top of page

חיות כיס - לשמור על הבית והשפיות כשהבן זוג במילואים

איך ממשיכים למלא את כל חובות הבית והטיפול בילדים, כשבן או בת הזוג נמצאים כבר כמה חודשים במילואים? רחל עזריה שהקימה את מיזם עוגן עבור נשות המילואים והפסיכולוג רועי יבלוצ'ניק, שפעיל במרכז להתאוששות עורפית של צה"ל.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/01/2024.

לשמור על הבית והשפיות כשהבן זוג במילואים

[מוזיקה] היי, אתם על איך ממשיכים.

צליל: בפרק הקודם דיברנו על הקשיים של חייל המילואים שחוזר הביתה, למשפחה, לעבודה ולחיים שלו.

ועכשיו הגענו קצת באיחור, לדבר על בני ובנות הזוג שנשארים מאחור, על הקושי להישאר עם הילדים ועם העבודה, ולתמוך בבני הזוג, ועם הניהול של הבית, ולפעמים עם העסק של בני הזוג, ועוד ועוד ועוד, מגדל אינסופי של חובות.

אנחנו אחרי שלושה חודשים, שחלק מהלוחמים נמצאים במילואים, והקושי הוא עצום.

בהתחלה חשבתי שהפרק הזה יהיה על הקושי בחזרה הביתה, אבל האורחים שלי פה תיקנו אותי, שעדיין יש המון המון לוחמים במילואים, והרבה כאלה שחזרו בידיעה שעוד כמה חודשים הם חוזרים לצבא.

אז אנחנו נדבר על הקושי של… אנחנו נדבר על בנות הזוג, כי הרוב זה בנות זוג, אבל כמובן שיש גם בני זוג.

הקושי של בנות הזוג של אנשי המילואים, על הקושי שלהן לבקש עזרה, וניתן גם עצות עבורן, גם בתחום ההורות, גם בזוגיות, בהתמודדות הרגשית, וגם מה קורה כשבן הזוג חוזר הביתה.

ונעשה את זה עם רחל עזריה, היא מנהלת מיזם "העוגן למשפחות המילואים", תכף תסבירי מה זה. חברת כנסת לשעבר, סגנית ראש עיריית ירושלים לשעבר.

רחל: נכון, שלום, אהלן.

צליל: אהלן.

ורועי יבלוצ'ניק, פסיכולוג, עוסק בפסיכולוגיה של הספורט, היית איש קבע הרבה שנים, היום פעיל במרכז להתאוששת עורפית, המלש"ע של הצבא.

רועי: נכון, שלום רב.

צליל: רחל, מה זה העוגן למשפחות המילואים?

רחל: אז העוגן למשפחות המילואים הוא מערך שמארגן התנדבות מתוך הקהילה לטובת משפחות מילואים.

זה מבוסס על מהלך שעשינו בצוק איתן, אז הייתי סגנית ראש עיריית ירושלים, ובעצם אני, הבן זוג שלי היה בצווי שמונה בחיים, ועד היום כל פעם שאומרים "צו שמונה" יש לי צמרמורת. תגידי "צו שמונה" יש לי צמרמורת.

כאילו, זה כל כך… זה אירוע שהוא מעורר כל כך הרבה אימה, וכל כך הרבה קושי, הוא תמיד מגיע באופן לא צפוי. הוא תמיד מגיע כשהמדינה באימה.

הוא תמיד מגיע… השנים שבהם עושים מילואים בישראל, זה השנים שבהם יולדים ילדים.

ויש משהו שכאילו… לעומת מילואים רגילים שמתארגנים אליהם, בצו שמונה זה פשוט פתאום ברגע, הוא מקבל את הוואטסאפ, אז מתארגן, לוקח תיק, מסדר זה, נותן נשיקה, הולך, ויש את הרגע הזה שהדלת נסגרת, ואת נשארת עם הילדים לבד, וזהו.

צליל: והדופק היה גבוה כבר קודם, כי פרצה מלחמה.

רחל: כי יש לחץ, כי קרו דברים איומים במדינה, ואת יודעת שהוא הולך למלחמה, ואת נשארת עם הילדים.

וזה ככה, משם זה, ובאמת כשפרצה… פרץ צוק איתן, אז הקמנו בירושלים מערך, שעוזר בהתנדבות מתוך הקהילה.

אז אם זה לשמור על הילדים, ולהכין אוכל, וכל הדברים שאנחנו כאילו מדמיינים שצריך, כמו להגיד אישה אחרי לידה או משהו כזה, כמו מיני… ועם הזמן זה מאוד התפתח.

בסוף המלחמה, בסוף צוק איתן, כבר עזרנו ל-500 משפחות בירושלים.

וכשפרצה המלחמה הזאת, והיה פתאום במוצאי החג הגיוס מילואים הענק, אז אחת הנשים שאז קיבלה עזרה, פנתה אליי, אמרה לי, תגידי, אתם הולכים לעשות את אותו דבר גם הפעם? כי עברו תשע שנים, יש עדיין, זה אותם משפחות לפעמים.

והרמתי טלפון לכמה נשים, שאז היו בתוך זה. אחת הייתה תקועה בחו"ל, אחת, תמר ברודי, הבן זוג שלה היה בכפר עזה, אז היא לא זה. ויעל יחיאלי ורחלי שורתי אמרו יאללה.

ופשוט התחלנו לרוץ.

צליל: זה השבעה באוקטובר שלך?

רחל: שבעה באוקטובר שלי, כן.

צליל: וואו. איזו מהירות של להתעשת ולצאת לפעולה.

רחל: אני… כן, לא חשבתי את זה אף פעם ככה. אני חושבת שהדרך שבה אני באופן אישי מתמודדת עם רוע, זה לבחור לעשות טוב. אני חושבת שהרבה אנשים עשו את זה.

אני חושבת שזה גם מחזיר לנו את האפשרות לבחור מול פני הרוע, וגם לעשות טוב זה נראה לי הדרך הכי טובה להתמודד עם רוע. אז זה אפרופו סלף הלפ (self help), זה הסלף הלפ שלי.

וזהו, והתארגנו, וכתבתי פוסט בפייסבוק, והכנו ב-Monday, קיבלנו תרומה מחברת Monday את המערכת שלהם.

צליל: מדהים.

רחל: והכנו דף, כן.

זה השבוע הזה שכולם היו זה… הכנו דף, הפצנו אותו בקרב המון מילואימניקים, ואז גילינו, החלטנו שזה הולך להיות הפעם ארצי, ולא רק ירושלמי, אבל גילינו לתדהמתנו, שיש מלא יישובים בישראל.

זה לא ידענו, אני לא יודעת אם היינו עושות את זה ככה.

ואז היינו צריכות להרים עוגן, עוד לא קראנו לזה עוגן, אבל בעצם בכל יישוב במדינת ישראל, או בהמון המון יישובים, אז התחלנו להכשיר מנהלות יישוביות ולבנות את המערכת, ופשוט תוך כמה ימים זה הפך להיות מערך ענק.

היום אנחנו מסייעים לעשרת אלפים משפחות.

צליל: וואו, מה, זה ארגון עצום!

רחל: כן, 250 יישובים, זה ארגון הכי גדול שאי פעם ניהלתי.

צליל: שמה זה מסייעים? מה אתם עושים?

רחל: מה אנחנו עושים, נכון.

אז אמרתי, אוכל ו-בייבי סיטינג, דוג ווקינג. איך לוקחים כלב לטיול בלילה כשאת לבד בחורף עם ילדים קטנים?

זה עזרות קלות בבית, כאילו, כל מיני, לקפל כביסה. זה כשיש ערמות כביסה. להחליף בגדים, חורף-קיץ, קיץ-חורף היה צריך, בסדר? חנוכה. היו המון בקשות לזה.

באיזשהו שלב גם נהיה כל נושא של תמיכה רגשית, שזה, עם רועי, מעמותת מקשיבים, רועי הוא מעמותת מקשיבים.

יש… זה פשוט כאילו כל דבר.

בעצם בסוף יש מנהלות יישוביות, שכל אחת מהן בעצם נמצאת בקשר עם כמה משפחות, בערך עשר משפחות, מתקשרות אליהן כל כמה ימים, שואלות מה צריך ומוצאות פתרון. לכל הצרכים שצריך.

צליל: ומי שעוזרת לאותן משפחות, זה מתנדבות?

רחל: הכל, כן, זה מתנדבות.

צליל: המתנדבות מבשלות, מגיעות לבייביסיטר ולהוציא את הכלב?

רחל: כן. כן, ומתנדבים וזה. כן עשינו כמה סגירות מאוד משמעותיות עם משרד החינוך, אפשר להתנדב, כל הנושא של מחויבות אישית, שהיום נקרא מעורבות חברתית, שעושים ב-י'-י"א, אפשר להתנדב בעוגן, זה נתן לנו פוש מאוד גדול.

יש מקומות שבהם אנחנו משתפים פעולה עם העירייה, ואז כל מערכי המתנדבים של העירייה בעצם עובדים איתנו בעוגן.

יש מקומות שאנחנו עובדים עם כל מיני עמותות.

זה מאוד...

זה מערכת מאוד מאוד מבוזרת, שוב, 250 יישובים, מאוד מבוזרת, וכל יישוב מתארגן בהתאם או המנהלת היישובית מארגנת את היישוב בהתאם כדי לאפשר את הסיוע.

חשוב לומר שזה סיוע מתמשך. זאת אומרת, ברגע שאת נכנסת לעוגן, עד שהוא חוזר הביתה, את מקבלת את הסיוע.

צליל: אני לא צריכה לבקש כל פעם.

רחל: לא, לא, לא. זה מאוד מאוד חשוב. פונים אלייך ואומרים, בואי נחשוב ביחד, מה יעזור לך, במה את צריכה עזרה.

צליל: מההיכרות שלי עם הנשים האלה, מהחברות שלי שהבן זוג במילואים, ואני גם זוכרת שכתבת על זה בספר שלך על הפרויקט הקודם בצוק איתן.

נשים, שהבן זוג במילואים, הן באות בדרך כלל מאוכלוסייה שלא מסוגלת לראות את עצמה כאוכלוסייה שזקוקה שיתנדבו בשבילה. אלה נשים עובדות, פעילות, אמהות, הרבה פעמים האליטה של החברה הישראלית, בכלל לא מסוגלות לעשות את המעבר הזה, שמישהו יבוא להתנדב אצלי ולעזור לי.

איך אתן גורמות להם לעשות את זה?

רחל: אז שני דברים אני רוצה לומר.

קודם כל, הפעם הגיוס מילואים הוא כל כך מסיבי, שהוא הרבה יותר מגוון.

זאת אומרת, זה לא רק האוכלוסייה שלא רגילה לבקש, זה כן יותר מגוון, אבל בהתחלה האתגר היה לגרום למשפחות להכיר בזה שצריך עזרה. היינו אומרות, לא חייבת להיות לביאה.

זה היה בהתחלה. בחנוכה הגיע המשבר הגדול, זה היה החג הכי קשה. קיבלנו פי ארבע פניות, מה שאנחנו בדרך כלל מקבלים כל שבוע.

ממש, זה היה מכל עבר. גם זה חג משפחתי מאוד, גם הילדים היו בבית, גם זה היה חג עם הרבה אירועים קשים בעזה.

בקיצור, קיבלנו המון המון המון פניות, והיום אני חושבת שצריך להבין, ואני חושבת שזה משהו שהחברה הישראלית צריכה להבין, מדברים על שנת מילואים. זאת באמת, זאת תובנה שהיא כאילו, היא קשה לעיכול.

צליל: מה זה מדברים, אני לא שמעתי את זה, מה זאת אומרת שנת מילואים?

רחל: זה הולכת להיות שנת לחימה, שמעת את המושג שנת לחימה?

צליל: בוודאי.

רחל: אוקיי, אז זה גם שנת מילואים. הולך להיות שנה שאנשים הולכים לעשות המון המון מילואים. המון מילואים, זה לא...

כאילו אם בהתחלה היו אומרים, הנה, תכף הוא יחזור, אני אומרת, אל תגידו תכף הוא יחזור. כי א', סיכוי גדול שהוא לא תכף יחזור, וגם כשהוא יחזור, הרבה חוזרים עם הצו שמונה הבא ביד.

ואני חושבת, כן, בהבנה הזו, שבעיניי כאילו כולנו צריכים להבין, זה שכמו שלא שולחים חייל לחזית בלי אוכל, או בלי ציוד, ואומרים לו, ברור, אתה אריה, נכון? אתה הגיבור, אתה תסתדר. אף אחד לא מצפה מהם להסתדר לבד.

בעצם המשפחות המילואים, אנחנו לא יכולים… אסור לנו פשוט לומר… כן, הם יסתדרו, הם, נכון, לביאות.

צליל: אבל זה בדיוק מה שעשו, אפילו בניגוד לפעמים קודמות, הנשים האלה חשופות לפיטורים.

רחל: אז...

צליל: או לא לפיטורים, סליחה, לזה שלא ישלמו להם את השכר.

רחל: אז קודם כל, אני חייבת לומר שהצבא התעשת, לקח איזה… סביב חנוכה, כולם התחילו להתעשת, וגם הצבא, והרבה מהחוקים השתנו, ויש הרבה כללים הרבה יותר ברורים, ויש מענקים גדולים מהצבא, אבל אני חושבת שגם ברמה של החברה, להבין שאנחנו חייבים לעזור למשפחות, למשפחות המילואים, אי אפשר להשאיר אותם לבד, אי אפשר לצפות שיסתדרו לבד, והאתגר הוא שהם בעצם… אין להם מדים. זאת אומרת, הם לא מסתובבות ברחוב עם איזה… תג יחידה או משהו, אבל הן מחזיקות על הגב שלהן הרבה מאוד מהמלחמה הזאת.

רועי: הייתי שמח להגיד משהו על הנקודה הזאת.

אני חושב שאחד הדברים, גם כשאנחנו מדברים על מלחמות ישראל, מבצעים ודברים כאלה, יש לנו בראש שלושה שבועות, ארבעה שבועות, חמישה שבועות, ואז העסק הוא…

את אומרת, אני אחזיק מעמד, אכווץ את עצמי, אני אעמוד, בגלל שאני גם בא מהתחום של הספורט, אז אני אומר, עכשיו אני אשים ידיים למעלה, אני אגן, אני אכתוב כמה כאפות כאלה, או כמה פיצוצים, וזה ייגמר. זה אוטוטו נגמר.

התחלנו את השביעי לאוקטובר, כשהיינו גם בסוג של חוסר שגרה, כי היינו בחופשה. ומזה גם אנשים קצת שוכחים. כלומר, זה לא שהייתה לנו איזושהי שגרה של בית ספר, של של הגנים, של הכול, כלומר, זה לא שהגעתי פרשית לאירוע הזה, וכולנו אוהבים את הילדים שלנו, וכולנו רוצים להיות איתם כמה שיותר, אבל אנחנו יודעים שבסוף להיות עם הילדים 24/7, זה גוזל ממני הרבה מאוד אנרגיה, שאני צריכה אותם להמשך המשימות שקיימות.

צליל: כן, הגיע "אחרי החגים", והוא לא הגיע.

רחל: לא הגיע "אחרי החגים".

רועי: בדיוק, ולא הגיע "אחרי החגים". ולא רק שלא הגיע "אחרי החגים", פתאום הגיע עוד חג.

זה לא מפתיע אותי שבחנוכה, קיבלנו ביום הזה… שזה קצת מעבר עונות והכול, אבל הדבר הזה של החוסר הידיעה הזה, ורחל אמרה פה את העניין הזה של השנת מילואים, אני חושב שזה עוד נדבך, שהחברה הישראלית חייבת להבין כמה הדבר הזה הוא משמעותי.

אני כל בוקר מעלה ומזכיר ברשתות החברתיות שלי שעדיין יש מלחמה בעזה. כי יש היום אוכלוסייה די גדולה שמבחינתה הצליחה ליצור איזשהו סוג של שגרה.

צליל: במאבק.

רועי: כן.

רחל: כן, במאמץ. אני חושבת שזה גם… זה מאוד חשוב וטוב שזה קורה. אבל אני חושבת שאם אני ממשיכה את הדברים של רועי, שכל אחד ימשיך את השגרה של זה, אבל אל תשכחו שהן...

אני אפילו אגיד יותר מזה, כאילו אומרים על החזית והעורף. מבחינתי הן חזיתות קטנות. כל משפחה כזו זה משפחה של חזית, וצריך להתייחס אליהן בהתאם.

אפילו אם גם לא רואים וגם, אני אגיד יותר מזה, יש משהו שקצת מביך לומר את זה, אבל לפעמים יותר כיף להתנדב, נגיד, לבשל לחיילים. בסדר? כאילו גם יש איזו אנרגיה, יש לזה איזה אפילו פאסון כזה גם. בסוף הם שולחים איזה סרטון כזה, "תודה, תודה" בואו, המשפחה… לא, אנחנו מכירים, נו.

משפחות המילואים זה… סליחה, זה סתם אמא עצבנית עם שלושה ילדים בבית בוכים. או ארבעה או שניים. כאילו זה לא אטרקטיבי בעצם, אבל זו משימה נורא נורא חשובה.

צליל: תכניסו אותי שנייה לבית כזה שלושה חודשים… יותר, שלושה ושבוע אחרי שהתחילה המלחמה. מה קורה שם? מה ההתמודדויות העיקריות?

רחל: טוב. ילד שחזר להרטיב בלילה.

צליל: זה דבר נפוץ?

רחל: מאוד. ילדה שחזרה לפספס ביום. אוקיי?

חרדת נטישה נוראית. כאילו אי אפשר לעזוב את הילדים, אי אפשר. הם ישנים, ישנים עם האמא במיטה.

צליל: גם ילדים נגיד בן 8, 9, שכבר אי אפשר לצאת מהבית קצת להשאיר אותם לבד, אי אפשר.

רחל: כל הזמן, כל הזמן לחץ, כל הזמן נורא קשה, נורא… המון בכי.

גם תחשבי, שנת הלילה שלך, היא לא שנת לילה נורמלית, כי יש לך מרפקים בצלעות, כאילו...

צליל: חוזרים לישון כולם ביחד.

רחל: הם כל הזמן צריכים אותך. החרדת נטישה זה מאוד מאוד חזק, ואז הרבה פעמים גם הילדים...

רועי: חרדת נטישה, אני צריך להגיד, זה חרדת נטישה שאנחנו לפעמים אפילו מעצימים אותה, כי בחלק מהדברים שדיברנו גם כשעשינו את השיחות שלנו עם אנשים, יש התלבטות האם עכשיו האבא, כשהוא מגיע כבר לביקור, אומר שלום, ולפני שהוא יוצא שוב פעם, האם הוא אומר שלום לילדים או לא.

צליל: מה, פשוט נעלם כאילו?

רועי יבלוצניק: כן.

צליל: הם הולכים לבית ספר נגיד, וכשחוזרים...

רועי: הוא ילך לבית ספר, או שהוא יוצא מוקדם בבוקר ואומר אותם, ואומר להם שהוא רוצה ללכת.

עכשיו, יש… למי שעושה את זה, ברמת ההיגיון, מה הוא אומר? הוא אומר, אני עכשיו לא רוצה לעשות, או להתסיס את הבית מחדש.

רחל: כן, לשבור את הבוקר, תחשבי.

רועי: לשבור את הבוקר. אבל מה שקורה...

צליל: לא לעשות את זה, חברות, רועי יבלוצ'ניק אומר להיפרד מאבא.

רועי: נכון.

צליל: כל פעם.

רועי: חד וחלק, כל פעם. תחשבו שזה בדיוק כמו שאנחנו עושים את ההסתגלות בגנים, ואנחנו שים את הילד עכשיו בגן, כולנו, כולל אני כהורה, לפעמים הייתי שם את הבן או את הבת שלי בגן, וישב בורח החוצה, כי אני ממהר לעבודה. ואז אני הולך, ואז הגנת מתקשרת אליך אחרי שעה, ואומרת לך, שמע, הרסת לי את היום.

שמע, היית נשאר, אומר, הילדה הייתה בוכה 10 דקות, נכון, לך היה נקרע הלב, אבל...

היה נקרע לך הלב ל-5 דקות, אבל זה היה בונה את החוסן של הילד, וזה מוריד לי את העניין הזה של...

הוא נעלם לי.

הוא נעלם לי.

[מוזיקה]

צליל: מה עוד?

רחל: שיחות וידאו עם האבא. עם המילואימניק.

קודם כל, לעשות שיחות? כי כל שיחה כזו אחר כך זה בכי תמרורים.

צליל: וואלה.

רחל: אז לא לעשות שיחות?

צליל: אחרי שהשיחה נגמרת?

רחל: אחרי שהשיחה נגמרת. כי זה כאילו… אני חושבת שמה שרועי מדבר על זה, כאילו אנחנו יודעים להחזיק, וגם הילדים יודעים להחזיק, אפילו אם זה מאוד קשה. ומגיעה שיחה כזו, ואז יש ילדים שלא רוצים לדבר עם האבא, כי זה too much בשבילם.

ואז מה, להכריח אותם?

רועי: או שהם כועסים.

רחל: או שהם כועסים.

רועי: כועסים.

רחל: שהם כועסים, תודה.

רועי: וראינו ילדים שהם כועסים, שאם אבא כל כך שומר, למה הוא לא שומר עליי? למה הוא הולך לצבא? הוא שומר על אנשים אחרים בצבא.

זאת אומרת, ואיך אני מתווך את זה בכלל לילד, שנכון שאבא הלך עכשיו לצבא עם חברים שלו, שגם זה נשמע קצת פאן. כי בתור ילד, מה אני מבין בתור ילד, אפילו בגילי 8-10, אבא עם חברים, לאן אני הולך? אני הולך לחוויה האישית שלי, מה אני עושה עם חברים? כשאני עם חברים זה כיף לי, אני אוכל ממתקים, אני משחק כדורגל, אני מציק למישהו אחר. זאת אומרת, אנחנו עושים סוג של דברים שהם מאוד מאוד מעניינים, ולזה אבא הלך.

אבל יש אירועים שמפחידים, שמלחיצים, אני שמעתי ברדיו, שמעתי אולי את אמא בוכה, ראיתי את החברה, בעיקר ראינו את זה כשחזרו המסגרות. כשחזרו המסגרות, גם אם היו משפחות ששמרו על הרבה דברים בבית, לא נדבר על המילה חטופים, לא נדבר על המילה מחבלים, לא נדבר על המילה טבח, לא נדבר על הדברים האלה, לא נראה תמונות של הילדים מהגילאים שנחטפו, פתאום ילד מגיע לבית ספר או לגן, והוא אפילו לא צריך להגיע, בדרך הוא רואה תמונות, ואז הוא מתחיל לשאול שאלות.

והכעס לפעמים על האבא שעזב, גורם לזה שאני לא רוצה. לא מעוניין לדבר עם אבא שלי.

רחל: ואז מה עושים? מכריחים אותם? משכנעים אותם?

ותחשבי גם על המערכת היחסים של האבא והילדים, זה כבר תקופה ארוכה. אוקיי, אז יש את הילדים היותר גדולים שבסדר, אחר כך אפשר לטפל. יש גם מקרים, זה לא בהכרח עניין תלוי גיל, אבל יש עניין תינוק בן, הוא יצא כשהתינוק היה בן חודשיים, הוא חוזר, כאילו הוא מגיע, הוא מפספס מלא.

צליל: אגב, מה התשובה באמת, האם הם זוכרים?

תמיד פוחדים, נכון, שהילד ישכח אותי, הוא ישכח מי אני, תינוקות בני, נגיד, לא ידעת כמה חודשים או שנה.

רועי: נגיד משהו ברמה הכללית, גם אני ורחל דיברנו על זה לפני כן.

דבר ראשון, אנחנו פועלים ואנחנו לא נבהלים מדברים שקורים. כן, יש תהליכים שיקרו, אנחנו בשלבים קצת אולי יותר מאוחרים נטפל בהם. כלומר, ברגרסיה שרחל דיברה קודם,

רחל: כן.

רועי: ויש תמיד… עלתה השאלה, האם לתת להם לישון לידי? עד כמה זמן נתת להם לישון לידי?

רחל: התשובה היא כן.

רועי: אז בגדול, אני תמיד אומר, התשובה היא כן. בואו ניתן לילדים את הביטחון שכרגע הם צריכים. עכשיו, הייתה רגרסיה, לא נלחץ מזה.

אנחנו נחזור לזה, ברגע שהילד, מפלס הלחץ שלו, והאיומים שהוא חש מהסביבה, שלפעמים אנחנו אפילו לא יודעים מה נקודת איום שבה הוא חש, אבל הילד מרגיש אותן.

הילדים הם תצפיתנים מעולים, הם מפרשים גרועים. בסדר? הם רואים את הכל, הם מפרשים את זה מאוד מאוד גרוע, הם מפרשים בעולם שלהם.

צליל: מה זאת אומרת? תן דוגמה.

רועי: דוגמה, דיברנו על זה שאבא הולך, או על זה שאבא עכשיו בצבא. אז אני מפרש את זה שאבא עכשיו שומר, אבל הוא שומר לא עליי, הוא שומר על מישהו אחר. חלק מהתיווך שאנחנו מנסים להסביר גם בבית, השמירה של אבא שם היא שמירה שנוגעת אליך. כלומר, בשביל להגן עליך אני אעשה את זה שם.

בואו נשחק אפילו בלגו, נגיד. עכשיו אנחנו רגילים שיש ארמונות ואת הכל. איפה היית שם את החומה? האם אתה שם את החומה על החדר שלך, או שהחומה היא קצת רחוקה יותר? אז נכון, אז חומה רחוקה יותר, אבל אם היא מגינה עליך על החדר, אז זה פחות או יותר מה שאבא. כלומר, לבוא ולהביא את הדברים האלה.

ילדים יכולים לראות את האמא בוכה.

צליל: מפחיד.

רועי: מפחיד. ואז אם ישאלו מה קרה והיא תגיד להם כלום. הילד מפרש שהאמא משקרת לו.

רחל: כן, זה קורה, זה שמענו הרבה.

צליל: שני הצדדים מפחדים מזה שהילד רואה את האמא בוכה. גם האמא.

רחל: כן, כן. ואז היא אומרת כלום, ויש ילדים שאומרים, אני כבר יודע שאת לא אומרת לי את האמת, או דברים כאלה. אני כבר יודע שאת סתם אומרת. כי הם איבדו את האמון כשהם פעם אחת ראו ושאלו, ולא קיבלו תשובה נכונה, או קיבלו איזו תשובה שמטאטאת את המציאות.

עכשיו, המציאות היא באמת, היא בלתי אפשרית. כאילו, באמת אי אפשר להכיל אותה. אבל להרבה מהעניין זה באמת המערכת יחסים.

ואני כן רוצה שניה לחזור למה שרועי אמר, יש רגרסיה, אנחנו נקבל אותה. כאילו, ילדים מרטיבים, זה בסדר. ילדים מפספסים, חוץ מזה שזה לכבס המון כביסות, וזה מעצבן וזה מבאס, אבל כאילו, הם מתעקשים לעשות דברים שילדים קטנים, זה בסדר, לא לריב עם זה בכלל, ולא להסתובב עם רגשות אשמה.

כאילו, הרבה פעמים יש את הרגשות אשמה, כי אני לא מטפלת בזה ואני צריכה לטפל בזה, את לא צריכה לטפל בזה, הכול בסדר, אחר כך נטפל בזה, יהיה לזה זמן, לא יקרה כלום, אין לזה השפעות לטווח ארוך, אין באמת...

צליל: כאילו, אם בשגרה ילד יש לו רגרסיה, אז את צריכה לברר מה קרה, עכשיו את יודעת מה קרה…

רחל: את לא צריכה לברר, נכון.

צליל: וכשהמצב יחזור להיות שגרתי…

רחל עזריה : נכון. אז הדברים יסתדרו, הדברים יסתדרו.

עוד משהו שאני רואה הרבה בזמן האחרון, זה שבאמצע שיחת וידאו, פתאום הוא אומר, אני חייב לזוז. ויש כאילו רעש, וזה נורא נורא מבהיל.

צליל: מפחיד.

רחל: זה מפחיד.

אז כשאנחנו מדברים על העניין של שיחות וידאו, אז יש כאלה שאומרות, אני מעדיפה שלא תהיה שיחת וידאו. אני מעדיפה טלפונית, אני מעדיפה… כאילו...

צליל: להקליט אולי סרטון.

רחל: זה משהו שהוא מאוד… ביקשת שנתאר את החוויה, כאילו, זה הרבה העניין.

צליל: וילדים, אני מניחה, גם עסוקים בשאלה האם אבא יכול למות?

רועי: כן. הם שואלים את זה, הם שואלים את זה שוב, כי הם רואים את זה. כלומר, האם אבא יחזור או לא יחזור.

אנחנו לא… התשובות שאנחנו נותנים בדרך כלל, זה תשובות, אנחנו לא… שוב פעם, אני אשתדל לא לשקר, ואני לא אמציא משהו שהוא לא… אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה יקרה בעתיד.

וגם לא ליצור… רחל אמרה את זה קודם בחצי משפט, אבל לא ליצור איזשהו משבר אמון, שהנה, עוד פעם, את אמרת לי, דרך אגב, זה משבר אמון שיכול להיות שהוא לא ייפסק כל כך מהר. כלומר, אם אני אמרתי שלא יקרה לאבא כלום, בשביל להרגיע את הילד שיירדם, וחס וחלילה קרה משהו לילד, זה משהו ש...

צליל: לאבא

רועי: לאבא, סליחה. הילד לא… הוא לא ישכח את זה. כלומר, את… ואפילו יכול מאוד להיות שבאיזשהו שלב בחיים הוא אפילו יאשים את האם.

כלומר, למה? כי יכול להיות שהייתי יכול לעשות משהו אחר, יכול להיות שהייתי יכול לשכנע את אבא לבוא, יכול להיות שהייתי משכנע את הדברים האלה.

אז אחד, אנחנו מתווכים את זה עוד פעם ברמה של מה שילד יכול להבין ולקבל, הוא עם האנשים, יש שם אנשים טובים, יש שם אנשים ששומרים עליו, הם ביחד, הם יעשו את הדברים האלה, יש להם מטרה שהיא כמו לשמור עליך.

אם הוא ימשיך לחפור, אז אנחנו נגיד שכן, יכול מאוד להיות… יש הרבה ילדים שמדברים דווקא על פצועים, כי זה משהו שעכשיו התחיל מאוד מאוד חזק, שהם רואים את זה ומבקרים. וגם שומעים את זה בגן או בבית ספר, שיש הרבה מאוד… פצועים, ואז מה יקרה, אם אבא יפצע? או מה איזה...

אז גם פה אנחנו אומרים, יש לנו בתי חולים טובים, ואנחנו מזכירים על הדברים שכביכול שהם ראו, והם.. מדבר בעיקר בעובדות, אני פחות קצת נותן פרשנות לדברים האלה.

כלומר, אני נותן עובדות מאוד מאוד קרות, מאוד מסודרות, ולרמה של הילד, מה שהוא יכול להבין, אני פחות אתחיל להגיד לו עכשיו, אם הוא יפצע פה, אז תדע שאני יכול להביא עד 70 אחוז מנות דם ועד זה, ויש לנו מסוק שיכול להסיע, תלוי מתי הבאתי אותו ואת הדברים האלה, פחות מתחיל לספר סיפורים גדולים, אני נותן עובדות, שגם אם הוא יכול לבדוק אותם, כי אנחנו יודעים שיש ילדים שילכו לבדוק, דקה אחרי שאני אגיד משהו, יכול מאוד להיות שהם ייכנסו עכשיו לאינטרנט ויבדקו. יבדקו כמה פצועים יש, מה אחוז הקטיעות של הפצועים, מה יקרה.

צליל: אז לא להעמיס מידע, אתה אומר.

רועי: כן, לא להעמיס מידע.

[מוזיקה]

צליל: אוקיי, כל אלה קשיים של הילדים, איך זה משליך על ההתמודדות של בת הזוג? איך זה מתבטא אצלה?

רחל: טוב, זה… קודם כל היא כאילו צריכה להיות חזקה בשבילהם.

אבל היא בעצמה, אני תיארתי בהתחילה את החוויה שלי, כאילו שכשאני הייתי אשת מילואים, כאילו, את באימה, את בקושי מחזיקה, את… אני חושבת שהחלק מהחוויה הזו, את לא מאמינה שזה קורה לך. כאילו, זה כאילו סיפור של ההורים שלנו, נכון? כאילו, מה עכשיו?

צליל: כן, הוא במלחמה, ואני עכשיו עם הכביסה ועם הילדים, ופתאום תפקידי המגדר שהם לא בחיים של הרבה מאיתנו, הם כבר לא קיימים בצורה כזו.

רחל: והרבה מהזוגות היום, זה גם משהו שאני משקפת הרבה פעמים לאנשי צבא, אני אומרת הרבה מהזוגות היום, זה לא אומרים, גם במלחמת יום כיפור היה ככה, בסדר, אבל הזוגות היום, זאת אומרת, אנחנו חולקים הרבה יותר את מטלות הבית המשותפות, ויש הרבה דברים שהיו תפקידים שלו, ובעצם את מוצאת את עצמך, עושה.

צליל: אז זה כאילו משבר זהות.

רחל: אז זה משבר, את יודעת… את… אני חושבת שזה קצת גדול, אני לא בטוחה שאפילו אנשים מגיעים לשיח, כאילו, אני חושבת שזה משבר הישרדות.

רועי: אז אני אגיד את זה ברמה הפסיכולוגית, אנחנו מדברים על שתי מערכות שנכנסות לפעולה בו זמנית.

מערכת אחת שהיא באמת מערכת הטיפולית בתור הורה, יש לי את המערכת הטיפולית שלי, שממש אני צריכה לדאוג לצאצאים שלי, צריכה לדאוג לילדים שלי, והמערכת ההישרדות האישית שלי, שזה בעצם מה שתיארת.

כלומר, עכשיו יש לי מערכת הישרדות, שהמערכת הישרדות שלי בדרך כלל תפעל בהיבט של האיומים, יהיה לי כעס, הפחד שלי שגובר עליי. ועכשיו אני מתגברת על הדבר הזה בשביל לא להלחיץ את הילדים שלי.

צליל: אתם יודעים, אבל למדנו פה בפודקאסט הזה, בראיונות שעשינו, שהדבר הכי טוב להתמודדות עם חרדה זה עשייה, ומי שמטפלת בילדים, אז היא לא שוכבת במיטה ומשתגעת מחרדה.

רחל: נכון. זה נכון.

רועי: אנחנו יודעים את זה גם על חיילים, דרך כלל, על מפקדים. אנחנו יודעים שהמפקדים ברובם, אנחנו כבר עוד שניה נתחיל לדבר על פוסט-טראומה, אבל מפקדים יש להם פחות פוסט-טראומה, בעיקר בגלל העניין הזה.

אני אגיד רגע משהו על הילדים, הילדים דרך כלל מאוד מחפשים את גורם ההתקשרות מחדש. בגלל שאבא הלך, אז הם הולכים לגורם ההתקשרות.

צליל: בוא נסביר רגע, גורם ההתקשרות, כאילו דמות טיפולית משמעותית.

רועי: כן, דמות חזקה שהוא יכול לסמוך עליה. שהוא יכול, זה לא חייב להיות טיפולי, אבל דמות שהוא יודע שהיא שמה, והיא תגן עליו, זה מבחן הזר שאנחנו מכירים מספרי הפסיכולוגיה, שהאמא יוצאת, ועד כמה הילד מצליח להישאר לבד עם מישהו זר, ואיך הוא מצליח להיפתח ולהמשיך את המשחק.

לדבר הזה אנחנו, ככל שהחזקה שלי הייתה אותו טובה, כלומר, אני סומך על אמא שלי, שהיא תמיד תהיה פה בשבילי, אני אצליח לעבור הרבה מאוד דברים.

רחל אמרה את זה, ואני חוזר לזה שוב, המשבר הקטן הזה שפתאום אני רואה שהדמות החזקה שלי היא לא חזקה, כלומר, גם היא בוכה, גם היא מפחדת, גם היא קשה, הרבה אמהות מאוד חוששות מזה, ובכוונה אני אומר רגע אמהות, למרות שאנחנו יודעים שיש גם אבות שנשארו, אבל הרוב, אין מה לעשות, אלה האמהות.

פתאום אני רואה את האמא בוכה, ואז השאלה, ואני כן רוצה לענות על זה, השאלה מה אני עושה? בכיתי עכשיו כבר מול הילד.

אז נכון שברמה הגדולה אנחנו אומרים, אם את יכולה להחזיק - תחזיקי. כלומר, תשתדלי שלא, אבל אם קרה, תתווכי את זה לילד. כלומר, לא להסתיר.

צליל: רגע, אתה אומר, עדיף שהילד לא יראה את האמא בוכה ונסערת?

רועי: אני אומר שזה תלוי גילאים, כי נגיד גילאי 14, 15, אנחנו בהחלט יכולים לדבר איתם, לדבר איתם ולעשות להם כמו שצריך, אני אתן סיפור שהוא שלי, אני כל שנה הייתי לוקח את הבת שלי ביום הזיכרון, הייתי אחראי על בית עלמין, והיא היתה באה איתי. הבת שלי והבן שלי.

ואנחנו לא מדברים הרבה על הפציעה שלי בבית, ולא מדברים על… הם מכירים את המשפחות השכולות שאני מלווה, הם מכירים את החיילים שנהרגו לי במהלך השירות. ונסענו בדרך לבית עלמין, והיה שיר של עידן חביב של… מכל, משתי מילים אני פוחד, הראשונה היא שם, השנייה זה, והיא דיברה איתי על אחד מהחיילים, ויצאה לי דמעה.

וזה משהו שהיא לא שוכחת, כלומר, זו פעם ראשונה שהיא ראית את אבא בוכה. וזה אירוע מבחינתה. כי אבא הוא איש צבא, קשוח, גיבור ישראל מבחינתה, בסיפורים ששומעת מסביב, ופתאום אבא בוכה.

עכשיו היא צריכה להתמודד עם זה שאבא בוכה, עכשיו רגע, גם מה היא עושה? היא צריכה לתמוך בי? לא צריכה לתמוך בי?

ושמה… מה שאנחנו ממליצים לעשות זה להסביר רגע את הסיטואציה, כן? גם לי זה קשה שאבא לא איתנו. כן, המצב הזה גם אותי מפחיד, אבל מה שעוזר לי זה שאנחנו פה ביחד. מה שעוזר לי שאת פה איתי. שדווקא זה שעכשיו הזלתי דמעה, זה מראה על כמה אני מרגיש טוב וחזק במסגרת הזאת שלי ושלך. ואני יכול להרשות לעצמי להוריד הגנות, רגע.

רחל: כן.

צליל: קורה פה משהו שגם לדעתי לא קרה עשרות שנים, שאנשים יולדות בלי הבעלים שלהם, או שהבן זוגו מגיע רק ללידה, זה סיפורים באמת כאילו של ההורים שלנו, איך...

עוד לפני איך מתמודדים, כאילו, איך זה נראה? מה...

רחל: אז קודם כל זה באמת השנים שבהם עושים מילואים בישראל, זה השנים שבהם יולדים ילדים. ככה זה בנוי. וחדרי יולדות בישראל נראים כמו מחנה צבאי. כאילו, האבות ב-ב', חצי ב', נשקים ארוכים, מגיעים. לפעמים משתחררים רגע לפני הלידה, לפעמים לא מצליחים להגיע ללידה, וגם כמה ימים אחר כך הם מיד חוזרים. לידה שקטה, הפלות, אובדן הריונות.

צליל: מה, כל אלה יכולים לקרות בלי שהבן זוג נמצא?

רחל: קודם כל לפעמים זה פשוט קורה, ואת הולכת לבדיקה ואת מגלה, כאילו, ואת לבד.

צליל: יוו… בא לי לבכות.

רחל: כן, נכון. זה קשה, והם לבד.

ולפעמים הוא יכול להגיע, לפעמים לא יכול. היה לנו מקרה שאנחנו פנינו למפקד הישיר, המנהלת היישובית, ואמרה, היא חייבת שהוא יהיה שם. היא פשוט, היא לא תעמוד בזה, היא חייבת שהוא יהיה שם. אבל לא תמיד זה מסתדר. ואם נמצאים בלחימה, אז זו המציאות.

ואז גם בעוגן נעשה הכל כדי לעטוף, ובאמת אנחנו, במקרים כאלה, הרבה פעמים זה כאילו מין סיפורים מאוד מורכבים שמיד מגיעים גם אליי, ואנחנו בודקים את כל המעטפת שאפשר לעשות, אבל כן, זה לגמרי שם.

ואני אנסה לומר עוד כמה דברים על החוויה של האישה, בסדר?

כל המשימה שלה היא שקופה, אוקיי? לא כל כך שמים לב אליה. ואז יש כל מיני ביטויים שאנשים אומרים, שהרבה פעמים לדעתי איננה עם כוונות רעות. יש כאלה שבאמת אומרים דברים מכוערים.

צליל: בואי תגידי, מה לא להגיד?

רחל: מה לא להגיד?

צליל: כן.

רחל: תלמדי לבקש עזרה, תהי חזקה, את לביאה, בסדר? את צריכה להיות חזקה בשביל הילדים. את צריכה להיות חזקה בשבילו. אם את תהי חלשה, הוא לא יוכל להילחם. את חייבת לישון.

את חייבת כאילו, תפסיקו לומר, נשים בוגרות, תפסיקו לומר להן מה הן חייבות. בסדר?

ואם רוצים, פשוט תעזרו. תבואו, עכשיו חורף זה קל, סיר מרק. תבואו עם סיר מרק, תבואו אחרי צהריים, לקפל איתה כביסה. כאילו זה נשמע דברים מאוד לא הירואיים, זה מה שמשנה את המצב.

אני גם אגיד, יש איזו גישה כזו של כאילו, כל מה שחשוב זה שחשבנו עלייך. אז אני רוצה קצת לכפור בזה. יש כאלה שבאמת, או איך אמרה לי מישהי, אמרה, כולם רצו לחזק אותי, וקיבלתי שבע חלות לשבת. ואני עם תינוק, מה אני אעשה עם כל הגלוטן הזה? שבע חלות לשבת. אז אני חושבת שצריך לזכור שהעזרה, עדיף שהיא תהיה עזרה אמיתית.

כאילו באמת לחשוב. תחשבי, מה קשה לך בחיים? אוקיי? מה קשה למשפחה? מה השעות הקשות? ופשוט לבוא לעזור. ולהתקשר ולשאול.

צליל: אמבטיה, ארוחת ערב.

רחל: כולנו, אנחנו מכירים, אמבטיה, ארוחת ערב, אוכל. כל ערב צריך ארוחת ערב, בסדר? כל יום צריך, כל ערב צריך לסדר את המטבח אחרי שהם הלכו לישון.

מישהי שסיפרה לי שהיא כאילו לילה הולכת הולכת לישון מוקדם, כי אין לה כוח להתמודד עם המטבח. והיא אומרת, ואני כאילו מספרת לעצמי שזה, כי אני צריכה שעות שינה, אבל אני יודעת שזה בגלל שאני מפחדת להיות לבד, ומפחדת מהרגעים שכל המחשבות יעלו וכל הזה, ואני לבד בבית ריק, מבולגן, מלוכלך הרבה פעמים.

אני כאילו, אני מספרת הכל, בסדר? כאילו...

צליל: בוודאי, בשביל זה את פה.

רחל: כן. ופשוט תחשבו איך אפשר, אני… תחשבו איך אפשר לבוא לעזור. ואם אתה רוצה...

רועי: ובלי לשאול.

רחל: ובלי לשאול.

רועי: בלי לשאול.

רחל: כן.

רועי: אמרתם את זה בהתחלה, ואני אתן לזה שוב פעם ת'דגש, אלו נשים שבאמת לא רגילות לבקש עזרה. הן לא עושות את זה בגלל שהן חלשות או מרגישות, הן לא רגילות, זה משהו שהוא… וזה לא נמצא במילון של העשייה שלהן, ופה אני חושב שבכלל, העוגן עשו פה… וכשאני שמעתי על המיזם הזה, זה משהו מדהים, והדבר המרכזי הוא האקטיביות של לבוא ופשוט לעשות.

כלומר, אני לא שואלת יותר מדי שאלות, אני אומר, באיזה שעה את משכיבה את הילדים? אני מופיעה.

צליל: זה באמת מאוד מזכיר את ההתנהלות אחרי לידה, נכון?

רחל: כן.

צליל: של ה… להגיע עם סירים ו...

רועי: כן, כן.

רחל: בדיוק, תחשבו כמו אחרי לידה, אותו דבר, רק שזה הרבה זמן וכמה שיותר עזרה.

אני גם אגיד בהקשר הזה שאני מתחילה לקבל פניות מגדודים וחטיבות במילואים שהם פתאום שמו לב, הסמג"ד, יש לי שיחה עוד אחת היום, שכמעט כל מה שהוא מתעסק איתו זה, זה מה שהם קוראים לו ת"ש של המשפחה, כאילו, הזה ש...

והם הבינו שצריך לעשות את זה, עכשיו אנחנו הולכים לחבור ולעשות את זה בשיתוף פעולה, אבל אני אומרת, זה ממש מגיע לצבא.

כאילו, אני אגיד משהו שהוא קצת כזה… מי שרוצה לעזור למאמץ המלחמתי, תתחילו, כאילו, סליחה שאני מדברת ככה, אבל באמת, כשהמשפחה רגועה, כשהמשפחה עטופה, כשיש עזרה למשפחה, ושהיא לא מרגישה מאוד מאוד לבד, זה מאוד מרגיע את החיילים בשטח.

ודווקא, כאילו, נכון, לבשל אוכל לחיילים זה אחלה, ואני בעד והכל, תחשבו גם על האזור הזה. אנחנו לא יכולים לעשות את זה בגלל זה, אבל תזכרו גם את העניין הזה.

רועי: אני אפילו אגיד, שהחיילים לא צריכים אוכל. אפשר להירגע. בסדר?

רחל: לו מותר לומר את זה, כי הוא היה הרבה שנים בצבא, והוא גבר.

רועי: הרבה שנים, וגם אני נמצא איתם, אני רואה אותם, אני פעם בשבוע גם יורד קצת לדרום, ואני פוגש את מה שהם אוכלים, את מה שהם רואים. נכון, אני מודה, אין אוכל טעים, אבל יש אוכל. אפשר להיות רגועים. מנות קרב זה לא להיט, לא הייתי שם את זה בשולחן שבת וחג, אבל זה סביר.

ובאמת, אני מצטרף פה למה שרחל אומרת, אני חושב שהמשפחות בעורף צריכות את זה הרבה יותר. כלומר, אם אתה עכשיו מחליט לאן צריך, אני אתן איזשהו סייג אחד קטן, כשאני עושה את זה גם לעורף, אני כן אשלח אפילו מכתב, רק בשביל שמי שנמצא כרגע, רחל אוהבת שאנחנו רואים עורף וחזית, אבל מי שנמצא כרגע בלחימה,

רחל: כן.

רועי: יהיה מכתב קטן שגם אותו אני זוכר. כי זה משהו שאנחנו נדבר עליו אולי בהמשך, אבל העניין הזה של, התחלנו את הלחימה הזאת, מחלק מהדברים שאמרנו בהתחלה, שזה היה כל כך, כולם חשבו תוך שלושה שבועות, ארבעה שבועות,

רחל: נכון.

רועי: על התחושה של ההישרדות שלנו והרצון והציונות של איך זה קרה, כולם, כולם, כולם התנדבו, היה מטורף, ופתאום כמעט שקט.

[מוזיקה]

צליל: אני רגילה באופן אישי להציע לאנשים לדבר, והבחנתי, שהרבה פעמים, נשים במצב הזה ממש ממש לא רוצות לדבר, להפך, פוחדות שהכול יתפרץ פתאום, והן לא יצליחו לאסוף את עצמן בחזרה.

רחל: כן. במוקד סיוע, אז היה מהלשכה שלי בעיריית ירושלים, והיינו יודעות, זאת אומרת, היינו, גם עכשיו כשאנחנו עושות את ההכשרה, אנחנו אומרות, הרבה פעמים כששואלים מה שלומך? ובאמת שואלים, יש איזה שריון קשקשים שהמון נשים מחזיקות, וזה בדיוק העליות ב-doing, בדיוק, כי זה גם מה שמגן עליהם, וכשאתם באמת רוצים לדעת ובאמת זה… אז זה מאוד מאוד מפרק.

תחשבי, זה אימה, זה באמת, זה אימה וחרדה שאי אפשר להחזיק אותן. זה נורא נורא מפחיד, וזה המון המון זמן, אני חושבת שגם...

קיצור, כולנו פה באירוע מאוד מאוד קשה, ועוד כמה דברים קטנים שככה זה, קניות רגשיות. בסדר, יש קצת דברים.

צליל: זה לא משהו שאפשר לעשות בשביל מישהו אחר.

רחל: מה?

צליל: זה לא משהו שאפשר לעשות בשביל מישהו אחר.

רחל: לא, לא, לא, אבל אני אומרת, לא, עוד דבר תופעה של איזה, קניות רגשיות, בסדר, יש קניות רגשיות לא נורא, אני… לפעמים מספרות לי מה קנו, ואני כזה, סבבה, הכל טוב. לנסות למצוא לעצמך זמן.

אני יודעת שזה כאילו נשמע הזיה, אבל אם את כן, אם את כאילו מתלבטת, האם לעשות ספורט ולהקטין ראש בדברים אחרים, אם זה מה שייתן לך את הזה, אז תעשי. אם את מתלבטת אם להיפגש עם חברות ולוותר על דברים אחרים, אז כן, לגמרי, אנחנו נשים, אנחנו לא יודעות לשים את עצמנו בכלל בשום סדר עדיפויות רב הזמן, זה מאוד חשוב, שוב, זה הולך להיות המון המון זמן, אז כאילו, כן. כן.

צליל: בואו נדבר על הזוגיות. היא בכלל מתקיימת לאורך הזמן הזה או שהיא פשוט בהולד?

רחל: אז א', יש את הטכני, בסדר? טכני, כאילו, הוא חוזר ממילואים לאפטר, אז הוא מגיע.

צליל: אז זה אמור להיות מין ערב רומנטי עכשיו?

רחל: אז...

רועי: בציפייה של אחד מבני הזוג, אולי כן. בפועל, כנראה שזה תהיה איזו המרחות או הרדמות על הספה של שני הצדדים, שפשוט מותשים מהעייפות.

צליל: וזה בסדר.

רועי: זה בסדר, הדבר היחידי שאנחנו דיברנו על זה גם בשיחה שלנו, זה באמת להתכונן. להתכונן קצת על באמת איך הולך לראות המפגש. לכולנו יש...

צליל: ציפיות.

רחל: כן.

רועי: לכולנו יש איזושהי ציפייה.

רחל: גם שעות אחרי, כאילו כולנו מדמיינים שזה איזה מין, נכון הוא חוזר והכל כזה, זה והילדים, ודה דה דה דה דה, אבל השיר הזה הוא נורא קצר, והוא נגמר, ושני הצדדים מבחינתם, ובאמת, אמרנו, דיברנו על זה שבעצם שניהם שוב סוג של חזית, שניהם מגיעים לאירוע הזה מותשים לחלוטין, כל אחד בטוח שכאילו הוא יבוא הביתה ואני רק אשים עליו את התינוק, נכון?

זה כאילו זה, והוא מצפה שהוא יבוא הביתה ורק יתקלח, וכאילו יתנו לו אוכל טוב, הוא יוכל לישון, וכולם.

צליל: ואז בעצם מה שקורה זה שבן הזוג חוזר לאפטר, והאישה היא כבר כל כך מותשת וכל כך על הקצה, ועכשיו היא אמורה גם כאילו איכשהו לסדר לו איזה בית נקי וארוחת ערב על השולחן.

רחל: זה לא יהיה.

צליל: זה נשמע בלתי אפשרי.

רחל: זה בעצם, כן. זה מאוד מאוד קשה.

צליל: וגם נשמע מאוד מאכזב עבורו.

רחל: וגם עבורה, כי היא, את תיארת את הסיפור שלו.

צליל: היא גם רצתה את זה בשבילו.

רחל: היא אמרה לעצמה, הוא תכף יחזור, הוא ייקח את הילדים, הוא ירגיע אותם, הם יראו אותו, הם יפסיקו לבכות, אני אוכל לישון לילה שלם בלי, כאילו, היא לבד, לבד, לבד, לבד.

היא הולכת לישון לבד אחרי שהיא סידרה את המטבח, קמה בבוקר לארגן את הסנדוויצ'ים אחרי שהיא גם לא ישנה בלילה, כי תחשבו, זה להיות חד-הורית, אבל בלי להתכונן לזה, וזה נורא מעייף.

צליל: יש כעס שהוא השאיר אותי לבד עם הכול?

רועי: אני חושב שאנחנו ראינו קצת כעס.

רחל: כן.

רועי: שזה נשאר, אבל אני גם בכלל, אנחנו חוזרים, אנחנו שמים את הדברים שלנו, בעיקר את המחשבות שלנו לרגשו שאנחנו מכירים.

הדבר הראשון שיעלה כשאני פותח את הדלת, האם יש פה אהבה בבית הזה? כלומר, האם עדיין אוהבים אותי כמו שאהבו אותי קודם?

עכשיו, זה שני צדדי הדלת, שואלים את השאלה הזאת.

צליל: וואו.

רועי: והאם בטוח פה? האם בטוח לי פה?

ובעיקר הצד שמגיע, אז הוא רגיל שהוא היה במקום שהוא לא היה בטוח, והגזע המוח שלנו עובד מאוד מאוד חזק כשאנחנו נמצאים בלחימה ובמקומות כאלה.

זה גם קורה, אבל כשאנחנו בבית. כלומר, גם כשהאישה עכשיו בבית, גם לה, גם אצלה הגזע המוח עובד חזק עכשיו בהיבט ההישרדותי, כי שניהם בעוררות ודריכות, והם גם בעייפות ותסכול.

ולכן, אנחנו בשיחה שלנו, דיברנו על מודל הרמזור של ד"ר אירית היינר, ודיברנו על זה שלפני שאני מגיע, אני עושה רגע עצירה, אני מווסת את עצמי. אני מכין, אני יודע, אחרי זה אני עושה הכנה לפגישה, איך אני חושבת שיהיה, מה אני חושבת, עם מה הוא ירצה לראות, ואנחנו מצפים שגם הגבר ידבר...

סליחה.

אנחנו מצפים שגם מי שחזר יעצור ויחשוב מה האישה רוצה לראות, ואני חושב שזה גם מה שרחל מנסה להעביר פה, את המסר שהוא מאוד מאוד חשוב, אנחנו גם מדברים על זה הרבה מאוד עם המפקדים בצבא.

חבר'ה, הנשים שלכם בבית לא היו בגינה עם כוס יין, או כמו שאני אומר, היו בים, ודגו דגים. הן היו בסוג של קרב, שלא...

וזה הדבר הנוסף, אנחנו לא עושים עכשיו שיפוטיות, או עכשיו מי סבל יותר, זה לא העניין, אנחנו באים ואומרים, לך היו את הקשיים שלך, לה היו את הקשיים שלה, שנינו צריכים להבין שהיה פה עניין של קשיים, זה לא מה שהיה קודם, להתכונן לזה, להכין את עצמי לזה, ואז המפגש, איך שהמפגש קורה, וגם כשהמפגש קורה, להיות מספיק בקשב, לנסות להבין מה עכשיו אני פגשתי.

ולא ישר ללכת למקומות של הקל ושל הפחד, והאם היא קצת כועסת? כן, ומותר לה. מותר לה לכעוס.

אני חושב, וכמו שאמרתי על הילדים, זה רוב החיים, ורחל אמרה בשיחה שאמרנו קודם, שהרבה דברים מעלים טריגר, כשמדברים עם צו שמונה, ישר אתה נכנס לטריגרים, כי אנחנו הולכים למה שהזיכרון שלנו מזכיר.

וכשאנחנו מדברים על מילואים בגדול, נוציא רגע את המלחמה, מילואים זה תמיד נשמע לנו זמן כיף של הגברים לבד, לעשות איזה בונדינג ביחד, החברים ביחד, גבעת חלפון כזה, יושבים, צחוקים, עניינים, גיטרות, דברים כאלה.

זה לא בדיוק אותה סיטואציה שהייתה להם עכשיו, אבל עדיין הם היו עם החברים שלהם.

וכשאני מגיע לבית שבו אישה התמודדה לבד, אז גם זה עולה שמה. כלומר, אתה לפחות היית עם החברים בקושי.

רחל: רגע, אני רוצה לומר עוד משהו, זה לא רק שהוא היה עם החברים עם הקושי, אלא שהוא יודע מה הוא עושה.

זאת אומרת, לצאת למילואים או למלחמה, זה משהו שאנשים מתאמנים לקראתו. בסדר, הוא במערכת מסודרת ומאורגנת, והוא חלק ממשהו.

ולעומת זאת, המשפחות שנשארו בבית, הם לא חלק ממערכת. הם לא עם ה… כאילו, קבוצת הדומות, קבוצת השוות.

אז יש קבוצות פייסבוק ויש קבוצות וואטסאפ, ויש התארגנויות כאלה, אבל המערכת, כאילו, האופן שבו הן מתנהלות, הן מתנהלות ביום יום הרגיל, שהרבה לא רואים אותן בכלל, ובעצם זה חלק מזה.

אני רוצה לומר על זוגיות, כל מיני תופעות מעניינות שאנחנו רואים באפטרים. הוא חוזר, הוא רגיל להיות מפקד. הוא מגיע הביתה, הוא נותן פקודות.

צליל: אוי ואבוי…

רחל: עכשיו, זה כאילו, זה לא בכוונה, זה כאילו, זה מה שהוא עושה.

ומצד שני, מישהי שמספרת, הוא הגיע הביתה לאפטר, בסוף האפטר הם רבו, כלי אחד הוא לא שטף, אחד! הכיור עולה על גדותיו, והיא אומרת לו, איך אתה, באמת? כלי אחד, אחד? תהיה אפילו… סמלי.

ואז הוא אומר לה, אני פשוט רגיל לקבל פקודות.

צליל: וואו.

רחל: אני לא רגיל כאילו להסתכל על המציאות, הוא היה מסוגל לפחות לומר את זה, ולומר, וואלה, צריך לשטוף כלים.

כי שלושה חודשים הוא מקבל פקודות, הוא לא, זה כאילו ככה המערכת בנויה, וזה קצת מקרה קצה, אבל יש בזה מן העניין, וגם הרבה פעמים הנשים שואלות את עצמן, כאילו, הוא חוזר הביתה, אני צריכה להיות הגיבורה, אני יכולה לבקש ממנו? הוא לא שוטף כלים, אני יכולה לדרוש ממנו לשטוף כלים?

רועי: חד וחלק כן, אמרנו את זה.

רחל: כן, חד וחלק כן.

צליל: רועי מאשר.

רועי: כן.

רחל: לא, לא רק מאשר, אפילו יותר מזה אני אגיד, שכאילו, זה חשוב, כאילו, הוא לא יעשה את אותו דבר שהוא עושה ביום יום בשוטף, בסדר?

ויש כאלה שחוזרים, הם לגמרי שם, ומעולה, אבל אם הוא כאילו לא שם, והוא בדרך כלל שוטף כלים, אז הוא לא צריך, לא את אותו מספר, אבל קצת, כן, כאילו...

צליל: ויש גם קושי שלו, בתחושה שהוא פתאום אורח בבית שלו.

רחל: וככה הוא לא אורח.

צליל: כן.

רחל: הוא שוטף את הכלים, הוא מוציא את הזבל, הוא עושה לא יודעת מה, שומר על הילדים, מה שהוא רגיל לעשות, אז לא לוותר. אז כאילו התשובה היא לא לוותר לגמרי, אבל גם לא לצפות שהוא יעשה את הכול.

צליל: הכל כל כך בין הטיפות, אבל זה שני אנשים שהחיים שלהם היו ביחד, שכאילו, אם הזוגיות הייתה במצב סביר או לא, והם הבינו אחד את השני, פתאום הכל צריך לגשש.

רחל: רגע, אז בואו נדבר על זוגיות מצב סביר, זוגיות לא.

[מוזיקה]

רחל: יש כל מיני… לא בטוח שכל… אנחנו רואים את זה, מישהו שכאילו… מילואימניק שחוזר הביתה ואומר לה, מתגרשים.

צליל: וואו.

רחל: כן.

צליל: וואו. כי מה? כי הוא הבין שם כאילו?

רחל: כן. לא, יש אנשים בזוגיות יותר טובה, טובה יותר, טובה פחות, אנחנו יודעים את זה.

רועי: אנחנו מדברים על זה שיש, בגדול, יש לנו גם בזוגיות, יש לנו התקשרות בטוחה שהייתה, ואז המרחק שלי הוא לא יפגע, כלומר, הייתה התקשרות טובה, בכל מקרה זה אנחנו נחזור, נוכל לדבר על הדברים.

כשהייתה התקשרות נגיד לא טובה, או שהיו בעיות, כמו שאני אומר גם על אבחונים שאנחנו עושים לילדים, זה לא שזה פתאום צמח, המלחמה העצימה. כלומר, הדברים העצימו, אבל הדברים היו שם קודם. אבל אם הדברים היו שם קודם, אני צריך לראות על מה זה היה.

יש לנו, גם פה יש לנו שני זוגות, שתי אפשרויות.

אפשרות אחת, שבאמת המרחק, אני מבין מה אני מפסיד, ולכן, ומה יש לי בבית, אז אני צריך לחזור, ומתישהו המרחק בא ואומר לי, אתה יודע מה, זה לא מתאים. כלומר, זה צריך להיות לזה.

גם פה אני אומר, לא לקחת את המלחמה כאיזה גורם שזה בגלל המלחמה, או שאני לא בסדר, שעשיתי משהו לא בסדר, זה משהו שהיה שלכם לא בסדר כבר מקודם.

צליל: כמו שלפעמים עוברים תאונה, ופתאום מבינים שדברים בחיים, הם לא מתאימים לנו, ואנחנו לא במקום שנכון לנו. זאת אומרת, חוויה שהיא משנת חיים.

רחל: כן, אבל גם אני חושבת שזה בעצם יכול להאיץ תהליכים. זאת אומרת, אם...

לפעמים זה יכול לחזק את הזוגיות, לפעמים זה יכול… אבל כמו שרועי אומר, זה דברים שהיו שם עוד קודם.

צליל: וגם הפוך, אולי, זאת אומרת, הוא הלך ופתאום הרגשתי הקלה שהוא לא פה.

רחל: זה גם, גם רואים את זה. זאת אומרת, זה לא רק הוא שחוזר זה, גם הרבה חששות של משפחות מילואים, הוא הלך, סוף סוף יש סדר, סוף סוף אני מצליחה לנהל את העניינים, הוא לא עושה את הבלאגן שלו, הוא לא מבלבל את הילדים, הוא לא מפתיע אותי, הוא לא, אני מצליחה, אני מחזיקה, התרגלתי להיות חד-הורית.

גם העניין הזה של החזרה מהמילואים, כאילו פתאום, זה בעצם...

אם היציאה למילואים יצרה חוסר ודאות מאוד, כאילו אירוע שהוא מלא בחוסר ודאות, הרבה פעמים גם החזרה מהמילואים.

צליל: אז בואו רגע, אנחנו לקראת סיום, בואו נתמקד בזה. עברו שלושה חודשים, לעת עתה זה מסתיים, חוזר הביתה ו...

רחל: אז אני רוצה שנייה את ה"לעת עתה זה, זה מסתיים", בסדר? הרבה חוזרים הביתה עם צו שמונה ביד.

צליל: שזה כאילו מעיב על כל החזרה.

רחל: כן, כן. זה הרבה פעמים, כאילו אני יודעת שעוד חודש הוא כבר הולך שוב, אז זה מין, מה זה תקופת המתנה? כאילו מה זה בדיוק הדבר הזה? זה בעצם עוד אירוע סטרס חדש.

וגם מישהי שאומרת, אני לא יודעת אם פעם הבאה יתחשבו בי כמו הפעם. אני עכשיו אני חושבת על זה שהיא אומרת, "אני לא יודעת אם פעם הבאה יתחשבו בי כמו הפעם".

צליל: מי?

רחל: אשת מילואימניק.

צליל: לא, מי יתחשב בה?

רחל: נגיד העבודה.

צליל: אוקיי.

רחל: היא אומרת, עכשיו הם התחשבו, והוא חוזר, ויש לו כבר את הצו של הפעם הבאה, והיא כבר בסטרס, שהיא לא יודעת אם...

רק תחשבו כמה רבדים של סטרס וחוסר ודאות, וכמה אירועים שכל פעם מחדש דורשים לאפס את הבית.

רועי: אני חושב, שגם ברמה של החזרה, אנחנו צריכים לזכור כמה דברים.

אחד, אנחנו קוראים לזה בסיפורים שלנו, השארתי את הכוס תה, ועכשיו לאיזה כוס תה אני חוזר? כאילו הכוס תה שלי, היא במחשבה שלי, הרי אני הקפאתי מצב.

צליל: לוחץ פליי?

רועי: כן.

רחל: כן.

רועי: הקפאתי מצב, עשיתי פוז, הלכתי, עכשיו אני חוזר, ועכשיו אני אעשה סוג של פליי, ונמשיך מאיפה שהפסקנו, אבל בעצם...

רחל: לא, לא, לא.

רועי: הרבה דברים התקדמו. כלומר, ומה עכשיו קורה?

גם בספורט בכלל, אני לוקח את זה רגע פרפאזה למשהו אחר, אבל גם בספורט, נגיד, של פציעות ספורט, אנחנו רואים בערך את אותו דבר. כלומר, אני כשחקן יצאתי מהמסגרת, ועכשיו איך אני חוזר? וגם בבתים לאן אני חוזר? מי שצריך להסתגל, זה מי שחזר.

ולפעמים דווקא מי שנשאר, מנסה מאוד עכשיו לארגן את הכל, שזה שהלך לא ירגיש שהוא הלך, אבל בעיקר אם יש עוד ילדים בבית, זה לא באמת מתאפשר. כלומר, אני לא באמת יכול עכשיו לעשות איזה ריווינד לכל מה שעשיתי, ולהחזיר, ורחל אמרה פה, יש דברים שהתרגלתי כבר לעשות לבד.

רחל: ילדים גדלו.

רועי: ההיררכיה בבית אולי קצת השתנתה. כלומר, פתאום יש אנשים שקיבלו תפקיד, ויכול להיות שזה נעים להם.

לא יודע, עכשיו ילד קיבל תפקיד שהוא זורק את הזבל בבית. בסדר? לא היה נעים אף פעם, אבל עכשיו פתאום זה כבר נהיה נעים לו, כי הוא מרגיש שהוא ככה גדול, שהוא תורם יותר.

צליל: פתאום אבא בא ומעיר לילדים, והם כבר התרגלו שהוא לא מתערב לילד.

רחל: ברור.

רועי: אז אחד, לא להילחץ מזה, כי כמו שהסתגלנו למציאות שקרתה עכשיו, אנחנו נסתגל מחדש למציאות שגם אבא חזר. לתת לזה קצת זמן וסובלנות.

להיות קשובים אחד לשני, דיברנו על זה גם בהיבט של הזוגיות, איך אני עכשיו מסתכל למה שאני רוצה.

אנחנו היום בצבא משתדלים מאוד לדבר עם החברה שיוצאים החוצה, ולהגיד להם מה קורה, כלומר, עם מה אנחנו רוצים שאתם תתנהלו.

כלומר, זה עוד פעם זה בעיקר כרגע יותר עניין פיקודי, ומפקדים שככה, ששולחים ומגיעים, אבל גם ענף בריאות הנפש נכנס גם לאירוע הזה, כי אנחנו רואים את זה כאירוע שבאמת יכול לעשות איזשהו פיצוץ כזה במפגש הראשוני.

ולכן גם בהסתגלות הביתה, יש שני דברים שאנחנו כן רואים, אחד זה שהחבר'ה שיוצאים לא משתפים יותר מדי. החבר'ה שנמצאים בבית רוצים שישתפו מכל מיני סיבות, אחת מהן זה פשוט הסקרנות.

צליל: ואחד הדברים שחזרו פה בשיחות עם אנשי מקצוע, זה לא ללחוץ.

רועי: בדיוק.

צליל: שיספר כשהוא רוצה.

רועי: נכון.

רחל: כן.

רועי: והדבר השני, זה לא להעלב, כשהוא אומר שהוא רוצה לחזור לקבוצת השווים שלו.

רחל: כן, זה קורה הרבה.

צליל: אה, הוא חוזר והוא רוצה לפגוש את החבר'ה?

רחל: כן.

רועי: כן.

רחל: הוא חוזר, ויוצא לחופשה עם החבר'ה אפילו, ראיתי.

צליל: הייתי הורגת אותו.

רחל: כן, אני… כן.

רועי: כן.

רחל: אבל זה הקושי לחזור, זה הקושי בעצם לחזור ל...

רועי: גם לא נעים לי עכשיו לצער אותך, מה אני אספר לך?

צליל: והם מבינים מה עבר עליך.

רועי: והם מבינים, בלי שאני אדבר.

ואם עכשיו אני בכיתי כשראיתי עכשיו לא יודע מה, Friends, ופתאום אני בוכה, למרות שזו לא תגובה שהיא אמורה להיות טבעית, חוץ מהפרידה של רייצ'ל ורוס, אבל זה לא אמורה להיות...

צליל: לא, כשמוניקה מציעה לצ'נדלר והוא….

רועי: כן.

רחל: לא ראיתי אף אחד מזה.

רועי: אבל זו לא תגובה שהיא אמורה להיות, ואני בכיתי, החברים שלי מבינים על מה אני בוכה. הרי אני לא באמת מגיב על הדבר הזה.

ואיך עכשיו אני עושה.

רחל אמרה את זה, גם בחזרה, יש תקופה שאנחנו נותנים הסתגלות, פחות או יותר נגיד שלושה, ארבעה ימים שעוד אני יכולה להגיד, בסדר, אני אתן לך עוד קצת לישון יותר מאוחר, אני אמשיך את השגרה שלי וזה, ואז אני מתחילה להחזיר את מי שחזר, אני מחזירה אותו לשגרה הביתית.

אמרתם פה שני דברים שהם ממש נכונים, אחד, כדי שהוא ירגיש גם יותר בבית, וגם, בשביל הדקה שלי, בשביל ה-15 דקות שלי של עכשיו הגעת, החזקתי ממש ממש חזק, באת עוד עם צו שמונה, שאתה אומר לי שעוד חודשיים, שלוש, אתה כנראה שוב פעם עוזב אותי, אז תן לי למלא את המצברים שלי.

אני עכשיו בעבודה עם הטסלה שלי, ואני מטעינה את החשמל, כי יש לי עוד נסיעה.

צליל: טוב, זה פשוט שני אנשים שאין להם מספיק, אין ביחד לשני האנשים, אין להם מספיק כוחות.

רחל: אין מספיק

צליל: צריך להיכנס מישהו מבחוץ.

רחל: נכון.

צליל: שזו את.

רחל: שזה "עוגן למשפחות המילואים". יש עוד כמה דברים שלדעתי חשוב לדעת.

הרבה נורא נורא מודאגות, כאילו, הוא יחזור, והוא כאילו, ומה אם יש לו פוסט טראומה, ומה אני צריכה לעשות, ומה ומה, ועד כמה, כאילו, הוא בוכה כשהוא רואה חדשות, הוא לא מוכן לראות חדשות, הוא מתכנס, הוא צועק בלילה, הוא חולם חלומות רעים, הוא כאילו, כל מיני דברים כאלה.

ודבר שתכף רועי… אבל צריך לזכור שפוסט טראומה זה אחוז קטן, זה חלק מתהליך העיבוד, וגם...

צליל: זה עדיין לא אומר שיש לו פוסט טראומה, ושזה יהיה ככה תמיד.

רחל: בדיוק. ולבקש עזרה. את אמרת לפני רגע שאי אפשר, זה שני אנשים שלא יכולים לבד להחזיק את כל מה שיש.

אז אם יש משפחה רחבה שיודעת לתמוך ויודעת להיות - מעולה, לדעת לבקש עזרה גם למקצועות טיפוליים, צבא אגב שם כסף. המדינה הכירה בזה, צה"ל שם כסף, יש כסף לטיפול זוגי, יש כסף לטיפול… כן, יש כסף.

צליל: בצבא לפנות למפקד ולבקש?

רחל: לא, יש קרן.

רועי: כל איש מילואים מקבל או קיבל כבר, עד סוף החודש כולם יקבלו, 1,500 שקל שהוא מוגדר כמענק לטיפול, זאת אומרת, אתה הולך לטיפול, שולח בקשות בקרן לאנשי המילואים.

רחל: קרן לאנשי המילואים, כן.

רועי: בקרן לאנשי המילואים, הם יודעים איך להיכנס לזה, כי היום זה הכול עובד באפליקציה, את האיש המילואים, אתה נכנס, אתה מגיש, אתה מקבל החזר דרך משרד הביטחון.

נכון, 1,500 שקל זה לא מספיק לטיפול ארוך, אבל לפעמים זה מתניע משהו שבאמת בהחלט יכול לעזור, וכדאי, שווה, צריך, לא יודע, תשתמשו במילים הכי חזקות של זה, פשוט להשתמש.

רחל: להשתמש, לא לוותר.

רועי: לא, להשתמש!

גם כמו שאני לא חושב שמישהו היה מוותר על איזה כסף שהוא היה רואה ברחוב, מבחינתי זה כסף שאתה רואה ברחוב, קח את זה, תעשו את זה, זה ישפר, גם זוגות שנראה להם שהכל חזק. ממליץ לכולם להשתמש בזה, זה יכול לעזור.

אמרת, מי יתעסק? כי שניהם קצת תשושים, אחד, לפני שהעוגן נכנסים, אז מי שהכי חזק, הוא זה שיינהל כרגע את מה שקורה בבית. כלומר, אם אני מרגישה הכי חזקה, אז אני אנהל את מה שקורה בבית.

אני אוהב לתת טיפים, בעיקר למי שנשאר בבית, לא לצפות. תגידי מה את רוצה שיקרה. את רוצה שהוא ייקח את הילדים לגן? "קח את הילדים לגן".

אל תצפי שהוא יבין ושיראה, זה דברים שהיינו רוצים בזמן השגרה. תראה שאני עייפה, תראה שאני צמאה, תראי שאני...

צליל: ציפייה מאוד… "תראה אותי".

רועי: כן, תראה אותי וזה. היום אנחנו מציגים את עצמנו. אני לא מחכה שיראו אותי, אני אומר מה אני צריך.

כלומר, לדבר מה הם הצרכים שלי, שני הצדדים הייתי שמח שיגידו מה הצרכים שלהם, תקשורת פותרת הרבה מאוד קונפליקטים. ובעיקר בזוגיות.

הדרך שלי איך אני אומר ומסביר מה עובר עליי. מסביר שכרגע עלה לי רגע הפלשבק, ושנייה יצאתי מפוקוס, לא הקשבתי למה שאמרת, אני נורא מתנצל, אני אשתדל להיות קשוב, רק תהיי יותר קצרה. חזרתי מהצבא, אני רגיל שהם מדברים איתי ב… "בוא", "לך"...

צליל: שורות תחתונות.

רחל: 2-3 שגר. כן.

צליל: אני רואה שיש לך עוד רשימה, אז תבחרי את הדבר הכי חשוב.

רחל: לא, אז האמת שסגרנו כמעט את הכל, אני רק רוצה לומר מילה על העוגן, על המתנדבות של העוגן.

צליל: ואיפה לפנות אליכם.

רחל: כן. אז קודם כול, פשוט תכתבו, "העוגן למשפחות המילואים", או באתר אינטרנט שלנו, או האמת שהפייסבוק עולה מהר יותר, יש טפסים בכל מקום, תמלאו טופס ונכנסים, וזה בעצם מייד מאורגן למנהלת היישובית, ואני אגיד שיש יישובים שבהם זה עובד מעולה, יש יישובים שבהם אנחנו לא מצליחות כמו שהיינו רוצות, אז רק אני שמה את זה.

לא צריך למלא אלף פעם את הטופס, לא בגלל זה חוזרים אליכם, אבל פשוט ברגע שיש מישהי שיכולה, זה...

ואני כן רוצה לפרגן לעם ישראל או למתנדבות. כן, מגיעה.

צליל: זה קשה, בטח.

רחל: כן, תקשיבי, זה כבר יותר מ-100 יום, ויש לנו המון, המון, המון נשים, וזה מתנדבות שבאמת מסביב לשעון, ודואגות לכל מה שצריך, ועוטפות משפחות, ואני יכולה לומר שכאילו זה, הרבה פעמים זה ממש משנה את החוויה היומיומית, לפעמים זה שאת יודעת שכשאת צריכה עזרה תהיה מי שתבוא לעזור, כשאת לא לבד, החוויה הזו, דיברנו על חוויית הבדידות, החוויה הזו שהכול עלייך, שאין למי לפנות, אז יש.

אז יש ויש, אני חושבת שגם שינוי שקרה מאז חנוכה מצד אחד, היה המשבר הגדול, מצד שני הגיעו המון, המון נשים להתנדב.

וזו מערכת מסודרת, ויש לנו גם עובדים ממשרד הרווחה, מבחינת הביטוחים, במשרד החינוך, מבחינת המתנדבים, אנחנו עובדים עם צה"ל, אנחנו עובדים באמת, זו צריכה להיות מערכת מאוד מסודרת ומאורגנת, אז תפנו, וגם תבואו להתנדב.

צריכים עוד המון, המון, המון מתנדבות ומתנדבים, לכמעט כל דבר.

לא אמרתי בהתחלה, גם הסעות לחוגים, זה גם דבר ש...

צליל: חשוב.

רחל: כן. שהרבה מבקשים.

צליל: time consuming.

רחל: כן, כן. קיצור, מלא מלא מלא דברים. בואו, אנחנו פה בשבילכם ממש. בשבילכם.

צליל: טוב, זה נראה לי ממש רגע נהדר לסיום בו.

תודה רבה לכם, רועי יבלוצ'ניק ורחל עזריה.

האזנתם ל"איך ממשיכים", הסכת טיפולי של "כאן", בהגשת תומר מיכלזון וצליל אברהם, זאת אני. המפיקה שלנו היא ליהי צדוק והתחקירנית גם. טכנאי הקלטה היא תמיר צוברי, אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו, בכל ישומוני ההסכתים, ובאתר "כאן". ויש לנו פרקים שעוסקים באספקטים רבים ומגוונים של התמודדות עם היום יום המורכב עבור כולנו כרגע, אז אתם מוזמנים להיכנס ולהאזין.

תודה רבה, שיהיה לכם יום שקט ובטוח, איפה שאתם נמצאים.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments