יזמים מספרים שלפתוח פוד-טראק (משאית מזון) זאת משימה בלתי אפשרית. אז ניסינו לעשות את זה. מסע לתוך הרגולציה של הקולינריה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/10/2024.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלון: היי. זה אני, המילואימניק האהוב עליכם, אלון אמיצי. אנחנו עדיין בתקופת החגים ולכן השבוע לא ישודר פרק חדש של "חיות כיס". במקום זאת אנחנו נחזור לפרק 227 - "למה יש כל כך מעט פוד טראקס בישראל". זה היה אחד הפרקים הראשונים שאי פעם עשיתי ב"חיות כיס", והוא נבע משאלה שהייתה לי המון המון שנים: למה אין כאן פוד טראקס כמו בחו"ל?
לא הפוד טראקס שאתם אולי מכירים, שבהם מוכרים איזה סנדוויץ' פה ושם, או עגלת קפה. אני מדבר על פוד טראק שבאמת מכינים בה את האוכל טרי מאפס. צללתי ונברתי בניסיון למצוא תשובה לשאלה הזו, ובמהלך הפרק גיליתי, שהכל נובע מהמדיניות הארוכה של מדינת ישראל להעדיף רגולציה על פני אכיפה. ובפרק הזה אולי גיליתי בפעם הראשונה את האימפקט שיש לקהל המאזינים של "חיות כיס". כי כמה חודשים לאחר שידור הפרק המקורי, ביוני 2022, הפרק הפך לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. כל המרואיינים שתשמעו בפרק הזה עלו והעידו על הקשיים שלהם לפתוח משאיות מזון בארץ בגלל הרגולציה המחמירה.
אבל, למרבה הצער, ממש בסוף אותו חודש, התקבלה החלטה לפזר את הכנסת וללכת לבחירות. הממשלה והכנסת התחלפו, והנושא הזה לא עבר שום שינוי משמעותי. אז כל הטענות שתשמעו בפרק הזה עדיין רלוונטיות. אני יודע שזאת אולי הדאגה האחרונה שלנו, אבל… זה יהיה ממש נחמד אם יום אחד יהיו פה פוד טראקס כמו שצריך, שיכינו אוכל טעים וטרי. אני מקווה שתיהנו מההאזנה, אנחנו נחזור עם פרק חדש של "חיות כיס" ב-30 באוקטובר.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[הקלטה]
אלון: "מה, מה לשים לך בבגט? לשים חריף?"
קונה: "אתה חדש?"
אלון: "כן. סלט?"
קונה: "לא, רק בצל."
אלון: "רק בצל?"
[קול צחוק של אישה]
קונה: "שקשוקה בלי ביצה, אה?"
אלון: "בלי ביצה?"
קונה: "לא."
אלון: "40 שקלים."
אלון: היי, אתם על "חיות כיס", אני אלון אמיצי. וזה אני, מכין שקשוקה בבגט לחיילים ברמת הגולן.
צליל: אמיצי, אמיצי תתעורר, זה חלום. אתה עיתונאי ועובד ב"כאן".
אלון: לא, זה אמיתי לגמרי. צליל, השבוע אני רוצה לספר לך על החלום שלי.
צליל: אוקיי, התקרבנו.
אלון: פעם הייתי טבח. לא שף או סו-שף, טבח. [רעשי רקע של מטבח ומוזיקה] קוצץ ירקות, מרכיב מנות, מנקה את העמדה שלי בסוף המשמרת. טבח. זה היה קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא. והאמת? שלא הייתי איזה עילוי. היו אומרים עליי שאני איטי, שאני חולם כשאני חותך את המלפפונים והעגבניות, והם צדקו. באמת חלמתי. חלמתי על סרט שיצא אז, סרט בשם "שף".
[הקלטה מתוך טריילר לסרט "שף"]
Inez: “You’re never going to be happy cooking for someone else.”
Marvin: “Food trucks are a great idea… We’re talking about a white-on-white, 88 Chevy…”
הסרט סיפר על שף ותיק ומצליח שיום אחד עוזב את המסעדה שלו ומחליט לפתוח פוד טראק - משאית מזון. כזו מהסוג שרואים מלא בארצות-הברית ובעוד מקומות בעולם.
[מוזיקת רקע]
הוא קם בבוקר, מחליט מה הוא רוצה להכין היום, עוצר את הרכב איפה שיש אנשים, ומוכר להם את האוכל שלו מהחלון בצד המשאית. כמו אוטו גלידה. הסרט הזה לא יצא לי מהראש. הייתי חושב על הרעיון הרומנטי הזה של להיות משוחרר מללכת כל יום בבוקר לאותה מסעדה, ופשוט לצאת לדרכים. אז יום אחד אזרתי אומץ והצעתי לבוס שלי, לשף הראשי, לפתוח פוד טראק כאן בארץ, כמו בניו יורק. אמרתי לו, שאם נעשה את זה אנחנו נהיה הראשונים. ויום אחד כל המדינה הזאת תהיה כמו כל הערים בחו"ל, מפוצצת בפוד טראקס. ואני עדיין זוכר מה הוא אמר לי:
[הקלטה, קול מתכתי] דובר: "אין בישראל פודטראקס, ולא יהיו."
צליל: מה הכוונה? למה?
אלון: הוא לא אמר לי למה, רק אמר שבארץ פשוט אסור. לא אשקר, זה די שבר לי את הלב. ירדתי מהרעיון. השנים עברו, אני עזבתי את המקצוע, הלכתי ללמוד כלכלה ומזרח תיכון ונהייתי עיתונאי. אבל ממש בתקופה האחרונה התחלתי לשים לב שמשהו כאן קורה. שיש פתאום משאיות מזון. זה לא ענקי עדיין, עוד אין אותן בכל מקום כמו בחו"ל, אבל יש התחלה. וכשראיתי את זה, משהו בי התעורר שוב.
[מוזיקת רקע]
[בקול חגיגי] אז צליל, אני מודיע לך ולמאזינים רשמית, שהחלטתי להחיות את החלום ולנסות להקים פוד טראק משלי.
צליל: בנוסף לעבודה שלך.
אלון: זה או זה או לעבור להייטק, אוקיי? אז השבוע ב"חיות כיס", סיפור על אוכל, יזמות והרבה, הרבה, הרבה רגולציה.
[מוזיקה]
אוקיי צליל, אז הנה הקונספט שחשבתי עליו - למכור בפוד טראק את הקרפלך של סבתא רבא [כך במקור] שלי.
צליל: וואלה, קרפלך.
אלון: בהתחלה רציתי למכור טאקוס, אבל הבנתי שזה לא יהיה כזה אותנטי.
צליל: אוקיי. יש לי שם למשאית שלך. מוכן?
אלון: כן.
צליל: "כיסוני ביס".
[מוזיקה]
אלון: "כיסוני ביס", הממ… אוקיי, קניתי.
צליל: יופי, אז מה הצעד הראשון?
אלון: טוב, מכיוון שאין לי שום ניסיון בנושא, הלכתי לגוגל וחיפשתי "פוד טראק ישראל". וככה הגעתי לדני מִגדלי.
דני: "שמי דני מגדלי, הבעלים של "פוד טראק ישראל" מבית "אוטוטק". יש לנו מפעל בכפר סבא שהוא גם מייצר פוד טראקים וגם מייבא פוד טראקים. הדבר הראשון שחשוב לי לדעת, כמה מפעילים יעבדו בפוד טראק".
אלון: "אני אנהל הכל, ונראה לי שמן הראוי ששאול וצליל יעזרו".
דני: "אה, יופי. אז… לפי כמות העובדים למעשה, הייתי ממליץ לך לקחת Food Trailer בגודל של 4 מטר. הפוד טראקים אצלנו מתחילים מפוד טראק שהוא למעשה די ערום, הוא מתחיל ב-35 אלף שקל. ויש לנו את הפוד טראקים הכי יקרים שעשינו גם ב-650 אלף שקל".
אלון: בשביל לפתוח פוד טראק במדינת ישראל צריך להשיג מה שנקרא רישיון רוכלות.
צליל: רוכלות נשמע הרבה פחות אטרקטיבי מפוד טראק.
אלון: נכון? זה מרגיש כאילו אני הולך להיות נווד מימי הביניים. לפי חוק רישוי עסקים כל עירייה או מועצה מקומית אחראית על חלוקת רישיונות רוכלות בשטחה. אז בגלל שאני רציתי לפתוח את המשאית שלי בתל-אביב, התקשרתי לעיריית תל אביב.
[הקלטה]
[מוזיקת המתנה]: "בשבילכם, בלי הפסקה. תל-אביב יפו".
עובדת עירייה: "רישוי עסקים שלום".
אלון: "שלום, יש לי שאלה".
עובדת עירייה: "בקשה".
אלון: "אני רוצה רישיון עסק לפוד טראק, למשאית מזון".
עובדת עירייה: "זה רוכלות. בעיר תל-אביב אין רוכלות, לא מאשרים".
אלון: "למה לא מאשרים?"
עובדת עירייה: "כי זה חוק עזר".
אלון: "מה הכוונה זה חוק עזר?"
עובדת עירייה: "חוק עזר. כל עירייה יש לה את החוקי עזר שלה, וזה אחד החוקים שלנו. של עיריית תל-אביב, לא שלי, כן?" [מצחקקת]
אלון: "החוק הוא שאסור?"
עובדת עירייה: "כן. אתה תקבל תשובה על זה, כן? מנומקת ממש".
אלון: "אוקיי, אפשר להבין למה זה אסור?"
עובדת עירייה: "עוד פעם, אני חוזרת: זה חוק".
אלון: "אה… אוקיי, טוב".
עובדת עירייה: "בקשה, להתראות".
[צליל ניתוק טלפון]
אלון: טוב, אז זה היה ניסיון נחמד, חלומות לא מתגשמים. תודה רבה שהאזנתם ל"חיות כיס".
צליל: לא, לא. אין מצב שוויתרת כל-כך מהר.
אלון: טוב, הייתי מאוד קרוב. אבל אז נזכרתי שב-2015, כשאני רציתי לפתוח משאית מזון, היה עוד מסעדן שרצה לפתוח משאית כזו בתל-אביב. והוא היה קצת יותר מנוסה ממני והוא גם היה קצת יותר לוחמני.
ליאור: "התכנסנו כאן כדי לדבר על משאיות מזון, נכון?"
אלון: "כן, כמו ב"שף", אם ראית את הסרט".
ליאור: "זה סרט קצת רומנטי, כמו החלום לפתוח מסעדות, אתה יודע". [צוחק]
אלון: זה ליאור בן עדי.
ליאור: "אני מתעסק הרבה שנים באוכל. מסעדן בעיקרון, יזם".
אלון: הרומן של ליאור עם משאיות מזון התחיל ביוון, כשהוא היה בחופשה עם המשפחה שלו.
ליאור: "הלכנו לאיזה חוף כזה נחמד, בחוף הייתה מסעדה אחת מאוד יפה, עם מפות לבנות, ולידה ישבה משאית המבורגרים".
אלון: ליאור והמשפחה שלו אכלו בשני המקומות.
ליאור: "וזה עלה לי קרוב ל-100 יורו לשבת במסעדה, ובפוד טראק עלה לי קרוב ל-20 יורו. אמרתי לעצמי, למה אין לי את זה ליד הבית? למה לא יכול להיות מצב שיש גם משאית שמוכרת המבורגרים וצ'יפס, ואני אוכל עם הילדים, ואני אשלם 100 שקל"?
אלון: ואז, השותף של ליאור למסעדה חזר מפריז. בטיול שלו, הוא ראה משאית מזון באחת הכיכרות שמאוד הרשימה אותו.
ליאור: "והוא צילם אותה, וצילם אותה מכל הכיוונים, [בהתפעלות] והיא הייתה כל כך יפה. אמרנו יאללה בוא, בוא נעשה את זה. היינו תמימים, באמת".
אלון: אז ליאור והשותף שלו הלכו לעיריית תל-אביב להגיש בקשה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עושה את זה.
ליאור: "כבר הקמתי איזה 3 או 4 מסעדות בעיר, ואני מכיר את התהליכים. אתה הולך, מבקש טפסים, מתחיל למלא אותם ומתחיל לרוץ. אז הלכתי לאותה מחלקה, ואמרתי לה 'איפה אני לוקח את הטפסים הזה… האלה?' היא אומרת לי 'על מה אתה מדבר? פוד טראק אסור בעיר'. אמרתי לה 'איך זה יכול להיות שזה אסור בעיר?' היא אמרה לי 'אי-אפשר וזהו'. ובזה נגמרה השיחה ונורא התרגזתי".
צליל: אז למה בעצם עיריית תל-אביב אמרה להם לא? למה שהיא לא תרצה פוד טראקס? מה שטוב לפריז, לניו יורק ולברלין, לא מתאים לתל-אביב?
אלון: רשמית, עיריית תל-אביב טוענת שיש מספיק מסעדות שמוכרות אוכל. ולכן, ואני מצטט: "אין צורך ממשי בבתי-אוכל ממונעים, שיכולים להיות מטרד להולכי רגל".
צליל: או, אז אני גרה בתל-אביב, ואני יכולה לחשוב על הרבה דברים שמהווים מטרד להולכי רגל הרבה יותר ממשאית מזון.
אלון: ייתכן שיש עוד משהו שמטריד אותם שם.
[מוזיקת רקע]
פוד טראקס כמעט שלא מכניסים כסף לעירייה. הם משלמים אגרת רישוי חד-פעמית של כמה מאות שקלים, אבל הם לא משלמים ארנונה. ולא רק זה, הם מתחרים במסעדות אחרות שכן משלמות לא מעט.
ליאור: "ברור שאם אני עכשיו פותח מסעדה, ברור שהרשות יש לה מחירון וארנונה. היא יודעת - ממבנה של 200 מטר היא מרוויחה 20 אלף שקל נגיד, סתם דוגמה. אבל ממשאית מזון היא לא יודעת איך להרוויח. ומעבר לזה יכול להיות שחששו שאם אני אפתח פוד טראק, בעל המסעדה יגיד 'היי, למה אני משלם 20 אלף שקל והוא לא משלם כלום?'"
צליל: אז בעצם לרשות שאמורה לתת רישיון עסק לרוכלות מזון יש אינטרס שאף אחד לא יקבל רישיון עסק לרוכלות מזון?
אלון: כן, ובאמת היה אפשר לראות את זה ברחובות. עיריית תל-אביב סירבה לכל מי שרק הגיש בקשה. אבל אז הגיע ליאור בן עדי עם החלום שלו לפתוח פוד טראק. ויש עוד משהו שכדאי לכם לדעת על ליאור.
ליאור: "יש לי תואר ראשון במשפטים ויש לי תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל-אביב. אני… כמסעדן וכמשפטן ישר הבנתי שזה לא בסדר. מה, העירייה עוברת על החוקים? איך זה יכול להיות? וישר נעמדתי על שתי הרגליים ואמרתי, 'יאללה, מלחמה!' אין כמו מלחמה טובה. והגשנו אה… בג"ץ".
[מוזיקת רקע]
אלון: הטענה של ליאור והשותף שלו הייתה כזו: חוק רישוי עסקים מעניק סמכות לכל רשות מקומית להפעיל שיקול דעת במתן רישיון רוכלות. ההגיון הוא שכל עירייה יודעת הכי טוב מה יעבוד בשטח הציבורי שלה - איפה מתאים שתעמוד משאית, באילו שעות, מה היא תמכור. מה שהחוק הזה לא מתיר לרשויות המקומיות לעשות, זה לסרב לכולם באופן גורף. וזה מה שעיריית תל-אביב עשתה. היא השתמשה בכוח הזה כדי להגיד חד משמעית "לא" לרוכלות.
צליל: זה כמו שתגלו יום אחד שמשרד הרישוי החליט לא לחלק יותר רישיונות לרכב. רק כי הוא יכול ולא מתאים לו שיהיו עוד נהגים.
אלון: ואחרי מאבק שנמשך ארבע שנים, בית-המשפט הכריע שליאור צדק.
ליאור: "בג"ץ קבעו שעיריית תל אביב צריכה להזמין אותנו ולדבר איתנו. אין מצב שהם אומרים לנו 'אין, אין רוכלות בעיר'".
אלון: אז אני חושב שאתה אולי תופתע לשמוע משהו.
[הקלטה]
עובדת עירייה: "בעיר תל אביב אין רוכלות. לא מאשרים. לא שאין, לא מאשרים".
אלון: "זה חוקי שהם יגידו לי דבר כזה?"
ליאור: "לא, זה לא חוקי".
אלון: "אז איך הם עושים את זה?"
ליאור: "אני מקווה שהמאזינים שלך לא יעשו את הטעות שאתה עשית. אל תסכימו לזה. לכו עם הבג"ץ ותשימו פוד טראק איפה שאתם רוצים בעיריית תל-אביב. איפה שאתם רוצים. ותקבלו את הדו"ח. ועם הדו"ח הזה, לכו לבית-משפט. [לאט] יש - שופטים - בתל-אביב, לא רק בירושלים. יש שופטים, והשופטים הם אתכם".
אלון: כשפנינו לעיריית תל-אביב לתגובה, הם מסרו ש… ואני מצטט "פסק הדין המדובר לא קבע כי על העירייה לתת רישיון רוכלות ניידת, כי אם שעליה לבחון בקשות בנושא, בהתאם לחוק העזר והמדיניות, כפי שהיא אכן עושה". ונגיד שעל אף הניצחון שלהם, הפוד טראק של ליאור והשותף שלו לא יצא לפועל. ליאור היה מותש מהמאבק הארוך, והוא החליט לקחת הפסקה מחיי המסעדנות. אבל הסיפור על היזם שניצח את העירייה, הפך את ליאור לסוג של גיבור בעבור הרבה אנשים שרצו לפתוח פוד טראק משל עצמם.
טל: "אני רציתי בסך הכל למכור פוד טראק של ארנצ'יני, ריזוטו, ודברים איטלקיים, משהו שאני מתחבר אליו מאוד".
אלון: זה טל דיצ'י. הוא אחד מאלו שפנו לליאור אז, אחרי פסק-הדין של בג"ץ.
טל: "כשפניתי לראש-העיר בבאר שבע, לרוביק, אז הוא אמר לי: 'ת'אמת אנחנו לא רוצים פה פוד טראקים', פשוט הבנתי שבבאר שבע זה לא יכול לקרות. ליאור אמר לי" 'אחי, אנחנו חיים בישראל, ככה הדברים מתנהלים. אנחנו צריכים לעשות, ואז להתחיל לדבר'. ואני אמרתי לו: 'יש לי ילד קטן, ואני עכשיו קניתי דירה', ואני אמרתי לו, 'לא מתאים לי עכשיו שיעצרו אותי כל שני וחמישי'".
[מוזיקה]
אלון: טל הוא קצת כמוני, שנינו לא אוהבים להיכנס לצרות. אנחנו רוצים להיות איפה שרוצים אותנו. אז כשטל ראה את הגישה של עיריית באר שבע, הוא עזב את הרעיון. אבל מאז, הדברים השתנו.
טל: "לפני חודשיים, בנובמבר האחרון, עיריית באר שבע פרסמה מכרז להפעלת אה… אני חושב שיש שם 12 או 13 משאיות מזון במקומות מרכזיים בעיר. ככה זה צריך להיות. מותר לאנשים להתפרנס. אז עיריית באר שבע הסדירה את הנושא".
אלון: אז אולי באמת בתל-אביב, איפה שאני גר, אני עוד לא יכול להקים משאית מזון. אבל יש עכשיו הזדמנות [מתלהב] להגשים את החלום בבירת הנגב!
[מוזיקת רקע]
אז החלטתי שהולכים על זה בבאר שבע. קבעתי תור לייעוץ עסקי עם עורכת-הדין שירן זנדברג מחברת "ברקת", שמסייעת ליזמים להוציא רישיון עסק.
עו"ד זנדברג: "דווקא בחודשים האחרונים אנחנו באמת מרגישים שיש עלייה גדולה בפניות. ב-2021 פורסם סוף-סוף מפרט אחיד, שלראשונה עושה… או מנסה לאגד את כל התנאים שצריך לעמוד בהם בשביל לקבל רישיון עסק לרוכלות מזון. ובאמת בעקבות זה אנחנו ממש מרגישים שיש ביקוש גדול לפוד טראק בארץ היום. אז דבר ראשון, היום במסגרת המפרט האחיד שנקבע לרוכלות מזון, יש הנחיות מאוד-מאוד מחמירות, או הגבלות של משרד הבריאות, מה מותר ומה אסור לעשות בפוד טראק. לכן אני אשאל אותך - מה אתה רוצה להכין בפוד טראק"?
אלון: "אה… כיסונים ממולאים, כמו שסבתא רבא שלי הייתה עושה".
עו"ד זנדברג: "אה, טעים. כיסונים ממולאים במה"?
אלון: "בבשר".
עו"ד זנדברג: "בבשר. אז במסגרת ההגבלות הרבות שנקבעו במפרט האחיד על-ידי משרד הבריאות, יש בעיה".
[מוזיקת רקע]
"מה הבעיה? המפרט האחיד דורש שכל מה שקשור במוצרי גלם מן החי, זה יהיה מוצרים שעברו טיפול תרמי. מה זה טיפול תרמי? מוצרים שכבר עברו חימום ומגיעים במצב שהם מוכנים לאכילה".
אלון: "כלומר, שכבר טיגנו את הבשר?"
עו"ד זנדברג: "טיגנו, בישלו, אפו".
אלון: "אוקיי. אז אני מכין בצק ואז אני קונה בשר מוכן".
עו"ד זנדברג: "לא. א' - אתה צריך בשר שעבר טיפול תרמי. ודבר שני, גם לגבי הבצק. לפי המפרט האחיד היום, אתה יכול להשתמש במוצרי מאפה קפואים, אתה יכול לחמם אותם. להכין את הבצק במקום - בעייתי".
צליל: אוקיי, אז אתה צריך להכין את האוכל מראש ורק לחמם אותו במשאית.
אלון: לא, אני אפילו לא יכול להכין את האוכל במטבח שלי בבית. הכל חייב להיות מוכן במטבח עם רישיון. כלומר, מסעדה או מפעל.
צליל: אז בעצם מותר לך רק לחמם?
אלון: כן, אני יכול לפתוח משאית שהיא מיקרוגל.
[קול צפצוף של מיקרוגל]
[מוזיקה]
משהו כאן לא הסתדר לי. הרי ראיתי במו עיניי משאיות מזון שמכינות את כל האוכל שהן מגישות בעצמן. מאפס. יכול להיות שהפוד טראקס שראיתי בחו"ל עברו על תקנות של משרד הבריאות?
ד"ר ציפורי: "יש דרישות של בטיחות מזון, של היגיינה, שאף אחד, לא בארצות-הברית, לא ב-OECD, לא בשום מקום, לא מוותר עליהם. ואז אפשר לעשות מסעדה ניידת ולתת את מה שאתה באמת רוצה לתת, מזון איכותי ומיוחד".
אלון: זה דוקטור גידי ציפורי.
ד"ר ציפורי: "אני רופא וטרינר שמתעסק בבטיחות מזון בשלושים שנים האחרונות, והיום יש לי חברה שנותנת שירותי פיקוח, הדרכה, ליווי וטרינרים במסעדות, מרכולים, רשתות מזון וכן הלאה."
צליל: למה וטרינר מתמחה בבטיחות מזון?
ד"ר ציפורי: "השאלה הקבועה. אני למדתי בבית-ספר השני הכי ותיק בעולם, בהנובר, גרמניה, שקם ב-1778 עם שתי מטרות. המטרה הראשונה הייתה לטפל בסוסים הָנוֹבֶרָנֶרִים, סוסי המלחמה הגדולים. והמטרה השנייה הייתה מוצהרת - לוודא שהעם יקבל מזון טרי, בריא וחופשי ממחלות. וטרינר מתעסק במוצרים מן החי, ואנחנו חושבים מוצרים מן החי, זה בעצם בשר, עופות, דגים, חלב, ביצים ואפילו דבש, זה הכול מהחי. ומי שיש לו את ההשכלה, זה בעצם הווטרינר".
צליל: תודה, זה הציק לי.
אלון: הלכתי לדוקטור ציפורי כדי שיסביר לי את ההיגיון הבריאותי מאחורי ההנחיות של משרד הבריאות.
ד"ר ציפורי: "הרעלות מזון היא בעיה מסוכנת. יש קרוב למיליארד הרעלות מזון בשנה בעולם. אנשים חולים, אנשים מתים, ישנם אה… חיידקים שיכולים לגרום הרעלות מזון עם תוצאות, כולל מוות, קשות. באחוזים - הרבה הרבה מעבר לקורונה. האם אתה יכול לצמצם את זה לחלוטין? חד-משמעית, לא. הגישה הנכונה היא לעשות את המקסימום כדי לצמצם את הסיכון למינימום".
אלון: באמת, הסיוט של כל מי שעובד במטבח זה לגלות שמנה שהוא הכין גרמה למישהו להרעלת מזון. לכן במסעדות טבחים היו שוטפים ידיים 20 פעמים בשעה עוד לפני הקורונה. לכן מקפידים שם על איכות של חומרי גלם ועל קירור ואחסון. במדינות בחו"ל שפועלות בהן משאיות מזון, הרגולטור פשוט דורש מהן לעמוד באותם סטנדרטים שהוא דורש ממסעדות. אבל המדיניות של משרד הבריאות בארץ היא להגביל אותן מלכתחילה, לתת להן רק רשימה מצומצמת של פעולות שהן יכולות לעשות, כדי לא לקחת אף סיכון.
ד"ר ציפורי: "משרד הבריאות נוקט בשיטה: 'לא ניתן לך כלום, ואז הכל יהיה בסדר'. ברור שבמשאית יש מגבלות שמסעדה יכולה להתגבר עליה. [כך במקור] אבל לכן לא כל מסעדה יכולה להכין את הכיסונים שדיברנו עליהם, את ההמבורגרים ואת ה… אתה יודע מה? את הסביצ'ה, את הדג החי שנותנים לך לאכול. יש תנאים מסוימים".
[מוזיקת רקע]
צליל: זו לא בעיה רק של משאיות מזון. כל עסקי המזון מתמודדים עם רגולציה כבדה מאוד. חוק רישוי עסקים קובע, למשל, כמה מאווררים יהיו במטבח, או איזה פחים יהיו בשירותים. בניגוד למדינות אחרות, שדורשות שהמזון יהיה נקי ובטוח, אבל נותנות ליזם לשבור את הראש איך לעשות את זה, אנחנו קובעים איזו תאורה תהיה ומה יהיה גובה התקרה. ב-2018 נעשו כמה הקלות על עסקים מסוימים, נגיד קונדיטוריות וגלידריות, אבל עבור הרוב זה עדיין מאוד מסובך.
אלון: ואני חושב שזה גם משליך על הרבה אספקטים של החיים שלנו. למשל, יוקר המחיה. אם נחזור לפוד טראקים, הם היו יכולים להיות אלטרנטיבה זולה לאוכל היקר במסעדות. אלה גם מוקדים של עירוניות שיכולים להפוך לחלק מתרבות הבילוי של העיר. ובפריפריה, במקומות שבהם אין הרבה אפשרויות בילוי ומקומות לאכול בחוץ, משאיות כאלה יכולות לייצר עוד אפשרויות ועוד מקומות עבודה ליזמים. ובעיניי, יש לזה גם ערך קולינרי. טבח שמתמחה בהכנה של דבר אחד טרי ומקומי. אבל כדי לא להסתכן בהרעלות מזון, החליטו שעדיף פשוט לוותר.
ד"ר ציפורי: "הגישה הנכונה צריכה להיות - אתה רוצה לעשות א'? יש אחת, שתיים, שלוש תנאים. אתה עומד בהם - הפוד טראק שלך".
צליל: רגע, אבל אני אכלתי בפוד טראק, עכשיו אני קצת חוששת להגיד איפה, אבל אני אכלתי בפוד טראק, בארץ. אז זה אומר שפשוט חיממו שם אוכל שבושל במקום אחר?
ד"ר ציפורי: "אם אתה רוצה לעשות בישראל פוד טראק או עמדת מזון ניידת, ולתת בה משהו איכותי, באיכות קולינרית גבוהה, סביר להניח שאתה עובר על החוק הישראלי".
[מוזיקת רקע]
צליל: כשאני מסתכלת על משאיות המזון שכן יש בארץ, אני חייבת להודות שאני קצת מופתעת שיש מישהו שבכל זאת הולך על זה. כמה כאלה יש בכלל?
אלון: קשה לדעת כי המעקב אחרי זה מתבצע רק ברמה העירונית. כלומר, כדי לדעת כמה משאיות מזון יש בישראל, צריך לעבור עיר-עיר, מועצה-מועצה, ולבדוק. בכל מקרה, אני אמרתי לעצמי שלפני שאני מוותר סופית על החלום הזה, אני חייב ללכת לנסות לפחות יום אחד להיות במשאית כזו. להרגיש איך זה, לפחות פעם אחת. אז הלכתי לאב טיפוס של משאיות המזון, מי שהיה שם עוד לפני הסרט "שף", כשאני ועוד רבים וטובים אחרים ישנו באוהלים בשטחי אש ושתינו מתרמוקנים.
צליל: אתה מתכוון לגזלן? [במלרע]
אלון: גזלנית.
[הקלטה]
אלון: "את אוהבת את הכינוי הזה?"
אוריאן: "וואלה, זה לא ממש אכפת לי. תלוי בבן-אדם [צוחקת] שאומר את זה. נגיד בא… יום אחרי הסגר, בא שוטר עם רכב משטרה וקונה קולה ב-8 שקלים ואומר לי: 'את יקרנית'. וואלה, הייתי יותר גרועה מ"סוּפּ-נאצי". כאילו, וואלה, צרחתי עליו והעפתי אותו ואמרתי לו 'אתה לא בא לקנות פה יותר'. והשותף שלו בא, אמר לי, 'אני מצטער, הוא מצטער'. 'תעוף לי מהעיניים', הוא הוריד לי את כל המצב-רוח לאותו יום".
אלון: זאת אוריאן רייס. החיילים והמטיילים ברמת הגולן מכירים אותה בשם אחר.
אוריאן: "'גברת שקשוקה'. למדתי כלכלה באוניברסיטה הפתוחה ועסקתי בתחומים אחרים של אה… מנהלת גבייה, יבוא של טרקטורים. תמיד עבדתי. גם קצת בנהיגה וקצת בזמן הלימודים באוכל, ו… פשוט אחרי שנולדה לי הילדה, החלטתי להתחיל להכין אוכל לאחרים".
אלון: ל"גברת שקשוקה" יש קצת יותר אומץ משלי יש. היא יותר קרובה לליאור בן עדי בגישה שלה.
אוריאן: "תראה, אני עמדתי שם, על הכביש, [צוחקת] בהכי חוצפני שיש, נתנו לי. אמרתי להם: 'תתנו לי, תתנו שאנשים יכירו אותי וזה', הם היו סבבה, הם זרמו. הייתי ילדה טובה גם, לא השארתי לכלוך. ואז הגיע הבסיס, אני האכלתי את כל הקבלנים שבנו את הבסיס, במשך שנה הם בנו את הבסיס. וברגע ש… נפתח הבסיס, אז הגיע הפקח של המועצה, בעצם רישוי… רישוי עסקים. בא לי עם דו"ח סגירה. לסגור עכשיו, ב-12 בצהריים, 'תסגרי את העסק'. אמרתי: 'תשמע, אני לא סוגרת באמצע יום עבודה. אתה רוצה שאני אעבור? אני אעבור. מחר אני אהיה במקום החדש, אבל אתה בוחר לי את המקום החדש'. הוא אמר: 'פה תעמדי', סבבה, בחר אחלה מיקום. באמת, מהרגע שעברתי לפה - ז'ונגלר. [צוחקת] באמת, היה אחלה. תשמע, אתה עובר הרבה, אתה מגיע. אני קצת לפעמים כזה, אתה יודע, יותר מתוחה, יותר כעוסה כשבאתי בהתחלה לרשות… לרישוי עסקים פה, אבל בסך הכל הם היו ממש בסדר, כי יש פה ממש צורך, כי יש להם חוסר. יש להם חוסר במקומות לאכול, יש להם חוסר במבנים להשכיר, אתה מבין? זה… הם רוצים, כי יש צורך. אז יותר קל".
אלון: "גברת שקשוקה" היא ווינרית. היא הגשימה את החלום שלי על אף הבירוקרטיה והרגולציה. אז שאלתי אותה, ממרום ניסיונה, אם היא באמת ממליצה לי ללכת על זה.
אוריאן: "אני לא באמת חושבת שפוד טראק זה באמת כלכלי. כאילו, אם אתה תסתכל לטווח של 20 שנה, ועם ההתמדה ועם הלקוחות, אז יום אחד זה יהיה באמת כלכלי. היום אני די מגלגלת כסף. אני מרוויחה משהו כמו שכר מינימום, ואני עובדת חזק ומרוויחה, נגיד, שנינו ביחד אולי שכר מינימום. תשמע, אבל בפועל, בתכלס, אם אני הייתי עושה את התוכנית הכלכלית והייתי רואה את מה שנגלה לעיניי היום, אני לא בטוחה שהייתי הולכת לזה. אתה לא הולך להיות מיליונר…"
[מוזיקת רקע]
"…אתה הולך לעבוד כמו שהיית מרוויח בתור אה… טבח פלוס, אולי… אולי עדיף להיות טבח, מרוויחים יותר טוב".
אלון: באותו יום היה קר מאוד. הנוכחות ליד המשאית של "גברת שקשוקה" הייתה יחסית דלילה, והיומית כנראה נראתה בהתאם. אבל היה שם גם משהו נעים ברוגע הזה, שהזכיר לי קצת את החלומות שלי, כשהייתי חותך ירקות פעם.
אוריאן: "ואתה רואה, זה כיף. כולם מגיעים, מספרים לך מה קורה, תמיד בעניינים".
אלון: באיזשהו שלב כבר לא יכולתי להתאפק, וככה מצאתי את עצמי שוב עובד בפס, לוקח הזמנות, ומכין לאנשים בגט עם שקשוקה.
[הקלטה]
אלון: "מה, מה לשים לך בבגט? חומוס? לשים לך חומוס?"
קונה: "אה… תשים לי קצת".
אלון: "קצת?"
קונה: "וואלה, תותח אתה. [אוריאן צוחקת] יאללה, ביי".
אלון: "בתאבון".
אוריאן: "יאללה, יום נהדר, להתראות".
אלון: "יום טוב".
[מוזיקה]
אלון: היה לי ממש כיף לעבוד במשאית של "גברת שקשוקה", ובאיזשהו מובן אני מרגיש שקצת הגשמתי את החלום שלי.
צליל: ומה לגבי "כיסוני ביס"?
אלון: אני מצטער להגיד שהמסקנה שלי בסוף היא ש… אין לי טעם לפתוח את זה כרגע. אולי המאזינים שלנו שומעים את זה וחושבים שאני לא מספיק פייטר, אבל אולי אני גם לא רוצה להילחם. לפי החוק מותר לפתוח פוד טראק בארץ. אבל מהחוויה שלי זה הרגיש שהרשויות לא באמת רוצות שתעשה את זה. וגם אם הן רוצות, הן מעדיפות שתעשה את המינימום שבמינימום. אז שמעת את "גברת שקשוקה", כסף גדול זה לא. ובנוסף, אין לי שום דרך להכין את האוכל שאני רוצה להכין. ואם אני לא יכול לעשות את זה, אז מה הטעם?
צליל: אתה חושב שזה ויתור סופי?
אלון: העתיד עוד יכול להפתיע…
[מוזיקת רקע]
ויכול להיות שבעוד כמה שנים כל החסמים אלו יוסרו, וישראל תחליט לתת צ'אנס למשאיות מזון, אבל "על אמת", ואז, אולי אתם תראו אותי ברחוב שלכם, [בטון חולמני] עם משאית מזון יפהפייה, חלון בצד, ותור ארוך-ארוך-ארוך של אנשים רעבים. אולי.
[מוזיקת סיום]
אתם האזנתן והאזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". העורכת והשפית הראשית שלנו היא נעה בן הגיא.
צליל: צילחת וערך את הסאונד אסף רפפורט, סייע בעריכה ותיבל נועם ברלחיס.
אלון: במערכת "חיות כיס" ובצוות "כיסוני ביס", חבר גם שאול אמסטרדמסקי. אם אתם פתחתם עסק או שניסיתם לפתוח עסק ונתקלתם בחסמים על-גבי חסמים, כתבו לנו את הסיפור שלכם בקבוצת הפייסבוק שלנו.
צליל: כל הפרקים של "חיות כיס" זמינים להאזנה בכל יישומון הסכתים ובאתר "כאן". תודה רבה, אלון אמיצי.
אלון: תודה רבה, צליל אברהם. ותודה לכם שהאזנתם.
[מוזיקה מתחזקת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント