האסון של 7 באוקטובר הביא לכך שאל מערכת בריאות הנפש הוזרמו תקציבי עתק, שבעבר אפשר היה רק לחלום עליהם. אבל אחרי יותר משנה, רובם המוחלט של הנזקקים לעזרה נפשית עדיין נתקלים באותם תורים ארוכים, ומטופלים באותן שיטות ישנות. למה כל כך קשה למערכת הזאת להשתנות, ולמה בכל זאת יש סיכוי שהפעם זה יקרה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/01/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
צליל: בחודש יולי נסעתי לבית החולים מזור בעכו. זה בית חולים פסיכיאטרי, ישן מאוד, וכמו כל בתי החולים הפסיכיאטריים, הוא נבנה במקור מחוץ לעיר. העיר גדלה מאז, והיום בית החולים נמצא בקצה הצפוני שלה, קרוב לים. [רחש גלים וקריאות שחפים]
ד"ר פלג: אז אני עידו פלג, אני פסיכיאטר. אני עוזר מנהלת מרכז בריאות הנפש מזור, ואני עוסק הרבה מאוד בטיפול שיחתי בצורות שונות, שאחת מהן, שהיא מהותית, זה הדיאלוג הפתוח שבעצם עליו אנחנו מדברים היום.
צליל: כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלי עם דוקטור עידו פלג, הוא נשמע שונה מאוד ממה שבדרך כלל שומעים כשמתקשרים לפסיכיאטר בבית חולים פסיכיאטרי.
[שיחת הטלפון]
ד"ר פלג: המערכת הפסיכיאטרית בגלל שיש בה מרכיבי כפייה, מובנה לתוכה המון ציפיות ליחסי כוח, והרבה פעמים גם באמת יחסי כוח. [צליל מהמהמת בהסכמה] אנחנו משטיחים את הדבר הזה ושמים את ה… את המבט הרבה יותר בגובה העיניים, הרבה יותר במגע האנושי, ישיר, פשוט יותר.
צליל: אתה גם פסיכיאטר וגם פסיכותרפיסט?
ד"ר פלג: כל פסיכיאטר אמור להיות פסיכותרפיסט. אני…
צליל: וואו, זה כל-כך לא ככה אבל…
ד"ר פלג: נכון, נכון.
צליל: הגעתי ל"מזור" ליום עיון שנערך בבית החולים כדי לסכם את הפיילוט שהם עשו. פיילוט ראשון בארץ של טיפול בשיטה שלא הייתה קיימת עד אז במערכת הבריאות בישראל. שיטה שנקראת - דיאלוג פתוח.
[מוזיקת רקע]
אנשי הצוות בבית החולים מזור עברו הכשרה בת שנה בדיאלוג פתוח, ובפברואר 2023 התחיל הניסוי.
היי, אתם על "חיות כיס", אני צליל אברהם. לפני שנה וחצי פרסמנו פרק של "חיות כיס", פרק 275, שנקרא - "אין עם מי לדבר".
[מתוך "חיות כיס" פרק 275]
ורד: "את יודעת, כל יום שעובר, זה נצח. כי הוא סובל, והעיניים שלו שמסתכלות עליי, של "תעזרו לי", ואין לך מה לעשות".
סיוון בר און: "משפחות מגיעות למצבים של חוסר אונים. אין להם מה להציע ליקרים שלהם".
צליל: סיפרנו בפרק ההוא, איך מערך בריאות הנפש בישראל הגיע למצב של חוסר תפקוד. איך אנשים שנמצאים במשבר נפשי קשה, לא מקבלים ממערכת הבריאות שום עזרה. לא פסיכולוג, ולא פסיכיאטר בזמן סביר, וגם לא שום טיפול אחר, עד שמצבם מידרדר עד כדי כך שהם זקוקים לאשפוז, וגם אז לא תמיד. הפרק ההוא פורסם בחמישה בספטמבר 2023.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
השבעה באוקטובר הביא אל פתחי מערך בריאות הנפש מדינה שלמה שמתמודדת עם הטראומה הקשה בתולדותיה. והוא הביא עוד משהו - כסף. כסף שלפני כן אי אפשר היה לחלום עליו. פתאום נפל האסימון, השערים נפתחו, ובשנה של קיצוצים בכל השירותים החברתיים, מערך בריאות הנפש קיבל תוספת תקציבית של מיליארד ו-400 מיליון שקל.
הסכמי שכר חדשים נחתמו עם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, מאות מיליוני שקלים הוקצו לקופות החולים ולבתי החולים כדי לשפר את הטיפול ולקצר תורים. טכנולוגיות ושיטות טיפול חדשות שהיו שמועה רחוקה מחו"ל, פתאום נמצאות גם פה על השולחן. אבל גם היום, יותר משנה אחרי, רוב המטופלים עדיין פוגשים את אותה מערכת, עם תורים של שנה ויותר, ורשימות המתנה ארוכות.
[מוזיקת רקע]
אז השבוע ב"חיות כיס", הרפורמה הלאומית לחיזוק מערכת בריאות הנפש. על האנשים שנלחמים נגד הזרם כדי לשנות את המערכת מבפנים, למה כל-כך קשה למערכת להשתנות, והאם יש סיכוי שהפעם זה באמת יקרה?
כשמנסים להבין לעומק מה לא עובד במערכת בריאות הנפש שלנו, מגלים מהר מאוד שלא מדובר רק בכסף, אלא בכל המבנה של המערכת. עבור רוב האנשים, הדרך המהירה ביותר לראות פסיכיאטר, היא להידרדר עד כדי כך שהם זקוקים לאשפוז פסיכיאטרי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אבל אחד מכל ארבעה ישראלים יזדקק לעזרה נפשית באיזשהו שלב בחייו, וזה נתון מלפני שנת 2023. כרבע מיליון ישראלים הם בעלי אבחנה נפשית רשמית כלשהי. רובם המוחלט לא זקוקים לאשפוז פסיכיאטרי, אבל הם זקוקים מאוד לעזרה. להם מערכת הבריאות מציעה לקחת מספר ולעמוד בתור. תור של שנה לפסיכולוג או חודשים ארוכים לפסיכיאטר.
בעולם יש עבורם קשת שלמה של פתרונות, תיארנו חלק ממנה בפרק ההוא. צוותי משבר שמגיעים הביתה כדי לעזור למשפחה להחזיר את המטופל למסלול, טיפולי יום, מוקדים טלפוניים. אחת מהשיטות האלה נקראת - דיאלוג פתוח.
[מוזיקת רקע]
דיאלוג פתוח נולדה במערב לפלנד, חבל ארץ קר וצפוני בפינלנד, בבית חולים פסיכיאטרי שנקרא קרפודס, שאושפזו בו חולי נפש קשים וכרוניים במשך שנים ארוכות, ברוב המקרים ללא החלמה באופק. בניסיון לשפר את התוצאות, אנשי בית החולים קיבלו שתי החלטות רדיקליות. הראשונה - הם הזמינו את המשפחות להגיע לבית החולים, להשתתף בקבלת ההחלטות ולקחת חלק בטיפול. השנייה - הם החליטו לא לדבר על המטופלים שלא בנוכחותם, אלא לקבל את ההחלטות על הטיפול ביחד איתם. משני העקרונות האלה נולדה שיטת דיאלוג פתוח, שיטת טיפול שתופשת את המטופל כחלק ממשפחה או מרשת של קהילה וחברים קרובים, שהם בלתי נפרדים מהטיפול בו.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
סיוון: וככל שהם הטמיעו את הדיאלוג הפתוח יותר, ככה הם נזקקו פחות למיטות האשפוז שלהם, ולאורך זמן הם בהחלט צמצמו את היקף בית החולים, להיקף מאוד מאוד מאוד מאוד מצומצם של 20 מיטות בערך, וכל השירות ניתן בקהילה.
צליל: זאת סיוון בר און.
סיוון: אני עובדת סוציאלית קלינית, אני המנכ"לית של דיאלוג פתוח ישראל. אנחנו חברה לתועלת הציבור שמתעסקת בעיצוב מחדש של פני בריאות הנפש בישראל, באמצעות גישת דיאלוג פתוח.
צליל: סיוון התראיינה על הפרק ההוא לפני שנה וחצי. היא סיפרה שם שדיאלוג פתוח אפשר לקבל בישראל רק באופן פרטי.
סיוון: אני תמיד אומרת שבבוקר אני עובדת בלהפוך את זה לציבורי, ובערב אני נותנת את השירות הזה בפרטי.
צליל: מאז השיחה הדברים השתנו. טיפה.
סיוון: הדבר העיקרי שקרה לדיאלוג פתוח בישראל בשנה הזו, זה איזושהי התגלגלות של פרויקט פיילוט שהתחיל כפיילוט במימון מענק, מתוכנית "הכוורת", שזה של קרנות הביטוח הלאומי והג'וינט. כשהרעיון היה איך לסייע לדיאלוג פתוח בישראל, לעשות את הצעד הראשון שהוא התנסותי, שהוא בשטח. ובעצם לצורך הצעד הזה חָבַר אלינו המרכז לבריאות הנפש מזור, שהם שותפים שלנו כבר מלפני כן, אנשים שם עברו הכשרות שלנו.
צליל: בבית החולים מזור בעכו, דוקטור עידו פלג וחברי הצוות שלו, פנו לאנשים שהיו על סף סיום האשפוז שלהם, והציעו שאת החזרה לקהילה הם יעשו בליווי בשיטת דיאלוג פתוח.
מה החוסר שזיהיתם?
ד"ר פלג: מה שהיה חסר לי מאוד במערכת זה היעדר זמן, היעדר משקל לשיח עמוק, סבלני עם מטופלים. דומיננטיות מאוד גדולה של גישה רפואית, ביולוגית, מְסַוֶּגֶת, מקטלגת. שיח היררכי. אז אני חושב שזה… ואני חושב שעבורי הנושא של עבודה פסיכולוגית היה נורא נורא נורא חשוב כשנכנסתי לשם.
צליל: אני רוצה להתעכב על זה שנייה. אנשים חושבים שאם בן אדם נמצא במצב נפשי כל-כך קשה שהוא זקוק לאשפוז, אז בטח כשהוא באשפוז הוא מקבל טיפול 10,000, מטופל מבוקר עד ערב בכל טיפול אפשרי שיש. אבל האמת היא שזה ממש לא ככה.
ד"ר פלג: ניהלתי שש שנים מחלקה פתוחה בבית החולים, אוקיי? ונתקלתי בזה שיכול להיות שיהיו לי במחלקה… נגיד היו שלושים וששה מטופלים, שיהיו לי עשרים מטופלים שאני… ברור לי, שצריכים טיפול פסיכולוגי בשיחות, בשיחות תרפויטיות. ויש לי משאבים לתת טיפול כזה אולי לעשרה.
צליל: זה המצב הרגיל במחלקות פסיכיאטריות. בתי החולים עושים מאמץ לגייס תקציב לעוד טיפולים ופעילויות, אבל הטיפול העיקרי הוא תרופתי. דוקטור פלג הרגיש שאשפוז כזה לא מכין אנשים בשום צורה לחזרה לחיים בחוץ.
ד"ר פלג: מבחינתי המטרה של המקום הזה היא לעזור לבן אדם לצאת כמה שיותר החוצה… מהר החוצה ולהתחבר בחזרה לחברה. אבל בפועל המערכת הזו לא מאורגנת בגלל התקצוב שלה, באופן שנותן את זה בצורה מספקת. אז אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך המערכת, נאבקים לתת כמה שיותר דברים, כמה שיותר משאבים, כמה שיותר זמן.
צליל: עידו פלג רצה לעשות משהו פחות היררכי, משהו ששואף לשיקום ולחזרה לחיים, וגם משהו שמערב יותר את המשפחות של המתמודדים.
ד"ר פלג: כי יש חסר מאוד-מאוד גדול בעבודה עם משפחות בתוך מערכת בריאות הנפש. רוב המשאבים בתוך מערכת בריאות הנפש מוקצים לעבודה עם המטופלים עצמם. נגיד, אין לנו במחלקות… כמו שיש פסיכולוג במחלקה, אין לנו מטפל משפחתי במחלקה. אין תקן כזה.
צליל: כשאדם מתאשפז הוא מקבל טיפול לבד. המשפחה מקבלת עדכונים, אבל היא לא עוברת טיפול בעצמה. כשהאשפוז מסתיים, אם הוא היה מוצלח, האדם השתנה, אבל המשפחה - לא.
ד"ר פלג: ואז הבן אדם השתחרר למשפחה שמכירה אותו מלפני האשפוז. ובלי להיות מודעת לזה אפילו, היא מצפה ממנו לאותם התנהגויות שהיו קודם. ובלי לשים לב, אם הם לא השתנו בעצמם יחד איתו, הם עלולים לדחוף אותו למלא את התפקידים שהוא מילא קודם.
צליל: בכל פגישה של דיאלוג פתוח יש שני אנשי צוות. אלה יכולים להיות פסיכיאטרית, פסיכולוגית, אח פסיכיאטרי, עובד סוציאלי או מרפא בעיסוק. הם שואלים את המשתתפים מה הם רוצים לומר בפגישה ובמה להתחיל. הם מדברים על המצב של המטופל, שהוא בן המשפחה או בן הזוג שלהם, על הקשיים שלהם, איזה עזרה הם צריכים. אחרי שהשיחה זורמת במשך כמה זמן, מגיע תור המטפלים לדבר, והם מדברים ביניהם על מה שהם שמעו עכשיו, בזמן שהמטופל והמשתתפים האחרים מקשיבים. במקום מטפל סמכותי אחד שפוסק מה האבחנה ומה הטיפול - הם שומעים שני קולות, התלבטויות, אי הסכמות. אחר כך ממשיכים בשיחה.
ד"ר פלג: אני יכול להגיד שיש חוויה הרבה יותר חזקה, של: "יש כתובת שמלווה ואני פחות לבד בעולם". אני יכול להגיד שיש מעורבות ותמיכה של המשפחה, ואנשים אחרים ברשת החברתית שמאוד עוזרת לעבור את המשבר. אני יכול להגיד שזה עוזר למשפחה לא להגיע לקצה - "אני לא יכולה יותר" - ומאפשר להיות עם המשפחה בקהילה.
[מוזיקת רקע]
צליל: בסך הכל בפיילוט טיפלו ב-14 מטופלים עם פסיכוזה, סכיזופרניה, דיכאון ופוסט טראומה. שמונה מהם התחילו את הטיפול כשהם בסוף האשפוז שלהם, וקיבלו ליווי בחזרה לקהילה. אחרי שנה וחצי, אף אחד מהם לא אושפז שוב. אצל ארבעה היו החמרות, אבל הצוות הצליח לאזן אותן בקהילה ולמנוע אשפוז. מתוך ששה מטופלים שהתחילו בקהילה, שניים אושפזו, אבל אצל אחד מהם האשפוז הצליח להביא להחלמה מדיכאון עמיד. במחקר שנערך בתקופת הפיילוט, המשפחות והמטופלים סיפרו על שיפור באמון שלהם כלפי הצוות, בתחושה שמשתפים אותם בקבלת החלטות. האמון של המטופלים בבני המשפחה שלהם השתפר.
זה מדהים!
ד"ר פלג: כן.
צליל: הופתעת?
ד"ר פלג: לא. [צוחק קלות] שמחתי, מאוד מאוד שמחתי. זה ברור שאם יש תשומת לב וקשר אינטנסיבי בחלק מהמקרים, אפשר למנוע את האשפוז.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
צליל: הפיילוט שתוכנן להימשך שנה, הוארך לשנה וחצי בעקבות ההצלחה שלו. במזור נפתחה מרפאה דיאלוג פתוח, ואנשים מאזור הצפון שעוברים משבר נפשי חריף או בני המשפחה שלהם, יכולים להתקשר למרפאה ולהתקבל לטיפול. ציבורי, בחינם, תוך שבוע.
אבל זהו, מי שלא גר באזור עכו, לא יכול. במרפאה בעכו מטופלות 17 משפחות בנות מזל. 17, מתוך מיליון אנשים בישראל שיש להם בן משפחה מתמודד נפש. שאלתי את עידו כמה אנחנו רחוקים ממצב שכל אדם במשבר נפשי יוכל לקבל בקופת החולים דיאלוג פתוח. הוא אמר: "רחוקים מאוד".
ד"ר פלג: והקופות, בשלב הנוכחי, עוד לא השתכנעו שזה טיפול יעיל, שהפחתת העלויות של האשפוז, נגיד, תהיה שווה את המאמץ.
צליל: למרות שזה כבר כן הוכח בעולם.
ד"ר פלג: נכון. נכון.
צליל: אז מה הן רוצות?
ד"ר פלג: הן רוצות לראות, אני מניח, נתונים משלנו.
צליל: ואם קופת החולים לא מאמצת את הטיפול, היא גם לא מממנת אותו. במערכת הבריאות, כשקופת חולים משלמת על טיפול, זה צריך להיות טיפול מתוך רשימה כתובה מראש של טיפולים. לכל אחד מהם יש קוד ומחיר, שאותו הקופה משלמת. אם ביקשתם אי פעם טופס 17 באפליקציה של קופת החולים, נתקלתם בזה. יש קוד לאשפוז פסיכיאטרי, ויש קוד לפגישה עם פסיכולוג או פסיכיאטר במרפאה. אבל אין קוד לדיאלוג פתוח.
ד"ר פלג: נכון להיום, העלות שהקופה משלמת לא מחזירה את העלות של המפגש. זאת אומרת, היות ואנחנו מפתחים משהו חדש שחשוב לנו, אנחנו נעזרים בכספי תרומות שמממנים את הרוב.
צליל: בניגוד לפגישה רגילה אצל פסיכיאטר או פסיכולוג, בפגישת דיאלוג פתוח יש שני אנשי צוות, אז היא יקרה יותר. את ההפרש מממן בית החולים. זה נשמע בירוקרטי, קטן, ארכאי ומשעמם, אבל הדברים הקטנים האלה יוצרים חיכוך, שמאט את השינויים במערכת בריאות הנפש.
זה די מדהים מה שאתה מספר, כי זה נשמע כאילו פיתחתם איזה סטארט-אפ קטן מהשטח, ועכשיו אתם צריכים להראות תוצאות ולשכנע. אבל מדובר על שיטה שמשתמשים בה בעשרות מדינות, שהוכחה כיעילה בניסויים מבוקרים, שיש מערכות בריאות נפש בעולם שמשתמשות בה בהיקפים מאוד גדולים, למה צריך להמציא את הגלגל מחדש?
ד"ר פלג: אני לא ממש יודע לענות לך על זה, כן? זאת אומרת, אני יודע להגיד לך שיש במשרד הבריאות אנשים שהשיטה הזאת מאוד מוצאת חן בעיניהם, אבל להגיד מעבר לזה אני לא יודע.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה - מתוך ביקור ב"תקווה על ההר"]
[רחשי אנשים]
ד"ר עדן ברוך: "נמצא לנו את המקום… שלום לכולם, זאת צליל אברהם."
מאושפזות: "שלום."
מאושפזת א': "שלום צליל אברהם."
צליל: "היי."
מאושפזת ב': "וואי, איזה יפה את."
מאושפזת ג': "עם זה את מקליטה?"
צליל: "נכון."
ד"ר עדן ברוך: "נכון."
מאושפזת ג': "איזה מגניב."
ד"ר עדן ברוך: "זה לא מצלם, זה רק מקליט. הכל בסדר. וזאת ליב החמודה."
צליל: "ש-לום. זה של הבית?" [נביחות]
מאושפזת: "לא, ליב!"
צליל: שמעתי את השם של דוקטור יעל עדן ברוך לראשונה בדיון בכנסת על בתים מאזנים. היא הייתה מאוד נסערת ומאוד מרשימה.
[הקלטה - מתוך דיון בכנסת]
ד"ר עדן ברוך: "אנחנו לא רוצים שזה יהיה עוד דיון, שיהיו בו בעצם העברת אחריות מהקופות למשרד הבריאות. אנחנו מבקשים את עזרתכם למצוא פתרון אמיתי. אפשר להכניס את הבתים המאזנים, או להגיד לנו פשוט את האמת, מה שכתוב במסמך בסעיף 10 בתגובת משרד הבריאות, שרוצים לפתוח בתים מאזנים על ידי בתי החולים. אז תגידו, עשיתם את שלכם, תלכו הביתה, תודה רבה. לפחות תגידו לנו את האמת בפנים".
צליל: פגשתי אותה בתחנת הרכבת בכרמיאל, ונסענו במכונית שלה במעלה ההר, אל "תקווה על ההר" במכמנים.
[המשך הקלטה מהביקור]
ד"ר עדן ברוך: "הגענו ל"תקווה על ההר", שזה האח הצעיר של "בית של תקווה", שני בתים בכרמיאל. הוא נולד ב-13 לדצמבר 23'. עכשיו, אנחנו פה שנה."
צליל: "נורא יפה פה."
ד"ר עדן ברוך: "תודה."
צליל: "אפשר לראות את הנוף?"
ד"ר עדן ברוך: "בטח."
[מוזיקת רקע]
צליל: "תקווה על ההר" הוא בית מאזן. זו מסגרת טיפולית ביתית ואינטימית שמתאימה לאנשים שזקוקים לטיפול נפשי אינטנסיבי מסביב לשעון. במשרד הבריאות אוסרים על מנהלי הבתים המאזנים להשתמש במילים "חלופת אשפוז". באתרים שלהם ושל קופות החולים כתובים דברים כמו "מסגרת מונעת אשפוז", או "אלטרנטיבה לאשפוז פסיכיאטרי".
כשאנחנו נכנסות ל"תקווה על ההר", 12 צעירים וצעירות בדיוק יושבים סביב שולחן גדול במטבח לאכול ארוחת ביניים, בין הבוקר לצהריים. הבית כולו נראה כמו כל בית פרטי רגיל בגליל, כזה שמיועד למשפחה. יעל עושה לי סיור בשתי הקומות של הבית. באחד החדרים מתקיים בדיוק טיפול.
[המשך הקלטה מהביקור]
צליל: "רגע, אתם עכשיו באמצע טיפול? לא… אנחנו נצא…"
ד"ר עדן ברוך: "נכון, אבל… אבל אני רציתי להראות לך שאנחנו לפעמים מאלתרים. למשל טיפול במיטה זה נחמד."
צליל: "טיפול במיטה זה מושלם. [צחוק] תודה."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אחרי שאנחנו עוברות בחדר האמנות של הבית, שמלא בציוד אומנות מכל הסוגים, אנחנו מכינות קפה ויושבות לדבר בחדר בקומה השנייה. עם מרפסת גדולה שמשקיפה על הרי הגליל.
ד"ר עדן ברוך: אז אני יעל עדן ברוך, אני דוקטור לעבודה סוציאלית. והיום אני המנכ"ל של "בית של תקווה", בית מאזן בע"מ. שזה… הבית המאזן הראשון שנפתח לגברים ונשים.
צליל: יעל התחילה דרכה כעובדת סוציאלית בבית החולים מזור, בעכו. כמו דוקטור עידו פלג, היא הרגישה שבית החולים הפסיכיאטרי הוא מקום היררכי מדי, שלא מעודד החלמה.
ד"ר עדן ברוך: אני זוכרת שכעובדת סוציאלית, אני נדרשתי לאשר לבן אדם, לתת לו פתק אמיתי, שהוא ילך עם זה לשַׁלָּם ויגיד כמה דמי כיס אני אישרתי לו למשוך. ואז אני שאלתי: "מי שם אותי? ומה אדם ילמד מזה?". אני לא אפוטרופוס של הבן אדם. אני ממש התנגדתי לזה.
צליל: יעל עבדה עוד 15 שנים במשרד הבריאות, כמנהלת אזור בסל שיקום, וכל הזמן היא הרגישה שהיא רוצה לעשות משהו אחר. היא עזבה את העבודה שלה ונסעה ללמוד דיאלוג פתוח בבריטניה. ב-2017 היא הקימה בכרמיאל את "בית של תקווה".
בסיור שלנו בבית אנחנו נתקלות בלו"ז הטיפולים תלוי על הדלת. יש פסיכיאטר, דיאטנית, פסיכותרפיה בארבע גישות שונות, טיפול גוף-נפש, יוגה רגישת טראומה, וטיפול קבוצתי, טיפול באמנות, ביבליותרפיה, ואימוני ספורט.
במחקר שערכה קופת חולים מכבי נמצא ששיעור האשפוזים של מטופלים בבתים מאזנים הוא חצי, לעומת מי שלא היו בבתים כאלה. הסיכוי של מי שישתחרר מאשפוז פסיכיאטרי להתאשפז שוב תוך חצי שנה, הוא פי 2.7 ממי שהשתחרר מבית מאזן.
ד"ר עדן ברוך: אנשים ממשיכים לכתוב לי אחרי שנים. שולחים לי סרטונים של הטקס של החופה שלהם, של הצעת נישואין. אישה נפגעת פגיעה מינית גם, שסיימה את התזה, עובדת כפסיכולוגית חינוכית. רופאים שאחרי המלחמה הגיעו לפה, רופאים בכירים מתחומים שונים שעברו משבר, אחרי השביעי לאוקטובר, אנשים מהעוטף מפונים מהבתים שלהם, נפגעי הנובה.
צליל: אבל למרות התוצאות המעולות של הבתים המאזנים, הם קמים טיפין-טיפין. הבית הראשון קם ב-2016. היום יש בישראל רק 35. זה מעט מאוד, בכל בית יש מקום לעשרה עד שנים עשר מטופלים. ההערכות הן שהצורך הוא ב-120 בתים.
לפני שנה, כשמנכ"ל משרד הבריאות הציג את התוכנית הלאומית לבריאות הנפש בעקבות שבעה באוקטובר, הוא השמיע הבטחה מדהימה - 100 בתים מאזנים תוך ארבע שנים. 25 כל שנה. 100 בתים, זו כמות שאמורה כבר לענות על הצורך. אבל בשנה האחרונה קמו רק 16, וזה לא מספיק שהבתים יקומו. צריך גם שקופות החולים ישלחו את המטופלים שלהן לשם, שהן יממנו את הטיפול.
ד"ר עדן ברוך: הקימו מודל. לא הייתה דרך לחייב את הקופות לחתום הסכמים עם הבתים, אנחנו התחלנו כבתים פרטיים.
[מוזיקת רקע]
צליל: מתוך 35 בתים מאזנים שקיימים היום בישראל, רק ל-24 יש הסכמים עם קופות החולים, מתוך אלה שקמו השנה - רק לשניים. ומה עם כל השאר? חלקם חתמו על הסכמים עם משרד הביטחון, לאחרים אפשר לגשת רק באופן פרטי.
האשפוז בבית מאזן באופן פרטי עולה בין 45 ל-60 אלף שקל לחודש, וחודש אחד בדרך כלל לא מספיק. אז למה הקופות לא חותמות? על כל יום שהות בבית מאזן, משרד הבריאות מתגמל את הקופה ב-850 שקלים. זה נקרא מבחן תמיכה, וזאת דרך של משרד הבריאות לעודד את הקופות להשתמש בטיפול מסוים. מבחן התמיכה אמור להיות תמריץ כלכלי עבור הקופה לחתום על הסכמים עם הבתים המאזנים ולשלוח לשם מטופלים.
אבל המשא ומתן בין הבתים המאזנים לקופות החולים תקוע. הן רוצות לשלם כ-900 שקל ליום ואפילו פחות. הבתים המאזנים מבקשים לקבל כמו שמקבלים בתי החולים הפסיכיאטריים, כ-1,500 שקל ליום. זה פער עצום, והוא גדל עם הזמן. בתחילת הדרך, התעריף לבית מאזן היה 900 שקל, ולבית חולים, 1,100. אבל התעריף של בתי החולים לאשפוז צמוד למדד, והתעריף לבתים מאזנים לא התעדכן מאז 2017, ונשחק עם האינפלציה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ד"ר עדן ברוך: צריך להבין שהקופה לא מוציאה את כל ה-900 שקל על בית מאזן. היא מקבלת החזר של 850 שקל. כלומר, לצורך העניין, אם קופה - לא נעים לי להגיד זה הקופה הגדולה במדינה, והמבין יבין - משלמת 875 שקל, היא משקיעה באותו בן אדם ביום טיפול, 25 שקלים. מנה שווארמה עולה 37 שקל. היא משקיעה פחות ממנה שווארמה, בטיפול מקיף, שמקבל בן אדם, טיפול שמציל את החיים שלו.
צליל: אגף התקציבים של משרד הבריאות ערך בדיקה והגיע למסקנה שהבתים המאזנים צודקים. כדי לעמוד בכל הסטנדרטים שמשרד הבריאות קובע עבורם ולהיות מאוזנים כלכלית, צריך להעלות את התעריף בכ-15%. אבל הבדיקה הזאת לא מחייבת, זאת חוות דעת.
ד"ר עדן ברוך: וכולם יודעים, וכולם מסכימים, ודיון אחרי דיון, בוועדת הבריאות בכנסת הולכים ומדברים שוב ושוב ללא פתרון.
צליל: כל עוד לא נחתמים הסכמים, הדרך של המטופלים לבית המאזן חסומה.
[מוזיקת רקע]
כשאני יוצאת מ"תקווה על ההר" היום בשיאו והאווירה שמחה ועליזה. המטופלות והמטופלים מתארגנים לארוחת הצהריים. 12 הצעירים שיושבים ויושבות לאכול יוכלו להישאר רק 45 ימים. אחר כך, הקופה לא תממן יותר. הם יחזרו לטיפול בקהילה, ויצטרכו שוב להמתין בתור הארוך כדי לראות פסיכולוגית, פסיכיאטרית או תזונאית בקופת החולים.
[רחש אנשים מדברים]
מרכז הטיפולים אולימפיה נמצא בבניין משרדים סטנדרטי בפתח תקווה, לא רחוק מבית החולים בילינסון. בין משרדי עורכי דין לחנות לציוד ספורט נמצאת - היחידה לטיפול במשבר.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
זאת עוד אופציה חדשה ברצף הטיפולים. היחידה לטיפול במשבר מאפשרת למי שנמצא במשבר נפשי לקבל טיפול אינטנסיבי יחסית, אבל עדיין לא אשפוז. עוד נקודה על הרצף. היחידה להתערבות במשבר לא נמצאת בין גדרות ואין שומר בכניסה. מי שמגיע לשם לא יצטרך להתמודד עם זה שהוא נכנס לבית חולים פסיכיאטרי, אבל היא שייכת לבית החולים גהה.
[הקלטה מתוך ביקור ביחידה לטיפול במשבר]
אורן: [רחשי דיבור ברקע] "זה הבית פה של אלומה, טיפול יומי. כפי שאת רואה זה בסגנון של בית, הן באות ומכינות פה גם את ארוחת בוקר ואוכלות ארוחת צהריים."
צליל: אורן, המנהל האדמיניסטרטיבי של אולימפיה, פותח דלת קטנה, ומאחוריה נגלה מעין בית בתוך בניין משרדים. סלון, מטבח ושולחן אוכל, כולם מרוהטים ומעוצבים בצבעי פסטל מרגיעים ונעימים. אלומה היא מרכז לטיפול יום בטראומה מינית. נשים בלבד מגיעות לכאן, כל בוקר, ארבעה ימים בשבוע, במשך שלושה חודשים. לוח הטיפולים גדוש ומרשים.
אורן: כן, הם נותנות… מקבלות פה את כל המעטפת, מ… מפסיכיאטרית שמגיעה לפה פעמיים בשבוע, עוסיות, יש פה אחות שנותנת פה מענה קליני. טיפול באומנות, ריפוי בעיסוק, DBT, שיחות אחד על אחד. נותנים פה מעטפת של בית על מנת לשקם אותם לחיים שלהם החוצה.
צליל: עכשיו, לפני שהיה את זה, מה היה קורה איתן?
אורן: הם היו במסגרות פחות אינטנסיביות, או מחכות בתור. יש טיפולי יום, אבל הם היו מחכות בתור, והיום המתנות הן בלתי נס… חודשים.
צליל: בצד השני של הקומה, בצד נפרד מאלומה, יש מרפאה חדשה, יחידה להתערבות במשבר שמיועדת לילדים ונוער. דוקטור אורית לוי שחר, פסיכיאטרית צעירה וחייכנית, היא מנהלת המרפאה.
ד"ר לוי שחר: זה פרויקט מאוד ייחודי של משרד הבריאות, בעקבות הקורונה. ראו שיש מצוקה נפשית שגדלה בארץ, של ילדים ונוער. הקורונה ממש הוציאה מאיזון הרבה-הרבה ילדים. הילדים היו צריכים מענה דחוף, ולא הצליחו לקבל אותו. בעצם, ילדים שנגיד למשל באים למיון, אומרים שהם רוצים למות, או שהתחיל דיכאון, או שהם הפסיקו ללכת לבית ספר, הם מופנים לטיפול. כולם מבינים שהם צריכים טיפול, אבל אין מענים. אין מענים לא בציבורי ולא בפרטי. והמטרה הייתה לקחת את אותם ילדים ונערים שצריכים טיפול מיידי, ולא יכולים עכשיו לחכות שנה לטיפול - שנה בזמן של ילדים זה המון - ולתת להם מענה בלי שום רשימת המתנה.
צליל: בשנה שעברה נפתחו אחד עשר מרכזים חדשים להתערבות במשבר. גהה הוא אחד מהם. יש בהם טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, טיפולים באמנות, התערבות עם בית הספר והרווחה, והדרכת הורים.
אז איך את עושה את הקסם הזה, שאין רשימת המתנה?
ד"ר לוי שחר: אז… יפה. אז בעצם מה שהוחלט, שההתערבויות יהיו קצרות מועד, זה בעצם התוויה של משרד הבריאות. הם מגיעים ל… בצורה אינטנסיבית למרפאה, שלוש פעמים בשבוע, שזה הרבה יותר מהמרפאה הממוצעת. וההתערבויות הן קצרות מועד של שישה שבועות.
צליל: אחרי שישה שבועות של טיפול אינטנסיבי ביחידה להתערבות במשבר, הילדים חוזרים לקהילה, שם הם שוב יחכו בתור לטיפול חודשים ארוכים.
חזרה לפסיכולוג בקהילה?
ד"ר לוי שחר: אבל ממקום אחר לגמרי, זה לא מאותה מקום שהם היו מתחילים, אם הם היו פשוט נכנסים לרשימת המתנה הזאת.
צליל: באולימפיה יש גם מרפאה לטיפול בטראומה למבוגרים, שהוקמה כדי לקלוט את נפגעי שבעה באוקטובר והמלחמה. בסך הכל, בכל היחידות של אולימפיה, עוברים כמה אלפי אנשים בשנה. ההערכה היא שיש בישראל עשרות אלפי אנשים עם פוסט טראומה, שזקוקים לטיפול כזה.
[מוזיקת רקע]
יחידה להתערבות במשבר, טיפול יום, בית מאזן, דיאלוג פתוח - זה הרצף. לפני שנה וחצי אמרנו שחסר בישראל כל הרצף שבין בית החולים למרפאה. והנה הוא.
אבל זו עדיין אשליה אופטית. מרפאה בעכו שיש לה 17 מטופלים, 35 בתים מאזנים עם 10 מקומות בכל אחד, 11 יחידות להתערבות במשבר. זה שינוי איטי מאוד.
אם כולם במערכת בריאות הנפש, ממנכ"ל משרד הבריאות ועד אחרון הפסיכיאטרים, יודעים שיש צורך בהרבה מאוד טיפול בקהילה, וכולם מסכימים שטיפול בקהילה מונע אשפוז או לפחות דוחה ומקצר אותו, וכולם יודעים שטיפול בקהילה שחוסך אשפוז גם חוסך כסף - למה השינוי הזה קורה כל-כך לאט? עם השאלה הזאת הגעתי לפרופסור אמיר קריבּוי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
פרופ' קריבוי: היי, אני פרופסור אמיר קריבוי, אני מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, מקבוצת כללית.
צליל: כמה מהאנשים שנמצאים פה, שמאושפזים פה, כמה מיטות אמרת שיש? 160?
פרופ' קריבוי: 166 מיטות.
צליל: 166, כמה מה-166 היו יכולים להיות היום בבית, אם בדרך לכאן היה להם סל שיקום, דיאלוג פתוח, מרכז התערבות במשבר, אם היה להם רצף של דברים שהיו…
פרופ' קריבוי: אם את שואלת אותי על מטופלים, אני במחלקה פתוחה, יש לי בערך כמעט 50% מהמטופלים, שאני תקוע איתם כי אין לי לאיפה לשחרר אותם.
צליל: פרופסור קריבוי הוא טיפוס יוצא דופן וצבעוני במערכת בריאות הנפש. הוא נראה ערני וחייכן למדי בשביל מנהל בית חולים פסיכיאטרי. בהרצאות שלו למשפחות של מטופלים הוא מדבר על הייאוש, על רכיב הייאוש בטיפול במתמודדי נפש. הוא מאבחן גם אותי כמיואשת.
פרופ' קריבוי: כי ייאוש זה משהו שמאפיין את מערכת בריאות הנפש. הפסיכיאטרים שלהם מיואשים, מערכת בריאות הנפש מיואשת, מערכת הבריאות כולה מיואשת, המדינה מיואשת. לא מתחבר.
צליל: אחרי שעסקנו קצת בפסיכולוגיה חיובית, אמיר מתחיל להיכנס לפרטים הקטנים שגורמים למערכת לעבוד כמו שהיא עובדת.
פרופ' קריבוי: צריך להבין ש… ופה אנחנו בפודקאסט כלכלי. שהכסף הוא כלי מאוד-מאוד משמעותי, כלכלת בריאות הנפש היא למעשה הכלי המרכזי לשינוי. מדוע? כי היום אני כמנהל בית חולים, ממה אני ניזון? ההכנסות שלי? מאשפוז. אני מקבל על יום אשפוז למיטה תפוסה. לא… בין 1,400-1,600 שקל תלוי אם זה ילד או מבוגר. ככה ההכנסות שלי, ואיזה תמריץ זה נותן לי? למלא את בית החולים כל הזמן.
צליל: לא רק שמבנה ההכנסות של בית החולים מעודד אותו לאשפז, הוא גם מקבל את אותו כסף בלי קשר לטיפול שמקבלים החולים במחלקה.
פרופ' קריבוי: זאת אומרת, לצורך העניין, גם אם מטופל עומד מול תחנת אחיות ומעשן כל היום, אני אקבל את אותו כסף. אם אני נותן עובדת סוציאלית וטיפול קבוצתי וריפוי בעיסוק ומתנדבים - להפך זה עולה לי יותר, אני מוציא יותר כסף. התמרוץ הוא תמרוץ טיפש.
צליל: גם במשרד הבריאות הבינו את זה, ובמהלך השנים שינו את התמריצים למנהלי בתי החולים. אבל עדיין לא באופן מספיק מדויק.
פרופ' קריבוי: זה היה צריך להיות מדדים מאוד פשוטים - כל מה שמעודד החלמה. לדוגמה מדד פשוט של לדעת מה שנקרא "אשפוז חוזר תוך 30 יום", זה מדד מאוד קשיח שברוב מערכות בריאות הנפש משתמשים בו. מדוע? האחוזים של האנשים שמשתחררים וחוזרים לאשפוז חזרה תוך 30 יום. בעולם זה סביב 10% במערכת בריאות נפש תקינה, כמו באנגליה או בהולנד וכולי. בישראל זה 20% כל השנים האחרונות, כלומר פי שתיים, בגהה ס… ספציפית זה 8%.
צליל: אבל גם למדוד תוך כמה זמן אנשים משתחררים זה דבר בעייתי. כדי לשחרר, צריך שיהיה לאן. כשאנחנו רוצים לבדוק למה האשפוזים עדיין כל-כך דומיננטיים, אנחנו חוזרים שוב לאותה שאלה - למה מי שמשתחרר מבית החולים לא מקבל טיפול בקהילה? למה מי שעדיין לא אושפז בבית החולים, לא מקבל בקהילה טיפול שימנע את האשפוז שלו? קריבוי מסביר שהמערכת מצפה שקופות החולים יְפַתְּחוּ טיפולים כאלה.
פרופ' קריבוי: משרד הבריאות גם נותן מבחני תמיכה היום, כלומר כסף, בתנאי שקופות החולים יַרְאוּ שהם נותנות, בונות מבנים של שירות בקהילה. הם נותנות מגעים [כך במקור] בקהילה - אני אתן לכם את המבחן תמיכה, תמריץ כלכלי מסוים. ולכן אנחנו חוזרים שוב לכלכלת בריאות הנפש. התמרוץ הוא בכיוון הנכון. בפועל, קופות החולים מתקשות לבנות מבנים כאלה.
צליל: למרות התמריצים ומבחני התמיכה, קופות החולים עושות את השינוי בעצלתיים ובקושי. הפתרון לדעתו של קריבוי מצוי אצל בתי החולים, או כמו שהוא מתעקש לקרוא להם: "מרכזים לבריאות הנפש".
פרופ' קריבוי: מי שיכול לעשות את זה, זה מרכזים לבריאות נפש, כמוני. לנו יש את היכולת האופרטיבית לבנות מבנים כאלה. אבל התפישה צריכה להשתנות. הם צריכים להבין שהם מרכזים רחבים לבריאות נפש. לתת להם את הכלים, ולצפות מהם, לדוגמא, ממרכז בריאות נפש, להקים בית מאזן. הגוף האופרטיבי שיכול לעשות דבר כזה שיש לו את היכולת ל… לגייס כוח אדם מתאים, להכשיר אותו, לפקח עליו, וגם להניע אנשים שאולי בית מאזן לא מתאים להם והם צריכים משהו יותר אינטנסיבי - זה מרכז לבריאות הנפש שרואה ראייה הוליסטית של כל המרחב.
[מוזיקת רקע]
צליל: אולי בתי החולים הם גם הבעיה וגם הפתרון? האם יכול להיות שהסיכוי היחיד לעשות שינוי הוא לתת להם לעשות אותו?
[מוזיקת רקע מסתיימת]
כשמנסים להבין האם יש סיכוי שהפעם מערכת בריאות הנפש תעבור את השינוי שלו היא זקוקה, צריך לזכור - זו הפעם החמישית בהיסטוריה של מדינת ישראל שאנחנו מנהלים את הדיון הזה. הדיון על העברת בריאות הנפש מבתי החולים לקהילה נמשך כבר חמישה עשורים.
אבי: אף פעם מדינת ישראל לא ויתרה על הרפורמה הזאת. מאז 1972 ועד היום, היא תמיד מדברת על רפורמה בבריאות הנפש, שהמשמעות שלה היא העברת מרכז הכובד מהמוסד אל הקהילה. היא כל הזמן מדברת על זה, והיא כל פעם נכשלת מחדש.
צליל: זה אבי אורן.
אבי: שמי אבי אורן, אני עובד במשרד הבריאות. היום אני מנהל את האזור הצפוני של מחוז מרכז במערך השיקום הפסיכיאטרי. עד לפני 10 חודשים הייתי יושב ראש המועצה הארצית לשיקום פסיכיאטרי במשרד הבריאות.
צליל: חוץ מזה שהוא מנהל במערכת הבריאות, אבי הוא גם חוקר שלה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על חקר יישום תהליכי אַל-מיסוד במערכת בריאות הנפש בישראל. או במילים אחרות - הוא בודק למה המערכת הזאת כל הזמן מנסה לעבור מטיפול בבתי חולים לטיפול בקהילה ולא מצליחה. כדי להבין את זה, אומר אבי, צריך להבין את ההיסטוריה של מערכת בריאות הנפש הישראלית.
אבי: למעשה כשמדינת ישראל נוסדה ב-1948 היא מתמודדת עם המון-המון גלי הגירה. וחלק מגלי ההגירה האלו הם גלי הגירה שמגיעים ממקומות מאוד מאוד מאוד טראומטיים, וששיעור ניכר מהאנשים שעולים הם בעצם סובלים מהפרעות פסיכיאטריות מאוד-מאוד משמעותיות.
צליל: המדינה הצעירה הייתה צריכה פתרון מהיר לאנשים האלו. בין 1948 עד 1960 הוקמו בישראל שורה של מוסדות פסיכיאטרים גדולים.
אבי: וזה מגיע לשיא בתחילת שנות ה-70 של קרוב ל-8,000, 8,600 מיטות. זה המון.
צליל: באותן שנים באירופה ובארצות הברית קרה תהליך הפוך - תהליך האל-מיסוד. תהליך שבו מערכות בריאות סגרו בתי חולים, ביטלו מיטות ועברו לטפל בחולים בקהילה. כבר בשנות ה-70 הכריז ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות על רפורמה שתעביר את הטיפול לקהילה. עשר מרפאות ומרכזים נפתחו ברחבי הארץ, אבל מספר מיטות האשפוז רק עלה. הניסיון נכשל.
רפורמות, או ניסיונות לרפורמות, נעשו גם בשנת 1995 ובשנת 2000. בתי החולים התבקשו לפתוח מרפאות לבריאות הנפש, ממש כמו שפרופסור אמיר קריבוי מציע היום, אבל כשהגיעו קיצוצים, המרפאות האלה היו ראשונות להיסגר. המערכת לא השתנתה.
לא באמת. ב-2015 הגיעה הרפורמה האחרונה, הרפורמה הביטוחית בבריאות הנפש. היא העבירה סוף-סוף את האחריות על בריאות הנפש לקופות החולים. הבעיה הייתה אמורה להיפתר סופית, אבל כמו שכבר הבנו, זה לא קרה.
אבי, כמו עוד הרבה אנשים, חושב שבסופו של דבר, מוסדות משמרים את עצמם, את הכוח שלהם ואת התקציבים שלהם. במערכת בריאות הנפש, בתי החולים הם החזקים ביותר, ומצליחים למנוע כל שינוי שיפחית את הכוח שלהם.
אבי: אני חושב שקבלת ההחלטות במערכת בריאות הנפש עדיין מצויה בתוך איזשהי, אני לא רוצה להגיד קליקה… אבל קבוצה מאוד-מאוד מצומצמת של מקבלי החלטות, שרואים בעיקר את הישרדותו של המוסד הפסיכיאטרי הסגרגטיבי כיעד העליון.
[מוזיקת רקע]
התפישה היא - המוסד הפסיכיאטרי כמרכז. אם כבר יהיו שירותים קהילתיים, אז השירותים הקהילתיים יבואו ממנו. הם יצמחו ממנו, כתוצאה מאיזשהם תפישות עולם שלו, איזשהו עודף תקציבי שלו.
צליל: את כל הטענות והשאלות שעלו בפרק הצגנו לדוקטור גלעד בודנהיימר, ראש מערך בריאות הנפש במשרד הבריאות.
ד"ר בודנהיימר: ראשית, משרד הבריאות כפי שציינת, מאמין, חושב ויודע, שמרכז הטיפול צריך להיות בקהילה. והיום אנחנו נמצאים בעולם אחר, והרבה יותר מהציבור מקבלים היום טיפולים בבריאות הנפש. בשביל זה העבודה מול קופות החולים היא מאוד, מאוד, אינטנסיבית. זה לא היה לפני כן. מנכ"לי קופות החולים, הדירקטוריונים, עסוקים היום במה היעדים שלהם בבריאות הנפש, ואם הם עומדים בהם או לא. מנכ"לי קופות החולים נפגשי… נפגשים עם מנכ"ל משרד הבריאות כל חודש, כדי לתת דין וחשבון על איפה הדברים עומדים, והקופות נרתמות. זה מה שקורה היום. אבל את צודקת, זה תהליך שלוקח לו זמן.
צליל: שאלנו אותו למה שיטה כמו דיאלוג פתוח, שיש לה הצלחה מוכחת בכל העולם, לא מצליחה לקבל מימון ממערכת הבריאות בישראל.
ד"ר בודנהיימר: אז שיטת דיאלוג פתוח היא שיטת טיפול מצוינת, ואני שמח שבית חולים מזור אימצו אותה ומשתמשים בגישה. אני אגיד, אנחנו ל… כמשרד אנחנו לא מתקצבים שיטת טיפול מסוימת. כי כמו שיטת הטיפול הזאת, יש עוד שיטות טיפול… טיפול מצוינות.
צליל: מה שדוקטור בודנהיימר אומר, זה שקופות החולים לא מממנות את דיאלוג פתוח, אבל הן ממנות טיפולים חדשים אחרים. למשל, צוותי התערבות במשבר שמגיעים לבית של המטופל ומטפלים בו שם. או חלופת אשפוז - טיפול שמקבלים בהתחלה של משבר נפשי, כדי למנוע את האשפוז שכבר נראה באופק. לשיטת משרד הבריאות, אנשי דיאלוג פתוח בבית חולים מזור צריכים להציע את השירותים האלה, ולתת אותם בגישה של דיאלוג פתוח.
ד"ר בודנהיימר: ובאמת גם נפגשתי עם הצוות של מזור, וסימנתי להם איפה האזורים שהם האזורים שאמורים לתקצב את התוכנית.
צליל: שאלנו למה משרד הבריאות לא מתערב במשא ומתן בין קופות החולים לבתים המאזנים.
ד"ר בודנהיימר: ראשית, המשרד מעודד ותומך את הפיתוח של בתים מאזנים, ומגדיל את התקציבים שהוא נותן לקופות החולים, כדי לייצר הסכמים סביב הבתים המאזנים. בסופו של דבר, הישויות, הקופה והבית המאזן הם ישויות משפטיות נפרדות שחותמות על הסכם ביניהם. אני לא יכול להתערב בתוך הסכם כלכלי ששתי ישויות מייצרות.
חלק מהניסיון שלנו כרגע, זה גם לעודד את הקופות עצמם, להקים בתים מאזנים בעצמם, ואז כל הפער הזה לא קורה, ואז גם ה… הקופה רואה את העלות האמיתית אל מול מה שהבתים מקבלים, ויכולה להתנהל בתוך העולם הזה.
צליל: שאלנו גם לגבי נקודת התורפה של יחידות התערבות במשבר. העובדה שהטיפול שם מוגבל בזמן, ואחרי כמה שבועות המטופלים חוזרים לקהילה, ושם לא תמיד מוצע להם טיפול הולם.
ד"ר בודנהיימר: אני אגיד, בכאב קצת, שאנחנו באמת עובדים כדי שיהיה… שתהיה זמינות יותר טובה בקהילה באופן כללי. אבל ברור לכולנו שמרכז להתערבות במשבר, במקום לקבל אנשים להתערבות ממוקדת ומיידית של ששה שבועות יתחיל לקבל לשמונה שבועות או ל-20 שבועות, או ל-30 שבועות - זה יהפוך להיות עוד מרפאה ככל המרפאות. כל הרעיון של המרפאה להתערבות במשבר, זה שהיא מסוגלת לתת מענים מיידיים. וכן, המחיר של המענים המיידיים, זה שעל ידם יש מענים שאינם מידיים. זה האיזון בתוך המערכת.
[מוזיקת רקע]
צליל: מיליארד ו-400 מיליון השקלים שנוספו לתקציב בריאות הנפש יכולים לשנות את התמונה. כולם מסכימים שאחרי הרבה שנים של צורך נואש בכסף, עכשיו השאלה היא מה יעשו עם הכסף. זו יכולה להיות סוף-סוף הרפורמה שתצליח, זו שבאמת תהפוך את שירותי בריאות הנפש שלנו לשירותים קהילתיים. שנוכל ללכת לפסיכולוגית או לפסיכיאטרית כמו שהולכים לרופאת עור או מרפאת סכרת.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אבי: אני חושב שאנחנו… שהמערכת התרגלה להשקיע בבתי החולים, כל שנה להוסיף ולהוסיף ולהוסיף, וקשה לה היום לשנות את הדבר הזה. ואני חושב שצריך לעשות סוויץ', ולחשוב קהילה, ולחשוב שזה אפשרי, שבאמת זה אפשרי. אנחנו יכולים גם היום להוריד את ימי האשפוז, ואפילו להוריד את מספר המיטות הפסיכיאטריות. ואפשר, אפשר להגיע באמת לעבודה טובה מאוד של שלושת חלקי המערכת - של מערכת האשפוז, של מערכת הטיפול ומערכת השיקום. אנחנו יכולים ביחד להגיע ל… למצב שהמערכת תהיה הרבה יותר טובה והרבה יותר ידידותית.
[מוזיקת רקע]
צליל: סיוון בר און, עידו פלג, יעל עדן ברוך - הם שלושה מתוך הרבה מאוד אנשים שכבר שנים עובדים כל יום בשביל המטרה הזאת. בכל דיון ובכל ועדה הם מגיעים ומנסים לשכנע את המערכת שהיא חייבת להשתנות. שלא יכול להיות שאנשים לא מקבלים טיפול במרפאה ליד הבית שלהם, שהם מחכים שנה, שהם צריכים להתאשפז כדי לקבל עזרה, שהנטל על המשפחות של מתמודדי הנפש הוא לא סביר, שכשאף אחד לא עוזר להן - הן מתפרקות, שעדיף לפתור בעיות כשהן קטנות.
אחרי שנים שהם הרגישו שהם מדברים לקיר, משהו סוף-סוף זז. אבל גם היום הם עדיין שוחים נגד הזרם, וצריכים להילחם כל יום על השינוי הקטן שלהם. על עוד עשרה מטופלים, עוד מרפאה, עוד בית. על כל טיפול, מבחן תמיכה. על כך שמשרד הבריאות יקבע עובדות בשטח עבור קופות החולים, ולא יחכה שדברים ינועו מעצמם.
אבי: יכול להיות שדווקא מ… מהמלחמה הנוראה הזאת, דבר שלא לשמה יבוא לשמה. ופתאום אנשים יבינו שהם רוצים את השירותים שלהם בקהילה, ושהם לא רוצים להתאשפז רק בגלל איזושהי התקפת חרדה. והשינוי הזה יגיע דרך… דרך הרצון של אזרחים במדינה הזאת, למערכת בריאות נפש שהיא באמת מוכוונת קהילה.
צליל: האזנתם ל"חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן". העורך הוא יונתן כיתאין, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, המתמחה שלנו היא עמית ויסוצקי. במערכת "חיות כיס" חברים גם אלון אמיצי ושאול אמסטרדמסקי.
אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו ביישומון "כאן" ולמצוא שם את כל עולם התוכן של "כאן" ברדיו, בטלוויזיה ובדיגיטל.
אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
댓글