חיות כיס - פרק 345: עד הסבב הבא

החזרה לחיים בין סבבי מילואים אינסופיים מציפה המון בעיות - כלכליות, משפחתיות, נפשיות. המדינה אמנם מציעה פתרונות, אבל לא תמיד קל למצוא אותם, או אפילו את הטופס הנכון לבקשת הסיוע. איך אפשר לתת מענה חכם ואפקטיבי למצוקות של המילואימניקים בלי להטביע אותם בים של ביורוקרטיה, ואיך יוזמה אזרחית אחת - מרכז אלון בשדרות - מנסה לעשות בדיוק את זה, ואולי אפילו לבנות בדרך שירות ציבורי חדש בישראל

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/02/2026.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏שאול: לפני שמתחילים, בסוף הפרק הזה - הודעה חשובה. קטנה, לא דרמטית. לא לדאוג, כולם בסדר, אמא. אבל בכל זאת, הודעה חשובה. לנו. שווה להאזין עד הסוף.

‏אוקיי, בואו נתחיל.

‏[מוזיקת פתיחה קצבית]

‏היי, אתם על "חיות כיס". אני שאול אמסטרדמסקי.

‏באנשים צעירים יש להט שאין לאף אחד אחר. ככל שאני מתבגר, אני מבין את זה יותר, כי אני רואה את זה יותר. להט נעורים, שבאמת אין שני לו. עיניים בורקות, חיתוך דיבור מהיר. יש להם כאילו תיאבון לחיים, שאי-אפשר להתחרות בו. אני מת על זה, כי זה מחייה גם אותי, וזו בדיוק התחושה שיצאתי איתה מהמפגש עם גל.

‏גל: "כרגע אני בדיוק התחלתי לעבוד במשרת support ב-"Base44". החלום זה להיות head of של אנליסטים. זה שאיפה רחוקה."

‏שאול: ועם נועם.

‏נועם: "נועם מזרחי, אני בת 28. אני עובדת סוציאלית, שכרגע לא עובדת בזה כי אני עושה הרבה מילואים."

‏שאול: בשנים נורמליות גל ונועם, ומאות אלפי צעירים אחרים בשכבות הגיל שלהם, היו עסוקים עכשיו בלטרוף את העולם מכל הכיוונים האפשריים. ללמוד, להכיר בני או בנות זוג, להקים משפחות, להקים עסקים, להתנסות בכל מה שיש לחיים האלה להציע. [מוזיקה מתגברת ומסתיימת] אבל אנחנו לא בשנים נורמליות.

‏נועם: "בשביעי כמובן קפצתי למילואים, הייתי ארבעה חודשים במילואים. השתחררתי בסמסטר של השנה האחרונה. כמעט פרשתי מהתואר. [מחייכת] תודה רבה באמת למרצות שלי, שבאמת עזרו לי לאסוף את עצמי ולסיים את התואר. אבל מאז לא פניתי להתעסק בזה."

‏גל: "כשאני בסבב, אז כן, החיים שלי הולכים ל-pause שאני לא מצליח כלום. ואז כשאין מילואים, אז פתאום החיים שלי כן חוזרים למסלולם, ואני מצליח את כל הקורס והולך לי כיף ואני מבסוט באוניברסיטה, והנה מצאתי עבודה, ועכשיו פתאום כבר מנטלית אני מגיע למצב ש'או, הנה, אולי סבב, אולי לא', ושם החיים שלי שוב הולכים לטמיון. הזמן [מדבר מהר] מהר-מהר-מהר-מהר להספיק הכל ולראות איך ממשיכים."

‏שאול: במילואים נועם וגל הם שלישים גדודיים. כלומר, קציני משאבי אנוש, כל אחד בגדוד שלו. כל אחד מהם הוא מילואמניק, מילואימניקית, שאחראי על מילואימניקים אחרים. מה שאומר, שיש להם פרספקטיבה די נדירה. הם גם רואים מה היקף שירות המילואים ואופי שירות המילואים מתחילת המלחמה עושה לחיילים [מוזיקת רקע איטית], וגם מרגישים את זה על בשרם שלהם. כי גם הם עשו, כל אחד, מאות ימי מילואים בשנתיים ומשהו האחרונות. מאות.

‏את נועם וגל פגשתי ב"מרכז אלון". זה מרכז חדש, על שם אלון שמריז, שממוקם בשדרות, ומנסה לעשות משהו יוצא דופן - לעזור לחיילי או חיילות המילואים לחזור לחיים. עכשיו, אני מודה, לחזור לחיים זה מושג רחב, וכדי להבין אותו ולהבין למה זה בכלל קשה לחזור לחיים בתור חייל מילואים בזמן הזה, צריך לשמוע את זה מחיילי המילואים עצמם, וזה לא תמיד כל-כך פשוט.

‏גל: "לפעמים אנחנו באיזה סיטואציה שכל-כך קשה, שאנחנו כבר רק רוצים לא לדבר על המילואים, וברגע שאתה משחרר אותי 'ביי, אני הולך, ונתראה פעם הבאה, ואני אתמודד עם הקשיים שלי. לא רוצה לשמוע ממך'."

‏שאול: אבל אז, אחרי שהמילואים נגמרים… סליחה, אחרי שסבב המילואים נגמר, וחיילי המילואים חוזרים לאזרחות ומנסים לחזור לחיים שהשאירו מאחור. כלומר, לתפקד כהורים וגם כבני זוג וכעובדים, ובמקביל הם מחכים לסבב הבא, אז הדברים מתחילים לצוף. [מוזיקה מסתיימת]

‏למשל…

‏נועם: "בת-זוג שמתקשרת ואומרת, 'אני לא יכולה כבר להתמודד איתו'. כאילו, שמישהו ייקח על זה אחריות. חיילים שמסבב לסבב לא מצליחים לחזור למעגל העבודה, גם אם זה אומר שהם לא מתקדמים בעבודה שלהם, ובינתיים הם רואים את כל החבר'ה מתקדמים, וגם אם זה אומר שהם, נגיד, פוטרו."

‏שאול: גם תחום בריאות הנפש הוא אישוּ מרכזי. בין היתר, נועם אומרת, כי המילואים עדיין ממשיכים, ופשוט קשה מדי לפתוח את הפצעים כרגע. וגם, כי בכל רגע יכולים להקפיץ אותם לסבב נוסף. איראן, צפון, לכו תדעו.

‏נועם: "זה שאני במתח תקופה מאוד ארוכה - אני לא יכולה להתחיל לטפל, לדאוג למשאבים האישיים שלי, כי אני צריכה להיות בתפקוד גבוה."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: איך פותרים את זה? איך אפשר לחזור לחיים כשהחיים נמצאים על hold? איך חייל מילואים צעיר יכול להתרכז בלסיים את התואר שלו, ולתכנן תוכניות לעתיד, כשהוא יודע שבכל רגע יכולים לקרוא לו שוב? ובסדר, נגיד שבאוניברסיטה נותנים לו הקלות, אבל הוא אמור להתחיל להבין איך הוא מממש את ההקלות האלה מתוך הטנק בעזה? איך בוגרת תואר צעירה יכולה בכלל לחפש עבודה, אם החיים שלה חצויים לשניים? איך בכלל מוצאים עבודה בין סבבים?

‏המדינה דווקא מציעה פתרונות וגם כסף ומשאבים, אבל לפעמים מרוב פתרונות וכסף ומשאבים - חיילי המילואים קצת הולכים לאיבוד. הם צריכים מישהו שייתן להם יד, ומישהו כזה - אין. אז לוואקום הזה נכנס "מרכז אלון".

‏אז השבוע ב"חיות כיס", סיפור שהוא לא רק על המצוקות של חיילי המילואים, אלא סיפור גם על איך אנחנו - המדינה, החברה הישראלית, יכולים לתת מענה חכם ואפקטיבי למצוקות האלה, ולא להטביע אותם בים של בירוקרטיה. ואיך יוזמה חדשה של מתנדבים, "מרכז אלון" בשדרות, מנסה לעשות בדיוק את זה, ועל הדרך לבנות שירות ציבורי חדש בישראל.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לשדרות היה ללכת לשתות קפה [קפה נמזג]. הדבר השני שעשיתי היה להרים טלפון לדורון שבתאי, כי פשוט הבנתי שהגעתי למקום הלא נכון. דורון הסביר לי בטלפון לאן להגיע [רכב נוסע], ואחרי כמה הנחיות וסיבובים מצאתי את עצמי באחת משכונות המגורים של שדרות. חניתי, וצעדתי לכיוון מבנה מעט גדול יותר מיתר בתי השכונה [צעדים]. שלט זכוכית גדול עם כיתוב שחור קיבל את פניי בכניסה. "מרכז אלון לחזרה לחיים", נכתב עליו באותיות גדולות, ומתחת, בכיתוב קטן יותר: "על שם אלון שמריז". בפנים פגשתי את דורון.

‏[הקלטה]

‏שאול: "תציג את עצמך - איך קוראים לך, מה אתה עושה בחיים."

‏דורון: "אז היי, אני דורון. אני בן 32. האיש של שיר, אבא של נגב וניסן, תושב שדרות. לפני המלחמה הייתי בעיקר עובד סוציאלי. שביעי לאוקטובר, 16 שעות בממ"ד, הבית שלי שוחרר בשמיני לאוקטובר, ואז גוייסתי למילואים. עשיתי כבר מעל 500 יום עם הגדוד שלי בכל מיני גזרות."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: המבנה של "מרכז אלון" הזכיר לי, יותר מכל, מבנה של מתנ"ס. האמת שזה לא מתנ"ס, זה מבנה של "קהילת מגוון בשדרות", שזה הקיבוץ העירוני של שדרות. יש דבר כזה, זה פשוט נושא לפרק נפרד. בכל מקרה, "מרכז אלון" ו"קהילת מגוון" עשו דיל, שבמסגרתו "מרכז אלון" מקבל את המבנה לשימוש שלהם, בתמורה לזה שהם ישפצו אותו לחלוטין. מה שהם באמת עשו, יחד עם 200 מתנדבים, כולל לבנות דק עץ יפהפה בכניסה, שבנה חבר לתיכון של אלון שמריז, שהוא מילואימניק בעצמו. דורון ואני ישבנו בחדר שלו. זה חדר קטן, שולחן ישיבות כהה מילא את רוב החדר, היו בו כיסאות ישנים, ומחשב, ומסמכים. דברים כאלה של משרד. שום דבר יוצא דופן, למרות שמה שהם עושים שם מאוד יוצא דופן.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏דורון: "בחצי שנה האחרונה אני בעצם מנהל את 'מרכז אלון לחזרה לחיים', שזאת יוזמה שהתחילה בתור יוזמת שטח בגדוד מילואים שלי."

‏שאול: דורון הוא בתחילת שנות ה-30 שלו. כבר בגילו הצעיר הוא המון דברים - גם עובד סוציאלי, גם מילואימניק, גם פעיל חברתי, גם איש משפחה, גם אדם דעתני, ועוד מלא דברים ששכחתי. את פניו מעטר זקן גדול, והעיניים שלו בורקות כשהוא מדבר. נחשפתי ל"מרכז אלון" דרך הציוצים של דורון ברשת X. הוא צייצן מאוד-מאוד פעיל. הוא אחד המייסדים של "מרכז אלון" ומי שממנכ"לת אותו היום היא עדי זרקא שוורץ.

‏עדי: "זאת אומרת, אם פעם, כאילו, הייתי מציגה את עצמי בתור "אמא", או "אשתו של…", "עובדת ב…", "אוהבת פילאטיס מכשירים", והמרכיב הזהותי הזה של הצבא או של המילואים - או שהוא לא נכח, או שהוא היה כזה 10 בסדר העדיפות הזהותי, פתאום הוא עולה מאוד גבוה."

‏שאול: גם עדי היא בתחילת שנות ה-30 לחייה. גם היא נמרצת, גם היא ערכית. היא הייתה שבע שנים בקבע, הכירה את בעלה בגולני, אחרי זה עבדה קצת במשרד הביטחון. משם עברה להייטק, התקדמה להיות סמנכ"לית תפעול בחברה עם משרד בשדרות רוטשילד, בצנטרום של הפיילה - סיבוס, 24 טעמי גלידה, כל ה"גשעפט". ואז, הגיעה המלחמה.

‏[מוזיקת רקע]

‏עדי: "התחלתי את המלחמה בהריון עם הבת השלישית שלי, ובשמיני לאוקטובר התקשר אליי מי שהיה המח"ט שלי בתפקיד האחרון, ואמר לי, "אני צריך אותך איתי", ולצערי הרב אמרתי לו שאני לא יכולה, וזה ישב עליי. ממש. וזהו, אחרי שילדתי את אה, את הבת המתוקה שלי, אמרתי "אוקיי, הבנתי. עכשיו איך אני עוזרת במסגרת מה שאני יכולה לעשות?" ואז הגעתי. בדיוק בעלי צחק עליי, שאני חזרתי ללבוש חולצות פיג'מה עם סמל של גולני עליהם. אמר, כאילו, [מחייכת] "מה נסגר? לא עברנו את הפרק הזה בחיים שלנו?"

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏שאול: עדי התגייסה למילואים, ולאט-לאט יצרה תפקיד שלא היה שם קודם: "קצינת עורף". זה תפקיד שצמח מלמטה, מהצורך של השטח, בלי תקן רשמי. עוד הרבה לפני שצה"ל הגדול הבין שיש צורך כזה.

‏עדי: "קצינת עורף בעצם מתעסקת בכל מה שהוא לא המילואים עצמם של החיילים. זאת אומרת הבנות-זוג, המשפחות שבבית, כדי שכשהם במילואים הם יוכלו להיות עם הראש במילואים."

‏שאול: ביקשתי מעדי שתיתן לי דוגמאות מה קצינת עורף יכולה לעשות.

‏עדי: "טיפלנו במישהי שמכונת הכביסה שלה התקלקלה, והיא אמרה שאם לא מתקנים לה את זה עכשיו, הוא עכשיו חוזר הביתה ודואג לזה. אז להביא לה לקריית אתא טכנאי של מכונות כביסה לאותו היום. זה יכול להיות גם אירוע חוסן לבנות-זוג, ויום ילדים בסינמה סיטי, אבל בסוף המטרה היא שהמשפחות שנושאות את הנטל של המילואים ירגישו שיש להם כתובת, ולמרות ההיעדרות יש מי שיעזור להם."

‏שאול: עדי ודורון הכירו בערך שנה לפני שפגשתי אותם בשדרות. הם עבדו על פרויקט משותף ליום הזיכרון לחיילי [כך במקור] צה"ל, וכשהפרויקט ההוא נגמר ועדי חשבה לחזור להייטק, היא ביקשה מדורון שיחבר אותה לאנשים אחרים כדי למצוא את הדבר הבא. דורון הציע לה שפשוט תחבור אליו, לנהל את "מרכז אלון". הוא אמנם לא יכול לשלם כמו בהייטק, אבל הוא יכול להציע לה משהו אחר שהיא מחפשת - משמעות גדולה יותר משורת הרווח של חברה כלשהי. עדי לא חשבה יותר מדי ואמרה, "יאללה", ובאה.

‏[הקלטה]

‏עדי: "זה היום היום הולדת שלי."

‏שאול: [מרחוק] "מזל טוב!"

‏עדי: "תודה. אני חושבת שב… שבע שנים האחרונות? כל יום הולדת אני, כאילו, לוקחת יום חופש, ועושה יום כיף עם בעלי. ואמרתי לו, "תשמע, השנה זה לא קורה. יש לי יום עם המילואימניקים. הם באים להכשרה, אני לא לוקחת יום חופש". הוא אמר לי, כאילו… הוא היה בהלם. אמר לי, "מה, את לא לוקחת יום חופש? באמת?" זה כאילו… אמרתי לו, "לא" ואני חושבת שזה ענה, כאילו, על ה… על השאלה שלי, של האם זה הייתה החלטה נכונה - אז זה לגמרי כן."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: "אז מה עושים בעצם ב"מרכז אלון"?"

‏דורון: "המטרה היא לאפשר חזרה לחיים של משרתי המילואים."

‏שאול: הניסוח הזה של דורון אמנם מדויק, אבל הוא קצת מדויק מדי, ולכן גם עמום מדי. אז ביקשתי ממנו שירחיב. שיסביר את הבעיה. את ה-בעיה שהם מנסים לפתור.

‏דורון: "ה-בעיה הלאומית היא כלכלית, ככה אני הייתי מגדיר את הבעיה. בעצם, מה שקורה כאן היום, זה שקבוצת אוכלוסייה, אולי הכי תורמת שיש לחברה הישראלית, במונחים הכי "משעממים", בגרשיים - כספי מיסים שהם משלמים כי הם עובדים בעבודות מאוד משמעותיות, התרומה שלהם לקהילה שלהם, לחברה, בעצם חטפה מכה רב זירתית בהמון-המון תחומים - בתעסוקה ובמשפחה, והסכנה שאנחנו עומדים לפניה, זה שהם כקבוצה יהפכו להיות אוכלוסיית רווחה. זאת אומרת, אני פוגש ביומיום - מופנים מטופלים שהתסמין שהם מתמודדים איתו, עם מה שאתה, שאול, בתור אדם שכלכלה היא עולמו, היית אומר 'זאת ירידה בפריון'."

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏שאול: עכשיו, אני לא יודע אם זו ההשפעה השלילית שלי, כלומר, שדורון ניסה להתאים את עצמו לשפה שאני יכול להבין, אבל אני מודה שהופתעתי שהוא בחר לדבר איתי דווקא על זה. ירידה בפריון? מה לעובד סוציאלי ולירידה בפריון? למי אכפת ממונחים כלכליים ערטילאיים כמו פריון העבודה? רק בהמשך השיחה שלנו נפל לי האסימון. הירידה בפריון היא לא הבעיה, היא התוצאה. שורש הבעיה הוא אחר. והשורש הזה שקוף, ואולי בגלל זה אנשים כמוני יכולים בסוף לראות רק את הסימפטומים.

‏דורון: "יש לי מטופל שנתן מטפורה נהדרת, ומאז אני משתמש בה. הוא אומר 'כשאני משתחרר, אני חוזר רגע לעבודה שלי, למשפחה שלי, לחיים שלי, ובעצם אני הולך ברחוב ויש מעליי צל של נעל מרחף, ו… שרק אני רואה אותו, אף אחד לא רואה אותו. וכל מה שאני מסוגל לעשות, זה להסתכל למעלה, ולהסתכל על הרצפה, ולנסות לאמוד מתי היא תכה'. הנמשל פה הוא שהצל של הנעל הוא הסבב הבא. כולם משתחררים עם אמירה שלא יקראו להם בקרוב, והם יודעים שיקראו להם בקרוב. ואז אף אחד לא רואה את הצל הזה, אף אחד לא מתייחס אליו, ואז אומרים לך, 'אוקיי, תחזור לעבודה' וכולי, ובעצם נהיו פה שני עולמות. כשהעולם המקורי שלי, האמיתי שלי, גם ככל שעובר הזמן, נהיה פחות ופחות סבלני, נכון? [מוזיקת רקע] חזרנו לסבב הראשון - אוקיי, כולם היו נורא-נורא מכילים ואמפתיים - בעבודה, במשפחה וכולי. בסבב החמישי לאף אחד אין סבלנות יותר לדבר הזה."

‏[מוזיקה מתחזקת ונשארת ברקע]

‏שאול: כשפגשתי את עדי ב"מרכז אלון", זה לא היה רק יום ההולדת שלה. זה היה גם היום האחרון שלה בסבב המילואים ההוא, סבב שחתם יותר מ-220 ימים במילואים מתחילת המלחמה.

‏עדי: "כן, עד הפעם הבאה. לצערי אני, אני צופה שזה, שזה לא נגמר."

‏שאול: כמו דורון, גם עדי הודתה שמה שחיילי וחיילות המילואים צריכים הוא לא עוד פתרון לבעיות שלהם. כי פתרונות דווקא יש. בשפע.

‏עדי: "היום קיימים, כמו פטריות אחרי הגשם, ערמות של יוזמות חברתיות, ומענים, והמון כסף ממשלתי גם, אבל בסוף המטרה שלנו היא רגע לאפשר לחיילים לגשת לכל הדברים האלה."

‏שאול: מה שהם צריכים הוא גוף אחד שיראה את התמונה הרחבה, וייתן להם, לחיילי המילואים, ולא פחות חשוב מזה גם ליחידות שלהם - ואני תיכף ארחיב על זה - את הכלים להשתלט על ארגז הכלים הגדול, שמדינת ישראל והחברה הישראלית העמידו לרשותם.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏עדי: "אני חושבת שההקבלה הכי טובה לזה היא ההבדל בין רופא משפחה לבין קרדיולוג או אורתופד. בסוף אני מגיעה לרופאת משפחה, אני אומרת לה, 'תקשיבי, כואבת לי הבטן ו… האוזן, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה'. אז היא, היא לא מטפלת לך באוזן, והיא לא לא שמה לך גבס על הרגל, או זה. היא אומרת לך 'אוקיי, אם האוזן כואבת לך, תלכי לרופא אף אוזן גרון. תקבעי תור תוך שבועיים כי אם לא תקבעי תור אז זה יחמיר. ולגבי הכאב בטן שלך, אז אני חושבת שמה שמפריע לך שם זה x-y-z, בואי אני אתן לך מספר של דיאטנית'. כאילו, בסוף כשאני חוזר מהמילואים הביתה יש לי כל-כך הרבה דברים רגע לאסוף ולהתעסק בהם, שאין לי כוח עכשיו להיכנס לאתר איקס, וללחוץ על הלינק, ולהעלות את הטופס. זה לא באמת, כאילו במרכאות, זה לא "קשה", כן? אבל צריך… זה דורש משאבים, ובעצם הניסיון שלנו להיות הרופאת משפחה הזאתי."

‏שאול: כדי להצליח לתת את השירות הזה, ב"מרכז אלון" לא גייסו רופאות משפחה, אלא 30 סטודנטיות לעבודה סוציאלית, משלושה מוסדות אקדמיים - העברית, בן גוריון, ומכללת ספיר בשדרות. העבודה ב"מרכז אלון" היא הפרקטיקום שלהן, החלק המעשי בלימודים האקדמיים. שישה צוותים, כל אחד מטפל בשני גדודים. כך זה עובד.

‏דורון: "אנחנו בעצם שואלים אותם, 'מה מפריע לך לחזור לחיים?'. יש איזה טופס שהם צריכים למלא, ואז עובדת סוציאלית או סטודנטים מתקשרים ומעמיקים איתם את זה."

‏שאול: זה שוב דורון שבתאי, מייסד "מרכז אלון" והמנהל המקצועי שלו. הסטודנטיות לעבודה סוציאלית שהם גייסו - הן יהיו ה"קייס מנג'ריות" של אותם מילואימיקים למשך שלושה חודשים שלמים. זאת אומרת, שכל אחת מהן היא הכתובת של כל אחד מהם לכל בעיה שמתעוררת.

‏דורון: "בדרך כלל התשובה תהיה דברים שקשורים לעבודה, דברים שקשורים ליחסים עם הממשלה, דברים שקשורים לבריאות הנפש, ואנחנו מנסים לעזור להם לפתור את הבעיה."

‏שאול: איך פותרים את הבעיה? השלב הראשון הוא להנגיש מידע. לעשות סדר בבלגן. 'הנה כל התוכניות שהמדינה מציעה, הנה התוכניות המיוחדות, הנה מה שאתם יכולים לקבל מהן, והנה מה שאני חושבת שמתאים לבעיה שלכם הספציפית. אלה הטפסים, בואו נגיש בקשה ביחד'.

‏דורון: "ב-30% מהמקרים, שם נפתרת הבעיה. כלומר, במה שנקרא הנגשת מידע."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: שזה טוב, אבל זה אומר שב-70% מהמקרים זה בכל זאת מסובך יותר. לפעמים כי הבעיה היא לא אצל משרת המילואים, אלא בצד השני. כלומר, המילואמניק עשה כל מה שצריך, והגיש כל מה שצריך, פשוט לא קיבל מענה, נגיד. או שקיבל מענה, אבל לא מענה שעוזר לו. בירוקרטיה, אתם יודעים, זה כיף. ב"מרכז אלון" פיתחו בינתיים קשרים מספיק טובים עם כל הגופים הממשלתיים הרלוונטיים - משירות התעסוקה ועד לביטוח הלאומי - ובאמצעות הקשרים האלה הם מנסים להעמיק את הסיוע שלהם, גם באופן פרטני אבל גם בשינוי מדיניות רוחבי. דורון סיפר לי, למשל, על שינוי רוחבי שהם הצליחו לעשות יחד עם שירות התעסוקה. כששירות התעסוקה התחיל את תוכנית ההכשרות התעסוקתיות שלהם, שנקראת "מימדים לתעסוקה", אז הזכאות לתוכנית הזאת הייתה רק למי שהיה מובטל 60 ימים. אבל למשרתי מילואים זה לא רלוונטי, כי הם לא מובטלים. הם במילואים. אז "מרכז אלון" עבדו יחד עם שירות התעסוקה, ושירות התעסוקה שינה את המדיניות שלו, והיום גם מילואימניקים זכאים לתוכנית הזאת.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏ולפעמים, דורון מודה שהם לא מצליחים למצוא פתרון, גם לא בכל הצינורות האלה. כלומר, שיש אנשים שבכל זאת נופלים דרך החורים של המסננת הבירוקרטית, והפתרון צריך להיות אחר.

‏דורון: "למשל, בכל מה שקשור לעולם המשפט. זה נורא-נורא מסובך להבין מה החזרי המילואים שמגיעים לך, ונורא-נורא מסובך להבין האם אתה מקבל אותם. ולפעמים אין לנו ברירה אלא, למשל, להפנות לרואי חשבון שמתנדבים איתנו או עורכי דין שמתנדבים איתנו, ש-או ייצגו מול המעסיק או רגע יעשו בכלל סדר."

‏שאול: ואם שום דבר מזה לא עוזר, ממש-ממש-ממש כלום, אז ב"מרכז אלון" עוזרים בכסף. כן, פשוט בכסף.

‏דורון: "כשאנחנו מתרשמים ביחד עם, נגיד, הקב"נים, שיש מישהו שהוא צריך להגיע לאגף השיקום מהר, אז אנחנו למשל נשלם לפסיכיאטר פרטי, [מוזיקת רקע] כדי שנייה לפתוח את הסכר הזה, כדי שהוא יראה פסיכיאטר מהיום למחר."

‏שאול: לטובת מי שלא התנסו במערכת בריאות הנפש הישראלי, קודם כל תגידו תודה. לראות פסיכיאטר מהיום למחר זה וואו. גם בפרטי זה וואו. אין דברים כאלה בכלל, בכלל, בכלל! אבל בכלל. לפעמים הכסף ש"מרכז אלון" נותן משמש בתור מקדמה, עד שההחזרים מקרן המילואים, נגיד, יגיעו. או לפעמים הכסף משמש בשביל ייצוג משפטי יותר מעמיק, אם צריך ללכת לתבוע מעסיק ולקחת אותו לבית המשפט. יש כל מיני מקרים. מה עושים אם אחרי שלושה חודשים של ליווי, לא משנה מה, הבעיה לא נפתרת? דורון אומר שרוב הבעיות כן נפתרות בתוך מסגרת הזמן הזו, אבל שאם לא, אז הם מנסים לעשות חיבור מול הגוף הרלוונטי, שייקח את זה משם. למשל, אם מדובר במילואימניקים סטודנטים, אז מול מוסד ההשכלה הגבוהה הרלוונטי. ואם הבעיה היא רפואית או נפשית, אז מול הגורם המתאים באגף השיקום של משרד הביטחון. הנה קצת מספרים: עד סוף 2025 "מרכז אלון" ליווה 1,700 נשות ואנשי מילואים באופן ישיר, באמצעות המנגנון שתיארתי. ובנקודת הזמן ההיא עוד 700 אנשי מילואים היו בתהליכי קליטה.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[הקלטה]

‏שאול: "איך אתם מודדים אם אתם אפקטיבים או לא, מצליחים או לא, מה נחשב הצלחה?"

‏עדי: "שאלה נהדרת, אנחנו גם הרבה עוסקים במה למדוד ואיך למדוד. בסוף אנחנו רוצים גם שיהיה איזשהו דאטה שאנחנו יודעים להשתמש בו גם פנימית, ואגב גם החוצה. כאילו, אם אנחנו רוצים לשנות מדיניות, אנחנו צריכים להראות איזשהם מגמות, איזשהם לקחים. אז א', בסוף המטרה שלנו היא לסיים את השלושה חודשים עם החייל, כשניקינו שולחן. מה זה אומר? או שפתרנו את הבעיות הקונקרטיות שהוא העלה בפנינו, או שבסיום השלושה חודשים מצאנו מענה שיודע ללוות אותו עכשיו לאורך זמן."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: מלבד 1,700 אנשי המילואים ש"מרכז אלון" ליווה באופן ישיר, היו עוד 5,000 אנשי מילואים ש"מרכז אלון" ליווה באופן עקיף, על-ידי שיתוף פעולה עם היחידות הצבאיות עצמן, יחידות שבאות לעשות הכשרה ב"מרכז אלון". המספר הזה הוא קריטי, ולא לחינם הוא הרבה יותר גדול ממספר האנשים שהעובדות הסוציאליות המתנדבות של "מרכז אלון" עבדו איתם באופן ישיר. כי בסוף, עם כל הכבוד לעבודה הטובה של העובדות הסוציאליות, נפח העבודה האפשרי שלהן הוא מוגבל. ב"מרכז אלון" רוצים להגיע להרבה יותר חיילי מילואים, והדרך שהם מצאו לעשות את זה היא דרך היחידות עצמן. ביום שביקרתי ב"מרכז אלון" הייתה במקום קבוצה של אנשי ונשות מילואים מכמה יחידות, ביניהם גל ונועם, השלישים הגדודיים, שבאו להכיר את המרכז, ולשמוע את השירות שהוא מציע.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏נועם: "אם אני יכולה להזיז הרים כשאני במילואים, ואני כמו HR של חברה של 500 איש, כשאני חוזרת הביתה אין לי עבודה. כאילו, גם מבחינת התחושות זה מאוד קשוח."

‏שאול: זו שוב נועם מזרחי. היא במקור מירושלים, באזרחות היא עובדת סוציאלית. כלומר, בהשכלה ובהכשרה שלה היא עובדת סוציאלית. אבל בתכלס, בגלל שעשתה מילואים עוד מסוף התואר שלה - אגב תוך כדי שהיא מפונה מהבית שלה במטולה - היא לא באמת חיפשה עבודה בתחום. גם כי אין לה מתי, אבל בתכלס גם כי אין כל-כך טעם. היא פשוט רוב הזמן במילואים. אבל, אליה וקוץ בה - [מחייך] הא? איזה ביטוי יפה? אני אוהב את זה. אליה וקוץ בה - דווקא בגלל שנועם כל-כך מחוברת לחלק המילואימניקי בזהות שלה, וכמותה גם קציני וקצינות כוח אדם ועורף אחרים, זה מה שמאפשר להם להפוך לסוג של שגרירים יחידתיים ש"מרכז אלון" יכול לעבוד דרכם.

‏נועם: "התחלנו מזה שאין כלום. בשביעי לאוקטובר נפתחה קבוצה עם הבנות-זוג, ספונטנית. ונכנסתי אליה. מפה לשם, אני יכולה להגיד לך שהיום יש לי עוד פלוגה בגדוד, שקוראים לה "פלוגת הנשים", שהם מכווינות ויודעות לדייק גם מה עוד צריך כדי לתמוך במשפחות בבית. ובקו הקודם, לדוגמה, ארגנו יום עיבוד לבנות זוג של הגדוד. בגלל שאנחנו בקהילה, אנחנו יכולים לעשות את זה הרבה יותר טוב מאנשים בכנסת שיעשו את זה, ורפורמות."

‏שאול: אז הם מגיעים ל"מרכז אלון", פיזית, ועוברים הכשרה. ישבתי במשך כמעט שעה בחלק מההכשרה הזאת, הכשרה שנמשכת יום שלם. דורון הציג לאנשים את כל המענים הקיימים היום לחיילי מילואים, מענה אחרי מענה. ובואו, יש הרבה. מה אפשר לקבל עבור בעיות נפשיות, או עבור בעיות תעסוקתיות, ובמוסדות ההשכלה הגבוהה. איך מתמודדים עם ביטוח לאומי כשצריך. ובזמן שברור למה "מרכז אלון" רוצה לעבוד דרך יחידות המילואים - כי הן מכפיל כוח שיכול לאפשר להם להגיע למספר הרבה יותר גדול של אנשים, וגם כי היחידות ממש מכירות אותם היטב - למה, בעצם, שיחידות המילואים יקחו את התפקיד הזה על עצמן? חישבו על זה רגע.

‏עדי: "תראה, יש פה מורכבות מאוד גדולה, שבסוף החייל הוא חייל, אבל הוא גם אזרח. הוא מסיים את פרק המילואים, והוא, הוא עובר בעצם להיות אזרח מן המניין. מי שצריך לטפל בבעיה שלו הוא לא המפקד."

‏שאול: זו שוב עדי זרקא שוורץ, מנכ"לית "מרכז אלון".

‏עדי: "זאת אומרת, אם עכשיו חייל יש לו בעיה כלכלית, אחרי שהוא סיים 400 ימי מילואים - הצבא לא נותן לו כסף לפתור את הבעיה הזאת, הוא צריך ללכת ללשכת הרווחה. יש פה מורכבות מאוד-מאוד גדולה של, של בסוף, ריבוי זהויות. אני גם חייל, אני גם איש מילואים, אבל אני גם אזרח במדינת ישראל וצריך לחכות בתור בביטוח לאומי אם יש לי בעיה. הם יודעים לתת מענה בזמן המילואים, אבל מה קורה אחרי המילואים? גם המפקד הוא איש מילואים. סיימתי ארבעה חודשים, אני דואג לכל החיילים שלי, [מוזיקת רקע] אבל כשאני חוזר הביתה גם אני צריך לאסוף את השברים בבית. גם אני, אשתי מחכה לי, גם אני, הילדים מחכים לי. אבל מצד שני גם ה-30 חיילים שלי בפלוגה עדיין בבעיה. אז כאילו, איפה אני מחזיק את שתי העולמות האלה?"

‏שאול: והנה התשובה לשאלה הזו, למה הצבא צריך להתעסק בזה בכלל. בסוף? בסוף זה הכל אנשים. המפקדים יודעים שאם הם לא ידאגו לחיילים שלהם, גם כשהם לא חיילים, אז החיילים האלה לא בטוח יתייצבו גם לסבבים הבאים. או שכן יתייצבו, אבל הראש שלהם יהיה במקום אחר, והרמה המבצעית תיפגע.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏המטרה של דורון ושל עדי היא שמרכז אלון יצליח לתת מענה ל-20 אלף חיילי מילואים עד סוף 2026, באופן גם ישיר וגם עקיף. דורון אומר שלהערכתם העלות היא משהו כמו חצי מיליון דולר. לפחות באותה נקודת זמן כשביקרתי שם הם גייסו כבר 90% מהסכום הזה. עכשיו, אני לא יודע אם הם יצליחו לעמוד ביעד או לא. אני די בטוח שאת הכסף הם כן יצליחו לגייס, וזה בעיניי החלק הפחות מעניין. החלק המעניין יותר, לדעתי, הוא שיש עדיין עשרות אלפי ישראלים רבים, שממשיכים וימשיכו לעשות מילואים גם בשנים הקרובות. אולי לא 200 ימים בשנה, אבל עדיין הרבה. הרבה יותר מפעם. ולכן נשאלת השאלה…

‏[הקלטה]

‏שאול: "למה זה צריך להיות בהתנדבות?"

‏דורון: "זה לא צריך להיות בהתנדבות. החזון שלנו הוא שמה שאנחנו עושים היום יהיה תוך שנה שירות חברתי של ישראל."

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏שאול: וזה מביא אותי לנקודה האחרונה בסיפור הזה: איך, בעצם, נבנים שירותים ציבוריים מלכתחילה? איך הממשלה יודעת לְמה צריך להקצות תקציבים, ואיזה שירותים לתת, ולמי?

‏הסיפור המרכזי כאן הוא לא הכסף. למדינה עם תקציב של יותר מחצי טריליון שקל בשנה, תקציב של חצי מיליון דולר בשנה, שזה פחות ממיליון וחצי שקל, זה בכלל לא issue. זה לא הפרומיל של הפרומיל. הסיפור האמיתי, הקושי האמיתי, הוא לזהות היטב את הצרכים, ולהבין איזה פתרון אפשר לתפור להם, ואיך מתפעלים את הפתרון הזה, את הפתרונות האלה. רוב השירותים הממשלתיים צומחים מלמעלה למטה. [מוזיקת רקע] כלומר, במשרד ממשלתי כלשהו מזהים איכשהו צורך בשירות, או שסתם ממציאים שירות, גם זה קורה, ומתחילים לתת אותו. למשל, אני ראיתי מקרוב איך רשות שוק ההון הקימה בזמנו את המסלקה הפנסיונית. לא כי מישהו עמד וביקש "תנו לי מסלקה פנסיונית", אלא כי באוצר החליטו שזה הכלי שיעזור לחוסכים להבין איפה נמצאת הפנסיה שלהם. במקרה הזה, "מרכז אלון" הוא יוזמה שצמחה לגמרי מלמטה למעלה. עוד הרבה לפני שהצבא הבין שיש צורך במשהו כזה, בטח לפני שהממשלה הבינה את זה, דורון ועדי כבר התרוצצו בשטח למצוא עובדות סוציאליות בשביל לחבר אותן לחיילי מילואים. יש עוד גוף בישראל שעושה משהו דומה - הג'וינט. אני לא ארחיב על זה יותר, מדי גם כי אנחנו בסוף הפרק, וגם בעיקר כי זה ראוי לפרק בפני עצמו. אבל בתמצית, הג'וינט הוא ארגז המשחקים של ממשלות ישראל. הג'וינט עובד מול משרדי הממשלה. ביחד הם מאתרים צרכים לשירותים ציבוריים חדשים, ואז ביחד בונים פיילוט לשירותים כאלה. למשל קייס-מנג'רים שמטפלים באנשים סיעודיים במקום לטרטר אותם בין 200 משרדי ממשלה שונים. או כל מיני פרויקטים בתחום התעסוקה, נוער בסיכון. יש מלא. עושים פיילוט, הג'וינט מממן חלק מהפיילוט, משרדי הממשלה את החלק האחר, ואם הפיילוט מוצלח אז מרחיבים אותו - לעוד אזורים, לעוד אוכלוסיות - ואם זה מצליח, אז בבקשה, תתכבדי ממשלת ישראל, ותאמצי את השירות הזה בתור שירות ציבורי חדש, ותממני אותו במלואו. עם הג'וינט זה עובד כי הג'וינט הוא מוסד ותיק, שעובד עם משרדי הממשלה כבר עשרות שנים. כולי תקווה שגם עם "מרכז אלון" יקרה משהו דומה.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏דורון: "המטרה שלנו, וככה אנחנו גם מצליחים לעשות הרבה אימפקט במעט כסף, זה למצות את הקיים. כאילו, דמיין שיש לך בעיה מסובכת, ובנית מכשיר חשמלי ממש מסובך שנותן פתרון סבבה, אבל התקע הוא אמריקאי והשקע ישראלי. בסדר? אז אתה לא צריך לבנות עוד מכשיר, אתה צריך מתאם. מתאם זה יותר זול, והוא עושה אימפקט. אז אנחנו אמורים להיות מתאם."

‏[הקלטה]

‏עדי: "כי כמו שאנחנו, לצערי הרב, רואים - זה לא עכשיו נגמר. זאת אומרת, לא סיימנו עם האירוע הזה של המילואים. ועכשיו חטיבה שסיימנו ללוות אותה, קיבלה צו לעוד שבוע. זאת אומרת, כל מה שעשינו עכשיו - הליווי - וחיברנו למענים תעסוקתיים, ורגע הרמנו את הבית, וזה, עוד שבוע הם מתחילים שוב, ואני לא אוכל ללוות אותם עוד שלושה חודשים שוב, כי יש לי כבר חטיבה אחרת בגרף."

‏שאול: "את כאילו מתארת זה, וזה מרגיש לי כמו לייבש את הים בכפית. זה לא מרגיש ככה לפעמים?"

‏עדי: "לפעמים כן, אבל מצד שני גם בסוף כל יחידה כזאת שנגענו בה, אז זה משמעותי, וזה לאורך זמן. וכאילו, שחייל עכשיו כותב לך הודעה, "סוף-סוף מישהו מחזיק איתי את הדבר הזה, נתתם לי שקט, נתתם לי כוח" - זה, זה דברים ש… שגם אם זה כפית, זה כפית של חיזוקית." [מגחכת]

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: מאז שביקרתי ב"מרכז אלון", חלפו כמה חודשים. ובגלל שדברים פה משתנים מהקצה לקצה בקצבים באמת לא סבירים, אז בסוף השבוע האחרון עליתי מול דורון, כדי לברר איפה דברים עומדים. אז הנה כמה עדכונים חשובים: קודם כל, הם עדיין בתהליכי גיוס תקציב כדי לפעול בשנה הקרובה ולעמוד לפחות בחלק מהפניות שהם מקבלים. ייתכן שהם יצליחו לגייס תרומה משמעותית מקרן פילנתרופית מרכזית, נחזיק להם אצבעות. דבר שני, צה"ל עצמו הבין שצריך למסד את הטיפול באנשי המילואים גם אחרי שהם מסיימים סבב, בעיקר כי תיכף יהיה להם עוד סבב. אז צה"ל הקים פרויקט, הוא קרא לו "בין הזמנים", שזה קצת אירוני כי זה השם של החופשות של החרדים כשהם לא בכולל. בכל אופן, מטרת הפרויקט היא ליצור את מה שב"מרכז אלון" התחילו לעשות מהשטח - כתובת אחת עבור משרתי המילואים והמשפחות שלהם, לכל האתגרים שכרוכים בחזרה לחיים.

‏אז כן, יכול להיות שבאמת יצמח כאן שירות ציבורי חדש, מלמטה למעלה, ולכו תדעו אולי "מרכז אלון" יוכל להשתלב שם, כמו גופים נוספים, למשל הג'וינט. ואחרון חביב, ואולי זה הכי חשוב, גם עדי וגם דורון המשיכו לעשות עוד ועוד ימי מילואים on and off. דורון סיפר לי שלפני שבועיים הוא סיים סבב נוסף עם הגדוד שלו. סך הכל מתחילת המלחמה הוא עשה כבר משהו כמו [לאט ובהדגשה] 650 - ימי - מילואים.

‏אתם האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן".

‏תיכף יש לי הודעה חשובה, אמרתי בהתחלה, אבל רגע לפני זה - תודה לעורכת שלנו ליהיא צדוק, למפיק שלנו עדי אפרת, ולעורך הסאונד טל וניג. התחקירניות שלנו הן אופיר הלפרין והודיה קלייטמן. במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את אלון אמיצי, חייל מילואים בעצמו, וגם את צליל אברהם.

‏[מוזיקה נעצרת בחדות וחוזרת ברקע]

‏אם הגעתם עד לכאן, אז אתם זוכרים שבפתיח הבטחתי הודעה, בסיום? אז הנה ההודעה: השקנו מנוע חיפוש ל"חיות כיס". כן, מנוע חיפוש חדש, כדי לעזור לכם למצוא פרקים שאתם אולי לא מכירים, אולי פרקים שאהבתם ואתם כבר לא מצליחים למצוא. בנינו את זה יחד עם "קלוד קוד", ואתם יכולים למצוא אותו בכתובת hayotkiss.com, שזה…

‏[קולות הקלדה]

h-a-y-o-t: hayot,

kiss: k-i-double s

‏נקודה קום.

‏היכנסו לשם, נסו לחפש פרקים, ואתם מוזמנים לכתוב לנו על באגים שמצאתם, או על פיצ'רים שהייתם רוצים שיהיו שם. והכי טוב לכתוב את זה בתגובה לפרק הזה בספוטיפיי. אני מבטיח שאנחנו קוראים את הכל. זהו, עכשיו באמת נגמר.

‏אני שאול אמסטרדמסקי. כרגיל, תודה רבה שהאזנתם.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה