חיות כיס - כיסון חירום: שכונה אחת בבת ים

זהו סיפורה של שכונה אחת, בעיר אחת, שפגע בה טיל איראני. איך נראים החיים שם אחרי שהמצלמות המשיכו הלאה לסיפור הבא, עם מה מתמודדים התושבים שמנסים לשקם את חייהם ואת בתיהם, מי נחלץ לסייע להם מול הבירוקרטיה הסבוכה, ואיך ממשיכים מכאן?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/06/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏שאול: נועה בורשטיין חדד סיפרה לי איך זה היה בלילה ההוא, בין שבת לראשון, כשהטיל האיראני פגע בבת ים.

‏נועה: "הגענו למקלט בלילה, זה היה שתיים וחצי לפנות בוקר, חייבת לומר שעד כה זלזלתי, אז אם כבר, אני אהיה מסבירת פיקוד העורף ואגיד 'אל תזלזלו'. זה הפעם הראשונה, נראה לי, שהלכתי באמצע הלילה למקלט ולא אמרתי: 'יאללה, לא צריך', וטוב שכך, כי בעצם כמה דקות לתוך השהייה שלנו במקלט היה בום ענק שהרעיד את כל המקום, ממש העלה עננת אבק כזה."

‏שאול: "זה מקלט ציבורי? זה מקלט של הבניין? מה זה?"

‏נועה: "זה מקלט של הבניין. מאוד-מאוד קטן, זה דירה… זה בניין עם משהו כמו 15 דירות, והמקלט עצמו הוא ברמה של כאילו… [קולות תנועה בכביש ברקע] בוא נגיד עשר מטר רבוע מקסימום. כאילו, לא ידענו אם הטיל באמת פגע ממש-ממש פה או שזה פשוט הדף. [מוזיקת רקע] וזהו, ואחת השכנות שלנו, שתמיד אין לה סבלנות ויוצאת ראשונה, אז היא יצאה ופשוט הלכה לבדוק מה קורה, והיא חזרה עם אא… היא חזרה מאוד-מאוד בחרדה כזה. היא סיפרה שיש המון נזק, גם בבית שלה וגם בבניין."

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏שאול: היי, אתם ואתן על "חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי. לבת ים הגעתי ביום ראשון. כלומר, שלושה ימים מתחילת המלחמה, יומיים אחרי שנפל שם טיל איראני, טיל שהרג שמונה מתושבי העיר, פצע כמאתיים מהם, והותיר אחריו הרס רב.

‏לפי ראש העירייה, צביקה ברוט, כ-1,500 תושבים רק בבת ים נאלצו להתפנות מבתיהם. אלה מספרים שקצת קשה לעכל כששומעים אותם. כשמסתובבים בשטח, מבינים מה המשמעות הפיזית של הרס כל-כך גדול. [מוזיקת רקע מסתיימת] זה הרס לא רק של הבניינים עצמם, אלא פגיעה משמעותית גם באנשים שגרים בהם, כמובן, אבל גם בקהילה, גם בעסקים, גם בחוסן הנפשי. יממה בסך הכל אחרי הנפילה, מפלס העצבים בשטח כבר היה בשיאו.

‏הנה, למשל, זוג דיירים שפגשנו ביציאה מהבניין שחטף פגיעה ישירה. הם בדיוק יצאו ממנו כשהגענו לשם, ונשאו איתם ארגז עם חפצים אישיים. הם התחילו לצעוק על השוטרות שישבו ביציאה מן הרחוב.

‏[הקלטה]

‏שאול: "גנבו לכם דברים מהבית?"

‏דיירת: "כן…"

‏דייר: [צועק, בקול שבור] "את כל החיים שלנו גנבו, את כל הזהב, את כל הכסף, את כל התכשיטים, הכל. לא נשאר לנו כלום. 'אל תיכנסו, אל תיכנסו', אבל למנאייק הם נותנים להיכנס."

‏דיירת: "הם נכנסים לחדרים…"

‏דייר: [בוכה] "הם נכנסים ומטיילים לי בבית ולי אסור להיכנס לבית."

‏שאול: וזה היה רק מפגש אקראי אחד מני רבים. נדמה לי שהוא ממחיש היטב את גודל הטראומה, שהוא ממחיש את גלי ההדף שהפגיעה הזאת יצרה, לא רק הפיזי.

‏[מוזיקת מעבר, נשארת ברקע]

‏את נועה פגשתי מחוץ לבית שלה. היא בדיוק עשתה סיבוב עם שני הכלבים. היא עורכת את האתר "פוליטיקלי קוראת", וקבענו להסתובב בשכונה שלה, יממה אחרי נפילת הטיל. אחרי סיבוב קצר עם הכלבים חזרנו לדירה שלה. נועה שחררה אותם, ורגע לפני שיצאנו חזרה, שמתי לב שבמקום חלון הסלון שלה יש שקיות זבל שחורות. ההדף הגיע גם לדירה שהיא גרה בה. זה היה נזק מאוד קל. נועה ובן-זוגה שוכרים את הדירה שהם גרים בה. מעליהם נמצאת הדירה שלהם, הדירה בבעלותם, והיא חטפה יותר חזק, בגלל שהיא גבוהה יותר.

‏נועה: "הדירה למעלה חטפה את זה מאוד-מאוד חזק, מאוד חזק, בגלל שהיא, כאילו, יותר גבוהה. אז בגדול, שם אי-אפשר לגור כרגע. פה היה לנו די מזל."

‏שאול: עכשיו שתבינו, נועה גרה במרחק של 150 מטר מהבניין שחטף פגיעה ישירה. זה לא ממש ממול, צריך ללכת. אמנם רק שתי דקות הליכה, אבל עדיין, אלה שתי דקות הליכה. ובכל זאת, הדירה שלה נפגעה. [מוזיקת רקע] וזה עוד כלום, כי גם בניינים רחוקים בהרבה מזה נפגעו. זה באמת הרס בקנה מידה שלא הכרנו ממלחמות קודמות.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אז הפעם ב"חיות כיס", סיפורה של שכונה אחת, בעיר אחת, שפגע בה טיל. איך זה נראה מנקודת המבט של התושבים אחרי שהמצלמות הולכות הלאה לזירה הבאה? איך בונים את החיים מחדש? מה קורה לבעלי העסקים בשכונה? וגם על המעמדות של המיגון. סיפור על שכונה אחת, שהוא בעצם על מדינה שלמה.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏בואו נתחיל את הסיפור הזה מההתחלה, כמו שצריך.

‏שאול: "טוב, לאן אנחנו הולכים?"

‏נועה: "את האמת שאנחנו פשוט עושים להם רגע סיבוב. הם עוברים חוויה לא פשוטה, בגדול. והם צריכים לעשות פיפי."

‏שאול: "תציגי את עצמך - איך קוראים לך, מה את עושה בחיים?"

‏נועה: "אוקיי, אני נועה בורשטיין חדד, אני העורכת הראשית של 'פוליטיקלי קוראת', גוף תקשורת פמיניסטי, ובת ימית גם."

‏שאול: "איפה את גרה?"

‏נועה: "ממש בבת ים, בצמוד לצומת שמפרידה בינינו לבין יפו."

‏שאול: נועה גרה בשכונת "שיכון ותיקים" בבת ים. בגדול, למי שהם אינם בת ימים, זה מרכז העיר. לא רחוק מכיכר המצבה, מהרכבת הקלה, מהבניין המכוער ביותר בעולם, אם אתם מכירים, משיכוני עמידר.

‏נועה: "כל המילים האלה שאומרות בעצם שכונות של עולים, ותיקים, שנבנו מאוד-מאוד-מאוד מזמן."

‏שאול: זו שכונה של פעם. אם גדלתם בישראל בשנות ה-70 או ה-80, אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון. בתי רכבת נמוכים וארוכים, מכוערים, כאלה שהמדינה בנתה לפני המון שנים, כשהייתה צריכה לשכן המון עולים בבת אחת ולא היה איפה, ולא היה כסף או זמן לבנות משהו אחר. מגורים, שמלכתחילה היו אמורים להיות זמניים, אבל הפכו לקבועים. בתים שטיל איראני ששוקל בין חצי טון לטון, הורס אותם בשנייה.

‏נועה: "את האמת שהסתכלתי לפני שהגעת קצת, ולפי נתוני הלמ"ס, בת ים היא העיר הכי זקנה בארץ. כאילו, רוב התושבים פה הם מעל גיל 44, ויש פה הכי הרבה תושבים מעל גיל 65, מכל יישוב אחר בארץ. כאילו, כפול מכל יישוב אחר בארץ. וגם באזור המרכז, היא נחשבת, לעיר עם הכי הרבה אוכלוסייה של עולים, כשמעל ל-50% מהאנשים שחיים פה לא נולדו בארץ."

‏שאול: "מה מאפיין מבחינה דמוגרפית את השכונה שאנחנו מסובבים בה?"

‏נועה: "בגדול, אפשר להגיד שזה שכונה עם הרבה מאוד חבר'ה מהעלייה הרוסית, כאילו אתה ממש מרגיש את זה פה, גם מבחינת השפה שרווחת ברחוב, וגם מבחינת המקומות שאתה יכול לקנות בהם אוכל."

‏שאול: "גם פה בשכונה זה בעיקר אנשים מבוגרים?"

‏נועה: "יש פה איזשהי תנועה [צוחקת קלות] מתל אביב, האמת, קטנה-קטנה כזאתי, קורית לאט-לאט, אא…"

‏שאול: "של מה? של אנשי… של חבר'ה צעירים שיקר להם שם?"

‏נועה: "כן, חבר'ה צעירים, יש פה גם כזה את ה… קצת היפסטרים, נגיד, אבל בעיקר זוגות צעירים. יש גם הרבה זוגות צעירים שהגיעו מיפו. כאילו, בשנים האחרונות נהיה פה, פתאום הגיעו הרבה חבר'ה ערבים. אם תסתכל פה מסביב, אז אתה כל הזמן תראה שלטים למכירה, להשכרה, למכירה, להשכרה."

‏שאול: "אני רואה בעיקר התחדשות עירונית פה."

‏נועה: "כן, אא… התחדשות עירונית All over the place. לא, לא, לא כל ההתחדשות העירונית בבת ים היא נעימה לעין גם, אני חייבת להגיד, אבל…"

‏שאול: "זו אחת הערים המכוערות, אני מצטער."

‏נועה: "האיומות, עם הכי הרבה נכסים טבעיים, כאילו, אנחנו על קו החוף, אנחנו רצועה על קו החוף."

‏שאול: "כן."

‏נועה: "בכל מקום אחר בעולם, זה היה נחשב לפנינה, אבל כן."

‏שאול: שאלתי את נועה עד כמה בת ים היא עיר שכונתית. כלומר, שלכל שכונה יש את המאפיינים שלה, את הקטע שלה, ושאנשים מנהלים את רוב החיים שלהם בגבולותיה.

‏נועה: "מצד אחד בבת ים אין איזה… אין את הרומנטיזציה הזאת על השכונה, מצד שני כאילו היא שכונה. אז אני אולי לא מכירה את כל השכנים, אבל יש לי איזה תחושת שותפות גורל עם כל השכנים. בוא נגיד ככה. [קולות ניסור ברקע] והתחושת שותפות גורל הזאת היא משהו מאוד-מאוד חזק פה בבת ים, ומאוד-מאוד מורגש כזה בהוויה."

‏שאול: קולות הניסור שאתם שומעים שם ברקע, הם קולות ניסור מאחד הבניינים הסמוכים שנפגעו. פועלים התחילו לנסר חלונות שבורים ומסגרות שהתעקמו ויצאו מהמקום. כשהלכנו ברחוב, יממה ומשהו אחרי, חיי הרחוב עצמם היו כבר כמעט נורמליים. אנשים עשו קניות במכולת, מכוניות עמדו ברמזור. רק הבתים ההרוסים עמדו כעדים אילמים לאירוע המזעזע שהיה כאן לא מזמן.

‏נועה: "עכשיו אנחנו בעצם, ברגע הזה אי-אפשר לראות את זה, אנחנו עומדים ממש בצומת שבה זה קרה, שהצומת הזאת מפרידה בין המתחם בלוקים שלנו לבין המתחם בלוקים השני, שהוא אזור יותר מסחרי ויותר חדש." [קולות קידוח ברקע]

‏שאול: "שנגיד, זה, הרוב פה זה בתי סוכנות כאלה משנות ה-60…"

‏נועה: "'שיכוני גולדה' כאלה…"

‏שאול: "אני אנחש, 70, לא יודע…"

‏נועה: "כן, שנות ה-70 זה פחות או יותר הזמנים. הבניין שלנו נבנה בשנות ה-70, אז פחות או יותר מניחה שכל השאר."

‏שאול: "אוקיי, אז יש פה הרבה כאלה, ומצד שני, יש פה כבר כמה שעברו התחדשות עירונית…"

‏נועה: "כן."

‏שאול: "שנראים במצב יותר טוב."

‏נועה: "אז יש פה את הפרויקט של דניאל 3 או 2, או לא זוכרת מה המספר שלו, ש… האמת שנורא כעסנו כשבנו אותו, כי הוא בעצם מסתיר לנו את הים. אז כן, הוא כזה מפלצת ענקית, אבל… והוא אמנם צמוד לאיפה שהיה הטיל, אבל הוא ספג, כמו שזה נראה מבחוץ לפחות, הוא ספג פגיעה פחות קיצונית מאצלנו."

‏שאול: זו הייתה התובנה הראשונה והבולטת ביותר מהסיבוב שנועה ואני עשינו בשכונה. הבניינים החדשים, הגבוהים, המסיבים, אלה שבעצם נבנו על חורבות הבניינים הקטנים שהיו שם קודם ב"פינוי בינוי", ויש הרבה מאוד כאלה בשכונה הזו, הם שרדו. לא סתם שרדו. במבט שטחי זה נראה שהם כמעט שלא נפגעו. גם אלה שהיו מאוד-מאוד קרובים למקום נפילת הטיל.

‏עכשיו, אני יודע, כולנו ראינו את התמונות של הפגיעות בתל אביב ובפתח תקווה, שם טילים איראנים פגעו פגיעות ישירות בבניינים רבי קומות חדשים. זה לא שהבניינים האלה חסינים, אבל זו לא התובנה. התובנה היא שהם חסינים בהרבה לנזק של הדף אם הפגיעה מאוד סמוכה להם. כי הבניין שנפגע ממש וכמעט קרס כולו, זה בניין מאוד-מאוד ישן. וכל הבניינים הישנים מסביב הם מאוד ניזוקו. גם במקומות אחרים שנפלו בהם טילים. אבל הבנייה החדשה היא באמת הרבה יותר טובה מהקודמת, לפחות בהיבט הזה. וזו תובנה חשובה, כי אם יש מסקנה אחת שעולה מכל הסיפור הזה, היא שעם כל כמה שהתחדשות עירונית מביאה איתה גם סבל עירוני לתקופה מסוימת, היא מביאה איתה גם הרבה מאוד תועלות אחרות.

‏[מוזיקת רקע]

‏בת ים היא לא היחידה שנפגעה מטילים, ולא היחידה שחלק מהבניינים שנפגעו בה נפגעו אנושות. אותו הדבר קרה גם ברחובות, גם בחולון וגם במקומות נוספים. כשמדובר בבניינים חדשים, רשות המסים תעשה הכל כדי לשקם אותם ולהחזיר אותם לקדמותם. כשמדובר בבניינים ישנים, ההיגיון אומר שמוטב כבר להרוס אותם לחלוטין ולבנות תחתם בניינים חדשים, מודרניים. אבל כדי לעשות את זה צריך לשנות את הנוהל הקיים. ולכן, רשות המסים פועלת בכיוון הזה מול משרד השיכון, ומשרד האוצר, ומשרד המשפטים. זה ייקח זמן. מי שמאוד דוחפות לכך הן העיריות עצמן שרואות כאן הזדמנות פז ל"פינוי-בינוי" מסיבי שאחרת אולי לא היה יוצא בכלל לפועל. מה שכן, זה יהיה מאוד מעניין לראות איך זה יעבוד ברשויות שונות.

‏נועה: "מעניין יהיה להבין… בא לי כאילו לפתוח טיימר [קולות דיבור ברקע] ולהסתכל על בית אחד בבת ים ובית אחד ברחובות. אני לא מניחה הנחות, אבל בא לי לדעת כמה זמן ייקח לתקן בית שנהרס פה וכמה זמן ייקח לתקן בית שנהרס שם, והאם הם יתוקנו באותו היום. מעניין."

‏שאול: נועה ואני ירדנו מטה, לאחד הרחובות המקבילים לרחוב שלה. עמדנו שם מול בניין ישן נוסף שנפגע מההדף. הוא נמצא בערך 100 מטר ממקום הפגיעה. כל התריסים יצאו מהמקום, כל מסגרות החלונות התעקמו, כל הזגוגיות התנפצו. שני שיפוצינקים שבדיוק הגיעו להתחיל למדוד את החלונות הסבירו לי, שהתיקונים יקחו זמן, אפילו התיקונים הקוסמטיים, כי צריך להזמין חומרים ולייצר אותם במיוחד. ומאחר שמדובר בהרבה מאוד בניינים, זה לא ייקח יום-יומיים, גם לא שבוע-שבועיים.

‏בזמן שעמדנו שם, זוג דיירים מבוגרים יצאו מהבניין הפגוע עם מזוודה ונכנסו לאוטו שלהם. שאלתי אותם לאן הם הולכים, בעצם.

‏[הקלטה]

‏דייר: "אתה מתקשר, לא עונים. יש פה בבית-ספר מס רכוש, אתה מגיע, [מתנשף] יש פקיד אחד, אתה מקבל מספר 400, נכנס 8."

‏שאול: "וואו. אז לאן הלכתם בינתיים?"

‏דייר: "כלום, לא עושים כלום."

‏שאול: "לא, אבל לאן הלכתם? אתם גרים ב… אתם בבית או…?"

‏דייר: "לא."

‏שאול: "הלכתם למלון? מה עשיתם?"

‏דייר: "משפחה."

‏שאול: "משפחה?"

‏דייר: [בטון מיואש] "אין מי שידריך, אין מי שאומר, שום דבר."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: וזה הסיפור של המקלטים, וגם של היעדרם, או היעדר הזמינות שלהם. זה סיפור על מחדל, גם ממשלתי וגם עירוני, לא רק בבת ים, גם ביישובים רבים אחרים, וגם מחדל קהילתי. אלה מקלטים פרטיים, אבל זה סיפור גם על פערים. כי גם במיגון יש מעמדות. יש אנשים שיש להם ממ"ד תקני בבית, זה המעמד העליון, כנראה. יש אנשים בלי ממ"ד, אבל עם מקלט תקני בבית. יש אנשים שאין להם לא את זה ולא את זה, שצריכים לרוץ לאיזה מקלט עירוני. ויש ישראלים שגם את זה אין להם.

‏[מוזיקה מסתיימת בחדות]

‏נועה: "יש פה כל-כך הרבה בניינים בלי מקלטים, ומעט מאוד מקלטים ציבוריים, עירוניים. יש הרבה ניסיון של העירייה גם לתווך את הסיטואציה לתושבים וגם לפתוח מקלטים. אבל בסוף, בפועל, מי שאין לו ממ"ד בבית, אז הוא בעצם תלוי בחסדים - או של ועד בית, או של העירייה. אז הרבה מהמקלטים, אז היו שם המון-המון תגובות של בת ימים פשוט, שסיפרו: 'מקלט מוצף', 'מקלט מסריח', 'אי-אפשר לשבת יותר מ-5 דקות אצלנו', מקומות עם פגרים של חיות שנמצאות בתוך המקלט, מקלטים נורא קטנים. כאילו, אנחנו במצב טוב, במקלט שהוא מאוד-מאוד צפוף ומחניק, אבל… ועם דלת עץ, ועם חלון עץ…"

‏שאול: "אוי."

‏נועה: "כן, אבל לפחות יש לנו מקלט, אז מצבנו יחסית טוב."

‏שאול: כאמור, זה לא רק הסיפור של בת ים. אותו הדבר נכון גם לחולון, וגם לראשון לציון, ולפתח תקווה, וגם לבית שאן. כשהיינו ילדים, לא הבנו עד כמה זה קצת שרוט שלכל בניין יש מקלט. מקלטים היו פשוט המקום הזה, ששמים בו את האופניים, או עורכים בו מסיבת יום הולדת. אבל הם שם מסיבה מסוימת, כי אנחנו חיים במדינה מסוימת, בסביבה מסוימת. וברגע שקהילה מתבגרת, ומזדקנת, או שאנשים שגרים בבניין הם אנשים קשי יום, שאין להם זמן או יכולת להתחיל להשמיש את המקלט שלהם, או שעל המקלט משתלטים גורמים עברייניים, וגם מקרים כאלה כבר תועדו, הם בעצם נשארים בלי מקלט שמיש, בלי מקום מוגן להיות בו כשנופלים עליהם טילים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אל הוואקום הזה נכנסים המתנדבים המדהימים של עמותת "עושים שכונה". פגשנו בהם ממש במקרה ברחוב, כשאיתמר הופמן, אחד מעובדי העמותה, פרק ציוד ניקיון מהטנדר שלו. ניגשתי אליו.

‏איתמר: "אני עובד בעמותה שנקראת 'עושים שכונה', יש לנו פרויקט שנקרא 'עיר מקלט'. זה התחיל ב"שומר חומות", אחר כך גם ב"חרבות ברזל", במסגרתו אנחנו מגיעים לכל מיני ערים בארץ, בעיקר בזמן של סבבים ומלחמות, ועוזרים לשפץ ולפנות מקלטים, כדי שמשפחות יוכלו להגיע לשם. עוד שעה וחצי, אתה תראה פה 50-60 חבר'ה שעוברים בין מקלטים ועוזרים לשפץ ולפנות אותם."

‏שאול: [מופתע] "אמיתי?"

‏איתמר: "אמיתי לגמרי."

‏שאול: "מה, סטודנטים? מי האנשים?"

‏איתמר: "גם סטודנטים, גם חבר'ה במכינות, שנות שירות, כל מיני מתנדבים שפשוט מגיעים לפה ועושים את זה."

‏שאול: "ועשיתם מיפוי של מקלטים פה?"

‏איתמר: "עשינו, התחלנו לעשות מיפוי אתמול. בגדול יש אלפי מקלטים בארץ שהם חסומים ואי-אפשר להגיע אליהם. אתמול כבר עשינו, לצורך העניין, פעילות אחת בפתח תקווה, יש לנו חבר'ה גם בראשון לציון, בלוד, באשדוד, באשקלון. עוברים הרבה מאוד מקלטים ומשתדלים פשוט לפנות אותם, שלאנשים יהיה לאן לרדת."

‏שאול: "אתם איכשהו בקשר עם ה…"

‏איתמר: "כן, העיריות שותפות שלנו, עוזרות לנו גם ברמת ציוד, גם ברמת הכוונה למקלטים שצריך, כאילו משאבים, שיתוף פעולה רציני."

‏[מוזיקת מעבר]

‏שאול: הסיפור של המקלטים הוא חלק מסיפור רחב יותר. מבלי להסיר אחריות מהבן-אדם הבודד, אנשים שקשה להם להשמיש את המקלט של הבניין שלהם, לרוב יתקשו גם בדברים נוספים. למשל, להבין מה מגיע להם אחרי שהבניין שלהם נפגע. או לחילופין, אם הם כבר כן מבינים מה הזכויות שלהם, לפעמים יהיה להם יותר קשה להצליח לקבל את מה שמגיע להם. כל מי שאי פעם ניסה להתמודד עם המערכת הבירוקרטית של המדינה - לא משנה באיזה נושא, כן? למצות את הזכויות - יודע על מה אני מדבר. אז עכשיו, תחשבו שאתם צריכים לעשות את זה אחרי שניצלתם ממתקפה איראנית, אוקיי? אולי לא מסוגלים בכלל לחזור הביתה, למקום הבטוח שלכם, לרכוש שלכם.

‏נועה: "מספיק לעשות פה סיבוב ובאמת לראות, ראינו עכשיו את הזוג ברכב. כאילו, אתה מבין שזה אנשים שלאו דווקא שיש להם גב כלכלי חזק, או גב בירוקרטי חזק. אנשים שיודעים להתמודד מול המדינה, להבין מה צריך לעשות עכשיו, להבין מה הזכויות שלהם, ולקבל אותם, בעיקר. ואני חושבת שזה מאוד-מאוד-מאוד [נאנחת] מאוד מאפיין את בת ים, הדבר הזה. כאילו, בסוף זה אנשים שבאו הרבה מאוד מהם ממסורות אא… מסורות שלטון אחרות, וכאלה שלאו דווקא רואים את הזכויות שלהם לנגד עיניהם, והם צריכים הנגשה של הדבר הזה, כי זה זכויות שלהם."

‏[קולות אנשים ברקע]

‏שאול: נועה ואני הגענו לבית הספר הסמוך למקום הנפילה. אני בכוונה לא מציין את השמות, לא בגלל האיראנים, אלא מפני שהסיפור של בת ים הוא הסיפור של כל-כך הרבה מקומות אחרים. בית הספר הזה, כמו הרבה אחרים, הפך להיות מוקד הפינוי של ניצולי הפגיעה.

‏[הקלטה] דוברת לא ידועה: "יש מספר 26, 27, 28?"

‏[קולות האנשים ממשיכים להישמע ברקע]

‏כשהגעתי לשם, זה כבר היה יממה אחרי הפגיעה, ועדיין היו אנשים שישבו בחצר בית-הספר וחיכו לתורם. חיכו למענה, חיכו להבין מה מגיע להם, ומי ייתן להם את מה שמגיע להם. אמצע חודש יוני בבת ים, חם ולח, היו שם הרבה מאוד אנשים, מכל הסוגים והמינים. ניצולים, וקרובי משפחה, ואנשים שמשכירים דירות בבניינים האלה, וגם מתנדבים של עמותות שהציעו מים ואוזן קשבת, ועובדי עירייה מכל המינהלים והדרגים האפשריים, ומאבטחים ופקחים עירוניים. היו שם הרבה מאוד כוונות טובות, באמת, בלי ציניות. יש אפילו אנשים שבאו להגיד לי שחשוב להם להודות לעובדי עיריית בת ים על הסיוע שהם קיבלו. ומצד שני, היו שם גם הרבה מאוד עצבים מרוטים, ותסכול עמוק והרבה בלגן. היה שם באמת הכל מהכל.

‏[הקלטה]

‏עובדת עירייה: "…אבל בואו, תיכנסו, יגידו לכם, תירשמו שיידעו שאתם… מחכים לפינוי?"

‏אישה מפונה: "כן."

‏עובדת עירייה: "ויפנו אותכם, בסדר? זה ייקח, טיפה סבלנות."

‏אישה מפונה נוספת: "אנחנו רשומים, אתמול נרשמנו…"

‏[מוזיקת מעבר]

‏שאול: המלחמה עם איראן ומתקפות הטילים שלה פגעו לא רק בתושבים, אלא גם בעסקים. מגבלות פיקוד העורף צמצמו את הפעילות הכלכלית של המשק לחיונית בלבד, מה שמלכתחילה פגע בעסקים רבים, גם אם הם לא נפגעו מטיל. בעיקר מעסקים מענף השירותים, כלומר, חנות הספרים שאתם אוהבים בשכונה, חנות הבגדים, בית הקפה שלכם שאולי נסגר, אולי עבר למתכונת חלקית של רק take away, אולי רק בשעות מסוימות, כאלה עסקים. אחרי שישה ימי מלחמה, הפעילות אמנם הורחבה חלקית, אבל עבור עסקים, שישה ימים בלי הכנסות, כשבינתיים חלק גדול מההוצאות שלהם דופקות כמו שעון, כן? שכירות, ארנונה, כאלה, וכשחלק מהסחורה שלהם עלול ללכת לפח, אם מדובר בעסקי מזון למשל, זה כבר חתיכת ביג דיל.

‏נועה ואני צעדנו ממקום הנפילה, לכיוון אחד המרכזים המסחריים השכונתיים, כדי לדרוש בשלומו של אחד ממוסדות האוכל החזקים של האזור, "פיצה אפי". הפיצרייה הייתה פגועה, כמו הרבה עסקים אחרים. בכניסה אליה, עמד עמנואל אברמוב, וגם השותף שלו לפיצה, שניהם בסך הכל חבר'ה בני 23. עמדו שם וחיכו להבין אם אנשי מס רכוש עומדים להגיע אליהם היום או לא.

‏[הקלטה]

‏עמנואל: "לפני חודש וחצי פתחנו את המקום. משמיים, אחי, באמת לא יודעים. החלפנו את אפי, אם אתם מכירים אותו, כן. היה למה לפתוח. לא השקענו 300 אלף שקל סתם ככה באוויר. מה אני אגיד לך?"

‏שאול: "300 אלף שקל".

‏עמנואל: "משהו כזה, כן. אם אתה מחשב… עשינו גם שיפוץ בפנים, שהשיפוץ כרגע… כל הקרמיקה שעשינו, לא באמת קיימת. כל הסחורה שלי מתה, אין לי חשמל מאתמול."

‏שאול: "הצלחתם להיכנס פנימה?"

‏עמנואל: "הצלחנו אתמול, כן. אתמול ושלשום."

‏שאול: "מה המצב שם?"

‏עמנואל: "יש לי תמונות, יש לי סרטונים, הקרמיקות שבּורות [כך במקור], הכי פחות נזק קרה פה, בוא נקרא לזה ככה, תודה לאל. אבל גם קיבלנו איזשהו נזק קטן, והנזק היותר גדול זה שאתה פשוט לא עובד. כל יום שאתה לא עובד זה נזק יותר גדול. כל החשבונות רצים, ואתה באוויר."

‏שאול: "יום אחד כזה - כמה עולה לך? באובדן הכנסות, לא בעלויות."

‏עמנואל: "באובדן הכנסות, [שתיקה] כמה? אלף ש…"

‏שאול: "כמה?"

‏עמנואל: "אלף שקל ביום בערך."

‏שאול: "אלף שקל ביום, אז נגיד אתה…"

‏עמנואל: "זה שלושים אלף שקל, בוקר טוב. ככה, בלי הכנסה."

‏שאול: "מה עושים?"

‏עמנואל: "אלוהים יודע. כרגע מחכים יותר למס רכוש, ובוא נראה מה נעשה. נקווה לטוב. לא יודעים. גם הם בעצמם לא יודעים. אתה מתקשר למס רכוש, הם אומרים לך, 'דבר עם עיריית בת ים'. אתה מתקשר לעיריית בת ים: 'דבר עם מס רכוש'."

‏השותף של עמנואל: "העירייה ידעה להודיע לנו, רק שאנחנו… שיש פירצה, ו'אנחנו לא אחראים על ה…'"

‏שאול: "זה מה שאמרו לכם?"

‏השותף: "כן."

‏עמנואל: "'תדע לך'… ככה, הם מתקשרים אליי ברמה הזאת, 'שתדע לך שיש לך פירצה בעסק'. אני עושה לה: 'יופי, את זה אני יודע. מה הלאה?' 'קחו בחשבון, עיריית בת ים, ורישוי עסקים לא קשורים לעניין, ולא אחראים לכלום'. כאילו, עד לרמה הזאת הגענו? אנחנו יודעים שאנחנו לא רוצים, אבל לשים פה שוטר ולהגיד שתדעו לכם שהיה איתכם מישהו, כאילו שיש איזה גוף מסוים שוטר אחד על כל המתחם. כמה יעלה לכם? מה זה השטויות האלה? באמת, כאילו, הנה יש פה ארבע, אבל מאיפה אני יודע מתי הם הולכים? בלילה יצא, דיברנו עם שוטרים, נתנו להם כמה דברים. השוטרים היו נחמדים וזה המזל שלנו, אז הלכנו אתמול בלילה, אבל שלשום נשארנו פה. ישנו פה בלילה."

‏שאול: "אתה פוחד שיקחו לך דברים, כאילו?"

‏עמנואל: "מה זה פוחד? אתמול העמסנו חצי מהדברים לאוטו, לבית. כל הבית שלי סחורה. יש לי פה תנור יש לי… שתייה, שימורים, גבינות כבר כנראה עוד מעט הולך לי, בצק הלך לי. יש לי בצק בשווי שלושת אלפים שקל במקרר. שתבין, כאילו, רק בצק."

‏שאול: זה תמיד קשה להיות עסק קטן במדינת ישראל, זה קשה עוד יותר להיות עסק בתחום המזון שסובל מתנודתיות גבוהה ומסיכון גבוה, וצריך להתמודד מדי פעם עם מגפות ומלחמות והנחיות שמגבילות את הפעילות. זה קשה שבעתיים להיות עסק קטן מתחום המזון שנפגע מטיל. ועדיין, עמנואל והשותף שלו לא מתכוונים להתייאש. מבחינתם, תוך זמן קצר, הם שוב יוציאו פיצות ללקוחות שלהם. הם הזמינו אותנו לחזור ולטעום.

‏[מוזיקת רקע]

‏נועה ואני סיימנו את הסיבוב שלנו בשכונה. שכונה אחת, קהילה אחת, פסיפס גדול של ישראלים מכל הסוגים, תושבים ובעלי עסקים שמנסים להתמודד עם אירוע בקנה מידה שאי-אפשר בכלל לתפוס. עם ההלם, עם האובדן, עם הבירוקרטיה, עם הצורך לבנות את החיים מחדש וגם עם המשך המלחמה והחיים עצמם.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏נועה: "זה נורא-נורא מתסכל, ונורא עצוב ונורא מבאס לחשוב שאת התוכנית הצבאית להפיל את הגרעין האיראני תכננו במשך הרבה מאוד זמן. [קולות אנשים ברקע] וכנראה שיש גופים שיכלו במשך אותו פרק זמן לתכנן גם איך מתמודדים איתו ברמה האזרחית. וזה כואב, כי זה, זה שובר אמון. כאילו האנשים שראינו פה, ועכשיו ממש הרגע הזה של לבכות על הזהב שגנבו להם, זה פשוט שובר אמון. ובשביל להחזיק מעמד מול טילים בסדר גודל כזה אתה צריך הרבה אמון. ויהיה טוב אם מישהו יעשה את המאמץ לחדש את האמון בינינו לבין מי שמנהיגים אותנו. באמת-באמת."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: אתם ואתן האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין. המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, עורכת הסאונד שלנו היא רחל רפאלי. במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי.

‏אני שאול אמסטרדמסקי. מקווה שאתם בטוב, ניפגש בפרק הבא.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה