מה הייתה הסיבה לכך שעד לפני שנים ספורות כמעט שלא אותרו ילדים מחוננים בשדרות ואיך פיצחו בעיר את השיטה? מה זה אומר בכלל להיות ילד מחונן? ואיך בעצם הוחלט שהמדינה צריכה להשקיע כסף באיתור מחוננים ובמסגרות לימוד מיוחדות עבורם?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/01/2025.
[חסות]
קריין: אתן מאזינות ואתם מאזינים, ל"כאן הסכתים". הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שאול: היי, אתן ואתם על "חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי.
שירה: ואני שירה קדרי-עובדיה, כתבת החינוך של "הארץ". ובשביל לספר לך את הסיפור של היום, שאול, אני רוצה להכיר לך את מעיין.
[הקלטה] מעיין: "היי, שלום, שמי מעיין בר יוחאי, מנהלת פרויקטים פדגוגיים באגף החינוך בעיריית שדרות. גדלתי בשדרות, אני תוצר של החינוך בשדרות."
[מוזיקת רקע]
שירה: בשנות ה-90, כשמעיין הייתה ילדה, פעם בשבוע היא הייתה מתלבשת בבגדים הכי יפים שלה ועולה על אוטובוס [רעש של אוטובוס נוסע] לאוניברסיטת בן גוריון.
[הקלטה] מעיין: "למדתי רדיו ורפואה, היינו מנתחים חולדות. אני זוכרת בעיקר את החוויה האישית, כילדה, שאת הבגד החדש הייתי לובשת ביום שלישי. את הפחית שלי ב… "לה תותית" הייתי לוקחת כסף מראש והייתי שותה ביום שלישי."
שירה: מעיין אותרה כמחוננת במבחן הארצי בכיתה ג', אבל בשדרות לא הייתה מסגרת למחוננים. לכן, פעם בשבוע היא הייתה נוסעת לבאר שבע, ללמוד שם במסגרת מה שמכונה עד היום "יום שליפה". ובשביל מעיין, היום הזה היה משהו שהיא חיכתה לו כל השבוע. [מוזיקת רקע מסתיימת] אפשר לומר שהוא היה נקודת אור באפלה.
[הקלטה] מעיין: "כשהייתי חוזרת ביום רביעי, הייתי בתחושת ריקנות, שכשאני מדברת עם חברים מהכיתה, הם לא מבינים מה… מה אני רוצה מהם."
שירה: מעיין מתארת חוויה שמשותפת להרבה מאוד אנשים ונשים, וגם ילדות וילדים שאובחנו כמחוננים. בבית הספר הרגיל הם הרגישו לפעמים לא לגמרי שייכים, קצת שונים. אבל בזכות המסגרות למחוננים, לפחות ליום אחד בשבוע הם הרגישו שמצאו את מקומם.
[הקלטה] מעיין: "ביום שלישי ידעתי לדבר עם ילדים שהם באמת מה… מהקבוצת השווים, מ"החננים" שיודעים על מה אנחנו מדברים. ואתה מרגיש שאתה צריך להיות מבוגר בגוף של ילד, כדי לדבר בשפה שאתה מבין. אני חושבת שזה פתח לי… אפיקים."
[מוזיקת רקע]
שירה: את הסיפור הזה של מעיין היינו אמורים לשמוע מעוד הרבה מאוד בוגרים של מערכת החינוך, בכל מקום בארץ וגם בשדרות.
שאול: רק שזה ממש לא המצב.
שירה: נכון, זה לא המצב. כי אם מדברים על שדרות, אז האמת היא שבמשך הרבה מאוד שנים כמעט לא היו שם ילדים כמו מעיין. כלומר, הילדים המחוננים כנראה היו שם, אבל עד לפני 3 שנים משרד החינוך פשוט לא איתר אותם.
שאול: מה הכוונה לא איתר אותם? הם הלכו לו לאיבוד? זה כמו ילדים בפסטיגל?
שירה: לא, הם היו, הם למדו בבתי הספר הרגילים. פשוט אף אחד לא טרח לבדוק אם הם מחוננים או לא.
שאול: אבל למה? בכל הארץ בודקים. אותך בדקו בירושלים, אותי בדקו בפתח תקווה, את הילדים שלי בדקו, את כולם בודקים.
שירה: אז זהו, שזה לא כל כך פשוט כמו שאפשר היה לחשוב. האמת היא שלא את כולם בודקים.
שאול: זה נשמע די עקום.
שירה: נכון, ולפחות בשדרות היו עוד אנשים שחשבו כמוך ויצאו לדרך כדי לשנות את המצב. והיום, אחרי לא מעט מאמצים, המצב שם כבר באמת אחר. היום בשדרות מאותרים בכל שנה בערך 20 ילדות וילדים מחוננים.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שאול: אז יש לנו happy end, בסוף כן איתרו אותם, מצאו מלא מחוננים בשדרות.
שירה: נכון, אבל זה ממש לא היה פשוט. זה הצריך מאבק לא פשוט של שנים מצד כמה משוגעים לדבר.
שאול: אז השבוע ב"חיות כיס"…
[מוזיקת רקע]
שירה: איך הצליחו אנשי שדרות לפצח את השיטה ולהגדיל את מספר המחוננים בעיר, והאם יש ערים נוספות שיכולות ללמוד מהסיפור שלה?
שאול: כמה כסף משקיעה המדינה בילדים מחוננים, והאם להשקעה הזאת יש הצדקה?
שירה: מה זה בכלל אומר "ילדים מחוננים", והאם זה באמת מה שחשבנו?
שאול: וגם, איך יכול להיות שאפילו היום, בישראל של 2025, עדיין יש ילדים מחוננים שנשארים מתחת לרדאר?
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שירה: את מעיין פגשתי בְּמאי הקודם, במבנה אבן לא גדול בשדרות, ממש סמוך לבניין העירייה. לבניין הזה יש שם שעד לפני כמה שנים היה נשמע לתושבי העיר כמו מדע בדיוני: "המרכז למחוננים ומצטיינים". כשפגשתי אותה, את מעיין, רוב תושבי שדרות כבר חזרו אליה אחרי חודשים ארוכים כמפונים, באילת, בירושלים ובמרכז. העיר עצמה כבר חזרה, פחות או יותר, לשגרה, ובאחת הכיתות של מרכז הלמידה, הילדים בדיוק היו בעיצומו של שיעור אנימציה ממוחשבת. וכן, זה מגניב כמו שזה נשמע.
[הקלטה] מיקה: "יש כזה תוכנה במחשב של אנימציה, ועכשיו אנחנו עושים משהו של… מה בעיה כזה, של בעיות."
שירה: זאת מיקה, תלמידת כיתה ג', היא והחברה שלה, איירין, סיפרו לי שבבית הספר הרגיל שלהן, המקום שבו הן לומדות 5 ימים בשבוע, די משעמם להן רוב הזמן. הן פשוט קולטות את החומר מהר יותר משאר הכיתה.
[הקלטה] מיקה: "אנחנו משתעממים בשיעורים בגלל שאני כבר יודעת את החומר הזה בעל פה, אז כאילו אין לי מה לעשות שם. במקום לשבת, להקשיב עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם לאותו חומר, אני מגיעה לפה פעם… פעם בשבוע, ולומדת חומר יותר מעניין אותי."
שירה: כדי להתקבל לתוכנית המחוננים, מיקה ואיירין היו צריכות לעבור תהליך איתור מטעם משרד החינוך. אבל עד לאחרונה, בשדרות זה לא היה הליך פשוט כל כך. למעשה, הוא היה כל כך לא פשוט, שבמשך שנים כמעט שלא היו ילדים שצלחו אותו.
שאול: שנייה, אני רוצה להבין משהו. זה לא אותו תהליך איתור שכולנו עברנו, גם כשאת היית ילדה וכשאני הייתי ילד? כי אני זוכר את זה עד היום.
שירה: מה אתה זוכר?
שאול: אני זוכר בעיקר את השאלה שטעיתי בה. כלומר, את זו שאני יודע שטעיתי בה. שאלו שם מה בירת צ'כוסלובקיה, ואני עניתי שקהיר, כי לא ידעתי מה זו צ'כוסלובקיה או מה זו קהיר, אבל איכשהו בכל זאת עברתי.
שירה: תתבייש לך, שאול. [מוזיקת רקע] אבל כן, התהליך של היום דומה לתהליך שאתה עברת. את המבחן הראשון, שנערך בדרך כלל בכיתה ב', הילדים עושים בכיתה שלהם, בבית הספר. הילדים שקיבלו את הציונים הטובים ביותר, בערך 15% מתוך הכיתה, מוזמנים להגיע לשלב השני. זה כבר מבחן קצת יותר מלחיץ, הוא נערך מחוץ לבית הספר עם משגיחים חיצוניים. ואם לחזור לסיפור של שדרות, אז בזמן שאתה היית צריך לנסוע בשביל המבחן השני עוד כמה דקות, עבור ילדי שדרות ההגעה לשלב השני של המבחן הייתה עניין הרבה יותר מורכב.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[הקלטה] מעיין: "מה שהיה עד היום, הורים בעצם הגישו את ילדם, קיבלו זימון לקריית מלאכי להיבחן או לאשקלון. באחת הפעמים כששאלנו הורים למה לא נסעתם, זה היה אחרי יומיים של הסלמה, ילדים לא ישנו בלילה, ההצמדות למבוגר נדרשת כ… כחלק מההתמודדות עם הפחד, והורים לא נסעו בעצם, ויתרו על ההזדמנות."
שירה: אתה מבין? במשך כל השנים האלה, רק כדי להיבחן לתוכניות המחוננים, ילדי שדרות נאלצו לנסוע לעיר אחרת במרחק של לפחות חצי שעה נסיעה. תוסיף לזה מצב ביטחוני מאוד לא יציב, בלשון המעטה, ואת העובדה שהרבה ילדים והורים בכלל לא ידעו מה המשמעות של הבחינות האלה ולמה כדאי להתאמץ בשבילן, פשוט כי לא היה אף אחד בסביבה שעבר אותן קודם כדי לספר להם, ותקבל מעט מאוד ילדים שניגשו למבחן.
שאול: וכשלא ניגשים למבחן, מה הפלא שלא מאתרים מחוננים.
שירה: בדיוק, וזה עדיין לא הקושי הכי גדול שעמד בפני ילדי שדרות וההורים שלהם. מי שכבר טרחו לצאת מהעיר בשביל להיבחן ועברו את המבחן, נתקלו בעוד משוכה.
[הקלטה] מעיין: "וגם החסם הנוסף זה שהם יוצאים ללמוד מחוץ לעיר."
שירה: כלומר, גם אם כבר יש ילדים בעיר שאותרו כמחוננים, אז עכשיו ההורים שלהם צריכים להסיע אותם פעם בשבוע מחוץ לעיר או לדאוג להם להסעה למה שנקרא "יום שליפה", שזה יום אחד בשבוע שהם לומדים בבית ספר אחר עם ילדים אחרים כמותם. ועבור הרבה הורים משדרות, זה לא דבר פשוט.
[הקלטה] מעיין: "יום שליפה זה יום שלם, זה גם ההורים צריכים לקחת בכוחות עצמם. לא לכל ההורים כאן יש רכבים ותחבורה ציבורית שהם יכולים להתנהל ממקום למקום, ו… המצב, המצב הביטחוני הוא די נדבך חשוב להבנה ולגורמים המשמעותיים עבור הילדים, אם להחליט לנסוע או לא לנסוע."
שירה: הרבה הורים פשוט ויתרו על המאמץ הזה. וכך, גם ילדים שכבר אותרו כמחוננים לא קיבלו את המעט שהמדינה הייתה יכולה לתת להם. ובמשך הרבה שנים, בשדרות פשוט השלימו עם המצב הזה.
[הקלטה] אלעד: "כמעט ולא אותרו כאן מחוננים, כל שנה היה שניים, שלושה, אחד, אפס."
שירה: זה אלעד קלימי, הוא חבר מועצת העיר שדרות ואחראי על תחום החינוך בעירייה. והוא גם אחד האנשים החשובים בשינוי שקרה בשדרות. לפני 7 שנים בערך, בעיריית שדרות החליטו לעשות מעשה. הם פנו למשרד החינוך וביקשו שיפתח בעיר מרכז מחוננים עבור ילדי שדרות.
[הקלטה] אלעד: "אהה… הבקשה הזו הייתה נראית הזויה, בעיני משרד החינוך. הייתה איזושהי החלטה עקרונית במשרד, שלא מקימים מרכזים חדשים, אלא מעבים את הקיימים."
שאול: אבל בשדרות לא ויתרו.
שירה: במשך שנתיים שלמות, אלעד קלימי וראש העיר אלון דוידי, ניסו לשכנע את משרד החינוך שוב ושוב ש…
[הקלטה] אלעד: "המרכז יוליד מחוננים, ולא המחוננים יולידו מרכז. זאת אומרת, בוא נקים מרכז, יבואו מחוננים. בתהליך ארוך של שנתיים של פגישות, משאים ומתנים, הצלחנו."
[מוזיקת רקע]
שירה: בשנת 2020 הוקם בשדרות לראשונה מרכז מדעי שמיועד למצטיינים ומחוננים. זהו, לא צריך יותר לנסוע לבאר שבע ולא לאשקלון, אפשר להיות מחונן גם קרוב לבית. עכשיו רק היה צריך לאתר את הילדים המחוננים, ובעירייה גם ידעו מי תהיה אחראית על זה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
[הקלטה] מעיין: "כילדה שאותרה מחוננת בכיתה ג', כבת שדרות, הרגשתי שזה הרגע של סגירת מעגל, שאני בעצמי מאתרת את המחוננים הבאים, ו… ידענו שאנחנו יוצאים לתהליך ובנינו אותו עקב בצד אגודל."
[מוזיקת רקע]
שירה: ואחרי שנה הגיע רגע האמת, המבחן שקובע מי מהילדים אכן משתייך לקבוצת המחוננים. בפעם הראשונה המבחן נערך בעיר ולא מחוצה לה, וההורים לא היו צריכים להסיע לשום מקום.
שאול: ואז הגיעו התוצאות, ופתאום התברר ש…
שירה: התברר שגם בשדרות יש ילדים מחוננים, אפילו די הרבה ילדים כאלה. אחרי שבמשך שנים אותרו בעיר רק ילדים ספורים אם בכלל, בשנת 2021 אותרו 23 מחוננים!
שאול: שזו באמת קפיצה מטורפת.
שירה: והחלק היפה הוא שזאת לא הייתה קפיצה חד-פעמית. גם ב-4 השנים שחלפו מאז, המספרים הגבוהים נשמרו באופן עקבי, והפעילויות שמתקיימות במרכז הלימודי של הילדים המחוננים והמצטיינים בעיר, הפכו לחלק משמעותי מאוד בחיים שלהם. עד כדי כך שבזמן המלחמה, כשפינו את כל התושבים והילדים…
[הקלטה] ד"ר לאון: "הצורך היה כל כך גבוה וההבנה של ההורים הייתה כזאת, שגם כשהם היו מפונים, הם דאגו להביא את הילדים למרכזי מחוננים בכל הארץ. והיו לנו ילדים שהיו מתקשרים אלינו ושואלים 'אנחנו יוצאים מהמלון? לאיזה עיר כדאי לעבור? איפה יש מרכז מחוננים שאתם ממליצים ללכת אליו?' זאת אומרת, זה הפך להיות השיקול."
שירה: זו דוקטור אפרת לאון. היא מנהלת את המרכז למחוננות ומצוינות בשדרות.
[הקלטה] ד"ר לאון: "זאת אומרת, משהו בתודעה של מצוינות, של שאיפה, של מסוגלות, עכשיו כשתקרת זכוכית זה גם איך אתה תופס את עצמך ואת המסוגלות שלך."
שאול: שירה, תקשיבי, זה סיפור באמת מאוד מרגש, באמת, בלי ציניות, אבל הוא בעיקר גרם לי לתהות. [מוזיקת רקע מסתיימת] איך יכול להיות שזה עובד כל כך שונה בכל עיר ועיר? כלומר, למה בשדרות זה ככה, אבל בירושלים זה אחרת, ובתל אביב זה בכלל באופן שונה לחלוטין. אולי יש עוד מקומות שבהם המדינה שוכחת לאתר מחוננים.
שירה: אז זהו, שיש. [מוזיקת רקע] אחרי שביקרתי בשדרות ושמעתי על השינוי הגדול שקרה שם, עלו לי שאלות דומות לאלה שאתה העלית, ומה שהתברר לי הוא שהתשובה היא כן, לאורך השנים היו לא מעט ילדים וילדות שנשארו מחוץ לרדאר של משרד החינוך. אתה יודע מה הדוגמה הכי בולטת לזה?
שאול: תני לי את זה.
שירה: הפער הכי משמעותי בכלל לא קשור למקום המגורים, אלא למגדר. הרבה יותר בנים בוחרים להיבחן בבחינות המחוננים בהשוואה לבנות. בשנת 2022 ניגשו לבחינות בערך 9,000 בנים, לעומת בערך 5,000 בנות. [מוזיקת רקע מסתיימת] זה פער ענק.
שאול: וואלה, לא חשבתי שהמצב הוא עד כדי כך חמור.
שירה: כן, המצב עד כדי כך חמור. יש לזה כל מיני סיבות, אבל בשורה התחתונה, יותר בנים מתקבלים לתוכניות מחוננים בהשוואה לבנות. במשרד החינוך אמנם מנסים להתמודד עם התופעה בכל מיני דרכים, וגם עושים איזשהו תיקון סטטיסטי, כלומר מסתכלים אחרת על הציונים של הבנות לעומת הבנים, כדי לא ליצור מצב שבו בכיתות יש רוב מוחלט של בנים. ועדיין, הפער קיים.
שאול: אוקיי, איזה עוד פערים גילית?
שירה: אז אם חוזרים להסתכל על יישובים, מגלים שיש בישראל עוד מקומות עם אחוזי איתור נמוכים מאוד. ובטח לא יפתיע אותך לשמוע שאלה לא בדיוק היישובים הכי חזקים בארץ. משרד החינוך מציג נתונים מאוד חלקיים בנושא הזה, ולכן קשה להשוות באופן מדויק. אבל הנה דוגמא בולטת: בעיר הבדואית רהט לומדים 20,000 תלמידים בסך הכל, אבל רק 24 תלמידי יסודי מהעיר לומדים במרכז מחוננים. זה כלום. ברעננה, בשביל ההשוואה, יש מספר תלמידים דומה, ומרכז המחוננים שלהם גדול פי עשרה. ובביתר עילית, שגם בה יש 20 ומשהו אלף תלמידים, אותרו… אתה רוצה לנחש, שאול?
שאול: בטח כמו ברהט, משהו כמו 20 תלמידים בלבד.
שירה: אתה אופטימי, אבל לא, זה ממש רחוק מזה. בכל ביתר עילית, יש בסך הכל 3 תלמידים מחוננים. זה הכל.
שאול: אוקיי… אבל אצל הבדואים, אני מניח שזה פשוט קשור לזה שהמדינה מפלה אותם לרעה באופן כללי, אז היא מפלה אותם לרעה גם בתחום המחוננים. אבל אצל החרדים זה מרגיש לי כאילו זה סיפור אחר. כלומר, הם מלכתחילה לא חלק מהחינוך הממלכתי, איך יאתרו אותם?
שירה: כן, אבל אין לזה באמת הצדקה. בסוף, הילדים החרדים הם חלק ממערכת החינוך, כמו כל ילד אחר. גם אם לשני הצדדים, החרדים והמדינה, נוח לשכוח את זה לפעמים. עד לפני כמה שנים, משרד החינוך בכלל לא התייחס לתלמידים החרדים בתור קהל יעד לנושא הזה של המחוננים. הם לא נבחנו, לא היו להם מסגרות מתאימות, ממש שום דבר.
שאול: והיום זה אחרת?
שירה: כן, קצת, ולא ממש בגלל משרד החינוך הגדול, אלא בעיקר בגלל פייגי.
[הקלטה] פייגי: "נעים מאוד, פייגי כהן. אני מפקחת במחוז החרדי, ממונה על בתי הספר הממ"ח, הממלכתי חרדי. ובכובע נוסף, אני רפרנטית מחוננים ומצטיינים. זה אומר שאני נציגה של אגף מחוננים ומצטיינים, במחוז החרדי."
שירה: כמו במקרה של מעיין משדרות, גם אצל פייגי, האובססיה לנושא של המחוננים נולדה מתוך החוויה האישית שלה, או יותר נכון, של הבן שלה, יהודה.
[הקלטה] פייגי: "ילד מחונן, לפחות אצלנו, מגיל מאוד מאוד קטן, הרגשנו שיש משהו אחר עם הילד הזה."
שירה: לפייגי לא ממש היו מילים כדי להסביר את השונות הזאת של יהודה, הילד שלה, אבל היה לה ברור שיש בו משהו אחר. וכשהוא גדל, גם המורים שלו בחיידר, בתלמוד תורה, הרגישו בזה. השאלות שלו היו פשוט אחרות.
[הקלטה] פייגי: "מי שלא הבין זה היה המורה, מאיפה נפל לו, סליחה על ה… זה, קצת חייזר הזה, כאילו אף פעם ילד בגיל הזה לא שאל אותו כאלה שאלות. הוא בא הביתה ואני הלכתי איתו ל… לחנות, וקניתי לו מחברת, ואמרתי לו: 'מתוק שלי, יש לי… יש לי הצעה. כל השאלות שיש לך, תכתוב במחברת. בסוף היום תבוא הביתה ואנחנו נשב עליהם'."
שירה: אז פייגי חקרה ולמדה, והגיעה לבסוף למסקנה שהילד שלה הוא מחונן. זה היה לפני קרוב ל-20 שנה, ובחברה החרדית של אותן השנים לא היה שום מענה לאוכלוסייה הזאת, ממש שום דבר.
[הקלטה] פייגי: "אני התחלתי לחפש, אף אחד לא הבין מה אני רוצה. לא היה מענה רשמי. בדקתי במשרד החינוך, בדקתי… לא היה מענה בשום מקום. והבנתי שאני צריכה לייצר את המענה מול המורים שלו."
שירה: השנים חלפו, הבן של פייגי גדל, ובינתיים פייגי עצמה התחילה לעבוד במשרד החינוך, בפיקוח על החינוך החרדי. וכל הזמן הזה היה לה בראש ג'וק אחד שלא עזב אותה.
[הקלטה] פייגי: "כאמא חרדית לילד מחונן, עברתי מסלול מרתק ומאתגר כדי לתת מענה לילד שלי. וכשהגעתי למשרד החינוך, היה ברור לי שזה אחד הדברים שאני רוצה לעסוק בהם."
שירה: פייגי גילתה שלמרות התשוקה שלה לנושא, זה לא כל כך פשוט. כי למרות שתהליך האיתור למחוננים אמור להיות משהו ארצי, עם הזדמנות שווה לכולם, במשך שנים ארוכות מאוד אף אחד לא חשב לבדוק מה קורה אצל החרדים. אם היו בודקים, היו מגלים שלא קורה שם כלום.
[הקלטה] פייגי: "שירה, את יודעת, אבל כשאני נכנסתי לאגף פה, החרדי, היו כל כך הרבה נושאים כאלה. אחד הדברים הראשונים שלמדתי, שכשאני קובעת פגישה עם מישהו ממשרד החינוך, שהוא לא מהאגף שלנו, אני צריכה להוסיף זמן להכשרת לבבות. רגע להסביר. כי במשך הרבה שנים, היה נוח למגזר החרדי, וביחד ממול, למדינה, לתת להם להתנהל."
שירה: ובשביל לשנות את מערכת היחסים הזאת, בין המדינה לבין החינוך החרדי, צריך לא רק הכשרת לבבות, אלא ממש משוגעים לדבר. וזה מה שפייגי עשתה. מצד אחד היא עמלה והסבירה במשרד החינוך, שילדים חרדים הם כמו שאר הילדים, וגם להם מגיע להיבחן ולקבל מענה מתאים. ומצד שני, היא עבדה בתוך החברה החרדית, כדי להסביר מה זה בכלל מחוננים, ולמה כדאי להשקיע בזה.
[הקלטה] פייגי: "כי… בחרדי כל מה שחדש הוא מאיים. והיינו צריכים לעשות הרבה הכשרת לבבות, גם בתוכנו."
שאול: ומה קרה בסוף?
שירה: פייגי הצליחה. לפני 3 שנים, במשרד החינוך יצאו לדרך עם בחינות מיוחדות לחברה החרדית. שזה אומר, בגדול, שהשאלות הותאמו לעולם המושגים החרדי, ושהתלמידים והתלמידות ניגשים למבחן בהפרדה מגדרית. ומכיוון שבתי הספר החרדים לא תמיד יודעים במה מדובר, ולא תמיד משתפים פעולה עם משרד החינוך, פייגי ואנשי הצוות שלה החליטו לפנות ישירות להורים. דרך ראיונות ברדיו, מודעות בעיתונות החרדית, ואפילו משפיעניות חרדיות באינסטגרם. הנה פייגי, בראיון מלפני כמה ימים ברדיו "קול חי".
[הקלטה]
יונת: "בוקר טוב לפייגי כהן מפקחת במחוז החרדי ורפרנטית מחוננים ומצטיינים."
פייגי: "בוקר טוב יונת, הבשורה הגדולה, אתם לא לבד."
[מוזיקת רקע]
שירה: וכמו בסיפור של שדרות, זה עבד. בהתחלה ניגשו ממש בודדים, ואחר כך, מפה לאוזן, הצטרפו עוד ועוד הורים, שידעו פתאום לשאול על המענים למחוננים, ולהסיע את הילדים שלהם לבחינות, ולדרוש מבתי הספר שיאפשרו להם לצאת לתוכניות המחוננים.
[הקלטה] פייגי: "אני מאמינה שככל שנגדל, אנחנו נפתח עוד מרכזים ועוד שלוחות, כך שבסוף כל הילדים יקבלו מענה. כך זה צריך להיות, כמו שאמרתי, הם מספיק מתמודדים עם עניינים רגשיים וחברתיים, עם כל כך הרבה פערים שמגיע להם שמורה יסתכל להם בעיניים, ביחד עם קבוצת השווים."
שירה: אתה יודע, שאול, אנחנו מדברים כאן על אוכלוסיות שלא מקבלות מענה, או מופלות לרעה בתחום של המחוננים, מתוך איזו מחשבה שתמיד איתרו מחוננים, ושזה משהו שחייבים לעשות. אבל האמת היא שזה לא כזה טריוויאלי. כדי להבין איך ומתי התחילו לאתר מחוננים בישראל, צריך לחזור בערך 50 שנה אחורה. [מוזיקת רקע מסתיימת] הנה כתבה שמצאתי ממאי 1971. היא התפרסמה בעיתון מעריב, וסופר בה על דרישה יוצאת דופן של כמה הורים משר החינוך דאז, יגאל אלון.
[הקלטה] קריין: "שלושה זוגות הורים מירושלים פנו לאחרונה לשר החינוך, בבקשה לסייע להם בטיפוח ילדיהם המחוננים. מדובר בשלושה ילדים בני חמש, שרמת המשכל שלהם היא גבוהה במיוחד, ואשר הוריהם נתקלים לדבריהם, בקשיים בסיפוק צורכיהם האינטלקטואליים. בהיעדר גוף רשמי, נאלצו הורים לחפש פתרונות משלהם. אחד ההורים מספר: בני בן החמש לומד כבר אנגלית, לאחר חודשים, שהוא קורא וכותב בעברית."
שירה: האמת היא שכבר לפני שנות ה-70, היו בישראל כל מיני יוזמות נקודתיות יחסית, שנועדו לטפח ילדים מוכשרים. למשל פנימייה שהוקמה בירושלים, במיוחד לנוער מצטיין מהפריפריה. זה תיכון בויאר, שקיים עד היום.
שאול: בוא'נה, אשתי למדה שם. [מתלהב]
שירה: וואלה, אבל רק בתחילת שנות ה-70, העיסוק במחוננים קיבל תנופה מסוימת. היו לזה כל מיני סיבות. באותה תקופה גדלה המודעות בכל העולם לנושא ה-IQ, ומה זה ילדים מחוננים באופן כללי. אבל האמת היא שאחת הסיבות הייתה, שאלה בדיוק היו השנים שבהן הממשלה אצלנו דחפה את תפיסת האינטגרציה במערכת החינוך. כלומר, את החיבור בין ילדים משכונות חלשות, מבחינה סוציו-אקונומית, לילדים מאזורים חזקים יותר. תוכלו לשמוע על זה יותר בפרק 295, "אסור להשוות".
שאול: רגע, את רוצה להגיד לי שהדרישה של חלק מההורים, ליצור מסגרות נפרדות לילדים מחוננים, לא הייתה איזה עניין פדגוגי, לימודי, אלא בעצם תגובת נגד של אותם הורים, לניסיון של הממשלה לערבב אותם עם ילדים חלשים מהם?
שירה: תראה, בדברים האלה תמיד קשה להפריד, אבל כן, אפשר לראות את זה גם ככה. בזמן שהמערכת דחפה לחיבור בין בתי ספר בשכונות של מזרחים ואשכנזים, חלשים וחזקים, הייתה גם תנועה הפוכה של הורים שרצו להיפרד. אפשר לומר להגנתם שהילדים שלהם באמת היו יוצאי דופן מבחינה קוגניטיבית. אבל בשורה התחתונה, זה מה שהם דרשו. וזה גם מה שקרה בסופו של דבר. הנה קטע מתוך תוכנית בנושא ששודרה בקול ישראל ב-1968.
[הקלטה] קריינית: "בדרך כלל, כשמדובר על קיפוח, מתכוונים לילדים מוכי גורל, שהטבע גרע מהם ולא נתן להם מה שנתן לילדים רגילים. אבל ישנו גם קיפוח מהצד השני של המטבע. וכוונתנו הפעם לאותם ילדים ברוכי כישרונות, הלומדים במסגרת לימודית רגילה, ואינם מגיעים לביטוי מלא של כישרונותיהם, בגלל הסיבה הפשוטה שהם יושבים עם ילדים רגילים, ואילו הם אולי היו צריכים, ועל כך נשמע בתוכניתנו היום, מסגרות מיוחדות המתאימות לכישרונותיהם."
שאול: בזמנו, במשרד החינוך עצמו נשמעו דעות סותרות בנוגע להקמת מסגרות המחוננים. היו את אלה שחשבו שזה בעייתי להוציא מתוך הכיתות דווקא את התלמידים החזקים, כשהנימוק היה בדיוק מה שאתם חושבים, שזה יחליש את כל הכיתה. ולמרות זאת, כעבור שנתיים, הדרישה של ההורים התקבלה. ב-1973 משרד החינוך אימץ מדיניות רשמית של יצירת מסגרות נפרדות לילדים ולילדות שאובחנו כמחוננים.
שירה: נכון, וזו בעצם המדיניות עד היום. נכון לשנת הלימודים הנוכחית, יש בישראל 24,000 תלמידים שאותרו כמחוננים, ועוד מספר דומה של תלמידים מצטיינים, שאלה תלמידים שההישגים שלהם במבחנים קצת נמוכים מאלה של המחוננים, והם יכולים ללמוד במין חוגי העשרה אחר הצהריים.
שאול: לפי הנתונים שהעביר לך משרד החינוך, הילדים המחוננים מהווים בערך 3% מהתלמידים בישראל, והמצטיינים הם עוד 5% מהתלמידים, כלומר שבסך הכל אנחנו מדברים על 8% מהתלמידים והתלמידות בכל שכבת גיל, שזכאים לקבל מהמדינה כל מיני תוכניות לימוד מיוחדות.
[הקלטה] מנחם: "צריך להגיד שמדינת ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם, שעושה תהליך שנקרא Nationwide Identification במונח הלועזי, זאת אומרת שכל ילד במדינת ישראל בחינוך הרשמי, זכאי להגיע יותר מפעם אחת ל… להיות מאותר כמחונן או מצטיין על חשבון המדינה."
שירה: זה מנחם נדלר, ראש האגף למחוננים ומצטיינים במשרד החינוך.
[הקלטה] מנחם: "זה ממש לא מאפיין את העולם, ברוב המדינות זה על בסיס של… יש איזושהי אוניברסיטה שפתחה מרכז לידה, איזה מוסד אקדמי, או איזשהו ארגון פרטי, לפעמים מדינות מפעילות תוכניות למחוננים באזורים, ב-districts מסוימים, וזה מאוד יקר."
שירה: מבחינת משרד החינוך יש כמה נימוקים לתקצוב כל המערך הזה, שעולה בסך הכל כ-200 מיליון שקל בשנה. הראשון הוא אישי, לילדים מחוננים יש מאפיינים מיוחדים, ממש כמו לתלמידים עם צרכים מיוחדים, ולכן הם צריכים תשומת לב מיוחדת ומסגרת שתאפשר להם לבוא לידי ביטוי ולהתפתח. הנימוק השני קשור לטובת הכלל. הנה, כך נכתב בחוזר מנכ"ל בנושא: "טיפוחם של התלמידים המחוננים נועד לא רק למענם, אלא גם למען החברה כולה, שכן בבגרותם מצופה מהם לתרום לחברה ולסביבה, בהתאם לכישוריהם הייחודיים בכל תחומי החיים והדעת".
[הקלטה] מנחם: "זה נכון שאנחנו עושים תהליך שהוא תהליך ממיין קוגניטיבית, אבל מהרגע הזה, אנחנו בתוכניות שלנו מפסיקים להסתכל עליו כ… רק כהון האנושי המוביל של מדינת ישראל, וזוכה פרס נובל הבא. אנחנו… כל תוכנית שלנו תסתכל על שלושה מרכיבים, על הציר הקוגניטיבי, על הציר הרגשי ועל הציר החברתי. לילדים מחוננים נדרש טיפוח מכוון, אי אפשר להניח שהם יסתדרו לבד."
שאול: אוקיי, אז יש לנו שלושה צירים, בואי נתעכב שנייה על כל אחד מהם.
[מוזיקת רקע]
שירה: הראשון הוא הציר שקופץ לרוב האנשים בראש כשאומרים להם ילדים מחוננים, הציר הקוגניטיבי.
[הקלטה] טלי: "אז אם נשאל כל אדם ברחוב שנפגוש מה זה ילד מחונן, אפשר הוא יגיד ילד עם יכולות קוגניטיביות מאוד מאוד גבוהות."
שירה: זאת טלי ברנד, היא אשת משרד החינוך והיא עובדת עם ילדים מחוננים כבר הרבה מאוד שנים. וטלי מסבירה שאומנם יכולות קוגניטיביות זה המאפיין של ילדים מחוננים, אבל יחד עם התכונה הזאת מגיעה בדרך כלל חבילה שלמה.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה] טלי: "יש גם את האספקטים הרגשיים החברתיים שמאפיינים אותם."
שירה: זה הציר השני שמנחם דיבר עליו, הציר החברתי. בעבודה שלה טלי רואה כיצד מאחורי היכולות הקוגניטיביות הגבוהות יש גם התמודדות. בראשן, הקושי למצוא חברים עם תחומי עניין דומים.
[הקלטה] טלי: "אני רואה ילדים שמגיעים אלינו בג', מגיעים קצת כמו ניצנים סגורים, וממש פורחים בחברת השווים שלהם. פתאום הם מוצאים נושאי משחק, נושאי ספרים, נושאי שיח משותפים, ואת רואה את האור בעיניים. והם מוצאים מעגלי חברים שהם יכולים לדבר איתם, ולשתף איתם, ולשחק איתם, ולהיפגש איתם, שזה משהו שלא תמיד קיים להם ב… במסגרות הרגילות."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שאול: אגב, מהניסיון שלי זה הנימוק הטוב ביותר מדוע משרד החינוך צריך להשקיע תקציבים במסגרות ייחודיות למחוננים ולא להשאיר אותם במסגרות רגילות. כשהילדים המחוננים מגלים שיש עוד ילדים אחרים כמותם, הם סוף סוף גם מוצאים את עצמם מבחינה חברתית, וזה, לכשעצמו, מאפשר להם לפרוח גם מבחינות אחרות, במקום לנבול ולהתאים את עצמם לממוצע, כמו שילדים עושים באופן טבעי.
שירה: הציר השלישי מתחבר לזה, כי הוא הציר הרגשי.
[הקלטה] טלי: "ילדים מחוננים חשים כל דבר באופן מאוד עמוק. הרגשות שלהם, הם גם מביעים אותם. כשהם אוהבים, הם אוהבים, כשהם כועסים, קשה לפספס כשהם כועסים. ואנחנו יכולים לראות את זה גם בתגובות פיזיות, במיוחד אם הם נרגשים, לחוצים. אני אתן דוגמא, יכול להיות בתחילת שנה, שנראה יותר ילדים עם תסמינים של כאבי בטן, כאבי ראש, או יום לפני מבחן, או איזושהי מטלה מאוד חשובה. אנחנו נראה את זה בהבטים פיזיים, שיבטאו את הסערה הפנימית שיש בתוכם."
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שירה: לקראת העבודה על הפרק הזה, ביקשתי מהאנשים בטוויטר, שיספרו לי את הזיכרונות שלהם מתוכניות המחוננים שהם השתתפו בהן בתור ילדים, או את החוויות שלהם בתור הורים לילדים מחוננים. וקיבלתי המון המון תגובות. הרבה אנשים באמת כתבו שהתוכנית למחוננים הצילה אותם, שזה היה הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים. אבל היה מישהו שכתב משהו קצת אחר.
[הקלטה] דובר אנונימי: "ים מאותגרים חברתית, כלואים יחד תשע שנים. מה כבר יכול להשתבש?"
שאול: אם אני מבין נכון, ה… מישהו הזה למד בכיתה נפרדת למחוננים, נכון?
שירה: כן. בדיוק. בתחילת דרכן של תוכניות המחוננים, אי שם בשנות ה-70, משרד החינוך פתח בערים הגדולות כיתות נפרדות לתלמידים שאותרו. אגב, לא כל הערים בארץ התלהבו מהרעיון הזה. בירושלים למשל, היו נגד הרעיון של כיתות מחוננים.
שאול: אני רוצה להגיד לך שבתור מי שהייתה לו את הזכות ללמוד בכיתה כזאת, זה פשוט הציל אותי לחלוטין. ומצד שני, אני מספיק מבוגר כבר בשביל להודות שזה גם הרבה פונקציה של מזל, ולא רק של המסגרת. מזל עם איזה ילדים יצאת, ואיזה מורה הייתה לכם, כי ראיתי מחזורים אחרים של אותה כיתה, שבהם זה לא כל כך עבד. כך או כך, מה שבאמת מדהים אותי בסיפור הזה, זה שאין כאן מדיניות אחידה של משרד החינוך, זה פשוט החלטה אוטונומית של הרשות המקומית. בדרך כלל זה הפוך.
שירה: נכון, ככה זה התחיל, ולכן היום יש בכל הארץ בסך הכל 7 כיתות מחוננים לילדים ביסודי. ורובן המוחלט, איזו הפתעה, נמצאות באזור המרכז. ברמת גן, בחולון, בכפר סבא, בפתח תקווה, בחיפה ו-2 בתל אביב.
שאול: כלומר שגם בזה מפלים את הפריפריה.
שירה: תראה, במשרד החינוך מסבירים שהכיתות האלה הן שריד היסטורי, ושהיום הם מאמינים שממש עדיף לתלמידים בגילאי יסודי לא ללמוד בכיתה נפרדת לגמרי, אלא לצאת ל"יום שליפה", שזה כמו שהסברנו קודם, מסגרת שבה לומדים בנפרד רק פעם בשבוע.
[הקלטה] מנחם: "אנחנו כבר בעשור האחרון לא פותחים כיתות מחוננים נוספות ביסודי, מתוך התפיסה שיש גם חשיבות לסוציאליזציה, ולעירוב של הילדים בשכבת גילם ובחייהם כאזרחים וכשותפים במדינה."
שירה: זה שוב מנחם נדלר ממשרד החינוך.
[הקלטה] מנחם: "בסופו של דבר אנחנו מבינים שילד יצא מתוכנית המחוננים, גם אם זה ב-י"ב או קצת קודם, הוא לא יגור בבניין שכולו מחוננים, הוא לא יעבוד בעבודה שכולה מחוננים, והוא לא יקנה בסופר שכולו מחוננים. הוא יצטרך להשתלב בחברה, וה-well being הזה מאוד מאוד חשוב."
שאול: אני גיליתי את זה בדרך הקשה, כשהגיע הזמן שלי להתגייס לצבא.
שירה: ולכן, היום רוב התלמידים המחוננים באמת מקבלים מענה ביום שליפה, פעם בשבוע. וביום הזה הם לא לומדים מתמטיקה ואנגלית ברמה גבוהה יותר, אלא סוג של לימודי העשרה שמגרים את הסקרנות שלהם.
[הקלטה] מנחם: "מחוננות לא אומר שאתה רק צריך ללמוד להיות המדען הבא. במחוננות יש מאפיינים, זה הסקרנות, זה הרב תחומיות, זה הרצון לחבר בין נושאים, למשל שיעור שעסק בכימיה ואומנות ביחד, זה עובד, לדעתך? יכול לעבוד, כי הצבעים יש להם הרכב כימי וכדומה, והיה שיעור שעסק במוזיקה ופיזיקה ביחד. המחוננים חושבים מאוד רב תחומי, זה דברים שקצת קצת יותר קשה לעשות בבית הספר."
שאול: תקשיבי, שני הילדים שלי למדו במסגרות כאלה, וגם אשתי בתור ילדה, ואני חייב להגיד לך מהניסיון שלהם, זה נחמד בהתחלה, זה מפסיק לעבוד בשלב מסוים. השליפה הזו, כלומר שמוציאים אותך יום בשבוע מהכיתה האורגנית שלך, ושמים אותך במקום אחר פתאום, יש לזה מחיר. מצד אחד, יום בשבוע זה לא באמת מספיק זמן כדי לבנות קשרים חברתיים טובים ומבוססים עם הילדים במסגרת של המחוננים שהגעת אליה, ומצד שני, זה מתייג אותך בצורה מאוד מסוימת בכיתה הרגילה שלך. וגם המורים שלך… די מצפים שתשלימי את החומר שאת מפסידה, למרות שאת לא אמורה לעשות את זה. כלומר שזה בהחלט עונה על הצורך ב… את יודעת, דברים שייגרו את הסקרנות, אבל זה גובה גם מחיר מהילדים. ולא מעט מהם מפסיקים עם זה בשלב מסוים, לרוב בכיתה ו', בדיוק בגלל הסיבות האלה. ואני מודה שאני פשוט לא מצליח להבין למה משרד החינוך מתעקש על המודל הזה.
שירה: תשמע, כמו תמיד, זה מורכב. אני זוכרת שבכיתה ג' או ד', כשממש ממש לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית בבית הספר, והעדפתי לקרוא "שרה גיבורת ניל"י" בספרייה מהבוקר עד הלילה, יום השליפה היה הצלת נפשות מבחינתי. ואחר כך, ממש כמו מה שאתה מתאר, זה הפך לפחות אטרקטיבי. ואני שמחה שהייתה לי כיתה רגילה לחזור אליה. וכמו שאמרנו, לכיתה של מחוננים בלבד יש גם חסרונות. יום שליפה הוא איזה ניסיון ליהנות מכל העולמות. ללכת עם ולהרגיש בלי, או משהו כזה. [מוזיקת רקע] בזמן שאנחנו תוהים מה המודל הנכון למסגרות לילדים מחוננים, יש מי שחושבים שהתשובה היא ש… לא צריך מסגרות מיוחדות עבור ילדים מחוננים.
שאול: אבל לפני שנייה אמרנו שלילדים האלה יש צרכים מיוחדים, שלושה צירים והכול, זה לא רק העניין של הלימודים.
שירה: נכון. מצד שני, השקעה במחוננים זה בכל זאת עסק יקר. אז אולי בכל זאת שווה לבדוק אם ההשקעה הזאת משתלמת.
שאול: אוקיי, ניתוח עלות תועלת, סבבה. מה התשובה?
שירה: התשובה היא ש… לא.
שאול: מה לא?
שירה: לא. ההשקעה הזאת לא משתלמת. לפחות לא מבחינת ההישגים שהילדים האלה הולכים לקצור בעתיד. ב-2022 פרופ' ויקטור לביא מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, ויואב גולדשטיין מבית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, פרסמו מחקר. הם גילו שממוצע ציוני הבגרות של תלמידים מכיתות המחוננים היה גבוה ב-6 עשיריות בלבד משל תלמידים עם אותם נתונים שלא למדו בכיתת מחוננים. גם השכר החודשי שלהם היה זהה, כ-18,000 שקל בממוצע בחודש לאלה ולאלה.
שאול: וואלה.
שירה: כן, לפי המחקר, ההשתתפות בתוכנית גם לא השפיעה על החיים האישיים של הבוגרים. שיעור הגירושים והנישואים שלהם היה דומה בהשוואה לכלל האוכלוסייה, וגם הגיל שנולד להם ילד ראשון, למשל, היה דומה.
שאול: אז זהו? אפשר לסגור? חבל על הכסף?
שירה: תראה, למרות שלפחות על הנייר, לפי המחקר הזה הלימודים במסגרת מחוננים כלשהי לא משנים את העתיד בצורה ניכרת מבחינת הילדים האלה, לפחות לא מבחינה כלכלית, להורים זה לא משנה. רבים מהם יעשו מאמצים גדולים כדי שהילדים שלהם ילמדו במסגרת כזאת. אתה יודע איך אני יודעת?
שאול: איך?
שירה: הנה, ככה.
[הקלטה] קריין: "ברוכים הבאים ללומדה של הפרופסור הלא מפוזר. המקום היחיד שבו יכולים כל ילד או ילדה ללמוד, לתרגל ולדמות מבחנים אמיתיים כהכנה למבחנים לאיתור מחוננים. אז איך עושים זאת?"
שירה: מה ששמעתם עכשיו לקוח מסרטון של אחת מהחברות שמוכרות קורס הכנה למבחן מחוננים. ממש כמו בהכנה לפסיכומטרי, ופחות או יותר לכל מבחן גדול שאפשר לחשוב עליו, גם סביב מבחני איתור המחוננים התפתחה תעשיית הכנות.
שאול: שזה אומר חוברות וסימולציות וקורסים ושיעורים פרטיים. ערכת הכנה של אחד ממכוני הכנה המובילים יכולה להעלות למשפחה בקלות בין 300 ל-500 שקלים בחודש, אפילו יותר.
שירה: אבל האמת היא שאפילו בשדרות הלכו על זה. אחרי שמעיין והקולגות שלה קיבלו מבתי הספר רשימות עם כל התלמידים שיש להם פוטנציאל להיות מאותרים כמחוננים, הם פנו להורים של הילדים האלה, והציעו להם להצטרף לקבוצה שהתכוננה יחד למבחני המחוננים.
שאול: [בפליאה] וואלה? העירייה עצמה המליצה לילדים לעשות הכנה למבחן?
שירה: עקרונית במשרד החינוך לא מעודדים לעשות הכנה לבחינות המחוננים, ובאתר הרשמי של האגף למחוננים שאחראי על הנושא הזה, הם טוענים שההכנה כזאת בכלל לא עוזרת, מיותרת, ואפילו מכניסה את הילדים וההורים ללחץ מיותר.
[הקלטה] מנחם: "אבל יש מלא חברות פרטיות שהתלבשו על העורקים של ההורים, ותמורת… תמורת סכומים של בין 300 שקלים ל-3,000 שקלים לערכה, מתחילים להכין ילדים מגיל גן חובה. זה יוצר לחץ לא סביר על הילדים, אנחנו רואים את זה במבחנים, ילדים שיוצאים בוכים מהמבחן ואומרים לבוחנים ולנו שאנחנו נמצאים בחוץ, 'לא הצלחתי ומה ההורים יגידו'. אני לא חושב שאנחנו צריכים להעמיד ילדים צעירים במצב הזה."
שירה: אבל אנחנו כבר יודעים שהעקרונות של משרד החינוך לחוד והמציאות לחוד. ובמציאות הורים רבים קונים לילדים שלהם קורסי הכנה לבחינה. נקודה. בעיקר אם הם באים ממשפחות מבוססות. אז בעיריית שדרות החליטו שמה שטוב להורים ממוצעים בתל אביב, טוב גם לילדים שלהם. הם קנו לילדים בעצמם קורס הכנה ונתנו אותו בחינם.
שאול: בשורה התחתונה, הקורסים האלה של ההכנה למבחן, הם עוזרים או לא?
שירה: שמע, האמת היא שאין באמת נתונים רשמיים בעניין הזה, אבל זה לא מאוד משנה. כי מהרגע שהשוק הפרטי מציע את המוצר הזה, יהיו הורים שיקנו אותו. ואז גם הורים אחרים יקנו, כי מספיק שיש אפילו סיכוי קל שבקלים, שזה ייתן יתרון מסוים לילדים האחרים במבחן, ו… הופ, זה הופך לסטנדרט. אפילו מנחם נדלר מודה בעצמו שכנראה שמי שנעזר בקורס חיצוני, יגיע לבחינה מוכן יותר.
[הקלטה] מנחם: "אנחנו לא יודעים באמת עד כמה זה משפיע, אבל אנחנו מניחים שכשילד מתרגל עוד ועוד ועוד ועוד, יכולה להיות פה איזושהי הטייה, אנחנו למשל תרגלנו לפסיכומטרי, נכון? כולנו. ואם לא הצלחנו בפסיכומטרי, עשינו עוד פעם תרגול, וכנראה שיפרנו את הציון. אז יכולה להיות איזו השפעה, והיא השפעה לא טובה, כי אנחנו רואים את ההכנות האלה בעיקר באזורים החזקים."
שאול: תקשיבי, אני חייב להגיד לך מניסיון, גם אנחנו קנינו ערכת הכנה, ובדיעבד, אני די בטוח שהדבר העיקרי שהיא נותנת לילדים, זה שהם יוכלו להכיר מראש כל מיני סוגים משונים של שאלות, שלרוב הם לא נתקלים בהן בבית הספר שלהם, אבל יש מצב שהם יתקלו בהן בבחינת איתור המחוננים. אבל בגדול, לתחושתי, די זהו.
שירה: שאול, בשורה התחתונה, הנושא הזה מאתגר את משרד החינוך, כי הוא רק מחזק את העיוות שקיים ממילא בין אוכלוסיות חזקות וחלשות. מצד אחד, ברור שלהורים מותר לקנות לילדים שלהם כל קורס הכנה שהם רוצים, ממש כמו שמותר לשלם על שיעורים פרטיים במתמטיקה או על חוג במוזיאון. אבל, במציאות שבה תוכניות למחוננים הן סוג של משאב מוגבל, אפשר רק לתהות אילו ילדים מתאימים נשארים בחוץ בגלל היתרון הלא הוגן הזה.
שאול: כך או כך, העובדה שההורים עצמם מצביעים ברגליים, ושבשדרות אפילו העירייה מממנת לילדים את קורסי ההכנה, מידע על דבר אחד מאוד עמוק וגם מאוד עצוב, שכולם חושבים שמערכת החינוך הרגילה היא די בינונית, ושהדרך הכי טובה להתמודד איתה היא פשוט לחמוק ממנה, ולעבור למערכת חינוך אחרת. ובמקרה של חלק מהילדים, זה אומר להיות מאותרים כמחוננים.
[מוזיקת רקע]
שירה: כל מי שדיברנו איתו בשביל הפרק הזה, הזכיר המון סיבות שבגללן צריך מסגרות מחוננים, והן לא היו שיפור ציוני הבגרות, או שיפור השכר החודשי, או אחוז הגירושים. בסופו של דבר, ילדים מחוננים הם ילדים עם צרכים מיוחדים. יש נטייה להסתכל על הצרכים האלה כ"צרות של עשירים", אבל זה לא תמיד המצב. מבחינתי, יום השליפה שהלכתי אליו ביסודי, היה יום אחד בשבוע שבו אף אחד לא קורא לי חנונית ויורד לחיי, וזאת השקעה מספיק חשובה בעיניי. אחרי התיכון אני לא הלכתי להייטק, וגם לא הפכתי למדענית אטום, וגם אם ממש הייתי רוצה לעשות את זה, כנראה שלא הייתי יכולה, כי אין לי את הכישורים המתאימים, ובוא נודה על האמת, אני ממש ממש מפחדת ממתמטיקה.
שאול: we love you שירה.
שירה: תודה, שאול. מה שאני מנסה לומר הוא שצריך רגע לנתק בין המאפיינים של המחוננות בילדות, לבין מה שאנשים בוחרים לעשות עם החיים שלהם כשהם גדלים. אלה שני דברים שונים.
שאול: אני איתך לחלוטין בעניין הזה, אני ירדתי ל-4 יחידות מתמטיקה כולה שבועיים לפני הבגרות, [מוזיקת רקע מסתיימת] וזה קרה, בין היתר, כי לימודי המדעים בכיתה שלי ממש לא היו ה-issue, למעשה להפך. אני חושב שהיום לא הייתי אדם כותב אילולא שיעורי הכתיבה היוצרת שהיו לי ביסודי. ואני חושב שזה ממחיש עד כמה חשוב להשקיע במחוננים, וכמה חשוב שההשקעה הזאת תבוא לידי ביטוי בכל המגזרים ובכל חלקי הארץ.
חישבי רק על כמה ילדות וילדים מחוננים משדרות שלא אותרו כמחוננים, רק כי הבחינה לא התקיימה בעיר שלהם, ובמשך שנים פשוט לאף אחד לא היה אכפת מזה. חישבי כמה הזדמנויות נמנעו מהם בחיים, ואיך כל החיים שלהם ושל המשפחות שלהם היו יכולים להיות אחרת. אבל האמת היא שזה יותר מזה. [מוזיקת רקע] הייתי שמח שמישהו ישקיע בתוכניות הלימוד הרגילות, בדיוק כמו שמשקיעים בתוכניות הלימודים למחוננים. כי בסוף, עם כל הכבוד למחוננים, אמרנו, הם בסך הכל 3% מהתלמידים. בואו נעשה מאמץ לשפר את המערכת לכל ה-97% האחרים.
שירה: וזה החלק שפחות נעים לדבר עליו כשמדברים על החינוך בישראל. אתה יודע, שאול, אני מסקרת את תחום החינוך כבר לא מעט שנים, וכבר יצא לי לפנות למשרד החינוך עשרות, אם לא מאות פעמים, כדי לבקש מהם לראיין איש או אשת מקצוע בנושא כזה או אחר, והמון המון פעמים אני נתקלת בסירוב. והפעם, סביב נושא המחוננים, במשרד החינוך נענו די בקלות ובמהירות. ואני חושבת שזה קשור, באמת, לזה שהרבה יותר נעים לדבר על מצוינות והישגים מאשר על כישלונות ופערים.
שאול: ואין שום ספק שלמערכת החינוך לא חסרים אתגרים, כישלונות וגם פערים לטפל בהם.
אתם האזנתם ל"חיות כיס". כל יתר מאות הפרקים שלנו זמינים להאזנה בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם באתר "כאן".
שירה: עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין, המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. תודה גם לעמית ויסוצקי על הסיוע בעריכה. תודה רבה לדוקטור עמיר אייזנמן ממכללת אורנים ומכללת תל חי על התובנות ההיסטוריות בנוגע לקשר בין פרויקט האינטגרציה לתוכניות המחוננים.
שאול: במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי, המתמחים שלנו הם עמית ויסוצקי ורון קלמן.
שירה: תודה רבה, שאול אמסטרדמסקי.
שאול: תודה רבה, שירה קדרי-עובדיה. אנחנו שמחים בכל פעם שאת באה.
שירה: וכרגיל, תודה רבה לכם שהאזנתם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários