איך כדאי שתראה התמונה שלך בלינקדאין? האם סטודנטים היום מבינים שהקריירה שלהם תהיה דינמית? איך ארגוני בוגרים עוזרים לקריירה שלך? האם לאקדמיה יש אינטרס להכשיר אנשים לעולם העבודה? פעם המודל לבוגרי תואר ראשון היה ״תמצאו עבודה אחת עד הפנסיה. בהצלחה!״. היום המודלים האלו מאותגרים. העולם האמיתי שבחוץ מאפשר (ודורש) מודלים דינמים שיכולים להוות השראה לבוגרי לימודים. כזו היא גם אודליה יצקן. אודליה היא סמנכ"לית קשרי חוץ ובוגרים במרכז האקדמי שלם. במסגרת תפקידה יצקן מנהלת את היחידה לפיתוח מקצועי וקריירה ומייעצת לסטודנטים ובוגרים על הצעדים הבאים בקריירה שלהם. למרות שהיא חיה את עולם האקדמיה מבפנים, היא מייעצת דווקא בתור מישהי שהתפתחה מתוך נתיבים שונים ולא עשתה רק דבר אחד - היא הגיעה בכלל מתחום התרבות, והיום מתעסקת בקשרי חוץ, יח״צ ופיתוח קריירה ומנהיגות כחלק מתפקידה הנוסף כיו״ר פורום ארגוני הבוגרים של ישראל - במסגרתו היא שואפת להפוך בוגרי תוכניות הכשרה חברתיות ומוסדות אקדמיים למנהיגים ואזרחים פעילים בחברה שלנו. בשיחה איתה ניסינו להבין את התפר שבין סיום הלימודים לבין המעבר לעולם העבודה - מה צריך לקחת בחשבון, מה הצעד הראשון שכדאי לעשות מיד בסיום הלימודים, והאם האקדמיה יכולה בכלל להכשיר אנשים לעולם העבודה כשהוא מתפתח כל כך מהר?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/04/2023.
ליאור: היי, ברוכים הבאים, ברוכות הבאות לעוד פרק ב"פופקורן", כאן ליאור פרנקל, אנחנו בפודקאסט שעוזר לכם לעשות adaptation לעולם החדש, אנחנו רוצים להסתגל לשינויים שעוברים עלינו בעולם העבודה, בתפיסות, בחינוך, שינויים במדע, באמנות, ברפואה, פסיכולוגיה - בעצם כל כיוון שנסתכל נמצא דברים שמאוד מאוד השתנו בשנים האחרונות, וממשיכים להשתנות וימשיכו להשתנות לא מעט, והשאלה היא איפה זה תופס אתכם ואותנו, איך נוכל לא להיבהל, לא להשתבלל, אולי כן ליהנות, אולי כן לנצל את ההזדמנויות שהעולם הזה יוצר, ו"פופקורן" הוא… בדיוק פה בשביל זה.
והיום, אנחנו נדבר על כל מיני דברים, למשל, על הצעד הראשון שכדאי לעשות בסיום הלימודים, ונדבר בכלל על הקשר בין האקדמיה ללימודים, נדבר על ארגוני בוגרים. אני חייב להגיד, שאישית, ארגון בוגרים זה מושג שנשמע כזה מיושן, גורם לחשוב על gentlemen's club, על כל מיני דברים כאלה - "ארגון בוגרים של אוקספורד". לא ביטוי שמעורר אצלי רגש חיובי ומלהיב, או דווקא היה בא לי להיות חלק ממנו, אבל אולי אני בעצם מפספס המון. אולי ארגון כזה יכול לעזור לי להתקדם, אולי משהו שנולד באוניברסיטה והולך איתי הלאה, יכול לעזור לי להשתלב בעולם האמיתי, בעולם של העבודה וכולי, וכדי לענות על כל אלו ועוד כמה, שתכף תשמעו, הבאנו לפה היום את יו"ר פורום ארגוני הבוגרים של ישראל [בחגיגיות], הלא היא אודליה יצקן - היא גם סמנכ"לית קשרי חוץ ובוגרים במרכז האקדמי "שלם", היא מנהלת היחידה לפיתוח מקצועי וקריירה, את יחידת רשת הבוגרים והיחידה לקשרי חוץ שם, והיא גם עושה… איזשהו מחקר על דימויים חזותיים של עבודה ועובדים בעידן הדיגיטלי, ובפרט תמונות פרופיל בלינקדאין! [בחגיגיות]
בעברה היא הייתה מייסדת שותפה של המכינה הקדם צבאית "לפידות", ועבדה בתחום התרבות הירושלמית. לאודליה יש תואר ראשון ושני בכלל בתולדות האמנות! והיא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.
אז אנחנו נרצה להבין ממנה - קודם כל, אנחנו נתחיל בדבר הכי שטחי, כי אנחנו אנשים שטחיים, ולכן אנחנו מקשיבים לפודקאסטים: איך כדאי שתיראה תמונה שלנו בלינקדאין? איך זה ישפיע על הסיכוי שלנו להיות מנכ"לים ומנכ"ליות? ומה דעתה בתור מי שחוקרת את הנושא הזה.
אבל אז נדבר גם על נושאים קצת פחות מעניינים, כמו מה הקשר בין האקדמיה לעולם העבודה, מה מקומן של האקדמיות בפיתוח הקריירה שלנו, האם רוצות, או זה רלוונטי להן? או האם הן רוצות לקחת את זה על עצמן? איך יכול לעזור לנו ארגון בוגרים? אף פעם לא מאוחר, כולנו יכולים עדיין להתחבר לארגון הבוגרים שלנו! איזה ארגוני בוגרים יש בארץ? איך הם יכולים בכלל לעזור? ומה הקטע של אודליה שהיא רוצה להפוך בוגרי לימודים למנהיגים בחברה שלנו? מה הקטע שלה עם שילוב של פעילות חברתית בהתנדבות לעבודה? יש לנו המון על מה לדבר אודליה, אז ניתן מקום לחסות קצרצרה, ומיד אחריה המוזיקה, ואז מתחילים בעוד ד-קה.
עוד שנייה אנחנו נתחיל בפרק הסופר מעניין שלנו, אבל רק רציתי להגיד לכם שאם במקרה פספסתם את הפרק שהקלטתי עם אודי קשקש, מנכ"ל "רָד", אני מציע לכם לחזור אליו. מדובר בסיפור מאוד יוצא דופן, גם של האיש, במיוחד של החברה. "רד" היא חברת הייטק שנולדה לפני יותר מ-40 שנה, אין פה כבר כמעט חברות הייטק כאלה… ותיקות בארץ, היא אחראית להקמה של יותר מ-100 חברות סטארט-אפ ישראליות, קרנות הון-סיכון, מיזמים טכנולוגיים, המוצרים שלהם נמכרים ליותר מ-150 מדינות בעולם, ויש סיכוי טוב, שהמילים שאתם כרגע שומעים באוזניות שלכם, איפשהו עוברות דרך אחד המוצרים שלהם, כי הם מתעסקים במוצרים מאוד מאוד מאוד מאוד מתוחכמים בתשתיות תקשורת.
למה אני אומר שזה סיפור נדיר?
יש לחברה הזאת, ל"רד", DNA מאוד מיוחד. לא סתם הם מצליחים מאוד עכשיו, דווקא בתקופה שלרוב ההייטק מאוד מאוד קשה, לא סתם אנשים שיצאו משם, הקימו אינספור סטארט-אפים, לא סתם 50% מהמנהלות הבכירות שם הם נשים, לא סתם יש להם סמנכ"לים שהגיעו כ-ל הדרך מלמטה, כמו אודי שהוא מספר בפרק, התחילו שם בתור ג'וניורים, ה-DNA של החברה שלהם הוא פשוט שונה, והוא מאוד מאוד מאוד מאוד עולם חדש בעיניי, גם דרך ההסתכלות שלהם על אוטונומיה, על איך לתת לעובדים להתפתח, איך לתת לעובדים להכניס חדשנות, זה מאוד מאוד מדהים, אני אספר באופן אישי, שגם אני כש… איך שיצאתי מהעתודה כמהנדס, היה לי ברור שזה אחד המקומות הכי טובים לעבוד בו, והלכתי שם לראיון וזה לא השתנה מאז. ומכל הסיבות האלה, גם עכשיו בתקופה הקשוחה של המשק, "רד" מצליחים. והם ממשיכים לגייס עובדים, כמו שהפתיע אותי מאוד בפרק, ולכן דיברתי על זה עם אודי, וככה הגענו לשיתוף פעולה הזה, אז אם זה נשמע לכם רלוונטי, אתם מוזמנים לבדוק את העמוד משרות הפתוחות באתר שלהם, או להתרשם מהאווירה שם, בפרופיל שלהם באתר GeekTime.
אני אשאיר את שני הלינקים האלה ל… להיכנס בתיאור של הפרק, וגם תחזרו לפרק עם אודי קשקש המנכ"ל, אם לא שמעתם אותו עדיין, פרק סופר מעניין, דמות לחיקוי בעיניי, ו… ניתן עכשיו את המקום למוזיקה, ונתחיל בעוד שני-יה.
[מוזיקת פתיחה קצבית]
אודליה: מה שלא יודעים עליי, גם לא בעבודה, יש לי פרסונה מאוד מוחזקת ומתוקתקת, זה שיש לי שני מצבים: אחד זה שאני מאוד מאוד פעילה, אינטנסיבית, עושה הכל, או שאני ישנה. מי שיודעים את זה עליי, זה המשפחה שלי - הילדים שלי ובעלי, והם מצלמים אותי. עכשיו, הם מצלמים אותי במצבים מאוד מוזרים, אני נרדמת כאילו בכל מצב. זה יכול להיות נגיד עם תוכי על הראש, עם ספל ביד, או בקניון באילת, שזה קצת מצחיק, אבל מי שאמא ל… ילדות מתבגרות, יודעות את זה, שזה נורא קשה להיות בקניון. באילת. באוגוסט. אז אולי חלק כבר ח…
ליאור: למה זה קשה?
אודליה: כי אני בתנוחת הצלוב. כלומר, אני עומדת, כלומר - כל הזמן אני סוחבת דברים, ואז אני מחזיקה את הווילון בזארה [ליאור צוחק] בשתי ידיים, וזה כמה שעות ככה, אז מי לא נרדם אחר כך? [ליאור צוחק] אבל אני נרדמת מלא, ואז - זה עוד לא מביך, כי בסדר, אז כמה אנשים אקראיים ראו אותי, והמשפחה שלי, אבל יש להם מסתבר גלריה, פעם… לקראת הפרק, שאלתי את בעלי כמה תמונות יש להם, אם בוחרים רק את התמונות הטובות ביותר: 69.
ליאור: לא מאמין.
אודליה: כן, זה התמונות הטובות! והם עושים מן כזה מופע שיימינג, הם חושבים שזה חלק מבידור, כשהם פוגשים כל מיני אנשים אקראיים, הם פותחים את הגלריה ומראים להם מה הם מצאו, כאילו את הממצאים האחרונים.
ליאור: וואו, וואו. יופי של משפחה!
אודליה: מזעזע.
ליאור: אודליה, לטובת הציבור, אנחנו נשתף את התמונות שלך ב…
אודליה: בהחלט!
ליאור: בפרק של הפודקאסט.
אודליה: יש כמה בונבוניירה.
ליאור: [צוחק] טוב, תגידי, בואי נתחיל רגע מהדבר השטחי ביותר!
אודליה: יאללה.
ליאור: מה הקטע עם התמונות פרופיל בלינקדאין?
אודליה: האמת היא, מה הקטע בכלל לחזור לאקדמיה? אני חושבת, דווקא בתור מישהי שעובדת באקדמיה ומזהירה סטודנטים, לא להמשיך לתואר שני, אם אתם לא בטוחים למה, אז מה קרה שאני עשיתי את זה? אז כן, היה לי כבר תואר שני, וככה מין… חזרתי לא-חזרתי, לא…
ליאור: אבל הבטחת שאת לשם, את לא חוזרת.
אודליה: נכון, אני אמרתי אם… חֵי נפשי, אם אני אכתוב אי פעם עוד הערת שוליים אחת בחיי, והנה עשיתי את זה. ואז - היה לי ברור שאני חוזרת, כי זה עושה איזה שילוב מאוד מעניין בין מה שאני עושה בחיים המקצועיים שלי, גם, באמת, מלווה אנשים בתחומים של קריירה, וגם, כמובן - מאחדת את זה עם האהבה הגדולה שלי לתולדות האמנות, ולאמנות בכלל. ואמרתי… ולא הבנתי לקראת מה אני הולכת, אמרתי בואי ניקח את התמונה הכי גנרית, הכי… שיש ממנה הכי הרבה…
ליאור: כן.
אודליה: שמלווה אותנו ביום יום, ונראית כאילו טבעית. וכל מה שטבעי כמובן צריכים לחקור, כי הוא לא טבעי. [ליאור מהמהם בהבנה] שום דבר לא טבעי. וגיליתי עולם מטורף, שבעצם התמונות הכי פשוטות האלה, הן כמו איזה תל ארכיאולוגי שמסתירות מחוות מהעבר, מחוות תעשייתיות, מחוות אריסטוקרטיות, מחוות… של עולם העבודה.
ליאור: התמונות שלנו בלינקדאין?!
אודליה: כן, כן.
ליאור: ספרי לי עוד, תסבירי.
אודליה: אז אתה רוצה שאני אעשה לך רגע…? אני גם אפתח לך את הוואטסאפ שלי, כדי שתראה כמה תמונות, שתוכל להנהן ולהגיד: "וואי, אודליה, נכון, איך את צודקת".
ליאור: כן.
אודליה: כי אנשים בבית פחות ישמעו את זה, אבל אני כן אשלח אותם לתמונות, אם תרצו אחר כך.
ליאור: אני, אגב, אומר לך מראש שאת צודקת.
אודליה: ברור, זה היופי בכל הפודקאסט הזה.
ליאור: אוקיי, אוקיי!
אודליה: אבל אתה יודע, לפני שאני מסתכלת, יש לי שאלה, אם היית צריך לתאר את עצמך כעובד, מה היית מתאר יחד איתך בתמונה?
ליאור: בתמונה?
אודליה: כן.
ליאור: מה הייתי שם?
אודליה: מה היית שם שמה?
ליאור: אה… הייתי רוצה להיראות אה… יחסית רציני, אבל אולי קצת מחוייך.
אודליה: נכון.
ליאור: כאילו, אני קליל וחמוד, אבל אני קודם כל רציני. מה… איזה… מה, החפצים? או… או…
אודליה: לא יודעת…
ליאור: …תפאורה?
אודליה: אתה עובד.
ליאור: אוקיי.
אודליה: מה אתה רוצה שיידעו עליך?
ליאור: לא הייתי עומד בביקיני בתאילנד… אוקיי?
אודליה: ברור.
ליאור: עדיף, אה… גם עניין של טעם אישי, אני גם דור האיקס, אז נגיד…
אודליה: ממ, גם אני.
ליאור: אני הייתי שמח שיהיו מאחורי ספרים.
אודליה: [מהמהמת בהבנה] למה ספרים?
ליאור: כי זה אומר שאני אדם קורא, סקרן, משכיל, מתעניין.
אודליה: ואז מה אתה רוצה להגיד למעסיק?
ליאור: שאני משכיל, כדאי שישכיל להעסיק אותי, ואז אני אשכיל לו את החברה. [צוחק]
אודליה: יפה.
ליאור: אני אקח החלטות נבונות, רציונליות. אני אחשוב לפני שאני עושה דברים, אולי אני גם אלמד מאחרים, אולי שאני בן אדם סקרן. לא הייתי שם אמ… חיית מחמד.
אודליה: נכון. כלל ראשון, דרך אגב, לינקדאין גם דואגים - בניגוד לרשתות החברתיות האחרות - הם גם כותבים מה אסור לעשות.
ליאור: באמת?!
אודליה: כן. פייסבוק, למשל, רק את ה-כמה מפוקסל זה הולך להיות, נגיד. את ה-Dimension Linkedin - כאילו, כבר מתחילה בהערות שלהם, כאילו מה אתה… מה אסור לעשות.
ליאור: [בתדהמה] אסור לשים חיית מחמד?!
אודליה: כן.
ליאור: אני בשוק.
אודליה: ובניגוד למקומות אחרים, לרשתות חברתיות אחרות, יש כללים מאוד מאוד ברורים שהם גם נעשים על ידי החברים בקהילת לינקדאין, הם עושים את זה באופן אינטואיטיבי נגיד, מחקים. אבל יש המון יועצי קריירה. מי שעובדות במרכזי קריירה, במרכזים אקדמיים, יודעים שכמה זה תעשייה, אם אתה כותב כאילו אפילו בלינ… אפילו בבלוג של לינקדאין, או מחוץ לו - יש המון הדרכות על איך צריך בכלל לכתוב בלינקדאין, [ליאור מהמהם בהבנה] להציג את הפרופיל, וגם את התמונת פרופיל. שזה מדהים כאילו, רמת הדקדוק פה.
ליאור: אוקיי. אז מה, מה…?
אודליה: אז מה אני גיליתי? קודם כל גיליתי, שרק בעולם העתיק או בימי הביניים, באמת אנשים מצטלמים, או מצוירים, מצוירים עובדים, עם הכלי עבודה שלהם, ועם התוצר. אתה דרך אגב, בלינקדאין שלך, הרקע של התמונת פרופיל שלך, היא צהובה, והיא מרמזת על התוצר שלך, שהספרים שאתה כותב הם בדרך כלל בצבע צהוב, נכון? הספר האחרון שלך הוא צהוב?
ליאור: [מהמהם בהסכמה] לאחרונה…
אודליה: אז כבר יש פה איזה…
ליאור: זה לא מרמז, זה עניין של branding.
אודליה: זה branding, בדיוק. אבל רוב האנשים לא עושים branding לאיזה משהו ש… או הם לא מזוהים אפילו עם הארגון. הם כאילו stand alone.
ליאור: כן.
אודליה: והסיפור הזה של איך מתארים עובדים, למשל בעולם, בימי הביניים, מי מתארים? רק אנשים שבמעמד נמוך, שבעצם חייבים לעבוד. בהתחלה, אף אח… מי שהוא אריסטוקרט, או בן אצולה, לא צריך לעבוד, ולכן לא מתארים אותו כעובד בכלל.
ליאור: לא מתארים אותו, זאת אומרת, אין ציורים שלו עובד.
אודליה: אין ציורים שלו עובד, בוודאי…
ליאור: כי הוא לא עובד…?
אודליה: נכון, כי הוא לא עובד. ועובדים, אפילו לא מתארים אותם… אין תמ… אינדבידואל, אין תמונה שמזהים מישהו. זה הוא נראה כמו אובייקט, מישהו שרואים אותו עובד, כמו איזה מין… איך נראה סנדלר? איך נראה בנאי? איך נראה סוחר? ככה זה נראה.
ליאור: זאת אומרת, רגע, אם אני מבין נכון - אם… אם עכשיו מציירים את לואי ה-14, אז מציירים באמת את לואי ה-14.
אודליה: נכון.
ליאור: אבל אם לידו עומדים עשרה חייטים, אז לא ביקשו מעשרת החייטים של לואי ה-14 לעמוד לידו, כדי שיציירו אותם.
אודליה: בדיוק.
ליאור: ציירו עשרה אנשים גנריים.
אודליה: נכון.
ליאור: כי מה זה משנה, הם חייטים של המלך.
אודליה: נכון.
ליאור: זה לא חשוב מה הפרצוף שלהם.
אודליה: הם כאילו כמו אנציקלופדיות כזה, של "הנה סוחר", "הנה חייט", יש כל מיני דברים כאלה, מן ז'אנר כזה.
ליאור: כן.
אודליה: אז ככה מתארים עובדים, ואז, עם הרנסנס, וכמובן ה… התפתחות ההומניזם, אז גם אנשים שהם סוחרים ויש להם כבר יותר כסף, הם גם הרבה פעמים מלווים כסף לאנשים האלה, שהם בני אצולה, הם מבינים שגם להם יש סגולה. נכון, לא סגולה טבעית, הם לא נולדים… נולדו כאריסטוקרטים, אבל הם מבינים שהם אינדיב… אינדיבידואלים, והם רוצים לתאר את עצמם ככה.
ליאור: כן.
אודליה: ואז זה מתחיל להיות מן ז'אנר של אנשים שמתארים את עצמם כמו אריסטוקרטים. כמו, למשל, אם אני אצליח לפתוח לך פה, אז אתה יכול לראות שהנרי השמיני, ונגיד, גאורג גיזה, את שניהם ציור… הנס הולביין הצעיר, אז אתה יכול לראות שגאורג, שהוא סוחר, שבמקור הוא מגיע מגרמניה גבול פולין, מנסה לתאר את עצמו כאריסטוקרט, אבל, מכיוון שאין לו ממש סוכנות טבעית, הוא לא נולד אריסטוקרט, הוא צריך להסביר למה הוא בכלל מתואר כאינדיבידואל, כי הייתה הרבה ביקורת על סוחרים כאלה. הוא מחזיק ביד את המכתב מאח שלו, [ליאור מהמהם בהבנה] ויש שם את האגרטל צבעונים, שמעיד על זה שהוא התארס לאחרונה, וזה לא עניין…
ליאור: זאת אומרת…
אודליה: מחווה רומנטית.
ליאור: זאת אומרת…
אודליה: הוא בא ואומר.
ליאור: זאת אומרת יכולה לעלות…
אודליה: אני שייך לרשת חברתית.
ליאור: כי תעלה השאלה, למה בכלל ציירו אותך?
אודליה: בדיוק.
ליאור: מי אתה בכלל.
אודליה: מי אתה.
ליאור: שיציירו אותך?
אודליה: נכון מאוד.
ליאור: אז הוא צריך להוכיח שהוא מישהו, שראוי, שיעשו לו פורטרט.
אודליה: בדיוק.
ליאור: ולכן יש לו את המכתב, ואת האגרטל עם ה… מה זה, טוליפים?
אודליה: זה צבעונ… אממ… לא צבעונים, ציפורנים! סליחה, ציפורנים אדומים. אדומות.
ליאור: אוקיי.
ליאור: אוקיי, שמה הן מסמלות?
אודליה: אירוסין, שהוא התארס לאחרונה. זה לא מחווה רומנטית.
ליאור: אהה…
אודליה: זאת אומרת, יש לי פה קרדיט משפחתי, אני מגדיל את ההון שלי.
ליאור: הבנתי.
אודליה: יש לי אמון, אתם יכולים לתת בי אמון, כי אני, יש לי רשת.
ליאור: אוקיי, אוקיי. אז זאת אומרת, זה… ולמה זה היה דומה היום? לאם הייתי נגיד רואה חשבון, והייתי מצטלם, ומאחוריי תעודה ממוסד נחשב.
אודליה: נכון. או למשל בלינקדאין - מספר החברים שיש לך, או העוקבים שיש לך. במובנים מסוימים. כי יש לך…
ליאור: מספר העוקבים זה בתמונה?
אודליה: לא, זה מחוץ לתמונה.
ליאור: אה, אוקיי.
אודליה: אבל אתה צודק…
ליאור: אבל קרוב לתמונה…
אודליה: זה כאילו חלק מהסיפור.
ליאור: זה מאוד קרוב לתמונה.
אודליה: נכון.
ליאור: אוקיי…
אודליה: נכון.
ליאור: הבנתי.
אודליה: אז כבר אנחנו מבינים, שהעובדים מתחילים לתאר את עצמם לא כעובדים. הם מתחילים לתאר את עצמם כאינדיבידואלים. אבל זה לא מספיק, בגלל שה… אם אני מסתכלת, למשל, אם אתם תסתכלו, מי ששומעים אותנו ואתה ליאור, תסתכל על איך אתה מתאר את עצמך באינסטגרם, או בפייסבוק, [ליאור מהמהם] לעומת לינקדאין, אתה תראה שזה תמונות שונות לגמרי.
ליאור: נכון.
אודליה: ובלינקדאין, קודם כל, בגלל שיש את ההדרכות, אז אני יכולה לקרוא, איך מדריכים אותנו להצטלם, זה יותר קרוב לתמונות מיניאטוריות אחרות - לא דווקא על… מרשתות חברתיות - אלא על רשות ההגירה והאוכלוסין, איך שהיא מתארת שצריך להצטלם לדרכון [ליאור מהמהם בהבנה]. אתה צריך להסתכל לתמונה, באמת בלי חיות מחמד, בלי אביזרים, בלי כובעים מוזרים. אה… להיות אה… כאילו, אתה צריך להתמקד - לא בידיים, שבדרך כלל הם האיבר שמתקשר לעבודה - אלא לפנים שלך [ליאור מהמהם בהבנה] ואולי קצת כתפיים. בעצם ממש ממש…
ליאור: כן.
אודליה: הגדרות מאוד מאוד ברורות, וההגדרות האלה, ממתי הן מתחילות? בכלל כל ההתפתחות של דרכון, ואחר כך תמונות פרופיל, שהן פרופיל משטרתי, בואו, let's face it - זה משם מגיע. הן מתחילות, מגיעות מהמאה ה-18, עם הסיפור הזה של הגירה של זרים, ואז מי נמצא בפנים, מי בחוץ, [ליאור מהמהם בהבנה] והצילום שמתחיל להתפתח במאה ה-19, אלפונס ברטיון, שהוא בעצם מי שעיצב את תמונות הפרופיל המשטרתיות, מתקנן. עושה סטנדרטיזציה של איך צריך לצל… להצטלם.
ומשם, לקוחות אחר כך תמונות הפרופיל שלנו, או תמונות הדרכון לפני כן. [ליאור מהמהם בהבנה]. בעצם המרחק מהעדשה, האופן שבו אני צריך… אה… התנוחה של הפנים, המבט שמֵיישיר לעדשה, כל הדברים האלה… התאורה - שצריכה להיות נטולת צללים.
ליאור: כן.
אודליה: כל הדברים האלה מגיעים מהעולם התעשייתי. עכשיו, אנחנו יודעים, העולם התעשייתי, שהוא לא רק משפיע על איך שמתייחסים לפושעים, הוא גם איך מתייחס… מתייחסים לעובדים. זה עולם, שבא ואומר: "אתם צריכים להתאים את עצמכם, את הגוף שלכם, ואת עצמכם לתעשייה". ואז מתפתח נגיד הסיפור הזה של מנהלים, והשיט… הניהול השיטתי, שאנחנו מדברים על וינסלאו טיילור.
ליאור: כן.
אודליה: ועל גילברט, שמודדים את התנועות של העובד, ואת היעילות שלו…
ליאור: 1920 בערך… 17.
אודליה: נכון, בדיוק.
ליאור: כן. אז, אז, אז…
אודליה: ואתה יכול לראות שיש גם תגי עובד, ב-1940, כי הם די נראים אותו דבר, כמו תמונת פרופיל של פושעים.
ליאור: כן.
אודליה: עם המספר, עם ה… זה, אבל הם לבושים כמו עובדים.
ליאור: אז בעצם, כאן הם… אינדיבידואלים, למרות ששיטת הניהול אז, ושיטת העבודה אז, עוד לא הסתכלה עליהם כאינדיבידואלים.
אודליה: נכון.
ליאור: כי זו המהפכה התעשייתית, והם עוד, כמו שאומרים בקלישאה, הם עוד בורג במכונה.
אודליה: נכון.
ליאור: זאת אומרת, זה לא באמת חשוב מה מייצג אותם. אז האם, היום אני שואל, אנשים כן מתאמצים להביא איזשהו ייחוד, חוץ מהפרצוף שלהם, שהוא ייחודי, כי כולנו יש לנו פרצוף משלנו, אבל - האם הם מנסים להביא, כן איזשהו ייחוד לתוך התמונה?
אודליה: לרוב לא. שזה מאוד מאוד מעניין. אנחנו משמרים משהו מאוד מתוקנן, מאוד סטנדריטיזציה, שנשארת בתוך התמונות פרופיל, ובעצם כאילו משמרות, אנחנו עושים מחוות - קצת כמו למשל שאתה בא ל… ואומר לאנשים שלום ומצמיד את היד למצח, או מרים את הכובע אם היה לך כובע, משמר איזה מחוות של אבירים מפעם שהיו באים לשלום, הם היו מורידים את הקסדה ואתה היית רואה שפניהם לשלום.
ליאור: כן.
אודליה: אנחנו משמרים מחוות בלי לדעת למה אנחנו עושים אותם, ואנחנו משמרים פה מחוות שבעצם מדברות על העולם התעשייתי.
ליאור: כן.
אודליה: למרות שאנחנו מגיעים… אבל אנחנו כן מביאים את הפנים שלנו, ייחודים האינדיבידואליסטים שמגיעים מהעולם…
ליאור: כן.
אודליה: הסיפור ההומניסטי של הרנסנס והלאה.
ליאור: אנחנו אולי בוחרים חולצה ו…
אודליה: נכון.
ליאור: בעיקר אצל נשים, אז אולי תכשיטים.
אודליה: נכון. אבל מעט מאוד. ומאוד מאוד ככה… שומרים על איזה סוג של יעילות. מה שכן, אנחנו מצטלמים כמנהלים. וזה…
ליאור: מה זאת אומרת…?
אודליה: כבר מקפיץ אותנו…
ליאור: מה זאת אומרת? אנחנו מצטלמים כמנהלים?
אודליה: כי בעצם אנחנו מסתכלים על ז'אנר, אנחנו מדברים על ז'אנר, שנקרא "Business Portraits" או "Corporate Headshots". [ליאור מהמהם בהבנה] ואם תגלול קצת את מה שהבאתי לך, אז אנחנו רואים שבעצ… האנשים הראשונים ש… כן… אולי לראשונה, כלומר, תמונות לינקדאין אולי פעם ראשונה בהיסטוריה, שעובדים מצלמים את עצמם, ומעלים את התמונות שלהם בעצמם. [ליאור מהמהם בהבנה] אבל תמונות כאלה נעשות בדרך כלל על ידי צלמים…
ליאור: נכון.
אודליה: מקצועיים. ומי הם מצלמים? אנשים שהם CEO של חברות.
ליאור: כן.
אודליה: וה… וזה לא סתם שאנחנו בוחרים לצלם את עצמנו, לבושים בגדים משרדיים, כן - מאוד… ז'אנר מאוד מינימליסטי. חליפות כהות, רקע בדרך כלל בצבע אפור.
ליאור: כן.
אודליה: או משהו קצת… מאוד מינורי. הסיפור הזה ש… קודם כל - למה מצלמים מנהלים? מצלמים מנהלים בגלל שהתחושה… ההרגשה של אנשים כלפי תאגידים הייתה תמיד שהם חסרי נשמה.
ליאור: כן.
אודליה: ואז המנהלים בעצם באים להיות הפרסוניפיקציה, הרוח האנושית שמגלמת את התאגיד, וקצת מפיגים את החשש.
ליאור: כן.
אודליה: אבל פה מדובר בעובדים.
ליאור: נכון.
אודליה: ואנחנו… וזה מעניין, יש מחקר של לוק בולטנסקי ואיב שאפלו, אני חושבת שאתה מאוד תזדהה ותבין אותו, בספר החדש שלך. הם חוקרים, מסתכלים על מאמרים לא אקדמיים - מאמרים מקצועיים, והם רואים שיש shift - מסוף שנות ה-60, לכיוון בואכה שנות ה-90, על מוטיבציות, איך מנהלים, מקדמים מוטיבציות של עובדים. ואם ב"עולם התעשייתי" so called, באמת היה הרבה מקום לתת נגיד… העלאה במשכורת, לדאוג לצרכים שלך, לתת לך ביטחון ויציבות, ואולי לקדם אותך, נגיד, לתפקיד יותר טוב, פה הם מתחילים לדבר על מוטיבציות מסוג אחר. הם מבינים שהעובדים שלהם רוצים לממש את עצמם. נותנים להם אוטונומיה, ונותנים להם יותר חירות, ויצירתיות, ויוצרים צוותים של מומחים ולא-מומחים, ואנשים בדרגים שונים שעובדים ביחד על משימות. ואז המוטיבציות משתנות. ובעצם, כשאנחנו מתארים את עצמנו כמו מנהלים, אנחנו באים ואומרים: "רגע, אנחנו רוצים לממש את עצמנו". זה קצת "אינדיבידואליזם-אולטרה" מהָ… ימי הסוחר שלנו מהמאה ה-16, שבא ורוצה לממש את עצמו. הוא רוצה גם להיות המנהל, ואפילו המינוחים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום, כמו "לנהל קריירה".
ליאור: כן. או "Community Manager".
אודליה: בדיוק.
ליאור: שזה לא דווקא מנג'ר, אלא זה…
אודליה: "ניהול פרויקטים".
ליאור: כן, נכון.
אודליה: כולנו, כאילו, בעצם…
ליאור: או "Product Manager".
אודליה: נכון, אנחנו רוצים להיות מנהלים. ואנחנו רוצים להידמות ככה.
ליאור: שזה גם, בעצם, ממשיך את הקו הזה שלך של… אנחנו… גם לוקחים מאיתנו דברים מהעבר. כי זה לא בטוח, ש… זאת אומרת, עדיין מנהלים יותר כאילו "נחשבים"…
אודליה: נכון.
ליאור: אבל זה לא בטוח, שבכמות העובדים שיש כרגע - הרי רובנו לא נהיה מנהלים, או בטח לא מנהלים בכירים. פשוט עניין היררכי, יש פחות מקום שם.
אודליה: נכון.
ליאור: ואז השאלה היא - האם בכלל זו השאיפה? של הרבה מה… אנשים? ובמסגרת זה שאני עכשיו מדבר המון המון המון, ועושה כל מיני פעילויות עם מנהלים, אז אני פוגש לא מעט מקרים של אנשים שהם הלכו להיות מנהלים, כי יש להם שאיפה ש… שוב, היא מגולגלת הרבה שנים אחורה…
אודליה: נכון.
ליאור: מבחינת זה, שזה פרדיגמה, שזה הדבר הנכון. אבל אם יושבים איתם בצד ושואלים אותם, מגלים שהם בכלל לא רוצים! הם לא רוצים להיות מנהלים, הם התגלגלו לשם איכשהו, כי הם היו אמביציוזיים, אבל… לא היה להם, כאילו, דרך אחרת להפנות את ה… האמביציה שלהם. אז רגע, אודליה, בואי נעבור רגע מה… מהתמונות בלינקדאין…
אודליה: למרות שלא הגענו לשלב המכריע בסוף, על בעצם איך נראית תמונה בלינקדאין.
ליאור: אה!
אודליה: כי בסוף יש עוד שלב אחד, שאני לא רק רוצה… הרי התמונה שלי לא stand alone. כשאני פותחת את הלינקדאין, אני רואה לא רק את עצמי, אני רואה את עצמי בתוך רשת. ופה, נוצר מצב שבעצם העולם, הוא לא היררכי. אנחנו מדברים על רשת שהיא שטוחה ומבוזרת, ותהליכי עבודה בעצם שהם משותפים. אבל, כמו רשת, אני נקודת סעף בתוך רשת.
ליאור: כן.
אודליה: ואני יוצרת קשרים עם אנשים לצורך פרויקט, ועוזבת אותו. כמו רשת טכנולוגית, איך אני מעבירה מייל? first come, first go, כאילו אם יש לי… או - איך אני מזמינה מונית ב-Uber? מי שהכי קרוב, מי שהכי יכול לתת לי את השירותים כרגע, איתו אני יוצרת את הקשר.
ליאור: כן.
אודליה: ואז, כל התמונה שלי בעצם נראית - מצד אחד ייחודית, אינדיבידואליסטית, מצד שני מאוד גנרית. אני גם רוצה שתקבל אותי, שתראה אותי כמישהי, חלק מהקהילה הגלובלית שאני שייכת אליה.
ליאור: כן.
אודליה: ואני גם רוצה להגיע לאיזה סוג של אידיאל - לא יודעת, אולי אפילו כמו נזירים, נגיד, בימי הביניים - שרצו להיות… להיראות כמו ישו, להיות כאילו סגפנים. פה יש איזה אידיאל של מימוש עצמי מצד אחד, ומצד שני, משהו שאני רוצה להיראות כמו כולם, כל מילה שאני בוחרת בתוך הפרופיל, היא מילת קישור שמחברת לעוד דברים אחרים, כי אני נקודת סעף שמתחברת. אז אני רוצה גם להיראות אחידה, ואני גם רוצה להיראות מיוחדת.
ליאור: אני באופן אישי מוצא פה בעיה מאוד גדולה בעניין של הזְכירוּת. זאת אומרת, את מי אני זוכר ואת מי לא.
אודליה: נכון.
ליאור: מה שקרה עם הרשתות החברתיות, זה שהזיכרון שלי באופן ממוצע לבן אדם - הלך וירד. פשוט כי אני מכיר הרבה יותר אנשים, אני נתקל בהרבה יותר פרצופים, בהרבה יותר שמות. אי אפשר כבר לזכור את כל מי שאתה נתקל בו, וכשאני אומר "נתקל" אני מתכוון וירטואלית.
אודליה: ברור.
ליאור: זאת אומרת, יכול להיות שהייתה הודעה אחת בלינקדאין, לפני שלוש שנים. זה לא מספיק בשבילי כדי לזכור אה… זה. אבל בכל זאת הייתה שם… תמונה והיה שם שֵׁם, ואולי אני לא אזכור, כי אני מוצף כל הזמן. ואז השאלה היא: האם, באופן עקרוני, הייתי מתאר שדווקא יש פה חשיבות ל-כן, שהתמונה תהיה מיוחדת וייחודית וזכירה?
אודליה: זה בהחלט שאלה. אני חושבת שבסופו של… מוכח מבחינת כאילו, סטטיסטית, שאנשים בוחרים לא. ואז השאלה היא למה? אז מצד אחד התחלתי להגיד - "אוקיי, אני רוצה להיות שייכת כאילו…" זה כמו דרכון. אני רוצה… ודרכון בעצם, או תמונת פרופיל משטרתית, היא בעצם… תמונות הם דבר שבעצם… מפלח אותי. האם אני שייכת לקהילה?
ליאור: כן.
אודליה: האם אני…
ליאור: האם היא…
אודליה: בפנים או האם אני בחוץ?
ליאור: להיות נורמלי בגדול.
אודליה: בדיוק, נורמלי, נורמטיבית או לא. אני רוצה להיות נורמטיבית, אז אני אלך על הסיפור היותר באמת… פחות זכיר, אבל יותר מקובל.
ליאור: כן.
אודליה: או שאני רוצה להיות… להידמות למשהו שהוא בעצם נשגב. אם פעם סוחרים רצו להיות אריסטוקרטים, אנחנו רוצים להיות היום מנהלים.
ליאור: כן.
אודליה: יש לנו איזה fixed idea כזה של איך צריך להיראות.
הדבר השני שצריכים לדבר עליו, שזה בעצם החרב פיפיות שהקפיטליזם נותן לנו, זה שיחד עם המימוש העצמי, ויחד עם הסיפור הזה של באמת… להיות מבוזרים ולהיות שוויוניים, לכל אחד יש את ההזדמנויות להיות מנהל והכול, אנחנו גם מאבדים את היציבות שלנו. ובעולם של חרדה, נגיד של יציבות, של… אני לא יודעת אם מחר אני מסיים את החוזה שלי עם המעסיק או לא… כן או לא, או אולי אני ארצה לעשות, ובתור מעסיקה, העובדים שלי ירצו לעזוב אותי. אז בחרדה… בעולם אולי חרדתי יותר, אנחנו יותר מצייתים לכללים. אנחנו פחות אמ… אנחנו מבינים שאנחנו מאבדים משהו, שיש לנו פה איזה חיסרון מסוים, מצד אחד, אנחנו מאבדים את הייחודיות שלנו, אנחנו מוותרים עליה בשמחה - כי אנחנו מבינים שאנחנו מרוויחים אולי יציבות.
ליאור: כן. כי אנחנו לוקחים פחות סיכונים
אודליה: בדיוק.
ליאור: כשיש פחות יציבות, ולעשות תמונה שבסוף אני נראה בה רציני ואמין, זה פחות סיכון.
אודליה: נכון.
ליאור: מלעשות תמונה שתהיה זכירה, אבל אולי אני אסכן את המקום עבודה הבא שלי, או משהו כזה, או המגייס מגייס את אה… HR, ויגידו ב… בעין עקומה. אודליה, אז בואי רגע, נעבור מהתמונות בלינקדאין לתמונות של ה… של הבוגרים.
"יו"ר פורום ארגוני הבוגרים" - מה הקטע שלך עם ארגוני בוגרים? ותספרי לי, תמכרי לי רגע - למה ארגון בוגרים, שזה גם משהו שנשמע לי סמוך על… על אחורה, אחורה, אחורה, אחורה, והולך עד ל-gentlemen's club, ששם הנשים לא היו מוזמנות לארגון בוגרים, אבל עכשיו זה כבר השתנה - למה זה… למה זה משהו שכדאי לי לשמוע עליו, להתעניין בו, להכניס אותו לחיים שלי?
אודליה: אז אני אספר לך איך אני התגלגלתי לזה, שזה קשור מאוד לעולם העבודה.
קודם כל, הקמתי את היחידה של רשת הבוגרים במרכז האקדמי "שלם", ובגלל שהעולם עבודה הוא כזה מבוזר, והארגונים מאוד מאוד צרים, אז מי יכול לחנוך אותי בדבר הזה? אני מקימה משהו חדש שלא היה קיים קודם. כן, ברור שיכולתי להתייעץ עם אנשים שאני עובדת איתם, והם מגיעים מקולג'ים מה-ivy league האמריקאיים, ושם יש באמת הסיפור הזה של alumni, ואני צריכה לדבר איתם, והתחלתי להתעניין, וגיליתי שזה לא דומה למה שקורה בארץ.
ואז הגעתי ל"פורום ארגוני בוגרים". אז קודם כל, ברמה המקצועית, אני רק רוצה להגיד, שזה היה מן חבל הצלה. אתה מגיע למקום, שבו אתה מדבר עם קולגות - אנשים שמתעסקים כמוך באותם עניינים, ואנחנו רואים את זה היום הרבה - שיש פורומים של גילדות.
ליאור: כן.
אודליה: כאילו, מקצועיות, של אנשים שמתאגדים יחד ומקבלים תמיכה. הסיפור הוא חלק מעולם מהתעסוקה, כי אתה לא יכול לקבל את התמיכה הזאת בתוך העולם העבודה, בתוך הארגון שלך. הארגון שלך שכר אותך כדי שתבוא ותיתן את העבודה, הוא לא רוצה לתת לך את החניכה, הוא לא יכול לפעמים גם. הוא ישמח לעשות את זה, אבל הוא לא יכול.
ליאור: כן.
אודליה: ואז קודם כל - בשביל זה יש את הפורום, לתת את המענה ה… המקצועי. והדבר השני, למה שבוגרים יעשו את זה? מאותה סיבה. כלומר, הם, מאותה סיבה נמצאים גם הם, בתוך כל מיני ארגונים, שהם לא תמיד מרגישים שהם שייכים אליהם, הם נורא צעירים. הרבה פעמים, רוב האנשים שנמצאים בארגוני הבוגרים, או הבוגרים שאנחנו מדברים עליהם - חלקם מבוגרים, אבל הרוב בין 18 ל-35. וזה האנשים שנמצאים, היום אנחנו יודעים אחרי הקורונה, במקומות היותר רגישים. זה בדיוק התהליך, הזמן הזה, שבו האנשים מעצבים את הזהות שלהם, גם ברמה המשפחתית, הזוגית, גם ברמה התעסוקתית, גם ברמה הלימודית - הם בעצם, בוחרים את הבחירות הראשונות שלהם, אבל הם בעצם, הם… במי הם ייעזרו? אז הדבר הראשון שהם עושים, זה הם חוזרים לרשתות שלהם, למקומות שמהם הם יכולים, כאילו, לקבל את התשובות. כי יש להם גם אמון, כי הם עברו משהו מאוד… בעצם האנשים שהם בוגרים, הם בוגרים לא רק של אוניברסיטאות, הם בוגרים, הפורום ארגוני בוגרים, בעיקר הם בוגרים של תוכניות חברתיות. והתוכניות חברתיות האלה, הן תוכניות שעברו איזה משהו פורמטיבי, זהותי מאוד מאוד עמוק.
ליאור: מה זה תוכניות חברתיות, למשל?
אודליה: זה יכול להיות נגיד, בוגרים של התנועה הקיבוצית, זה יכול להיות בוגרים של "אחריי", זה יכול להיות בוגרים של "מנדל", "מעוז", זה שליחים של הסוכנות, בוגרים של "כוכבי המדבר", שזה רשת מנהיגות בדואית, בוגרות של "מובילות", שזה רשת תעסוקת נשים חרדיות, ויש להם תוכניות אֵם, שבעצם מלוות אותן, ורוצות כאילו, לקדם את האנשים האלה, או לעזור להם, או לתת להם להיות חלק מה…
ליאור: כן.
אודליה: חברה הישראלית, וגם להחזיר, לעשות דברים טובים בתוך החברה הישראלית. מסתיימת התוכנית ואז מה? מגלים - גם הארגונים - שהדבר הכי חשוב קורה בעצם כשמסתיימת התוכנית.
ליאור: כן.
אודליה: ומגלים הבוגרים, שזה הדבר שה… מי שהם… בעצם הרשתות שהם הכי… נותנים בהם אמון, זה הרשתות שהם היו אצלהם בתוכניות האם. ואז בעצם יש כאן Win-Win Situation, מן משהו שמתחבר…
ליאור: כי יש להם שפה משותפת.
אודליה: בדיוק.
ליאור: וחוויות משותפות,
אודליה: בדיוק.
ליאור: ויש להם גאוות יחידה בדרך כלל.
אודליה: נכון. אבל זה מאוד מאוד שונה, למשל מה-alumni, עם התוכניות בוגרים שאנחנו מכירים מאוניברסיטאות עילית, או מאוניברסיטאות בכלל מארצות הברית.
כי זה באופן מסוים, המרכז האקדמי "שלם", הוא קצת מזכיר ivy league בהרבה מובנים, הוא גם נבנה במודל של ה-ivy league, לומדים שם liberal arts, שזה בעצם תוכנית שכל הסטודנטים שלנו, תוכנית לסטודנטים מצטיינים. כולם לומדים את המודל הזה, שהם… מודל אינטרדיסציפלינרי, שלומדים גם פילוסופיה, גם קוראים את הקוראן, גם ברית חדשה, גם כלכלה, גם מדעי המוח, וגם סטטיסטיקה. ולומדים את זה ביחד, במשותף, מתוך הבנה שהדברים האלה מפרים, נותנים כמה נקודות מבט, ונותנים הרבה… באמת כלים, גם להיות בן אדם קצת יותר מבין בעולם הזה, בן תרבות, אדם שמגיע גם מבין את תרבות המערב, גם את התרבות היהודית, אבל גם מבין את המרחב הזה נגיד, של המזרח התיכון, ומגיע קצת יותר מפוכח. זה גם תוכניות שה-ivy league בעצמם בנויות, כדי לייצר אזרחים יותר, ככה… פעילים, אנשים שהם יכולים להוביל אחר כך.
ליאור: כן. אבל רגע, הלכת עכשיו ל…
אודליה: רגע, נכון, אז מה ההבדל
ליאור: מקום אחר, תחזירי אותי לארגוני הבוגרים.
אודליה: אז זהו, אז אני חוזרת לארגוני הבוגרים. אז מה ההבדל, נגיד, בין בוגרים של המרכז האקדמי "שלם", ל-ivy league, לבוגרי ivy league? ויצא לי מפגש מאוד מאוד מוזר.
אתה מכיר את זה, שפונים לך אנשים בלינקדאין? כותבים לך דרך… לפעמים פונים ישירות למייל. אני מקבלת כל מיני כאלה, ואני מצטערת שאני… לרוב אני מסרבת בנימוס, ופתאום היה איזה משהו מוזר בקיץ, שמישהו שאמרתי לו: "יאללה, בוא ניפגש". נפגשנו לזום, ופגשתי בחור שקוראים לו מייקל, והוא עובד במיקרוסופט, והוא בוגר של הרווארד, והוא הציע לי מן אפליקציה כזאתי, שמפגישה בוגרים - לארוחות ערב, ואז גם נותנת להם אפילו שאלות, בוגרים שגרים באותו אזור גיאוגרפי, נפגשים למסעדה, והם יושבים ומדברים ביחד. ונותן להם אפילו שאלות, תשובות, נושאים לשיחה.
ו… די הייתי בשוק, אמרתי לו: "למה צריך את זה בכלל?" כאילו, באמת לא הבנתי. אז הוא אמר לי ככה, הוא אמר לי בפשטות: "אנחנו פשוט בודדים". ואמרתי לו שאני אחשוב על זה, וחשבתי על זה מלא אחר כך. כי אמרתי: "רגע, למה חשבתי שהבוגרים שלי לא צריכים את זה? הם לא בודדים? בטח שיש בדידות". זה חיים, בכל זאת, החיים המודרניים, פוסט-מודרניים, הם לא חיים פשוטים, לא כולם קשורים להכל. אבל היה לי ברור, שיש פה משהו מאוד מאוד שונה.
חזרתי רגע לדבר עוד פעם עם האנשים שאני מכירה מה… שגדלו ב… בבוגרי אוניברסיטאות עילית האלה, והם אמרו: "תקשיבי, כשאנחנו, זה לא ש… לפעמים נותנים דברים דומים. בסדר, אם אני ארצה ואני אבקש עכשיו ליווי, נגיד, בקריירה, אולי יתנו לי באמת ב"פרינסטון" את הליווי הזה, או ב"פֶּן". אבל בעצם מה שהם רוצים מהבוגרים, זה שהם יחזרו ויתנו כסף". וזה בסדר. אמרה לי מישהי… אמרה לי: "זה אחלה - אני בעצמי קיבלתי מלגה בתור סטודנטית מִבּוֹגר, שחזר ונתן, והיה פילנתרופ," [ליאור מהמהם בהבנה] "ובזכותו למדתי שמה". אבל הקשר עם הבוגרים שמה, הוא קשר של: "למדתם, קיבלתם מאיתנו, ועכשיו בואו ותחזירו".
ליאור: אוקיי.
אודליה: הקשר שלנו עם הבוגרים שלנו, הוא קשר שונה בה… לגמרי. אנחנו מראש מקבלים, רוצים, שהם יבואו, כדי שהם יבואו ויתרמו בחזרה ל… לחברה הישראלית. אנחנו עוזרים להם לטפח את עצמם באופן אישי, ואנחנו רוצים שהם יבואו ויתנו משהו אחר לקהילה, וזה יוצק משמעות פעמיים: כי אנחנו גם באים ועוזרים להם לממש, לטפח את עצמם כבוגרים, כאנשים עצמאים בעולם, וגם - זה מחזיר להם פעמיים, כי הם מרגישים שהם מחוברים למשהו שהוא גדול מהם.
אז במובן הזה, ופה אני מנסה, ככה, לסגור את השאלה שממנה התחלנו, זה ההבדל אני חושבת. שאתה לא רק… מן סעיף… נקודת סעף בודדה, ככה בלינקדאין, שמנסה לקדם את עצמה, וליצור התקשרויות מקצועיות. אתה מחובר למשהו עמוק. זהותי עמוק יותר.
ליאור: איך אפשר, מתוך קשר של… ארגון בוגרים, בסוף ארגון בוגרים - פרקטית - מה זה? זה, מדי פעם אני מקבל כמה אימיילים, אומרים לי אולי לבוא למפגש, אולי פעם בשנה, אולי פעם בחודש, אולי פעם ב… לא יודע מה. אני משתתף, או לא משתתף… לא יודע. אם אני הולך, אני בא, נחמד, יש קולה, יש בורקסים, יש… אני לא יודע מה יש אצלכם, אבל בארגון בוגרים אחר.
אודליה: אצלנו אחלה אוכל!
ליאור: [צוחק]
אודליה: נכון, אחד הדברים שלמדתי במרכז האקדמי "שלם", זה לאכול ולדבר תוך כדי.
ליאור: [צוחק]
אודליה: זה skill.
ליאור: איך אפשר לְצַפות מקשר כזה, שאת תגרמי לאנשים, נגיד, להשפיע על החברה הישראלית?
זה כאילו מרגיש לי… את מבינה מה אני אומר? כאילו, תעזרי לי לדמיין את ה… איך מוצאים את העוצמה בתוך הדבר הזה, לגרום לאנשים אשכרה למוטיבציה, או להנאה, כדי שהם אשכרה יבואו ויתנו בחזרה לחברה.
אודליה: אז יש פה כמה סוגיות. קודם כול, איך עושים את זה? שזה באמת אחת השאלות הכי גדולות, ובגלל זה גם צריך גם את פורום ארגוני בוגרים, כי אנשים צריכים המון… יש פה המון כאילו, אם. [מאריכה את הא' כל פעם שאומרת אם] אם אני אהיה בקשר עם בוגר, אם הוא יצליח, אם זה, אם הוא יחזיר חז… כאילו, יש פה הרבה מין קפיצות כאלה שאני צריכה רגע, הן לא דדוקטיביות בצורה ליניארית, כביכול. אז זה אחד. והדבר השני זה - מה זה להיות מעורב? מה זה אומר להיות בן אדם שהוא פעיל בחברה הישראלית, או תורם? אז אה… אני אתחיל דווקא מהדבר השני. אני חושבת שהיום תופסים את הסיפור הזה של… וזה משהו שאני צריכה להגיד להרבה אנשים שאנחנו פוגשים - בתור יו"ר, אני נפגשת גם עם אנשים ש… שתורמים לנו, יש לנו קרן, "קרן גנדיר" שתורמת לנו, תומכת בפורום כל הזמן, אבל כל פעם אנחנו צריכים לגייס עוד תרומות. אנחנו מנסים עכשיו גם לעשות, אה… לקבל תמיכה מהמדינה. אנחנו צריכים רגע להסביר, למה המדינה בכלל רוצה להיות מעורבת בזה. אנחנו עובדים יחד עם "רשות הצעירים" במשרד הנגב והגליל והחוסן הלאומי, ולפני כן זה היה במשרד לשוויון חברתי. כמה דברים עברנו בתקופות האחרונות, המשרדים בכלל שינו את שמותיהם. זה אחד הדברים הקשים. ואני מנסה להסביר להם, שהסיפור הזה של בן אדם שהוא פועל ותורם לחברה, זה לא התנדבות ב… בשלוש שעות, אפילו, בשבוע. זה כבר לא אותו דבר. ה… עולם העבודה החדש, ליאור אני מקווה שתסכים איתי, לא נראה ככה. הסיפור הזה של מימוש עצמי, או המחויבות שלי, גם בשעות הפנאי מתערבבת עם העבודה, וגם האופן שבו אני מבינה את המשמעות שאני עושה ביום-יום, אני רוצה שתהיה יותר גדולה מסך חלקיה.
ליאור: כן.
אודליה: היא לא רק העבודה עצמה. ולכן האופן שבו אני מודדת נגיד, את ההצלחה שלי, או ההצלחה של הבוגרים שלי, או ההצלחה של מדינת ישראל, החברה הישראלית, היא מדידה אחרת. אני רוצה לראות את זה הרבה יותר מסועף, הרבה יותר מרובד. זה קצת יותר מקשה עלי, כי אז אני יכולה פחות לבוא ולהגיד: "רגע, הוא עובד בהייטק, אז מה בעצם התרומה של מדינת ישראל?" אז אני גם צריכה למדוד את זה על פני זמן. וזה גם יחסית משהו חדש, קרה רק בעשור האחרון, כל הסיפור הזה של ארגוני בוגרים, אז קשה עוד לראות, או למדוד בצורה מאוד מאוד רצינית, אבל כן - אני יכולה לראות את הבוגרים, שהם עושים דברים מעניינים, והם תמיד הרבה יותר מטופח… מפותחים, ממה שהיינו יכולים לחשוב עליהם. עולם העבודה, הוא לא שטוח, הוא עם המון עומק. אז לפעמים הם מנכ"לים של עמותות חברתיות, לפעמים הם עובדים במגזר הציבורי, לפעמים הם עובדים ב… בחברת הייטק, ויחד עם זה מפעילים עוד איזה, מובילים משהו חברתי שהוא גדול. כלומר, זה הרבה יותר מסועף.
ליאור: כן.
אודליה: מהדבר הפשוט הזה.
ליאור: כן. ואז אני שואל, איך…
אודליה: איך עושים את זה?
ליאור: איך ארגון הבוגרים, יכול לדחוף אותם לשם? או לעודד אותם, או לעזור להם, או אני לא יודע מה.
אודליה: אז קודם כל, אקורד הפתיחה מתחיל בזה שהם מבינים כאילו, מה החוזה. החוזה בא ואומר: "רגע, אנחנו רוצים לעזור לכם, אבל אתם מבינים למה באנו לפה." ואנחנו דואגים גם להגיד את זה. אנחנו דואגים לבוא ולהגיד: "רגע, אתם… אנחנו מטפחים אותכם, אנחנו רוצים לעשות את זה בשבילכם, כדי שקודם כל, אנחנו אוהבים אותכם, אותך ליאור, באופן ספציפי".
ליאור: כן.
אודליה: "אני רוצה לעזור לך, אבל אתה מבין שיש פה איזה משהו, שאנחנו רוצים שאתה תעשה יחד עם ה… עם הדבר הטוב הזה שאנחנו… שזה אתה."
ליאור: כן.
אודליה: אז יש פה איזה חוזה, ככה, שהוא גם כתוב וגם לא כתוב. הרבה לא כתוב. אז קודם כל, זה אקורד הפתיחה.
ליאור: זאת אומרת, יש פה גם עניין קצת של לשים את הציפיות על השולחן.
אודליה: נכון, נכון. ואז, לכל ארגון הבוגרים יש את הכל-מיני שיטות שלו, אבל אני רואה שזה די חוזר על עצמו, במובן הזה, שהרבה מתעסקים באמת בנטוורק, באמת ב… בלתת את ה… להחזיר בעצם את הבוגר כל הזמן לתוכנית האֵם, למה שהוא עבר בתהליך הזהותי שלו, [ליאור מהמהם בהסכמה] כלומר, מה, בכלל… למה בכלל מראש, יש לי פה איזה מין… סיפור שבטי של "כולנו התאספנו פה, כי מראש היינו פה באיזה מין שלב זהותי מוקדם יותר", נגיד היינו חלק מקבוצת תנועת נוער, וכולנו היינו, או היינו בחיל השריון ביחד…
ליאור: כן.
אודליה: או… אנחנו מדברים בכלל היום, על תוכניות בוגרים, שב… ארגוני הבוגרים זה גם… זה היום כמעט, כמעט אין…
ליאור: כן.
אודליה: אין התאספות של כמה ישראלים, שהם לא היו ביחד באיזה משהו, ויוצרים איזה באמת ארגון, ויש לנו את המכנה המשותף הזהותי הזה, נגיד - "היינו ביחד בצבא", ועכשיו מפה, אנחנו גם עוזרים אחד לשני, אבל גם באמת, תוכניות הבוגרים ממשיכות לעזור לבוגרים עצמם. בכמה אופנים: או באופן ישיר, למשל - אנחנו ממשיכים לתמוך - במנטורינג, או בתוכניות עמיתים, שהן תוכניות תת-מקצועיות. אצלנו למשל: תוכנית למורים, תוכנית למונ… מנהלים, שזה הצעד הראשון שלהם בעולם הניהול, כי אנחנו מבינים, שהחניכה לא תהיה! הרי אנחנו מבינים את עולם התעסוקה החדש, אנחנו מבינים שאת התמיכה הזאת הם יצטרכו לקבל מאיתנו, אנחנו רוצים להאיץ את המקצועיות שלהם, כדי שיהיו טובים יותר במה שהם עושים.
ליאור: כן.
אודליה: כדי שהם יוכלו לתת חזרה למדינת ישראל.
ליאור: כן.
אודליה: ולחברה הישראלית.
ליאור: כן. אוקיי, אז, אז… אז יש פה… כמה דברים שעברו לי בראש. אחד, דיברת קודם, על העניין הזה של ה… אמרת את המילה "שיזַכרו". אני לא יודע למה בדיוק התכוונת, אבל יש לי השערה, ותגידי לי אם זה… לשם זה הלך. בעצם, בטח בתוכניות שהן תוכניות חברתיות, אוקיי? כמו "אחריי" או… כל מה שציינת, לנשים חרדיות, או whatever, שזה תוכניות חברתיות, אבל אפילו ב… אם זה אוניברסיטה או אקדמיה, רק, בלבד, בגלל שהייתי יותר צעיר, בדרך כלל, כשהייתי יותר צעיר הייתי קצת יותר אידיאולוגי, היו לי עוד דברי… עוד לא הייתה לי משכנתא, עוד לא הייתה לי משפחה, שאני צריך לתמוך ולעזור לה, עוד לא היו לי כל מיני דברים שיושבים לי על הראש, והייתי יותר צעיר ומשוחרר, ולכן החלק של האג'נדה והאידיאולוגיה - בממוצע - היה יותר גדול אצלי, אוקיי? יש כאלה שזה לא נגמר אצלם אחרי…
אודליה: נכון.
ליאור: אבל… רובנו זה הולך וקטן, כי יש לנו עוד צרות בחיים. אמ… אז בכלל, זה שזה מחזיר אותי למקום שבו הייתי קצת יותר אידיאליסט, והיה לי why חזק - למה אני רוצה ללמוד משהו, למה אני רוצה… את יודעת - יש אנשים שהלכו ללמוד מדעי המדינה, הם רצו לשנות העולם - גמרו בהייטק, כן? [אודליה מגחכת] לא שאני נגד, אני בעד, אבל אני רק אומר, הם פעם רצו לשנות, היינו יותר צעירים ותמימים. אז להחזיר אותי בכלל, למקום הזה שבו הייתי… זה, זה מחדש אצלי את ה… את ה… את הזרעים האלה שאולי חלקם עוד נשארו שם, ויכולים לצמוח.
שתיים, יש את העניין הזה של ה… קבוצת אה… אני לא יודע אם יקראו לזה שווים, אבל סת' גודין תמיד קורא לזה people like us do things like us [כך במקור].
אודליה: נכון.
ליאור: זאת אומרת, אולי אני עכשיו עובד בחברה, ויש בה כל מיני אנשים מכל מיני סוגים וזה, אבל יש לי את ה-"people like us" הזה.
אודליה: נכון.
ליאור: שהולך איתי, שנה, או עשר אחורה, או ארבעים. ואני… אם שם אני רואה שכל מיני חבר'ה שיצאו מהתוכנית שלי עושים היום, נגיד, גם יותר תורמים לקהילה או לחברה וכולי, אז פתאום אני גם מרגיש, שעליי גם לעשות את זה. זאת אומרת, זה מחויבות חבר… זה לחץ חברתי במובן החיובי שלו.
אודליה: נכון.
ליאור: אז זה אני מאוד מאוד אה… אוהב, והדבר השלישי שציינת, זה העניין של הגילדות. נתת בעצם דוגמה מסיפור אישי. הסיפור שלך הוא: את באה לעבוד במרכז אקדמי, במרכז אקדמי יש - לא יודע כמה עובדים - נגיד עשרות או מאות, יש רבים מהם, שהעבודה שלהם היא דומה, אחד לשני. ויש מדי פעם כל מיני אנשים שאין עוד מישהו בארגון,
אודליה: נכון.
ליאור: שעושה את העבודה שלהם. הם לבד, וזה נכון מאוד גם בחברות ובארגונים אחרים. זאת אומרת, אם אני ב… ב… בארגון השיווק או המכירות, כנראה יש לידי עוד… לידי, עוד חמישה או ארבעים איש, שעושים את אותו הדבר. אבל אם אני נגיד, האחראי, לא משנה, אפרופו הפודקאסט הקודם - אני אחראי על האחריות התאגידית אצלי בחברה, יכול להיות שאני הבן אדם היחיד בחברה, שאחראי על האחריות התאגידית. ואז יש מקום מאוד מאוד טוב, לגילדה מקצועית שתוכל לעזור לי, מחוץ לעבודה, וזה יכול להיות במקרה גם נישה של אותו אה… ארגון בוגרים. עכשיו, אי אפשר היה, שלא - תוך כדי שדיברנו על זה - כל הזמן לחשוב גם על הנושא הבא שאני רוצה לדבר איתך עליו, והוא - הקשר בעצם, בין האקדמיה למקום העבודה. ואני רוצה רגע לשים בצד את הארגונים החברתיים, כי זה… עניין אחר, ואני רוצה… את עובדת גם במרכז אקדמי, אבל גם, באופן כללי, אני מניח שיש לך איזשהו מחשבות בנושא, ודיברנו על תרומה בחזרה לחברה, אבל זה לא רק תרומה לחברה, זה גם תרומה ל… נקרא לזה, לחברה האזרחית, אוקיי?
אודליה: נכון.
ליאור: להיות אדם עובד, הגון וכולי וכולי וכולי. ואני רוצה לשאול אותך, מהעיניים שלך, איך את רואה בימינו את האקדמיה או האקדמיות, מתייחסות לעולם העבודה? האם הן חושבות שהן אחראיות להכשיר אנשים? עזבי רגע מה יש בפרסומות, עזבי את הפרסומות, אוקיי? אני מדבר על הבפנים, רוב האנשים הם בסוף אה… הרבה מהמורים הם בעצם חוקרים, הם בעצמם לא הלכו לתעשייה הם הלכו להיות חוקרים, בסוף הם המורים של ה…
אודליה: נכון.
ליאור: …דברים. הדרך שבה האקדמיה מקבלת כסף מהמדינה היא בדרך כלל לא על פי כמות העובדים שהיא ייצרה, אלא על פי כמות הדוקטורנטים שהיא ייצרה, אוקיי? זאת אומרת, יש הרבה סיבות טובות להאמין, ש - אין לאקדמיה יותר מדי אינטרס להכשיר אנשים לעולם העבודה, שוב, למעט מה שיש בפרסומות, אולי כי זה מוכר טוב, אבל זה לא סיבה מספיק טובה לעשות את זה בשנה השנייה, אולי בשנה הראשונה. אז בתור מי שגם נמצאת במרכז לפיתוח קריירה - איך את רואה את ה… את הדברים האלה?
אודליה: אז אני גם נמצאת בפורום של מרכזי קריירה של כל האוניברסיטאות, אז אני גם רואה את ההתרחשות. אני חייבת להגיד שאני עובדת במקום מאוד מאוד שונה בנוף האקדמי, ואני אסביר רגע: כמו שאמרת, ואמרת את זה מדויק, האוניברסיטאות מכשירות, באמת, למחקר. אם אני נכנסת לקורס "מבוא לספרות עכשווית"… לא יודעת מה… ספרות רוסית, סוף המאה ה-19, המרצה נכנס שם, כדי להכשיר אותי להיות חוקרת. ו… והקורס ינוהל ככה. כלומר, אנחנו תמיד מדברים על אסטרטגיה. האסטרטגיה, האקורד הרא… הדבר הראשון ששמנו בחזון, מאוד משפיע על אופן הלימוד, מאוד ישפיע על איפה… איך שהדברים יתנהלו. ובסופו של דבר, המרצים בעצמם, גם אם הם מגיעים למכללה שהיא לא מכללת מחקר, הם בעצמם מגיעים, ולמדו, כדי להיות חוקרים. אז האופן שבו הם מלמדים - הוא כדי להיות חוקר.
ואז אנחנו יודעים שבמאה… בשנות ה-90, תחילת שנות ה-2000, נפתחו יותר ויותר מכללות. מדינת ישראל ממש דאגה שליותר אנשים תהיה השכלה, אבל, זה היה עדיין אנשים - כלומר - מ-10,000 איש לומדים בערך לתואר ראשון, זה צמח ל-100,000 אנשים שלומדים תואר ראשון. וזה הפך להיות מין חסם, כמו מין סף, מהמורה שצריך לעבור, כדי להגיע לעולם העבודה. ואז נוצר מן נתק. כלומר, מצד אחד, אני צריכה לעשות את התואר הראשון, כמו תעודת בגרות, אבל אין קשר בין מה שאני לומדת לבין מה ש… אפילו אם למדתי כלכלה, זה לא אומר שאני הולכת להיות כלכלנית, אני צריכה, בעצם, ניסיון תעסוקתי בדבר הזה. ואז כמובן, באמת אנחנו רואים את זה שזה מתקדם הלאה, והוקמו מרכזי הקריירה. שבאמת באים לתת ליווי לסטודנטים, וזה יש את זה בכל אוניברסיטה, ויש תוכניות התמחות היום, שמתוקצבות על ידי המדינה, כדי לתת לסטודנטים את הדבר הזה שהם יוכלו להגיע לשוק התעסוקה. וזה מאוד מנותק עדיין.
ליאור: כן, זה נשמע כמו פלסטר.
אודליה: בדיוק. זה נשמע כמו פלסטר. ולכן, אני אומרת, למה אני עובדת במקום שונה? קודם כל, אני עובדת במקום שבו, זה לא שהבוגרים שלנו… חלקם הולכים להיות חוקרים, חוקרים מצוינים, ממשיכים באקדמיה. אבל קודם כל לומדים טקסט, כדי ללמוד אותו. כלומר, אם אני קוראת את האודיס… הם קוראים הסטודנטים אצלנו את כל האודיסאה, למשל, כחלק מקורס חובה. ואת האיליאדה, לא משנה, קורס ספרות מופת. אז הם קוראים את זה קודם כל כבני אדם. "מה זה נותן לי ברמה האישית?" ואז, הם לומדים תוך כדי, מקבלים כלים מאוד להיו… לקרוא טקסטים, להבין איפה הרגישויות. זה לא רק בונה אותם כבני אדם, להבין מה הטקסט הזה, "למה הוא בכלל טקסט אלמותי ומה יש לו להגיד לי?" אלא גם בונה אותם ונותן להם כלים, אחר כך אפשר לפדות אותם ככלים מקצועיים. אבל קודם כל זה נותן כלים של מין אה… להסביר, להיות יותר אנליטיים, להיות יותר ביקורתיים, להבין דק מן הדק איפה הדברים מסתדרים.
אז מהבחינה הזאתי, הם כבר מקבלים כישורים לעולם… וזה מדובר אצלנו. כלומר, אנחנו אומרים את זה מראש, כי האקורד הפתיחה של הסימפוניה הזאת הייתה: "אנחנו רוצים שתבואו ותעשו דברים טובים לחברה." כלומר, אנחנו נותנים לכם את החינוך הזה, קודם כל שתהיו אנשים שלמים, אבל גם שתהיו אזרחים פעילים.
ולכן אני אומרת, יותר קל לי במובן הזה, במרכז האקדמי "שלם", כי כבר ה… הכניסה לשם אומרת: "רגע, אתם באים ללמוד, קודם כל כדי להתפתח, ואחר כך כדי להיות… לתת בחזרה, והסיפור הזה של מחקר, זה אם החלטתם שזו דרככם המקצועית".
ליאור: כן.
אודליה: ולכן, נגיד חלק ממה שאנחנו עושים, אני עושה כנס תואר שני לסטודנטים שלנו, אין לנו תואר שני בתוך המרכז האקדמי "שלם", וחלק מהכנס, בכנס תואר שני נפתח: "אל. תלכו. לעשות. תואר שני, אם אתם לא מבינים למה". כי אחד הדברים שסטודנטים עושים כשהם מסיימים תואר ראשון, זה להתחמק מהסיפור הזה של תעסוקה. זה נורא קשה, זה פעם ראשונה בעולם שהם צריכים - לחשוב מי הם, מה הם עושים, אין מסגרת מובנית. הדבר הכי קל זה ללכת לעוד מסגרת, לשלם על תואר, הנה, ואז שאלו אותי בליל הסדר מה אני עושה? -"אה, אני סטודנטית ל…"
ליאור: כן.
אודליה: קל.
ליאור: כן. אז רגע, שמסיימים אצלך החבר'ה, מה את… מה את מייעצת להם לעשות? איך את, ואני שואל בכוונה, כי השנה היא 2023, אנחנו חיים בעולם של אי-וודאות. בא אלייך עכשיו בחור צעיר, סיים עכשיו את התואר שלו, ואומר לך: "תגידי, מה כדאי לי לעשות?" מה, איך את נותנת לו… איזה… איזה, איזה כלים את נותנת לו, או איזה דרך את עושה איתו, כדי שהוא ייקח החלטה טובה? במידה, וכמובן, הוא מתייעץ, אני מניח שחלק לא מתייעצים, אבל אם מישהו…
אודליה: אנחנו…
ליאור: בא להתייעץ.
אודליה: אנחנו, אנחנו צדים את כולם. יש לנו את הפריבילגיה הזאת, להכיר את כולם באופן אישי, ולצוד את… כאילו "לצוד"… זה נשמע כזה, נורא רע, כאילו רצים אחריהם במסדרונות. אני לא עושה את זה כמובן לבד, יש לי צוות: אבי לגזיאל, שהוא מנהל יחידת הפיתוח המקצועי, ומישהי שמנהלת את רשת הבוגרים - רננה. בקיצור אנחנו צוות, יחס החניכה שלנו הוא די מופתי. אבל… קודם כל אני מייעצת לאנשים צעירים, וגם לסטודנטים שלנו - לא בסוף התואר. לא בסוף התואר.
ליאור: מה זאת אומרת? מה לא בסוף התואר?
אודליה: אם סיכמנו שתואר ראשון, קודם כל הוא בונה אותך כבן אדם, ופחות לעולם התעסוקה, אז אתה לא מגיע למעסיק שלך ואומר: "אה, אני למדתי משפטים", אם לא עשית פרקטיקום במשפטים אז גם למעסיק הפוטנציאלי, אם נגיד בתואר הכי לינארי שמאוד ברור מה אתה צריך לפדות בסופו, אז אם לא עשית שום התנסות מקצועית, אז למעסיק אין כל כך מה לעשות איתך. אלא אם כן, לא יודעת… הוא לוקח איזה הימור, או אנחנו נמצאים בשנה כלכלית מעולה, שהוא יכול לקחת לעצמו עוד עובדים עודפים, ולחנוך אותם.
ליאור: כן.
אודליה: אז הדבר הראשון זה קודם כל לא לעשות את זה בתוך התואר, אנחנו כל הזמן מכוונים אותם להתמחויות, לעבודה, כי הניסיון המקצועי, הוא לא רק נותן את הכלים המקצועיים, הוא גם נותן את ההבנה של - "מה אני רוצה? למה אני מתאים?". הדבר הכי טוב שקורה בהתמחות, אם מישהו אומר: "רגע, אני רציתי לעבוד בתור…" לא יודעת מה - "לעבוד בתעשיית הספרים, להיות עורך תוכן, וגיליתי שזה הדבר הכי משמים בעולם." אז מעולה! אז עשינו את זה… אז כאילו, שילמנו מחיר הרבה יותר נמוך.
ליאור: את מתכוונת אם הוא עושה את זה בשנה השנייה של התואר.
אודליה: בדיוק.
ליאור: ולא בסוף התואר.
אודליה: בדיוק.
ליאור: אוקיי.
אודליה: לכן המעבר שלנו, כאילו, ההמלצה שלי לסטודנטים, זה לא לסיים את סוף התואר. לא לחכות… סליחה… לא לסיים את התואר - לא לחכות לסוף, אלא תוך כדי, לעשות את ההתנסויות המקצועיות. ואז גם אה… המחירים הם פחות נוראיים, כי היא תמיד חל… משרות חלקיות, או התמחויות, גם עבורך וגם עבור המעסיק.
ליאור: כן.
אודליה: וגם באמת, יש הזדמנות להבין משהו על עצמך, ומה מתאים לך, ומה פחות מתאים לך. זה לא אומר שאחרי ש… ופה אני ככה עושה ספוילר לאנשים שמצפים לסיים את התואר - אני אומרת לסטודנטים: "אתם צריכים רגע יותר אורך רוח, תבינו," גם ה… קודם כל, אני מאיצה בהם למצוא עבודה במשרה מלאה, ולא חלקית, ולכן…
ליאור: תוך כדי התואר?
אודליה: לא, אה… לקראת סוף התואר.
ליאור: אוקיי.
אודליה: כדי שהמעבר יהיה יותר חלק. אני אומרת, אנחנו עובדים, נגיד, אצלנו קוראים לזה "טקסי מעבר", גם לסיים, פרידה ממה שהם… מהלימודים המחבקים שהם היו בהם עד עכשיו, אבל גם באמת, המעבר לעולם העצמאי, אז אנחנו עושים ממש טקסי מעבר מקצועיים, טקסי מעבר חברתיים, ממש דואגים שהסמסטר האחרון יהיה מרופד בלהגיד שלום, לסיים, לסגור, ולפתוח עוד פעם, גם לרשת הבוגרים. וגם אה… ההמלצה שלי היא באמת לא לצפות יותר מדי מהעבודה הראשונה או השנייה. זה ה"עבודות המלצריות", כאילו, במובן הזה שזה או שה… לא תקבלו משרה עם המון אחריות כרגע, כי צריך לפתח אמון מול המעסיק, או שאתם לא כל כך יודעים טוב את השפה, זה קצת כמו ללמוד בכיתה א', בהתחלה את האותיות, ואז את המשפטים, זה נורא משעמם לקרוא "דנה קמה".
ליאור: כן.
אודליה: אבל… אתם מתחילים ליהנות מהעבודה שלכם, אתם מתחילים להיות יצירתיים, שיש לכם כבר שפה, והיא עשירה ומורכבת, אפשר לכתוב כבר פסקאות וסיפור.
ליאור: כן.
אודליה: אז זה גם ל… רגע אורך רוח, קצת יותר סבלנות, לא ישר מממשים את עצמנו.
ליאור: אני חושב שזה מצוין שאת עושה להם… בעצם את עושה להם הנמכת ציפיות, שזה מאוד מאוד מאוד מאוד חשוב, כי…
אודליה: טובה מאוד בזה, בהנמכת ציפיות. [צוחקת]
ליאור: לא, כי שוב - נקרא לזה - בפרסומות, או במה שרואים בחוץ, עושים להם רק ההפך. אז זה טוב שאת עושה להם. אבל אני רוצה לשאול אותך: מה את לומדת על הדור הזה? כי אומרים שהוא חסר סבלנות, ושהוא רוצה… תוך כדי שהוא רק התחיל, הוא רוצה כבר שיקדמו אותו, ושיעלו לו את השכר, ושיעשו לו את הדברים האלה. איך את מצליחה… איך נראה דיאלוג עם החבר'ה האלה?
אודליה: אז יש לי ויכוח עם אבי לגזיאל, שהוא המנהל פיתוח יחידת הקריירה שלנו, פיתוח מקצועי וקריירה, לא משנה, אני אוהבת להמציא שמות ארוכים אצלנו לדברים. אמ… הוא טוען שזה דור אחר, מה שאנחנו פוגשים היום, לפני שלוש-ארבע שנים. ואני טוענת שעשינו עבודה כזאת טובה, שאנחנו כבר מטרימים להם את הידע בעזרת הבוגרים והסטודנטים, כי אנחנו כל הזמן מחזירים את הבוגרים, יש לנו, נגיד, דף פייסבוק שאנחנו מראיינים… משותף, מקצועי. שנקרא "42/7", היום זה כבר נשמע כאילו מוזר שאני אומרת את זה, אבל זה פשוט נבנה לפני הקורונה, שיש 42 שעות עבודה בשבוע, במשרה מלאה, אז איך הופכים אותם למשמעותיות? היום אנשים אומרים - "כבר לא עובדים 42 שעות בהכרח", כאילו, אולי יותר, אבל אפשר גם פחות. אז זה נשמע כזה "בומרי" להגיד את זה, את השם הזה [בחיוך]. אבל…
והם כבר מגיעים יותר מוכנים. אז לא תמיד אני צריכה כאילו לבאס אותם, לפעמים הם כבר מגיעים יותר פרגמטיים, התחושה היא שהם מגיעים כבר יותר מצוידים, יותר פרגמטיים, יותר מבינים, ש… נגיד אם אני חושבת על סטודנטים שפגשתי לפני שש-שבע שנים, שחיפשו שזו תהיה העבודה המדויקת, שתממש את עצמ… אותם, בצורה הכי ברורה, וכאילו - איך זה יהיה מין… מאוד מותאם לצרכים שלהם, ולמי שהם רוצים להיות בעולם, הם מגיעים קצת יותר מפוכחים היום, אני לא יודעת אם זה הקורונה.
ליאור: וואו.
אודליה: אני לא יודעת אם העבודה הטובה שלנו, אני חושבת שזו גם עבודה טובה שלנו. לא לבאס, אבל כן לפתח ציפיות, ולהבין שיש תהליכים יותר ארוכים. כי הם שומעים כבר יותר סיפורים. כי כשאתה נמצא בתוך רשת, ואתה כל הזמן מקבל עוד… אני כל פעם מביאה בוגרים… אני, נגיד, משתמשת בבוגרים, לא רק מפתחת אותם. הם באמת מחזירים לרשת, במובן הזה שהם באים ומספרים מהניסיון המקצועי שלהם, הם כמובן גם, מגייסים אליהם סטודנטים, מגייסים אליהם בוגרים. זה רשת שבעצם מזינה את עצמה, אני כבר, חלק מהדברים לא צריכה לעשות בעצמה [כך במקור].
ליאור: כן.
אודליה: הכי מצחיק אותי לשמוע סטודנט או בוגר צעיר שאומר איך הוא התקבל לעבודה, ואני יודעת מה עשיתי שם לפני שש-שבע שנים, כאילו, איך יצרנו את ה… את ההזדמנות הזאתי לפני שבע שנים, היום זה כבר קורה מהאינרציה, כי אנשים מביאים אנשים.
ליאור: אבל תגידי…
אודליה: אבל הם יותר מפוכחים.
ליאור: שסטודנטים, לפחות פעם זה היה ככה, כמעט עד שהם מסיימים - לא מעניין אותם עולם העבודה. זה מה ש… זה הרי כל העניין הזה, כמו שאנחנו הורים, אנחנו רואים את הילד ואנחנו אומרים, כאילו, "לא, אל תעשה את זה. זה ממש אידיוטי לעשות את זה", ואז אתה נזכר - "לא. הוא צריך לעבור את זה, הוא צריך ליפול, הוא צריך לקום, הוא צריך ליפול, הוא צריך לקום. פעם ה-12 הוא יבין, וכשהוא יהיה בגילנו הוא יבין את זה, ואי אפשר להגיד לו מעכשיו."
אותו דבר אז… אז סטודנטים, הרבה פעמים, אתה מדבר איתם על עולם העבודה, וזה עובר לידם! כאילו, "עזוב אותי עכשיו, אני עוד בדשא, אני בכיף שלי, אני בזה שלי, תן לי עוד שנתיים-שלוש שקט, ואז אני אדבר איתך. מה אתה כבר מבגר אותי, מה אתה כבר מריץ אותי קדימה?"
אודליה: אז יש לי גם כאלה סטודנטים, שקודם כל, גם אני, מחובתי לוודא שהם מסיימים את הלימודים שלהם. כלומר, הם באו ללמוד, יש פה משימה, ואתם מסיימים את התואר. זה עוד לפני. אבל כן, יש פה קצת… אני חושבת שאחד… שדברים שסטודנטים תמיד אומרים, שיש… למרות שהם… בנדל"ן של מערכת השעות הם רוב הזמן לומדים, הם מרגישים שאנחנו ב"שלם" נותנים להם כזה מין… שיש מין ויכוח בין העולם האקדמי לעולם המעשי. אני חושבת שאין כזה דבר, זה נקרא "ויטה אקטיבה, ויטה קונטמפליטי…" כאילו, "חיי עיון"… זה מגיע נגיד מהיוונים: "חיי עיון וחיי מעש". אני חושבת שזה חייב להיות ביחד. אתה… ככה אני רואה את הדברים.
ליאור: מה זאת אומרת?
אודליה: נכון, יש אנשים שהם רק חיי עיון, הם לומדים. אבל אין לזה השפעה על העולם הזה? אתה לא מצליח להבין. כלומר, קח כל סוגיה, מעניינת ככל שתהיה, אם היא לא מצליחה להגיד משהו עלינו כבני האדם, או לא מצליחה לעשות משהו במציאות, אותי באופן אישי - לא מעניינת.
ליאור: [מהמהם בהבנה]
אודליה: אני חושבת שאנשים שעושים משהו ולומדים משהו, כשזה מגיע ביחד, הם אנשים טובים יותר. הם אנשים שלמים יותר, הם מבינים משהו יותר על מה שהם לומדים, והם מבינים משהו על… יותר על מה שהם עושים. וזה משהו שאני… אני מאוד אוהבת להציף אותו לסטודנטים שלנו, אני חושבת שזה חשוב. זה עושה להם את החוויה… את מי שהם, והופך אותם לאנשים טובים יותר.
ליאור: כן. עכשיו, תגידי…
אודליה: אני מקווה שאנחנו מצליחים, אני לא יודעת, זה נשמע כזה: "וואו, איזה יופי אצלנו, הכל מדהים!"
ליאור: אה…
אודליה: אני לא יודעת.
ליאור: קודם כל, לא באנו לדבר על מה קורה אצלכם, אנחנו רוצים לדעת מה קורה באקדמיה.
אודליה: לא, אני מביאה מהניסיון שלי. אבל באקדמיה…
ליאור: אנחנו רוצים לדעת מה באקדמיה.
אודליה: זה באמת שאלה אחרת, אני רואה במרכזי קריירה, כי שוב, אמרת שזה אצלנו שונה, אבל באמת, אני נמצאת בהנהלה הבכירה, אז כל הסיפור הזה של פיתוח מקצועי, נמצא חלק מה… אנחנו שמים את זה בתוך האסטרטגיה של המקום. [ליאור מהמהם בהבנה] במקומות אחרים, זה באמת קצת פלסטר, ואז - האופן שבו פונים לסטודנטים, ואומרים להם: "בואו, כדאי לכם", אבל זה לא חייב, זה לא… זה לא אינהרנטי למה שהם לומדים. זה באמת מאוד מאוד אה… לא פשוט. אני כן חושבת, אבל, היום, שסטודנטים מבינים את זה. הם מגיעים יותר מפוכחים, יותר פרגמטיים, הבחירות שלהם, של מה הם לומדים - הן פחות אידיאליסטיות או פחות רומנטיות.
ליאור: כן. אנחנו רואים את… בעולם העבודה, איך הוא משנה את עצמו, בצורה יותר ויותר מהירה. אפילו אם אני לא אדבר כרגע על בינה מלאכותית. קשה שלא לדבר…
אודליה: נכון.
ליאור: אבל נגיד שנשים אפילו את הבינה המלאכותית בצד, עדיין. נגיד, נסתכל על מה קורה בעולם ה-marketing - רוב האנשים שעובדים היום ב-marketing, העבודות שלהם לא היו קיימות לפני 2004. חוץ מטלוויזיה, רדיו, branding, שלטי חוצות - כל השאר לא היה קיים. לא היה קיים לפני 20 ש… פחות מ-20 שנה, לא היה קיים. וזה רוב התעשייה.
אודליה: נכון.
ליאור: איך אקדמיה מסתכלת על עצמה, ואומרת: "אני יכולה להכשיר אנשים לעולם העבודה", אם הרי… אנחנו לא יודעים מה הולך להיות בעוד עשר שנים?
אודליה: כאילו, קשה לי כנציגת האקדמיה עלי האדמות לדבר פה. [בחיוך]
ליאור: לא… אני לא מבקש כנציגת האקדמיה, אני שואל את דעתך ה…
אודליה: כן.
ליאור: אני בטוח שזה דברים שעוברים לך בראש…
אודליה: בטח.
ליאור: …כי בסוף את במרכז לפיתוח קריירה. זאת אומרת - החבר'ה למדו משהו, ועכשיו את צריכה לעזור להם - או להמליץ להם או לעזור להם לבחור
אודליה: נכון.
ליאור: לאיזה מקצוע הם ילכו, ואת בתוך ראשך - או שאת אומרת להם או שאת לא אומרת - בתוך ראשך את יודעת, שיכול להיות שבעוד חמש שנים לא יהיה את המקצוע הזה…
אודליה: נכון.
ליאור: או עשר שנים.
אודליה: נכון.
ליאור: אני שואל, כאילו, את החוויה האישית שלך.
אודליה: וואי, זה באמת מסובך. אמממ… כלומר, כשאני מייעצת להם לאן ללכת, ואני יודעת שכל מיני דברים משתנים.
ליאור: כן. איך, כי… כאילו אתה לוקח בן אדם צעיר, ואתה לא יכול להגיד לו: "תשמע, גם ככה הכל ישתנה", כי זה קצת נשמע כזה…
אודליה: נכון.
ליאור: אקזיסטנציאליסטי. טוב, הכל… זה כמו להגיד לו: "טוב, גם ככה נמות, אז אל תלך למצוא עבודה". לא. "טוב, תמצא עבודה אבל גם ככה אולי זה ישתנה…"
אודליה: נכון.
ליאור: זה נורא קשה, מתוך הפוזיציה הזאת, לבוא ולתת לו עצה שנשמעת, כאילו… "לך על זה בכל הכוח, ותשקיע, ות… ותתכונן לראיון בטירוף, ו…"
אודליה: נכון. אז קודם כל, אני יכולה להגיד… אני רוצה להגיד משהו ביקורתי. כי אני חושבת שאנחנו משתמשים המון במילים האלה של "עולם העבודה משתנה" ו"אי ודאות", ואנחנו נמצאים בעידן עם הכי הרבה ודאות. בעולם. כאילו, אי פעם בתקופה. אני חושבת שיש פה קצת אה… זה לא ש… מניפולציה, ואתה יודע, זה שמתרבים יועצי תק… יועצים אסטרטגיים. יש פה… כלומר - אנחנו נמצאים… כל הזמן אנחנו מתכוננים לבאות. פעם היו נביאים, אני יודעת מה, או משהו כזה. אבל בסך הכל אנחנו נמצאים, בעידן שרוב האנשים בו שבעים. אני רוצה להיות אופטימית שנייה. [ליאור מהמהם בהסכמה] ורוב האנשים, בסך הכל בכלכלה טובה, מוצאים את עבודתם. נכון שהם משנים ומרגישים חוסר יציבות או חוסר ודאות, אבל בסך הכל אני אופטימית לגבי הסוף של הסטודנטים, [ליאור מצחקק] אני מרגישה שאני שולחת אותם…
ליאור: אגב, בארצות הברית אנחנו כרגע בשיא שלילי של… או שיא חיובי? לא יודע איך אומרים את זה, של אבטלה.
אודליה: של אבטלה.
ליאור: זאת אומרת, האבטלה הנמוכה ביותר, כאילו, שנים שנים שנים שנים, בערך… אני לא זוכר, 4% או משהו כזה, אבל ממש ממש נמוך.
אודליה: אז… אז אני אומרת, כאילו, למה אנחנו כל הזמן מציפים את הדבר הכאוטי הזה, את החוסר ודאות? בוא נדבר רגע בצורה אופטימית. הולך להיות סבבה בסך הכל, טפו, טפו, טפו, אם לא קורים דברים בלתי צפויים כמו חייזרים וזה, או… לא יודעת מה, [ליאור מגחך קלות] כוח עליון. ומהפנים האלה אני מסתכלת קדימה, ואני אומרת: "רגע, אתם יוצאים לשוק העבודה, אתם בוחרים את מה שאתם הולכים לעשות בשלב הזה." עכשיו, אני - יותר קל לי היום, כי אני באמת כבר בן אדם יותר מבוגר, אבל אני "סלאשרית". עבדתי… הייתי בתחום של תרבות, עבדתי שנים במוזיאון, אני מגיעה מתולדות האמנות בכלל, זה הכלים שלי. אחר כך נכנסתי ל"שלם", קידום… את כל התחום של פיתוח מקצועי וקריירה, המילה "קריירה" לא עלתה על דל שפתיי כשנכנסתי ל"שלם". לא אמרתי את המילה הזאת בחיים, וגם לא את המילה "מנהיגות". ואז רשת הבוגרים, והיום אני מתעסקת בקשרי חוץ, שזה גם סושיאל וגם יח"צ. כלומר, אני מבינה, שאם בן אדם מתקדם בתוך העולם הזה, ויודע גם ללמוד טוב, וכן - משקיע מאוד מאוד בכל דבר שהוא נכנס, שם את כל המוטיבציה שלו ונהנה מהתהליך הזה, גם כתהליך למידה. הוא יוכל לעשות אדפטציה לא רעה בהמשך.
ליאור: כן.
אודליה: וזה אומר שצריך להתפתח כל הזמן. קצת כמו ב"עליזה בארץ המראה", שהיא אומרת למלכה: "את צריכה לרוץ הכי מהר כדי להישאר במקום." [ליאור צוחק] אז זה מתסכל, אבל מצד שני, אני עפה על זה.
ליאור: אבל נגעת בנקודה מדהימה! הנקודה המדהימה היא, שעברנו כבר… זאת אומרת, השיחה הזאת ב-2003 הייתה נשמעת אחרת. כי ב-2003, ה-role models, הדמויות לחיקוי, שהיו באים ופוגשים אנשים במרכזי הקריירה - לא שאני חושב שהיו מרכזי קריירה ב-2003, נגיד שהיו, ה-role models שהיו באים ופוגשים אותם, או אם היו עושים להם כזה "יום מקצועות"…
אודליה: נכון.
ליאור: בכיתה, אז היו מביאים רואה חשבון, שהוא - מאז ש… סיים אוניברסיטה ועד הפנסיה, הוא היה באותה חברת ראיית חשבון, ועוד מישהו, שכל חייו עבד באותה חברה, ועוד מישהי שעבדה כל חייה באותה חברה, והיום מי מדבר, עם החבר'ה במרכז פיתוח קריירה? את! שהרגע סיפרת על ארבע קריירות שונות…
אודליה: נכון.
ליאור: שעשית במהלך חייך, ה… מאוד צעירים.
אודליה: שלא לדבר על מה שעשיתי בהתנדבות, כאילו…
ליאור: אז… אז…
אודליה: אז…
ליאור: אז אני חושב…
אודליה: כולל האקדמיה, עכשיו שאני גם פותרת [לא ברור] כל פעם.
ליאור: אז אני חושב שז… אולי זה הרבה מהדבר הזה ש… אם היום האנשים שמכינים את החבר'ה האלה, אומרים להם: "תקשיבו, זו המציאות. כאילו, המציאות היא, שאתם מתחילים פה ואתם לא יודעים לאן זה ילך. ואין לכם מושג לאן זה ילך", וכמו שאמרת, באותה נשימה - "זה לא קשור. אתם עדיין… כדאי לכם, להשקיע הכי הרבה שאתם יכולים, כאילו זה הדבר האחרון שתעשו", שזה מאוד מאוד קשה אנושית. אני חושב שזה הדבר שקשה להם. זה נורא נורא נורא נורא קשה להם - לא לכולם, אבל להרבה מהם - להשקיע עכשיו בלימודי רפואה,
אודליה: נכון.
ליאור: כי יש לי מסלול של 9 או 12 שנים, שברור לי שאחר כך אני אהיה רופא כל חיי. ובהתחלה זה יהיה סבל נוראי, ובסופו של דבר אני אקבל תהילה גדולה, ואולי גם כסף גדול, זה דרך קשה וארוכה, אבל היא ודאית מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד. לבוא ולהשקיע את כל כולי במשהו, כשאני יודע שאולי עוד חמש שנים - אפילו אם העולם לא משתנה, אוקיי? אפילו כי אני אשתעמם מזה עוד חמש שנים.
אודליה: נכון.
ליאור: זה הרבה יותר קשה. זה הרבה יותר קשה! כי מה, אני אעשה את כל זה בשביל חמש שנים? ומכאן מגיעה, הרבה פעמים, השטחיות של… של חבר'ה במקומות העבודה, שהם כבר אומרים: "יאללה, תקדם אותי, תקדם אותי". והבוס שיש להם, בוס או בוסית מדור ה-X, מסתכלים עליהם ואומרים: "אתם רק התחלתם להבין מה עושים! לאן אני אקדם…"
אודליה: [צוחקת] נכון. זה אמא שלי עושה.
ליאור: "…לאן אתם רוצים להתקדם?! אתם רק התחלתם, אתם רק התחלתם לדעת איך עושים את המשימה הראשונה שנתתי לכם לפני שנה, היום אתם עושים אותה כמו שצריך, עכשיו בואו תתנו שלוש שנים שאתם עושים את המשימה הזאת", והם כאילו: "מה, אבל אני הבנתי איך עושים את זה, 'שעמם לי…"
אודליה: וואי, אני מרגישה שחלק מהתפקיד שלי, זה לפעמים לשקף להם את מה עובר בראש למעסיק.
ליאור: נכון, נכון.
אודליה: באמת.
ליאור: נכון.
אודליה: אפילו ברמה היותר, נגיד - אני מסתכלת אפילו על יזמים חברתיים, שאני אומרת להם: "רגע, אבל מי שאתם באים אליו ומבקשים ממנו, נגיד, שיתמוך במיזם - מה שהוא רוצה, ונגיד הכי…" סתם, זה עוד, זה משהו קצת אחר, אבל… "מה שהוא הכי רוצה זה להיות יחד איתכם בשטח. אז תשקפו… דווקא תביאו אתם את הסיפורים הטובים, שהוא ירגיש שהוא חלק מהדבר הזה." ולהם, לאנשים שהם צעירים שמתחילים עם מעסיק, אני אומרת להם: "מה שהכי מתסכל אותו זה שהוא עובד הרבה בלהכשיר אותכם, והוא לא… אתם צריכים להביא את החדוות אה… העשייה שלכם, כאילו, תהיו שמה איתו."
ליאור: כן.
אודליה: "בדבר הזה."
ליאור: כן.
אודליה: "הוא רוצה שתתלהבו יחד איתו מהעבודה הנפלאה שהוא נותן לכם, או שהוא יחד איתכם רוצה לעשות."
ליאור: מדהים.
אודליה: זה… כן, קשוח כי…
ליאור: אודליה, אנחנו צריכים תיכף לסיים, את לא שמת לב, אבל עברה, אני רואה פה, כבר יותר משעה, ו…
אודליה: כיף לדבר איתך, ליאור.
ליאור: אני רוצה דווקא לסיים, איפה שהתחלנו.
אודליה: יאללה.
ליאור: בתמונות פרופיל לינקדאין. אני אתפוס אותך במילה, כי אמרת שמה שלמדנו והוא לא מעשי, הוא פחות מעניין. אגב - יש תחום מאוד גדול בפילוסופיה ש… זאת אומרת, יש הרבה פילוסופים שזה מה שהם מאמינים, בפילוסופיה פרקטית, ואני מאוד מאוד אוהב את זה. אז בואי תתני לנו איזשהו אה… אני הייתי אומר טיפ, למרות שזה נשמע מוזר, כי את כאילו חוקרת. אבל… אבל את חוקרת, ואני מבקש ממך משהו מעשי, אז…
אודליה: נכון.
ליאור: מה… מה את מציעה לי לעשות עם התמונת פרופיל שלי? [שניהם צוחקים] יש לך איזה רעיון?
אודליה: תלך לרשת הבוגרים שלך, תבקש שיביאו צלם מקצועי לפעם הבאה שנפגשים, והנה - יהיה לך תמונה מעולה.
ליאור: כן?
אודליה: כן, בטח, למה לא? זה כלי מצוין!
ליאור: זאת אומרת, את אומרת שבסוף כן, אנחנו… כדאי לנו, שתהיה לנו תמונה מקצועית ו…?
אודליה: תראה, המחקרים אומרים ש… למרות שיצא לי תוך כדי מחקר, ביקשתי ממישהי שעושה גיוס, שתלווה אותי איך היא מסתכלת על לינקדאין. והיא לא העיפה מבט בכלל בתמונת פרופיל, לטענתה, ועברה כמובן על, כאילו, מילות מפתח ודברים כאלה, וכשאנחנו ממליצים לאנשים לשלוח קורות חיים, ישר אני אומרת: "אל תשלח עם תמונה. אל תשלח עם תמונה." זאת אומרת, אתה רוצה שזה יפתח לך את הדלתות, אתה לא יודע מי רואה את הקורות חיים וכמה זה יכול לעצבן, בדיוק התמונה הזאתי.
ליאור: כן.
אודליה: לא באת לה טוב. אבל מחקרים אומרים שזה דבר… חוץ מניסיון מקצועי, זה הדבר הפחות או יותר… משני, שאנשים מסתכלים עליו, וזה מין משהו אינטואיטיבי כזה של… בפנים או בחוץ, כן מכניס בתוך הקהילה, לא מכניס בתוך הקהילה.
אז בגלל שהכללים הם כל כך ברורים, פשוט להיות אה… חמודים וחביבים ולחייך, אני דווקא לא עושה את זה, דרך אגב, [ליאור צוחק] בתמונת פרופיל בחרתי אחת חתרנית. אמרתי: "איפה אני אביא את עצמי לידי ביטוי בעולם הזה? דווקא פה, אני אחרוג מהכללים. אני צריכה להיות כל כך ייצוגית בכל כך הרבה מקומות, הנה, פה אני מכניסה את הפך הקטן הזה."
ליאור: בתמונת פרופיל שלך?
אודליה: כן…
ליאור: אז מה יש שם?
אודליה: אני מסתכלת הצידה, ואני בקושי מחייכת.
ליאור: [בפליאה] הצידה!
אודליה: כן. ואסור, צריכים להיישיר מבט.
ליאור: מה, פרופיל כאילו?
אודליה: לא, לא, לא, אני מסתכלת עליך, המבט הצידה. ככה.
ליאור: מעניין! אהבתי.
אודליה: כן. תכנס ללינקדאין שלי, תראה.
ליאור: אני אכנס!
אודליה: זה שמה.
ליאור: אני אכנס, וגם אתם תיכנסו, אם אתם רוצים לעקוב אחרי אודליה, את אה… את פעילה בלינקדאין?
אודליה: לא, לא, אני גרועה…
ליאור: גרועה…
אודליה: זה הסנדלר מה זה הולך יחף…
ליאור: גרועה…
אודליה: האמ-אמא. אבל עושה לייקים. אני מאוד נדיבה.
ליאור: בדיוק, אז תהיה את… אז לפחות הם יאספו לעצמם…
אודליה: בטח.
ליאור: עוד מישהי שתקרא את הדברים שלהם.
אודליה: ואם מבקשים ממני, אני כותבת המלצות. לוקח לי חצי שנה, אבל אני כותבת אותם.
ליאור: [צוחק]
אודליה: [צוחקת]
ליאור: אודליה, הרבה הרבה הרבה תודה.
אודליה: תודה לך ליאור.
ליאור: היה מאוד אה… מעניין, ואני… אני אבדוק איזה רשתות בוגרים אני יכול אה… זה. האמת שלא מזמן, פנו אליי מהטכניון, להעביר… יש להם, לרשת בוגרים שלהם, יש הרבה מאוד וובינרים וזה, ולמדתי בטכניון לפני 200 שנה, אבל הם…
אודליה: ונראה לך, תחזור? להיות חלק?
ליאור: הם זכרו אותי.
אודליה: ברור שהם זכרו…
ליאור: ו… לא, הם עשו שם זה… אז הם… הם ביקש… הרבה בוגרי טכניון הם מנהלים, אז הם רצו שאני אעשה איזשהו הרצאה למנהלים, מה…
אודליה: מעניין.
ליאור: זה, אז היה מאוד מאוד אה… זה. אבל אז פתאום נזכרתי, שפעם הייתי בטכניון. אני לא זכרתי… כאילו, זה לא משהו שהוא ב… בהוויה כל הזמן, אבל It's not about me. כשעשיתי את אותה הרצאה בזום, ראיתי את כל החבר'ה שם, והם באו לשם! והם כבר לא היו כל כך צעירים, זאת אומרת - יש הרבה אנשים שנעזרים בדברים האלה, ו… וככה כנראה גם שומרים על קשר, ולא דיברנו על… כנראה, זה שזה יכול לפתוח דלתות. זה, אני חושב שזה משהו מדהים. כל השיחה שלנו על ארגוני הבוגרים - לא דיברנו על נטוורקינג.
אודליה: נכון.
ליאור: ולא דיברנו על פתיחת דלתות. זאת אומרת, הצלחנו איכשהו לא לדבר על הקלישאות של הארגוני בוגרים, כאילו של ה"יסדרו לך עבודה", למרות שזה גם added…
אודליה: בטח, חלק מהסיפור.
ליאור: added value.
אודליה: רגע, אבל רציתי לשאול אותך - כשאתה באת והרצאת בפני הטכניון, זה גרם לך… כלומר - הרגשת יותר מחובר, נגיד, מקהל רגיל שמזמין אותך?
ליאור: אה… טיפונת, טיפונת. את יודעת מה דווקא כן? השיחת-הכנה. השיחת-הכנה הייתה עם צוות מאוד מאוד אה… יקר, ומעריך, וזה, שדיבר איתי, ה… נשים שם, שהיו בשיחה, וכשהן דיברו איתי, אז פתאום את יודעת - זרקו שם של… בניין כזה או אחר, או חתיכת דשא כזו או אחרת, ואין מה לעשות - בסוף אנחנו בני אדם. יש לנו זיכרונות, את יודעת, חזותיים, וזה טוב שהם לא שלחו לי בזום את הריח של [אודליה צוחקת] הבורקס מהקפיטריה, למרות שבטח התחלפה הקפיטריה, אבל…
אודליה: בוודאי. יש גם מיקרואים היום.
ליאור: פתאום הדברים האלה הם… החזירו אותי קצת אחורה, ולא מזמן, יצא לי כמה פעמים לבקר באוניברסיטת תל אביב, ששם עשיתי את התואר השני, אבל גם זה לפני איזה 20 שנה…
אודליה: מה למדת בתואר השני?
ליאור: היסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות והמדעים.
אודליה: איך אני לא יודעת את זה?
ליאור: שזה אינטרדיסציפלינרי גם!
אודליה: לגמרי.
ליאור: ב"מכון כהן". ופתאום הסתובבתי שם, אחרי באמת הרבה שנים שלא הייתי שם, ו… גם הקדמתי בטעות, אז לא מיהרתי. הסתובבתי והסתכלתי על הסטודנטים, וחשבתי לעצמי: "איזה קשה להיות היום סטודנט. עם הטלפון. איך אני כנראה בחיים לא הייתי עושה את התואר השני הזה, אם אז…
אודליה: [מגחכת]
ליאור: כאילו, הסמארטפון היה דבר רציני, או האינטרנט היה מה שהוא היום."
אודליה: וכמה צעירים הם נראים! [שניהם צוחקים] תחשוב שזאת העבודה שלי! אני מזדקנת, הם נשארים צעירים.
ליאור: זה, תשמעי… אני גר בתל אביב, אז סביבי כולם… אני ה… זה שמזדקן. [אודליה מצחקקת] כולם נשארים צעירים כל הזמן. [מוזיקת סיום נכנסת] אודליה, תודה רבה רבה.
אודליה: תודה ליאור.
ליאור: ותודה גם לכם! מוזמנים לשתף עם חבריכם הבוגרים, וחבריכם בארגונים, וחבריכם בארגוני הבוגרים. ניפגש בפעם הבאה, יאללה, ביי.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments