top of page

פופ אפ - המדריך התרבותי לימי מלחמה

Updated: Nov 14, 2023


תקציר: המדריך התרבותי של פופ אפ לימי מלחמה. אמנים, יוצרות, קומיקאים, אנשי ונשות תרבות מספרים על יצירה – שיר, ספר, סרט, סדרה, הסכת – שעזרה להם בשבועות האחרונים. בין אסקפיזם מוחלט לטקסטים כואבים ומעוררי הזדהות, בין הומור במשקל נוצה לזעקה מעומק הנשמה. עורך ומגיש: אלעד בר-נוי, מפיקה: טל ניסן, טכנאי: שלומי יצחק

 

פופ אפ - המדריך התרבותי לימי מלחמה




*המלצת המתמללת, לכבדי שמיעה: הפרק מלא בהמלצות מכל הסוגים, כולל המלצות על שירים ומוזיקה עם תיאורי סאונד, מפורטים ככל האפשר. הוספתי את מילות השירים הרלוונטיות, אך ממליצה להרחיב ולקרוא את המילים המלאות להשלמת החוויה.

—-



שלום, כאן תרבות, אתם על ״פופ-אפ - מהדורת מלחמה״.

אנחנו בשידור חי ב-105.3, ב-104.9 FM, ניתן להזין לנו גם כהסכת באתר של כאן, ביישומון של כאן וביישומוני המוזיקה וההסכתים השונים. באולפן מפיקת התוכנית על ניסן, לצידה טכנאי השידור שלום יצחק.


שלום לכם, אני אלעד בר נוי. פופ-אפ לא שודרה הרבה זמן. והרבה דברים השתנו מאז, לא רק הפתיח הזה שאתם שומעים ברקע, יש תחושה שהכל השתנה. אלה ימים קשים והתלבטתי מה לעשות עם פופ-אפ, כי למי בכלל יש מקום לנתח תופעות תרבותיות, להעמיק בטקסטים, לנבור בתיאוריות… וזה לא רק זה, זה עוד קודם, אפילו להזין מוזיקה או לצפות בסרטים, בסדרות, לקרוא ספרים, כל הדברים שאנחנו עושים בדרך כלל, ממש קשה לעשות אותם עכשיו.

אז על מה אנחנו אמורים לדבר? איך אפשר בכלל להפסיק לגלול ולגלול כל הזמן?

כמעט חודש עבר מאז שבעה באוקטובר, בחודש הזה אנחנו הוצפנו בכמויות בלתי נתפסות של אלימות, דימויים, על גבי דימויים שמופיעים מכל עבר ולא משאירים מקום לשום דבר. זה מרוקן וזה משתק וזה הרסני.

תראו, אני מאמין שתרבות היא הרבה יותר מבידור או מהסחת דעת. תרבות מנסחת לנו דברים, היא מלמדת אותנו דברים, היא מאתגרת אותנו, היא עוזרת לנו להתמודד, גם בזמנים קשים ואולי במיוחד בזמנים קשים, ואני חושב שאנחנו צריכים להתעקש על זה.

ולכן החלטתי ליצור לכם מדריך, מפאת חוסר בשם טוב יותר, אנחנו נקרא לו "המדריך התרבותי לימי מלחמה".

כמו ב״מדריך לשבורי לב״, וכמו ב״מדריך למתאבל״, פנינו לאמנים, ליוצרים, לקומיקאים, למגישי הסכתים, לאנשי תרבות, וביקשנו מהם שיספרו לנו על יצירה שעזרה להם בשבועות האחרונים. מה זה אומר עזרה? אנחנו נשמע הרבה פרשנויות שונות לדבר הזה, בין אסקפיזם מוחלט לטקסטים מעוררי הזדהות, בין הומור במשקל נוצה לזעקה מעומק הנשמה.

אני מקווה שתמצאו פה נחמה, גם בהמלצות עצמם לשירים, לספרים, לסרטים, סדרות, ויש פה המלצות מעולות, אבל גם בלשמוע את הקולות המוכרים, את הקהילה הזאת שנוצרה לנו כאן סביב דבר שאנחנו אוהבים, קהילה שנמצאת כולה באותו מצב.

אז אנחנו מתחילים עם "המדריך התרבותי לימי מלחמה", ואנחנו נתחיל עם אריאל קלצ'קין, מגישה הסכת ״ברדיו עם קלצ'קין״


אריאל קלצ׳קין: היי, אני בחרתי בשיר "Dance me to the end of love" של לאונרד כהן, שיר שמאוד אהבתי כשהתבגרתי, לא הקשבתי לו הרבה שנים. שבוע שעבר בוב דילן עשה לו קאבר במונטריאול.

לבוב דילן יש בסיבוב הופעות הזה מין קטע שהוא מבצע שירים של אמנים מפורסמים מהעיר שבה הוא מופיע. כשהוא הופיע במונטריאול באופן טבעי הוא שר שיר של לאונרד כהן, שזה כשלעצמו לא מפתיע, אבל המעריצים תהו איזה שיר של לאונרד כהן הוא יבחר.

בשנים האחרונות דילן לא מתבטא בכלל בנושאים פוליטיים, אף אחד לא יכול היה לצפות שיגיד משהו על המצב בישראל, אבל הבחירה הזאת ב"Dance me to the end of love" היא מאוד מעניינת, כי מי שמכיר את לאונרד כהן טוב ודילן מכיר את לאונרד כהן טוב, יודע שזה בעצם לא שיר אהבה סטנדרטי בין גבר לאישה, זה שיר שנכתב על רביעיות המיתרים במחנות המוות בשואה,העוסק בעצם באנלוגיה הזאת באהבה ותקווה על רקע המוות. והמילים המטלטלות האלה של לאונרד כהן, שמתעסקות בתשוקה ואהבה ברגעים בלתי אפשריים, במסווה של שיר רומנטי ורקיד, היה לי קשה אבל גם נותן קצת תקווה משונה ברגעים כאלה. אז חזרתי גם לשמוע את המקור של לאונרד כהן, אחרי הקאבר הבאמת יפה יפה הזה שדילן עשה. ממליץ לכם להקשיב.


אלעד בר נוי: אז בוב דילן שר לאונרד כהן וגם לאונרד כהן כמובן, אנחנו ממשיכים עם לילך וולך, סופרת פובליציסטית. בואו נשמע.


לילך וולך: בשבוע שעבר הצלחתי לעשות פלייליסט, שנועד להרים את הנפש מהרצפה, לנער ממנה את האפר וללבוש אותם מחדש, קוראים לו "יהיה טוב״ כי, וואלה, אני חושבת שאין מה להסביר לגבי זה. הוא נמצא בספוטיפיי ואתם מוזמנים לעשות בו שימוש, אם זה בא בטוב כרגע.

השיר שבחרתי לפתוח איתו את הפלייליסט, הוא זה שבשבועות האחרונים עוזר לי לקום מהמיטה, לעשות את התנועות שאדם אמור לעשות בשביל להצליח לצאת מהבית בסנטר זקוף בערך, להמשיך ולתפקד בתוך הטיימליין החשוך הזה שאנחנו חיים בו כרגע. לשיר קוראים "Pata Pata". זה שיר אפרו-פופ של מרים מקבה, והיא זמרת מדרום אפריקה, ששרה אותו בשפה שנקראת קסוסה. אין מצב שאני אומרת את זה נכון, אבל כך זה נכתב. וזו שפה שחוץ מההברות, יש בה נקישות לשון, אפשר לשמוע את זה בשיר. אני מתארת לעצמי שכולם שמעו אותו פעם, אבל הנה, הוא התגלגל לי מחדש, והפך להיות תרופה. אם הוא יהיה תרופה בשביל עוד מישהו, זה ישמח אותי.


אלעד בר נוי: חייב להגיד שההמלצה הזאת היא המלצה שניסיתי בעצמי, והיא עובדת. בשעות הבוקר לשמוע את השיר הזה עוזר.

אנחנו ממשיכים מדרום אפריקה, לרבי נחמן מברסלב, ונאזין לסופר ולקולנוען יאיר אגמון.


יאיר אגמון: אני מניח שאני לא היחיד שעוברים עליו ימים ממש נוראים בתקופה הזאת.

אני ממש קם בבוקר כל יום, פותח את העיניים ואומר לעצמי, איך יכול להיות שזה העולם שבו אני חי?

וכמו בהרבה תקופות קשות שהיו לי בחיים, גם בתקופה הזאת אני מוצא הרבה נחמה ברבי נחמן מברסלב.

אני לא בן אדם דתי, אני הורדתי את הכיפה כבר בתיכון, אבל הדמות של רבי נחמן והטקסטים של רבי נחמן עבורי, הם טקסטים שעוזרים לי להישיר מבט אל רגעים כאלה, ואיכשהו לצלוח אותם. קשה לדייק את זה במילים, אבל הוא כתובת טובה, הוא כתובת טובה לכל השבורים, וגם אני שבור בתקופה הזאת בכלל.

ניתן דוגמה, יש לו איזו תורה אחת קטנה, שהוא מדבר על פסוק ממעמד הר סיני, שבפסוק כתוב "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים", והפרשנות שלו לפסוק זה שבערפל יש אלוהים, יש איזושהי אלוהות ברגעים שהם מעורפלים, ברגעים שהם קשים, ברגעים שהם כואבים. זה נכון ברמה האישית, נראה לי, כלומר, בתוך קושי יש איזשהו יופי, וזה נכון גם ברמה הלאומית, אני מרגיש את זה בימים האלה שבתוך הערפל שבו אנחנו נמצאים, יש הרבה רגעים של חסד. זו דוגמה קטנה על פסוק קטן, שהאיש המתוק הזה, שמת לפני 200 שנה, פירש כדי לעזור, לי לפחות, ואני חושב שהוא איש טוב לתקופה הזאת, נאחל לכולנו ימים טובים ורגועים.


אלעד בר נוי: לא רק יאיר אגמון מחפש את אלוהים עכשיו, גם סטנדאפיסטית, כרמל צאיג, רוצה לבדוק איפה הוא.


כרמל צאיג: הדבר הראשון שהצלחתי לקרוא, למעט חדשות, אחרי השבעה באוקטובר, היה בית משיר של רילקה. זה מותר, הוא היה יהודי .הבית הולך כך:


"היכן אנחנו, אין האמהות אומרות,

ואנו עזובות כליל.

במקום שתם הפחד ואלוהים מתחיל,

שם אנו אולי עכשיו גרות".


אני באמת מרגישה שזה מתאר קצת את המצב, כי המקום שאנחנו נמצאים בו הוא באמת מרחב, כל פעם שאנחנו, כשאני פוגשת אנשים, זה באמת מרגיש שאנחנו נמצאים באיזשהו מקום שהוא מעבר לחיים, זה מפגש של שורדים.

התחושה החזקה היא של יתמות, של אכזבה, של אין, אנחנו עזובות כליל. וזה באמת מקום, זה מקום שהוא לא בחיים, הוא לא במוות, הוא בתווך ביניהם. הוא המקום שבו הקיום שלנו חדל מלהיות קיום גשמי, איפה שתם הפחד.

כי באיזשהו מקום באמת תם הפחד, הכי גרוע קרה, אין עולם, אנחנו חיים בתוך זה. ועכשיו אין מה לעשות חוץ מלשאת תפילה, וזה באמת בית בשיר שהוא כמו תפילה, אני גם קראתי אותו שוב ושוב ושוב, מחכה שאלוהים יתחיל.


אלעד בר נוי: במקום שתם הפחד ואלוהים מתחיל. השיר הזה של רילקה, מתוך הספר ״נטוש על הרי הלבב״, בתרגום עדה ברוצקי.

ואנחנו ממשיכים עם העורכת נועה מנהיים.


נועה מנהיים: אני מוצאת את עצמי חוזרת. חוזרת לדברים שכבר צפיתי בהם, חוזרת לדברים שכבר ראיתי אותם.

אני לא מצליחה לעמוד במתח של סיפור שאני לא יודעת את סופו. אז אני רוצה לקרוא דברים, או לראות דברים שאני כבר יודעת איך הם מסתיימים, ואם אפשר שיסיימו בסוף טוב, וזה יכול להעניק קצת נחמה באוקיינוס הזה של חוסר הוודאות.

ואני מוצאת את עצמי חוזרת, במיוחד אל ההוביט, ואל שר הטבעות של טולקין, שהן יצירות שמאוד אהובות אליי, ונושאות איתן איכויות אסקפיסטיות שאין לערער עליהן. אבל אני חושבת כמו הרבה מדברים שאנחנו קוראים ורואים היום, מקבלות פתאום משמעויות אחרות. אני לא יכולה לקרוא עכשיו את ההוביט, בלי לזכור את הטייסים שתרגמו אותו בשבי, אני לא יכולה לקרוא את שר הטבעות, בלי לזכור שהמלחמה שעליה טולקין כותב, המלחמה הפנטסטית העולמית הזאת, עם היצורים המשונים שלה, והקסמים והמפלצות שלה, נוצרה בעקבות מלחמה אמיתית מאוד וקשה מאוד, שבה הוא היה חייל, מלחמת העולם הראשונה.

ומה שעולה מהקריאה, ומרגש אותי הפעם אולי יותר בקריאות הקודמות, הם האנשים הרגילים, הפשוטים, אזרחים, שמוצאים את עצמם לאיחודים בתוך הסיטואציה הכבירה הזו, וניסים לשרוד, וניסים למצוא את דרכם הביתה.

ובספרים לפחות הם מצליחים. אז אין לי יכולה רק לקוות שהספרים הללו יתממשו באיזשהו אופן גם במציאות.


אלעד בר נוי: אני מאוד מזדהה עם מה שנועה מנהיים אומרת, על העניין הזה של דברים שאנחנו יודעים איך הסוף שלהם נראה. בשבועות האחרונות מצאתי את עצמי קורא וצופה רק בדברים שאני באמת כבר ראיתי בעבר, או שקראתי בעבר, אני לא רוצה הפתעות.

ואנחנו נמשיך לסטנדאפיסט דור כאהן, שגם מגיש את ההסכת ״חוויית הדור כאהן״.


דור כאהן: קצת מוזר לי להמליץ על סדרה או סרט או על אלבום, כי אני לא ממש מצליח לשמוע מוזיקה או לראות סרטים או סדרות כמו פעם, ואני באמת מנסה המון, אבל פשוט המוח לא מצליח להתרכז. אני לא בדיוק יודע למה, אני פשוט כאילו מרגיש לא בסדר, או לא נכון, או לא מתאים.

הדבר היחיד שאני עושה זה לראות מלא מלא יוטיוב בהפסקות, גם לא צריך להתרכז, אפשר להיות בטלפון. אז אני קודם כל ממליץ פשוט לראות ביוטיוב, את הדברים השטותיים ביותר שאתם רוצים. זה לא צריך להיות משמעותי, זה לא צריך להיות חשוב. זה יכול להיות ההרצאה של איזה מישהו, עם פרטים לא נכונים בכלל, זה לא משנה.

הבחירה שלי בתקופה הזאת זה פודקאסט ביוטיוב, שנקרא "Kill Tony", פודקאסט אמריקאי, שזה בעצם מין הופעה בלייב שמצולמת, שבה כל שבוע עולים סטנדאפיסטים למין במה פתוחה כזאת, והמנחים פשוט יורדים להם על הצורה. זה מצחיק, זה כיף, זה אסקפיסטי, זה רע, ולא צריך להתרכז יותר מדי. אז זו ההמלצה שלי.


אלעד בר נוי: השיר שאנחנו שומעים ברקע זה "להישאר בחיים" של שלום גד, שגם אותו אני מצטרף לרשימת המלצות לתקופה הזאת.

אנחנו נשארים ביוטיוב, ואנחנו ממשיכים לאסף רפפורט, עורך מעצב סאונד, ומי שעומד מאחורי הרבה מההסכתים שאתם מכירים, הוא עושה להם את הסאונד. בואו נשמע.


אסף רפפורט: היי, המלצה שלי היא ערוץ יוטיוב בשם "Country Life Vlog", ערוץ שכאילו נועד לתקופה מטורפת כמו זאתי. יש בו זוג איכרים מאזרבייג'אן בחווה הענקית והקסומה שלהם שנמצאת למרגלות איזה רכס הרים, ובכל סרטון אפשר לראות את העבודות בישול וגננות שלהם. הנופים שם פשוט לא הגיוניים, כל החיות שם נראות כאילו יצאו מאיזה סרט של פיקסאר, מסתדרות, משחקות אחת עם השנייה, והכול מאוד שליו. אין מוזיקה, אין דיבורים, רק הצלילים של הגינון והבישול והחיות החמודות שמסביב. צילום יפהפה, ברמה אפילו קצת מעוררת חשד. ובקיצור, ההפך המוחלט מכל מה שמשודר עכשיו בטלוויזיה, או שמופיע בפיד, בכללי תוכן שמאוד נעים לצרוך. יש שם באמת עשרות סרטונים, פשוט תחליטו מה בא לכם, אם זה לראות איך אופים לחם אוזבקי, או מבשלים חצילים ממולאים, כל מיני מאכלים מסורתיים שבאמת אין לי מושג אפילו איך להגות, אבל מאוד כיף לראות את ההכנה שלהם בחווה היפה הזאת. אז זהו, חפשו "Country Life Vlog" או "AzarBayjan Cooking" ותמצאו את זה. צלילה נעימה.


אלעד בר נוי: לחם אוזבקי. לחם אוזבקי, זה יישאר איתי.

אנחנו ממשיכים למוטי פוגל, סופר ומבקר ספרות, שמצא את העזרה שלו אצל ג'ון קייל.

אני רוצה רק להגיד, לפני שנשמע, בסוף הקטע של ג'ון קהל יש צעקה שהוא צועק בסיום השיר, אז לא להיבהל, זה בסדר, זו צעקה שמוקלטת מראש. בואו נשמע.


מוטי: חשבתי להמליץ על סדרת המופת "Adventure Time" ש-4 העונות הראשונות שלי עלו לנטפליקס, אבל על אף שלמותה, הנשמה שלי עדיין לא מוכנה לסדרה הזאת. קודם אני צריך לצעוק.

אז נלך על ״רסיסים מהעונה גשומה״ של ג'ון קייל. זה לא velvet underground, זה הרבה יותר חשוף, עד כדי חוסר יכולת לעמוד בזה גם בימים רגילים. בסוף אני יודע שהוא ישיר שהוא שומר על הלב שלו, וכמובן נשמע את הביצוע האפשרי היחיד להאזנה של "הללויה", אבל לפני כן יש מסע שלם לעבור.

קייל שר את שורות הקינה של דילן תומאס,

Death strikes their house


Rage, rage against the dying of the light.


הקול שלו מלא רגש ועוטף אותי גם כשהוא מקונן, במיוחד כשהוא מקונן ואני מתמסר לו.

אבל זאת לא הסיבה שאני מאזין לאלבום, אני מחכה לשירים שעוד מעט יבואו.

אפשר לשמוע שהשירה של קהל הולכת ונפתחת, והנגינה נעשית נואשת כשהוא שואל

"Where were you, where were you, where were you when I needed you?"

ואז הנה זה, "Guts", הכל מתפרק בשיר הזה. קייל חובט בפסנתר ומרים את הקול שלו, כמה רחוק הלכנו מאז הפתיחה המרוסנת של ההופעה, ואז בבית האחרון הוא שר:


So kill all you want or more

Make sure, do it right

Dead is dead and door nails forget

And then you'll notice

How the waster and the wasted

Get to look like one another

In the end, in the end

In the end, in the end

In the end, in the end




ועכשיו, ולזה חיכיתי מההתחלה, הצרחה. אין צרחה כמו שלו.

אחר כך יבוא גם "Ship of fools" ו"Living it up to you" ו"Chinese envoy" ו"Dying on the vine" ו"פיר המופתי", אבל אין כמו הצרחה הראשונה, עכשיו הבכי משתחרר.


אלעד בר נוי: ג'ון קייל, תודה למוטי פוגל. נספר גם שמוטי פוגל הוציא ספר שנקרא "לא ממואר".

זה ספר שיצא ממש בימים האחרונים, בתזמון מאוד משונה, זה ספר שהוא קצת כמו הדבר הזה שאנחנו עושים כאן עכשיו, זה איזה מין הבעת אמון כזו בתרבות ובספרות, תוך הכרה בכל הדברים שקורים מסביב. אני קורא אותו עכשיו, אני ממליץ עליו ממש בחום.

אנחנו ממשיכים עם כתבת המוזיקה של הארץ, שירה נאות.


שירה נאות: כשהתחילה המלחמה לא הצלחתי להקשיב למוזיקה בכלל, לא בעברית, לא באנגלית, לא אינסטרומנטלי. הכל הרגיש מטומטם ותפל וחסר חשיבות. ולילה אחד, כשלא הצלחתי לישון, ניסיתי לנסח לעצמי איך אני מרגישה, ואז עלו לי מילים מתוך השיר "ילדה" של אביב גדג'. גם הוא יליד הנגב המערבי.

הוא אומר שם:


תחזיקי כל דבר שלא נשבר לשניים

את שנאחזת בכל אחיזת עיניים

אם יש עוד משהו שלא נשבר לשניים

שלא נשבר עדיין


אז החזקתי. החזקתי חזק כל מה שלא נשבר. חזרתי לעבוד, חזרתי לשמוע מוזיקה, אמנם רק בעברית, ובינתיים רק שירים עצובים. אני לא יודעת מתי אני אחזור לשמוע פופ, או לרקוד במסיבה, אבל מצאתי נחמה במוזיקאים ישראלים שאני יודעת שגם הם מרגישים עכשיו כמוני.


אלעד בר נוי: אביב גדג' הוציא ממש בשבוע האחרון אלבום חדש שנקרא "עולם מופלא איפה אתה?״

שאלה טובה הוא שואל. אלבום שקצת קשה להאזין לו, אבל אני ממליץ עליו בחום.

אנחנו ממשיכים למאשה צור גלוזמן, סופרת, עיתונאית תרבות ועורכת ויזואלית בהארץ.


מאשה צור גלוזמן: חשבתי הרבה על מה עודד אותי, ספרים, ספר שקראתי, המוזיקה ששמעתי… אבל אני חושבת שהדבר הכי חזק זה סרט האנימציה שיוני גודמן יצר עם רננה גומא על הילדים שלה שנחטפו.

כשראיתי את הסרטון האנימציה הזה מאז שהוא פורסם לא יודעת כמה פעמים, וקראתי את הכתבה איתה שהיא סיפרה שעד שהיא לא ראתה את הדימוי הזה של עצמה מחבקת את הילדים שלה, היא לא יכלה לראות את זה בעיני רוחה, ומאז היא כן יכולה לראות את זה, וזה נתן לה תקווה.

ובעיניי זה הדבר הכי חשוב כרגע, שזה לתת כל, כל שאפשר לאנשים שסבלו ועדיין סובלים ומחכים לדעת מה קורה עם יקיריהם ולפגוש אותם שוב בריאים ושלמים. ובשבילי אישית, כל השאר נדחק הצידה. התקווה שלהם זה התקווה שלי, ומה שמחזק אותם זה מה שמחזק אותי.


אלעד בר נוי: נצטרף לתפילה הזאת של מאשה צור גלוזמן. אנחנו נשמע שיר קצר ונחזור.


[מתנגן שיר - אין ממה לפחד / אקו]


אין ממה לפחד, אין ממה לפחד

הכל יתאחה, הכל יתאחד

יש שיר לכל יום, וזה שיר של הלב

הכאב יחלוף, זה עובר


אין על מה להדוף, אין על מה להדוף

זה הכל יחלוף, זה הכל יעטוף

יש לכל דבר זמן, וזה זמן לשחרר

גם הנורא מכל, בסוף הוא עובר


אין ממה לפחד, אין ממה לפחד, הבל הבלים

הכל יתאחה (הכל יתאחה), ככה הם אומרים

יש שיר לכל יום, וזה שיר של הלב

תני לכאב לחלוף, תני לכאב לחלוף, זה עובר


אין על מה להדוף, אין על מה להדוף

זה הכל יחלוף, זה הכל יעטוף

יש לכל דבר זמן וזה זמן לשחרר

גם הנורא מכל, גם הנורא מכל



אלעד בר נוי: אנחנו במדריך התרבותי לימי המלחמה שמענו את אקו עם "אין לי מה לפחד".

ואנחנו ממשיכים עם דפנה לוסטיג, עיתונאית תרבות, בואו נשמע אותה.


דפנה לוסטיג: אני בוחרת ב- People ara People של Depeche ,Mode.

אני יותר אוהבת להגיד את שם השיר בעברית, "אנשים הם אנשים". וקשה לזכור את זה מאז השבעה באוקטובר, כי נחשפנו לכך שחלק מהאנשים הם חיות אדם. אבל אני חייבת בשביל האופטימיות שלי, ואני מציעה לכל מי שרוצה ורוצה לזכור גם, שרוב האנשים הם אנשים טובי לב שאוהבים אחד את השנייה, ושואפים לעולם מתוקן, יפה, ליברלי ומלא בחירות. ולכולנו אני מקדישה את "אנשים הם אנשים" ועם יורשה לי, אנשים הם אנשים והם טובות והם טובים.


צליל הופמן: היי, אני צליל הופמן, אני מגישה את הפודקאסט ״כמעט מפורסמים״ עם עדן יואל. אני רוצה להגיד לכם משהו. אני יודעת, אנחנו לא נוסעים לשום מקום כרגע, גם לא ממש הולכים אליו. התחושה היא שאנחנו נעים בעיקר במעגל של עצב וכעס, ואז עצב, ואז עוד קצת כעס ועצב.

זו שעה לא יפה לאנושות. זאת אומרת שזאת לא ממש שעה לפודקסטים. ודווקא בגלל זה אני לא ממליצה, אני מפצירה! אני דוחקת בכם! תקשיבו ל-Heavy Weight. זאת יצירת מופת קטנה, במובן הכי פעילי של המילה, של ג'ונתן גולדסטין. מדי פרק הוא עוזר למישהו לבצע משימה שהוא לא הצליח בעצמו. לפעמים זאת אישה שמתעמתת עם חבורת הבנות שהחרימה אותה בילדות, לפעמים זה סוד משפחתי שמישהו שמר במשך שנים והחליט לחשוף, ולפעמים הסיפור הוא בכלל ג'ונתן עצמו - חרדתי, מעט דכאוני, אוהב אדם, ובעיקר אחד ממספרי הסיפורים הטובים בעולם. "Heavy Weight" זה פודקאסט שלא מחפש סנסציות. לא גילויים שישמרו שיער או דמויות שתלכו לעקוב אחריהן בסיום הפרק, הוא מחפש אנשים כמוני, כמוכם. ומה אתם יודעים? אנחנו עולם ומלואו. יום אחד עוד נחזור ונצליח להאמין באנושות, פרק אחר פרק. אבל בינתיים, בואו נתחיל את זה בצעד אחד.


אלעד בר נוי: טוב, שמענו את צליל הופמן מההסכת "כמעט מפורסמים" שהיא מגישה יחד עם עדן יואל. אז בואו נשמע גם את עידן יואל.


עדן יואל: אחת המגמות הכי חזקות בפופ העולמי בשנת 2023 שהייתה החזרה אל הטראנס, החזרה אל הביטים של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, החזרה אל המעטפת המוזיקלית הזאת שיכולה להשאיר אותך באוויר לתקופה מאוד ארוכה. הוא גורם לך לרצות לרקוד, להיות בחברת אנשים אחרים, או סתם להתכנס בתוך עצמך ולהשתחרר מאיזשהו משהו.

אני חושב שאחרי המסיבה ברעים, באופן כללי אחרי אירועי שבעה באוקטובר, אבל אחרי הטבח במסיבה ברעים, לי לפחות נהיה מאוד קשה לשמוע מוזיקה טראנס. זה קצת מצחיק להגיד, כי אתה אומר כזה, זו מוזיקה שדווקא אין בה בהכרח איזשהו קישור פוליטי מידי, אבל משהו עכשיו עוד לא...זה מרגיש חשוף מדי, זה מרגיש קרוב מדי, זה מרגיש אינטימי מדי, למרות שזאת מוזיקה לאו דווקא בהכרח אינטימית.

על הרקע הזה אני רוצה להגיד שאחד הדברים שהכי שינו את המקום שלהם, מבחינת התפיסה החושית שלי, הוא האלבום "Mid-Air" של רומי. R-O-M-Y למי שרוצה לגגל. היא חצי מהצמד XX, והיא הוציאה שנה אלבום מחרפן, שהרבה ממנו הוא על טהרת הטראנס, אבל עם לב מאוד נקי וטהור וגדול. וזה אלבום מרגיש בצורה צד דופן, גם ובגלל השימוש שלו במוזיקה טראנס.

אני רוצה להמליץ בעיקר, בעיקר, בעיקר על השיר "Strong", שבשבועות האחרונים… הוא מפחיד אותי כמעט לשמוע אותו, אבל אני חושב שיש בו… יש בו נחמה. יש בו, כמו שאומרים בקהילת הטראנס, ניצחונות.


You've been strong for so long

You learned to carry this on your own

Let me be someone

You can lean on

I'm right here

I'm right here

I'm right here


[Chorus]

You don't have to be so strong….



אלעד בר נוי: אני מצטרף להמלצה על רומי, באמת אלבום באמת מהמם.

אנחנו ממשיכים עם רותה קופפר, כתבת כלכלית, וגם מגישת ההסכת ״סדרתיות״ כאן אצלנו בכאן תרבות.


רותה קופפר: יום לפני השבעה באוקטובר קניתי לי את הספר "חובו של היום ללילה" של יסמינה חדרה.

קיבלתי עליו המלצות חמות, אני מבינה שהוא מצוין, אז אני מעבירה את ההמלצה הזאת הלאה, אבל אני אפילו לא הצלחתי לפתוח אותו, בטח לא לקרוא בו שורה. גם בתחום הטלוויזיה, תחום הסיקור שלי, קשה לי למצוא מפלט.

אני מחפשת אסקפיזם ונתקלת בטריגר במקום. ממש חיכיתי למשל לסדרה חדשה עם שיר האס שלנו בנטפליקס, אבל קוראים לה "Bodies", הוא בעברית "גופה", אז לא תודה.

גם סיטקום כמו...טוב, כמו חברים, משמש מנחם לאומי תמידי ועולמי, אבל השבוע מת׳יו פרי מת, ככה פתאום, אז גם הסדרה הזאת ירדה מהפרק.

טוב, בכל זאת יש שיר אחד אהוב עליי מזמן, שקיבל כמו כל דבר עכשיו משמעות נוספת, ״שיר ערש" של נתן אלתרמן.

ואני אוהבת אותו דווקא בביצוע של חבורת זהו זה, שהוא אמנם גורם לי להזיל דמעה, אבל הפעם זה בגלל יופיו.


״היכל ועיר נדמו פתע

ונשתתקו שוקי פרס

ורק אי שמה קלרינטה

וקול כינור וקונטרבס

מלחשים אל תתלבטה

ושקט, שקט הס!״

(הבית הראשון)


אלעד בר נוי: אנחנו ממשיכים עם השחקנית והקומיקאית טס השילוני.


טס השילוני: אני בחרתי בשיר "Take my breath away" של להקת ברלין, שיר הנושא של הסרט "טופ גאן", שהוא כידוע סרט של בנים. האמת שעוד לפני המלחמה אני שמעתי את השיר הזה בצורה די קדחתנית ואובססיבית, אבל כבר הצלחתי להגיע לאיזשהו מצב של גמילה משמיעה רפטטיבית של השיר הזה. וכמובן שכמו כל מיני ריגרסיות שהמלחמה הזאת הביאה איתן בעקבות השבר והטראומה, גם אני חזרתי לשיר הזה.

ולא רק זה, הוא באמת נשמע פתאום אחרת. המחשבה על ההתאהבות הזאת, הרגשות שמתוארים בשיר, האוויר לנשימה, הכל מקבל משמעות קצת אחרת בתוך זה. גם, כחלק מאיזה ניסיון לקבל איזושהי אחיזה במציאות, אני מדי פעם צופה באלג'זירה כדי לראות מה מקשקשים עלינו שם, והופתעתי לראות ברקע באחד מהדיווחים שם מישהו עם חולצה של טופ גאן. אז אני חושבת שזה ככה עוד יותר מסמל מבחינתי כמה שהשיר הזה, הסרט הזה, התרומה של ארצות הברית, משחטות המטוסים שהתקרבו לפה, זה הכל ביחד, זה כאילו האובססיה הזאת קמה לתחייה.


שיר ראובן: אני שיר ראובן, ואני חזרתי לצפייה בעונה השנייה של מייקל, ואז גם בעונה הראשונה של מייקל, שזאת סדרה זה בייס, באמת זה מויש גולדברג ואבי דנגור שם ומיטל רז שם, ועוד מלא אנשים פשוט מאוד מאוד מוכשרים שיש יותר מדי מהם, אז אני לא אוכל לקרוא את כולם. אני לא יודעת לומר אם הייתה לי איזושהי קריאה חדשה של הדבר הזה, אבל זה כן היה מאוד מאוד מצחיק, וזה כן מאוד מאוד מקומי. אני לא רוצה להגיד מאוד מאוד ישראלי, כי אני ארגיש כאילו אני מפרסמת חומוס, אבל היה בזה משהו בכמה שזה מוכר, כמה שזה מגוחך וכמה שזה מצחיק, שזה כן הזכיר לי שהמציאות יכולה להיות מפגרת לפעמים, אבל גם פואטית לפעמים, כי זה גם מצחיק, אבל זה גם נורא פואטי, וזה גם נורא יפה. ובעיקר כל פעם שנגמר פרק, אז קלטתי שלא חשבתי על מה שקורה לחצי שעה, שזה היה נחמד, וזאת גם סדרה ממש ממש טובה, אז אני מאוד ממליצה על מייקל, על העונה השנייה, ואז על העונה הראשונה. זה הסדר שבו ראיתי אותה.


אלעד בר נוי: אנחנו ממשיכים לסופרת והעורכת יערה שחורי.


יערה שחורי: ״ לפי המסורת היהודית, מאז חורבן בית המקדש, כל מקום מגורים חייב שיוותר בו חלק בלתי בנוי. המסורת היהודית מבקשת שנשאיר סדק קטן בקיר, חלק בלתי צבוע, או שנחסיר אריח מפינת הרצפה. עלינו להשאיר מקום לחוסר שלמות, לגור במקום שגם לחוסר שמור מקום משלו. עלינו להכיר בעקבות של אלו שנעלמו מחיינו, ולשמוע אותם אומרים לנו, ׳זכרו את מי שאינם שם׳ ״.

קראתי מתוך "לחיות עם המתים שלנו" מסות לשם נחמה, שכתבה הרבה דלפינה הורווילר, ותרגמה מצרפתית רותם עטר. אנחנו חיים עכשיו בבית שבו חלקים גדולים שבורים, שבורים אולי יותר משחשבנו שיכולים להישבר שוב.

דלפינה הורווילר חוזרת במסות שלה אל המסורת היהודית, אל המקרא, אל המשנה, כדי להבין מתוכם משהו על המתים שלנו, על איך ללוות אנשים אל מותם, על איך להתמודד עם החלל הזה, ואיך לתת לו מקום בתוכנו.

כי השבר עכשיו גדול מאוד, אבל אולי רק אם נביט בשבר גם נזכור מחדש את השלם.


[מוזיקה - "No wonder you're crying"]


אלעד בר נוי: עלינו להכיר בעקבות של אלו שנעלמו מחיינו, ולשמוע אותם אומרים לנו, "זכרו את מי שאינם שם".

נשארו לנו עוד שלושה קטעים אחרונים. אנחנו נשמע עכשיו את הסופר וחוקר הספרות, יונתן שגיב.


[מוזיקה - "Somewhere over the rainbow"]


יונתן שגיב: לפני חודש וחצי קניתי מובייל של אווזים צמריריים לתינוקת בת השלושה החודשים שלי.

כשהפעלתי אותו בפעם הראשונה, אל מול החיוך המתרחב שלה, גיליתי לשמחתי שהאווזים חגים לצלילי "Over the rainbow", השיר המפורסם מהקוסם מארץ עוץ, שנבחר מאז ביצועו ב-1939, על ידי ג'ודי גרלינד בת השש עשרה, לשיר המאה על ידי האגודה הלאומית בארצות הברית, והפך גם עם השנים להמנון הומואי של בריחה וגילוי עצמי.

המובייל עצמו התגלה כהצלחה מסחררת, ו"Over the rainbow" הפך לשיר ערש הכי אהוב בבית. אך אם לפני השביעי באוקטובר שרתי את המילים שלו, מבלי שימת לב ממשית, הרי שמאז אותה שבת שחורה, השיר הזה שמדבר על ארץ מופלאה שבה כל החלומות יכולים להתגשם, הפך עבורי הן ליצירה קורעת לב, והן למקור של נחמה.

קורעת לב, כי אין דבר יותר רחוק מאותה ארץ מופלאה מאשר הברבריות שאנו חווים אותה. ומקור של נחמה, בגלל שעכשיו כשאני שר את "Over the rainbow" בכל לילה לבת שלי, אני עושה זאת בדבקות של תפילה. תפילה המתכווננת אל אותה ארץ מובטחת שבתקווה נגיע אליה יום אחד, אם רק נתחיל לחשוב כיצד לצאת ממעגל הדמים שאנו מצויים בו, במקום להנציח אותו. אולי אז נשכון סוף סוף באותה ארץ מופלאה שבה הצרות נמסות כמו טיפות לימון, וכל הילדים משני צידי הגדר גדלים באהבה, בביטחון ובשקט שמגיעים לכולם עם בואם אל העולם.


Someday I'll wish upon a star

Wake up where the clouds are far behind me

Where trouble melts like lemon drops

High above the chimney top that's where you'll find me

Oh, somewhere over the rainbow way up high

And the dream that you dare to

Why, oh why can't I?



אלעד בר נוי: אמן.

אנחנו ממשיכים עם הסופרת והמשוררת תהילה חכימי.


תהילה חכימי: בימים הקשים האלה חזרתי לקרוא את ספר השירים הראשון של שמעון אדף, ״המנולוג של איקרוס״. יש משהו בספר הזה שמשך אותי חזרה אליו, כשהמחשבות עם החטופים, עם כל אלה שאיבדו את הבתים שלהם ואיבדו את היקרים שלהם בימים הקשים האלה. אז הנה השיר של שמעון אדף, שדרות.


לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב

אֶת הַחוֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה.

פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה

וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים,

עַד שֶׁרָאִיתִי לרִאשׁוֹנָה,

בְּעַיִן נְכוֹנָה,

אֶת הַבָּתִּים חַסְרֵי הַתִּחְכּוּם תַּחַתְ גַּג הָעֲנָניִם,

עַד שֶׁשָּׁמַעְתִי

אֶת הַהֶמְיָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הַרְחוֹב.

לַחַשׁ אַחֲרוֹן שֶׁפָּלְטוּ גַּלֵי הָאַסְפַלְט

הִתְעָרֵב

בְּרַחַשׁ טְרִיקַת הָעֶרֶב עַל הַקַּרְקַע,

כְּקוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבָּגָד בָּהּ

וְסִפֵּר אֶת הָאֶמֶת שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה

לְהַסְתִּיר בְּפָנֶיהָ.

עַשֹרוֹת שָׁנִים שֶׁל שְׁחִיקָה

לִמְּדוּ אֶת הַיְּלָדִים לְלַטֵף אֶת הַמַּיִם בָּאֶבֶן,

לְשַׁכְשֵׁךְ בִּשְׁלוּלִיוּת סִירוּת נְיָר בְּתִקְוָה מְגֻחֶכֶת.

עֲבָרָן הַקִּרְקָסִי שֶׁל הַנְעָרוֹת פָּרָח בְּהֶנֶף שֶׁל חֲצַאִית

כְּשֶׁהֶהָמוֹן נִסֵּר אוֹתוֹ בְּמַבָּטוֹ.

רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהָבָה מֻחְלֶטֶת.



אלעד בר נוי: זה היה מתוך השיר "שדרות" של שמעון אדף, והקטע האחרון שלנו הוא של הסופר והמשורר שמעון אדף.


שמעון אדף: אני מוצאת את עצמי חוזר לרומן "The Transmigration of Timothy Archer" מאת פיליפ ק. דיק, (גלגול הנשמות של טימו טי ארצ'ר), העוסק בבישופ שבעקבות משבר אישי גדול מתחיל להתעמק במגילות הגנוזות שנמצאות בישראל, שהמקור שלהם הוא צדוקי דווקא, והעניין שלו בהם מערער לחלוטין את התפיסה הדתית שלו, ואת האמונה שלו באשר למקורות של המחשבה היהודית והנוצרית בעקבותיה.

ספרות של פיליפ ק. דיק, הנושא הגלוי שלה הוא תמיד הפרנויה, או הצורה שבה כוחות פוליטיים וכוחות אלוהים חוברים יחד כדי לפברק עבורנו מציאות, והנושא הסמוי של היצירה שלו זה איך האמפתיה היא למעשה הכושר השכלי הראשון במעלה של האדם, זה לא רק, הוא לא רק כושר רגשי, היכולת להזדהות עם אדם אחר, אלא גם זה מה שמאפשר לנו לחדור בעד מסכי אשליה, להבקיע אותם ולראות האמת כמו שהיא.

ברומן הזה הוא מחבר ביניהם בצורה הטובה ביותר, וכל הטענה של הרומן היא שבסופו של דבר האמפתיה היא הנחלה של הפגועים, החבולים, השבורים, הלוקים בנפשם, מי שהאבל קופא אותם לתוך איזה מובלעת שממנה הם לא יכולים להבקיע, ואני מוצא שהתביעה שהרומן מציב ביחס לקוראים שלו, ביחס אליי, לגלות אמפתיה במצבים שבהם נדמה שאנחנו, מי שאמורים להיות מוסע לאמפתיה, היא בלתי אפשרית, אבל מבין כל התביעות הבלתי אפשרויות של התקופה הזאת, היא גם השפויה ביותר.


אלעד בר נוי: התביעה הבלתי אפשרית אבל גם השפויה ביותר, זה היה שמעון אדף.

וזהו, אנחנו הגענו לסוף התוכנית, ״המדריך התרבותי של פופ-אפ לימי מלחמה", את כל השירים ששמענו פה היום ועוד שירים אחרים שמתאימים לתקופה, כינסתי פלייליסט שבפינה בתיאור של התוכנית בספוטיפיי, תודה לטל ניסן על ההפקה, תודה לטכנאי השידור שלום יצחק, אני אלעד בר נוי, שיהיה לנו סוף שבוע שקט, להתראות.


14 views0 comments

Comments


bottom of page