מהי עזיבה אסטרטגית? כמה אחוז מהזמן צריך להיות מושקע בתכנון לטווח הארוך? מהי עלות שקועה? איך מחליטים מתי לפרוש? למה אנחנו דוחים החלטות? למה צריך ללמוד להתמודד עם טעויות? איך אפשר לעזור למישהו שחשוב לך? ואיך לתת ביקורת?
(זהו חלק שני מהשיחה עם יהודית כץ - אם לא הקשבתם עדיין לחלק הראשון של השיחה שלנו - אני ממליץ להתחיל משם.)
החלטות הן כלי סופר-משמעותי לעיצוב החיים שלכם כמו שהייתם רוצים שייראו. וגם ההיפך - כשאנחנו בורחים מהחלטות, או לוקחים אותן מהסיבות הלא נכונות...
הזמנתי את יהודית כץ, קולגה קרובה, ללמד אותנו איך כדאי לקבל החלטות בחיים ובקריירה שלנו. צללנו אל הפסיכולוגיה בקבלת החלטות, הבנו את הקושי שאנשים חווים כשצריך לקחת החלטה, ובעיקר - דיברנו על איך לפתור את הקושי בעזרת עקרונות לפתרון קונפליקטים פנימיים, קטנים וגדולים כאחד. (וגם לדבר על הקריירה המעניינת שלה עצמה.)
יהודית היא יועצת, מאמנת ומרצה שמתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. היא כותבת באופן קבוע בעיתון ״הארץ״, ומקליטה את הפודקאסט המצוין ״חושבים טוב״. היא גם הוציאה ספר שנקרא ״חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך״ שהפך במהרה לרב מכר.
[קטע מוזיקלי]
ליאור: תראי, אני יכול להגיד לך על עצמי, כשאני צריך להחליט בין פרויקטים.
אז אני מתחיל מהשאלה what am i optimizing for? זאת אומרת, למה אני מאפטם? זה יכול להיות לדוגמה אני מאפטם לחופש, נגיד את איפטמת למשל לסוג... אפשר לקרוא לזה למשל לחופש. מה זאת אומרת חופש? אני לא תלויה באחרים, אחרים לא תלויים בי, אני יכולה לקדם את זה כמה שאני רוצה, בקצב שאני רוצה וכו'. יש חופש. זה לא שעכשיו יש ספקים או כל מיני דברים. זאת אומרת, אולי בסוף יהיו של הספר, אבל רוב החלק של הפרויקט, נקרא לזה החלק היותר קשה, זה אני עם עצמי ואני זה. או אני יכולה לאפטם ליצירתיות, או אני יכולה לאפטם לכסף, או אני יכולה לאפטם ל... אני רוצה ללמוד לעשות משהו שעוד אף פעם לא עשיתי, אוקיי? למשל לעשות ספר, כבר עשית ספר, יכול להיות שהיית אומרת 'אני רוצה לאפטם ללשבור מחסום ולעשות משהו שמעולם לא זה'. אז אני חושב, אני שומע אותך ואני אומר כאילו, כשאצלי יש את הדילמות האלה, השאלה הראשונה שלי לעצמי היא למה אני רוצה לאפטם כרגע? עכשיו, ברור שאני רוצה גם וגם וגם וגם. אני רוצה גם כסף וגם חופש וגם...
יהודית: אפילו ככה קראת לספר שלך.
ליאור: נכון. לזה יש את הספר "אני רוצה הכול".
יהודית: כן.
ליאור: אבל לספר קוראים "אני רוצה הכול" ולא אני יכול הכול, כי אף אחד לא יכול הכול, לא משנה כמה אנשים מוכרים לכם את זה באינטרנט, אף אחד לא יכול הכול. ואז צריך להחליט. ואני חושב שגם שם, אפרופו הרשימות, ויצא לי כמה פעמים לעשות את זה וגם לראות חברים עושים את זה נגיד כשהם מחפשים עבודה והם צריכים להחליט בין חברה קטנה שיכולה... היא אינטימית אבל משלמים פחות, לחברה גדולה שמשלמת יותר, אבל אולי אני אהיה שם בורג. לנסות כן בסוף להחליט על ה-priority 1 או 1, 2, 3 גג, ולדעת להגיד זה יותר חשוב מזה, זה נורא נורא נורא חשוב לי בהחלטות להגיד זה יותר חשוב לי מזה, על כל אחת מההחלטות. ואז יותר קל לקבל את ההחלטה כי כאילו יש איזושהי... יש סדר, שגם שבועיים אחרי זה, ששוב קופץ לי ה'רגע, למה לא הלכתי על זה? ' אני נזכר בסדר. לא הלכתי על זה ועל זה כי החלטתי שאני מתעדף ככה וככה ורק אז את זה. ולפי ה-priorities האלה, זו הייתה ההחלטה הנכונה והיא עדיין הנכונה. אלא אם אולי בעוד שנתיים ישתנו לי ה-priorities.
יהודית: נכון. אני חושבת שזה באמת גם מאוד נקודתי לזמן מסוים. כלומר, יכול להיות שבנקודת חיים אחרת, בגיל אחר, במצב משפחתי אחר, הייתי בוחרת משהו אחר, כן?
ליאור: כן.
יהודית: אבל כרגע זה מה שהחלטתי. ואני מאוד מסכימה איתך שחלק סופר חשוב מלקבל החלטות זה להבין מה חשוב פה.
ליאור: כן.
יהודית: ומעטים הדברים שהם חשובים, נכון? לא 8, 000 קריטריונים יכולים להיות חשובים. דבר אחד חשוב, שניים חשובים, שלושה כאילו חשובים. אתה יודע, זה לא יכול להיות הרבה. ובגלל זה הרבה פעמים זה מתחיל מההסתכלות פנימה של מה חשוב לי, ורק אחר כך אנחנו יוצאים החוצה ורואים את האפשרויות בעולם, כי האפשרויות בעולם הן נורא מסנוורות, הן רבות, הן רוקדות, הן זורקות ג'אגלינג באוויר. אז אני חייבת להבין רגע מה באמת חשוב לי ומה מנצח מה, נגיד. נגיד אני יכולה לתת דוגמה אישית, כי אתה רוצה שנדבר על הקריירה שלי, אז לי מאוד חשוב אותנטיות. כאילו, מבחינתי ה-number 1 של הכול זה שאני צריכה להרגיש שאני נאמנה לעצמי ושאני משקפת את מי שאני באמת ואת מה שאני באמת. עוד מטרה שיש לעסק שלי, היא להגיע לכמה שיותר אנשים, כאילו החזון שלי הוא...
ליאור: נגישות.
יהודית: נגישות, להביא את הכלים לכל אדם. לפעמים הערכים האלה יכולים להתנגש, ואני אתן לך דוגמה. נגיד, כל מה שקשור לעסקי הטלוויזיה. מזמינים אותי, לשמחתי, לא מעט להתארח בכל מיני תוכניות, קיבלתי כבר כמה הצעות מתוכניות ריאליטי להיות בחבר המומחים, שופטים, איך שהם קוראים לזה, כאילו, להיות מאלה שכזה, אתה יודע.
ליאור: כן.
יהודית: עכשיו, מצד אחד, אם אתה לוקח את המטרה שלי להגיע להמון אנשים, זה מדהים. כלומר, להיות בתוכנית פריים טיים בקשת, בערב, זה מגדיל את הצינור שלך...
ליאור: זה המיינסטרים.
יהודית: באופן שהוא פי עשרה, כן? מאשר לעשות פודקאסט, שזו מדיה שהיא עדיין יותר נישתית וגם באיך שעורכים את זה, והדברים שמאפטמים. איך אני ארגיש אם אני אלך ואעשה את זה? זוועות עולם, אוקיי? למה? כי אני לא...
ליאור: כי זה מנוגד לערכים שלך.
יהודית: כן, כי אני לא צורכת את התוכניות האלה בעצמי, כי אני לא אוהבת אותן, כי אני לא זה. וזה מקום שבו זה יכול להתנגש, נכון?
ליאור: כן.
יהודית: ובנקודת הפגישה הזאת, שכבר קרתה כמה פעמים, בחרתי ב-אני קודם כול רוצה להישאר נאמנה לערכים שלי, למה שאני מאמינה בו, לצורה שבה אני מעבירה מידע, על פני לממש את ה"סקייל".
ליאור: כן. אני יכול לתת לך עוד דוגמה שאת מתלבטת איתה הרבה בחיים שלך.
יהודית: כן? ספר לי, זה מאוד מעניין.
ליאור: אני מנחש. אני מנחש.
יהודית: כן.
ליאור: באמת כמות אנשים לעומת עומק, נכון? אם את יכולה להחליט בקצה האחד של הספקטרום, ליאור, אתה one hell of a project, כאילו אתה nutcase משוגע, צריך לטפל בך. וואלה, אתה כל היום זה, אתה מאוד מאוד מאוד מאוד רחוק. אני יכולה לעזור לך, בוא ניפגש פעם ביום לשעתיים, ובעוד חודשיים אני חושבת שאתה תהיה במקום יותר טוב, אני חושבת שאני יכולה לעזור לך. בקצה השני לגמרי של הספקטרום, אני יכולה לכתוב פוסט בפייסבוק עם 500 מילה. בגלל גם שהוא קצר, אז כאילו יותר אנשים יקראו אותו, והוא יגיע בסוף ל-30 אלף איש אולי, לא יודע, סתם נגיד שהוא ממש יצליח. אבל רמת העומק בו היא מאוד נמוכה ביחס ללטפל בך חודשיים, שעתיים ביום. ובתור יוצרת תוכן, אני... סתם, מעניין אותי גם שם, כאילו איפה הדילמות שלך? וכל דבר אחר הוא על הספקטרום הזה איפשהו באמצע, נכון?
יהודית: כן. תראה, אני קצת פתרתי את זה אם אני רוצה הכול פה, כי אני עושה גם וגם וגם, במינונים שונים. כלומר, אתה יודע, יש תהליכים אישיים שאני עושה, לא שעתיים ביום אבל פגישה בשבוע. ויש סדנאות שאני עושה, שזה נגיד 10 או 15 אנשים בחדר. ויש הרצאות שאני עושה, שאז נגיד 50 אנשים או 100 או 500 אנשים בחדר. ויש פודקאסט, שזה אלפים. ויש פוסט בפייסבוק. כלומר, יש לי את כל אחת מהסקאלות האלה. והמינון ביניהם משתנה לאורך החיים. כלומר, יש תקופות שבהן הייתי עושה גם 20 פגישות בשבוע, כלומר אחד על אחד, היו לי 20 אנשים, שזה היה המון. והיום זה הרבה יותר מצומצם, היום זה כמה בודדים, כי זה מה שמתאים לי כרגע. עכשיו, זו לא החלטה שאני אומרת זה מה שהחלטתי וככה זה יישאר, אלא זה מאוד משתנה גם על פי דברים שונים שמעניינים אותי בתוך נגיד העשייה שלי וגם המקום של הפניות הרגשית שלי. נגיד, אחת הסיבות שהורדתי מ-20 לנגיד 5, זה בגלל שאני הרגשתי שיש לי כרגע פחות מקום באמת להיות שם בשביל 20 אנשים.
ליאור: ברגע, כן.
יהודית: וזה חוזר לאותנטיות של לא איך אני דופקת כמה שיותר, אתה יודע, V בטבלה. אלא, אם אני פוגשת מישהו, אז אני רוצה באמת להיות שם בשבילו. ולא הרגשתי שאני כרגע מסוגלת להיות שם בשביל 20 אנשים, נגיד.
ליאור: כן.
יהודית: אז אני עושה גם וגם ויש אנשים שרואים את זה בתור משהו רע, כן? יש אנשים שאומרים תבחרי, נכון? כזה, תבחרי דבר אחד, תתמקצעי בו. אצלי אני מרגישה שהדברים מאוד משלימים אחד את השני, כי האפשרות שלי נגיד באחד על אחד, כל מה שאני כאילו... אני רגע מסתכלת על מה אני מקבלת מזה ולא מה אני נותנת, אז אני מקבלת מזה את ההבנה הרבה הרבה הרבה יותר מיקרו של בן אדם ואיך הוא עובד ומה שמעסיק אותו, והדבר הכי הכי האישי. ואני אחרי זה גם לוקחת את זה לעקרונות שאני יכולה לדבר עליהם ולהנגיש אותם להרבה יותר אנשים, שבסיכוי גבוה מתמודדים עם משהו שהוא דומה בדרך כזאת או אחרת. העמידה שלי מול קהל, מול 500 אנשים, היא מפגישה אותי עם שדים שהם שדים כל כך מאתגרים, שגם עוזרת לי אחרי זה כשאני פוגשת בן אדם, להבין את השדים שלו ואת הפחדים שלו בעולמות שלו. אז מבחינתי זה הכול חלק משלם שהוא אותו דבר. השלם הוא לעזור לאנשים לחיות טוב יותר, וזה פשוט קורה בהמון רמות ובהמון סוגים של מפגשים והמון עומק בסוג שונה.
ליאור: אני רוצה לשאול אותך על החלטות טקטיות מול החלטות אסטרטגיות. או בעברית פשוטה, טקטי, טווח קצר. אסטרטגי, תוכנית יותר גדולה שיש לה אולי רבת שלבים וכו'. ועכשיו נגיד סיפרת לנו מאוד בפירוט ובשקיפות, ותודה על זה, על נגיד הדברים שהיו לך לפני חצי שנה ומה היית צריכה להחליט בין הפרויקטים ומה כרגע החלטת. אנחנו גם שמחים לשמוע שהולך להיות לך עוד ספר, no pressure.
יהודית: no pressure, אני כזה... אל תגיד את זה.
ליאור: לא, בוודאות יהיה לך.
יהודית: כן.
ליאור: אנחנו לא יודעים אם הוא יצליח כמו הקודם, את יודעת. בסוף... לא, אנחנו צוחקים.
יהודית: כן. בסדר, תדבר את השדים שלי, אין בעיה, זה לא...
ליאור: אנחנו עכשיו בטיפול, לא?
יהודית: כן.
ליאור: אני פשוט לא יודע אם אני המטופל או... איפה אני, כאילו? אני לא יודע לטפל בי גם.
יהודית: איפה אתה רוצה להיות?
ליאור: אני תמיד רוצה להיות מטופל.
יהודית: אוקיי.
ליאור: בפודקאסט שלי אני תמיד רוצה להיות מטופל.
יהודית: אוקיי.
ליאור: אני מזמין אנשים להוציא ממני זה. אבל עכשיו אני רוצה רגע להמשיך להתעניין בדברים שמעניינים אותי אישית, כמו נגיד יש לך את הארבעה דברים האלה, ספר, ריטריט, מישהי שאת רוצה או מישהו לעזור לך בעסק, ואני לא זוכר מה היה הרביעי. ואת צריכה להחליט מה את עושה מבין הדברים, אוקיי? או אפילו אם היינו עכשיו מדמיינים איזשהו שכיר, שיכול להחליט... עכשיו הוא נגיד אפילו פוטר בגל האחרון והוא יכול להחליט האם הוא הולך לעבוד בסטארטאפ קטן או דווקא בחברה גדולה. ואני רוצה לשאול אותך, אנחנו דיברנו על, בוא נבין מה חשוב לי עכשיו, כי זה גם משתנה עם החיים, ולפי זה אנחנו יודעים לעשות את הפריוריטיזציה, אחד, שניים או אפילו גג שלושה פרמטרים שלפיהם, ואנחנו יודעים מה יותר ממה, לפיהם אנחנו מחליטים. זה נשמע יותר בצד הטקטי. האם יש לך, ואני לא אומר את זה כשיפוטי ואני לא אומר שחייב להיות, אני תוהה האם יש לך גם משהו שהוא אסטרטגי בתוך ההחלטות שלך? כלומר, האם את גם מסתכלת על התמונה של 5, 10, 30 שנה קדימה? ואת אומרת, אסטרטגית כדי שגם יום אחד אני אהיה שם, חשוב שאני עכשיו אעשה את זה ולא את זה.
יהודית: כן. אז כן ולא. אני אתחיל מהלא. הלא נוגע לזה שאין לי את ה"עוד 30 שנה". כלומר, אני לא חושבת ככה, אני לא חושבת על עוד 30 שנה. לפני 10 שנים לא חשבתי על עוד 10 שנים. ואני גם לא יודעת מה יהיה עוד חמש שנים, זה לא יודעת. ואני חושבת שגם חלק מזה, זה חלק מזה ש... יפה להגיד "חלק מזה זה חלק מזה", זה משפט יפה מה שאמרתי עכשיו.
ליאור: נקרא ככה לפרק.
יהודית: מה זה?
ליאור: נקרא ככה לפרק.
יהודית: נכון, זה חלק מקבלת החלטות, אתה כזה חלק והחלק הזה והחלק הזה מתנגשים. אבל זה זה שלמדתי כמה בעשייה שלי, אני לא אומרת שזה נכון לכל אחד, דברים מתפתחים מתוך דברים, מתוך הניסויים, מתוך הלמידה, מתוך העברתי קורס ומתוך הקורס הזמינו אותי להרצאה, ובהרצאה הבנתי שאני רוצה לעשות טיפול, ואז התחלתי לפגוש אנשים ואז למדתי אימון ואז למדתי טיפול. כאילו, הדברים מאוד נולדו מתוך השטח ומתוך רפלקציה על עצמי ורפלקציה על העולם שאני מסתובבת בו. אז אני פחות חושבת רחוק כל כך. המקום שבו זה כן, זה שמבחינתי יש אסטרטגיה. האסטרטגיה היא להנגיש כלים שיכולים לעזור לאנשים לחיות טוב יותר לכמה שיותר אנשים, אוקיי? זו אסטרטגיה.
ליאור: אוקיי, זאת אומרת יש חזון.
יהודית: כן, כאילו, חזון זה אסטרטגיה, זה לא הטקטיקה, נכון? ואז ביום-יום יש איזו טקטיקה. מהי הטקטיקה? טיפולים, פודקאסטים, הרצאות, כתבות, ספר. וביום-יום שלי כרגע יש מצב שהוא כאילו השוטף, נכון לעכשיו. השוטף זה כל שבועיים יוצא פרק בפודקאסט, אני כל איקס זמן כותבת כתבה, יש פוסטים בפייסבוק, יש אנשים שאני פוגשת, יש הרצאות, זה השוטף של החיים שלי.
ליאור: כן.
יהודית: המקום שבו אני שומרת משהו שהוא, אני לא יודעת אם אתה קורא לו אסטרטגיה, אבל זה שאני אומרת נגיד... וזו עצה שפעם אח שלי נתן לי, כפרה עליו, זה שהוא אמר לי פעם "שליש מהזמן שלך צריך להיות מושקע בטווח הארוך". וטווח ארוך זה מבחינתי למשל לכתוב ספר, אוקיי?
ליאור: כן.
יהודית: כי ביום-יום זה אף פעם לא הדבר שקל לעשות. יותר קל לי לבוא ולעשות עוד הרצאה ולדבר עם עוד לקוח ולהקליט עוד פרק בפודקאסט, כי כבר יש סיסטם, נכון? יש משהו שמושך אותך לשם באופן טבעי. אבל אם אני אמשיך לעשות רק את זה, אז אני רק אעשה עוד ממה שאני כבר עושה.
ליאור: אז עוד שנה ייראה בדיוק כמו היום.
יהודית: נכון. ואז תמיד יש לי איזו משבצת כזאת שבה אני שואלת, מה הדבר החדש שאני עושה כרגע? זה לכתוב ספר, זה לפתח פורמט חדש בפודקאסט, זה לבנות הרצאה חדשה, אוקיי? זה יכול להיות משהו בתוך קטגוריה קיימת. הינה, אני עושה הרצאות, אבל כל כמה חודשים אני בונה הרצאה חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן.
ליאור: כן.
יהודית: הייתי יכולה לרוץ עם אותה הרצאה 20 שנה, אבל כל פעם נוספת עוד אחת והקטלוג מתרחב, פורמטים חדשים שנוצרים. אז אני תמיד שואלת את עצמי כמה אחוז מהזמן אני באיזה מרחב? אני במרחב של לעשות עוד מאותו דבר או לבנות משהו שהוא חדש? אז זה במונחים שלי אסטרטגיה, אבל זה לא מתבטא בעוד עשר שנים מהיום. כאילו, תשאל אותי איפה אני אהיה עוד עשר שנים? וואלה, אין לי מושג.
ליאור: לא, אבל אני כן אשאל אותך על הסיפור של בית הספר, כי...
יהודית: כן.
ליאור: יש פרויקטים שהם מטבעם, לא משנה כמה מינימלי את תרצי להתחיל, המינימלי הזה הוא כבר מאוד גדול. זאת אומרת, אם את רוצה לפתוח בית ספר, כל מה שדיברנו קודם ולעשות פיילוטים וכמו סטארטאפ וזה וזה, לעשות בית ספר, את כנראה, כדי לא לדפוק הורים, את במינימום תצטרכי... זה יהיה צריך להיות פתוח שנה, אוקיי?
יהודית: ברור.
ליאור: שלא לדבר על השנה לפני זה, לקבל אישורים ולעשות דברים ו... או חודש לפני זה או חצי שנה.
יהודית: ברור.
ליאור: אין לי מושג, לא מבין בזה. כאילו, מבין בזה קצת, אבל לא יותר מדי. אז עכשיו השאלה היא, בתוך הסיסטם שלך, איך את יכולה לקבל החלטה על אבן שהיא כזו גדולה והיא יכולה גם... לא רק שהיא יכולה, זה לא שזה מה הדבר החדש שאני עושה, זה דבר חדש שהוא כל כך גדול, שאני אצטרך לקחת סיכון הרבה יותר גדול מכל הדברים שתיארת עד כאן, כי יכול להיות שאפילו שהוא... איך אמרת ב-decide, לחתוך? הוא יחתוך חלק מהדברים שאני עכשיו צריכה לעשות כבר, והם כבר עובדים לי והם כבר גם אולי מכניסים כסף או לפחות מכניסים נגישות והדברים האחרים שהם בתוך החזון שלך.
יהודית: כן. אז בית הספר זו דוגמה טובה, כי למעשה הבן שלי שנה הבאה עולה לכיתה א', שזה טריגר גדול עבורי, גם דיברתי איתך על זה, כזה, באחת הפגישות שלנו בהליכה לים.
ליאור: ניסית להפיל אותי ל...
יהודית: וזאת הייתה נקודה שבה הנושא הזה נפתח מחדש מבחינתי, ובאמת שקלתי. עכשיו, אני חושבת שמה שיפה גם במשהו שהוא גדול, זה שיש לו הרבה שלבים, ובעצם באותה חצי שנה שאמרתי לך שהייתי ב-all ו-nothing בו זמנית, אחד מהם מה-all היה בוא נבדוק את הדבר הזה. והתחלתי לדבר עם מורים, התחלתי להתעניין באיך נראה תהליך של פתיחת בית ספר, דיברתי עם הורים, שאלתי את עצמי מה חשוב לי, ניהלתי שיחה איתך, ניהלתי שיחה עם עוד כמה אנשים. ואז הבנתי, כן? שבאמת להחליט שאני נכנסת לזה, זה נכון מה שאתה אומר, זה אומר לא אולי, אלא זה אומר לוותר על כל מה שאני עושה היום.
ליאור: כן.
יהודית: כאילו, כדי באמת לפתוח את הדבר הזה. ובנקודה הזאת החלטתי שאני כרגע לא ממשיכה עם זה. האם זה אומר שאני לא אחליט לעשות את זה בעתיד? אולי כן, אבל בנקודה הזאת שלי היום, אמרתי זאת לא הקרבה שאני מוכנה כרגע לעשות.
ליאור: כן.
יהודית: כי גם הבנתי מול מה אני עומדת ומה הכוחות נגד. אתה יודע, עשיתי כאילו מחקר. וזה צעד אחד פנימה. ומה שאני בעצם מנסה לחבר את זה גם לעיקרון של קבלת החלטות, זה המקום הזה של גם האפשרות להתחיל ולהפסיק, ולהתחיל ולפרוש, וזה מתחבר למשהו ששאלת אותי קודם ובסוף לא נכנסנו אליו, של המקום הזה שכמה מאיתנו ממשיכים לעשות משהו רק כי כבר עשינו אותו.
ליאור: כן.
יהודית: אני מתחילה ללמוד איזשהו תואר נגיד, ואני אומרת, טוב, זה לא מה שאני רוצה, זה לא מה שאני אוהבת, אבל כבר למדתי שנה וחצי, אז מה, עכשיו אני אפרוש? אני כבר אסיים. התחלתי לבנות עסק וכבר גייסתי עובדים וכבר מכרתי איקס יחידות והרווחתי 500 אלף שקל, לא יודעת מה, אבל אני לא כל כך אוהבת את זה או זה לא מצליח כמו שחשבתי או שאני צריכה, לא יודעת, להקריב דברים מאוד גדולים בחיים שלי או שאני בחובות. לא יודעת מה. אבל מה, כבר התחלתי וכבר עשיתי וכבר התפטרתי וכבר אמרתי וכבר אנשים חושבים. ואנחנו ממשיכים לעשות דברים רק כי כבר עשינו, וזו אחת ההטעיות. זה נקרא עלות שקועה, sunk cost. פרופ' דניאל כהנמן מדבר על זה, דיבר על זה לא מעט, זוכה פרס נובל לכלכלה, פסיכולוג, סיפור ארוך. אבל זו אחת ההטעיות הכי הכי קשות שיש לנו בעולם קבלת ההחלטות כי אנחנו כל כך עבד של העבר שלנו, נכון? כל כך כואב לי באגו להודות בטעות, להיכשל, להפסיד את כל הזמן והאנרגיה והכסף והאהדה והוואטאבר שכבר השקעתי, שאני ממשיכה לעשות משהו רק כי כבר עשיתי, ואז אני מפסידה פעמיים. ואני חושבת שזה הרבה פעמים פוגש אותנו בהרבה מסלולים אישיים ומקצועיים של הינה אני כבר במקצוע הזה, כבר למדתי את התחום הזה, כבר התקבלתי לעבודה הזאת, כבר עברתי שלושה קידומים, כבר יש לי את האחריות הזאת. מה, אני אתחיל מאפס עכשיו? מה, אני אעשה הסבה מקצועית? מה, אני אזרוק את הכול? איך זה ייראה? והשאלה היא באמת למה אנחנו ממשיכים? ואני חושבת שאם ניקח התמדה קצת פחות באופן דתי, אז יהיה לנו קצת יותר קל, כי התמדה היא ערך מדהים, נכון? כאילו זה אחד הדברים שעוזרים לנו להצליח. אבל אם אנחנו הופכים להיות עבד של התמדה, אז הפכנו את כל המשוואה ואנחנו...
ליאור: נכון, אבל את אפילו קצת החמאת לרובנו, אני והמאזינים, שאמרת התמדה, את יודעת?
יהודית: כן.
ליאור: כי התמדה זה כאילו התאמצנו בשביל להמשיך. אני חושב שהרבה פעמים ב-sunk cost זה אפילו לא התמדה, זה מין כזה... פשוט לא צריך לעשות כלום כדי להמשיך כמו שאנחנו ממשיכים, אוקיי? כאילו, להיות שכיר בחברה, בטח בחברה גדולה, זה לא כמו לקום גם היום בבוקר ולהקליט עוד פרק בפודקאסט שהיית צריכה וזה, והיו לך בטח בעיות וזה, ועד שהגענו ועד שסידרנו ועד שעשינו דברים. כאילו, היית צריכה להפעיל עוד מאמץ. לזה אני קורא התמדה. לפעמים אני כשכיר, כל מה שאני צריך לעשות זה פשוט לדאוג שלא יפטרו אותי, אבל מכאן ועד התמדה. זאת אומרת, הבעיה היא עוד יותר חמורה ממה שהצגת אותה, במובן הזה של זה לא רק ההתמדה, זה פשוט החיכוך. אם זה כולל חיכוך בפנים, אז זה כבר הרבה יותר מסובך מלא לעשות כלום.
יהודית: נכון. וגם באמת אני לא יודעת מה מחכה לי בחוץ, נכון? אני לא יודעת אם אני אעזוב, האם באמת יהיה משהו טוב יותר? יכול להיות שלא, נכון? אף אחד לא מבטיח לי שום דבר.
ליאור: נכון.
יהודית: ויש יזם, איש עסקים שנקרא ריצ'רד ברנסון, שיש לו איזה... אני לא יודעת, מאות, אם לא אלפי עסקים מצליחים.
ליאור: כן.
יהודית: והרבה פעמים כשהוא מדבר על הקריירה שלו, באמת מותגים גדולים שאתם מכירים, הוא אומר "עזבתי איזה 200 עסקים שהקמתי", אוקיי? שזה נשמע... כאילו, אתה מסתכל רק על זה, אתה אומר, בואנה, הבן אדם לא יודע לעבוד, נכון?
ליאור: כן, כן.
יהודית: אבל הוא אומר, בזכות זה שעזבתי את זה, הייתי יכול לבחור מחדש במשהו אחר ולהשקיע במשהו אחר. וסת גודין קורא לזה "strategic quitting", עזיבה אסטרטגית. המקום הזה שהוא קצת ממתג מחדש את העזיבה מ"אני לוזר שלא יודע להתמיד" לכזה "בחרתי אסטרטגית להגיד זה לא מה שחשבתי, גיליתי דברים חדשים". זאת הייתה טעות ל... אני פותחת משהו חדש, שאולי יהיה נכון יותר.
ליאור: כן.
יהודית: ואם אני לא אעשה את זה, אני לא אמצא את האומץ לעשות את זה, אז אני אמשיך לעשות עוד ממה שכבר עשיתי ואמשיך לבזבז עוד זמן, כסף, אנרגיה במסלול שהוא לא המסלול שאני מרוצה ממנו.
ליאור: כן. את יודעת...
יהודית: ועזבתי הרבה דברים, זה מה שניסיתי כאילו להגיד, שהיו הרבה דברים ש... כמו בית הספר הזה, שלא רוצה לתת את זה כדוגמה, כי באמת רק התחלתי והחלטתי לא להתקדם, אבל היו גם דברים שהתחלתי...
ליאור: לא, אבל הינה, סיפרת שהיה לך קורס והחלטת להפסיק להשקיע בו. לא יודע אם הוא ירד מהאוויר או לא ירד מהאוויר, אבל כאילו כבר לא... הפסקת להשקיע בו.
יהודית: כן. אבל גם בלימודים נגיד, שנה ראשונה שלמדתי פסיכולוגיה בגרמניה את התואר שלי, והחלטתי... כאילו, זה היה מעורב בעוד כל מיני דברים עם מקס וגם ביחד ונפרדנו וזה, אבל כאילו הייתי במצב שבו למדתי באוניברסיטה מאוד נחשבת, היו לי ציונים בסדר גמור, היו לי חברים. כאילו, לא הייתה לי סיבה להפסיק ללמוד שם. והחלטתי בנקודה הזאת שאין משהו מספיק חזק שמחזיק אותי שם, שזה לא הבית שלי, שגם מאוד התעניינתי אז בפסיכו-ביולוגיה, שם למדתי רק פסיכולוגיה. והחלטתי לעזוב ולחזור לארץ וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. וזה דרש... היו לזה הרבה מחירים. הייתי צריכה להתחיל משנה א'. אוקיי, אתה אומר, כבר הינה, עשית שנה אחת.
ליאור: וואלה?
יהודית: כן, התחלתי משנה א'.
ליאור: יואו.
יהודית: היו כמה קורסים בודדים שהכירו לי בהם, אבל היו הרבה מאוד קורסים ששברתי, מה זה שברתי שיניים. אתה יודע, זה היה... בגרמניה הכול בגרמנית. המאמרים בגרמנית, הספרים בגרמנית, ההרצאות בגרמנית, שום דבר לא באנגלית. שברתי שיניים, הקאתי דם בשביל להצליח בהם, ועכשיו הם כאילו הלכו לטמיון כי הם לא קיבלו הכרה במעבר בין אוניברסיטאות.
ליאור: כן.
יהודית: אבל זאת עזיבה אסטרטגית. כלומר, אמרתי זה הבית שלי, זה המקום שאני רוצה להיות בו. יותר מעניין אותי מדעי המוח כרגע, אז אני מתחילה מאפס.
ליאור: כן.
יהודית: וכשלמדתי טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אז למדתי באיזשהו מכון שלא עפתי עליו, כאילו, לא אהבתי את הרמה שם ורציתי לעזוב. ואמרו לי, מה, תעזבי? כאילו, כבר עשית שנה, יש לך עוד... זו תוכנית של שנתיים, תעשי עוד שנה ותסיימי, כאילו, מה...? למה שתעשי את זה? אבל הרגשתי שאני הולכת לשם כל יום... לא כל יום, כל שבוע, ואני לא... אני לא מרוצה. אז חתכתי ועברתי לתוכנית אחרת, שהייתי הרבה יותר מרוצה ממנה. אבל זה הרבה דברים שמהצד זה יכול להיראות כזה, כאילו מה הבעיה שלך? כזה... פשוט תסיימי, נכון? כאן תקבלי את מה שנקרא התעודה בסוף ושם תקבלי את מה שנקרא התעודה בסוף, אז למה?
ליאור: יהודית, יש לך משהו שאת נורא רצית לעשות ולא הצליח? בין אם כי ניסית ונכשלת או בין אם כי...? כאילו, את מנסה כל פעם וזה, וזה כאילו לא מגיע לשם? יש לך איזה משהו כזה בראש?
יהודית: אני חושבת שיש הרבה דברים שלא הצליחו. כאילו, אני מנסה לחשוב אם יש אחד שיש לו כותרת אחת גדולה?
ליאור: לא, זה יכול להיות משהו קטן.
יהודית: כלומר, אני חושבת שהיו המון גם "לא" בדרך ל"כן". זה גם חלק מאותו דבר, אבל, סתם, נגיד כשרציתי להתחיל לכתוב בעיתון, זו הייתה דרך נוראית. כאילו, קיבלתי כל כך הרבה לא מכל כך הרבה עיתונים. כאילו, אני זוכרת את עצמי שולחת מיילים לכל עיתון שאתה יכול לחשוב עליו, החל מהגדולים והמוכרים ועד...
ליאור: מעריב לנוער שלחת?
יהודית: שלחתי גם למעריב, לא לנוער, כי לא רציתי לכתוב לנוער, אבל גם עיתונים הרבה יותר קטנים, כאילו, לא יודעת, נענע ואקסנט.
ליאור: וואלה אשדוד.
יהודית: וואלה אשדוד, כאילו, ממש אני זוכרת את עצמי שולחת מיילים על גבי מיילים של כזה "אני רוצה לכתוב על התחום הזה, הינה כתבות לדוגמה". או מקבלת כאילו התעלמות טוטאלית, אין תשובה, אני עושה ריפרשים למייל, כלום לא מגיע. או "לא". זה היה משהו כמו, לדעתי, לא זוכרת אם שנה וחצי או...
ליאור: שנה וחצי?
יהודית: שנה וחצי שאני...
ליאור: אז הינה השאלה.
יהודית: אוקיי.
ליאור: תודה. תודה. אז הינה השאלה.
יהודית: כן.
ליאור: וזו השאלה... אני, אין לי פתרון אליה,
יהודית: כן.
ליאור: והיא העסיקה אותי הרבה מאוד פעמים בחיים שלי בקשר לדברים קטנים, כמו שתיארת, וגם הרבה יותר גדולים.
יהודית: כן.
ליאור: והיא, when to quit? מצד אחד, sunk cost, נכון? כאילו, אני מנסה משהו, מנסה, מנסה, מנסה, מנסה, לא עובד. איך אני יודע אם לא בדיוק מחר בבוקר זה יצליח?
יהודית: כן.
ליאור: מצד שני, חלאס, ניסית, זה לא עובד, שחרר, תעבור לדבר הבא, חבל עליך.
יהודית: כן. כן.
ליאור: איך? יש לך אולי... אולי בתורת ההחלטות, יש? מצאו סוף סוף את הפתרון לדבר הזה?
יהודית: כן. אז לגבי עלות שקועה, באמת לא סגרנו את זה קודם, השאלה שכדאי לשאול את עצמנו, כדי לדעת אם להחליט או לא, כי הרי תמיד יכול להיות שאני אמשיך להשקיע וזה כן יצליח, נכון?
ליאור: כן.
יהודית: אז זה האם הייתי היום עם מה שאני יודעת עושה את הדבר הזה שוב, מחליטה את זה עוד פעם. אז אם כאילו היום היו אומרים לי, את יכולה, לא יודעת, להיכנס לעסק שהפסיד כבר 200 אלף שקל, יש לו איקס לקוחות, השקעת בו חמש שנים, רוצה להיכנס? אם אני אומרת, וואלה, נשמע לי שכאילו אם נעשה את זה ואת זה, זה יכול להצליח, ודווקא אני רואה פה פוטנציאל וזה, אז יאללה, מעולה, סימן שאני צריכה להמשיך. אם אני אומרת, בחיים לא הייתי נכנסת למשהו כזה, כאילו, מי צריך את כאב הראש הזה? נורה אדומה, בלינג בלינג שאני ממשיכה להשקיע במשהו רק כי כבר השקעתי. אז קודם כול זאת השאלה שכדאי לשאול את עצמנו. ואני חושבת שבסיפור שאני נתתי כאן על לשלוח מיילים, לא הרגשתי שזה משהו שאני משקיעה בו המון אנרגיה של עבודה. כאילו, זה לא שאני עכשיו כותבת בעיתון כל שבוע ומשקיעה וכותבת כתבה ולא אוהבת אותה וממשיכה לעשות את זה עוד, כי אני חושבת שאולי מתישהו אני אוהב את זה או שזה ישתנה. אלא אני כאילו מנסה לפרוץ דרך ואני מנסה לפרוץ אותה בהרבה דרכים, כן? כאילו, היו עוד ניסיונות חוץ מלשלוח מיילים. היה לדבר עם ההוא שמכיר את ההוא ולהתחבר לזה. והרבה גם אמרו לי, זה מעניין אבל לא עכשיו, אין לנו... לא זוכרת איך הם קראו לזה, כאילו את המשבצת המתאימה לזה בעיתון. עכשיו, יכול להיות ש... כן, יכול להיות שאם זה היה טוב, הם היו פשוט לוקחים את זה ואולי זה היה גרוע, אני לא יודעת, אבל... אז מבחינתי זה היה פשוט מדי פעם הייתי משגרת עוד ניסיונות. ובסוף, אגב, מה שקרה, כשהתחלתי לכתוב בעיתון הארץ, זה היה משהו ש... כאילו, כתבתי להם והם התעלמו וכתבתי והתעלמו, אמרו לא עכשיו, ואז פשוט הייתה מתישהו איזושהי הזדמנות שבה זה כן הפך להיות רלוונטי.
ליאור: כן.
יהודית: כלומר, זאת הייתה מישהי שכן כתבתי לה, ואז באמת נוצר איזשהו... לא זוכרת איך קראו לזה, מערכת בלוגים של הארץ, זה התחיל ככה, ואז הם אמרו לי, "אה, עכשיו זה רלוונטי".
ליאור: כן.
יהודית: ואז זה נהיה רלוונטי.
ליאור: כן.
יהודית: האם אני חושבת בדיעבד שזאת הייתה הדרך הכי חכמה ואסטרטגית? היום לא. היום אני יודעת שבזכות דברים אחרים שעשיתי, ליצור תוכן במשך הרבה זמן, זאת דרך הרבה יותר טובה. כי היום אני במצב שהרבה דברים שפעם חלמתי שאני אצליח להיכנס אליהם, אנשים קוראים לי. עכשיו, זה לא קורה כי אני כזאת מדהימה. זה קורה כי פשוט עשיתי המון המון דברים, אז אנשים מכירים ושמעו והתרגלו וצרכו, שאני פשוט יותר בראש שלהם, כן? כאילו, פשוט עכשיו כשבן אדם אומר "אני רוצה לעשות הרצאה על קבלת החלטות", אז הרבה יותר קל להגיד, "אה, פעם שמעתי איזה פרק אצל ליאור פרנקל על קבלת החלטות והייתה שם איזו מישהי שדיברה על זה, אז..." אז הם יותר קוראים לי מאשר שאני צריכה לדפוק להם בדלת ולהגיד "היי, הרצאה על קבלת החלטות, קחו אותי". אז את זה אני יודעת היום, כן? לא ידעתי את זה אז. וגם לא הייתה לי את האפשרות כי אף אחד לא קרא לי, אז פשוט הייתי צריכה הרבה יותר, קוראים לזה push ו-pull, נכון? הייתי צריכה to push, והיום אנשים יותר כאילו מושכים אותי,
ליאור: כן, כן.
יהודית: שאני מרגישה מאוד בת-מזל על זה. אבל אני יודעת להגיד שזה בזכות המון המון עבודה קשה שבה יצרתי משהו. וכאילו, אמרתי לעולם באופן, לא יודעת, נטול כל בסיס, הינה, אני עושה את זה. נכון? עובדה, הינה זה, הינה זה בחוץ, הינה עוד פרק בפודקאסט, הינה עוד כתבה, הינה עוד זה.
ליאור: כן, כן.
יהודית: אז היום, אם הייתי נותנת לעצמי את אותה עצה באותה נקודה, הייתי אומרת לעצמי פשוט תכתבי כאילו בפייסבוק כתבות, כאילו. אבל אתה יודע, גם המדיה השתנתה, גם היום... כאילו, תמיד היום רשתות חברתיות תופסות יותר ויותר נפח גם.
ליאור: כן, כן.
יהודית: אבל כן.
ליאור: תגידי, אנחנו מתקרבים לסיום, אין לי מושג מה אורך הפרק.
יהודית: מרגישה שרק התחלנו.
ליאור: כי זה רק אצלך במחשב. מה קורה, איפה אנחנו בכלל עומדים? אין לי מושג.
יהודית: אתה רוצה לנחש?
ליאור: שעה 26?
יהודית: וואי, אתה טוב. שעה 24.
ליאור: יואו!
יהודית: אני לא מאמינה.
ליאור: לו אשתי הייתה מקשיבה לפודקאסט...
יהודית: היא תקשיב עכשיו בגלל זה.
ליאור: היא לא מקשיבה לפודקאסט.
יהודית: אוקיי, אבל לזה היא תקשיב.
ליאור: אילו היא הייתה מקשיבה,
יהודית: כן?
ליאור: היא הייתה צוחקת עלייך והייתה אומרת "אני לא מאמינה שליאור פספס בשתי דקות".
יהודית: אה, באמת?
ליאור: כן. כי יש לי איזשהו... יש לי איזושהי יכולת מאוד מאוד הזויה, שאנחנו נהיה באיזשהו מקום, בחוף ים וזה וזה, או בלי טלפון, והיא תיקח את הטלפון והיא תגיד "אתה לא מאמין מה השעה". ואני אגיד לה 10: 48.
יהודית: די!
ליאור: והיא תגיד לי 47, היית קרוב. כאילו, באמת.
יהודית: מה?
ליאור: אני לא יודע.
יהודית: תקשיב, אם היית שואל אותי את אותה שאלה לפני שהסתכלתי, והיית אומר לי תנחשי את כמה זמן דיברנו, הייתי אומרת לך כזה חצי שעה, 40 דקות.
ליאור: לא.
יהודית: אני גרועה בזה. גרועה.
ליאור: אז לסיום,
יהודית: כן, אוקיי. זהו, זו הייתה כאילו גולת הסיום, המספר הזה. כן.
ליאור: עכשיו, מישהו שמקשיב לנו, כמעט כל מי שמקשיב לנו, יש לו איזו החלטה שהוא לא... הוא לא מתקדם איתה.
יהודית: יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לדבר עליהם.
ליאור: אז... אני, אין לי בעיה להמשיך.
יהודית: הנה אנחנו באותה התופעה ש...
ליאור: אני, אין לי בעיה להמשיך.
יהודית: לא, לא. אני מתמסרת לפודקאסט שלך, אבל...
ליאור: לא, אני אשמח. אני אשמח. אני דואג מהזמן שלך, כי אולי מתישהו את צריכה ללכת לעשות כל מיני שבעה פרויקטים בו-זמנית.
יהודית: כן.
ליאור: ולגרום לכולנו להרגיש רע.
יהודית: לא, לא, אני הולכת איתך.
ליאור: סתם, סתם.
יהודית: מה שתגיד.
ליאור: אז לא, אז בואי נתחיל משם ונראה.
יהודית: אוקיי, אוקיי.
ליאור: יש כרגע בבית, או לא בבית, בדרכים, בזה, יש פה אנשים שהם עכשיו שומעים את זה בפעם השנייה כי הם התחילו לרוץ, ואמרו וואי, זה שעה 48 הפרק הזה, רגע, אני אשמע את זה בעוד שני חלקים, והם עכשיו בחלק השלישי.
יהודית: כן.
ליאור: והם מקשיבים והם אומרים, אני מודה, לא בפני כולם, בפני עצמם הם מודים שיש להם עכשיו החלטה,
יהודית: כן.
ליאור: שהם הרבה זמן דוחים אותה. תעזרי להם. הם הרבה זמן דוחים את ההחלטה הזאת, אוקיי? אני אפילו לא אומר בקשר למה. אנחנו דוחים החלטות.
יהודית: כן.
ליאור: למה אנחנו דוחים ואיך הם יכולים... איך הם יכולים כבר לקחת אותה?
יהודית: תראה, זה מאוד מתחבר לדברים שכבר דיברנו עליהם, אבל המקום הזה של לשים את הערך על עצם קבלת ההחלטה. כלומר, לשאול את עצמי קודם כול האם אני עומדת מאחורי דחיית ההחלטה הזאת? האם אני באמת רוצה לראות את החיים נמשכים מולי ולהיות בכזה... אה, אני רק צריכה לדעת מה הדבר הכי טוב לעשות ולא לעשות כלום. כי יש לזה מחיר מאוד גבוה, נכון? ללא לקבל החלטה.
ליאור: כן. כן.
יהודית: כולל כל הביטחון שאנחנו מאבדים בדרך מלא לראות את עצמנו מתקדמים. ואני חושבת שלשאול את עצמנו האם באמת יש עוד משהו שחסר לי? כאילו, ברוב המקרים אין עוד מידע שחסר לנו, נכון? זה לא שבאמת חסר איזה משהו שבגללו אני לא יכולה לקבל את ההחלטה, אלא זה נטו המקום הזה של הביטחון ללכת על הסיכון, כי בכל החלטה יש סיכון, נכון? אולי אני אטעה ואולי אתם תטעו, אף אחד לא יכול להבטיח לכם שום דבר. והשאלה היא האם אני מוכנה לשאת את הסיכון הזה של לטעות, ולהגיד עדיף להתרסק על הפרצוף אבל לחיות, מלהישאר בטוחה במאה אחוז ולא לעשות כלום.
ליאור: כן.
יהודית: יש ציטוט שאני מאוד אוהבת של ליאו בוסקאליה, שאומר "לאהוב זה להסתכן שלא להיות נאהב. לקוות פירושו להסתכן באכזבה". והוא ממשיך לכל מיני כזה "מי שלא עושה כלום, אין לו כלום". ואני חושבת שזה המקום שבו הדחייה של ההחלטה היא גם החלטה, היא החלטה שלא יהיה כלום. כאילו, שהכלום הזה הוא יותר עדיף לי, אולי, מלטעות.
ליאור: כן.
יהודית: ואני חושבת שזה לא נכון, ברוב המקרים, כן? יש מקרים שבהם זה בטוח נכון. זה נורא קשה כשלא מדברים על החלטה ספציפית. אבל להיות מוכן לפגוש את החיים, כאילו. אולי אני אתן איזה מונח פסיכולוגי שיכול לעשות סדר, כי בסוף הרי יש פה פחד מטעות, נכון? זה הפחד כשאני לא מקבלת החלטה.
ליאור: כן.
יהודית: ובעולם הפסיכולוגיה, כשאנחנו מדברים על החרדות שלנו, נגיד אנחנו אומרים אני יכולה לנסות להפעיל על החיים שלי שליטה מכל מיני סוגים. אני יכולה להפעיל שליטה ראשונית, שזה מה שאומר, אני מונעת מהדבר הנורא לקרות. אני מונעת מזה שנגיד תשפוט אותי, אז אני לא אומרת שום דבר שיכול להיות כאילו לא קונטרוברסלי ואני לא מציגה את הדעות האמיתיות שלי ואני לא עושה שום דבר אותנטי כי אני רוצה להיות כאילו בן אדם שבטוח יאהבו אותו.
ליאור: כן.
יהודית: זו שליטה ראשונית. שליטה שניונית זה להתמודד עם הסיטואציה שכבר קרתה. כלומר, עכשיו אמרתי משהו נורא נורא מביך, עשיתי את הפדיחה, עכשיו אני to handle it. אני צריכה לתקן? אני צריכה לבקש סליחה? אני צריכה להראות עוד צדדים שבי? אני צריכה לחיות עם זה פשוט. ומה שהרבה פעמים קורה לאנשים זה שמרוב שהם לא רוצים לטעות בהחלטות, הם מפעילים המון שליטה ראשונית, עוד ייעוץ, עוד טבלה, עוד סקירה, עוד ידע, עוד לישון על זה, עוד לישון על זה, עוד לישון על זה. נכון? זה כאילו המון המון מנגנונים של אני רוצה לוודא שאני לא אעשה טעות. ואז מה שקורה זה שאני לא מפתחת שום מנגנון שעוזר לי להתמודד עם זה שחלק מההחלטות שלי הן טעות, נכון?
ליאור: כן, כן.
יהודית: אז אני לא מפתחת את זה. אז אולי מתוך המוטיבציה של החוסן הנפשי, של אני יכולה לשאת את זה, אנחנו יכולים לשאת טעויות, אנחנו יכולים לתקן בהרבה מאוד מקרים. ויש תרגיל מאוד נחמד של טים פריס, שנקרא "הצבת פחדים", שהוא אומר, בוא נחשוב מה הדבר הכי נורא שאני פוחדת שיקרה. הכי הכי הכי נורא. אני אאבד מלא כסף, אני אביך את עצמי, אני אבזבז חמש שנים מהחיים שלי, אני... יעזבו אותי, לא יודעת. מה הדבר הכי נורא שיקרה? שאלה שנייה, מה אני יכולה לעשות כדי למנוע מזה לקרות? זו השליטה הראשונית, אבל אני נערכת לזה, אני לא רק מחזיקה...
ליאור: את אותו דבר ספציפי שהפחיד אותי.
יהודית: כן. הכי מפחיד אותי, שאני אאבד את כל הכסף שלי, מה אני יכולה לעשות כדי למנוע מזה לקרות? אני יכולה לבנות עוד אפיק של הכנסה, אני יכולה לא להשקיע את כל הכסף שלי בזה, אני יכולה לבקש עזרה מההורים שלי. לא יודעת, כאילו, מה אני יכולה לעשות? והשאלה השלישית היא מה אני אעשה במידה וזה כבר יקרה, איך אני הולכת להתמודד עם זה? אז עכשיו איבדתי את כל הכסף שלי, אין לי כלום, מה אני עושה?
ליאור: כן.
יהודית: אני מתחילה לשטוף כלים במסעדה? לא יודעת. אני לוקחת הלוואה? אני... אין לי מושג, פותחת חסכונות, אין לי מושג. והתרגיל הזה הוא גם לוקח את הקטסטרופה הגדולה והופך את זה רגע לשנייה, וואלה, יש דברים שאני יכולה לעשות, זה לא רק הדאגה הזאת אלא יש פעולות קונקרטיות במציאות. והוא הרבה פעמים מרגיע ועוזר לאנשים לקחת את הצעד הזה פנימה כי הם יותר מוכנים. אבל התשובה הקצרה היא פשוט תקבלו את ההחלטה ואל תתנו לעצמכם דרך לחזור החוצה, תבטלו את האפשרויות.
ליאור: לא, אבל אני אוהב את התשובה הארוכה, ואני רק רוצה להוסיף עוד משהו אחד.
יהודית: כן.
ליאור: עוד תרגיל לטים פריס, שהוא... אחד הדברים שאני אוהב בכלכלה התנהגותית זה ש... או בפסיכו-ביולוגיה, זה שהם חושפים כאילו את איך אנחנו עובדים.
יהודית: כן.
ליאור: ואז האינסטינקט הראשוני שלי הרבה פעמים כשהייתי לומד את הדברים האלה, נגיד הייתי לומד על איזשהו bias והייתי אומר, אוקיי, אז שימו לב שיש את ה-bias ואולי תצליחו להימנע ממנו.
יהודית: כן.
ליאור: ברבות השנים ראיתי שרובנו, אפילו שמבינים את ה-biases, לא מצליחים להימנע מהם. אז התחלתי לאהוב את הצד השני, שהוא מרגיש לי קצת evil, אבל בכל זאת אני אציג אותו, והוא איך אני... להניח שאני דביל, שיש לי מוח של קוף או לטאה או חרדון, או תלוי איפה את, לאיזה חוקר... איזה ספר של איזה חוקר קראת.
יהודית: קוף הוא חכם, מה?
ליאור: כן, אבל הוא... כן, אבל נגיד אין לו... הוא לא חושב על פנסיה. ועכשיו, לחשוב עם איזה bias או דביליות אחרת, שהמוח שלי גם ככה אוהב, אני יכול לגרום לעצמי לעשות את הדבר. זאת אומרת, אני לא אנסה להתגבר על הבושה, כי אני שנים מנסה ולא מצליח, נגיד. אני לא אנסה להתגבר על הבושה. האם אני יכול ליצור לעצמי בושה אחרת בכך שלא אקח את ההחלטה, אוקיי? אז אפילו, עוד לפני שאני מייצר בושה אמיתית, ותגידי לי מה דעתך באמת בתור... כי לא בטוח שזה רעיון טוב, אוקיי? אני לפעמים לא מדמיין, טוב, מה יהיה מחר בבוקר, אני מדמיין עוד שנה-שנתיים. מדמיין שעוד שנה-שנתיים אני פוגש מישהו והוא אומר לי 'נו, מה איתך? ' ואני לקחתי את ההחלטה שלא לקחת החלטה, כי זה מה שהחלטתי היום בבוקר, לא להחליט, אני לא עוזב, אני לא מחליף, אני לא משנה כי אני לא מוכן לשלם את המחיר ו/או אני מתבייש. עכשיו אני מדמיין איך בעוד שנתיים הוא פוגש אותי ברחוב, והוא אומר לי, 'נו, מה זה? ' ואני אומר לו, 'אני עדיין שם, שנתיים אחרי'. והוא אומר לי, 'מה, אני זוכר שפגשתי אותך ואמרת שאתה לא מרוצה וזה, ואתה אולי תחליף ואולי זה'. ואני אומר לו כזה, 'כן'. ופתאום אני מתמלא בתחושת בושה של האני העתידי שלי. זאת אומרת, במקום להצליח להתגבר על הבושה שאני לא מצליח, אני אשתמש באותו דבר כדי לגרום לעצמי זה. או דוגמה אחרת שאנחנו בטח מכירים מהתורה של איך לגרום לדברים לקרות, לחץ חברתי. אני אפרסם בפייסבוק ואני אדע שאני אושפל אם אני לא אעשה איזשהו צעד בנושא. זאת אומרת, אני לפעמים מחפש גם את ה... או בדוגמה שנתת קודם, אמרת יש ראשוני ושניוני. ראשוני זה 'אני נמנע מ... כי אני לא רוצה בכלל שזה יקרה'. והשניוני זה להגיד 'זה כבר קרה ואני צריך להתמודד'. אז אני כל הזמן היום, אני עוסק בלהכניס את עצמי לבוץ, אוקיי? לקבוע איזו סדנה מסוג מאוד מאוד מיוחד עם איזשהו לקוח שאני לא מבין בזה כלום, אבל מוכן לתת לי הזדמנות. ואחרי זה, זה כבר נקבע. אז אחרי זה נדפקתי כבר, אני צריך לעשות את זה. ועכשיו, בגלל תסמונת המתחזה, אני אעבוד ממש ממש קשה כדי שזה יהיה מעולה. אבל מזל שעשיתי את זה וכבר עשיתי לעצמי את ה... הכנסתי את עצמי כבר לבוץ, ועכשיו אני פשוט צריך להגיב ולגרום לזה לקרות. או אני רק אגיש קורות חיים למקום ההוא, בסדר? אני לא יודע אם אני עובר, אני רק אגיש קורות חיים. אבל בגלל שעשיתי איזושהי תנועה קטנה, לא אמרתי אני עובר, עוזב, לא החלטתי שאני עוזב, לא התפטרתי, רק שלחתי קורות חיים, אבל התחלתי תנועה. לפעמים כשמתחילים תנועה, אז משהו קורה ופתאום מישהו מתקשר ואולי...
יהודית: לגמרי. כאילו, אני חושבת שהקריירה שלי מבוססת על העיקרון הזה, כאילו. דווקא על החלק השני של מה שאמרת ופחות על הראשון, כי ההבדל בין שני הדברים שאמרת היה שאחד היה תיאורטי והשני היה פרקטי. כאילו, אחד אמרת מה יקרה אם עוד שנתיים אני אפגוש.
ליאור: לדמיין שאני אתבייש.
יהודית: כן. והשני היה עכשיו כתבתי ברשת החברתית שהדבר הזה קורה או כבר קבעתי את הפגישה או קבעתי את ההרצאה, אז זו כבר לא תיאוריה, נכון? זה כאילו עכשיו אתה גב לקיר ועושה. ואני יכולה להגיד שהקריירה שלי מבוססת על העיקרון הזה, כלומר, על לעשות משהו לפני שאני חושבת שאני מסוגלת לעשות אותו, בזה ששמתי את עצמי גב לקיר. שואלים אותי, אי אז לפני מיליון שנה, את מרצה בארגונים? כן, אני מרצה בארגונים. האם בפועל זה משהו שקורה כל יום? לא, אבל עכשיו זה יקרה ולא תהיה לי ברירה אלא לגרום לזה לקרות. אני מפחדת מהפגישה הגורלית ש... אין סיכוי שאני אקבע אותה אם אני ארגיש מוכנה, כי אני לא ארגיש מוכנה לעולם. ואני קובעת איתך את הפגישה ואומרת לך יאללה, שלישי במרץ אנחנו נפגשים. ועד השלישי במרץ אני אהיה 70 אחוז מוכנה, אבל 70 אחוז מוכנה זה עדיף על אף פעם לא חשבתי שאני מספיק מוכנה ולכן לא נפגשנו מעולם.
ליאור: כן.
יהודית: אז ההתחייבות הזאת זה משהו שאני עובדת איתו הרבה מאוד. כנ"ל לגבי אגב הספר. הסיבה שהתחלתי בכלל להגיד שאני כותבת עכשיו ספר, זה בגלל זה, זה גם בשבילי.
ליאור: נכון.
יהודית: כי בפועל...
ליאור: את מוקלטת בפודקאסט.
יהודית: כן, אין עכשיו... אתה יודע, מבחינת מה יש לי בספר, אני מאוד מאוד בשלב ראשוני. זה לא שאני יכולה עכשיו כאילו להגיד, הינה, יש חצי ספר מוכן, הוא עוד דקה יוצא. אבל מבחינתי התחלתי, אני אומרת לאנשים שהתחלתי, ועכשיו אני יודעת שכאילו אין דרך חזרה. כאילו, אגב, לסגור את האפשרויות האחרות שדיברנו על זה, זה עוזר לסגור אפשרויות אחרות כשאתה אומר לאנשים שזה משהו שהולך לקרות. עכשיו, אתה חייב לגרום לזה לקרות, נכון?
ליאור: כן.
יהודית: אז זה לגמרי לגמרי משהו שאני מאוד ממליצה לעשות אותו, במיוחד במצבים שבהם אנחנו יודעים שיהיה לנו קל להתחרט או לסגת או שנתפתה כי זה נורא מפחיד, נכון? הדברים האלה הם נורא נורא מפחידים.
ליאור: כן.
יהודית: זה נורא כזה ה"צפלוחו" הפנימי שלנו out there. ונורא מתבקש לסגת כשקשה ולבחור משהו פשוט יותר. אז לגמרי. איתי אנגל התארח אצלי בפודקאסט לפני כמה ימים, והוא אמר משפט לאורך הפרק, הוא אמר אותו כמה פעמים וזה ממש נשאר איתי. הוא אמר שזה משפט שהוא למד מסבא שלו, שזה משפט ברוסית, הוא אמר אותו ברוסית ואני לא אגיד אותו ברוסית כי אני לא יודעת איך אומרים אותו ברוסית. אבל התרגום שלו לעברית זה "עיניים מפחדות, ידיים עושות". ואני חושבת שזה נורא יפה, כי בסוף אם אנחנו מצליחים לעשות את ההבחנה בין אני מפחדת, זה קשה, כל השדים הפנימיים שלי פועלים, אבל אני בכל זאת מוכנה לפעול לצד זה. זה לא מבטל את זה, זה לא שאין לי פחדים. זה האומץ, נכון? האומץ זה לעשות על אף הפחד. אז אני שמה את עצמי שם ואני עדיין אפחד, זה עדיין יהיה לי קשה, אבל החיים שלי יתקדמו והעסק שלי יתקדם.
ליאור: כן.
יהודית: אז זה משהו שהוא מאוד מתחבר לי לעשייה שלי, של להיות בתנועה, להיות במגע עם השטח, גם כשזה מפחיד. וזה טיפה להעביר את העיסוק מ"אני" לכזה כמה אני שווה? מה חושבים עליי? כמה אני טובה? לעשייה.
ליאור: כן. וגם אני מניח שככל שאת מתרגלת את זה, זה נהיה יותר קל. כאילו ה-habit של לשים את עצמי בחוץ.
יהודית: נכון, נכון.
ליאור: ואז לאלתר ולראות שהעולם לא נפל. אבל תגידי, מקשיב עכשיו אותו בחור, והרבה מהם כבר מצאו פתרונות, נתנו מלא פתרונות ונתת מלא עקרונות, אבל עדיין נשארו עוד כמה שהקשיבו והם לא מצליחים.
יהודית: ברור.
ליאור: מישהו יכול לעזור להם? מי היא הדמות שהייתה יכולה לעזור להם ובאיזו דרך היה אפשר לעזור להם?
יהודית: אני חושבת שטיפול. תלוי מה הבעיה, כן? אבל להיות באיזושהי מסגרת שבה אתה קודם כול עושה רפלקציה בכלל, כי הרבה דברים שדיברנו עליהם, זה דברים שאנשים לא תמיד רואים בכלל. כלומר, זה שאנחנו... נגיד הדוגמה שסיפרתי לך על זה שאני תפסתי את עצמי שאני משתמשת ביצירתיות כמקלט לדחיינות, זה לא משהו שהיה קל לי לראות. זה לקח הרבה זמן והרבה פעמים לראות את זה. ויש הרבה מקומות כאלה, גם מה שדיברנו על עלות שקועה, שזה blind spot, אני לא קמה בבוקר ואומרת לעצמי, 'אה, אני ממשיכה לעשות את זה רק כי כבר עשיתי', נכון? אני מחזיקה בסיפור אחר.
ליאור: כן.
יהודית: או שאני בכלל לא חושבת על זה, זו גם אופציה. אז להיות באיזושהי מסגרת של רפלקציה, בין אם זה טיפול, בין אם זה כתיבה, אוקיי? לכתוב את המחשבות שלי, את הרגשות שלי. בין אם זה מדיטציה. משהו שבו אני רגע לא רק חיה את החיים אלא גם מתבוננת בחיים, זה עוזר לי רגע לראות את הטרנדים האלה, זה עוזר לי לראות...
ליאור: מה עם חברים, בן זוג וכאלה? כי כאילו הם לא... לאו דווקא יכולים לעזור אבל גם יכולים לא לעזור. את יודעת, הם יכולים להביא פחדים משלהם. כאילו, נגיד אם היה לי עכשיו, הייתי אומר, אוקיי, יש לי חבר שיקשיב לי, איך אני יכול להורות לו לעזור לי?
יהודית: אני חושבת שחברים יכולים מאוד לעזור, בהנחה שהם מבינים טוב מה הבעיה. הבעיה עם חברים זה שהם לא תמיד מבינים, נכון? יכול להיות שאתה אומר 'אני לא יודע מה לעשות', וחבר שלך אוהב אותך, אז הוא ייתן לך עצה. ויכול להיות שהבעיה שלך בחיים זה שאתה כל הזמן מחפש עצות, שאתה רק מתייעץ עם אנשים מה לעשות ומקבל עוד חוות דעת ועוד חוות דעת, ואתה כל כך לא מחובר לעצמך ולמה שאתה רוצה, שאתה כל הזמן מחפש את התשובות בחוץ. ואז אני כחברה שרוצה לעזור לך, אני רק עושה עוד מאותו דבר שעוצר אותך. הרבה פעמים רואים את זה בתוך משפחות, נגיד ילדים בוגרים, נגיד בני 20, 25, לא משנה, שחיים בבית והם לא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם והם לא יודעים מה ללמוד והם מתלבטים. והם נורא חסרי אונים לגבי זה והם בבית. וההורים שלהם רוצים לעזור להם, אז הם תומכים בהם כלכלית והם מחזיקים את כל הדבר הזה מתוך כוונה טובה ורצון לעזור לו. אבל לפעמים הדבר שהם הכי היו צריכים זה שמישהו יגיד להם 'הברז סגור, צא לעולם ותעשה משהו'.
ליאור: כן.
יהודית: וזה הדבר היחיד שיכול לעזור להם כי אז הם יצטרכו לעשות משהו, ומתוך זה הם ילמדו את עצמם. זה נורא קשה בתור הורה להגיד 'אני כאילו מפסיק לעזור לך', נכון? אבל לפעמים זו העזרה הכי גדולה שיכולה להיות, להגיד 'עכשיו אין לך ברירה', בעיטה בתחת, 'לך תעשה'. אז יש הרבה דברים שהם יכולים להיות מאוד פרדוקסליים, ולפעמים בתור חבר או בתור הורה, אנחנו נופלים לתוך אותה מלכודת של מה שהבן אדם מבקש מאיתנו, כי זה מה שהוא חושב שהוא צריך, אבל זה גם מה שמשאיר אותו בתוך אותה בעיה, האינסוף התלבטויות, האינסוף עצות. וזה גם יכול להיות ההפך, כן? יש גם אנשים שלא מבקשים עצות, ועצה זה הדבר הכי טוב שהם יכולים לקבל. אז אין תשובה שהיא one size fits all. צריך להבין רגע מה המנגנון שיושב, שמתדלק את המצב, בשביל לתת פתרון הולם. אבל אני כן חושבת שאם חבר שלנו מסתכל עלינו במשך הרבה שנים ורואה את הטרנדים, כן? הוא רואה שכל החלטה שלי, קשה לי לקבל החלטה, ושבכל החלטה שלי אני הופכת אותה מאה פעמים, ובכל החלטה שלי אני מתייעצת עם 800 אנשים ועדיין לא מקבלת את ההחלטה. אז אפשר, אם הוא באמת חושב על זה ומסתכל על זה, לגבש איזה כזה 'אתה לא באמת צריך עוד דעה. אתה לא באמת צריך שאני עכשיו אתלבט איתך שוב. אתה צריך שאני אגיד לך, יאללה, עד מחר אתה מקבל את ההחלטה ואם לא, בוא נבנה איזה מנגנון שלא תהיה לך ברירה'. אז...
ליאור: כן. אני חושב שמישהו כאן מקשיב ולידו נמצא מישהו שצריך עזרה לקבל החלטה או בן זוג או חבר או ילד או זה, אז תצאו להציע עזרה. זאת אומרת, אין משהו יותר נפלא מחבר שבא ואומר לך, אני איתך בזה, בוא קח, לא תיקח, אני אעזור לך, לא משנה מה, אנחנו ביחד בהחלטה הספציפית הזאת. אתה רוצה לעזוב את העבודה? אני אהיה שם להחזיק לך את היד, אני אעבור איתך על קורות החיים, אני אעשה לך את כל הדברים האלה. אתה רוצה לצאת להיות... את רוצה לצאת להיות עצמאית? אני איתך. אנחנו ניפגש פעם בשבוע, נדבר רק על זה, רק על זה, על שום דבר אחר או וואטאבר. או להגיד... זאת אומרת, להגיד, יכול להיות שאני לא המומחה בלעזור לך איך לקחת את ההחלטה או איך לבצע אותה, אבל אפילו להגיד "אני שם איתך, אתה לא לבד בזה".
יהודית: לגמרי.
ליאור: זה כבר הרבה מאוד.
יהודית: לגמרי. והצד השני של זה לדעתי הוא שאם אני רוצה להיות הבן אדם הזה שתומך, אני גם צריכה להיות מוכנה להיות הבן אדם שגם אומר את הדברים הלא נעימים. כאילו, זה לא רק אנחנו ביחד מדלגים לנו בשדות. זה גם... לפעמים אני אומרת לך, וואלה, כאן אני חושבת שטעית או העברת, לא יודעת, הקלטת את עצמך ב... נגיד, פעם שאלה אותי מישהי בהרצאה, אמרה לי שחברה שלה צילמה איזשהו וידאו שלה מנגנת או שרה, אני לא זוכרת מה, והעלתה את זה לרשת ושאלה אותה מה דעתה. והיא בתור חברה כזה נורא רוצה לתמוך בה, והדבר שבא לה להגיד זה 'וואי, זה מהמם, כאילו כל הכבוד שעשית את זה ואיזה וידאו יפה', אבל בפועל מה שהיא חשבה זה שזה לא טוב.
ליאור: כן.
יהודית: והיא התלבטה האם להגיד לה את האמת או לא. ואני חושבת שאם אנחנו לוקחים על עצמנו את המקום הזה של תמיכה, אז חלק מתמיכה זה גם לשאת את הקושי, ואת זה שלפעמים לעזור למישהו זה גם להגיד לו 'זה לא היה טוב, בוא נחשוב ביחד איך נעשה את זה טוב כי אני בעדך ואני רוצה לעזור לך', אבל זה לא רק כזה ללטף אותך ולהיות כזה 'איזה מדהים אתה, כל דבר שאתה עושה הוא מושלם'. ובהקשר של העסק שלי, אני מקבלת המון עזרה. כלומר, אני לא חושבת שצריך לעשות דברים לבד. אח שלי, סיפרתי עליו קודם, עזר לי בהמון המון דברים שאני עושה, ולפעמים העזרה הכי גדולה שהוא יכל לתת לי הייתה עזרה ממש מבאסת. כשאני חושבת נגיד על הספר, אני זוכרת שהוא נתן לי איזשהו פידבק שגרם לי לשנות את כל המבנה של הספר, וזה היה מבאס בטירוף. כאילו, אתה עובד על משהו, אתה יודע, שנה, ואתה מקבל פידבק שגורם לך להבין כזה, אתה יודע, יש גרף כזה של אחוזים של כמה התקדמת, אז פתאום אתה יורד מ-70 ל-30 ברגע, וזה הדבר הכי מבאס בעולם. אבל כשאתה יודע שמישהו עושה את זה בעיניים טובות ולטובתך וכדי לעזור לך, ובסוף התוצאה תהיה יותר טובה, אז אתה רוצה לקבל את זה.
ליאור: כן. טוב, יהודית,
יהודית: כן.
ליאור: זה היה פרק נפלא.
יהודית: כן?
ליאור: כן.
יהודית: מה לקחת מהפרק? בא לי לשאול אותך.
ליאור: אני לא רוצה לסכם.
יהודית: למה?
ליאור: כי זה עושים בפודקאסט שלך.
יהודית: אוקיי.
ליאור: אני רוצה להשאיר את זה פתוח, שכל אחד יישאר עם מה שהיה לו ולא יישאר עם מה שזה. אבל תראי, אפילו רק לדבר על זה, זה גורם לי להרגיש יותר טוב כי זה נורא נורא חשוב. אנחנו כל הזמן לוקחים החלטות. אני חושב שאנחנו רוב הזמן נמנעים מהחלטות. יותר מהפעמים שאנחנו לוקחים החלטות, אנחנו נמנעים מהחלטות או דוחים החלטות. והדבר הזה של זה אישיו ואפשר ללמוד אותו, אפשר להשתפר בו ואפשר, לא יודע, את בטח לא הגעת לחצי מהדברים שאת מלמדת על קבלת החלטות,
יהודית: בסדר, זו הבעיה שלי בחיים.
ליאור: זו תיאוריה, נכון?
יהודית: כן.
ליאור: זאת אומרת, זו תיאוריה שאפשר ללמד אותה ואפשר להשתפר בה. זה נותן הרבה אופטימיות כי אפשר וכדאי לדעת לעשות את זה יותר טוב. נגיד, אני מכיר מלא מלא אנשים שלומדים על משא ומתן, כי אומרים זה יעזור לי להעלות את המשכורת וזה יעזור לי לסגור דירה בפחות כסף וזה יעזור לי זה וזה יעזור לי זה. קבלת החלטות זה לדעתי אפילו יותר, מה שקורה בצורה הרבה יותר נפוצה ממשא ומתן. זו מיומנות שמאוד מאוד מאוד כדאי לדעת אותה. והרבה מזה בסוף קשור ל... את יודעת, לפחד או לאימה או להדחקה או לכל מיני דברים שהם לא באמת מוחשיים, ככה לפחות אני מרגיש. ואני מרגיש את זה תמיד בדיעבד. זאת אומרת, כשאני במועד קבלת החלטה או דחיית החלטה, אני עושה את זה בצורה נורא רציונלית. כשאני מסתכל תמיד שנה אחורה, אני אומר, אני יודע למה דחיתי את זה, זה לא כל הדברים האלה שחשבתי עליהם וזו לא הטבלה או הזה. זה היה בגלל שאני פחדתי או לא היה לי אמון בעצמי או היה לי sunk cost, כמו שתיארת. אז זה נושא שהוא מדהים בעיניי. אני בטוח אגב שגם בפודקאסט שלך יש פרק על קבלת החלטות, אם לא 17.
יהודית: כן, יש.
ליאור: אתם מוזמנים גם לשם.
יהודית: יש כמה. אבל רציתי להגיד על המשא ומתן, כי זו הייתה דוגמה מהממת. אי אפשר רק ללמוד משא ומתן בקורס אם אתה לא הולך ועושה משא ומתן. הידע הזה לא הולך להיות שווה הרבה. ואני חושבת שגם החלטות, אי אפשר ללמוד לקבל החלטות בלי לקבל החלטות. כאילו, זה לא ספר שהוא ספר של תיאוריה. זה החיים, נכון?
ליאור: כן.
יהודית: ולכן חלק מהמוטיבציה להיות טוב בהחלטות, באופן פרדוקסלי, כוללת את להיות מוכן להתגלח על ההחלטות שלך, כאילו, זה נראה לי...
ליאור: כן, כן. זה מדהים.
יהודית: מוכנות חשובה.
ליאור: זה מדהים. טוב, יהודית, איפה אפשר למצוא אותך? (צוחק)
יהודית: למה אתה צוחק?
ליאור: כי אנחנו צוחקים אחד על השני, כי יש לנו פודקאסטים שהם קצת שונים בפורמט, ואת תמיד שואלת בסוף "איפה אפשר למצוא אותך? "
יהודית: נכון, נכון.
ליאור: אז זה מה שאני עושה, אני אכבד אותך ואשאל אותך איפה אפשר למצוא אותך.
יהודית: אתה לא חייב לשאול. אני גם אחייה טוב בלי זה. זו החלטה שלך.
ליאור: אבל מה, יש בגוגל עוד יהודית כץ? אני לא מבין.
יהודית: לא, התשובה הקצרה היא גוגל, כן?
ליאור: כן.
יהודית: לא, אבל יש את הספר,
ליאור: נכון.
יהודית: כאילו, אפשר לפרט. יש ספר.
ליאור: יש ספר.
יהודית: יש פודקאסט.
ליאור: יש פודקאסט.
יהודית: יש הרצאות.
ליאור: יש בטלוויזיה.
יהודית: יש הרצאות בארגונים, יש הרצאות לקהל הרחב.
ליאור: נכון. B2C, B2B, B2G.
יהודית: (צוחקת).
ליאור: D2C את עושה גם?
יהודית: B2C?
ליאור: לא, D2C.
יהודית: מה זה?
ליאור: כאילו, direct-to-consumer. את לא מוכרת בושם של יהודית וכאלה.
יהודית: מוצרים? רק ספר.
ליאור: מוצרים מכירה ישירה.
יהודית: רק ספר.
ליאור: לא, גם לא במכירה ישירה. את נמצאת בכל החנויות.
יהודית: כן, אבל גם אם באים להרצאה שלי יכולים לקנות את הספר.
ליאור: הופה, יפה.
יהודית: כן. כן.
ליאור: אז מה, את...
יהודית: בלי לדעת מה זה D2C.
ליאור: אומני צ'אנל, מולטי פלטפורם.
יהודית: כן. (צוחקת). אבל מה זה היה כיף איתך, תודה.
ליאור: גם לי היה כיף איתך.
יהודית: תודה על האירוח בבית שלך, בעצם בבית שלי, אבל אנחנו יושבים פה בבית שלי.
ליאור: נכון, אנחנו מקליטים מהבית שלך.
יהודית: כן, אבל בעצם אני בבית המטאפורי שלך, אז היה לי כיף אצלך בבית.
ליאור: כבוד גדול בשבילי. תודה.
יהודית: תודה.
ליאור: יאללה, ביי.
יהודית: ביי.
[קטע מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios