מאז אוקטובר עשרות אלפים מתושבי הצפון נאלצו לעזוב את ביתם לתקופת זמן לא ידועה, ומבלי שניתנה להם הבטחה כלשהי. אז איך יכול להיות שקולם כמעט לא נשמע, ונראה שרבים מהם פשוט מקבלים את המצב בהשלמה? את אחד ההסברים המרכזיים לכך ניתן לתמצת במילה אחת: כסף
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/07/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
גילי: היי, אני גילי מלניצקי ואתם מאזינים ל"חיות כיס". כשמתהלכים על הדשא הירוק בקיבוץ דפנה, מרחק קילומטרים בודדים מגבול הלבנון, אפשר לשכוח לרגע שכבר יותר מתשעה חודשים הקיבוץ הוא בעצם חלק מרצועת הביטחון החדשה של ישראל.
[הקלטה] מירה: [פכפוך מים וציוץ ציפורים] "רוב הזמן זה לא חיים שלנו, רוב הזמן אנחנו חיים מצוין במקום הכי יפה בעולם. יש פה שכונה גדולה חדשה, נהדרת, אנשים צעירים שבאו עם המשפחות שלהם. באמת, היינו בפריחה".
גילי: מה ששמעת ברקע, פכפוך מי נחל דן וציוץ הציפורים, עלול לטשטש את זה שהקיבוץ הפסטורלי, כמו גם קרית שמונה, מנרה, מטולה, שתולה, אביבים וכל היישובים שנמצאים בחמשת הקילומטרים שסמוכים לגבול לבנון, הפכו, לפני תשעה חודשים, לשטח צבאי כמעט סגור לגמרי. שטח אש. אזור מלחמה.
[הקלטה]
[קול ירי על רקע מוזיקת הפתיח של התוכנית]
מיכל רבינוביץ', חדשות "כאן 11": "ישראל במלחמה. הצפון בוער, מטחים לעבר הגליל, בעיצומו של היום החם בשנה, הובילו לשריפות ענק. נסראללה מרחיב את הירי, כתבנו בנהריה שנכנסה לקו האש".
מרואיינת: "פשוט רעדנו אתמול היה, אחד הימים הכי קשים לדעתי, עם הבום שהיה".
גילי: מי ששמעתם קודם היא מירה פלד, חברת הקיבוץ. היא אחת התושבות הבודדות שהיו בדפנה בזמן שביקרתי שמה לפני כמה שבועות. כל היתר היה שומם לגמרי.
[הקלטה] מירה: [פכפוך מים וציוץ ציפורים] "יש פה המון שלטים שמבקשים מאנשים לשמור על השקט, כי פשוט היו פה המון אנשים, מכל הארץ. לא תמיד זה שימח אותנו אבל היו פה המון חיים, והיום זה… הרבה טבע".
גילי: הסיפור של מירה לא התחיל בקיבוץ דפנה אלא במקום מאוד-מאוד שונה ממנו.
שאול: אל תגידי לי…
גילי: פתח תקווה, כמו תמיד. הכל חוזר לפתח תקווה.
[הקלטה - פכפוך מים וציוץ ציפורים]
מירה: "נולדתי בפתח תקווה, גדלתי שם, הגעתי הנה עם הנח"ל, ואני פה כבר… 50 שנה. יש לי שלושה בנים שגדלו בתוך הדבר הזה, בתוך המקלטים".
גילי: "ומה היה שונה הפעם?"
מירה: "השוני הוא שפינו אותנו. פשוט פינו אותנו אחרי כמעט עשרה ימים, הודיעו לנו בטלפון, "תארזו, יש לכם חדר בכינר, תיסעו". ואני לתומי חשבתי ששבוע שבועיים יעשו פה איזושהי פעולה. וזה התארך, והתארך, והתארך, והתארך".
גילי: למירה, כמו לרוב המפונים, קשה לשאת את המרחק הכפוי מהבית ואת השהות תחת קורות גג מזדמנות. אבל יותר קשה לה המחשבה שמבעבעת בה לא מעט, שהפינוי של תושבי הצפון נועד כדי לייצר שקט.
שאול: ברור, שקט ביטחוני.
גילי: לא, לא רק שקט ביטחוני, אלא גם שקט אזרחי. שקט שההנהגה ומקבלי ההחלטות קונים בכסף.
שאול: [מהמהם בספקנות]
גילי: ואותו געגוע הביתה גרם למירה ממש לקפוץ על ההזדמנות לפגוש אותי בקיבוץ. שם היא מבקרת בשבועות האחרונים בתכיפות הולכת וגוברת ולפרקי זמן ארוכים יותר. והיא לא היחידה.
שאול: גילי, אנחנו יודעים כמה אנשים חזרו ליישובי הצפון המפונים, למרות האיום הביטחוני?
גילי: לאף אחד אין מספר מדויק. בקרית שמונה ראש העיר מעריך שיש משהו כמו 2000, 2500 תושבים שנשארו מתוך כ-23 אלף, ובקיבוצים המפונים שלא צמודים לגדר ונמצאים תחת איום, יש אולי עשרות בודדות של משפחות בכל קיבוץ. בדפנה מדברים על פחות מ-100 איש, בקיבוץ שניר מעריכים שכבר יש כמעט 200 ואפילו כמה בני נוער. אבל, רוב מי שחוזרים הם בעיקר מבוגרים או עובדים חיוניים כמו חקלאים או עובדים סוציאליים או עובדי תברואה בעירייה, או אפילו עובדים בסופרמרקטים שפתוחים לכמה שעות ביום, ומשרתים בעיקר את המילואימניקים.
שאול: והיום, תשעה חודשים מתחילת המלחמה, מה הדעה הרווחת בצפון, טוב שפינו אותם או לא?
גילי: אני חושבת שבנקודת הזמן הנוכחית, תושבי צפון רבים ששוחחתי איתם, בעיקר לא מבינים מה התוכנית ולמה הם כל כך הרבה זמן מחוץ לבית, בין אם הם בעד הניצחון המוחלט או כאלה שקוראים להסדר בלי לחימה. בעיני מירה פלד שרק מחפשת הזדמנויות לחזור לקיבוץ דפנה, התשובה מאוד ברורה.
[הקלטה] מירה: [פכפוך מים וציוץ ציפורים] "בעיניי זה לא שנוי במחלוקת, זו הייתה שגיאה לפנות ככה. כי אם אני היום משפחה צעירה, עם ילדים קטנים, אחרי ההפחדה הזאת, באיזה תנאים אני אחזור? יש פה המון בתים בלי ממ"דים, המון. אין פה מספיק מקלטים לכולם, ואין מי שדואג לנו. אין מי שרואה אותנו. זה בעצם הדבר, בעיניי. המדינה - לא רואה אותנו. אנחנו לא קיימים. אנשים מאוד מודאגים ממה יהיה. משפחה שיצאה למקום אחר, מתחילים לבנות את החיים".
שאול: הדברים האלה של מירה, ושל תושבים אחרים שעוד נשמע בהמשך הפרק, רק מדגישים את השאלה שאיתה יצאנו לדרך: איך יכול להיות שתושבי הצפון המפונים לא מוחים בכוח נגד הממשלה בדרישה לחזור למציאות חייהם? איך הם לא מבעירים צמיגים, לא חוסמים צמתים, לא עולים לירושלים בהפגנות ענק? איך הם מקבלים, יחסית באיפוק, את העובדה שכבר תשעה חודשים הם מפונים מהבית שלהם, בלי תאריך יעד מוגדר לחזרה, ושלא ברור להם בכלל, לאיזו מציאות ביטחונית הם יחזרו?
[מוזיקת רקע]
גילי: אז השבוע ב"חיות כיס", שלושה הסברים אפשריים לשאלה הזו. למה תושבי הצפון לא מרעידים את המדינה? ומה עלול להיות המחיר ארוך הטווח של נטישת הצפון? זה סיפור על קהילות, על פוליטיקה, וגם על כסף. הרבה הרבה כסף.
[הקלטה] מירה: [פכפוך מים וציוץ ציפורים] "אני חושבת שזה סוג של שוחד. לא כולם מסכימים איתי, או הרוב לא מסכימים, אבל בעיניי, זה כדי שנשתוק. כי אם זה לא היה, אז באמת היו כל המאה האלף האלה ברחוב כל הזמן".
גילי: ההסבר הראשון לשקט היחסי של תושבי הצפון הוא האופי הגיאופוליטי של החיים במרחב הזה. חוץ מתושבי קרית שמונה, יתר התושבים בצפון חיים בהרבה יישובים קטנים ומנותקים יחסית, וכל יישוב הוא קהילה אחת בפני עצמה. הם רגילים לדאוג, כל אחד לעצמו, ולא ממש להתאחד יחד.
שאול: לזה צריך להוסיף שכבה נוספת, והיא המבנה הכללי של השלטון בישראל. שלטון מאוד ריכוזי בירושלים, עם הרבה מאוד רשויות מקומיות קטנות יחסית, וחלשות יחסית, שצריכות להתחנן לשלטון המרכזי שיזרוק להם כמה פירורים. במקום לפעול יחד, הן נלחמות זו בזו על משאבים. כך הן רגילות לעשות בשגרה, וכך קורה גם בחירום.
[הקלטה] ליאת: "כרגע המדינה, במקום לראות במשבר הענק הזה הזדמנות לפתור את הסוגייה הזו, ממשיכה לקיים אותה. דרך הפרקטיקה שנדרשת מראשי הרשויות אל מול הצעת המחליטים. קרי, תגישו לנו את הבקשות הספציפיות שלכם. המדינה גם לא דורשת כרגע, מהאזור, לדבר שפה אזורית, ואני תוהה למה".
גילי: זאת ליאת כהן רביב. היא ילידת קרית שמונה ותושבת מטולה מזה שלושים שנה. כבר תשעה חודשים עברו מאז שליאת העבירה את הבית שלה לדירה שכורה בראש פינה. הבנות שלה רוב הזמן על מדים, אחת בשירות והשנייה במילואים, ומאיר, בן הזוג שלה, נשאר רוב הזמן במטולה כי הוא חבר בכיתת הכוננות. לדברי ליאת, המדינה ממשיכה בשיטת הפרד ומשול שהייתה רווחת בשלטון המקומי עוד לפני המלחמה.
[הקלטה] ליאת: "החיבור הזה בין עיירות, מועצות אזוריות, מועצות מקומיות, קיבוצים, מושבים, יש שונות מאוד מאוד גדולה, הכל בסדר. אבל זה הרים שם מחיצות תרבותיות שלא רלוונטיות יותר, כלכליות, שפוגעות באזור. סתם אין לנו אוניברסיטה, רכבת, רפואה? כבר שנים. ועכשיו אני אומרת לך, אני לא רואה איך נצא מזה. כי אם מהמשבר הכי גדול שעברנו מאז 48' לא נביא תיקון, אני תוהה מתי ואיך ואם בכלל".
גילי: וההחלשה הזאתי של התושבים, בגלל הפיזור הגיאוגרפי בצפון והיעדר התמריצים מצד השלטון להבטיח שיתופי פעולה אזוריים, לא רק מאפיינים ומכתיבים את החיים בשגרה, אלא גם את מציאות הפינויים. אם בדרום הפינוי היה יחסית מסודר, של הקהילות בשלמותן, היישובים בצפון שהתפנו, חלקם ביוזמת עצמם עוד לפני החלטת הממשלה, התפזרו בין הרבה יותר יישובים. ככה גם נוצרים הרבה יותר אתגרים לקהילה, לשמור על עצמה, והקהילות עצמן נמצאות בסכנת התפוררות. תשמע, נגיד, על טקסי סוף שנה של מוסדות חינוך בקרית שמונה.
[הקלטה] אביחי: "בדרך כלל אתה מגיע לטקס סיום העירוני בהיכל התרבות, וכולם מתנקזים שמה. עכשיו פתאום יש לי ארבעה תיכונים - בטבריה, בתל אביב, בירושלים, באילת".
גילי: זה היה אביחי שטרן, ראש עיריית קרית שמונה. והוא עבד קשה מאוד השנה רק כדי להספיק להגיע לכל הטקסים, ובכלל, לנסות לנהל עיר שכל התושבים שלה מפוזרים כמעט על פני כל המדינה.
[הקלטה] אביחי: "יש לנו פתאום עוד כמות של בתי ספר יסודיים וגם עוד שלושים גני ילדים, שלושים מעונות, שהיינו צריכים להקים הכל מאפס, בכל רחבי מדינת ישראל. כמעט כל יישוב יש בו תושב או תושבת מפונים".
שאול: השיטה הזו של פיזור האוכלוסייה בשגרה וגם בחירום, ושל הפרד ומשול ברשויות, כך שנלחמות כל אחת בנפרד על ביקור של שר או על משאבים למועצה מסוימת או לעיר כלשהי, אולי היא גם אחד ההסברים לעובדה שרק לאחרונה ממש, הממשלה נזכרה שגם הצפון צריך התייחסות משלו, ומינתה פרויקטור לטובת טיפול בחבל הארץ החבול הזה.
[הקלטה] גיורא: "אני לא נוסע, אני לא נוסע, לא לכנסת… כי אני לא רוצה שיהיה פה אירוע שאני לא אהיה כאן. תבואו לפה, אנשים חיים פה. יש פה בתי תינוקות פתוחים, יש פה בתי ספר פתוחים, כי אתם ביקשתם שנפתח בתי ספר. אז אם יש בית ספר פתוח, אתה לא יכול לבוא לפה? מה זה הדבר הזה? ויש שרים שלא היו פה אף פעם".
גילי: זה גיורא זלץ, הוא ראש מועצת גליל עליון שמאגדת תחתיה 29 יישובים.
[הקלטה] גיורא: "לא מגיעים לפה, שלא לדבר על ראש הממשלה והצוות שלו, אוקיי? כשאתה לא פה, אתה לא יכול להבין מה קורה. התסכול הגדול [גיחוך] הוא שאתה צריך להסביר. אני מדבר על ביטחון, על רווחה, על חינוך, אני צריך על זה להתחנן? אבל רוב הרשויות פה יודעות להסתדר עם עצמם, הראינו את זה בקורונה וגם הראינו את זה עכשיו. גם בלי התמיכה ובלי העזרה ואפילו כמעט בלי קשר, אנחנו במציאות שהיא מטורפת. בערך רבע מהתושבים מפונים, שלושת רבעי שחיים פה, בתוך אזור מלחמה".
גילי: ולכן, שאול, גם גיורא זלץ וגם ראשי רשויות אחרים מצאו את עצמם, לפחות בחודשים האחרונים, וגם היום נגיד, כשזה מגיע למפעלי הקיץ לילדים, במצב אבסורדי שבו הם נאלצים לקושש תרומות לרשות שלהם מכל מיני נדבנים פרטיים. בדרך כלל אלה יהודים עשירים שגרים בחו"ל.
[הקלטה] אביחי: "לא נעים להגיד אבל פדרציית ניו-יורק ואיציק שמולי העבירו לי יותר כסף מכל משרד ממשלתי".
גילי: זה שוב אביחי שטרן, ראש עיריית קרית שמונה.
[הקלטה] אביחי: "בשגרה מצופה שהם יהיו לצד הממשלה ולא במקום הממשלה, פה הם פשוט היו במקום הממשלה. הם הראשונים שנכנסו תחת האלונקה, הראשונים שבאו אליי והעבירו לי כסף, שבכלל שאלו מה צריך! הוא קודם כל העביר לי מיליון וחצי שקל, אמר לי: "קח, אתה במלחמה, קודם כל תתמודד עם מה שאתה צריך, אתה יודע יותר טוב ממני". אבל את יודעת מה זה לקבל זריקה כזו ברגע שאתה חסר אונים ואין אף אחד שבכלל עם קשב אליך, כולם עסוקים בדרום?"
[מוזיקת רקע]
שאול: אז בעצם ההסבר הראשון שנתנו לשקט היחסי של תושבי הצפון הוא מה שאנחנו קוראים לו "הפיזוריות". היישובים בצפון שונים זה מזה, רגילים גם ככה לדאוג לעצמם לבד וממילא בישראל הרשויות המקומיות הן מאוד חלשות מול השלטון המרכזי. מה ההסבר השני?
גילי: ההסבר השני הוא בדיוק מה שראש עיריית קרית שמונה אמר לפני רגע, שהצפון הוא לא חזית המלחמה העיקרית. כן, אפילו עכשיו. למרות השריפות בצפון מהנפילות של חיזבאללה, למרות שיש ימים שהם סופגים מאות טילים ורקטות וכטב"מים ולמרות המעורבות האיראנית, ולמרות שהיו כבר הרוגים בצפון. הממשלה אמנם עושה לחיזבאללה קולות של: "תחזיקו אותי" כבר מהיום הראשון, אבל לפחות נכון לזמן שאנחנו מקליטים את הפרק הזה, הצפון הוא עדיין חזית משנית. הקונספציה היא שברגע שתסתיים הלחימה בעזה, היא תסתיים גם בצפון בדרך של הסדרה כלשהי.
שאול: ובמצב כזה, תושבי הצפון אולי מרגישים אפילו קצת לא נעים למחות נגד הממשלה.
[הקלטה] בועז: "יש כל כך הרבה… המלחמה, והחיילים שמתים, והחטופים ו… תושבי הגליל, דופקים פה את הראש בקיר, עולמם חרב עליהם, הם מרגישים שהם לבד לגמרי במדינה, והם לא רואים לזה עתיד, ולא רואים לזה פתרון".
גילי: זה בועז בידרמן. הוא תושב יסוד המעלה, קיבוץ שנמצא כ-20 ק"מ דרומית לקרית שמונה, שלא פונה וסופג את המלחמה לוורידים. הוא הבעלים של מסעדת "כביש 90" המיתולוגית, בצפון, שבימים אלה מלאה בעיקר במילואימניקים. בועז וכמה מהחברים שלו בצפון הם אלה שעומדים מאחורי תנועות אזרחיות חדשות של אנשי הגליל, שמנסות לעשות רעש ולהצית את כל המחאה של הצפון. הם אלה שהקימו את מחנה העקורים, היית שמה?
שאול: האמת שלא, איפה זה?
גילי: ב-ד-י-ו-ק, זה בצומת עמיעד והבעיה היא שחוץ ממילואימניקים אף אחד לא ממש מתקרב לשם, ולא מהדהד את הקול שלהם. אפילו תושבי הצפון עצמם, שהם המועמדים הראשונים להגיע לשם ולמחות, מפוזרים בכל הארץ, וזה די קשה לארגן אותם.
[הקלטה] בועז: "אנחנו עושים את הפעילות גם עבורנו כתרפיה, וגם כסולידריות וערבות הדדית לצפון העמק, מה שחסר במדינה הזאת. צפון העמק וקהילת הגליל, מפורקת לגמרי. חבל ארץ שלם נזנח והופקר ו… עד שלא תקום הנהגה חדשה שמאמינים לה, שתייצר תקווה, העסק פה גמור".
גילי: גם ליאת כהן רביב ממטולה לקחה חלק בהקמה ובארגון של המחנה, שמצליח לקיים פעילויות בעיקר בערבים ובסופי שבוע. היא מארחת שם פוליטיקאים ואנשי תקשורת אבל מבינה את הקושי של מחנה העקורים להתרומם.
[הקלטה] ליאת: "מי שצריך לצאת, להפגין ולקבל את מלוא תשומת הלב זה קודם כל ולפני הכל משפחות החטופים, נקודה. אז גם פה את כאילו אומרת לעצמך: "טוב, מה, אני רק איבדתי בית". כאילו, את מבינה, יש מין כזה, זו פסיכולוגיה פנימית כזאת קצת שהרבה מאיתנו מושפעים ממנה".
שאול: חוסר הנעימות מהמצב הכללי והמלחמה שעדיין מתרחשת בדרום והחטופים, משאירים את הצפון הרחק מן העין.
גילי: ומה שרחוק מהעין, רחוק מהלב.
[הקלטה] גיורא: "אין שום מושג לציבורי הישראלי מה קורה פה, לא כי הם אנשים רעים, ואולי אפילו טוב שחלק מהאנשים חיים את החיים כרגיל אבל אין להם שום מושג מה קורה פה".
גילי: זה שוב גיורא זלץ, ראש מועצה אזורית גליל עליון.
[הקלטה] גיורא: "אי אפשר להבין מה זה להיות שמונה חודשים מחוץ לבית שרוב האנשים הגדול, לא היה בבית שלו פעם אחת מאז. משפחות נהרסות, זה דור ששומע דלת… והוא רועד מפחד. כל מה שהיה באינתיפאדה עשרים שנה עכשיו קורה פה, רק יותר צפוף ובזמן יותר קצר".
שאול: לפי זלץ, התפיסה הקיימת שאומרת שהצפון זה סיפור אחר, משני, היא לא יותר מעוד קונספציה מסוכנת. ולכן מזה חודשים הוא מנהל חמ"ל משלו, שנותן מענה, לפעמים הרבה לפני הצבא או כיבוי האש, לאלפי תושבים ביישובים לא מפונים, שבשבועות האחרונים חיים במציאות חמורה של מלחמה. הוא זה שמעדכן את הצבא על מיקומי נפילות. הוא מעדכן את הרשויות על התושבים והנזקקים. הוא קונה מתקציב המועצה נשקים ואפודים לכיתות הכוננות, ובונה מתקציב המועצה מרחבים מוגנים ליד מוסדות חינוך ובתי ילדים. מבחינתו, האחריות למצב הזה היא אחת.
[הקלטה] גיורא: "אני לא מצפה שתושבי מדינת ישראל יבואו לעזור. אבל יש מי שאני כן צריך שיעשו. זה גם הכנסת וזה גם הממשלה, ופה הטענות הגדולות. היו פה חברי הכנסת שבאים, ואני אומר להם: "מה? מה? מה אתם עושים?", באים, מבקשים רשימות, ומחבקים. אני לא צריך את זה. תייצרו מציאות אחרת! אבל אתה לבד, ואתה מסתכל למעלה, ואתה לא רואה אף אחד!"
[מוזיקת רקע]
שאול: אוקיי, אז זה ההסבר השני. מה שקרה בדרום, הטבח הנורא, והאזרחים שנחטפו ועדיין מוחזקים בשבי בעזה, הם אסון כל כך גדול ובלתי נתפש, שהמצב הקשה בצפון, שגם הוא בלתי נתפש, במונחים של לפני שבעה באוקטובר, פשוט לא יכול לעלות לראש סדר היום הלאומי. כל עוד לא יהיה פתרון בדרום, הצפון תמיד יישאר משני.
גילי: אבל מעבר לשני ההסברים שנתנו כאן, יש עוד הסבר אחד חשוב, שגם הוא תורם לא מעט לכך שתושבי הצפון המפונים מפגינים שקט יחסי כלפי הממשלה. כסף. [צלצול קופה]
שאול: או ליותר דיוק, הכסף שהממשלה שופכת עליהם מתחילת המלחמה.
[הקלטה] גיורא: "ההוצאה הממשלתית הגדולה, עד היום הייתה על הפינוי. למשל במועצה שלנו יש 11 אלף מפונים, 1,500 בערך מפונים ללא תמיכת מדינה, כ-9,500 מפונים בתמיכת המדינה כבר שמונה חודשים, תעשי את המכפלות זה מטורף".
גילי: כשפוגשים את גיורא ושומעים כמה שנים הוא התחנן לתקציבים למיגון מוסדות חינוך וקהילה, המיליונים שזורמים עכשיו לטובת הרחקת התושבים מבתיהם, באמת יכולים להיראות כמו טירוף.
[הקלטה] בועז: "יש מי שקיבל כסף והוא בחו"ל או בארץ, או מרגיש עם עצמו יותר טוב, או חושב שהממשלה תציל אותו? וכמו שהחמאס הוא נכס ולתת כסף לחמאס כדי להמשיך לשלוט, אז להבדיל לתת כסף לאנשים שיסתמו את הפה".
גילי: זה שוב בועז בידרמן. הבעלים של מסעדת "כביש 90". ודברים דומים מאוד אמרה לי גם מירה פלד מקיבוץ דפנה.
[הקלטה] מירה: [פכפוך מים וציוץ ציפורים] "אני חושבת שזה סוג של שוחד. לא כולם מסכימים איתי, או הרוב לא מסכימים, אבל בעיניי, זה כדי שנשתוק. כי אם זה לא היה, אז באמת היו כל המאה אלף האלה ברחוב כל הזמן".
שאול: לפחות מבחינת המספרים, הם לא טועים. במצטבר, פינוי תושבי הצפון עולה יותר מפינוי תושבי הדרום. לפי נתוני ביטוח לאומי, בצפון שולמו מתחילת המלחמה ועד לסוף יוני, מענקי איכלוס בגובה של כמעט שני מיליארד שקלים. 1.8. זאת עבור 41 אלף אזרחים מבוגרים, וכ-15 אלף קטינים. זאת לעומת קצת יותר ממיליארד שקלים, ששולמו לכמות דומה של מפונים מיישובי הדרום ומאשקלון.
גילי: וזה עוד לפני שמביאים בחשבון כ-4 מיליארד שקלים שמשרד התיירות שילם לבתי המלון מתחילת המלחמה עבור הלנת המפונים, שהרבה מהם היום הם מפוני הצפון. בדרום, מי שהיה יכול לחזור, חזר. בעיקר כשהממשלה התחילה לשלם מענקי עידוד לחזור. כרגע, תושבי הדרום שעוד לא יכולים לחזור, שהם בעיקר הניצולים מהקיבוצים, מחכים לפתרונות של מנהלת תקומה. בצפון, לעומת זאת, יש הרבה אי-ודאות שהממשלה מתחזקת. והיא, עולה הרבה כסף.
שאול: אבל, יש דבר אחד בטיעון של בועז בידרמן, שהממשלה משלמת דמי שתיקה לתושבי הצפון בשביל שלא יפגינו נגדה, שאני לא כל כך מבין. הוא היה מעדיף את המצב ההפוך? שהממשלה גם תפנה וגם לא תשלם?
גילי: לא. יש הבנה שיישובים צמודי גדר וחשופים כמו מנרה ומטולה צריכים להיות מפונים ומפוצים. אבל מה שקורה בפועל יותר מורכב מזה. תקשיב להסבר של ליאת כהן רביב ממטולה.
[הקלטה] ליאת: "אני חושבת שהבחירה לשפות את האזרחים שפונו, קודם כל היא הגיונית וראויה. והיא הייתה בחירה כזו, ממש כזו: "אני תולש אותך מהמקום שלך, אני לא מאפשר לך כרגע להתפרנס וכולי, אתה חייב להתפרנס, מה לעשות, ולכן השיפוי שמגיע לך". מהבחינה הזאת זה היה בסדר".
שאול: עד כאן אני איתה, איפה החלק המורכב?
גילי: הנה!
[הקלטה] ליאת: "אני רוצה לספר לך משהו שהוא לא מדובר. אחוז גדול מאוד מהתושבים הפריפריאליים בקצה, שיפרו את הסטטוס הכלכלי שלהם בשמונה חודשים האחרונים, אוקיי? עכשיו זה ביקורת למדינה, זה לא ביקורת לתושבים".
שאול: לא הבנתי. איך אנשים שפונו מהבית שלהם, לא מסוגלים לעבוד, הילדים תלושים מהמסגרות ואין להם שום מושג מתי ואיך הם יחזרו הביתה, איך בדיוק הם שיפרו את המצב שלהם?
גילי: שאול, תקשיב!
[הקלטה] ליאת: "הממוצע השכר בצפון הוא 7,200 שקל, הממוצע. כש… במרכז הוא עומד על 11,400, תראי את הפער. אז הרוב המכריע, גם מרוויח פחות מהממוצע, כי הרבה מאוד מהאנשים שחיים מתחת לקו העוני חיים בפריפריה של ישראל. אז עכשיו באה המדינה, דאגה לשיפוי הזה, שיפרה את המצב הכלכלי, דרך אגב זה חלק ממה שמסביר את השקט של האנשים. הם, לא טוב להם, הם לא שמחים, אבל לפחות… שלוש נקודות, את מבינה?".
גילי: יש קבוצה של מפונים שלא רגילים לסכומים שהמדינה נותנת להם. גם מירה מהקיבוץ מדברת על משפחה עם שלושה ילדים שנכנס להם פתאום 32 אלף שקל נקי לחשבון.
[הקלטה] מירה: [פכפוך מים וציוץ ציפורים] "במענק איכלוס הם קיבלו 32 אלף שקל, כל חודש, אז זה די גמר אותם. זה סכום שהם לא הרוויחו קודם, שהם לא יודעים… מה לעשות עכשיו?".
גילי: ומה שעוד משפיע על השיפור במצב של חלק מהמפונים, זה השאלה האם הם הצליחו לצאת בזמן מהמלון ולעבור לשכירות לפני שבעלי הדירות הקפיצו את השכירויות לשמיים, וגם לאן הם עברו. איזה איכות חיים חדשה נגלתה להם.
[הקלטה] ליאת: "אני באה משבט רביבו המבורך והרחב למדי [צוחקת], בצפון. אז יש לי כמה עשרות תאים משפחתיים שאני כרגע רק אצלם יכולה לעשות סטטיסטיקה. אז משפחה עם שני הורים, שלושה ילדים, 24 אלף שקל שיפוי מהמדינה. אם הם השכילו לצאת מהמלונות בשלב מוקדם, והשכירו בית בארבעת אלפים באזור נתניה, את יודעת, זה משפחות מאוד צנועות, זה לא עכשיו איזה… יוצאים כל ערב למסעדת יוקרה, אז אתה משפר את המצב הכלכלי שלך. הרבה מהם מדברים בשיח הזה: "הנה אני כאן, קיבלתי מחנה אימונים גוש דן בחסות הממשלה, זה לא כזה נורא, אני מצליח פה". אז אני בקריאה נרגשת לכל האנשים שביססו את עצמם כלכלית שחושבים שזהו, הנה המודל, מצאנו אותו, אנחנו לא חוזרים לצפונה. כפרה עליכם, אתם חיים בסרט. אני אגיד לך מה יקרה, מכירה את הזוכים בלוטו? שכמה אחוז מהם חוזר למצבו הקודם? הרוב המכריע! כי, זה פוגש אנשים שלא בהכרח מנוסים בלנהל את זה. יהיו פה תוכניות גמילה קשות, של כולם, דרך אגב, גם ברמת הפרט, תאים משפחתיים, קהילות, מועצות שכרגע שופכים עליהם מלא מלא כסף. יהיו תוכניות גמילה גם בתקומה בדרום. צריך להסתכל חמש שנים קדימה, עשר שנים קדימה. וזו אמירה שרלוונטית גם למדינת ישראל, אם היא שומעת [צוחקת קלות], גם לרשויות המקומיות וגם לתאים משפחתיים".
גילי: וכאן טמון הקטע הטריקי בכסף הזה, הוא כמו בומרנג. מצד אחד הוא גורם לפחות לחלק מהאנשים לשבת בשקט, גם מתוך תחושה שהמדינה דואגת להם, וגם כי חלקם, במיוחד הצעירים, ממש שיפרו את המצב הכלכלי שלהם. אבל השיפור הזה, והחשיפה לאיכות השירותים הציבוריים שיש מחוץ לצפון, בעיקר אצל המפונים שנמצאים באזור המרכז ופתאום יש להם נגישות לשירותי בריאות זמינים, ואולי חינוך יותר טוב וכל זה, הכל מביא את חלקם למסקנה אחת.
שאול: שאין להם מה לחזור לצפון גם אחרי שכל זה ייגמר?
גילי: שאין להם מה לחזור לצפון גם אחרי שכל זה ייגמר.
[הקלטה] לאל: "דווקא הצעירים הם אלו שפתאום מגלים את זה באמת. כי אותו אחד שעבד בפלאפל בקרית שמונה, והשלים בערב הכנסה באולמות, וחילטר אצל בן דוד שלו בעסק, פתאום מטגן שניצלים בתל אביב, ומקבל בדיוק אותו משכורת בהרבה פחות מאמץ, וזה מטורף. וככה גם הם שיפרו את התנאים הכלכליים שלהם, זה לא רק מענקים. פתאום מבינים שהשד לא כזה נורא בתל אביב, ואפשר להישאר, והדור הצעיר כבר מסתגל לחיים בתל אביב ולאווירה ולמשכורות. והוא כנראה גם יישאר שם, אחרי".
שאול: זה לאל אוחנה, הוא המתמחה שלנו כאן ב"חיות כיס". במקור הוא מקרית שמונה אבל בשנים האחרונות הוא סטודנט בשדרות, בספיר. מה שאומר, שיש לו דאבל. המלחמה איפשרה לו ולחברים שלו, לנסות באופן כפוי את החיים במרכז, בתל אביב, בסבסוד די מלא, או לפחות חצי פנסיון. ועכשיו, יש לו תובנות.
[הקלטה]
לאל: "כיף לי בתל אביב, ואני לא מתכנן לחזור. כי אני לא מרגיש שיש לי לאן לחזור, כי אני לא רואה עתיד למקום, אני לא רואה עתיד לצפון".
שאול: "מה עם החברים שלך?"
לאל: "אנחנו מאוד מפוזרים. חלק איתי בתל אביב, חלק בצפון עם המשפחות, ירושלים כזה, אילת. גם כל המשפחה שלי מאוד מפוזרת. רובם לא יחזרו לצפון, אני… אני בטוח, לפחות בשנים הקרובות, אולי, כשהמצב באמת יירגע".
גילי: המגמה שלאל מסמן לנו יכולה להיות בעיה רצינית. כי תושבי הצפון לא יכולים לחיות לנצח עם אי-הוודאות שהממשלה כופה עליהם, אז את חלק מההחלטות שלהם הם מקבלים כבר עכשיו, וחלקם כבר יודעים שהם לא חוזרים. ושאול, זאת לא בעיה רק של אביחי שטרן מקרית שמונה, או של גיורא ממועצה אזורית גליל עליון. זאת הבעיה של כולנו. זו בעיה גם ביטחונית של יישובי הגבול, שהם מתרוקנים לאט לאט מאנשים, ומאפשרים בעצם ליישובים אזרחיים להפוך לרצועת ביטחון, אבל זו גם בעיה אזרחית אסטרטגית של צפיפות הולכת ומתגברת בחופי הים, במקומות החנייה, של עומס על הכבישים והתחבורה במרכז הארץ. במקום לפתח את עתודות הקרקע, ואיכות חיים, ושירותים נורמליים בצפון ובדרום, אנחנו מתנקזים כולנו אל גוש דן, אל תל אביב.
[מוזיקת רקע]
שאול: מכללת תל חי נמצאת ממש מצפון לקרית שמונה, קמפוס פסטורלי שטובל בכל הירוק שיש לטבע באזור להציע. מתחילת המלחמה הקמפוס הזה עומד ריק, נטוש. כל הסטודנטים ואנשי הסגל לומדים ומלמדים בזום. בחודש אפריל, המכללה עשתה סקר, יחד עם "מרכז ידע אזורי גליל מזרחי", ועיריית קרית שמונה. זה סקר שנעשה בקרב תושבי העיר, והשאלה הייתה, מי מכם מתכוון לחזור? התוצאות מדכדכות ומטרידות.
גילי: בקרב תושבי קרית שמונה 28 אחוזים מהנשאלים אינם מתכוונים לחזור לגור בעיר. עוד 18 אחוזים מתלבטים. ועוד נתון אחד מעניין ומטריד: בעלי רמת ההכנסה הגבוהה ביותר, הביעו נכונות נמוכה ביותר לחזור ולגור בעיר.
[הקלטה] ליאת: "אם אני נגיד אוספת לך את הכל, אז… אני מסתכלת גם על קרית שמונה גם על שלומי, אבל גם על האזור, גם מטולה, בין 70 ל-80 אחוז מתלבטים מאוד, ואני עדיין אומרת לך, ביום שייסגר הברז, פקקים, צפונה".
שאול: בעצם, מה שליאת אומרת הוא שהסקרים מבטאים את הפחד של התושבים המפונים, שהמלחמה תיגמר בלי פתרון ביטחוני אמיתי. אבל מאחר שרבים מהם לא יוכלו להרשות לעצמם לגור במקום אחר, כי ההכנסה שלהם לא מספיק גבוהה, לרבים מהם לא תהיה ברירה, אלא לחזור למרות הפחד. למרות שהם לא רוצים. הנה מה שאמר לנו ראש עיריית קרית שמונה, אביחי שטרן, עוד לפני ששר החינוך יואב קיש, הכריז ששנת הלימודים הקרובה לא תיפתח בישובי הצפון שצמודים לגבול.
[הקלטה] אביחי: "מה שאמרנו, ראשון בספטמבר, זה מההבנה הזאתי. יפתחו עוד שנת לימודים בחוץ. הרבה מאוד הורים, א', יעשו את השיקולים האלה, אם בכלל הם הולכים להפסיד עוד שנה או שהם כבר יעתיקו את עצמם. פעם שנייה, גם אם הם לא יעתיקו, אחרי שנה שהם ייטמעו במערכת חיצונית, הסיכוי שהם יחזרו לפה ילך ויפחת. כבר היום אני יכול להגיד לך שהרישום, הרי בעיצומו, 35 אחוז מהתלמידים לא נרשמו כרגע לשנת הלימודים הבאה. אנחנו בעצם מאבדים חבל ארץ. נניח שאחד מתוך ה-40 אחוז האלה שלא חוזרים… סתם, אם מורה לפיזיקה או מורה למדעים, שגם ככה יש קושי אדיר למצוא אותם בפריפריה, אז כביכול זה מורה אחת שעזבה אבל כנראה עוד 30 משפחות יעזבו אחריה כי פתאום לילד שלהם אין יותר לימודי פיזיקה".
גילי: גיורא זלץ, ראש מועצת גליל עליון, מסביר שזו לא רק שאלה של האם יחזרו, אלא האם יחזרו מרצון או בלית ברירה, ולכמה זמן הם ישארו במציאות החדשה שנוצרה בצפון.
[הקלטה] גיורא: "בטוח שחלק לא יחזרו ב-day one, וגם האיכות החזרה היא חשובה. זאת אומרת, יחזרו אנשים כי אין להם ברירה, משכנתא וכולי וכולי. המחירים פה… כנראה יירדו. פה גם מתקשר לסיפור הכלכלי היותר רחב. אם מדינת ישראל לא תדע לייצר פה מציאות ביטחונית אחרת ושונה, ואם לא תצליח לייצר מציאות כלכלית אחרת, אז גם כשיחזרו זה יהיה חזרה לטווח קצר. אין ספק שמתוך מי שקיבל את ההחלטה לא לחזור, יש הרבה יותר אוכלוסייה חזקה. יש פה אנשים שבשמונה חודשים עברו שש פעמים בית. עכשיו אומרים לעצמם, "אני לא אעבור יותר". להגיד לך שכל מי שיחזור… יישאר? זה פחות אפשר לדעת. יש תופעה מאוד מאוד חזקה בעת האחרונה של חוץ לארץ. שוב, מי הולך לחוץ לארץ? מי שיכול. מי שיכול לעבוד מרחוק, מי שיש לו את האפשרות.
שאול: גם בועז בידרמן ממסעדת "כביש 90", הזהיר מראש מפני החלטה שהתקבלה כעת לגבי אחד בספטמבר.
[הקלטה] בועז: "אני לא יכול להגיד לאנשים 'תחזרו', ולקחת את זה על אחריותי. אבל ללא ספק הייתי קובע דדליין. עד התאריך הזה והזה כדי שילדים יחזרו לבית ספר, בראשון בספטמבר, אתם צריכים לעשות מה שלא תעשו כדי להחזיר אותם. למה אני אומר עד הראשון בספטמבר? כי ישראל ישראלי, ברגע שהוא עקור מביתו ולא חי פה, או שהבית ספר האזורי, גם אם הוא חי פה, הוא לא מתפקד, אז הוא עוזב את האזור, ורואה, וואלה, כי טוב, ולא… לא חוזר לפה".
גילי: והנה השורה התחתונה. יכול להיות שהכסף למפונים מחזיק אותם בינתיים בשקט ובאשליה שהם מסתדרים במרכז, אבל כשהברז הכלכלי ייסגר, להרבה מהם לא תהיה ברירה, והם ייאלצו לחזור לצפון למרות המציאות הביטחונית. אבל אלה יהיו בעיקר האוכלוסיות החלשות. האוכלוסיות החזקות ינטשו. וזה עלול להחליש את קרית שמונה והאזור עוד יותר.
[הקלטה] ליאת: בסוף יהיו לך יותר מדי אנשים שיחזרו צפונה ללא תחושת ביטחון. בעצם יהיו אנשים שעמוד השדרה שלהם מוחלש, לא באשמתם. אנשים טובים, מדהימים, רובם בני המשפחה שלי, אוקיי? שיחזרו כי אין ברירה, מבלי שהם מרגישים שזה בטוח או נכון להם. עכשיו מה שאת עושה זה לוקחת את כל האזור הזה 50 שנה אחורה, שוב פעם. לקהילות שהן קורבניות, שהם חסרות אונים, וככה מגדלים, דור אחרי דור אחרי דור. אני דור ראשון בארץ, חשבתי שיצאנו מזה, והנה, זה ממשיך".
[מוזיקת רקע]
שאול: גילי, בסיורים שלך בצפון, מה ה-דבר האחד שתפס אותך?
גילי: אממ… אני חושבת שזה הפער המטורף הזה בין החיים הממש נורמליים שאני מקיימת פה במרכז, ואשליית הנורמליות שתושבי הצפון חווים פה כשהם חיים כאן, לבין המערב הפרוע והנטישה המוחלטת של הצפון. וכן אני אגיד, שבתוך כל זה, עדיין כל מי שאתה פוגש שם מאוד אופטימי, וממש מאמין בעתיד של הצפון ומנסה להיאחז בו ולהילחם עליו, למרות שיש להם מעט מאוד סיבות, במיוחד שזה נוגע למי שאמור לקבוע את עתידם.
[מוזיקת רקע]
שאול: לכי תדעי, אולי אם הם יאבדו את האמונה והתקווה ואת שאריות האופטימיות, אז אולי הם יצאו לרחובות.
אתם האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין, המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, את הסאונד ערך דניאל שמר.
גילי: תודה רבה גם לצלם רותם דוזטס ולצוות של "טופ-ליין" בקרית שמונה שליוו אותי בין האזעקות והיירוטים שם.
שאול: במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי. המתמחה שלנו הוא לאל אוחנה.
גילי: אתם יכולים להאזין לכל הפרקים של "חיות כיס" ביישומון "כאן", שם גם תמצאו את כל עולם התוכן של "כאן", מהדיגיטל, מהטלוויזיה וגם מהרדיו.
שאול: תודה רבה, גילי מלניצקי.
גילי: תודה רבה לך, שאול אמסטרדמסקי.
שאול: וכרגיל, תודה רבה לכם, שהאזנתם.
[סיום מוזיקה]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments