חיות כיס - פרק 322: יש לה סיכוי להינצל
- אורית ליפקין
- Jul 8
- 18 min read
יום ירושלים הפך להזדמנות הקבועה להזכיר את מצבה הקשה של העיר, ולהזהיר מכך שירושלים של היום היא ישראל של מחר. אבל זה קל. אז מה דעתכם על פרק שמסביר שגורלה של עיר הבירה שלנו עדיין לא נחרץ, ומספר על האנשים הנחושים שמנסים להציל אותה מעצמה? מה דעתכם על פרק עם שביב של תקווה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/05/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
רועי: היה סיפור אפשרי של ירושלים שהיא תמיד נשארת במצב הזה של העיר המסכנה, שלא יוצאת מזה, ואני חושב שהיום אם נפסיק לעשות את מה שאנחנו עושים, יכול להיות שזה עדיין יחזור לשם. אנחנו מנסים להגיע לנקודה של אל חזור, שממנה זה קורה לבד. ביום שזה קורה, אנחנו יכולים לסגור את העמותה וללכת הביתה.
[מוזיקת רקע]
שאול: היי, אתם על "חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי, וכבר על ההתחלה יש לי וידוי מרגש: "אני אוהב את ירושלים". ירושלים היא לא סתם עיר. בין אם אתם גרים בה ובין אם לא, בין אם גרתם בה בעבר או לא, ייתכן מאוד שלרבים מכם יש רגשות לגבי ירושלים. אולי זו עמדה נחרצת. אתם אולי מאוד אוהבים את ירושלים, או מאוד שונאים אותה. זה לא משנה, כך או כך, ירושלים היא עיר שקשה להישאר אדישים אליה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
מערכת היחסים האישית שלי עם ירושלים היא מורכבת. נולדתי בירושלים, אבל גדלתי בכלל בפתח תקווה. משהו בעיר הזו תמיד משך אותי בחזרה, ובאמת חזרתי אליה כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה. הרבה אחרי שכל החבר'ה מהלימודים עזבו אותה, אנחנו נשארנו. שני ילדינו נולדו בעיר, וגרנו בה עשר שנים. ואז עזבנו, גם אנחנו. והאמת ששמחנו לעזוב, ולא התכוונו בכלל לחזור. ובסוף חזרנו.
ומאז אנחנו פה כבר חמש שנים, ומתכננים כרגע להישאר עוד שש שנים, עד שהבן הקטן שלנו יסיים את התיכון. ואז נחליט, להיות או לחדול, להישאר או לעזוב. עכשיו, אני מספר לכם את כל הסיפור הזה, כי השבוע ציינו את "יום ירושלים". זה יום מאוד פוליטי, ולא ניכנס כאן לכל המשמעויות שלו, אבל בגלל שיש לי מערכת יחסים כל כך טעונה עם העיר שאני גר בה, מדי פעם, בסביבות יום ירושלים, אני מפרסם איזה טור. ובדרך כלל, זה טור מלא בנהי ובכי.
הנה למשל, לפני שבע שנים.
[הקלטה] "זה הזמן להתחיל להשקיע, והרבה, במזרח ירושלים ובתושבים. בשביל ש-50 השנים הבאות יראו טוב יותר. זה הלקח האמיתי שלי מיום ירושלים."
הנה לפני ארבע שנים.
[הקלטה] "כבר עשור שאני מרשה לעצמי בכל יום ירושלים לכתוב את הטור הקבוע, על זה שירושלים היא עיר אבודה. עיר שלא מצליחה להחזיק את עצמה לבד על הרגליים."
הנה שוב, לפני שנתיים.
[הקלטה] "אח, יום ירושלים. אני מת על יום ירושלים, כי זו הזדמנות לדבר על ירושלים. למה? כי מדינת ישראל כולה בדרך להיות מדינת ירושלים, וזו כבר חתיכת בעיה."
[מוזיקת רקע]
עכשיו, הסיפור הזה נכון לגמרי. ירושלים היא באמת עיר עם בעיה. למרות שהיא אטרקציה בינלאומית לתיירים משלוש הדתות, ולמרות שכל משרדי הממשלה נמצאים בה ומשלמים לה ארנונה, ירושלים היא העיר הכי ענייה מבין כל הערים הגדולות בישראל. 40% מתושבי ירושלים הם ערבים שגרים בעיקר במזרח העיר. יותר מחצי מהם מוגדרים כחיים מתחת לקו העוני. בצד היהודי, כמעט מחצית מהתושבים היהודים של ירושלים הם חרדים. מתוכם, בקרב הגברים, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה עומד רק על חצי. כלומר, שחצי מהם כלל לא מנסים לעבוד.
התוצאה היא חור של 530 מיליון שקל בשנה בתקציב העירייה, בגלל פטורים והנחות בארנונה שהעירייה נותנת לתושבים שלה. זה כמעט שליש מכלל הארנונה למגורים שהעירייה אמורה לגבות. גם בהכנסות מארנונה עסקית יש חור של בערך 450 מיליון שקלים. כך שבסך הכל, העירייה הייתה אמורה להכניס לקופתה עוד מיליארד שקל בשנה מארנונה, והיא לא.
אז, כדי שעיר הבירה שלנו לא תתמוטט פיננסית, הממשלה מעניקה לה מדי שנה מענק מיוחד מכיסם של כל משלמי המסים מכלל הארץ. השנה זה כבר היה יותר ממיליארד שקלים. מה שאומר שבמקום שעיר הבירה שלנו תהנה מהיתרונות הטבעיים שלה ותעמוד לבד על הרגליים, היא מונשמת מלאכותית על ידי כלל הציבור הישראלי, כולל אנשים שלא אוהבים אותה או מעולם לא היו בה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
והנה יום ירושלים שוב הגיע, ושוב באתי להקליט איזה טור ופרק ל"חיות כיס", אבל השנה משהו השתנה [מוזיקת רקע], משהו בי, אבל אני חושב שגם משהו בעיר. קודם כל, אני התבגרתי, אני מעז היום לומר בקול רם שאני אוהב את ירושלים, אבל זה לא רק זה. לראשונה זה שנים, אני באמת רואה לעיר הזו שביב של תקווה.
לא המון תקווה, אנחנו לא ניסחף כאן היום, אבל שביב, ולפעמים שביב של תקווה זה כל מה שצריך. ומי שהצית בי את השביב הזה, זה האיש ששמעתם בתחילת הפרק.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רועי: אני רועי, אני בן 37 מירושלים, אני מנהל את ארגון "Made in Jerusalem" שמפתח תעסוקה, כלכלה הייטק בירושלים.
שאול: את רועי מונין הכרתי לפני כמה שנים, איפשהו במהלך הקורונה. הוא הזמין אותי לאיזה אירוע של העמותה שלו "Made in Jerusalem". כשהגעתי, הכרתי עמותה קטנה, קטנה אבל בועטת, של אנשי הייטק ירושלמים שפועלים במרץ כדי להפוך את העיר הזו לאטרקטיבית יותר עבור מה שמכונה "הקטר של המשק", שיבוא ויעלה גם את ירושלים על הפסים.
עכשיו, אני מודה, לא הקדשתי אז יותר מדי חשיבות לסיפור הזה, עד שבאיזו נסיעת רכבת אקראית מתל אביב בחזרה הביתה, מונין עלה במקרה לקרון שגם אני ישבתי בו, ואז, כשהייתי קהל שבוי, במשך חצי שעה הוא הרביץ בי את התיאוריה שלו. וזו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי: "רגע, יש סיכוי שהוא צודק".
[מוזיקת רקע]
רועי: אני אגיד קודם כל שאני חושב שאי אפשר לעצור את העתיד. העתיד מגיע, העיר הזו תהיה נורמלית, אנשים יעבדו, ההייטק יגיע לפה.
שאול: אז השבוע ב"חיות כיס", לכבוד יום ירושלים, זווית אופטימית לשם שינוי. מה צריך לקרות כדי שנצליח להציל את ירושלים מעצמה, ומה הסיכוי שזה יקרה? עד כמה זה תלוי בעירייה ובעומד בראשה, ומדוע הדרך להצלחה מוכרחה לעבור גם במשרדים של גוף קטן ברחוב צלאח א-דין, בצד המזרחי של העיר.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[פונה לרועי] נולדת בירושלים, גדלת בירושלים?
רועי: נולדתי בירושלים, וסבא שלי עלה לירושלים 100 שנים לפני שנולדתי.
שאול: בזמן הלימודים רועי מונין לא חשב בכלל שהוא יישאר בירושלים. הוא למד מדעי הקוגניציה וחשב שהוא יעבור לחו"ל כי השוק של זה נמצא שם, אבל בסוף הוא לא עבר, נשאר כאן, בירושלים, והפך להיות יזם הייטק. יש לו סטארטאפ שמוכר לוחות שנה דיגיטליים לערים, משהו כזה, אני מודה שלא הבנתי עד הסוף. בכל אופן, בשלב מסוים הוא הרגיש שמשהו חסר בסצנת הייטק המקומית, גוף אחד שיחבר את כל השחקנים בשדה הזה ביחד. אז הוא פשוט הקים את הגוף הזה, וזו העמותה שלו "Made in Jerusalem".
רועי: "Made in Jerusalem" זה ארגון שהוא המטרה שלו זה לבנות את האקו-סיסטם של העיר, זאת אומרת למצוא מי כל השחקנים הרלוונטיים, לחבר אותם אחד עם השני. יש לנו קבוצת וואטסאפ מצוינת של כל הנציגים של חברות, עירייה, אקדמיה, אקסלרטורים, משקיעים, שכולם אנשים בעצם שבזמן הפנוי שלהם גם אכפת להם מהעיר, ורוצים שהעיר תצליח, ועובדים על זה ביחד.
שאול: כשמונין התחיל עם הפעילות של העמותה הוא גילה משהו מעניין. בניגוד לדימוי של ירושלים, בעיר דווקא יש סצנת הייטק. קבלו קצת מספרים: [מוזיקת רקע] בירושלים פועלות היום כ-250 חברות הייטק, וההשקעות בהייטק הירושלמי מהוות בסך הכל 3% מההשקעות בכלל ההייטק הישראלי.
אה, ועוד משהו. לכאורה, ירושלים היא במקום השני במספר חברות ההייטק שפועלות בעיר אחרי תל אביב. אבל היא לא במקום השני מבחינת כמות המועסקים בחברות האלה. ובמילים אחרות, העיר לא מצליחה למשוך אליה את החברות הגדולות. רוב חברות ההייטק שפועלות בה הן חברות קטנות של עד 50 עובדים.
חשבו שנייה על חברות ההייטק הכי גדולות שאתם מכירים, בסדר? מיקרוסופט, אפל, אמזון, פייסבוק, גוגל, Nvidia. לכולן יש מרכזי פיתוח בישראל, לכולן. המרכז הגדול של מיקרוסופט למשל נמצא בהרצליה, אבל יש לה משרדים גם בתל אביב, בחיפה, בנצרת ובאר שבע. גם המרכז הגדול של אפל נמצא בהרצליה, אבל גם לה יש משרדים בחיפה. אמזון יושבת בתל אביב אבל גם בחיפה. פייסבוק בתל אביב, גם גוגל בתל אביב וגם לה יש משרד בחיפה.
חברות גדולות לא רק מייצרות הרבה מאוד מקומות עבודה, הן מייצרות הרבה מקומות עבודה לג'וניורים, כלומר משרות כניסה להייטק. זה חשוב במיוחד כי אלה בדיוק המשרות שאם היה אותן בירושלים, הן היו מאפשרות לסטודנטים שנמצאים כאן לקראת סוף התואר, להישאר בירושלים, ולהתחיל לעבוד כאן במקום לעזוב. בלי הסוג הזה של המשרות, כמעט אין סיכוי שהם יישארו.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אגב, שמתם לב למוטיב החוזר בכל חברות ה-טק הגדולות שהזכרתי, אלה שיש להם משרדי פיתוח בישראל? למה חברות ההייטק הגדולות ביותר תמיד מגיעות קודם כל למרכז, ואם הן כבר פותחות משרדים נוספים, אז זה דווקא בחיפה. מה יש לחיפה שאין לירושלים? ובינינו, מה יש לתל אביב שאין לירושלים?
לחיפה יש את הטכניון, לירושלים יש את האוניברסיטה העברית. לחיפה יש רכבת שמאפשרת לעבוד שם אבל לגור בתל אביב, וגם לירושלים יש רכבת כזאת. למה בתל אביב, ובחיפה, בעיקר, צמחה סצינת הייטק של חברות גדולות, אבל בירושלים לא?
אני בטוח שאתם זורקים עכשיו כל מיני תשובות לחלל הרכב, למרות שאין אף אחד שמקשיב לכם, וזה בסדר, זה נורמטיבי, כולנו עושים את זה [מחייך], ואתם יודעים מה? יכול להיות שהתשובות שלכם אפילו נכונות, אבל למונין יש עוד תשובה, והיא הרבה יותר טכנית וארצית ממה שהייתם מצפים.
רועי: אחד הדברים שלא היו פה, בתקופה הזאת, 30 שנה לפחות לא בנו פה משרדים. יש עכשיו את הוג'יטק, כפר הייטק שהולך לצאת, זה הבניין הראשון שהוא רלוונטי לחברות, שנבנה מאז שאני זוכר את עצמי.
שאול: משרדים. פשוט לא היה מספיק שטח למשרדים לחברות גדולות. מונין סיפר לי שהיו חברות שבעבר חיפשו לפתוח מרכזי פיתוח בירושלים, חברות כמו אפל וסימנס, אבל הן לא מצאו משרדים אז הן עשו סיבוב פרסה והלכו למקומות אחרים. משרדים! ככה טיפשי! ואם לדייק, אז משרדים מאוד ספציפיים.
רועי: בסוף, חברות לא מספיק להם סתם משרד, הם רוצים משרד באיכות של הייטק, שהוא מעוצב, שהוא נגיש שהוא נמצא על הרכבת, הוא נמצא ליד אוכל ובתי קפה, והוא ליד, אולי, איזה מוקד משיכה אחר, חברות אחרות, אוניברסיטה, משהו שאתה יכול לדבר איתו, והמרכזים האלה זה מי שמושך אליהם עוד ועוד חברות לבוא אליהם.
שאול: אוקיי, אז משרדים, וגם סביבת עבודה נעימה סביב המשרדים האלה. היום יש בירושלים משרדים, אבל הם מצ'וקמקים. זה משרדים של פעם, במין בניינים שהם יותר בנייני תעשייה ממשרדים. ובטח שאין סביבם שום סביבת עבודה נעימה עם אוכל טוב וסצנה נחמדה. אם אי פעם נקלעתם בטעות לאזור גבעת שאול בירושלים, אז אתם יודעים מעולה למה אני מתכוון.
בכל אופן, זה ההסבר של מונין למה חברות ה-טק הגדולות לא הגיעו לירושלים, אבל זה לא רק ההסבר שלו, זה גם ההסבר של לשכת ראש העיר.
והנה, משהו משתנה. העירייה והוועדה המחוזית בונים הרבה מאוד משרדים שמתאימים להייטק. ליתר דיוק, 2 מיליון מטר מרובע של משרדים: בנייני משרדים ברובע הכניסה לעיר, וגם בדרום העיר, באזור תלפיות. גם אזור התעשייה גבעת שאול שהזכרתי, יהפוך לאט לאט לאזור תעסוקה עם משרדים מודרניים. והכי מתקדם מכולם, קמפוס משרדי הייטק דנדשים מהניילון, שיתרומם לו בצמוד לקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, היכן שלומדים מדעי המחשב. הבניינים האלה, שאוטוטו יפתח הראשון שבהם, ממש מיועדים לחברות הייטק שרוצות לקטוף סטודנטים למדעי המחשב, כשהם עוד ממש טריים עם הריח הזה של הקמפוס [מחייך]. אז הנה, הנה הקסם עומד לקרות, ההייטק יתחיל ללבלב גם בירושלים.
[מוזיקת רקע]
אבל… כן? הקסם עומד לקרות? רק יוסיפו משרדים?
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שנייה לפני שתענו ולפני שאני אגיד מה דעתי האישית, למונין יש שלושה נימוקים מרכזיים למה כן, למה הפעם זה הולך לקרות. והנימוק הראשון שלו הוא הגודל, הגודל של ירושלים.
רועי: ירושלים היא העיר הכי גדולה בישראל, מיליון איש, גדלה ב-20,000 איש כל שנה, אנשים לא מבינים את הגודל של זה. כל 10 שנים יש פה עוד באר שבע, כל 15 שנים יש פה עוד חיפה, כל 25 שנה נראה לי יש פה עוד תל אביב.
שאול: הנימוק השני שלו הוא נימוק האוניברסיטה.
רועי: גם יש פה בסיס איכות מאוד גבוה, זאת אומרת אם אתה מסתכל על הדוקטורנטים שיוצאים מפה וכמות האוניברסיטה שיש כאן.
שאול: ויש לו נימוק נוסף, הנימוק התהליכי. הקסם לא צריך לקרות בבת אחת, צריך רק להגיע למסה קריטית של חברות, שייצרו מספיק משרות לסטודנטים, בשביל לשנות את המסלול של העיר כולה.
רועי: 15 חברות זה מה שמספיק בשביל לייצר את הבסיס שאנחנו רוצים - להכפיל את כמות המשרות לסטודנטים, ואחרי 15 אני גם מאמין שיהיה tipping point שעוד 50 החברות הבאות יבואו לבד. בסוף ירושלים צריכה איזה 50 חברות גדולות שזה בערך גם המקביל של מה שקורה בחיפה.
שאול: 15 חברות זה שלוש חברות בשנה, כל שנה, בחמש השנים הקרובות. האם זה אתגר בשמיים? מונין חושב שלא.
רועי: יש הרבה אנשים שעזבו את העיר הזאת כי לא היה איפה לעבוד בה, אנשים מאוד בכירים חברות מובילות בעולם מתים להקים את הסניף הראשון של Nvidia, שם קוד, בירושלים, ואם ניתן להם את ההזדמנויות האלה, הרבה אנשים גם יעשו את המעבר הזה חזרה.
[מוזיקת רקע]
שאול: אתם ודאי מרגישים שיש פה "אבל" שתכף מגיע, ואתם צודקים, אבל, חכו רגע עם האבל, אני מבטיח לחזור אליו, באמת. הפרק הזה לא ייגמר בלי מילה של סקפטיות.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אבל לפני כן, החלום של מונין מונין לא מסתכם רק בלהפוך את ירושלים לעיר נורמלית כמו תל אביב או חיפה, מבחינת ההזדמנויות שהיא מציעה, אלא לקחת אותה לרמה הבאה, לעזור לירושלים לממש את הפוטנציאל המיוחד שיש רק לה.
רועי: אני חושב שהחלום ומה שיכול להיות מירושלים, שזה לקחת את כל ישראל לדעתי לשלב הבא, זה הסיפור הזה של מה קורה פה במזרח ירושלים.
שאול: רק שתבינו את סדר הגודל של מזרח ירושלים, ה-400,000 ערבים שגרים שם, זה יותר מכל האנשים שגרים בחיפה, למעשה, זה כמעט כמו הגודל של תל אביב. 400,000 תושבים, זה הרבה תושבים.
רועי: זה יכול לייצר לנו שער חדש לכל המדינות, הסכמי אברהם, והמזרח התיכון שעכשיו נפתח. אני יודע שאני אומר את זה בתקופה שקשה להגיד את זה, אבל בטווח הארוך לדעתי זה ההזדמנות לעשות פה משהו שהוא מעבר לסתם עיר נורמלית.
שאול: ואם זה נשמע לכם מופרך, מונין מתבסס על נתונים. זוכרים שאמרנו שאפל מחזיקה מרכז פיתוח גם בהרצליה וגם בחיפה? אז בחיפה, שיעור המפתחים הערבים מקרב העובדים שלה הרבה יותר גבוה. כך זה גם אצל חברות אחרות שפועלות גם בתל אביב וגם בחיפה, או במילים אחרות, ברגע שמקרבים את מרכז הפיתוח פיזית לכיוון האוכלוסייה הערבית, הערבים באים לעבוד בהייטק.
רועי: יש מותגים בדובאי שאין בתל אביב. יש מותגים בעולם הערבי כולו שאנחנו לא מכירים אותם בכלל. אני חושב שהם יכולים להיות מעוניינים, בעקבות הנורמליזציות האלה, לבוא לישראל. אני חושב שבתוך ישראל הכי מתאים להם לבוא לירושלים כי יש פה 400 אלף איש שיכולים לעבוד כאן.
[מוזיקת רקע]
שאול: את השיחה עם מונין לא הקלטתי בבית שלו וגם לא במשרד שלו וגם לא במשרדי העמותה שלו ובכלל לא בחלק המערבי של ירושלים.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
את השיחה שלנו הקלטנו במזרח העיר, בבניין משרדים ברחוב צלאח א-דין במשרדים של גוף שנקרא "EasTech".
"EasTech" הוא גוף עירוני, גוף שהוקם לפני שלוש שנים ביוזמת עיריית ירושלים, ומגובה תקציבית גם על ידי הקרן לירושלים ואפילו על ידי משרד ירושלים כלומר על ידי הממשלה. נסעתי לשם ברכבת הקלה, ירדתי קצת אחרי שער שכם, צעדתי ברגל לכיוון רחוב צלאח א-דין, ושם פגשתי את מונין. ואני מתבייש להגיד אבל זו הייתה הפעם הראשונה שאשכרה הלכתי סתם ככה ברחוב הראשי של מזרח העיר בלי שום כוונה להגיע למשרד המשפטים או לבית המשפט שיושבים שם. והאמת? תקשיבו, זה רחוב מהמם. הוא עבר שיפוץ לאחרונה והוא מתפקע היום מאנשים ומחנויות צבעוניות ומחיים תוססים. יש בו סצנת חנויות קפה מטריפה והמון חנויות ממתקים ואופנה ובאופן כללי, למרות שזה מרחק ממש כמה צעדים מהרכבת הקלה, אם תגיעו לשם, אתם תרגישו לגמרי כאילו קפצתם לחו"ל, בקטע טוב. אבל אם להיות כנים, רחוב צלאח א-דין והרחובות שיוצאים ממנו, לא תמיד היו כאלה מזמינים.
וואד: איפה אנחנו יושבים עכשיו, היה המקום שזה… שיש הרבה מוכרים סמים. בזמן שהייתי צעירה משפחה שלי ממש אמרו לי שאסור לעבור ממש לידו. אז הוא היה מקום מפחיד.
שאול: זו וואד חדר. היא בת 32 תושבת מזרח ירושלים, ואני הוגה את השם שלה מאוד לא נכון.
וואד: [מחייכת] אז אני וואד חדר, עובדת כרגע בתוכנית EasTech כמנהלת אקו-סיסטם וקהילה.
שאול: EasTech הוא אבן הדרך הראשונה כחלק מפרויקט רחב יותר של העירייה שנקרא "סיליקון ואדי - הייטק במזרח ירושלים". במסגרת הפרויקט הזה אמור לקום hub טכנולוגי ענק בשכונת ואדי ג'וז של העיר. 200,000 מטר, אבל זה עוד בתהליך. עד שזה יקרה המשרדים של EasTech כבר פועלים ובועטים.
וואד: EasTech הוא תוכנית מתחת גב רשות החדשנות ואסטרטגיה בעיריית ירושלים.
שאול: זה בעצם Wework בחינם לסטארטאפים מזרח ירושלמים.
וואד: יש לנו, כן, במאגר עכשיו של 1,400 חבר'ה שהשתתפו בתוכניות של EasTech בוובינרים, בזום, בכל מה ש-EasTech עושה, וכן מבקשים לעבוד וממש להיכנס לשוק ההייטק.
שאול: מה הם עושים שם? הם נותנים להם משרדים לשבת בהם, אבל גם עוזרים להם לשכלל את הרעיונות שלהם, ולהבין בכלל מה זו חדשנות ואיך עושים אותה. מחברים אותם לסצינת ההייטק המערב ירושלמית היהודית, הם לוקחים אותם לסיורים במשרדים של כל מיני חברות, הם מנסים להכשיר אותם, להשים אותם בעבודה. וזה לא קל בכלל.
וואד: קשיים, יש הרבה קשיים, כמובן. את המצב הכלכלי זה במקום הראשון, והמצב הפוליטי גם. קודם כל, ש-Eastech נכנסה למזרח ירושלים מתחת עיריית ירושלים, זה בעצמו זה קשה. אבל אחרי שלוש שנים אני חייבת להגיד שזה, החבר'ה מקבלים את זה, ויודעים את זה, ושזה כן תוכנית באחריות של עיריית ירושלים. גם החברות - יש הרבה שאומרים "לא יודעים מה זה אומר מזרח ירושלים", חושבים שאנחנו אין לנו תעודות זהות חושבים שאנחנו כאילו עוברים תמיד מחסומים, לא יודעים איך החלוקה קיימת.
שאול: אבל חרף הקשיים חדר סיפרה לי שיש גם הצלחות.
וואד: כן, הצלחנו להקים קהילת EasTech שזה אקו-סיסטם. מקום שאיפה אנחנו עכשיו יושבים open space בוא נגיד שזה הראשון במזרח ירושלים. שזה טוטלי בחינם, לחבר'ה מזרח ירושלמים. הצלחנו להשים כמה חבר'ה בכמה מקומות, לעזור לסטארטאפים לגדול, וגם להביא כאילו חברות מקומיות שישבו בו, משהו שהיו ברשות הפלסטינית או במקומות אחרות, שזה ממש התייצבו במזרח ירושלים.
[מוזיקת רקע]
שאול: אם זה נשמע לכם מעט, כוּלה לתת לכמה חבר'ה לשבת ביחד באותו חלל ולהביא להם וויבינרים שיכירו מה זה הייטק, אז אתם טועים, זה המון. כי זו פשוט ממש ממש ההתחלה, לפני ש-EasTech התחיל לפעול, באמת לא היה כלום, פשוט כלום. ולכן המעבר מ-0 ל-1 הוא הרבה יותר משמעותי והרבה יותר קשה והרבה יותר ארוך מהמעבר מ-1 ל-2.
והמילה הזו שאנשים אוהבים להגיד, אקו-סיסטם, אז בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא מילה ריקה, היא בדיוק הסיבה שבגללה היום תל אביב היא בירת הסטארטאפים של ישראל. זה פשוט אפקט רשת שנבנה עם השנים. אקו-סיסטם פירושו למשל שאתם קרובים פיזית למשקיעים פוטנציאליים, ויכולים לקבוע איתם פגישות או לפגוש בהם "במקרה" בבית הקפה שהם אוהבים לשבת בו, או במעלית ולספר להם על הרעיון שלכם. אקו-סיסטם פירושו שיש לכם למי להתקשר כדי להתייעץ או לבקש חיבור. אקו-סיסטם פירושו שאתם יושבים עם מישהו על ספסל לאכול צהריים, ואתם מגלגלים רעיונות, וככה נולדת החברה הבאה שתשנה את העולם. אקו-סיסטם פירושו שאתם לא חולמים לבד, אתם חולמים ביחד ועובדים ביחד, ולבסוף, לפעמים, גם מצליחים ביחד. ומי שגרם לי להבין את זה עוד יותר מוואד הוא מחמוד.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
מחמוד: אז אני מחמוד חוויס ממזרח ירושלים, מא-טור, וכרגע אני מנהל או מנכ"ל מרכז חדשנות לרפואה טכנולוגית במזרח ירושלים, קוראים לו "Jinnovate".
שאול: מחמוד הוא בתחילת שנות החמישים שלו, הוא גר בהר הזיתים במזרח העיר. הוא מספר שהמשפחה שלו גרה בירושלים כבר מאות שנים. מאחוריו פעילות ענפה בתחום החדשנות. את "Jinnovate" הוא הקים כחברה ללא מטרות רווח פשוט כי אף אחד אחר לא היה מוכן לעשות את זה, והוא עצמו נמאס לו שאין חדשנות טכנולוגית במזרח ירושלים, אז הוא אמר ועשה. "Jinnovate" מתמקדת בחדשנות ברפואה.
מחמוד: זה המרכז הראשון והיחיד במזרח ירושלים, אין חדשנות במזרח ירושלים עד עכשיו. אז מה שאנחנו מנסים לעשות היא להביא את החדשנות ממערב העיר ולהביא את האקו-סיסטם והידע למזרח ירושלים.
שאול: איך עושים את זה? הם לקחו משרדים בתוך המתחם של EasTech, הביאו לשם יזמים ערבים צעירים תושבי מזרח העיר, ועזרו להם לחדד את הפתרונות שלהם לבעיות בעולם הבריאות. הם יצרו עבורם קורסים והפגישו אותם עם מנטורים, רובם מתעשיית הבריאות הישראלית. הם לקחו אותם לבקר במרכזי חדשנות בישראל ובבתי חולים ישראלים, ואפילו הפגישו אותם עם סטרטאפיסטים שעשו אקזיטים כדי לעורר בהם השראה ולהראות להם שהשמיים הם הגבול.
ויש עוד הרבה דברים אחרים שהם עושים. מחמוד סיפר לי שמאז שהוא הקים את "Jinnovate" לפני בסך הכל שנה, עברו דרכם כבר יותר מ-380 איש, וכרגע פועלים במשרדים שלהם 14 סטארטאפים קטנים שמתוכם שמונה כבר עברו וולידציה, כלומר שהרעיון שלהם מתאים ליציאה לשוק, ואחד מהם אפילו קיבל כבר תמיכה ממשלתית דרך מענק של רשות החדשנות.
מחמוד: גם זה אני חושב שזה סיפור הצלחה. זה פעם ראשונה שמישהו ממזרח ירושלים מגיש ל"תנופה" ומקבל.
שאול: בקרוב הם מתכוונים להגיש בקשות לעוד ארבעה מענקים כאלה. עכשיו, אני לא רוצה לצייר את זה כאילו הכל ורוד. שמעתם את וואד חדר. יש המון קשיים. ונקודת ההתחלה היא באמת מאוד נמוכה, מה שאומר שהדרך להצלחה היא עוד ארוכה מאוד, אבל לפעמים בסיפורים הסוג הזה, מה שיותר חשוב מכל הוא הפריצה הראשונית. קצת כמו שמונין אמר שירושלים כולה צריכה להגיע לאיזו מסה קריטית ומשם זה יקרה מעצמו, אז אותו הדבר במזרח ירושלים.
מחמוד: אני רוצה לראות מזרח ירושלים כמו תל אביב, כמו הרצליה, בהייטק. אני לא רוצה שהבן שלי ילך לעבוד ברמאללה, ולא רוצה גם שילך לעבוד בתל אביב. אני רוצה שהוא יעבוד בירושלים. אם במזרח ירושלים, זה אפילו יהיה יותר טוב.
שאול: בשורה התחתונה, כשהערבים מהווים 40% מתושבי ירושלים, ויותר מחצי מהם חיים מתחת לקו העוני, זה אומר שאם אנחנו רוצים שירושלים תצליח, אנחנו מוכרחים שגם מזרח ירושלים תצליח.
אם תושבי מזרח העיר הערבים יישארו עניים, וימשיכו לעבוד בעיקר בעבודות כפיים בשכר מינימום, העיר לא תצליח להתרומם. מי שרוצה לראות ירושלים מאוחדת באמת, פורחת, צריך להתאמץ מאוד להביא את מזרח העיר לרמה של המערב, וקצת כמו עם האוכלוסייה החרדית, ייתכן שאחת הדרכים לעשות זו היא דווקא בקצה הגבוה של שוק העבודה, בהייטק.
[פונה לוואד] אם אני אקח צעיר או צעירה יהודים טיפוסים ואני אשאל אותם מה החלום שלכם, חלק גדול, נגיד חצי, יגידו ללכת להייטק ולעשות כסף. אם אני אשאל צעירים מזרח ירושלים מה החלום שלהם מה הם יגידו?
וואד: [מחייכת] אז כולם יגידו את המשפט הראשון שיהיה להם כסף. הצעירים קצת יותר נחשפים לחיים, אז יודעים מה זה אומר הייטק, אז כן, אותו דבר, לעבוד בהייטק ולהיות להם הרבה כסף. וקצת החדשים אומרים להיות פרילנסר עם הרבה כסף [וואד ושאול צוחקים], כן, אז כן, אותו דבר, יש להם אותו חלומות.
[מוזיקת רקע]
שאול: טוב אז איך עושים את זה? נניח שאני זורם עם החזון הרחב של רועי מונין, ומתחבר מאוד למה שקורה ב-EasTech וממש מחזיק אצבעות שכל המהלך הזה יעבוד, האם זה יספיק?
רועי: אני חושב שלהביא חברות גדולות לירושלים זה דבר שהוא לא מאוד מסובך, פשוט צריך לעבוד בזה. צריך בן אדם או שניים או שלושה שזה מה שהם עושים כל היום מהבוקר עד הערב.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שאול: המשפט הזה של רועי: "בן אדם אחד או שניים או שלושה שזה מה שהם עושים מבוקר עד ערב", זה הזכיר לי משהו אחר לגמרי. בקיץ שלפני המלחמה ביקרתי עם המשפחה בחופשה קצרה באמסטרדם, ובביקור הזה, שמנו לב שברחבי העיר אנחנו שומעים הרבה מאוד אנגלית, ונתקלים בהרבה מאוד אנשים שהם לא הולנדים אבל גם לא תיירים, אנשים שגרים בעיר, אבל ללא ספק הגיעו לגור בה, אולי גם לעבוד בה, מבחוץ.
באחד הימים שהיינו שם נפגשתי לבירה עם ישראלי שבעצמו עבר לגור בעיר לפני כמה שנים, והוא הסביר לי בדיוק למה אני שומע כל כך הרבה אנגלית. הוא סיפר לי שהעירייה ממש עובדת שעות נוספות כדי להפוך את אמסטרדם ליותר אטרקטיבית לחברות בינלאומיות, כדי שיבואו ויפתחו בה משרדים, בעיקר מרכזי פיתוח של הייטק. הוא אמר לי שהעירייה ממש יוצאת מגדרה כדי להפוך את הרילוקיישן לעיר להרבה יותר נוח, ברמה כזו, שאם אתם עוברים לגור באמסטרדם ומגיעים לעירייה, אתם תקבלו סוג של טופס טיולים שיסביר לכם בדיוק באיזה תחנות אתם צריכים לעבור, וממש מקל עליכם את כל הבירוקרטיה בדרך.
כשמונין סיפר לי על החזון שלו לירושלים, נזכרתי בזה. אז האם אנחנו עושים את זה? האם יש אנשים מטעם העירייה, או הרשות לפיתוח ירושלים, או כל גוף עירוני אחר, שעובד מבוקר עד ערב יוצר קשר עם חברות גדולות, מביא אותן לסיורים בירושלים, מכיר להם את היצע המשרדים החדש שהעיר מקימה, מכיר להם את המספרים, את הסצנה, את הפוטנציאל, את בתי הקפה?
לפי מונין התשובה היא לא. מונין סיפר לי שזה חלק מהפעילות של העמותה שלו "Made in Jerusalem". להביא אנשים, להכיר להם את העיר, את כולם אגב הוא באמת מקפיד לקחת גם לאכול משהו, לשתות קפה, ושאנשים יראו בעיניים שירושלים יודעת להציע גם חיי רחוב תוססים, חיי פנאי ותרבות ובילוי. לא כמו שתל אביב, כי ירושלים היא אחרת, אבל שיראו שזו לא שממה. ובכל זאת, למרות הפוטנציאל ולמרות המשרדים החדשים הרבים שנבנים ברחבי העיר ניסיתי להקשות עליו.
[פונה לרועי] מי שמחפש אורח חיים ליברלי, ירושלים היא לא first choice שלו. נסה לשנות את דעתו.
רועי: אני, אני לא רוצה לשנות את דעתם. אני חושב שזה נכון כרגע. אני חושב שזה יכול להשתנות. מי זה מי שעושה את האוירה הליברלית הזאת כאילו בתל אביב [מחייך]? חברה שעזבו מכאן ונמצאים שם עכשיו מקימים את כל הברים והמסעדות. הרבה עסקים ירושלמים שלא הצליחו לשרוד פה. אני חושב שברגע שיהיה פה יותר כסף, אז גם העסקים האלה יישארו וגם יותר דברים פתוחים בשבת, לצורך העניין, וזה ביצה ותרנגולת.
[מוזיקת רקע]
שאול: אם בשלב הזה של הסיפור אתם מעט יותר אופטימיים לגבי עתידה של עיר הבירה של מדינת ישראל, או חושבים כמוני לפחות שיש לה יותר סיכוי מפעם, ואולי אתם סטודנטים שנמצאים בשנה ג' של התואר ואתם כבר עושים תוכניות ומפנטזים איך תעברו לגור בדירה חמודה ליד הרכבת הקלה, ותסעו לשוק לאכול ומשם תלכו ברגל למשרד החדש, אז רגע, שנייה, כי גם בסיפור הזה, האופטימי, יש אותיות קטנות.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[פונה לרועי] אז ה-tipping point, הנקודת האל-חזור הזו שאתה מדבר עליה, באיזה טווח זמן היא?
רועי: עשורים.
שאול: עשורים?
רועי: כמעט כל צעד שאנחנו רוצים לעשות, אם אתה מדבר על להביא 15 חברות, הנה חמש שנים. עוד חמש שנים שהחברות האלה יפתחו כמה משרות ג'וניור, עוד חמש שנים שאנשים מחוץ לעיר יתחילו לבוא לכאן.
זה הכל צעדים של חמש שנים, כשאתה מוסיף חמש ועוד חמש, ועוד חמש, זה מהר מאוד נהיה 20 ו-25 ו-30, וזה לא כיף להגיד את זה, אבל אנחנו מסתכלים על זה כפרויקט שהוא עד הפנסיה [מחייך]. ואני חושב שגם כל תקציב שהולך לזה צריך להסתכל על זה ככה, וכן להבין שבגלל שזה כל כך ארוך, יש דחיפות מאוד גדולה לעשות את זה עכשיו כמה שיותר מהר, את כל אחד מהצעדים האלה, כי כל צעד שלא קורה עכשיו, מעכב את כל הצעדים אחריו.
שאול: קחו שנייה לעכל את זה, אני יודע שאני הייתי צריך יותר משניה. אבל בזמן שאתם מעכלים, אל תשקעו במרה שחורה, פשוט כי לשקוע זה נורא קל. אם לא נעשה שום דבר, אם לא נתאמץ ולא נעבוד בזה, ירושלים באמת תשקע. זאת האמת אי אפשר להתכחש לה. זה מה שקורה לעיר מאז אמצע שנות ה-90, אבל אם הקשבתם לפרק קודם של "חיות כיס" עם מתכננת מחוז ירושלים שירה תלמי באבאי, חפשו "כוח העל של התכנון", ואם הקשבתם לראיון שעשיתי עם ראש עיריית ירושלים משה לאון בפודקאסט האח שלנו, "המנגנון" אז אולי השתכנעתם שלראשונה זה שנים, יש סיכוי לירושלים. ומי שרוצים בהצלחתה של ירושלים, ואני אוסיף - בהצלחתה של ישראל כולה, מוכרחים לבוא לפרויקט הזה גם עם סבלנות, אבל גם עם תחושת דחיפות. דחיפות כי אנחנו מוכרחים להתחיל עכשיו, כי התהליכים מאוד ארוכים, ואסור לחכות איתם, אבל סבלנות כי אלה תהליכים שיקח להם הרבה מאוד זמן לשאת פירות. זאת האמת המורכבת, ומאחר שזה ייקח הרבה מאוד זמן, זו לא תהיה משימה רק של ראש עיר אחד. זו משימה שתתפרס על פני הרבה קדנציות של כמה ראשי עיר.
[פונה לרועי] עד כמה זה תלוי בזהות של ראש העיר, בשיתוף פעולה של העירייה, ובאנשים שעובדים בזה?
רועי: מאוד, סופר סופר משמעותי. עשורים של הבדל. עירייה מעורבת וממשלה מעורבת וגם פילנתרופיה וגם אנשי עסקים, וכל מי שיכול לעזור, זה יכול להאיץ את ה-timeline בעשורים.
[מוזיקת רקע]
שאול: זה קורה היום, אבל לא מספיק, זאת האמת. ירושלים כנראה לא עד כדי כך מעניינת את הציבור הרחב, או את הקהילה העסקית, או את הקהילה הפילנתרופית, בטח בימים שאחרי שבעה באוקטובר, כשיש כל כך הרבה נפגעים, גם בגוף וגם בנפש, כשיש קהילות שלמות שצריך לשקם, כשיש שני חבלי ארץ שצריך לבנות מחדש.
מה שאני כן יודע, שבסוף ירושלים היא עיר הבירה של ישראל, וייתכן שלא אכפת לנו אם זאת תהיה עיר ענייה לנצח, אבל אם כן אכפת לנו, ואם אנחנו רוצים שירושלים תמלא אותנו גאווה, אז בואו לפחות ננסה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
לפני שנפרדנו, סיפרתי למונין את הסיפור האישי שלי, של המשפחה הפרטית שלי, זה שסיפרתי לכם עליו בתחילת הפרק הזה. הבן הצעיר שלנו, עולה עכשיו לכיתה ז'. כשהוא יסיים את התיכון, אנחנו נגיע לצומת ונבחר, האם להישאר בעיר או לצאת ממנה, כדי לא לחזור. ואני לא יודע איך ירושלים תיראה עוד שש שנים.
רועי: או שהיא תראה לא מאוד שונה ממה שהיא נראית היום. זאת אומרת, אפשר להשיג בשש שנים את מה שאפשר להשיג בשנה-שנתיים, ואפשר להשיג בשש שנים את מה שאפשר להשיג ב-10-15 שנים, וזה מאוד תלוי פה, עד כמה אנשים ישימו את הרגל על הגז, ויביאו לפה דברים. ואני מאוד מקווה ומאוד אופטימי שאפשר שעוד שש שנים נהיה פה במקום אחר, הרבה יותר טוב מעכשיו, בטוח. ושיהיה מספיק, בוא נגיד, בשביל למשוך אותך לשש שנים הבאות ולשאול את השאלה הזאת אז. [מחייך]
[מוזיקת רקע]
שאול: אתם האזנתם לפרק 322 של "חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". איזה מדהים זה? 322 פרקים! וכל הפרקים האלה זמינים עבורכם להזנה באתר "כאן", וגם בכל אפליקציות פודקאסטים.
אם החברים שלכם עדיין לא מכירים את "חיות כיס", זה חתיכת "נון" שלכם. שלחו להם ולהן פרקים נבחרים, כדי שיצטרפו למהפכה.
עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין, המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. תודה רבה גם לחן עוז על העזרה. בצוות "חיות כיס", תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי.
אני שאול אמסטרדמסקי, לאחרונה אוהב יותר ויותר את ירושלים.
תודה רבה שהאזנתם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Komentáře