גם כעת, יותר משבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר, האיסור על כניסת פועלים מהגדה לישראל נותר כמעט מוחלט. איך זה משפיע על המציאות בשטח, אילו פתרונות עוקפים הולכים ומתפתחים לנו מתחת לאף, ואיך קרה שגם כאן הממשלה נעלמה כמעט לחלוטין
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/05/2024.
[חסות]
שאול: אתם ואתן מאזינים לעוד כיסון מבית "חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי. אם אתם לא נוהגים כרגע באוטו, עיצמו לשנייה את העיניים. נסו לדמיין איך נראה האזור שמזרחית לכפר סבא בבוקר רנדומלי כלשהו, רגע לפני שהשחר עולה. אם אתם מדמיינים משהו פסטורלי כזה, עם ציפורים מצייצות, אולי איזה תרנגול קורא, תנו שנייה לכתבת הפלסטינים של "כאן חדשות", נורית יוחנן, לספר לכם איך זה נראה במציאות.
נורית: זה כאילו עולם אחר, כי ב-4:30 בבוקר רוב האנשים ישנים. אבל אז אתה מגיע למעבר אייל, שזה בין קלקיליה לכפר סבא, ויש שם תנועה, כאילו זה 12 בצהריים, זאת אומרת זה עוברים שם בשעה 20,000 איש. 20,000 איש שעוברים, זה כמובן לא מסודר, ואין הסעות, וזה הכל מתנהל כמו באמת, סכנת חיים לאנשים, והרבה מאוד שנים… בחלק מהמעברים זה נפתר ובחלק לא, וזו צפיפות איומה, ודחיפות ובלגנים… ואתה רואה שזה איזה מין אפיק אחר, או איזה מין צינור כלכלי כזה, שהוא כמו צינור, הוא עומד כאילו מתחת לפני השטח ואנשים לא רואים, כי מי קם ב-4:30 בבוקר ומסתובב במעבר אייל, חוץ מאנשים שעובדים שם? אם אתה נכנס מהצד הפלסטיני, שגם את זה עשיתי לפעמים, יש שם שוק, כי הרי אנשים עוברים, אז שווה כזה לעשות מזה עסק. אז יש עסקים כאלה קטנים פלסטינים שנסמכים על ה-20 אלף איש האלה שעוברים שם. זאת אומרת, מוכרים פיתות, וכאילו, מאוכל, באמת, מכאילו האוכל שלך ליום הזה, עד פלאפונים, ואני לא יודעת מה, ובגדים, וכאילו יש שם איזו מיני תעשייה כזו שמחוברת לצינור הזה שעובר שם, כי זה באמת להשיג המון המון אנשים תוך שעה, המון אנשים עוברים אצלך.
שאול: ואז הם עוברים לצד הישראלי, ומחכים.
נורית: ומחכים. מחכים למישהו שיקח אותם לאנשהו, ותהיה להם עבודה באותו יום בלבנות את המקום הזה.
שאול: כן.
נורית: זאת אומרת, זה…
שאול: מגיעים כל מיני וואנים קטנים כאלה, ישראלים, ופשוט אוספים אותם.
נורית: נכון. אין אבא לדבר הזה שנקרא "פועלים פלסטינים בישראל". אז התוצאה היא מלא וואנים קטנים כאלה שנדחקים לכיכר הקטנה הזאת, לדוגמה של מעבר אייל, ואז התוצאה היא בלגן, ואנשים כמעט נדרסים, או נדרסים באמת, כי מדי פעם באמת מישהו נדרס שם בכל הסיפור הזה של ללכת על הכביש. אנשים שלא היו בארבע וחצי בבוקר במחסומים, וראו את הכמות העצומה של האנשים האלה, לא מבינים את התלות שהמדינה יצרה. זאת אומרת, יצרו פה אנשים שזה מה שהם עושים, זאת העבודה שלהם. הם תמיד עבדו בישראל, מגיל 25 עד עכשיו, הם יכולים להיות 65. אין אופציה שנייה. זאת אומרת, זה מה שעשינו, ולא משנה כמה פעמים עשיתי את זה, תמיד הדהים אותי, כי תמיד היה צלם שלא ראה את זה קודם, אז הוא כאילו היה בהלם שזה מה שהוא מצלם.
שאול: אני מנחש שזה קצת שונה מאיך שדמיינתם את זה, נכון? עכשיו, בואו נהיה הוגנים לרגע. האזור הזה כבר לא נראה ככה עכשיו. זה מה שהיה שם עד 7 באוקטובר. מאז תחילת המלחמה, ישראל אסרה כמעט לחלוטין על כניסתם של פועלים פלסטינים מיהודה, שומרון ועזה לשטחי מדינת ישראל. אבל, כמעט שמונה חודשים מתחילת המלחמה, משהו באיסור הזה מתחיל להתכרסם. לא באופן רשמי, אלא פשוט בשטח. הביקוש מחפש את ההיצע. ולאט לאט הם מתחילים להיפגש. באין משגיח, באין מפקח, ולא מעט אנשים עושים מזה לא מעט כסף על הדרך. אז השבוע בכיסון שלנו, היד הנעלמה של כניסת פועלים פלסטינים לישראל. בואו נתחיל בהתחלה.
נורית: זה התחיל בקיץ 1967, אבל הגענו למצב אליו הגענו, והעסקנו רגע לפני תחילת המלחמה יותר מ-150 אלף איש פלסטינים. גם מעזה אבל רובם המוחלט מיהודה ושומרון, שנכנסו כל יום. כל יום, 150 אלף איש שנכנסו לעבוד.
שאול: אבל אז הגיע הטבח של 7 באוקטובר, ופרצה המלחמה, והממשלה אסרה על כניסת פועלים פלסטינים לישראל. חוץ מבשוליים. לפי נורית, מתוך אותם 150 אלף פועלים שנכנסו לישראל יום יום לפני תחילת המלחמה, כעת נכנסים בערך 6,000 פועלים פלסטינים לישראל מדי יום בהיתר. רובם המוחלט לענפים שנחשבים למאוד חיוניים, כמו בתי חולים או המלונות, היכן ששוהים המפונים הישראלים מהצפון והדרום. אבל יתר הפועלים הפלסטינים לא נכנסים לישראל, ולדבר הזה יש השלכות. קודם כל, על הצד הישראלי. השלכות על ענף החקלאות ובעיקר על ענף הבנייה. דיברנו על ההשלכות האלה בהרחבה בפרק 277 של חיות כיס - "מי יבנה את הארץ?". אתם מוזמנים להאזין לו. הפרק הנוכחי, זה שאתם מקשיבים לו עכשיו, הוא במובן מסוים סוג של עדכון. בפרק 277 סיפרנו על התלות של ענף הבנייה הישראלי בפועלים הפלסטינים. על כך שאיסור הכניסה שלהם מעכב עד בולם לחלוטין, לפחות חצי מפרויקטי הבנייה ברחבי ישראל, ועל כך שאם זה יישאר ככה מספיק זמן, נגיד שנה או שנה וחצי, זה עלול להתגלגל גם למחירי הדיור. בצד השני, הפלסטיני, עצירת כניסת הפועלים פוגעת פגיעה אנושה בכלכלה הפלסטינית. היא מעלה את שיעור האבטלה, ומצמצמת מאוד את ההכנסה הפנויה של משפחות פלסטיניות רבות. כי הפועלים הפלסטינים שעבדו בישראל עד תחילת המלחמה, השתכרו הרבה יותר מהשכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית, והם פירנסו מעגל רחב מאוד של אנשים.
נורית: פועל בבניין, לישראלים אולי זה לא יראה הרבה, הוא מרוויח בין 5,500 ל-8,000 שקלים, מי שטוב מרוויח טיפה יותר, 10,000 שקל, זה עדיין… התקרבנו לממוצע הישראלי, בשטחים שכר ממוצע זה 1,800 שקלים. זאת אומרת אתה מרוויח טוב מאוד, אתה מפרנס הרבה מאוד מעגלים, נשים בדרך כלל עובדות מאוד פחות, זאת אומרת אתה מפרנס היחיד של המשפחה שלך בדרך כלל. המשפחה שלך זה לא רק הילדים שלך, זה הרבה עם האחיינים שלך, והדודים שלך, והסבא וסבתא שלך, זה לקח בעצם את השכירים המוצלחים בחברה הפלסטינית, ואומר להם עכשיו אתם לא עובדים.
שאול: לרוב הפועלים הפלסטינים האלה אין אופציה ב'. למיעוטם אולי יש איזה עסק משפחתי שאפשר לעבוד בו בינתיים, אבל לרובם המוחלט לא. הם פועלים עם מיומנויות נמוכות, ולכן זה לא שהם יכולים בין לילה לעבור לעבודות אחרות יותר מתקדמות שנמצאות באזור שלהם. והאמת שאפילו אם הם היו יכולים, זה לא שיש כאלה עבודות. זה לא שהכלכלה הפלסטינית היא כלכלה נורא חזקה ומפותחת שיודעת לייצר המון משרות חדשות כאלה בבת אחת. וכל זה בא לידי ביטוי בנתוני המאקרו שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית פרסמה לאחרונה.
נורית: האבטלה ביהודה ושומרון, בגדה, אצל הפלסטינים קפצה מ-13 אחוזים ל-32, לפי דו"ח של ארגון העבודה העולמי בעצם כל המלחמה זה 24 אחוז מהמשרות, אובדן של 24 אחוז מהמשרות בכלל של פלסטינים. והחישוב שהכי הדהים אותי, ששוב ארגון העבודה העולמי עשו, זה הפסד יומי של 63 מיליון שקלים ביום לפלסטינים, זה שלא נכנסים לעבוד כל אותם פועלים.
שאול: וזה כבר מביא אותנו לסיבה שבגללה הזמנתי את נורית לאולפן. בעצם אנחנו יושבים פה כי שמעתי אותך יום אחד מדווחת בטלוויזיה שחלק נכנסים בכל זאת נכון? איך זה קורה וכמה?
נורית: אז צריך להפריד את זה לשני דברים. זאת אומרת כשאומרים "לא נכנסים פועלים פלסטינים למעט אלפים" שוב אנחנו צריכים לדבר על כוכבית, כי איפה שלא נכנסים, למעט כמה אלפים במקצועות חיוניים, זה מה שנקרא הקו הירוק, זה בתוך שטחי מדינת ישראל. ביהודה ושומרון המצב אחרת. ביהודה ושומרון עבדו לפני המלחמה ארבעים אלף פלסטינים. חלקם ביישובים הישראלים, אבל חלקם, חלק לא מבוטל, במה שנקרא אזורי תעשייה. יש הרבה כאלה, יש שם הרבה מפעלים ודברים כאלה, ושם, וזה עובדה שישראלים גם כן שוכחים לפעמים, הריבון על הנייר, מבחינה משפטית, זה צה"ל, ולכן מעסיקים ישראלים ממש מתחילת המלחמה בנובמבר תחילת נובמבר באו ואמרו לצה"ל, למפקדים שם, "אנחנו צריכים שוב את הפועלים, אנחנו רוצים שיתנו אישור להשיג שוב את הפועלים הפלסטינים", וצה"ל אמר בסדר, כי צה"ל לא צריך את האישור של הדרג המדיני ביהודה ושומרון, הוא אמר… הוא נתן מגבלות ביטחוניות. הוא אמר תביאו עוד מאבטחים על חשבונכם, ואם זה ליד בית ספר אז תעסיקו אותם בלילה, וכל מיני דברים כאלה. זאת אומרת לא כולם יכולו לחזור, לא כל המעסיקים יכלו לעמוד בתנאים האלה, אבל חלק די יפה יכלו לעמוד בזה. ואז אנחנו היום במצב, שעד כמה שאני יודעת, נכנסים כרגע מתוך 40,000… חזרו לעבוד, זאת אומרת לא נכנסים… בדרך כלל עוברים ליד, מתוך 40,000 - 12,000 איש. עכשיו זה לא הרוב, אבל מבחינת אחוזים זה 30 אחוז. אז כאילו היינו מכניסים היום לארץ 30,000 איש מהפועלים שנכנסו מה-100,000, אנחנו לא קרובים לזה אנחנו ב-6,000 פועלים בערך.
שאול: מה קורה בישראל?
נורית: בישראל… שוב על הנייר מי שנכנס רק מקצועות חיוניים זה 6,000 איש מתוך 100,000 איש. בפועל, תיארתי את המצוקה הכלכלית, אני יודעת מדוגמה "ארגון מען" שמתעסק עם פועלים פלסטינים ומנסה לשמור על הזכויות שלהם, שהם מקבלים שיחות מפועלים פלסטינים שאומרים להם - המעסיקים לוחצים עלינו לחזור, המעסיק מהצד השני של הגדר, אומר לי "אתה צריך לחזור עכשיו, לא מעניין אותי יש איסור קבוצת פועלים, אין איסור קבוצת פועלים, תחזור אחרת אני אבטל את האישור" כרגע, צריך להסביר, האישור לא בטל, מדינת ישראל הקפיאה את המצב. אם הפועלים עדיין ייכנסו לאפליקציה עדיין יש להם את האישור עבודה. אז המעסיק אומר "אני אבטל את האישור אם לא תעבור את הגדר באופן לא חוקי ותיכנס עכשיו, כי אני צריך את הפועלים שלי, אני צריך לסיים את הבניינים האלה… שיעמדו…" אז כל הלחץ הזה מביא לזה שאנשים נכנסים אנשים נכנסים באמת בכל מיני דרכים.
שאול: שנייה לפני הדרכים שבהם הפועלים הפלסטינים כן נכנסים לישראל, מה זה בכלל אותו אישור עבודה שהמעסיקים הישראלים מאיימים שהם יבטלו אם הפועלים שלהם לא ימצאו את הדרך להגיע לעבודה? אז אנחנו מדברים על היתרי כניסה לעבודה בישראל. אלה היתרים שישראל מנפיקה, וכל תהליך ההנפקה הזה עובד, או לפחות עבד לפני המלחמה, בצורה מורכבת משהו. זה הולך ככה. נניח שאתם קבלן ישראלי שרוצה להשיג פועלים פלסטינים באתר הבנייה שלו, או חקלאי ישראלי שרוצה להשיג עובדים פלסטינים בשדה שלו. אתם נכנסים לאתר של משרד העבודה הישראלי, מגיעים שם לחלק של העסקת עובדים פלסטינים, ומתחילים בתהליך של הנפקת אישור. אתם מזינים את כל הפרטים של כל העובדים כמות עובדים במה הם יעבדו כאלה דברים, ובסופו של תהליך מקבלים אישור להשיג פועלים פלסטינים, אבל זה לא נגמר כאן. תהליך דומה קורה גם מהצד השני, מהצד הפלסטיני. הפועלים שרוצים לעבוד בישראל הולכים ללשכת הקישור הפלסטיני, שזה הגוף שאליו הועברו בהסכמי אוסלו חלק מהסמכויות שהממשל הצבאי הישראלי החזיק מ-67' עד תחילת שנות ה-2000, ושם הם מגישים בקשה לעבוד אצל המעסיק הישראלי הספציפי שעליו אנחנו מדברים. הבקשה עוברת לאישור בצד הישראלי של לשכת הקישור, ובעיקר עוברת אצל השב"כ, לפי קריטריונים שהממשלה הגדירה. למשל, "רק גברים נשואים מעל גיל 25" או "רק גברים מעל גיל 40". כל ההגדרות האלה משתנות מדי פעם בהתאם למצב הביטחוני. השב"כ בודק שם-שם, אבל לא את הבדיקה הכי מקיפה שהייתם יכולים לעלות על הדעת, אלא בעיקר בודקים שם אם אותו פועל ישב בעבר בכלא, או השתתף בהפרות סדר, או אולי קרוב מדרגה ראשונה של פלסטיני אחר שכן ישב בכלא. מין כאלה דברים. ואם התשובה ל"כאלה דברים" היא לא, והוא עומד בקריטריונים שקבעה הממשלה, הוא יקבל היתר כניסה לעבודה בישראל. ככה זה עבד עד המלחמה. מאז תחילת המלחמה האישורים האלה פשוט לא רלוונטיים, כי ישראל סגרה את המעברים ואסרה כמעט לחלוטין על כניסת הפועלים, וזה לא משנה אם יש להם היתר או לא. אבל, ברגע שהמחיר הכלכלי נהיה כבד מנשוא בצד הפלסטיני, וברגע שהמעסיקים הישראלים התחילו ללחוץ, כי גם המחיר שהם משלמים נהיה להם כבד מנשוא, היד הנעלמה נכנסה לוואקום שהשאירה הממשלה, והתחילה להפגיש באופן לא חוקי בין הפועלים שרוצים לעבוד, לבין המעסיקים שרוצים שהם יחזרו לעבודה. בין ההיצע לביקוש. איך? בכל מיני דרכים, חלקן מאוד מסובכות, אבל…
נורית: יש דברים יותר פשוטים, כמו להיכנס דרך פרצות בגדר, זה באמת משהו שאיתנו עשרות שנים, ויש ניסיונות ויש שנים שיותר מצליחים ושנים שפחות מצליחים, אבל התופעה לא הסתיימה אף פעם באמת. אני שמעתי באמת על דברים שהפתיעו אותי בשבועות האחרונים, כמו להיכנס לבגאז של רכב עם לוחית רישוי צהובה, ואז פשוט לעבור במחסומים הרגילים שמפרידים בין יהודה ושומרון לשאר מדינת ישראל. שוב, פשוט ככה להיכנס ואז לצאת ולעבוד. יש הכל. זאת אומרת, הצורך קיים, וברגע שהצורך קיים גם מהצד של המעסיק, וגם מהצד של המועסק, כי הוא רוצה כסף והוא צריך פועלים, אז הם מנסים.
שאול: אנחנו לא יודעים בדיוק מה היקף התופעה הזו. היקף הכניסה הלא חוקית לעבודה לישראל, למרות האיסור, כי היא לא חוקית, אבל היא כנראה לא אנקדוטלית. זו לא התגנבות יחידים, זה כנראה רחב יותר.
נורית: אני באמת דיברתי בשבועות האחרונים עם פועלים פלסטינים, שאף פעם לא קנו היתר ולא נכנסו דרך הגדר. הם עובדים שנים בחברות בנייה גם גדולות, שלא מתעסקות עם זה, זה לא מעניין אותם. הם לא רוצות להתחיל להתעסק עם המדינה, בקטע של לעבור על החוק במובן הזה. והם אמרו לי, תראי, זאת אומרת, יותר מאחד אמר לי - אנחנו כבר שבעה חודשים, זה היה אז כמעט שבעה חודשים, לא עובדים. נחכה אחרי פסח, נראה אם הממשלה, אם יש איזה הודעות שחוזרים הפועלים, ואם לא, אני חושב שאני הולך לכיוון הזה.
שאול: שזה, אני מנחש, אנשים מבוגרים עם משפחה, כן?
נורית: נכון, הם אנשים מבוגרים, כל אחד מהם עובד יותר מ-20 שנה בארץ. זאת אומרת, אנשים בין 40, בין גיל 40 לגיל 60. ואחד מהם, לפני כמה ימים, וזה באמת החדשות הכי חדשות, פתאום שלח לי וואטסאפ, ואז הוא מחק נורא מהר, ואז הוא שלח שוב, וזה התחיל ב"אל תפרסמי". הוא כתב, "אני כבר לא יכול לשבת בבית, אני עברתי, אני חציתי דרך הגדר ואני עכשיו בארץ עם כל מיני אנשים שאני מכיר ואני עובד, ואני כאילו", מבחינתו הוא אמר, "הכל בסדר, ואני כאילו סוף סוף עובד".
שאול: בחלק מאוד קטן מהמקרים, פלסטינים סוחרים בהיתרי כניסה לישראל, בשביל להיכנס דרך המעברים עצמם. עכשיו, לפני המלחמה, התופעה הזו הייתה מאוד רחבה, בהיקפים מאוד גדולים. המסחרה הייתה בעיקר בהיתרי כניסה לישראל לעבודה, וזה עבד ככה. מעסיק ישראלי, אמרנו, מגיש בקשה למשרד העבודה הישראלי להעסיק פועלים, נניח 20 פועלים. הוא מקבל אישור, ל-20, אבל בפועל מעסיק נגיד רק 10. מה שאומר שיש לו אישור להעסיק 10 נוספים. ובאישור הזה, הוא סוחר. הוא משתף פעולה עם איזה מאכר פלסטיני, שבעצמו מוכר את האישור הזה לפועלים פלסטינים שמחפשים עבודה, והופ, כולם מרוויחים. הפועלים האלה משלמים על זה 2,500 שקל לכל חודש עבודה, והמעסיק והמאכר מתחלקים בכסף, בשחור כמובן.
נורית: וזה מתוך משכורת לא נורא גבוהה. ששת אלפים שקל, שמונת אלפים שקל. זאת אומרת, הדרישה היא כל כך גבוהה לעבוד בישראל, שזה שווה את המס הזה.
שאול: כך זה היה ערב המלחמה, למרות שלפני שנה, הממשלה ניסתה לעשות איזו רפורמה בעניין. אתם מוזמנים לחפש ביוטיוב את הכתבה שעשתה אז נורית יוחנן, או מחקרים של חגי אטקס מבנק ישראל, והמכון למחקרי ביטחון לאומי. מאחר שמתחילת המלחמה, זה לא באמת עוזר לסחור באישורים האלה, כי כבר אי אפשר להיכנס איתם לישראל, התפתח סחר שחור בסוג אחר של היתרים.
נורית: לפי מה שאני שומעת מפלסטינים, יש סחר, היה גם לפני המלחמה, אבל התחזק הסחר, במה שנקרא היתרים לטיפול רפואי בישראל. זאת אומרת, יש פלסטינים שצריכים טיפולים, זה מאוד הצטמצם בשנים האחרונות, כי הרשות הפלסטינית הורידה דרמטית את התשלומים שהיא מוכנה לשלם לישראל עבור טיפולים בארץ, אבל יש עדיין כאלה שמועברים, הרבה מהם ילדים.
שאול: אם אני זוכר נכון, אלה אישורים מאוד מאוד ספציפיים, וכאילו איך אפשר לסחור בזה?
נורית: נכון, נכון, זה מה ש… זו שאלה טובה איך אפשר לסחור בדברים האלה, כי אני יודעת שצריך, לדוגמה, אישור של רופא, ותאריך לניתוח שלך או לטיפול הרפואי שלך, מבית חולים איקס, זאת אומרת זה דורש הרבה מאוד בירוקרטיה. אני לא יודעת איך זה קורה בפועל, זה באמת מעורר בי שוב את התחושה שיש פה איזה מין משהו שעוד לא התחלנו בכלל להבין איך הוא עובד, זאת אומרת כל כך הרבה דברים, תעשיות בלתי חוקיות שמסתובבות. אני כן יודעת שיש משרדים, אם אפשר לקרוא להם משרדים בשטחים, שטוענים שהם מוכרים דברים כאלה. זאת אומרת 250 שקל ליום, תקבל את ההיתר של טיפול רפואי ותוכל להיכנס לעבוד.
שאול: בשורה התחתונה, ההיצע והביקוש רוצים להיפגש, והם אכן נפגשים. גם אם זה כרוך בעבירה על החוק, גם אם זה כרוך בסחר בהיתרים מסוגים שונים. לא כל ה-100 אלף פועלים פלסטינים מיהודה ושומרון שהיו נכנסים קודם מדי יום לעבוד בישראל, נכנסים עכשיו באופן לא חוקי, ממש לא. אבל חלקם כן. וככל שעובר הזמן ולא קורה דבר, סביר להניח שיותר ויותר מהם מסתכנים ועושים את זה.
נורית: קשה לדעת מה ההיקף האמיתי של הניסיון הזה, להסתנן ולעבוד בישראל באופן לא חוקי, אבל אפשר לקחת תקופות שיעזרו לנו להבין. כי לפני, כשהיה הקורונה והיו הגבלות על פועלים, אז הלמ"ס הפלסטיני כן בדק. כי הלמ"ס הפלסטיני בודק גם כמה פועלים עובדים בלי היתר, לא אכפת לו שזה לא חוקי, הוא שואל אנשים, אם עובדים עם היתר או בלי היתר. ונגיד בתחילת הקורונה שהיו הגבלות, וזה לא היה מניעה מוחלטת כמו היום, זה היה הגבלות, צמצמו כמה עשרות אלפים לדעתי, מספר העובדים בלי היתר עלה מ-15,000 ל-40,000 עובדים. ההנחה היא שזה עכשיו באותן כמויות, אם לא יותר. שוב האנקדוטות שלי יש מעידות שזה הגיע גם לאנשים שלא עשו את זה לפני כן, אז זה מתפשט מאוד. אני חושבת שבישראל, קצת כמו שלא היו מוכנים להתמודד באמת עם הסיפור הזה של שכר בהיתרים… כי עשו רפורמות ויש ניסיונות לעשות, אבל זה לא באמת הוריד את זה, עדיין אחוזים גדולים קונים את היתר… אז ברגע שהתחילה המלחמה, לא רצו להתמודד עם הסיפור הזה שיצרנו פה אירוע של תלות כפולה, גם מצד המועסקים הפלסטינים וגם מצד המעסיק. וניסו להביא עובדים זרים, זה לא כל כך הצליח, לא הצליחו להביא מקומות שרצו. ובמקום להגיד, "טוב, זה המצב, יצרנו פה איזה מצב שאנחנו צריכים את הפלסטינים האלה, אז בוא ננסה לחשוב איך תחת המגבלות הביטחוניות והמלחמה והכל, אנחנו כן מעסיקים אותם", פשוט אמרו, "טוב, פשוט בואו לא נעסיק, רשמית, וניתן לדברים להתגלגל". ו"הדברים להתגלגל", זה אומר שהרבה יותר מנסים להיכנס שוב לא חוקי, נכנסים יותר לא חוקי, זה אומר שאין פיקוח, להיכנס לא חוקי, זה אומר שלא רק פועלים יכולים להיכנס לא חוקי, יכולים, חלילה, להיכנס גם אנשים שרוצים לעשות פיגועים. ומכל זה המדינה, שבאמת קשה לי אפילו לדבר על הנושא הזה, כי יש עוד 20,000 נושאים כל כך הרבה יותר קריטיים שהמדינה לא הצליחה להגיע אליהם, מאז השבעה באוקטובר, אבל גם לנושא הזה, המדינה לא הצליחה להגיע. ולא נראה שלמישהו אכפת, גם ברגעים אלה שאנחנו יושבים פה, לא נראה שלמישהו אכפת או עושה איזה תזוזה בכיוון.
שאול: הממשלה לא צפויה לעשות שום דבר בעניין הפועלים הפלסטינים בקרוב. לפני שבוע השרים אישרו תוכנית אחרת, תוכנית להגדלת מספר הפועלים הזרים שיכולים להיכנס לעבודה בישראל עד ל-300 אלף. לפי התוכנית הזאת תוקם ועדה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, והיא תקבע מכסה לכל ענף וענף כלכלי במשק, ואמורה גם להסיר חסמים ועוד מילים יפות כאלה שכותבים בכל מיני הודעות לעיתונות. בפועל, הפועלים הזרים לא ממהרים לבוא בינתיים, ואפילו אם יבואו, הם יביאו איתם בעיות כלכליות אחרות שכבר הביאו בעבר, בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשהממשלה חסמה את כניסתם של הפועלים הפלסטינים, והביאה במקומם עובדים זרים. אתם מוזמנים לשמוע על כך עוד בפרק 277 של חיות כיס, "מי יבנה את הארץ?".
אתם האזנתם לעוד כיסון שלנו, פרק קצר ואקטואלי, אנחנו מקווים לחזור ממש בקרוב לעונה חדשה ומרהיבה. תודה למפיקת חיות כיס, ליהיא צדוק. תודה לעורכת הסאונד שלנו, רותם דויטשר, את הסאונד של הכיסון ערכה חן עוז. במערכת חיות כיס תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי, לאל אוחנה הוא המתמחה שלנו. אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments