מתחילת המלחמה קרית שמונה נטושה לגמרי, תושביה חיים כפליטים ברחבי הארץ, ואין להם מושג מתי ואם יחזרו. האם התנופה הכלכלית היחסית שהעיר חוותה לפני המלחמה תיעצר? ולמה היא פחות הצליחה מנתיבות ושדרות בזמן של שקט ביטחוני יחסי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/01/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים" הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
אופיר: בסוף שבוע האחרון, לשני אשתי היה, הייתה יום הולדת ועשינו, הלכנו שישי שבת לתל אביב. וזה מדהים לראות את זה, עולם כמנהגו נוהג, החוף מלא, כולם מסתובבים, כולם קונים, כולם, כאילו, מטיילים. ואתה אומר לעצמך, בוא'נה, כאילו, רבאק קריית שמונה עכשיו נטושה, אין שם אף אחד, בדיוק קיבלתי אזעקה בטלפון על חדירת כלי טיס עוין.
שאול: היי, אתם ואתן על "חיות כיס". אני שאול אמסטרדמסקי. את אופיר יחזקאלי אני מכיר בערך 23 שנה. הוא יליד 1979 אני יליד 80'. בצבא, כשהייתי בקורס מש"קים לקחו אותנו למיליון סיורים בכל מיני מקומות. אחד מהם היה בגשר אלנבי, שזה מעבר הגבול של הרשות הפלסטינית עם ירדן. מקום מאוד משונה. שם פגשתי לראשונה את אופיר. משלב מסוים יחזקאלי התקדם לתפקיד בכיר יותר בצבא. יצא לי לפגוש אותו עוד כמה פעמים באזרחות בשנים שלאחר מכן. הפעם, לטובת הפרק הזה, נפגשנו באולפן שלנו בירושלים. זו לא הייתה עברו נסיעה רחוקה, אלא נסיעה של 10 דקות מהמלון שאליו מפונה המשפחה שלו כבר שלושה חודשים, כמו חלק גדול מיתר תושבי קריית שמונה, העיר שבה הוא נולד, גדל וגר גם היום.
אופיר: בסוף מה קורה פה? בסוף לקחו 50-60 אלף תושבים מאזור קריית שמונה ואצבע הגליל, אמרו להם "צאו מפה" בשביל שה-7-8 מיליון אנשים אחרים במרכז הארץ כרגע ימשיכו את חייהם. ו… מה שנקרא ימשיכו את החינוך ואת התעסוקה ואת הכלכלה. זה, זה המצב.
שאול: זה לא תמיד היה ככה. לפני 20 שנה בערך יחזקאלי עשה את מה שהרבה צעירים בקריית שמונה עושים. הוא עזב.
אופיר: כאילו עשיתי מסלול של בן קריית שמונה טיפוסי, נגדיר את זה ככה. אתה גודל בעיר, יוצא לצבא, יוצא ללימודים אקדמיים, מי שיוצא, ועובר לעיר הגדולה. גרתי בתל אביב, גרתי בהרצליה, הכרתי את אשתי שהיא ירושלמית בכלל, גרנו בהרצליה, שני הילדים הגדולים כבר נולדים, ואז בעצם מתחילה המחשבה, רגע, איפה מגדלים אותם? איפה, איפה חיים? איפה באמת בונים בית? ותמיד היה לי חלום, ואמרתי לאשתי בואי ננסה, מה אכפת לך, שנה נחזור. ניסע ל, נהיה בקריית שמונה בצפון. הייתה מן הזדמנות כזאתי. אם נסתדר נישאר, אם לא - נחזור. חזרנו.
שאול: ב-2013 יחזקאלי והמשפחה שלו עברו לקריית שמונה. עברו ונשארו. הילד השלישי שלהם כבר נולד בעיר, ויחזקאלי עצמו נכנס לפוליטיקה המקומית. בתחילה הוא הקים מרכז צעירים עירוני, בתקווה להחזיר לעיר עוד צעירים כמותו, שעזבו, לפני חמש שנים הוא רץ ונבחר למועצת העיר וקיבל את תיק החינוך. בהמשך קיבל לידיו את רשות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, תפקיד שהוא מחזיק בו גם עתה. הוא התכוון להתמודד בבחירות הקרובות לרשות העיר מול ראש העיר המכהן אביחי שטרן, אבל אז פרצה המלחמה ובחירות בקריית שמונה כרגע אין, כי גם תושבים אין. העיר ריקה כמעט לגמרי.
אופיר: המצב כרגע הוא, שבעצם כל קריית שמונה מפוזרת מעל 220 בתי מלון בכל רחבי הארץ, מראש פינה וחצור וטבריה ונתניה והרצליה ותל אביב ירושלים וים המלח ואילת. וזה, זה משבר גדול, כי בעצם אתה לוקח בן אדם, אתה תולש אותו ממערכת החינוך, את הילדים, אתה תולש אותו ממערכת, מהמערכת הקהילתית שלו, אתה תולש אותו מהמשפחה, מה שמטריד אותי בעיקר, זה ילדים שלא נמצאים במסגרות עדיין חינוכיות או נוער. והחבר'ה אומרים בואו, הלימודים הם מתשע עד אחת, ארבעה ימים בשבוע, עד שאנחנו מגיעים עם ההסעה, עד שאנחנו יוצאים, זה לא סביבה לימודית אמיתית. זה לא שאתה לומד עם הכיתה שלך, אתה לומד חבר'ה ברמה מסוימת עם רמה אחרת. זה פיזור מטורף והרבה מוריד נוער שמעדיף פשוט לא להגיע, ואז הוא מסתובב בלילות, פתאום נמצא בעיר הגדולה.
שאול: אז השבוע בחיות כיס - קריית שמונה תמונת מצב, מה עובר על העיר הצפונית ביותר בישראל, איך תפסה אותה המלחמה ומה הסיכוי שלה, ושל הצפון בכלל, להשתקם מכל זה. עליתי לקריית שמונה לפני שבועיים. חיפשתי שם אנשים, ניסיתי להבין מה עובר על העיר וסביבותיה. נפגשתי עם חקלאים, עם עובדים, עם בעלי עסקים, עם חוקרים מהאקדמיה. התחושה העיקרית שחזרתי איתה הייתה תחושה קשה מאוד של נטישה. קריית שמונה נטושה כמעט לחלוטין. גם קיבוצי הסביבה נטושים, למעט כיתות כוננות ומעט חקלאים שמוכרחים עדיין להפעיל את המשקים שלהם, בדגש על מגדלי ביצים. אבל לא רק הם נטשו. התחושה היא גם שהמדינה נטשה אותם בחזרה. לא ברור להם מתי יוכלו לחזור ולאיזו מציאות, וזו תחושה איומה, שממש קשה לחיות איתה.
[מוזיקת רקע]
[צלצול טלפון, ושיחה]
שאול: היי, מה העניינים?
בחורה: היי, זה נקטע כל הזמן. איפה אתה?
שאול: אני בשער של חוות המטעים.
בחורה: אה, אז אני אגיד לאריק לפתוח לך. בסדר.
שאול: יאללה, מגניב.
שאול: את הסיור שלי באזור התחלתי מחוץ לעיר, במקום שנקרא חוות המטעים. זו שלוחה של מכון מיגל, שהוא מכון מחקר ופיתוח שיושב בצפון. יש לו כמה בניינים בקריית שמונה ועוד כמה אתרי ניסוי ומחקר מחוץ לעיר. חוות המטעים היא אחת מהם. בחווה פגשתי את אריק בן מאיר, שהכין לי תה גרניום שהיה פצצה, וגם הזמין אותי לאכול ארוחת בוקר עם יתר העובדים בחווה. אחד החבר'ה הביא לשם אוכל מהמלון שאליו הוא מפונה. אחרי זה אריק עשה לי סיור מקיף בחווה.
אריק: זה חלקת אבוקדו שאנחנו פרסנו את הרשתות כי עכשיו אנחנו נכנסים לעונה הקרה והעמק יודע לקבל טמפרטורות של קרה. אפס מעלות. זה מתקן לטיפול בשפכי בית בד, בתי בד, בתהליך של יצירת השמן נוצר נוזל, מי עקר, מאוד מאוד רעיל.
שאול: מתחילת המלחמה רק צוות מצומצם של חוקרים ועובדים נשארו לתחזק את חוות המטעים ולעבוד בה. בסוף הסיור, כשחזרנו לכניסה ועמדתי להיכנס לאוטו ולנסוע, ראיתי מישהו על מדים עומד עם כמה אנשים אחרים ליד איזה טרקטור, וזה נראה לי קצת משונה. בהתחלה חשבתי שאולי הצבא הציב שמירה גם על החווה, אז שאלתי את אריק מי זה, והוא הסביר לי שחלק גדול מהאנשים שעוד נותרו בכלל באזור, הם באיזושהי כיתה כוננות איפשהו. זה הרגיש לרגע כאילו העמק כולו חזר 70 שנה לאחור.
אריק: זיו הוא נציג של חברה של צור אביטל, של מכונות חקלאיות. הוא תושב בנאות מרדכי, הוא בכיתת כוננות. הוא גמר עכשיו שמירה אז הוא בא לבוא לכוון את הכלי ולחבר אותו. זה זה.
זיו: זה המציאות.
אריק: זה המציאות. אני גם בכיתת כוננות.
זיו: אשכרה.
אריק: אני, יש ימים שבאתי ישר מהשמירה אז לא עברתי בבית ומסתובב עם הנשק.
שאול: התחלתי את הסיפור הזה בחוות המטעים לא במקרה. קריית שמונה יושבת בקצה קצהו של עמק החולה, זה שבהתחלה ייבשנו לו את הצורה ועכשיו אנחנו קצת מתחרטים. כל האזור הוא אזור חקלאי מאוד פורה, וזה גם אחד היתרונות היחסיים שלו. בקריית שמונה עצמה הבינו את זה בעשור ומשהו האחרונים, וניסו למנף את החקלאות ואת הנוכחות של מכון מיגל, שיש לו שם בינלאומי בכל מה שקשור בטכנולוגיות חקלאות ומזון, בשביל להצמיח את העיר קדימה ובמידה מסוימת זה הצליח. בעשור האחרון נפתחו בעיר מרכזי חדשנות גדולים בתחומי טכנולוגיית החקלאות, אגרוטק וטכנולוגיית המזון. פודטק. זה קרה בשיתוף המגזר הממשלתי, העירוני, הפרטי והפילנתרופי. מתנובה ועד לקרן jvp של אראל מרגלית. לא אזכיר פה את כל הגורמים כי זה לא ייגמר, אבל להגיד רק שקרן jvp, למשל, והממשלה, השקיעו ביחד במשותף כ-90 מיליון שקלים בהקמת מרכז החדשנות שלהם. ובעיר כבר פועלים עכשיו, אחרי כמה שנים, כמה עשרות סטארטאפים קטנים של מזון ושל חקלאות, מכון מיגל ומכללת תל חי יצרו קורסים לתיכוניסטים מקומיים בשביל להכשיר את הדור הבא של היזמים. דברים התחילו קצת לנוע. כבר אפשר היה לדמיין עתיד טוב יותר. ואז הגיעה המלחמה ועצרה את המומנטום שהיה.
פרופ' חטיב: בימים רגילים הבניין כאילו רועש, מלא אנשים, חוקרים.
שאול: זה פרופסור סולימאן חטיב.
פרופ' חטיב: זה פשוט מדכא שאתה בא לכאן ו… כל הקולגות שהיו ביחד איתך, כאילו, והיינו נפגשים בקפה ומדברים וזה, ועכשיו אין אף אחד. רק אתה ו...
שאול: פרופסור חטיב הוא חוקר במכון מיגל. הוא כימאי, והוא חוקר כיצד חומרים טבעיים יכולים לסייע בריפוי מחלות זקנה כמו אלצהיימר או טרשת עורקים. בימים רגילים הצוות שלו במכון מונה שבעה אנשים כולל אותו. כרגע רק אחת מהם נמצאת איתו בבניין. כל היתר התפזרו לכל עבר. מי למילואים, מי למקומות אחרים, כמו למשל המעבדה של פרופסור עמרי קורן מצפת, שהסכים לתת כתף. פוסט-דוקטורנטים זרים חזרו למדינות שמהם הם הגיעו. כשביקרתי אותו בבניין החדש-דנדש של מכון מיגל שצמוד לקמפוס המזרחי של מכללת תל חי הבניין היה ריק, ואני לא מגזים. הבניין כולו היה ריק. למעשה המכללה כולה ריקה. רק פרופסור חטיב ועוזרת המחקר שאיתו, מנאר, היו שם. כל יתר החוקרים התקפלו משם עם תחילת המלחמה. הם העבירו את המחקרים ואת הציוד שלהם לצפת או לטכניון בחיפה, אפילו למכון ויצמן ברחובות. הם פיצלו את הצוותים ועברו לעבודה מרחוק כמה שאפשר. במקרה הזה, הרחוק הוא הצפון. הם עובדים רחוק ממנו. פרופסור חטיב עצמו גר ברג'ר, שזה כפר ערבי שנמצא מצפון לקריית שמונה, על גבול ישראל-לבנון. למעשה הגבול עובר בתוך הכפר וחוצה אותו לשניים. הוא וכל יתר תושבי הכפר לא התפנו משם, ולכן הוא ממשיך להגיע לעבודה גם עכשיו. המעבדה שלו לפחות נמצאת בקומה התחתונה, ונחשבת למרחב מוגן.
הביקור במכון מיגל ומכללת תל חי היה מדכא, אני מודה. יצאתי משם והשקפתי על הנוף. הוא גרם לי לרגע להרגיש אירופה. זה היה יום סגרירי, העמק היה מכוסה בערפילים, ההרים מסביב היו גבוהים ומוריקים, ומתחתיי למטה בעמק ראיתי את אחת השכונות החדשות של קריית שמונה, שכונת יובלים. הכול היה מאוד מאוד שקט. יותר מדי שקט. שכונת יובלים התפנתה לחלוטין וכרגע היא ריקה מאדם. מי שגרים בה בדרך כלל הם בעיקר זוגות צעירים עם ילדים, ואלה לא מוכנים לחיות תחת איומי RPG.
הכביש שיוצא מהקמפוס ומוביל לכפר גלעדי נחשב לציר אדום. בעיקול הכביש צה"ל הקים בטונדות בגובה של כמה מטרים טובים בשביל לספק הגנה מסוימת. זה לא באמת עוזר. טיל נ"ט יכול לפגוע בו בכל רגע, ולכן האנשים הספורים שעוד נוסעים בו נוסעים מאוד מהר. גם אני נסעתי מהר. מאוד. הפער בין הפוטנציאל שרואים בעיניים לבין המציאות הכל כך מטורפת היכה בי מאוד חזק בנקודה הזאת. שום דבר מזה לא תמיד היה ככה.
אופיר: קריית שמונה קמה בשנת 49', אחרי קום המדינה, יש את הקיבוצים מסביב לעיר, אם זה כפר גלעדי כמובן ושדה נחמיה וכולם ומועצה אזורית גליל עליון. ובעצם הקיבוצים של גליל עליון באים לבן גוריון ב-49' ואומרים לו, תקשיב, אנחנו צריכים ידיים עובדות, בוא תקים לנו פה איזשהו יישוב.
שאול: זה שוב אופיר יחזקאלי, סגן ראש עיריית קריית שמונה.
אופיר: ראשונים הגיעו התימנים, שבאים ואומרים מהר מאוד, רגע חבר'ה, זה נחמד, עבודה וכולי, אבל איפה הרוח? אין פה רוח. אחרי זה הגיעו הרומנים, אחרי זה הגיעו העיראקים והפרסים ב-52', ויותר מאוחר מרוקאים, וזה מה שנקרא, מעברה קלאסית, ההורים שלי עלו ב-52', באו במטוס, נחתו, אמרו רוצים לירושלים, אמרו להם אין בעיה, תעלו למשאית, עלו במשאית, נסעו כל הלילה, הגיעו לקריית שמונה.
שאול: המצב בקריית שמונה וסביבתה מעולם לא היה שקט לגמרי, אפילו השם של העיר מרמז על כך. היא קרויה על שם שמונת מגיני תל חי, בהם יוסף טרומפלדור, שנפלו לפני קצת יותר מ-100 שנה במאורעות תרפ"א. הקטיושה הראשונה נפלה בעיר ביום האחרון של דצמבר 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. באותו יום נהרגו שלושה אנשים מתושבי העיר. טפטופי הקטיושות המשיכו לסירוגין במשך כל העשורים הבאים.
[הקלטה]: קריין רדיו: "הפגזת הקטיושות הכבדה ביותר הייתה הלילה בקריית שמונה. לא פחות משלושים טילים שנורו על ידי מחבלים מתחום לבנון התפוצצו בשעות הקטנות של הלילה בתחום העיירה ובסביבתה."
שאול: באפריל 74', לפני חמישים שנה, שלושה מחבלים חדרו לעיר ברגל מלבנון ורצחו 18 אנשים. העיר והמדינה כולה הוכו בהלם.
[הקלטה]: תושב: "אמנם בהתחלה כשהיו קטיושות זה לא הבהיל אותי, אבל היום כשכבר ישנן חדירות עד לתוך הבתים, ייתכן מאוד שאני יעזוב את המקום."
[הקלטה]: תושב: "בכל מחיר אנחנו מחזיקים את המקום, ואתה רואה, מלחמת יום כיפור, היו אנשים מי שברחו מפה. היום אתה לא רואה, אף אחד לא בורח מפה, וזה מחזיקים את המקום, זה העיירה שלנו."
שאול: אבל זה לא נגמר פה. בתחילת שנות השמונים ישראל פתחה במלחמת לבנון הראשונה, או בשמה האחר - מלחמת שלום הגליל. המטרה הייתה להסיג את ארגוני המחבלים 40 ק"מ צפונה, אל מעבר לנהר הליטני, הרחק מעבר לטווח הקטיושות. הטווח שלהם פעם. זה לא מאוד עזר, כי הקטיושות חזרו כמה שנים ספורות לאחר מכן. צה"ל אמנם ישב ברצועת הביטחון בלבנון, ומידי פעם גם יצא למבצעים גדולים נוספים, כמו "דין וחשבון" או "ענבי זעם", אבל המצב הביטחוני לא באמת השתנה.
אופיר: "החיים בתור ילד בקריית שמונה זה, יש לך מלא מלא צבא, יש לך את רצועת הביטחון, חיילים יוצאים ונכנסים, כל הזמן מערבים, היתקלויות, נפילות כמובן מידי פעם, ובתור ילד זה כאילו מבחינתך זה משהו שהוא כאילו טבעי, כאילו היום בדיעבד שאני חושב על זה היום כשיש לי ילדים, אני חושב על זה כאילו זה טירוף, אתה נמצא בבית ספר, פתאום יש לך נפילה באמצע יום לימודים, כולם רצים למקלטים, וזה כאילו באמת לא נתפס, ואז לא היה צבע אדום, כאילו אזעקות ודברים כאלה, ולא היה כיפת ברזל ולא…
שאול: הקטיושות המשיכו לסירוגין עד קיץ 2006, אז נפתחה מלחמת לבנון השנייה, אחרי שארגון הטרור חיזבאללה הרג וחטף שני חיילי צה"ל מאזור הגבול. המלחמה גבתה מחיר כבד מאוד מהעורף הישראלי, ומישראל בכלל. במסגרתה נפלו 121 חיילים ונהרגו 44 אזרחים, מנפילות טילים ורקטות. יותר מ-2,600 אזרחים וחיילים נפצעו. אבל למרות המחיר הכבד, ולמרות שניהול המלחמה היה כושל, כמו שקבעה דוח ועדת וינוגרד שפורסם בעקבותיה, היא הביאה לתושבי קריית שמונה משהו שעד אז לא היה נחלתם. שקט. שקט ל-17 שנים שלמות.
השקט הזה היה אמור להביא איתו פריחה ושגשוג לקריית שמונה. אבל הוא לא. לשם השוואה, באותה תקופה ממש, מתחילת שנות ה-2000 ועד היום, החזית עברה לדרום. תושבי שדרות ונתיבות וכל קיבוצי ומושבי העוטף, חיו תחת טפטופים וסבבים ומלחמות, אבל בינתיים פרחו ועלו. בשביל לסבר את האוזן, בשנים שאחרי צוק איתן, אוכלוסיית שדרות גדלה ב-500-600 תושבים כל שנה. בנתיבות הגידול היה אפילו גבוה יותר, גידול של 500 עד 1,000 תושבים חדשים כל שנה. באותה תקופה ממש אוכלוסיית קריית שמונה התכווצה, ב-200 עד 400 תושבים כל שנה. שיעור האבטלה בקריית שמונה גבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי, והוא כפול מאשר בשדרות. כך גם מספר המשפחות שנתמכות על ידי מחלקת הרווחה. השכר הממוצע בקריית שמונה נמוך ב-2,000 שקלים בחודש לעומת הממוצע הארצי, וב-1,000 שקלים לעומת הממוצע בשדרות. קריית שמונה פשוט מדשדשת מאחור.
למה? אז יש לזה כמה סיבות. בשנים שבהן קריית שמונה כן הייתה החזית הביטחונית, הממשלה אמנם נתנה לה קשב וגם משאבים, אבל המנהיגים המקומיים הסיטו אותם לרווחה, לא לצמיחה.
אופיר: בגלל שאנחנו היינו החזית היחידה, אז הרבה מאוד תקציבים וקשב, גם ממשלתי וגם פילנתרופי, הגיעו לעיר. עכשיו, מה שלצערי העיר לא ידעה לעשות באותם שנים, זה למנף את זה למנועי צמיחה. כלומר היה כסף מגיע, ואז הוא נשפך, שבגלל שקריית שמונה התרגלה לסיטואציה הזאתי, שכסף ממשלתי זורם אליה, היא שכחה לעשות את הדבר הבסיסי - ליזום. בסוף, אם אתה לא יוזם, אם אתה לא לוקח אחריות, אם אתה לא עושה תוכניות קדימה, אם אתה לא יודע לרתום שותפים, אז אה, אז המצב שלך הוא נשאר סטטי.
שאול: בזמן הזה, שדרות הפכה את מכללת ספיר לאבן שואבת לסטודנטים שמגיעים אליה מכל ישראל, חרף המצב הביטחוני. זה לא הלך חלק. בתחילת הדרך, סצינת התרבות והאוכל בעיר לא היו מפותחות מספיק, והסטודנטים לא גרו בשדרות, הם הלכו לגור בקיבוצים מסביב, אבל שדרות קלטה את זה, והתאפסה. ולפני המלחמה, המצב כבר היה הרבה יותר טוב. גם הגעת הרכבת לשדרות ב-2013, ושנתיים לאחר מכן גם לנתיבות, הפכה את שתי הערים לנגישות יותר. פתאום זה רק עניין של שעה בין המרכז לעוטף עזה. וחוץ מזה, שתי הערים נכנסו לתנופת בנייה משמעותית, במסגרת הסכמי גג מול המדינה, שפיתחו אותם מאוד. קריית שמונה לא עשתה אף אחד מהדברים האלה.
אופיר: כן, הקשב בדרום היה גדול יותר, של ממשלה ושל פילנתרופיה, וניתנו שמה משאבים יותר משמעותיים. שתיים, הם השכילו לעשות מה שאמרתי בהתחלה, לשים את הדברים במנועי צמיחה שייצרו אחרי זה כל מיני תהליכים של תעסוקה בשכונות, והכנסות לעיר כדי שהם, שוב פעם ממה שאני מתרשם, שבאמת יצמיחו את העיר, ולא איזה משהו שהוא חולף. ובסוף צריך להגיד ביושר שהמנהיגות ברשויות בדרום, של ראשי הערים, שהם גם הראו מנהיגות מאוד מאוד חזקה, וגם יכולות ניהול מאוד חזקות, וחיברו סביבם צוותים טובים בתוך הרשות. וזה ניכר, רואים את זה.
שאול: רק בשנים האחרונות זה התחיל קצת להשתנות. העירייה כתבה תוכנית אסטרטגית, היא הבינה שהפודטק והאגרוטק יכולים להפוך למנועי צמיחה של ממש, היא הקימה את מרכזי החדשנות, תוכניות בנייה הניעו שכונות חדשות, כמו את שכונת יובלים, שצפיתי עליה ממכון מיגל, ויש עוד כמה שכונות בתכנון. גם הדיבורים בשנה האחרונה על כך שהרכבת תגיע לקריית שמונה, אמנם לא לתוך העיר, אלא לפאתיה, אבל גם זה משהו, וגם הדיבור על כך שמכללת תל חי תהפוך לאוניברסיטה, הם דברים שמנהיגי העיר מחכים להם זמן רב, בשביל להפוך את האזור לאטרקטיבי לסטודנטים, ולחוקרים ולזוגות צעירים.
האם קריית שמונה הייתה במומנטום מטורף של 100 קמ"ש של צמיחה? לא, ממש לא, אבל היה שם משהו, נקרא לזה מגמה חיובית. נתוני ההגירה השלילית, שסיפרתי לכם עליהם קודם, הם נחתכו בחצי בשנתיים האחרונות. גם זה משהו.
באוקטובר 2023 הכול נעצר.
[הקלטה]: שדרן: שלום לכם, ביממה השלישית ללחימה בדרום, גובר החשש להתלקחות גם בגבול הצפון, עם כמה אירועים ביטחוניים שם הערב.
שאול: בסמוך לתחילת המלחמה בעזה, גם הצפון התחיל לספוג. והפעם, אלה לא היו הרקטות והטילים שהפחידו את התושבים, אלא היו שני איומים אחרים. הראשון הוא איום הנ"ט, טילים שחיזבאללה יורה במה שנקרא בצבאית "כינון ישיר", כלומר, דוך. שום כיפת ברזל לא יכולה להם. גם אין שום התרעה ושום אזעקה ושום צבע אדום. רגע אחד אתם יושבים לאכול צהריים במטבח שלכם עם אימא, ורגע שני נ"ט פוגע בבית והורג את שניכם. כמו שקרה ממש לפני שבוע בבית משפחת איילון במושב כפר יובל, שצופה מעל קריית שמונה.
האיום השני שהפחיד מאוד את תושבי הצפון, היה איום החדירה. במשך שנים הם חיכו לו, ובסופו של דבר הוא התממש, בעוטף עזה. אבל האיום עצמו, מצד מחבלי רדואן של חיזבאללה, עדיין קיים. אז התושבים עזבו. בין 50 ל-60 אלף תושבים מכל אזור אצבע הגליל, כלומר, מקריית שמונה וסביבתה, עזבו את בתיהם בתחילת המלחמה, ורובם לא חזרו מאז. הם התפזרו לכל עבר. הקיבוצים התפנו יחסית מהר ויחסית בקהילות מגובשות, קריית שמונה לא. ממש ממש לא. זה לקח לה זמן, וזה היה שלומיאלי, ובסופו של דבר תושבי העיר פונו ליותר מ-200 מלונות, בהרבה מאוד ערים ברחבי ישראל, כמו שיחזקאלי אמר קודם. חלק גדול מהם עדיין שם. בעלי האמצעים והתושייה מביניהם כבר לא. הם שכרו לעצמם דירות בכל מיני מקומות, וטיפה התקדמו הלאה. כך או אחרת, המרקם האנושי, הקהילה של העיר, נמצאת עכשיו בסכנה משמעותית של התפוררות והתפרקות.
אופיר: אנחנו בסוף נאבד את הצפון, כלומר כן, אנחנו קריית שמונה, היא יוצאת בלוז לוז סיטואיישן מהאירוע הזה בסופו של דבר. בעוד חודש, חודשיים, שלוש, שלושה, ארבעה חודשים, מתי שלא נחזור. התהליך שיקום אחרי זה, הוא יהיה תהליך שיקום מאוד מאוד לא פשוט.
שאול: בימים אלה קריית שמונה ריקה ושוממת. בעיר נשארו אלפי אנשים בודדים מתוך ה-20 ומשהו אלף שגרים בה בדרך כלל. חלקם עובדים במפעלים חיוניים, חלקם מבוגרים מאוד, חלקם אוכלוסיות רווחה. רוב מוחלט של העסקים, מאוכל ועד שירותים ומסחר, עומדים סגורים ומסוגרים וריקים. אחד מהם, הוא החומוס של מוטי חומוס, בצומת הגומא, בכניסה הדרומית לעיר. כן, נשבע לכם, מוטי חומוס.
מוטי: אני מוטי חומוס, אני, כשמי כן אני, אני מייצר חומוס, יש לי חומוסייה, בעלים של מוטי חומוס בצומת הגומא. אני גר במלכיה, קיבוץ מלכיה, שהוא על גבול הלבנון.
שאול: יש לכם מושג איפה זה מלכיה? כי לי לא היה מושג, אז שאלתי.
מוטי: מלכיה זה צומת כוח עולים למעלה, נוסעים נוסעים נוסעים עוד לא, נוסעים נוסעים עוד לא, נוסעים עוד קצת, רואים שועל, זה ליד.
שאול: החומוס של מוטי פתוח כבר 20 שנה, הוא צלח את כל המשברים. מוטי עצמו כבר בן 56, יש לו שלוש בנות, מתוכן שתיים כבר עזבו וגרות באזור המרכז. בשבעה באוקטובר, מוטי התעורר לבוקר שחור כמו כל יתר המדינה. הוא ניסה לשמור על שגרה בשבועיים שלאחר מכן ופתח את החומוס, למרות שהאיום הביטחוני כבר הגיע לאזור, אבל בשלב מסוים הסביבה שלו אמרה לו, די. אז הוא סגר, ומאז הוא פליט במלון בטבריה יחד עם יתר בני המשפחה. הוא לא מתלונן על המצב במלון, בכלל לא, הוא פשוט לא יודע מה יהיה עם העסק שלו, וזה מתחיל קצת לתסכל אותו. כל הסחורה הלכה לפח, מהמדינה הוא מקבל פיצויים זעומים, את ההוצאות כמו שכירות וארנונה וכאלה הוא נדרש להמשיך לשלם, מה שאומר שהוא חי בעיקר על חסכונות.
הסיפור שלו מייצג מאוד את הסיפור של בעלי עסקים אחרים בסביבה. שאלתי את מוטי, איך חיים ככה?
מוטי: תשמע, כרגע אנחנו צריכים להתנהל נכון, כי אני חי במלון, כמו שאמרנו בפתיחה, אוכל לא חסר, ומפה אתה צריך פשוט לשים רגל על הברקס, לא קונים שום דבר, לא מתנהלים במותרות, לא בפזיזות, מתנהלים הכי נכון שיש לפי השקל שיש בבנק.
שאול: מה שבאמת חסר למוטי הוא מה שחסר לכולנו, ודאות לגבי העתיד, גם כתושב הצפון וגם כבעל עסק.
מוטי: נגעת בנקודה הכי כאובה שיש. כשמסתכלים קדימה לצערנו לא רואים תאריך, לא רואים יעד, לא יודעים מתי זה ייגמר, אם היינו יודעים, אז ההתנהלות שלנו הייתה יותר נכונה. אה
דובר (נשמע מרוחק וחלש): מה למשל היית עושה אם היית יודע את זה?
מוטי: הייתי יודע קודם כל אם אני יכול להתארגן על העסק, אם אני בכלל פותח אותו מחדש, לאחר מכן, האם זה יהיה בפברואר-מרץ, או אם בכלל זה יהיה עוד שנה. האם הייתי הולך למקום אחר לחפש עבודה כשכיר, או לפתוח את העסק שלי במקום אחר. אז זה התנהלות כלכלית עסקית שונה לחלוטין.
שאול: לחצות את קריית שמונה בימים אלה מצפון לדרום זו סיטואציה מאוד סוריאליסטית. סוריאליסטית ועצובה מאוד. העיר ריקה. ואני יודע שכבר אמרתי את זה כמה פעמים לאורך הפרק הזה, אני פשוט רוצה שתבינו, היא ממש ממש ריקה. היא ריקה כמו בסרטים אפוקליפטיים, כמו שהיה בתחילת הקורונה, בסגרים הגדולים. דהרתי דרך רחובות העיר באוטו שלי, הרבה מעבר למהירות המותרת, ולא היה שם אף אחד בדרך שיפריע או שיעיר לי משהו. המצב הזה נמשך כבר שלושה חודשים, ולא ברור מתי הוא ייגמר, ואיך.
אחת לכמה ימים שר הביטחון, או הרמטכ"ל, מאותתים שהמלחמה עם חיזבאללה קרובה מאי-פעם. מצד שני, יש כל הזמן מגעים בתיווך אמריקני, להגיע להסדר מדיני כלשהו. איך שזה לא ייגמר, המצב הזה לא עושה, ולא יעשה טוב לקריית שמונה. יחזקאלי חושש שאנשים פשוט ינטשו. זוגות צעירים, ואחר כך גם האוכלוסיות היותר חזקות של העיר.
אופיר: ככל שעובר הזמן, אז בן אדם נמצא במקום אחר, אז יכול להיות שהוא מסתדר, יכול להיות שהוא לקח דירה, יכול להיות שהוא נכנס למערכת חינוך לילדים, ואז יכול להיות שהוא אומר לעצמו גם, בוא'נה, נחמד לי פה, ובוא נשאר פה. כלומר, הוא מתחיל לבנות שורשים כבר במקום אחר. ובסוף, מה שמטריד בעיקר שמי יעזוב, זה החברה היותר חזקים.
שאול: אין לי מושג איך הסיפור בצפון ייגמר ומתי. קטונתי. חלק מהאנשים שדיברתי איתם ייחלו שתגיע כבר המלחמה ותסיר את האיום הזה. אחרים אמרו לי, אנחנו צריכים להתפלל שלא תהיה מלחמה, כי המחיר של מלחמה יהיה חורבן ופגיעה אנושה בכלכלה. של הצפון בפרט, אבל של ישראל כולה.
מוטי: עוד תרחישים אפשריים, שבשנה הקרובה אנחנו לא חוזרים הביתה.
שאול: זה שוב מוטי חומוס.
מוטי: אם וכאשר תיפתח מערכה בלבנון, אז זה ייקח הרבה מאוד זמן. אני מעריך גם שהחורבן יהיה יותר גדול, במיוחד בסמוכי גדר, כל היישובים. כמו שמנרה עכשיו חטפו הכי הרבה, אז זה יהיה בכלל לכל היישובים. ואז גם לא יהיה לאן לחזור. תכלס מבחינת בית. וזה יהיה מורכב יותר. ואז השאלה, האם אנחנו חוזרים? לאן חוזרים? האם נשארים בכלל בצפון? אולי מעתיקים את המגורים והעסקים דרומה יותר? יש הרבה מחשבות בכיוון, מחשבות שלא נותנות לישון בלילה.
שאול: כולי תקווה שלא נעבור דרך מלחמה בשביל להגיע לשקט שאחריה. אבל כבר עכשיו ברור לגמרי, השבת השקט היא תנאי הכרחי, בשביל שתושבי קריית שמונה וסביבתה יוכלו להשתקם ולחפש מחדש את המומנטום שאבד. הם לא יהיו מוכנים בשום מצב לסבול 20 שנה של טפטופים כמו שהיה פעם. זה לפחות מה שיחזקאלי אמר לי. ניסיתי להתעקש איתו, להבין מה הוא יעשה אם זה כן יקרה. כי בואו, גם תושבי הדרום אמרו שלא יהיו מוכנים לחיות תחת איום טרור מתמיד, ובכל זאת הם חיו איתו עד 7 באוקטובר.
אופיר: לא תהיה מציאות שאנחנו נהיה מוכנים לחזור, לנגיד למציאות של טפטופים. שאני חוזר וממשיך כל איזה שבוע, שבועיים, פתאום כזה, אה, טוב, בקטנה.
שאול: אם זאת תהיה המציאות, אתה תעזוב?
אופיר: אני, קודם כל, אני יהפוך שולחן.
שאול: אוקיי, ואחרי זה?
אופיר: אני, אני יסגור, אני יפוך שולחן ואני יסגור את העיר ואני, ואני אלחם עד אם כזה, אם בסוף המציאות הזאתי תהיה ככה, אני לא אהיה מוכן לגדל את הילדים שלי.
שאול: בשורה התחתונה, עוד לפני המלחמה קריית שמונה דשדשה מאחורי ערי הדרום, למרות שהמצב הביטחוני בצפון היה שקט וטוב לאין ארוך ב-20 השנים האחרונות, לעומת סבבי האלימות הבלתי פוסקים בדרום. חלק מזה נובע מהמרחק, קריית שמונה רחוקה יותר מהמרכז, לעומת נתיבות או שדרות. חלק מזה נובע מניוון עירוני של שנים, וחלק ממנהיגות וניהול לא מספיק טובים. האם הקטסטרופה הנוכחית תעזור לעיר לתפוס מומנטום חיובי יותר ולהתרומם, או בדיוק את ההפך, להתרסק עשרות שנים לאחור ולהפוך שוב לעיר נתמכת סעד? האמת, אני באמת לא יודע. אני מקווה שהיא תצליח להשתקם ולהתרומם, כי זה באמת אזור מהמם שהיה יכול להיות כל כך הרבה יותר חזק.
אופיר: יש לה פוטנציאל מטורף. אני שולח לך תמונות מהסוף שבוע האחרון שהיה יום שמש אחרי החורף. באמת, אתה רואה את הנחלים זורמים, אתה רואה את השמיים בהירים, אתה רואה את החרמון הלבן, אתה רואה את הכול ירוק. זאת עיר שיכולה להיות עיר מדהימה, עם הרבה מאוד… גם תוססת, גם דינמית, גם עם חינוך מעולה. זה דורש גם התגייסות שלנו כעיר, חיבור שלנו כעיר, רתימה של לא מעט שותפים, גם קשב ממשלתי, גם קשב פילנתרופי. אני מקווה שבתוך כל הרעש הזה של כל המדינה, גם אנחנו נדע לעשות את הדבר הנכון. ובסוף, בעוד חמש, עשר שנים, עשר שנים שנעשה עוד פעם את השיחה הזאת, אז נדבר כבר על עיר עם 30-40 אלף תושבים, עם איכות חיים מדהימה.
שאול: אתם האזנתם לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. העורך שלנו הוא תומר מיכלזון, המפיקה היא ליהי צדוק. במערכת חיות כיס תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי, אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Kommentare