייהם של מאות אלפי אנשים.
[מתוך החדשות]
הממשלה כבר הגדילה ביותר ממיליארד שקלים את תקציב הישיבות במסגרת הכספים הקואליציונים, אבל מסתבר שזה לא מספיק.
בימים האלה היא מקדמת הגדלה ביותר ממאה מיליון שקלים נוספים של קצבאות האברך, מהלך שמתגבש בימים האלה במשרד האוצר.
שר האוצר סמוטריץ' כבר הביעה הסכמה העקרונית להעברה של הסכום הזה של יותר ממאה מיליון שקלים נוספים לטובת הגדלת קצבאות האברך. עכשיו נשאלת השאלה מאיפה יגיע הכסף. אי אפשר להקצות אותו בלי מה שנקרא מקור תקציבי, ולכן אחת האפשרויות שנבחנת בימים האלה במשרד האוצר היא קיצוץ רוחבי.
צליל: אבל זאת לא אותה המדינה.
עברו שנים מאז שהתוכניות האלה יצאו לדרך.
ממשלות התחלפו, המדינה כבר לא שם.
ביולי השנה פרסמה ליאל קייזר, ראש הדסק הכלכלי שלנו, ששר האוצר מתכנן קיצוץ בתקציבי התוכניות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, כדי לממן את ההגדלה של קצבאות האברכים.
בשבוע שעבר היא פרסמה גם שהמועצה לביטחון לאומי מודאגת מאוד מקיצוץ בתקציב של תוכנית החומש ושל התוכנית האחות לקידום המגזר הבדואי.
הקיצוצים עלולים להעצים את תחושת הדחק והסיכונים להתפרצות אלימה.
ח’יר: אני רוצה להגיד שעכשיו, עכשיו מלקקים את הפצעים, עוד לא, אנחנו עוד בעיצומו של תהליך, אני רוצה להסתכל על היום שאחרי. והיום שאחרי הוא יכול להיות באחד משני מסלולים.
מסלול אחד זה שנפיק את הלקחים ממה שקרה וזה שנתפסנו לא מוכנים, ונתחיל לעבוד על המערכות בשגרה, לא בחירום, בשגרה שתהיה אחרי המלחמה.
לעבוד על המערכות, להעלות את החוסן החברתי, להעלות את התחושת הסולידריות, של תחושת ביחד, להיכנס לכל המערכות של מוסדות האקדמיה והמפעלים, וכל מי ש… וכל מקום שיש בו מפגש בין קהילות, ולהתחיל לבנות את המרחב המשותף אמיתי.
צליל: אבל זה יכול גם ללכת לכיוון אחר לגמרי.
ח’יר: המסלול השני שאני מקווה שלא נגיע אליו, זה שנמשיך לדהור בכיוון של פילוג ושל מתח, ושל נקרא לזה בדלנות אפילו במידה מסוימת, ואלה כאלה ואלה אחרים, וזה בסוף, הרי הגבול לא יוכל להיעצר, אם חס וחלילה הולכים במסלול הזה, הוא לא יכול להיעצר בערבים יהודים.
הוא יכול להמשיך גם לקבוצת אחרות בתוך החברה הישראלית, בתוך החברה היהודית עצמה, בתוך החברה הערבית עצמה.
גל האלימות, וגל השיסוע, וגל נקרא לזה אפילו הפייק ניוז, וגל השנאה שהתפתחה בחודשים האחרונים בין הקבוצות השונות, הוא משהו שהוא לא רק שלא משרת אותנו, הוא אפילו מסכן את כולנו.
ולדעתי צריך לשים אותו על השולחן, ולטפל בצורה הכי הכי שאפשר.
צליל: הרבה מאוד דברים נגדעו, והלכו לבלי שוב, בשבעה באוקטובר.
רבים מהם אנחנו כנראה עדיין לא מבינים.
ח'יר אלבז, אחמד מואסי ונרימן סלימן, ראו את מפעל חייהם נסוג שנים לאחור.
שוויון הזדמנויות הוא ערך בפני עצמו כמובן, הרבה לפני שהוא סוגיה כלכלית, אבל אנחנו תוכנית כלכלית, אז נציין בכל זאת.
בכלכלה יש מחיר לכל אחד שנשאר מאחור.
כל מגזר שמשתלב בהצלחה בכלכלה, כל אדם שמצליח לממש את הפוטנציאל שלו, זה רווח נקי של כולנו.
כל אדם שהופך ממקבל קצבאות למשלם ניסים, משפר גם את איכות החיים, את השלווה ואת השקט שלנו.
אנחנו עסוקים עכשיו בסוגיות קיומיות, אבל כשנבין את המחיר, אולי כבר יהיה קשה יותר לתקן.
יש סיבה לאופטימיות?
נרימן: רק ביחד נוכל לעבור את המשוכה הזאת.
אני אישה אופטימית מטבעי, נכון, מאז שביעי לאוקטובר ההרגשה מאוד קשה, חששות גדלו בצורה מטורפת, אבל האמונה נשארה, כי אין לנו ברירה אחרת.
כחברה ערבית אין לנו ארץ אחרת.
נולדנו כאן, נשאר כאן, נחיה כאן, ורוצים גם להגשים את החלומות שלנו ושל הילדים שלנו כאן בארץ, וביחד.
ח’יר: אני רוצה להגיד ששתי האוכלוסיות, הערבית והיהודית, חיה ביחד לאורך שנים, ואין לנו ארץ אחרת, גם ליהודים אין ארץ אחרת, גם אנחנו אין לנו ארץ אחרת פה, ערבים בישראל, ואנחנו צריכים לשמור על הבית הזה, כבית משותף, ולשקם ולבנות את האמון שנפגע, עם אירוע שהוא מאוד מאוד קשה לכולנו, כי אין לנו אופציה אחרת, אז צריכים להמשיך להיות ביחד כאן, ולשקם את כל מה שנפגע.
צליל : תודה רבה לכם שהאזנתם, שיהיה לכם יום או לילה, שקט ובטוח, איפה שאתם נמצאים.
האזנתם לחיות כיס, ההסכת הכלכלי של כאן.
העורך שלנו הוא תומר מיכלזון, במערכת גם שאול אמסטרדמסקי, חייל המילואים אלון אמיצי, והמפיקה האמיצה שגם עושה מילואים, ליהי צדוק.
את הסאונד ערכה חן עוז, אני צליל אברהם, תודה רבה לכם שהאזנתם, שיהיה לכם יום או לילה, שקט ובטוח, איפה שאתם נמצאים.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント