top of page

חיות כיס - פרק 285: למה בכל זאת להיכנס למגזר הציבורי

איך נראה המגזר הציבורי מהעיניים של תאיר איפרגן, מנכ״לית משרד העבודה שצמחה בו במשך 17 שנה ופרשה באחרונה, למה כל כך קשה להיכנס אליו, ומה צריך לתקן כדי שיעבוד טוב יותר למען האזרחים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/03/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שאול: היי, אתם ואתן על "חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי ואני מצטער, אני קצת חולה.

בסוף ינואר, אחרי שהוצאנו את פרק 279 של "חיות כיס", מי באמת מנהל את המדינה, קיבלנו המון תגובות, שאני מודה שלא ציפיתי שנקבל. זה היה פרק שהיה מבוסס על שיחה שעשיתי עם בן מיוסט, מי שהיה בעבר המשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, שסיפק הצצה נדירה פנימה אל תוך הקרביים של המכונה. ובמקרה שלו, המכונה שנקראת משרד ראש הממשלה, עם נגיעות קצת יותר רחבות למה זה בכלל המגזר הציבורי.

התגובות שקיבלנו לפרק ההוא גרמו לנו להבין שהשארנו טעם של עוד. וכמו כל מי שאי פעם אכל מעדן הגולן בטעם וניל יודע, אסור אף פעם בשום אופן לאכול מעדן נוסף מיד אחרי הראשון, כי אז אתה מתחרט באמצע. במקום זה צריך לחכות קצת, עד שאוכלים שוב את הבא בתור.

אז חיכינו קצת, ועכשיו הגיע הזמן. הזמן להכיר את...

תאיר: תאיר איפרגן, בת 44, נשואה ואמא לשלוש בנות. עד לאחרונה מנכ"לית משרד העבודה.

שאול: תאיר איפרגן לא הייתה רק מנכ"לית משרד העבודה. זה היה רק התפקיד האחרון שלה. לפניו הייתה לה קריירה ענפה בשירות הציבורי, קריירה שנמשכה 17 שנה. בצבא היא הייתה בקבע, היא השתחרה, עשתה טיול, התחילה תואר באוניברסיטת תל אביב. אבל אז התקבלה לאוניברסיטה העברית בירושלים, לתוכנית שבזמנו נקראה "עתידים", והיום נקראת "צוערים לשירות המדינה". זה היה מסלול שאיתר צעירים וצעירות מבטיחים מהפריפריה, כמו איפרגן שנולדה וגדלה ברמלה, ונתן להם ולהן הזדמנות לעשות תואר ולהיכנס למגזר הציבורי, לשלל מקומות, לשלל תפקידים.

תאיר: הייתי ראש מטה מנכ"ל משרד הכלכלה והתעשייה, מנהלת המכון הממשלתי להשכלה טכנולוגית, סמנכ"לית משאבי אנוש, מנכ"לית זרוע העבודה, שלימים הפכה להיות משרד העבודה, ושם בעצם סיימתי את הקדנציה שלי.

שאול: המגזר הציבורי לא מתאים לכל אחד. אני עבדתי קצת במגזר הציבורי, באמת תקופה מאוד מאוד קצרה, בשנה האחרונה לתואר שלי. זה היה במשרת סטודנט כזאת, במשרד האוצר, באגף שוק ההון. וכבר התכוננתי להתחיל תואר שני בכלכלה, ולהפוך להיות עובד מדינה מן המניין, ואז באמת ממש ממש במקרה התגלגלתי לעיתונות.

והאמת שאני באופן אישי מאוד מאוד שמח, גם בגלל שאני מאוד אוהב את המקצוע שלי, אבל גם בגלל משהו אחר. הקצב במגזר הציבורי פשוט לא התאים לי. הוא היה מאוד איטי. איטי מדי, מבחינתי. בעיתונות אתה מייצר מוצר חדש כל יום, לפעמים כל שעה. במגזר הציבורי אתה יכול לעבוד על פרויקט אחד במשך כמה שנים. ולי זה לא התאים. אבל זה ממש לא אומר כלום, כי להרבה אנשים זה דווקא כן מתאים. לאו דווקא הקצב. הקצב יכול להיות מתסכל בכל מקרה, אלא היכולת לעשות דברים גדולים, שישפיעו על הרבה מאוד אנשים.

תאיר: ואז אתה מבין שוואלה, אנשים, נגעת באנשים ושינית להם איזשהו מסלול חיים. אז כזה, כזה יש לא מעט.

שאול: מצד שני, כמו הרבה פעמים בחיים, גם במגזר הציבורי, יש פער בין החלומות ותחושת השליחות שהרבה אנשים נכנסים איתה למערכת, לבין, איך אני אגיד את זה בעדינות, האפרוריות המייבשת של המציאות.

תאיר: אתה יכול למצוא את עצמך נכנס ליחידה, אגף, של 300 עובדים, במשרד מסוים, שהגיל הממוצע בו הוא 56 והוותק הוא 20 שנה. אז אתה נכנס עם הרעל הזה ופתאום אתה פוגש רגע איזה מערכת, שהיא אולי לאורך הזמן נהייתה קצת פחות מורעלת, כמו שאתה נכנס.

שאול: אז השבוע ב"חיות כיס", לכל המאזינות והמאזינים שלנו מתוך השירות הציבורי, או לכאלה שחושבים וחושבות לעצמם להיכנס פנימה, קבלו הצצה נוספת לתוך הקרביים של המכונה. איך נראה המגזר הציבורי מהעיניים של מישהי שצמחה בו, מלמטה ועד למעלה, ולאחרונה פרשה, אבל החיידק הזה עדיין חי בה. מה עובד בלהיות עובד מדינה, מה פחות עובד? איך נראים מסלולי הכניסה לשירות הציבורי, ומה צריך לתקן בו בשביל שהוא יעבוד טוב יותר.

[מוזיקה]

נתחיל מהטוב. מה אהבת במגזר הציבורי?

תאיר: וואו, הרבה דברים. קודם כל, באמת, היכולת שלך להשפיע היא קשה ומסורבלת ומורכבת, אבל כשאתה מבקיע או עושה איזשהו מהלך שבו יש השפעה על החברה בישראל, זה אדיר. זה אדיר כי זה ב-scale מאוד רחב, זה אימפקט משמעותי. אתה קם בבוקר עם תחושת משמעות אמיתית. לא כל בוקר ולא כל רגע ביום, אבל בגדול בתמונה הכוללת, יש לך שם השפעה אדירה, ואתה עושה דברים חשובים באמת. אתה מרגיש שאתה עושה דברים חשובים.

העיסוק הוא מטורף. עסקתי בחוק הגיוס, וגם כדרג מקצועי, את עוסקת בתעסוקת גברים חרדים. אני מדברת על משרד העבודה, נגיד, שזה העולם ההיכרות הכי מעמיק שלי. ואת עוסקת באיך לגרום לתעשייה לבוא לנגב, ואיך לפתח את הצפון, ואת עוסקת בדברים באמת באמת חשובים.

בסוף, כשאת עובדת בסביבה כל כך מורכבת, את משתכללת מאוד. היכולות ניהול שלך, לפרק התנגדויות, להרכיב קואליציות, לשחק עם שחקנים מרובים, להגביר אמון. את נהיית מגה בעיני עצמך, כן, של הדבר הזה, כי את משתכללת. כן, אני מרגישה שלגמרי הבאתי את עצמי לידי ביטוי. תמיד את אומרת, אני יכולתי הרבה יותר לעשות, יכולתי יותר להבקיע, יכולתי יותר להשיג ברמת התוצאות. אבל אני גם סלחנית קצת לעצמי...

שאול: הזדקנו, בכל זאת.

תאיר: הזדקנו, כן. [צוחקת]

שאול: אוקיי, זה היה הטוב, וזה לא מעט בכלל. המגזר הציבורי ושירות המדינה באמת מציעים למי שמצטרפים אליהם הזדמנויות נדירות ויכולות השפעה שאין במגזר הפרטי. לנהל מיליוני או אפילו עשרות מיליוני שקלים, אולי יותר מזה, לקדם פרויקטים שישיגו מטרות חברתיות או שיגעו בחיים של עשרות אלפי או מאות אלפי או מיליוני ישראלים. זה לא צחוק. רק מי שעסק בזה מבין עד כמה זה גדול ומשמעותי וחסר תחליף.

אבל מצד שני, יש במגזר הציבורי דברים גם פחות נוצצים. ואם אתם חושבים על משכורת, שהיא נמוכה בממוצע ביחס למגזר הפרטי, או על זה שאין מקרר גלידות עם 25 טעמים, אז לא. הדברים שבאמת באמת מפריעים למי שבאו לעבוד, הם אחרים לגמרי. מה לא אוהבת במגזר הציבורי?

תאיר: א', היא מערכת שהיא הולכת ומסתעבת לאורך השנים בצורה לא סבירה.

שאול: מסתעבת?

תאיר: כן. הבירוקרטיה, ההגדרות, הנהלים, שומרי הסף, היכולת שלך לזוז, להוציא דברים לפועל, להיות עם יכולות ביצוע גבוהות, היא פשוט נשחקת בצורה משמעותית. מכל מיני סיבות אגב, לא כי אנשים רעים. פשוט היא מסתעבת לדעת. להוציא מכרז בשירות המדינה, כדי להתקשר עם איזה גורם חיצוני, שהוא יעשה כל מיני פעולות בשטח, יכול לקחת לך במקרה הטוב שמונה חודשים.

שאול: למה?

תאיר: מלא דברים, מלא תחנות בדרך. קודם כל, נתחיל מזה שלכתוב מכרז זה פרופסיה, אם אתה לא עושה את זה מספיק טוב, אתה לא מכיר מספיק טוב, אז אתה כותב מכרז על הפנים, ואז הלשכה המשפטית מתקנת אותך 200 פעם, והכללים של החשכ"ל, ואתה צריך להכיר את המסגרות. והאמון יורד לאורך השנים. אנחנו רואים איך האמון בכלל בתוך המערכת, בין השחקנים, יורד לאורך הזמן. אז גם יש הרבה מאוד חשד על איך אתה כותב את זה, ולמי אתה כותב את זה, ומה אתה עושה, ולְמָה אתה יוצא למכרז.

באמת, המון המון המון בירוקרטיה, כל כך קשה. ושוב אני אומרת, לא כי יש אנשים רעים. היא פשוט מסעבת את עצמה לדעת, בתהליכי עבודה בלתי נגמרים, פינג פונגים בלתי נגמרים. אין לזה סוף. הרבה מאוד שחקנים מנהלים הרבה מאוד תהליכים. משרד האוצר מעורב כמעט בכל דבר. אמרתי לך, החשב הכללי, משרד המשפטים, הלשכה המשפטית, נציבות שירות המדינה, אם אתה רוצה לקלוט עכשיו כוח אדם, כדי לקדם איזשהו פרויקט. המון המון שחקנים משחקים איתך במגרש, אז זה מתיש, זה פשוט מתיש. לפעמים את מגיעה הביתה, את אומרת, "מה עשיתי כל היום? בואי ניקח את כל האנרגיה הזאת, נשים אותה במגזר הפרטי, אני כבר כבשתי את העולם". אז זה נורא מתיש.

שאול: רוב המנגנונים האלה שתאיר תיארה כאן, אינם מוכרים למי שלא עובדים במגזר הציבורי. רק חלק קטן מהם נמצאים במגזר הפרטי. נניח שאתם עובדים בחברה פרטית כלשהי, סבבה? לא משנה עכשיו אם זה סטארט-אפ קטן, או חנות פרחים, או חברת תעופה. ונניח שאתם צריכים לשכור את שירותיו של ספק חיצוני כלשהו, שיעשה משהו עבורכם. לא יודע, יבנה לכם סככה בכניסה לעסק, או יעשה יום כיף לעובדים, או בכלל איזה יועץ, שייעץ לכם בנקודה מסוימת. זה לא חשוב מה. התהליך הזה של למצוא את הספק? הוא יכול לקחת לכם 10 דקות, נגיד טלפון אחד, והוא יכול לקחת לכם שעה, נגיד כמה טלפונים. גג כמה שעות, אם לא ענו לכם בכמה מקומות. התהליכים האלה עובדים יחסית מהר.

עכשיו, אני יודע מה אתם בטח חושבים. אתם בטח נוחרים עכשיו בבוז ואומרים לעצמכם, איפה הוא חי, זה? בחברה שאני עובד בה כל היום עושים ישיבות ועוד ישיבות ועוד ישיבות ועוד ישיבות. רק ישיבות במקום לעבוד, במקום לעשות משהו. אז כן, המגזר הפרטי הוא לא בהכרח מופת של יעילות. במו עיניי ראיתי איך גופים כלכליים פרטיים מאוד גדולים, כמו נגיד הבנקים או חברות הביטוח, מתנהלים לפעמים בקצב שמזכיר דימויים של ההסתדרות משנות ה-70.

אבל אני מבטיח לכם, עם כל כמה שזה נראה לכם לפעמים מייגע או נמרח או יותר מדי ישיבות, זה לא מתקרב אפילו לסטנדרטים של התהליכים שקורים במגזר הציבורי. במגזר הציבורי, תהליך פשוט של התקשרות עם ספק חיצוני, כמו זה שתיארתי קודם, יכול לקחת שבועות רבים, לפעמים אפילו חודשים. חוק חובת המכרזים מחייב שמעל סכום יחסית קטן, 50 אלף שקל, אתם תהיו חייבים לעשות מכרז. וזה באמת לא משנה אם זו פרגולה או יום כיף, אוקיי חתיכת יום כיף, או יועץ או כל דבר שיכול להיות די שולי לפעילות שלכם.

ומכרז, זו חתיכת פרוצדורה. צריך לדעת לכתוב מכרז, צריך ועדת מכרזים שתנהל את המכרז, או שצריך להבין איך יוצאים לתהליך של פטור ממכרז, שגם זה מסובך. זה נורא. אמיתי, זה נורא. הכוונה במקור של החוק הזה הייתה טובה, למנוע שחיתות. שהפקידים שיושבים על הכסף הציבורי לא יחלקו אותו לבני דודים שלהם או לחברי מרכז המפלגה. בפועל, נוצרה כאן מערכת שבעיקר מעסיקה את עצמה, ועוסקת יותר בתהליכי עבודה מאשר בעבודה עצמה. וזה יכול להיות מאוד מאוד מתסכל.

[מוזיקה]

הקושי הזה של תהליכים בירוקרטיים אינסופיים, לא בא לידי ביטוי רק בהתקשרויות, כלומר בכסף שאתם רוצים להוציא על משהו, אלא גם בכל מה שקשור להעסקת עובדים חדשים. אם אתם עובדים בחברה פרטית, ואתם רוצים להעסיק עובדת או עובד חדשים, זה תהליך שאמור לקחת מינימום זמן, כי אתם ממש כבר רוצים להעסיק מישהו. אתם לא רוצים לטעות, אז אתם תעשו ראיונות עבודה, ואולי גם קצת מטלות בית, כאלה. אבל בגדול אין סיבה למרוח את זה, נכון?

אז זהו, שבמגזר הציבורי אנחנו מדברים על תהליך שונה לגמרי. אבל באמת, באמת שונה לגמרי. והוא יכול לקחת הרבה מאוד זמן. ואני מתעכב על הנקודה הזאת משתי סיבות. הראשונה, כי זה משהו שמפריע להרבה מאוד מנהלות ומנהלים מוכשרים, שנמצאים כבר בתוך שירות המדינה. והשנייה, משום שזה מפריע להרבה אנשים מוכשרים, שרוצים להיכנס פנימה לתוך המגזר הציבורי, מתוך תחושת שליחות אמיתית, ואז מגלים שזה על גבול הבלתי אפשרי.

אחרי 7 באוקטובר, הבעיה הזו רק התחדדה. אני חושב שאחרי 7 באוקטובר, בגלל שזה אסון כל כך כבד, ואנחנו רואים מערכות ציבוריות, מערכות אזרחיות שלא עובדות, ממשלתיות, לא מתפקדות, אני חושב שיש לא מעט אנשים שעובר להם בראש, פאק איט, אני צריך ללכת לזה. די, הייטק חמוד, נחמד, אני צריך ללכת לזה, אני צריכה ללכת לזה. אנחנו צריכים לשנות את העולם, לעשות את זה טוב. אחרי זה, לא לכל החיים.

איך עושים את זה? איזה מסלולים קיימים בשביל לעשות את זה, אם בכלל?

תאיר: קודם כל, יש מספר לא מבוטל של ערוצי הזנה וכניסה למגזר הציבורי. אני לא יודעת מי זה הפרופיל שאנחנו מכוונים אליהם, אבל אם אתה אחרי לימודים או בתחילת הקריירה שלך, אז הערוצים האלה יותר מותאמים אליך.

שאול: אם אתה כאילו בתחילת שנות ה-20, כזה סוף שנות ה-20?

תאיר: יש כל מיני מכינות כזה וזה, שבמהלך הלימודים, "יסוד", "קריאת כיוון", כל מיני כאלה, ויש את "צוערים לשירות המדינה", שהוא היום הערוץ המרכזי… אגב, הם לא במספרים מאוד גדולים.

שאול: כמה זה, 15 אנשים, משהו כזה?

תאיר: כן, 20 נראה לי, משהו כזה.

שאול: כמה מחזורים בשנה?

תאיר: לא יודעת, שווה לבדוק אחר כך.

שאול: אוקיי. בדקתי, תוכנית "צוערים לשירות המדינה", שהיא כנראה התוכנית היוקרתית ביותר להכניס אנשים מוכשרים למגזר הציבורי, היא תוכנית שמכשירה עד 30 אנשים בשנה. אנחנו מדברים על תוכנית שנמשכת חמש וחצי שנים לכל מחזור. מתוכן, שנה של לימודים באוניברסיטה וכל מיני פעילויות של התוכנית. זה קורה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. עוד חצי שנה של התמחות, ואחרי זה, עוד ארבע שנים של השמה בתוך שירות המדינה עצמו. בסוף התוכנית, האנשים שמשתתפים בה יהיו זכאים לתואר שני במדיניות ציבורית.

לרוב, מי שנכנסים לתוכנית הזו, הם אנשים כבר קצת יותר בוגרים, בדרך כלל בשנות ה-30 לחייהם, אולי בואכה 40, אנשים שכבר עשו לפחות דבר אחד בקריירה שלהם. אבל, כאמור, אנחנו מדברים על כמות יחסית קטנה של אנשים כל שנה.

תאיר: אבל התואר במגזר הציבורי הוא אולי הערוץ המרכזי, והוא בפרופיל אולי קצת גבוה יותר. זאת אומרת, הם כבר אחרי תארים, או תוך כדי תואר שני, כזה. אז יש את הערוץ הזה והוא אפשרי ואפשר להיכנס דרכו.

הערוץ האחר הוא, בוא נגיד, העצמאי, או הפרטי במרכאות, וזה לראות מכרז באתר נציבות שירות המדינה, שנשמע לך מעניין, ולנסות להתמודד עליו. יהיה לך כנראה מאוד מאוד מאוד קשה. כמה נתונים כדי להבהיר את הדבר הזה. אחד, דיברנו מקודם, התחלופה במגזר הציבורי הישראלי, בשירות המדינה הישראלי, היא נמוכה בהשוואה לעולם. אמרנו אחוז וחצי, בהשוואה ל-10.9% בארצות הברית, ו-10% בבריטניה, שוודיה.

רוב המכרזים בהתחלה הם מכרזים פנימיים ובין משרדיים. מה זה אומר? זה אומר שקודם הם מתפרסמים לעובדי המדינה או במשרד או בין משרדים, ואז אם לא נבחר מועמד, הם יוצאים החוצה.

שאול: אני שנייה אסביר את זה למי שלא מגיע מתוך המערכת. בשביל להיכנס לתפקיד בשירות המדינה, אי אפשר סתם להגיע לראיון עבודה, ואחרי זה יודיעו לכם אם התקבלתם או לא. אה-אהה, מאוד רחוק מזה. בשביל להיכנס לשירות המדינה, צריך לעבור מכרז. בדיוק כמו שעושים מכרז בשביל להתקשר עם ספק מסוים, המדינה, משרדי הממשלה, עושה מכרזים גם לגיוס כוח אדם.

מה זה אומר? זה אומר שנציבות שירות המדינה, גוף כזה, מפרסמת משרות באתר שלה. למשל, ברגע זה, באתר גיוס כוח האדם של נציבות שירות המדינה, מופיעות 580 משרות פנויות. המדינה מחפשת למשל מי שיעמוד בראש מנהל ביטחון המזון של משרד החקלאות. מכירים מישהו כזה? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחפשת מלא סוקרות וסוקרי שטח בכל מיני אזורים. במשרד החינוך מחפשים מפקחת או מפקח לגיל הרך באזור הדרום. ורשות המסים מחפשת מנהלי מדור לתאומי והחזרי מס, גם בכרמיאל וגם באום אל-פחם.

כרגע, בגלל המלחמה, כל המשרות האלה נמצאות ב-freeze. כלומר, שכרגע לא באמת כנראה תוכלו לגשת למכרזים האלה, בשביל שהסיכוי של מילואימניקים שלוחמים בחזית, שהיו רוצים לגשת למשרות האלה, שהסיכוי הזה לא ייפגע.

אבל הבנתם את הראש? ככה התהליך הזה עובד בדרך כלל. אם תרשמו למשרה כלשהי בשירות המדינה, תצטרכו להגיש מלא מסמכים וטפסים, ואחרי שהתהליך הזה יסתיים, אם אתם עומדים בתנאי הסף שנקבעו למשרה הזו, אתם תוזמנו ליום מיונים. לא בגוף הממשלתי שאליו אתם מנסים להתקבל, אלא אצל חברת כוח אדם חיצונית, שהיא עושה את יום המיונים הזה עבור הממשלה. ביום המיונים הזה יש בדרך כלל מבחן פסיכוטכני כזה וכל מיני משימות קבוצתיות, וכל מיני שיט כזה של פעם, שאני מודה שאני לא יודע איזה עוד חברה עדיין עושה את זה, חוץ מאשר המדינה.

מתישהו, אחרי שהמיונים האלה יסתיימו, אתם תקבלו ציון והערכה. זה יקח קצת זמן, אבל זה יגיע אליכם, ואז אולי תעברו לשלב הבא, ואולי לא. זה עדיין לא קשור בשום צורה למשרה שאליה ניגשתם, או לכישורים וההשכלה הרלוונטיים שלכם. שום דבר. אני מכיר לא מעט אנשים מוכשרים שנפלו בשלב הזה, והיו בהלם מוחלט ודי בצדק.

בכל אופן, רק המועמדים בעלי הציון הגבוה ביותר בימי המיונים האלה, יעברו לשלב הבא והאחרון, שהוא ראיון בפני ועדת בוחנים בגוף הממשלתי הספציפי שאליו אתם מנסים להתקבל. בוועדה ישבו אנשים מנציבות שירות המדינה, וגם מאותו גוף ממשלתי ספציפי. אבל יכולים להיות שם גם נציגים ממשרדי ממשלה אחרים, אולי אפילו נציגי ציבור, אולי אפילו נציגים של ההסתדרות.

הבוחנים יסתכלו על קורות החיים שלכם, על הציונים שהשגתם בימי המיון הקודמים, ויוכלו לשאול אתכם כל מיני שאלות שקשורות למקצוע ולהשכלה שלכם, ויקבלו החלטה בהתאם. לכל המועמדים יהיה זמן שווה בפני הוועדה, בשביל למנוע אפליה, וכל המועמדים והמועמדות יקבלו ציון לפי קריטריונים זהים. ובסופו של דבר, הוועדה תדרג לרוב שלושה מועמדים. זה נקרא כשיר ראשון, כשיר שני, כשיר שלישי. בשביל שאם הראשון או הראשונה יגידו שהם בעצם לא בא להם על התפקיד, אז יוכלו לעבור הלאה לבאים בתור במקום להתחיל את כל התהליך מההתחלה.

התהליך הזה הוא ארוך ומסובך, ותכף תאיר איפרגן תפרט עליו בעצמה, אבל סיפרתי את כל זה בשביל להגיד, שלפני שהמשרה מפורסמת לציבור באתר נציבות שירות המדינה, משרדי הממשלה יכולים לפרסם את המשרה באופן פנימי, רק לעובדים מתוך המשרד שלהם, או לעובדים ממשרדים אחרים. כלומר, לפני שיוצאים החוצה, קודם מחפשים בפנים, פשוט כי התהליך בפנים הוא יותר קצר, כי אנשים כבר נמצאים בפנים. ואז, אם לא מוצאים אף אחד בפנים, אז מפרסמים מכרז חיצוני, שזה התהליך שתיארתי קודם. הנה מה שתאיר חושבת על זה.

תאיר: אגב, בפנימי, הסיכוי שלך להיבחר למכרז הוא בערך 40%, 2-3 מועמדים בממוצע על משרה. בפומבי, 4%. בערך 22-25 מועמדים מתמודדים על מכרז. זה, אם יש לך מספיק אורך רוח, כי הזמן הממוצע לאיוש משרה במכרז פומבי הוא תשעה חודשים.

שאול: מה ששמעתם, תשעה חודשים. כל התהליך הזה שתיארתי קודם, מהרגע שמשרה עולה ללוח הדרושים של הממשלה, ועד שמישהו או מישהי מתיישבים על הכיסא ומתחילים לעבוד, תשעה חודשים. זה כמו הריון ולידה, כן? את יכולה לפרק לי את התשעה חודשים הזה? מה לוקח תשעה חודשים?

תאיר: כן, אני אנסה. קודם כל, רגע, אני אגיד עוד קודם. אם זו משרה קיימת, וזה כזה, נגמרה הקדנציה, בוא נפרסם מכרז, עוד יחסית מהר. אבל אם זו משרה חדשה, אני צריכה לאפיין את המשרה, להגדיר מה אני רוצה, את הדבר הזה אני שמה לו לנציבות, חלילה שמנכ"לית משרד ממשלתי, אני יודעת לבד להגדיר מה אני צריכה במשרד. בסדר?

קודם כל, אני רוצה את התקן. נגיד, אם זה תקן חדש בכלל, עוד יותר מורכב. כי התקן זה בכלל אגף תקציבים, ותיאור התפקיד זה נציבות שירות המדינה, ודירוג השכר והרמות זה הממונה על השכר. אז תקלוט מה דיברנו מקודם, מה מתסכל במגזר הציבורי? אני רוצה משרה, אני רוצה בן אדם. אבל אם יש לי משרה, אז אני ארצה לפרסם אותה. גם על הפרסום אני צריכה אישור, מנציבות שירות המדינה, אוקיי? אז קח לזה את הזמן. ואז פרסמתי, עד דרגה מסוימת, זה יכול להיות מנוהל במשרד. מנוהל במובן של פרסמתי, הגישו מועמדים, בדיקת תנאי הסף והעמידה שלהם, פסילה, השלמת מסמכים, העברה למבחני מיון, אם יש כמות לזה, קביעת ועדת בוחנים, כל הדבר הזה בטור.

שאול: שזה נעשה עם מחלקת כוח אדם במשרד?

תאיר: עד דרגה מסוימת.

שאול: אוקיי.

תאיר: עד דרגה מסוימת. הדרגות זוטריות-ביניים עם המשרד. דרגות בכירות, כל הדבר הזה מנוהל על ידי הנציבות. יצא ממני. וכל מה שנשאר לי זה לנדנד להם, מה קורה עם זה? 40 אלף במגזר הציבורי, במשרדי הממשלה. כנראה אני לא הלקוחה היחידה שלהם. שוב, אני אומרת, אין שם אנשים רעים, הם באמת עובדים הרבה. אבל תהליכי העבודה, אני לא יודעת כמה מהדבר הזה, אתה יודע, טכנולוגי מאוד, עם הערכות חכמות. כמות הניגשים לכל משרה היא מאוד מאוד גבוהה, כי עדיין רוצים להיכנס למגזר הציבורי.

כל השליחה למבחני מיון, חזרה למבחני מיון, השלמת מסמכים. זה לא הצהרות, אתה צריך להגיש את כל המסמכים. והרבה מהתהליכים הם בטור, אמרתי מקודם. אני אחכה שהם יחזרו בשביל לקבוע ועדת בוחנים. למה? קבע איתי ועדת בוחנים במקביל לזה שהם במבחנים, במקביל לזה ש… תן להם להשלים, דבר על ההצהרה, ואחר כך שישלימו את המסמכים.

אז זה, אז זה. כל הדבר הזה, בסוף בסוף בסוף, במבחן הממוצע, זה נתונים שהנציבות מפרסמת, אני אפילו לא ממציאה. תשעה חודשים בממוצע לאיוש משרה, זה המון זמן. תהליך ארוך מדי, שגם לא מנוהל כמו שצריך. למה נציבות שירות המדינה צריכה לנהל לי מכרזים?

שאול: חישבו שנייה על עצמכם. האם הייתם מחכים תשעה חודשים בממוצע, יש מקומות שבהם זה יותר ארוך, בשביל לדעת אם אתם מתקבלים לעבודה כלשהי או לא? וכל זה, בזמן שעוד לא בהכרח פגשתם את המנהלת או המנהל העתידיים שלכם, ומבלי שיש לכם מושג מה השכר שצפוי לכם במשרה הזו, ומבלי שיש לכם יכולת לעשות משא ומתן על השכר הזה, פשוט כי ככה זה עובד. הייתם ניגשים? הייתם מחכים?

תאיר: אז אם יש לך את הזמן הזה לחכות, אולי ל-4% שתתקבל אחר כך, לא כל המכרזים מאוד ברור מה הם. זאת אומרת, רשום שם גיבוב של מילים. מה זה אומר, תכלס? גם לא כל המכרזים מתפרסמים עם טווח שכר. אז אתה יכול לסיים את התהליך של התשעה חודשים, ואז אני אגיד לך מה השכר ותגיד לי, לא תודה. ואני אצא למהלך הזה שוב, אם לא בחרתי כשיר שני במרכאות או כשיר שלישי.

כל המנגנון הזה של גיוס עובדים במגזר הציבורי, הוא כל כך לא רלוונטי, אפרופו שוק העבודה המשתנה. אז יש את הערוצים האלה, אני לא רוצה לבאס אותם, את החבר'ה שרוצים לבוא להשפיע. אני חושבת שחייבים מגזר ציבורי חזק. ואנחנו רואים למה חייבים אותו באירועי ה-7 לאוקטובר. אבל הכניסה היא לא פשוטה, וככל שאתה מכוון לתפקידים יותר בכירים, היא עוד יותר מורכבת.

[מוזיקה]

שאול: יש דרך אלטרנטיבית?

תאיר: להיכנס לשירות המדינה שלא דרך מכרז? לא. בשם השקיפות, בשם השוויון, לא.

שאול: אלא אם כן זה לאיזה תפקיד מנכ"ל במשרת אמון.

תאיר: נכון, נכון. אגב, היה במלחמה איזה בוסט כזה מאוד גדול של מילוי מקום, אבל גם את זה נציבות שירות המדינה הפסיקה. זה משהו שהיא פחות מעריכה או אוהבת. שוב, בשם השוויון, בשם ערך השוויון. אני אגיד, אני מבינה את זה, בסדר?

אבל זה גם פה קצת הלכו לאיבוד, כי אם במגזר הפרטי אתה מסתכל בשוק העבודה הישראלי, אתה מסתכל על תהליכי גיוס, והסיפור של היכרות מוקדמת הוא דווקא טוב, נכון? אתה יודע להגיד על הבן אדם הזה, על הכישורים שלו, המיומנויות שלו, הוא מתאים לתפקיד X. החבר-מביא-חבר בכל מיני ח… במגזר הציבורי זה לא שזה לא… עדיף שלא. זה לא מוערך. זה לא מקובל. זה על הגבול המושחת, אם אתה מכיר את הבן אדם הבא שמתמודד. זה גם בעייתי. זה גם בעייתי.

עכשיו, אני אין לי פה פתרון, כן? כי אני מבינה את הצורך בשוויון, ואת הכניסה לשירות הציבורי, לתת לכולם את אותה הזדמנות. אבל בגלל זה אני מחכה תשעה חודשים למועמד? כאילו זה לא...

שאול: אם היית צריכה לעשות, אם היית צריכה להציע איזושהי רפורמה בנציבות?

תאיר: אני בעד לסגור את הנציבות. ממש ככה. אני מצטערת. ל…

שאול: לא, לא צריך להצטער.

תאיר: לא, כאילו, אתה יודע, זה כזה אמירה חדה ומאוד קשה.

שאול: לסגור לפתוח מחדש, או לסגור?

תאיר: לסגור. לכל הפחות אפשר לדבר על איזשהו גוף מאוד מאוד מאוד רזה. מַטֶּה, בסדר? שלא עוסק במה שהוא עוסק היום, אלא בפיתוח ההון האנושי, במסלולי קריירה בתוך שירות המדינה, וההבנה של מה קורה בשוק העבודה מחוץ למגזר הציבורי, ואיך אני מתאימה את המגזר הציבורי לדבר הזה. אבל ברמת התו"ל, כאילו, כזה.

או בבניין כוח האדם, או שיש דברים שנכון להסתכל עליהם רוחבית, ושאולי כלכלן הוא כלכלן הוא כלכלן, לא משנה באיזה משרד, ולעשות איזה מהלך-על של גיוס כלכלנים למגזר הציבורי, ושלא כל משרד יסתכל עם עצמו. איזשהו מטה כזה נורא נורא רזה, במובן של פיתוח הון אנושי.

אבל אל תבדוק לי את המכרזים, ואל תבדוק לי את תנאי הסף של המועמדים, ואסור לי לדעת מי הם עד 48 שעות לפני, ואני צריכה לחתום על הסכם סודיות, שאני לא יודעת מי הם. אני מראיינת אותם. אפשר לקבל רגע מידע עליהם, לא יומיים לפני, בלי לחתום על סודיות ש…? נו באמת. אתה יודע מה הכי אבסורד? שכל התהליך הזה מתנהל ככה, במובן של בוא נשמור, בוא נשמור, על תקינות, תקינות, אבל בסוף בסוף, כשגורמים מסוימים רוצים לעשות מינויים לא תקינים, אז הם עושים. הם עושים עם הדבר הזה. ודווקא על הרוב, על ה-majority שבאמת עובד נקי, אותו אתה גומר בתהליכים בלתי נגמרים, שהוא לא מצליח לאייש, או להביא ליד ביטוי את ניהול ההון האנושי, כמו שבאמת צריך לעשות אותו.

[מוזיקה]

אני חושבת שמי שיגיע היום מהמגזר הפרטי, יהיה לו מאוד לא פשוט. גם להיכנס, אבל גם להחזיק בתוך המגזר הציבורי, על מה שדיברנו מקודם, על התרבות הארגונית, ועל הצורת עבודה, ועל השיטות, ועל השפה, אפילו השפה שונה.

שאול: כן.

תאיר: הכל, הכל אחר. הוא חייב להתאים את עצמו, הוא לא מותאם היום בשום צורה, בטח לא לשוק העבודה, אם מסתכלים על שוק העבודה המודרני, והמתקדם בכל רובד שהוא. תחלופה. אנחנו מדברים היום המון על כך, ששוק העבודה מתאפיין ויאופיין בתחלופה גבוהה. אם אני רוצה לזוז למשרד אחר, עזוב, לא לצאת מ… משרד אחר בתוך המגזר הציבורי, זה, זה… הרבה מאוד דברים צריכים לקרות, כדי שאני אוכל לזוז, לתפקיד רוחב במשרד אחר, בשירות המדינה. הרבה מאוד זמן אני צריכה לחכות, והרבה מאוד דברים צריכים לקרות.

[מוזיקה]

שאול: דבר נוסף שמאפיין את המגזר הציבורי, ופחות את הפרטי, הוא השינויים התכופים במבנה. לא במבנה של משרד ממשלתי, זה משהו שיכול להישאר ככה לנצח, או רק להצמיח איברים ואגפים חדשים. אני מדבר על מבנה משרדי הממשלה.

בכל פעם שיש בחירות בישראל, מה שקורה לא מעט, הקמת הממשלה החדשה מסמלת שהנה מתחיל תהליך פירוק והרכבה מחדש של משרדי הממשלה השונים. דיברנו על זה קצת בפרק 154 של "חיות כיס", המחיר האמיתי של 36 שרים. אני ממליץ לכם להאזין לו. זו לא רק העלות הישירה, של משרדי הממשלה החדשים והמשונים האלה. זה קודם כל, השינוי התכוף במדיניות, ובמטרות שהשרים החדשים מציבים לדרג המקצועי.

תאיר: תראה, ב-17 שנים אני עבדתי עם 11 שרים. שנה ומשהו אני מחליפה שר. אתה רוצה לרוץ רחוק, למרחקים ארוכים, ולעשות הליכים אסטרטגיים. אבל כל הזמן מגיע שר, מדיניות שהוא רוצה לשנות. הדבר הזה הוא נורא קשה. זה לא פשוט. זה לא מסוג הדברים שפחות אהבתי, אבל זה מסוג הדברים שהם נורא מקשים.

שלא נדבר על מה שאני מנכ"לתי, שזה היה גוף שכל מערכת בחירות גם עובר משרד, ומשתק אותך לכמה חודשים ביכולת לעבוד.

שאול: הגוף שאיפרגן מנכ"לה, היה זרוע העבודה. ככה הוא נקרא, וזה באמת אחד הגופים הממשלתיים שהחליף הכי הרבה ידיים בממשלות האחרונות. זה גוף שאחראי על פיתוח תוכניות לשילוב אוכלוסיות ספציפיות בשוק העבודה, מגברים חרדים ועד לאנשים עם מוגבלויות. יש לגוף הזה לא מעט יחידות, והוא עושה לא מעט דברים.

עכשיו, סתם בשביל שתקבלו סחרחורת. הגוף הזה התחיל במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שזה השם הישן של משרד הכלכלה. ביולי 2016 הוא נקרע ממשרד הכלכלה, והועבר למשרד הרווחה, שהפך להיות משרד הרווחה והעבודה. באוגוסט 2021, בעקבות הקמת ממשלה חדשה, הוא נקרע ממשרד הרווחה, והוחזר חזרה למשרד הכלכלה. אבל זה לא החזיק הרבה זמן, כי בינואר 2023, עם הקמת הממשלה הנוכחית, הגוף הזה נקרע שוב ממשרד הכלכלה, והועבר שוב למשרד העבודה, שהיום אגב, פועל בנפרד ממשרד הרווחה.

למה? ככה.

ואם אני צריך להמר, אז אני מהמר שבעתיד, הגוף הזה ינדוד שוב ושוב, בין משרדי ממשלה שונים. אנחנו מסתכלים על התזוזה האינסופית הזאת מבחוץ, ולרגע זה נראה לנו אפילו מצחיק. אבל מבפנים, אין שום דבר מצחיק בתזוזת היו-יו הזאת. היא משגעת את העובדים, היא מפריעה לעבודה, והיא פוגעת בשירות שהציבור מקבל.

תאיר: וואו, קודם כל היא משתקת. אמיתי. היא פשוט במשך מספר חודשים, שהם החודשים שבהם עוד לא התקבלה החלטה עד הסוף, זאת אומרת, יש את שלב הדשדוש. זה כתוב איפשהו שנעביר, אבל זה לא באמת קרה עדיין.

שאול: עוד אין החלטת ממשלה, נגיד.

תאיר: כן. אז בתקופה הזו יש שיתוק. כי מי השר שלי? עם מי אני מנהלת דיונים, למי אני מביאה החלטות? העולם, כאילו המשרד מתפקד. יש צווים שצריך לחתום עליהם, יש הסכמים שצריך לקדם, יש דברים שהם ברמת… מבחני תמיכה למעונות יום, שעכשיו מי שצריך לחתום עליהם הוא שר העבודה. וזה עכשיו, כי שנת הלימודים נפתחת עכשיו. אבל מי השר? כאילו כזה, מלא, מלא.

אז א', זה באמת שנייה משתק. עזוב רגע בצד את תחושת השייכות, העובדים, הבלבול, הפחד. העובד קם בבוקר, הוא נכנס לאותו משרד, מדליק את אותו מחשב, מרים את הראש, זה אותו מנהל. אבל תחושת השייכות… אגב, זה גם מגובה במחקרים, אחד הדברים המשמעותיים היום בשוק העבודה, והיא זרה לך. ככל שהחלטה יותר מתארכת, אתה משותק יותר זמן.

הקשב הניהולי שלי, שאני יודעת שכאילו זה נשמע מאוד בקטנה, זה לא בקטנה. אני באתי למנכ"ל ולעשות הכי טוב, כדי לקדם כמה שיותר מהלכים, תוכניות, פעולות, תמריצים, לשוק העבודה הישראלי. לא יכול להיות ש-40% מהלו"ז שלי עכשיו, הוא על פגישות עבודה על הפיצול. את האזרח זה לא מעניין, שאני עושה עכשיו פגישה על מי נותן לי שירותי ביטחון, כי המאבטחים של משרד הרווחה אמרו סלמאת, את עוברת לכלכלה. והמאבטחים של משרד הכלכלה אמרו, לא, רגע, עוד לא באת. אז מי?

כזה על הכל. על ביטחון, על שירותי מחשוב, על שְׁלטים. שלטים, אני מתעסקת בשלטים, מי משנה את הלוגו? כסף? כמה כסף אני מבזבזת על זה? זה אירוע שהוא כל כך לא סביר, והוא פוגע כל כך בעבודה היומיומית. אני לוקחת אותך להכי תכלס, לאיך זה נראה באמת, באמיתי של החיים. ככה זה נראה.

זה נראה בחוסר יכולת לקבל החלטות חשובות מאוד, שאני צריכה עבורם שר, ועד לדיון אצלי, שעה, על מי מחליף את השֶׁלט, איזה גורם זה. מוקד שירות, שלא היה לי, כי הייתי תחת המוקד שירות של משרד הרווחה, ועכשיו עברתי למשרד הכלכלה. אגב, כשעברתי למשרד הכלכלה, זה היה עוד יותר אבסורד, כי הם היו 600 עובדים, ואנחנו 1,000 עובדים באים אליהם. זה כאילו, מי בולע את מי, ומה היכולת שלהם בכלל לקחת אותי אליהם.

אחד הדברים שנלחמתי עליהם, זה גם אם לא יקימו את משרד העבודה, זה שזרוע העבודה תהיה במבנה של משרד ממשלתי, כדי שכל פעם שמישהו אחר ירצה אותנו, העבודה לא תיפגע. אני אמשיך לקבל שירותי משאבי אנוש מהסמנ"כל משאבי אנוש של זרוע העבודה, ואמשיך לקבל שירותי חשבות מהחשבות.

אתה יודע, שכשעברנו למשרד הכלכלה בפעם הרביעית, עדיין היו לי שירותי מחשוב, שישבו במשרד הכלכלה עוד מהפעם הראשונה. כאילו סיימתי סיבוב, שני סיבובים, והם עדיין ישבו עליהם. עכשיו, זה נשמע, נו, אז מה אם הם יושבים עליהם? לא. כי השירותי מחשוב האלה נותנים שירות להורים שרוצים להירשם למעונות יום. הם יושבים במשרד הכלכלה. אני בתור מספר 220 במשרד הכלכלה בסדרי העדיפויות. בצדק, כי אני לא שייכת לו כרגע. וכשאני רוצה לשפר את המערכת מחשוב להורה שנרשם למעון יום, אני רוצה את המערכות האלה אצלי מהמשרד, ולא לזחול ולבקש טובה מהמנמ"ר של משרד הכלכלה, שיש לנו היכרות מוקדמת, שיעשה טובה ויעשה ג'סטה ויעזור לי רגע לשפר את המערכות. כזה.

כזה, שאול, זה לא עבודה סבירה, זה לא משהו שאני צריכה להתעסק איתו כמנכ"לית משרד ממשלתי. לא יכול להיות שככה נראה הסדר יום שלי במשך חצי שנה. זה פוגע באזרחים, זה מוציא הרבה מאוד כסף, זה משתק את הפעילות, כי בא לשר עוד מוטת שליטה.

שאול: אנא, זכרו את הסיפור הזה בפעם הבאה שמוקמת ממשלה חדשה, וכל מיני שרות ושרים מוציאים הודעות חגיגיות לעיתונות על המשרד הפיקטיבי שלהם, שבנוי מיחידות ממשלתיות שנקרעו ממשרד ממשלתי אחר. זה המחיר של כל המשילות הזאת.

[מוזיקה]

בימים אלה, איפרגן נמצאת בצינון. כשיוצאים משירות המדינה, מתפקיד בכיר כמו מנכ"לית משרד ממשלתי, נמצאים בצינון תקופה ארוכה, אפילו שנה, לפני שאפשר לעבור הלאה. וזה קורה בשביל למנוע ניגודי עניינים. היום אגב, בניגוד לעבר, חלק מהתקופה הזו הוא בשכר.

שאלתי את איפרגן אם יש לה מחשבות לחזור לשירות המדינה איכשהו, בתפקיד כלשהו, והיא אמרה שהחיידק לעשייה הציבורית בהחלט נמצא אצלה, אבל לא בשירות המדינה. לא כרגע. לא בקלות, בכל אופן.

לקראת סיום, שומעים אותנו כל מיני אנשים, ביניהם אנשים צעירים שמתלבטים לקראת החלטת קריירה, והם חושבים על המגזר הציבורי. והם רוצים. אם היית צריכה לתת להם שלושה טיפים, לא רק על תהליך הכניסה עצמו, אלא גם בכלל אחרי זה, על החיים במגזר הציבורי.

תאיר: טוב, אחד, תהיו אמיצים. תהיו אמיצים בלגשת בכלל למכרזים. ואני אגיד יותר מזה, תהיו אמיצות. נשים פחות נוטות לגשת למכרזים, אלא אם כן זה בדיוק מתאים לתנאי סף, והן עומדות בדיוק. תהיו אמיצים. תגישו, תנסו, בין אם בשער הכניסה, ובין אם אחר כך, כשאתם רוצים להתקדם בתוך המגזר הציבורי. תגידו בקול רם, "אני רוֹצָה את התפקיד הזה, אני מכוונת לשם".

תגידו לבוסים שלכם, תגידו למי שמוכן לשמוע. תהיו מספיק אמיצים לחתור קדימה לתפקידים שאתם רוצים, ותהיו מספיק אמיצים גם לעשות פעולות בתוך המגזר הציבורי. המגזר הציבורי די מתאפיין בשנים האחרונות בשנאת סיכונים מאוד… אני ממש רואה את זה שזה מדרדר. אז לא, תהיו אמיצים, זה בעיניי מאוד מוערך, וזה גם בולט בתוך הזירה הזו.

זו הצעה אחת. הצעה שנייה… שנייה, אני צריכה לחשוב. אומץ… אני אגיד ככה, כשאת מרגישה או כשאתה מרגיש שאתה נהיה קהה לב ושהתשוקה ומה שעניין אותך להיות שם כבר מתחיל לאט לאט לרדת, קום ותעזוב. פשוט תעזוב. אני לא מתכוונת אם ביום רביעי בשש חזרת מתוסכל מאיזה, לא זה. אבל אתה רואה לאורך זמן שהברק הזה, והרצון להשפיע, והדרייב, הרעב, הרעב, הרעב כבר לא שם, קום ולך. זה כנראה ה-cue, אגב, או להחליף פוזיציה, או פשוט לצאת מהמגזר הציבורי.

והדבר השלישי שאני אגיד, זה שעם כל העצות, ועם שתי העצות הקודמת שנתתי, בסוף גם צריך מזל. באמת. תסתכל על קריירות של אנשים בתוך המגזר הציבורי. אין כמעט סיפורים זהים במובן של… גם אני, זה מאוד לא אופייני, להיכנס לצוערים ולסיים מנכ"לית. כי מנכ"לים הם גם משרות אמון. אז צריך גם קצת מזל, שאת יודעת מה את רוצה, ואת יודעת איזה פוזיציה את זה, וזה בדיוק מתפנה, ורוצים גם… שאת היית מספיק טובה בעבודה איתו, ובחרו אותך. זאת אומרת, צריך הרבה מאוד דברים שיקרו בתוך הדבר, המפלצת הזו שנקראת המגזר הציבורי, כדי שתהיי בפוזיציה מסוימת. אז תהיו גם סלחנים לעצמכם. ולפעמים זה לא אומר שאתם פחות מוכשרים, פחות טובים, לא תצליחו במקומות אחרים. לפעמים גם צריך קצת טיימינג כזה, זה שהכוכבים יסתדרו טוב, זה שׂם בפרספקטיבה, באיזה פרופורציה, את שתי העצות הקודמות אולי שנתתי.

[מוזיקה]

שאול: להיכנס למגזר הציבורי זה לא דבר פשוט. גם לעבוד במגזר הציבורי זה לא דבר פשוט. לא לכולם זה מתאים. אבל יש מעט מאוד מקומות עבודה במגזר הפרטי בישראל, שיכולים להציע את מידת ההשפעה שיש במגזר הציבורי. המחיר שאנשים שבוחרים להיכנס פנימה נאלצים לשלם הוא לא גזירת גורל. כל התהליכים והבירוקרטיה האינסופית והמכרזיאדה וכל הדברים שדיברנו עליהם, בסוף הכל הוא מעשה ידי אדם, ולכן הכל הוא בר שינוי. ואני מודה שבשביל לשנות את הדברים האלה צריך להיכנס למגזר הציבורי. כן, זה אירוני, אני יודע, אבל עדיין, אחרי 7 באוקטובר אני מאמין, והרבה אנשים אחרים מאמינים, שהתיקון הזה הוא הכרחי ודחוף, ומתחיל שם. אז אם אתם או אתן בעניין, אני מקווה שהפרק הזה נתן לכם קצת חומר למחשבה.

[מוזיקה]

אתם האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של כאן.

העורך שלנו היה תומר מיכלזון, אבל תומר קוּדם להיות עורך "כאן הסכתים" ו"כאן תרבות", ואנחנו אוהבים לו ומפרגנים לו ומאחלים לו בהצלחה, ואומרים לו תודה על כל מה שהוא עשה בשביל "חיות כיס", ובימים אלה אנחנו עמלים על למצוא עורכת או עורך חדשים. נעדכן כמובן.

מפיקת "חיות כיס" היא ליהיא צדוק.

עורכת הסאונד שלנו היא רותם דויטשר.

ובמערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם וגם את אלון אמיצי, ששוב במילואים.

אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Opmerkingen


bottom of page