חיות כיס - פרק 340: בניין אחד בחיפה
- הדס פריאל חיינר
- 19 minutes ago
- 23 min read
בניין שלם להשכרה, עם אב בית שמטפל בכל תקלה וחדר כביסה משותף - זה מודל שכירות נפוץ בארה״ב, אבל כמעט לא קיים בישראל. איך קרה שרק פרויקט אחד בחיפה פועל כך, למה המדינה לא הצליחה לפתח שוק שכירות מוסדי, ומה הסיכוי שבניין אחד ישנה את כל שוק השכירות הישראלי?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/01/2026.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שאול: היי צליל אברהם.
צליל: היי שאול אמסטרדמסקי.
שאול: את מוכנה? אנחנו הולכים לעשות היום פרק של "חיות כיס" כמו שמעולם לא עשינו!
צליל: קצת מצוננת, אבל מוכנה.
שאול: זה יחלוף. תראי, אני הולך לספר לך סיפור שלא שמעת, את תשמעי אותו היום בפעם הראשונה ומה שיהיה, יהיה. מתאים?
צליל: טירוף.
שאול: יופי. אז הסיפור הזה מתחיל בשאלה, [מוזיקת רקע] איפה את עושה כביסה?
צליל: מה זתומרת, איפה בתוך הבית?
שאול: את עושה כביסה בתוך הבית?
צליל: כן.
שאול: יופי. אתם גרים בדירה שכורה בתל אביב, נכון?
צליל: כן.
שאול: את יכולה לתאר לי קצת את הדירה הזו?
צליל: זאת דירת שלושה וחצי חדרים, יש סלון ומטבח [צוחקת] ושני חדרי שינה ופינת עבודה קטנה ויש אה… מכונת כביסה במסדרון. זה מה שאתה רוצה לדעת?
שאול: היא במסדרון?
צליל: כן, היא בנישה כזאת במסדרון ויש מייבש כביסה בצד השני של הבית, במרפסת. אז אני מכבסת במסדרון, ואז שמה את זה בסל כביסה ומְדַדה לי עם הסל עד למייבש או למתלה כביסה.
שאול: יפה. הנה שאלת המחץ שלי, אני מקווה שאת מוכנה לזה: מה היית עושה אם לא הייתה לך מכונת כביסה בדירה?
[מוזיקה נעצרת]
צליל: הייתי מכבסת במכבסה.
שאול: אז תארי לעצמך, שלא היית צריכה להיסחב בגשם לאיזו מכבסה שכונתית - אם יש לכם אחת כזאת - אלא היית לוקחת את כל הכביסה, שמה בסל, נכנסת למעלית [מעלית פועלת], עולה לקומה שש או יורדת לקומה מינוס אחד [מעלית נעצרת], ושם היה לך חדר כביסה גדול [מים זורמים] עם מכונות כביסה ומייבשים, והיית באה ומפעילה מכונה, אולי אפילו שתי מכונות במקביל, שמה לעצמך טיימר ובינתיים, היית יכולה לחזור לדירה [תקתוק טיימר] או להכין אוכל או לקלח את הילד או לעשות שיחות עבודה או מה שזה לא יהיה. אחרי זה לחזור להעביר למייבש, ואחרי עוד שעה [טיימר מצלצל] הכל היה מאחורייך. מה היית חושבת על זה?
צליל: אמריקה. [צליל שמח]
שאול: נכון? לנו בתור ישראלים זה נשמע קצת זר, זה משהו שאנחנו רגילים לראות ב"חברים" ובכל מיני סדרות אמריקאיות, אנחנו רגילים לכבס בבית. אבל האמת היא, שזה סתם כי התרגלנו, זה לא חייב להיות ככה ולמעשה, יש יתרונות לצורת חיים אחרת, בלי מכונת כביסה בבית. את זוכרת שלפני כמה שנים המשפחה שלי ואני עברנו לארצות הברית לשנתיים, נכון?
צליל: לעולם לא אשכח.
שאול: [צוחק] בדיוק, נשארו צלקות. אז בשנה הראשונה שם, בארצות הברית, שכרנו דירה בעיר עצמה - סתם, דירה רגילה עם מכונת כביסה והכל. בשנה השנייה, כבר עברנו לדיור של האוניברסיטה. בניין מאוד גדול, שהוא חלק מקומפלקס של בניינים, שביחד היו בו מאות דירות. עכשיו, אני מודה שבהתחלה קצת נחרדתי מזה כי הדירה הזאת הייתה מאוד-מאוד קטנה, משהו כמו 55 מטר.
צליל: וואו, עם שני ילדים.
שאול: כן, ושני ילדים, והם כבר לא כאלה קטנים, ופחדתי שיהיה לנו צפוף. אבל האמת היא, שלא רק שזה לא היה צפוף, זו הייתה הדירה הכי יעילה שגרתי בה בחיים שלי, ובגלל זה היא הרגישה הרבה יותר גדולה ממה שהיא הייתה. וזה התאפשר, בין היתר, משום שבדירה הזו לא הייתה מכונת כביסה ולא מייבש, ולא היה צריך לבזבז מקום על הדברים האלה. [מוזיקת רקע] הבניין ההוא, עם כל הסיפור הזה של הכביסה, הציע צורת חיים הרבה יותר כיפית מאשר שוק השכירות הישראלי.
צליל: צורת חיים - הכוונה לצורת חיים, שבה לא עושים כביסה בבית, כאילו? זה ההבדל?
שאול: צורת חיים שבה אתה גר בבניין, שמציע לך הרבה יותר שירותים, באופן כללי, מאשר בניין רגיל בישראל.
צליל: אוקיי.
שאול: ופה אני מגיע לסיפור שאני רוצה לספר לך היום. בחודש מאי האחרון, זה היה בוקר יפה של אביב, עליתי על הרכבת מירושלים ונסעתי צפונה [מנוע פועל], ואחרי שעתיים הגעתי למחוז חפצי, [חריקת בלמים של רכבת] לשכונת ואדי סאליב בחיפה.
[מוזיקה נפסקת]
צליל: וואו.
שאול: כן.
צליל: העיר הכי יפה בישראל.
שאול: אה, עיר שאני לומד לאהוב. בכל אופן, התהלכתי לי שם בין הבתים העתיקים, ויש שם חנויות רחוב כאלה קטנות [מוזיקת רקע], וחיפה הייתה מאוד יפה באותו בוקר ומאוד נעימה, ואחרי כמה דקות הגעתי לבניין שבאתי לבקר [צליל פעמון], בניין אחד, שמציע בדיוק את צורת החיים הזו שהייתה לי בארצות הברית. זה בניין שלם של דירות להשכרה כמו שאין בשום מקום אחר בישראל. נכנסתי פנימה ואפילו יצא לי להציץ לכמה מהדירות.
[מוזיקת מתגברת ונשארת ברקע]
[צלצול פעמון כניסה]
[הקלטה]
מוריה: "ככה כל הדירות שני חדרים נראות בבניין. מטבח מאובזר ככה שזה יהיה נוח לכל דייר, הוא לא צריך להתעסק במכשירי חשמל - כיריים, מדיח, כל הבלגן הזה - שזה הדברים הגדולים בדרך כלל. דירה כיפית לזוג."
שאול: "כמה מטרים?"
מוריה: "אני חושבת שבאזור ה-55."
[דפיקה בדלת וחריקת דלת]
מיכל: "אני רוצה בכוונה שתראה, אתה שואל על מבוגרים - תסתכל על גודל המקלחת."
שאול: "אוקיי, זה הרבה יותר גדול ממה שיש לי בבית."
[חריקת דלת]
שאול: "מה בא לנו לראות כאן?"
עידו: "את הנוף."
שאול: "את הנוף?"
עידו: "כן."
שאול: "או, לך באמת יש ים."
עידו: "יש, יש ים." [נביחות כלבים, אנשים מדברים]
שאול: "הם מאוד נמרצים. אז אם אנחנו כבר נדחפנו, אז אה…" [נביחות ממשיכות]
אמירה: "הדירה הכי יפה בבניין."
שאול: "מה זה? הדירה…?"
אמירה: "הכי יפה בבניין."
שאול: "איך את יודעת? היית בכולן?"
אמירה: "גרתי בכולם, מה זתומרת?" [קולות צחוק]
[דלת נטרקת]
שאול: זה הסיפור שאני רוצה לספר לך היום - איך בניין אחד בחיפה היה יכול לשנות את כל שוק השכירות הישראלי. למה זה לא קרה עד עכשיו, ומה הסיכוי שזה יקרה בעתיד?
[מוזיקה נעצרת]
אוקיי, אנחנו נתחיל בהתחלה. את למדת בחיפה באוניברסיטה, נכון?
צליל: כן.
שאול: מה את חושבת על חיפה?
צליל: נראה לי שזה ברור, לא? זאת העיר הכי יפה בישראל, אני אוהבת אותה אהבת אמת ויום אחד אני אחזור לגור שם.
שאול: יפה. מה את יודעת על שכונת ואדי סאליב?
צליל: אה… הייתי שם כמה פעמים בשוק, אני, אני לא זוכרת שאנשים ממש גרים שם. אני זוכרת שראיתי שיש איזה פרויקט שמתכננים להרים שם ותהיתי אם זה יעבוד ואם אנשים יבואו לגור שם, כי היו שם בתים הרוסים הרבה מאוד שנים, מתקופת "הפנתרים השחורים" כזה.
שאול: אז הנה מה שלשמעון ג'יני היה לספר לי על השכונה.
שמעון: "שכונה מעורבת מהיום הראשון. הדבר השני, זה שכונה שמשכה הרבה מאוד אנשים, שרצו לחיות הרבה יותר טוב מאשר חיפה העתיקה, ובעצם, אפשר להגיד, שראשי העיר הראשונים של חיפה גרו פה, ויש פה עוד כמה בניינים, ממש שיש בהם היסטוריה של העיר חיפה עצמה."
שאול: שמעון, ששמעת עכשיו, הוא מנכ"ל חברת "גולדן ארט", שזו חברת הנדל"ן היזמית, שהקימה את הבניין הזה וגם את כל הקומפלקס מסביב. וכמו ששמעון אמר, ואדי סאליב זו שכונה מאוד-מאוד ותיקה, שהוקמה במקור הרבה לפני קום המדינה. היו בה גם תושבים ערבים וגם תושבים יהודים. ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, התושבים הערבים של ואדי סאליב נטשו את השכונה. התושבים שנטשו לא הותירו מאחוריהם ואקום, הם הותירו בתים. ולבתים האלה נכנסו תושבים יהודים, בעיקר מכל מיני עליות קצת יותר חלשות, גם מרומניה וגם ממדינות צפון אפריקה, והם חיו שם כמה שנים, בתנאים לא מי יודע מה. אז הכל היה מעורבב, וכל הערבוב הזה יצר המון-המון מתחים חברתיים ועדתיים, וב-1959 הם התפוצצו בפעם הראשונה. [תופים רועמים]
שמעון: "הדבר הראשון שאתה תראה כשתעשה גוגל בוואדי סאליב [צעקות ברקע], תראה את "מהומות ואדי סאליב" בשנת 59'. זה נמשך הלאה לשנות ה-70 עד שהגענו ל"פנתרים השחורים". [קריאות קצובות של מפגינים] והשכונה בתהליך הדרגתי ננטשת ונהרסת, [קולות רקע מסתיימים במכת תוף] ובעצם, אפשר לבוא ולהגיד, שקרוב ל-50, אולי 60 שנה, היא עומדת נטושה, כמעט וללא תושבים בסביבה, וככה אנחנו פוגשים אותה ב-2013, כשאנחנו רוצים לקנות קרקע ולהתחיל ליזום דיור להשכרה."
שאול: צליל, באיזה שנים את למדת בחיפה?
צליל: בין 2008 ל-2010 ואני זוכרת שהיינו הולכים לשוק הפשפשים ובאמת, אתה ממש רואה… זה לא שאתה רואה בית נטוש, אתה רואה שכונה ופשוט אין שם אף אחד שנים על גבי שנים.
שאול: נכון. ובאמת בשנים האלה, המוניטין של השכונה גם לא היה מי יודע מה. זאת אומרת, סמים, פשע, לא בדיוק מקום להסתובב בו, בטח לא מקום לגור בו.
ב-2013 חברת "גולדן ארט" קנתה את הקרקע ושלוש שנים לאחר מכן, היא התחילה בעבודות להקמת פרויקט שנקרא "פרויקט הרובע". זה קומפלקס של בניינים, שניים מהם אלה בנייני מגורים רגילים, כאלה שתמצאי בכל מקום, עם 67 דירות למכירה. [מוזיקת רקע] הבניין השלישי, הוא הבניין שהסיפור הזה הוא עליו.
[הקלטה] שאול: "טוב, אז אנחנו הולכים, אני רק אתאר את זה [רעשי רחוב, צפירת מכוניות], אנחנו… כאילו… הבניין הוא ענק, הוא מסיבי, ובלמטה יש שדרה מסחרית כזאת. הולכים פה מתחת לעמודים ולבניין יש איזה מיליון כניסות, בטח, נכון?"
שאול: בבניין הזה יש 131 דירות.
צליל: וואו, זה הרבה דירות.
שאול: זה הרבה דירות, וכל הדירות האלה הן דירות להשכרה. וכולן, הן להשכרה לטווח ארוך וכל הדירות האלה הן דירות שהחברה עצמה משכירה - החברה היזמית שבנתה את הבניין - לא איזה ברנש שקנה דירה להשקעה רק בשביל לעשות עליה רווח מהיר, לא מישהו שקיבל דירה בירושה מהסבתא שלו ולא משקיע שקל בתחזוקה שלה. כל הבניין מושכר לנצח על-ידי חברה אחת.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
צליל: זה משהו שלא קורה כל-כך בשוק הדיור שלנו.
שאול: חד-משמעית. עכשיו, אני פגשתי שם את שמעון ג'יני [מוזיקה מפסיקה], המנכ"ל של החברה, את איתן בנימין, שהוא אחד היזמים מאחורי החברה והבעלים, ואת מיכל אשתו, והם שלושתם עשו לי סיור בבניין הזה.
[הקלטה]
שאול: "טוב, אנחנו נכנסים ללובי של אחת הכניסות - מאוד יפה, מאוד מודרני, צבעוני, טקסטורות, חומרים, מראה גדולה. כאילו, סלאמס, זה לא."
שמעון: "זה ממש לא. המאפיינים הפיזיים של הבניין - יש לנו פה 131 דירות להשכרה בתשע קומות, שתי כניסות ושלוש מעליות. בטח לא אופייני לארץ, אבל בטח מאוד אופייני לחו"ל."
שאול: "חוזה סטנדרטי לכמה זמן?"
שמעון: "אנחנו מאפשרים בדרך כלל חוזים של שנתיים פלוס שנה, זה לבחירת הדיירים."
שאול: אגב, צליל, כשגרנו במגורים האלה בארצות הברית, של האוניברסיטה, שסיפרתי עליהם בהתחלה, אחד הדברים הכי מגניבים היה השירות שהם נתנו לנו. את יודעת מה זה…
צליל: מה זה אומר?
שאול: או, הם היו באים לתקן כל דבר.
צליל: וואו!
שאול: אבל, כל דבר! נגיד סתימה בשירותים - למה שאני עם הפומפה? באים. היה איזה יום שהחלון קצת דלף - הם התקינו איזה מנוף מיוחד בחוץ [צליל של כלי עבודה] ובמשך שלושה ימים עבדו בשביל לתקן את זה. עכשיו, מרגע שאתה מבין שיש בן-אדם שיתחזק לך כל דבר אפשרי…
צליל: וואו.
שאול: …התחלתי לקרוא להם על כל שטות, כי למה לא? עכשיו, חוץ מזה - וזה היה הדבר הכי מגניב בכל זה - לא צריך לחכות להם. הבניין שלהם, יש להם מפתח לכל הדירות, הם באים גם אם אתה לא בבית.
צליל: זה ממש מדהים בתור שוכרת דירות בישראל, ובפרט בתל אביב, שידועה בזה שאתה צריך לבקש מבעל הבית שלך כמה פעמים ואז גם, הוא ישלח איזה בן-דוד שלו, שהוא חֵצי יודע מה לעשות כי זה יותר זול בשבילו, ואין לך כל-כך מה לעשות, אתה פשוט שבוי שם. למרות שבעלת הדירה שלי ממש בסדר בדברים האלה, הייתי במקומות, שזה היה בדיוק ככה.
שאול: בדיוק. אז בבניין הזה בחיפה זה כמו במודל האמריקאי. הנה אורי, הוא מנהל הבניין.
אורי: "אנשים מקבלים שירות על מוצרי החשמל, על הכל, כשהם גם יכולים להגיד 'אני לא נמצא בבית כשמגיע טכנאי' - אב הבית בא, פותח את הדירה, מלווה את הטכנאי והם מקבלים את השירות בצורה מלאה."
שאול: אמריקה! היה לי עוד משהו, שהיה לי חשוב להבין, שאלתי את שמעון, הנה.
[הקלטה]
שאול: "אנשים זזו בתוך הבניין?"
שמעון: "בטח. זוגות שעובדים וצריכים חדר עבודה, שכרו בהתחלה דירת שני חדרים, עברו לדירת שלושה חדרים. מישהו רצה להתקדם קצת ברמת החיים שלו - עברו לדירות הגג עם מרפסת גדולה ונוף מטורף, אז קיבלו את זה גם."
שאול: "אוקיי, אז באיזו קומה אנחנו? רביעית. ואנחנו הולכים במסדרון מאוד ארוך, שזה בעצם מה שמאפיין את הבנייה הזאת של מסד… באמת, כמו בית מלון - מסדרון מאוד ארוך עם הרבה מאוד דירות. כמה, כמה דירות אמרנו בקומה?"
שמעון: "15."
שאול: "15 דירות."
שמעון: "כן."
שאול: "הזיה."
שאול: היית גרה בקומה שיש בה 15 דירות במקום שלוש או ארבע?
צליל: זה קצת מעורר רתיעה, אבל לא הייתי פוסלת את זה מראש. אבל מה שאני חושבת עליו זה שזה אומר, שיש דירות כלואות, שיש להן כיוון אוויר אחד, וזה בשביל רוב הישראלים דיל-ברייקר.
שאול: יש הרבה דירות שיש להן שני כיווני אוויר, לא כיוון אוויר אחד. יש, כאילו, אחורה וקדימה ואני העליתי את העניין הזה של שני כיווני אוויר, והם אמרו לי "תשאל את הדיירים עצמם". זו הייתה אחת הסיבות שהלכנו לראות ממש דירות מבפנים. ראיתי שלוש דירות: את הדירה של מוריה, שהיא דירה קטנה של שני חדרים, מוריה חיה שם עם בן-הזוג שלה, הם צעירים בשנות ה-20 לחייהם. הייתי בדירה של עידו, הוא חי לבד, הוא עובד בתעשייה הביטחונית. דירה טיפונת יותר גדולה, מחלון הסלון שלו כבר רואים את הים, זה מאוד מגניב. והיינו גם בדירה של אמירה, שהיא דיירת מבוגרת יותר, היא בת 75, והיא גרה…
צליל: וואלה.
שאול: כן, והיא גרה לבד בדירת שלושה וחצי חדרים, והיה לי חשוב לשאול אותה משהו.
[הקלטה]
שאול: "איך זה לגור בשכירות בגיל 75?"
אמירה: "נפלא."
שאול: "אמא שלי, 74. ואם יש משהו שהיא חרדה לגביו, זה זה שאני גר בשכירות, כי היא טוענת שכשאני אגיע לגילה, אני אהיה בחרדה איומה, שיזרקו אותי מהדירה."
אמירה: "יש לי התחייבות של אורי, שאני אצא מפה על אלונקה, אז מה 'כפת לי? אבל אני עכשיו רצינית, אני באמת… זו דירה שלושה וחצי חדרים, במקרה הצורך, חלילה וחס, יש פה מקום למטפל, מטפלת, לא צריכה יותר מזה."
[מוזיקת רקע]
צליל: לבנות כזה בניין ולשאוף להביא אליו אוכלוסייה, אני אגיד במרכאות "בורגנית", אפילו אני ארשה לעצמי להגיד "יהודית", לוואדי סאליב - זה חתיכת דבר, שאני מתארת לעצמי, שהרבה אנשים חשבו בדרך, שהוא לא יצליח.
שאול: נכון. ובשביל למשוך לשם אנשים, היזמים מבינים שמה שהם צריכים להציע לדיירים, זה הרבה מעבר לבניין. או אם אני אדייק, הרבה מעבר לדירה עצמה, שהם נותנים.
עכשיו, יש לזה כמה שכבות. קודם כל, מעבר לדירות וחוץ מהחנויות שיש בחוץ, שתכף אני אגיד משהו גם עליהן, בתוך הבניין, יש מה שהאמריקאים קוראים לו amenities, כלומר סוגים שונים של שירותים, שעומדים לרשות הדיירים.
[הקלטה]
שמעון: "יש לנו מועדון דיירים, יש לנו חדר כושר, חדר כביסה."
שאול: "אוקיי, זה מועדון דיירים. יש שולחן פול, יש פסנתר, יש מטבחון, ספות."
שמעון: "כן."
שאול: אנשים משתמשים בזה?"
שמעון: "משתמשים ועוד איך, כן."
שאול: "כן?"
שמעון: "יש כאלה שאפילו לפעמים שוכרים את זה לאירוע פרטי, מביאים לפה החל מאנשים מעבודה וכלה במשפחה וכך הלאה."
שאול: "כן, יום הולדת לילדים כזה, כשהם קטנים, זה מושלם."
[מוזיקה מסתיימת]
שאול: ואמניטי נוסף, הוא הסיפור הזה של חדר הכביסה.
[הקלטה]
שמעון: "כולם יורדים לכבס למטה, יכולים להשאיר במכונות כביסה וללכת לעשות [מגחך] בחדר כושר הסמוך ספורט, או סנוקר, מה שלא יהיה."
שאול: "את זה אתה חייב להראות לי, כן?"
שמעון: "כן, אז אנחנו בטח… אנחנו עולים עכשיו, מייד."
שאול: אז בזמן שהם לקחו אותי לראות את חדר הכביסה, אני אגיד ביושר, שלא כל הדיירים עפים על זה, בסדר? צליל, כמה פעם אתם מכבסים בשבוע?
צליל: תשאל כמה פעמים ביום, מה זה בשבוע?!
שאול: [בפליאה] ביום? את עושה מכונה כל יום?
צליל: כן, משתדלת כל יום.
שאול: כל יום.
צליל: אתה לא זוכר כבר איך זה עם ילדים קטנים.
שאול: אז אני שאלתי אותו, "תגיד לי, כביסות וילדים… כאילו, זה סרט בלתי נגמר". וזה השלב בשיחה, שמיכל רצתה לספר לי איך זה הולך להם. ופה אני אעצור שנייה ואני אגיד שאיתן ואשתו מיכל הם היזמים מאחורי הדבר הזה, והם הגיעו לכל זה דווקא משום שהם גרים בארצות הברית, בניו יורק, ושם, הם גם גרים ככה וגם יש להם חברת נדל"ן שמקימה ומנהלת בניינים כאלה.
צליל: אמריקה!
שאול: אמריקה. ואחרי מחאת הדיור אצלנו ב-2011, הם הסתכלו משם ואמרו, "רגע, הנה, זה יכול להיות אחד הפתרונות, בוא נביא אותו לארץ". מתוך הסיבה הזאת, הם הקימו את "פרויקט הרובע" בחיפה. מיכל סיפרה לי איך עובד העניין הזה של הכביסה, ממש מנקודת המבט שלה, בניו יורק.
מיכל: "לנו יש שבעה ילדים. עם שבעה ילדים אתה לומד ליהנות מהיתרון של זה, אתה מכניס חמש מכונות וחמישה מייבשים, בום, גמרת עם כל הסיפור."
שאול: חמש מכונות, צליל.
צליל: פששש… שבעה ילדים?! [צוחקת]
שאול: כן, את מזועזעת מהשבעה ילדים. אני מבין את זה לגמרי.
[מוזיקת רקע]
צליל: זה עושה לי חרדה, לדמיין את הערמות האלה של הכביסה שמצטברות, זה ממש אה…
שאול: אבל תודי, שהדבר הזה גם היה יכול להיות סוג של פתרון.
צליל: מודה.
[מוזיקת מתגברת ונשארת ברקע]
שאול: אוקיי, אז אחרי שהבנו איך נראה הבניין ומה התפיסה מאחוריו, וגם קצת איך נראים החיים בתוכו, אנחנו מגיעים לשאלת השאלות, מאחר שגם אני חי בשכירות וגם את חיה בשכירות - האם היית רוצה לגור בשכירות בבניין כזה?
צליל: אה… כן, כן, אני לא, לא פוסלת.
[מוזיקה מסתיימת]
שאול: מה מבחינתך היתרון ש-בלגור בשכירות?
צליל: שאני יכולה לגור בדירה שלא הייתי יכולה לקנות.
שאול: יפה. ומה מבחינתך החיסרון ש-בלגור בשכירות מאדם פרטי? שוב, אנחנו אוהבים את בעלת הבית שלך, הכל טוב, אבל באופן עקרוני.
צליל: בן-אדם פרטי יכול להחליט מחר להכניס את הילדים שלו לדירה או למכור אותה, שזה דבר שקרה לי והיה נורא-נורא מבאס. יש לך ממש אפס יציבות.
שאול: חד-משמעית. ו-כמו שהזכרת קודם, לא חסרות דירות חורבה בתל אביב. יש את כל קבוצות הפייסבוק המצחיקות האלה של דירות, שאלוהים יודע איך אפשר לחיות בהן.
צליל: חייתי בכמה מהם.
שאול: יפה. זה נובע, בין היתר, מזה שאלה משכירים פרטיים, [מוזיקת רקע] שבאמת אין להם או את היכולת או את הרצון או את שניהם, להשקיע בדירות האלה. לעומת בניין אחד, שהוא של חברה אחת, שזה הביזנס שלה, זה מה שהיא עושה, ויש לה את כל האינטרס שבעולם לתחזק את הדירות האלה ולנהל את הבניין וגם להציע לדיירים חוזים ארוכי טווח, שמאפשרים את היציבות הזאת.
איתן: "הדבר שתמיד אמרו לי כשהגענו לישראל, ישר אמרו לנו, 'לא, לא, ישראלים מעדיפים לקנות ולא לשכור'. זאת אומרת, זה המשפט, זה העדפה ישראלית. אבל המציאות והסטטיסטיקה בישראל יושבת על הסטטיסטיקה העולמית - 30% ממשקי הבית גרים בשכירות. בפילוח של גדרה-חדרה, זה כבר למעלה מ-40, בפילוח של רק תל אביב, זה כבר קרוב ל-60. זה בדיוק הממוצע האמריקאי והממוצע האירופאי [מוזיקה מתגברת ומסתיימת]. איפה אנחנו כן שונים משאר העולם? בהיצע. ההיצע בארץ הוא של אנשים פרטיים. שמונים ותשע אחוז ממשקי הבית בשכירות, הם בבעלות פרטית של אנשים. זה חוסר יעילות במשק. כי השירותים שאתה נותן בתור בעל בית הוא [כך במקור] לא כמו של חברה מקצועית, והכי חשוב - המוצר עצמו. תחשוב, אנחנו בתוך המחסנית הזאת, של הנפח הזה, של הבניין, שראית פה ברובע, גרות הרבה יותר משפחות, כאילו אנשים, בני-אדם למטר, אם היית בונה את אותו בניין למכירה. כי יעילות של מדינה, זה ניצול היותר טוב של תכסית הקרקע שלנו."
שאול: אוקיי, אז היו פה הרבה מילים כמו "מחסנית" ו"תכסית", ובאופן כללי, אני מודע לזה, שזה קצת מוזר לדבר במונחים של יעילות כשאנחנו מדברים על איפה אנשים צריכים לגור ואיך הם צריכים לגור. אבל בסוף משאב הקרקע הוא מוגבל, ולכן, באמת, היינו רוצים לבנות בניינים, שגם מציעים לדיירים צורת חיים טובה וגם עושים את זה בצורה יעילה, כך שאנחנו ננהל את המשאב הזה - את הקרקע - שנמצא במחסור, בצורה טובה יותר ונציע את אפשרויות המגורים האלה ליותר אנשים. עכשיו, ראינו שביקוש - יש. איתן הזכיר את כל המספרים האלה, את גרה בשכירות, אני גר בשכירות, אנשים חיים בשכירות. ולכן, אם נצא מנקודת הנחה שיכול להיות שהבעיה היא באמת בצד ההיצע, השאלה הכי מעניינת היא למה? למה בכל ישראל יש בניין אחד כזה? למה רק הבניין הזה בחיפה מציע את המודל הזה? עכשיו, זה לא שאין בניינים שבנו אותם להשכרה - יש. אני רואה את הפרצוף שלך, את מרימה גבות, נכון.
צליל: יש, כן.
שאול: יש. לא המון, אבל יש, תכף נזכיר מספרים. ואגב, את בעצמך עשית על זה פרק עם אלון אמיצי, פרק מספר 238 "מחדשים חוזה", פרק שדיבר על התמריצים שהמדינה נותנת ליזמים שיקימו בניינים של דיור להשכרה. את זוכרת?
צליל: כן.
שאול: זה היה ביולי 2022, שזה ממש חודשים ספורים אחרי שהריבית במשק התחילה לעלות ואני מזכיר את זה כי אותה עליית ריבית, שאנחנו מרגישים אותה עד היום, היא ממש הרגה את השוק הגם ככה די קטן, של דיור להשכרה, כי היא פשוט הפכה את זה למאוד-מאוד לא כלכלי לאותם יזמים שכן התחילו להקים דירות להשכרה. [מוזיקת רקע] כי בניגוד לדירות למגורים, ששם היזם קונה קרקע, בונה בניין ומייד מוכר את כל הדירות [מכונת ספירת כסף] ומייד עושה את הרווח שלו, בסדר? בפרויקטים של שכירות, הרווח הוא לא מגיע בבוכטה, הוא מגיע בצורה של תזרים, כלומר השכירות, שזה בעצם כמה אחוזים כל שנה. התשואה הזאת על השכירות בישראל היא די נמוכה. כל עוד הריבית הייתה אפס, זה היה בסדר. ברגע שהריבית התחילה לעלות, אז הריבית, שאותם יזמים היו צריכים לשלם על ההלוואות שהם לקחו בשביל להקים את הבניינים האלה, הריבית הזאת הייתה יותר גבוהה מהתשואה שהם קיבלו מהשכירות, ואז זה נהיה להם לא משתלם. אבל אפילו אם היינו נשארים בעולם של ריבית אפס, אנחנו עדיין מדברים על טיפה בים.
יאיר: "הפעם הראשונה שהממשלה באה ואמרה, 'אני רוצה שוק שכירות מוסדית ארוכת טווח', היה בהקמת 'דירה להשכיר', זה היה כשיאיר לפיד היה שר האוצר, שנת 2013 בעצם הייתה החלטת הממשלה. חברת 'דירה להשכיר', בפועל הוקמה בתחילת 2015."
שאול: מי ששמעת עכשיו הוא יאיר טל. הוא היה בעבר בכיר בחשב הכללי במשרד האוצר, אחר-כך הוא עבר לחברת "דירה להשכיר" ושימש, בסופו של דבר, בתור המנכ"ל שלה. "דירה להשכיר" היא חברה ממשלתית שהוקמה במטרה לקדם דיור להשכרה לטווח ארוך.
יאיר: "ובעצם, מהותית, 'דירה להשכיר' התחילה לעבוד במחצית 2015. יאיר לפיד דיבר על 150,000 דירות ב-10 שנים. וגם אני, כשהייתי גם סמנכ"ל החברה וגם מנכ"ל החברה, נשאלתי לא אחת, בכל פורום, דבר ראשון: 'איפה אותם 150,000 דירות שהבטיחו ב-10 שנים?' אותו מספר של 150,000 דירות, זה מספר שנועד להציג חזון, נועד להציג תפיסה. הרי לא ניתן להקים 150,000 דירות ב-10 שנים. אפשר גם להגיד, שהחזון זה מושבה ישראלית על הירח. זה לא אומר שזה דבר ליישום מחר בבוקר, אלא להציג איזושהי תפיסה, איזשהו כוכב צפון, לאן אני רוצה להגיע."
שאול: סבבה, כוכב צפון. כמה דירות להשכרה נבנו, לדעתך, באופן הזה, בעשור שחלף בין 2013, כשהקימו את "דירה להשכיר", ל-2023, שזה קצת אחרי הפרק שלך עם אמיצי וכשהריבית כבר נהייתה גבוהה מדי בשביל שזה יהיה בלתי כלכלי. כמה דירות כאלה, להשכרה?
צליל: אני מנחשת שכמה אלפים?
שאול: את סתם פסימית. התשובה היא קצת פחות מ-20,000 דירות. שזה מ…
צליל: זה לא מעט.
שאול: זה ממש-ממש כלום. אם את משווה את זה לכמות הדירות למגורים שנבנתה בתקופה ההיא, שהיא בערך חצי מיליון.
צליל: וואלה.
שאול: וואלה. ונשאלת השאלה גם, למה? למה כל-כך מעט דירות להשכרה נבנות בישראל? כששאלתי את היזמים של "פרויקט הרובע", הם פירקו את זה לשלוש סיבות: סיבה אחת היא תמריצי מס, בסדר? עכשיו, אני מעדיף שנשים את זה בצד, גם כי זה קצת טכני ומסובך, והא…
צליל: משעמם.
שאול: האמת, בדיוק, זה פשוט משעמם. בסדר, מס, מס, מס, מס, מס. הנה אמרנו. חוץ מזה אבל, [מוזיקת רקע] היו עוד שתי סיבות הרבה יותר מעניינות - אחת כלכלית והשנייה תכנונית. נתחיל מהסיבה הראשונה, הכלכלית, היא נובעת ממשהו שנקרא "ייעוד הקרקע". הנה שוב היזם, איתן בנימין.
איתן: "יש לך היום כל מיני ייעודים. יש לך ייעוד מגורים, שזה מה שאנחנו רגילים, שאנשים גרים בהם. יש לך ייעוד תעסוקה, שזה מה שאנחנו רגילים לראות בתור משרדים. יש לך ייעוד מסחר, שזה מה שאתה רואה חנויות retail בקומת הקרקע. יש לך ייעוד מלונאות. יש לך ייעוד חקלאות."
שאול: כלומר, שכל קרקע בישראל, בעצם, מסומנת בייעוד מסוים והייעוד הזה הוא מגדיר מה מותר לבנות עליה. שיחקת פעם "סים סיטי"?
צליל: מלא. מלא, מלא. כן.
שאול: נכון אחלה משחק? אז בדיוק ככה, כמו שאתה עושה את ה-zoning האלה ואתה עושה "פה זה Industrial, פה זה Commercial", ככה…
צליל: ככה בדיוק.
שאול: אוקיי.
[הקלטה]
איתן: "כשאתה, יש לך רמת ייעוד, אז יודעים להגיד פחות או יותר כמה שווה מטר של הייעוד הזה. מטר של ייעוד של חקלאות, כי החקלאות מייצרת ככה. יעו…"
שאול: "אבל יש בנייה להשכרה במדינת ישראל."
איתן: "אבל היא נבנית תחת ייעוד 'מגורים'. מה היה ההבדל בין מה שראית היום לבין שאר בנייני ההשכרה שראית? כל בנייני ההשכרה שראית או ביקרת עד היום, זה בניינים שנועדו למכירה, ובינתיים משכירים אותם. אם זה תוך חמש שנים, 15 שנה או 20 שנה, הדירות האלה תימכרנה, ב-ווד-אות."
צליל: זאת אומרת, שהבניינים שנבנים להשכרה, בעצם הקבלנים יודעים שהם ישכירו אותם 5, 10 שנים ואז הם ימכרו אותם. הם גם בונים על עליית מחירים בשנים האלה, כי זה מה שקרה בשנים האחרונות, נכון? אז, בעצם, אין להם מה להפסיד, הם לא באמת בונים דיור להשכרה, אלא למכירה מושהית.
שאול: נכון מאוד. ולכן המחיר שהם מציעים בפרויקטים האלה מלכתחילה, כן? כשהם קונים את הקרקע, הוא מחיר גבוה, מה שלא מאפשר כדאיות כלכלית של מגורים להשכרה במודל הזה. איזה ייעוד קרקע, לדעתך, היה ייעוד הקרקע בפרויקט בוואדי סאליב?
צליל: אני לא מכירה ייעודי קרקע שונים למגורים. מגורים זה מגורים, לא?
שאול: נכון, זה גם היה ייעוד מגורים, שזה הייעוד היקר. אז, איך למרות זאת, הם הצליחו לקנות את הקרקע, לבנות בניין להשכרה ועדיין לשמור על זה כלכלי?
איתן: "קנינו פה ייעוד קרקע מגורים, אבל במקום שאף אחד לא רוצה להיות בו. לו זה היה ייעוד קרקע שכירות, המחיר היה מאזן את עצמו."
צליל: אוקיי, אני אוודא שהבנתי. [שאול מהמהם] הם רוצים לבנות בניין להשכרה, הם צריכים לגשת למכרז של רמ"י, רשות מקרקעי ישראל. יש מחיר, שהמחיר הזה מבוסס על ההנחה, שהיזמים ימכרו את הדירות בהרבה מאוד כסף ולכן המחיר הוא מאוד גבוה. אבל הם לא רוצים למכור, הם רוצים להשכיר, ולכן זה לא תחרות, אלא אם כן אתה בא למקום הזה, שהוא נטוש ויש לו שם רע ואף אחד שיש לו כסף לא רוצה לגור בו, ואז זה משתלם.
שאול: נכון. רק בגלל שוואדי סאליב הייתה שכונה שאף אחד לא רצה לגור בה, הם היו יכולים להציע מחיר זול ועדיין לזכות במכרז. וחוץ מזה, שניים מהבניינים בקומפלקס, הם כן בניינים רגילים של דירות שהם מכרו. הדירות האלה בעצם קצת מסבסדות את הדיור להשכרה בבניין הסמוך, שדיברנו עליו. סבבה?
צליל: כן. אפשר לשאול עוד שאלה, או שיש לך… אתה רוצה לקחת את זה מפה?
שאול: לכי על זה.
צליל: אז יש מתכננת ערים מאוד מפורסמת, רחל אלתרמן, שהיא אומרת שזה שהדיור בישראל להשכרה הוא פרטי, זה בכלל לא בעיה, זה דבר נהדר. כי אנשים פרטיים שמשכירים דירה, הם לא עברו את התהליך הזה, הם לא ניגשו למכרז של רמ"י, בדרך כלל הם ירשו את הדירה הזאת, הם לא בנו עליה בתזרים שלהם, הם חושבים עדיין מה לעשות איתה, ובכמה שנים עד שהם יחליטו אם למכור או לא, אז הם משכירים אותה. ולכן המחירים של השכירות יחסית - זה יישמע מוזר לאנשים - אבל כן, יחסית למחירי הקנייה של דירות הם יחסית נמוכים. ואם הדיור בישראל יהיה דיור מוסדי להשכרה, שיזמים כאלה יבנו אותו, אז הם יצטרכו לגבות הרבה יותר כסף כדי שזה יהיה כלכלי. ובסוף, עם כל הכבוד ליזמים החמודים שלך, מה שמעניין אותנו זה טובת אזרחי ישראל.
שאול: אוקיי, אז נגיד על זה שני דברים. דבר ראשון, מחירי השכירות בפרויקט הזה הם אכן גבוהים יותר ממחירי השכירות בדירות באזור. אבל, זה נובע, בין היתר - וזו גם תשובה לטיעון הזה של פרופסור רחל אלתרמן - הבניין הזה מציע שירותים אחרים, הוא מציע צורת חיים אחרת. שירותים שאותה דירה בשכירות, מבן אדם פרטי, לא מציעה - גם ביציבות ובאופק וגם באותם שירותים של הבניין עצמו. זו הייתה סיבה ראשונה, סיבה כלכלית, ייעוד הקרקע. [מוזיקת רקע] לו רמ"י, רשות מקרקעי ישראל, הייתה יוצרת ייעוד קרקע של "השכרה לצמיתות", יזמים היו יכולים להציע מחירים נמוכים יותר לקרקעות ואז הפרויקטים האלה היו כלכליים מלכתחילה, לא היה צריך לחפש כל מיני שכונות שאף אחד לא רוצה לגור בהן. למה, לדעתך, המדינה לא עושה את זה?
צליל: מכיוון שאפשר למכור את הקרקעות במחיר גבוה יותר, והמדיניות של רמ"י היא למכור אותן במחיר הגבוה ביותר האפשרי בלי להתחשב בשיקולים חברתיים.
שאול: בינגו!
יאיר: "זה קונפליקט שהמדינה עוסקת בו כבר עשור, בעצם, מִשֶׁ'דירה להשכיר' התחילה את פעילותה."
[מוזיקה מסתיימת]
שאול: זה שוב יאיר טל, מי שהיה מנכ"ל "דירה להשכיר".
יאיר: "בהגדרה, במכרז שיווק קרקע לדיור להשכרה, המדינה יכולה לקבל פחות כסף מאשר אם היא לקחה עכשיו קרקע ותשווק אותו כפרויקט מגורים רגיל. אבל לצורך העניין, יש פה קצת, לדעתי, עצימת עיניים, כי כשמשווקים קרקע ב'מחיר למשתכן' או ב'מחיר מטרה' אז לא מוותרים על תקבולי הקרקע? בסוף יש לריבון תפקיד, אוקיי? הרי ריבון יכול בכל דבר למקסם תועלת. למכור את כל הקרקעות למרבה במחיר. אבל במובן מסוים גם בית חולים זה עולה כסף, וגם להקים בית ספר ולממן אותו, זה עולה כסף. זה חלק מתפקידיו של הריבון, לדאוג לגיוון אפשרויות המגורים של האזרחים."
צליל: יגידו לך ברמ"י, שהקרקע הזאת שייכת לציבור והם צריכים למקסם את הכסף שהציבור מקבל על הקרקע שלו.
שאול: וכמו שיאיר טל אמר, זו בהחלט גישה אחת. אבל הגישה השנייה יכולה להיות שאנחנו צריכים - איך הוא אמר? - לאפשר גיוון. אנחנו עוד נגיע לזה בסוף.
הסיבה השנייה, שבגללה לא קמים בניינים כאלה, היא סיבה תכנונית. כלומר, אפילו אם כן היה ייעוד של קרקע לשכירות, זה לא היה מספיק, כי אם היזמים היו הולכים לפי התב"עות הקיימות, תוכניות בניין עיר הקיימות, הבניינים שהם היו בונים, היו נראים אחרת. [מוזיקת רקע] צליל, האם את מסוגלת להסביר מה זה תב"ע?
צליל: כן.
שאול: יאללה.
צליל: תב"ע זו תוכנית בניין עיר, וזאת התוכנית שהרשות האזורית מעבירה, שכתוב בה מה יהיה בכל שטח בעיר - מבני ציבור, מגורים, פארקים…
שאול: נכון. ואלה לא רק ייעודי הקרקע, כלומר "פה יוקם בניין ציבור ופה פארק", אלא זה ממש התכנון של הבניינים - איך הבניינים האלה צריכים להיראות, מה צריכים להיות המרחקים ביניהם, הרחובות וכל מיני כאלה.
[מוזיקה מסתיימת]
איתן: "הדגש אצלנו בהשכרה הוא היכולת, המסה הקריטית שנדרשת להחזיק בבניין כדי שאפשר יהיה, אחד, לייצר שטחים משותפים, amenities לדיירים, והדבר השני, לתחזק אותו ולתפעל אותו בצורה שהיא יעילה כלכלית. אם הבניין הוא קטן מדי ויש מעט מדי שוכרים, אנחנו לא יכולים להקצות אב בית, אנחנו לא יכולים להצמיד ניקיון כל יום בשבוע וגם לא יכולים להצדיק בנייה של מועדון דיירים וכך הלאה."
שאול: במילים אחרות, מה שהם אומרים זה ככה: ברגע שאתה מתבסס על תב"ע, על תוכנית שהיא למגורים, כלומר למגורים בבעלות, כל הבניין שתקים יהיה אחרת. יהיו בו שלוש דירות בקומה, ארבע דירות בקומה, כמו הבניין שאת גרה בו, כמו הבניין שאני גר בו, כמו הבניין שרוב מוחלט של הישראלים גרים בהם. ואז, את לא יכולה לבנות בניין, שהוא בניין יעיל כלכלית. ואגב, לפי איתן, הגישה התכנונית הזאת, של בנייני מגורים למכירה, היא יוצרת, בהמשך, גם בעיה חברתית, בעיה שאם מלכתחילה היינו מתכננים להשכרה לצמיתות, כמו במודל האמריקאי, היינו יכולים לפתור אותה.
איתן: "מכיוון שכל הדירות אותו דבר, כל הקהל שמגיע הוא קהל הומוגני. עכשיו מה קורה? אנחנו בונים לקהל ההומוגני הזה מלכתחילה גנים, בתי ספר וכולי. השכונה מתחילה להתבגר ולהזדקן ואז אין לנו צורך בגנים וזה. במקום לבנות מלכתחילה שכונה 'נצחית', שהיא שכונה שהיא reflection של האוכלוסייה. העיקרון הוא, שנבנה מלכתחילה עם ה-דיור מוגן, ועם מעונות ילדים, ועם הפעילות של 'After School Programs' ועם וכולי וכולי, עם תמהיל מגוון של דירות, אז זה יהיה נצחי, לא נצטרך כל פעם לעשות התחדשות עירונית."
צליל: צודק ב-100%. תמהיל של דירות זה באמת מאוד חשוב, למכירה או להשכרה.
שאול: יפה. אז כמו שהזכרתי קודם, הסיפור הזה שהם נותנים עוד שירותים בבניין ובונים הרבה דירות בקומה וכולי, זה עדיין לא הכי יעיל בצורה המקסימלית. למשל, הם הסבירו לי שהתקן הישראלי מחייב ממ"ד בכל דירה. ממ"ד זה בנייה יקרה וגם תופסת מקום בכל דירה, וגם לא בהכרח מאפשרת את התכנון המאוד-מאוד יעיל של כל דירה בנפרד. אם, למשל, התקן היה מאפשר בבנייני מגורים את מה שקיים במלונות, למשל, שזה ממ"ק - מרחב מוגן קומתי - במקום דירתי, אז היה אפשר להוציא את הממ"דים אל המסדרון לצורך העניין, ממ"ק אחד לכל קומה, ואז לנצל את הדירה אחרת. זה דבר אחד. ובכל מקרה, עד שזה יקרה, הם פועלים במרץ בשביל שהסביבה תהיה אטרקטיבית לדיירים. למשל, הם ממש הציעו שכירויות מאוד-מאוד נמוכות ומאוד ארוכות טווח ליזמים בתחום המזון שיבואו. באותו רחוב, ממש מול הבניין, נמצא בית קפה "נעימה", ומתחת לבניין נמצא בית אוכל בשם "סאלי", מהטעימים שיצא לי להיות בהם. ושוב, כל הפרינציפ הוא להפוך את השכונה, את המרחב, לנעים יותר ומזמין יותר בשביל שיותר סוגים של אנשים יבואו לגור, ויש להם עוד כל מיני תוכניות פיתוח.
צליל: אה… אפשר לנסח אבל, קצת אחרת, את מה שאמרת.
שאול: לכי על זה.
צליל: יש "סאלי" ו"נעימה", זה עסקים שמביאים אותם כדי שאנשים כמוך ירצו לגור שם ולא האוכלוסייה המקורית של העיר התחתית בחיפה.
שאול: תראי, האוכלוסייה המקורית של העיר התחתית בחיפה לא גרה שם בכל מקרה. השכונה נטושה, היא עומדת נטושה כבר עשרות שנים. זה לא שיש פה עכשיו הדרה של האוכלוסייה הזאת החוצה. אני מבין את הטיעון שלך לחלוטין, כן? גם הבנייה של הבניין הזה היא לא בדיוק כמו הבניינים הישנים, זה לא בדיוק משתלב במרקם וכל מיני… מבין את זה לגמרי. אבל במקרה הסופר ספציפי של שכונת ואדי סאליב בחיפה, זה טיפה אחרת.
[מוזיקת רקע]
אני יודע שזה הכל נשמע כמו יח"צ, אני תכף אגיע לחסרונות ולְמה אין בשכונה, אבל לפני זה, שאלתי את יאיר טל מה הסיכוי שנראה את שוק השכירות באופן כללי, בארץ, משתנה סוף-סוף. והוא הסביר לי במה זה תלוי, ובעיקר במי זה תלוי.
יאיר: "כל עוד המדינה לא תחליט, באופן מוחלט, שהיא רוצה את השוק הזה - והמדינה, אני שנייה אפתח סוגריים - היא 10 שנים מהקמת 'דירה להשכיר', היא מתנהלת באיזשהי אמביוולנטיות. יש כוחות שרוצים, יש כוחות שמתנגדים, היא דוחפת קדימה, דוחפת אחורה. תמיד השוק הזה, המודל הזה, היה שחקן משנה. כל עוד הריבון לא יילך בכל הכוח על השוק הזה, השוק הזה לא יתפתח לגדלים ששנינו מקווים ש… שהוא יגיע לשם."
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
שאול: אמרתי קודם שלא הכל ורוד. הזכרנו שמחירי השכירות בפרויקט הזה הם קצת יותר גבוהים מהממוצע באזור, והזכרנו שיש מבקרים שטוענים שהתכנון של הבניינים הוא לא משתלב עד הסוף בתכנון המקורי של השכונה. מצד שני, היא עמדה נטושה כל-כך הרבה שנים, אז… לא יודע. אבל יש ביקורת, שלטעמי מהותית יותר, שזו עדיין שכונה שנמצאת בשלבים ראשונים של פיתוח, יחסית. למשל, את יודעת מה אין שם? משהו שמבחינתך, למשל, היה קריטי אם לעבור לשכונה כזאת או לא.
צליל: גן ילדים.
שאול: נכון. אין שם גן ילדים. [בציניות] יש שם שלט, שאומר שיקום גן ילדים, זה באחריות עיריית חיפה. אבל הייתי שם פעם ראשונה במאי ופעם שנייה לפני כמה שבועות, ולא השתנה שום דבר בשטח. השלט עדיין שם, גן עדיין אין. ואת יודעת מה קורה כשאין גן ילדים.
צליל: אין ילדים.
שאול: אין ילדים ואין משפחות. וגם היזמים מודים בזה בעצמם.
איתן: "אני לא מאשים אותם. אם אנחנו לא נותנים להם את התשתיות שהבטחנו להם, שיהיה פה גן ילדים, והם צריכים להסיע את הילדים שלהם לפגוש חברים כל פעם עם האוטו… לכן זו שכונה בהתהוות. אנחנו סבלנים, עברנו את זה. זה לא, אנחנו לא מתרגשים."
[מוזיקה מסתיימת]
שאול: זהו צליל, הגענו לסיום. מה את חושבת?
צליל: יש לי שתי מחשבות.
שאול: כן.
צליל: אחת, יש פה מישהו שאומר לך, 'יש לי עסק, אבל כדי שהעסק שלי יצליח אני צריך שהמון-המון רשויות יעבדו בשבילי. שישנו את המכרזים של רשות מקרקעי ישראל, שמשלם המיסים יוותר על כסף, וכל זה כדי שבסוף העסק שלי, שהוא עסק פרטי, יצליח ואני אוכל להיות רווחי'. וואלה, לא יודעת אם האינטרס הציבורי זה שיהיה מגדל של 130 דירות בוואדי סאליב, או אם האינטרס של משלמי המיסים זה לוותר על הכסף שהם יכולים להכניס מהקרקע. אולי כן, אולי לא, אבל הוא לא איזה עמותה.
שאול: הוא לא, הוא לא עמותה. הוא בהחלט גוף פרטי, וחברה למטרת רווח. אני כן מאוד התחברתי למודל הזה [מוזיקת רקע] ואני, בעיקר, התחברתי לדברים שאמר יאיר טל. תראי, זה בניינים. השוק הקיים לא הולך לשום מקום. כלומר, בעשורים הקרובים, גם ככה, רוב שוק השכירות שיש לנו, ימשיך להיראות כמו שהוא, ולכן זה עניין של להתחיל לשנות את התמהיל, את המגוון הקיים. לאנשים כמוני שגרים בשכירות כל חייהם, ואני כנראה אגור בשכירות עד מותי כי ככה אני בוחר, בסדר? בשלב הזה זה נוח לי. אני הייתי מעדיף פתרון כזה. ואני חושב שיש עוד הרבה משפחות והרבה ישראלים אחרים שהיו מעדיפים פתרון כזה. ובשביל להגיע לפתרון כזה, כן, הריבון - המדינה, הממשלה - צריכה לעשות כל מיני פעולות, בין היתר גם פעולות הפסדיות.
הממשלה יודעת לעשות פעולות כאלה כשהיא רוצה, למשל, להגביר תחרות, כן? להכניס עוד בנקים, להכניס עוד חברות סלולר. ובמקרה הזה, אגב, להכניס תחרות כזאת לתוך שוק השכירות, לדעתי, ולא רק לדעתי, זה ישפר גם את שוק השכירות הקיים, את כל הדירות חורבה האלה בכל מיני מקומות, כי [מצקצק] כשהן יצטרכו להתחרות עלייך, אל מול שחקן גדול שיודע להציע מגורים - וואלה, ברמה אחרת, באיכות אחרת - אולי גם השוק הזה ישתפר. ורק שתדעי, שב-2023, בטיוטה של חוק ההסדרים כבר היה איזשהו ניסיון ללכת לכיוון הזה, לצערי, הוא לא התקדם. וממש לאחרונה, עניין של שבועות, נדמה שגם רשות מקרקעי ישראל השתכנעה [צליל משמיעה קול התפעלות] שזה הכיוון.
צליל: וואו.
שאול: מצד שני, משרד האוצר לא רוצה כי זה באמת ויתור על הכנסות. ומצד שלישי, בכל מקרה, הקשב של הממשלה כרגע הוא לדברים אחרים לגמרי.
צליל: במקרה הפעם.
[מוזיקה מסתיימת בצלילים חדים]
[מוזיקת סיום]
שאול: נגיד תודה רבה לעורכת החדשה שלנו, ליהיא צדוק. אנחנו מודים ליונתן כיתאין שערך אותנו עד עכשיו, אנחנו מאחלים לו בהצלחה. ליהיא התחילה איתנו בתור מפיקה, התקדמה להיות עורכת משנה, והנה היא הופכת לעורכת "חיות כיס" במשרה מלאה ואנחנו מאחלים לה כמובן המון-המון בהצלחה.
צליל: עבודה קשה משתלמת, אל תוותרו דור ה-Z. עורך הסאונד שלנו הוא טל וניג. טכנאי ההקלטה דימה קרנצוב.
שאול: המפיק שלנו הוא עדי אפרת. התחקירניות שלנו הן אופיר הלפרין והודיה קלייטמן ובמערכת "חיות כיס" תמצאו גם את אלון אמיצי.
צליל: אפשר להאזין לכל הפרקים של "חיות כיס" בכל יישומוני ההסכתים ובאתר "כאן". תודה רבה, שאול אמסטרדמסקי.
שאול: תודה רבה צליל אברהם, וכרגיל, תודה רבה לכם שהאזנתם.
[מוזיקת סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments