top of page

אפשר – הורים. בעיר. הפודקאסט - תקשורת מקרבת בגישת הורות שואלת

שיחה על תקשורת מקרבת שלנו עם עצמנו ועם הילדים, על האפשרות להיות בנוכחות פשוטה ונטולת מאמץ בדרך שלנו בהורות, וגם על המרחב שמאפשר לנו חלום ותקווה בדרך ההורות. עינב זמיר, מנהלת הורים בעיר - מרכז ההורות העירוני במינהל החינוך יחד עם ד"ר אופירה רול, מלווה תהליכים חינוכיים עם צוותים חינוכיים בנושאי קהילה, קהילתיות, תקשורת מקרבת ולמידה רגשית חברתית במרכז ק.מ.ה שבמכללת אורנים, שם גם כותבת ומארחת פודקסטים. מאמינה בעשייה, בא.נשים, בהאטה ובחזרה ללב. מומחית בתקשורת מקרבת ודיאלוג, שהובילו ליצירת גישת הורות שואלת ומנחת הורים וצוותי טיפול בגישת "הורות שואלת".


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/01/2024.

עינב: התבוננות מודעת על עצמנו ועל ההורים שאנחנו.

איך נוסיף יותר סימני שאלה בתקשורת עם הילדים שלנו ושתי מילים שעושות את ההבדל ברגע של תסכול?

עדיין לא.

נדבר על המרחב שמאפשר לנו חלום ותקווה בהורות.

הורות שואלת מדוקטור אופירה רול.

פתיח ונתחיל.

קריין: "אפשר. הפודקאסט של הורים בעיר".

הצצה להורות מנקודת מבט מנרמלת שתאפשר לנו לצמוח.

עינב: אז אופירה, כמה מילים עלייך?

דוקטור אופירה רול, בת זוג של עידו, אימא להומי, אורן ויובל.

אתם גרים בגליל בשנים האחרונות וזה אחרי 16 שנים בצפון אמריקה.

בחינוך דמוקרטי ויצירתי בתואר ראשון, את המשכת לתואר שני בארצות הברית לדוקטורט בקנדה.

כיום מלווה תהליכים חינוכיים בנושאים של קהילה, תקשורת מקרבת ולמידה רגשית חברתית, במרכז ק.מ.ה במכללת אורנים.

אופירה, את מומחית בתקשורת מקרבת ודיאלוג ואת יצרת את גישת הורות שואלת, עליה גם נדבר היום.

ואני עינב זמיר, אני מנהלת את מרכז הורים בעיר, מרכז ההורות של תל אביב יפו ואני חוקרת את המסע שלנו בהורות.

אז בואי נתחיל.

אופירה, מה זה הורות שואלת?

ד"ר רול: אממ... איך מתחילים? אז... נתחיל... מהמבט של אה... אסף, כאן באולפן, שהוא שמע, את המילה הורות שואלת ותהה מה זה. אז... מבחינתי, הדבר החשוב הוא לזכור שהשאלות, הם בעצם הכלי הכי טוב שלנו, כי הרבה פעמים בהורות אוהבים לתת לנו כלים ופתרונות ועצות והמון המון דברים שמכוונים את ההורים, קצת רחוק מעצמם ורחוק מהלב ואני בעצם רוצה לקרב אותנו אל הלב וזה מבוסס על בעצם על החקר שלי של דיאלוג ושל הכנסת אורחים רדיקלית, לזה לא ניכנס היום.

אבל... בעצם ההבנות הכי עמוקות הן, שהישיבה על כוס תה, עם מישהו שאנחנו אוהבים, היא בעצם הזמנה לשאול שאלות, להרגיש, להתקרב וההורות שואלת בעצם הציעה לנו לשאול הרבה שאלות. לא לדעת, לא תמיד לדעת את הסימן קריאה, לא תמיד להיות ההורה שיודע ופותר ומקדם, אלא לפעמים, ארנב כזה קטן, כמו בארנב הקשיב, לשבת שם ולהקשיב ולהיות נוכחים וזה לפעמים אממ מפחיד ההורים, כי הם אומרים, למי הזמן עכשיו לשאול שאלות? ואיזה שאלות אני אשאל?

עינב: וסבלנות.

ד"ר רול: וסבלנות.

ועכשיו, איך אני יכולה לעשות את זה? מאיפה להתחיל?

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: אז אני פשוט מציעה, רגע לקחת את כל משפט שתגידי, תני לי סתם משפט מהבוקר שאמרת עם סימן קריאה.

עינב: צריך לצאת עכשיו!

ד"ר רול: צריך לצאת עכשיו. לשים לו סימן שאלה. צריך לצאת עכשיו? לא ביקשתי ממך שום דבר, לא הוספת מילים, לא התאמצת להמציא שאלה מאוד חכמה וקיומית, אלא פשוט לשים סימני שאלה. כי מה קורה לנו עם סימני השאלה? כשאנחנו בני האדם שומעים שאלה, תחשבו רגע, אני שואלת עכשיו לדוגמה, "מה שלומך?", אז את שואלת את עצמך, "מה שלומי?". את בעצם מתקרבת חזרה אל עצמך והגוף שלך, המוח שלך, הכל מתכוונן למשהו שהוא לא ידוע ובעצם ההורות שואלת אומרת, בואו, בואו רגע ננסה להיות באי-ידיעה.

עינב: אחד הדברים שדיברת בהורות שואלת, זה שבסוף מתחדדת ההבנה, שהקושי של הורים, זה לחיות בשלום עם ההסכמה, שהם לא ידעו איך זה ייגמר. האירוע הזה כרגע, אם הילד יוביל אותי, או מה יהיה איתו בעתיד.

ד"ר רול: ותחשבי מה קורה לך, כשאת אומרת, אני לא יודעת איך זה ייגמר. איזו הרגשה יש לך בגוף.

עינב: כן.

ד"ר רול: לפעמים זה סקרנות והרפתקה ולפעמים זו חרדה.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: ואיך בעצם אפשר להתמודד עם זה, כשאימא אחת אמרה לי פעם בסדנה, היא אמרה לי, אבל אופירה, תביני, אני אשת מקצוע חשבת שכר. את, המקצוע שלך זה חינוך. אז את מגיעה לשאלות האלה ממקום בטוח. זה היה הפילט שלך, זה היה שדה שלך.

עינב: כן, נכון.

ד"ר רול: זה היה המקום הבטוח שלך. ו... והקשבתי לה ועדיין, עדיין הייתי איתה שם והבהרתי שאני לא רוצה שהיא תהיה במקום לא בטוח, אלא במקום סקרן. הסקרנות היא בעצם המתנה הגדולה. כי הסקרנות מתאפשרת, בזכות הרבה שאלות ואז בעצם יש מפגש אנושי, שהוא נוגע בלב.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: כי הילד או הילדה, שיצעקו עלינו בבוקר, לדוגמה, או לא ירצו לקום מהמיטה, הכי טריוויאלי, קרה הבוקר, נכון, בטח לכמה מאיתנו. אז מה קורה שם? זה יעזור אם אני אמשיך לצעוק ולהגיד שהשעה כבר מאוחרת ואני מתחיל לצאת ואנחנו צריכים ללכת, או לא משנה מה, או שיעזור רגע, לשאול רגע, מה היא צריכה? מה היא צריכה עכשיו? אולי היא צריכה עכשיו חיבוק, שיחבר אותה חזרה אל עצמה והיא תתעורר. יכול להיות שהיא צריכה שנשבב שנייה אחת לידה וזה לא יותר מדקה. הדקה הזאת של ההתבוננות.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: מה היא צריכה? זה משפת התקשורת המקרבת ואם להגיד את זה הכי פשוט, אז יש את ההתבוננות, אוקיי? ואז כשאנחנו מתבוננים, עולה בנו רגש והרגש הזה, הוא מסמן לנו מה הצורך, כי מתחת לרגש יש שם צורך. מה הצורך? זאת אומרת, אם הילדה עכשיו, כביכול, עצבנית, צועקת, יכול להיות שעבר עליה משהו בלילה. יכול להיות שהיא עברה משהו ביום לפני זה וגם לפני שבוע לפני זה וזה רודף אותה וזה מגיע תמיד בבקרים, כשהיא לא עם ההגנות שלה. הם קמים בבוקר והם במובן מסוים, עוטים על עצמם איזו הגנה כזאת, מהעולם ואז ברגע שהם מתעוררים, אין להם את ההגנות. הם הכי, הכי אמיתיים.

עינב: גם ברגע שהם הולכים לישון.

ד"ר רול: : גם ברגע שהם הולכים לישון, בחושך הזה, שאני מקריאה עוד סיפור.

עינב: [אמירת כן בלחישה]

ד"ר רול: הו, אימא, את יכולה לספר סיפור כשהיית ילדה? פתאום זה מגיע, נכון? והרבה הורים אומרים, תירדמי כבר, אני לא יכולה לשמוע את זה יותר, אני חייבת קצת זמן לעצמי. אז בעצם אני אומרת, אוקיי, אז את צריכה את זה הזמן לעצמך, את תרוויחי אותו יותר אם תהיי קצת בסקרנות. כי בעצם, אם אנחנו הולכות ממש לבייסיק של הבייסיק של הבייסיק, של תקשורת מקרבת, מה אמר מרשל רוזנברג אמר? שהוא בעצם ההוגה של תקשורת מקרבת. הוא אמר, נורא פשוט, הוא אמר, אה... ילדים בסך הכל, כל אדם, יש לנו רגשים, רגשות וצרכים. ומה ילדים בעצם צריכים? אם הם לא יקבלו את זה בילדות, הם הם יזכו את זה עד גיל מאוד מאוד, אפילו גם בגיל שמונים. אבל מה הם צריכים? שיראו אותם, שיכירו בהם, שיכבדו אותם. דברים מאוד מאוד פשוטים ואיך נותנים את זה? בדרך מאוד פשוטה. אם אני יושבת לידך ורואה את עכשיו שאת במצוקה ואני יושבת לידך כמו ארנב הקשיב, יושבת שם, לא נותנת לך עצות, לא נותנת לך פתרונות, אלא רק יושבת לשם לרגע, פתאום אני מרגישה שאת רואה אותי. את לא פותרת לי עכשיו. זה זה הרגע של תקשורת מקרבת, שאני אומרת להורים, אל תעשו קורס ענק. לכו לאיזה ייעוץ בהדרכת הורים. קבלו קצת השראה. לכו לבמודעות טיפה יותר גבוהה מהיום יום. טיפה. יש לכם מרכז הורות בתל אביב, לכו אליו. קבלו את ההדרכה ההורית הזאתי. חלק יתאים לכם, חלק פחות. אבל, אבל הורות, היא לא דבר שנולדים איתו. פעם חשבו שכן. היום אנחנו חכמים וחכמות מספיק לדעת, שיש הרבה דברים שאפשר לתת ויש מגוון. יש מגוון של סוגים שונים של הנחיות.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: וכזו הנחיה לא מתאימה לך, נסי אחרת. כזה ספר לא מתאים לֵךְ, בהורות שלֵךְ, נסה אחר.

עינב: אופירה ואני מכירות ואני מאוד מאוד אוהבת אותך ויש בך משהו כל כך נוכח ו... ובאמת, את מתפנה, כשאת נמצאת במשהו, יש לך את היכולת, להתפנות. זה לא היכולת היום, שקיימת להרבה מאוד אנשים, בשנים שאנחנו חיים, בסטרס שאנחנו נמצאים, בעבודה שסובבת אותנו 24 שעות וגם אני, שאני ב... בהורות מודעת ואני מגיעה הביתה וכל מה שאני עושה, זה לשבת על השטיח עם הילדים, כי זה מה שצריך. לא פעם אני... אמצא את הטלפון איתי ותוך כדי גם…

ד"ר רול: לגמרי.

עינב: עולה על 20 הודעות ומורידה ממני.

ד"ר רול: בואי... אל תחשבי.

עינב: לחצי.

ד"ר רול: בואי, אל תחשבי, אל תחשבי שאני לא. הנה, בטוח הילדים שלי, יקשיבו בסוף על הפודקאסט הזה.

עינב: כן. אז בטח, גם אני נופלת בזה. גם אני נשאבת לפלאפון, כי החיים שלנו, בכל זאת שם. אבל ברגע שאני נקראת, אל... ל... הילדים אומרים לי, אימא, אבל אמרנו שמשחקים, אתמול זה קרה, עם הבן שלי הצעיר. הוא אמר, אימא, אבל אמרנו שמשחקים עכשיו, הא ארבע בשורה, שאני מאוד אוהבת והוא בדרך כלל לא מסכים, משחק איתי ופשוט נכנס וואטסאפ, מאוד מאוד חשוב מהעבודה, ממש חשוב. נו באמת, כמה זה חשוב? יחכו רגע, אני אסיים ובעצם הרגע הזה שאנחנו עושים רגע, הוא איתי, אנחנו נותנים להם נוכחות וזו מתנה. הנוכחות היא מתנה ואיך אפשר להגיע אליה, בה באמת, במירוץ הנוכחי שלנו, בחיים האלה.

עינב: נכון. אני אומרת, האטה יכולה לקרות, בכלום מאמץ. ואיך? לדוגמה, תרגיל נשימות. עכשיו, תרגיל נשימות, זה נשמע כמו איזה שיעור יוגה עכשיו, אין לי זמן, על מה את מדברת, מה את רוצה ממני. דמיינו, דמיינו את סנטה קלאוס. בטן גדולה, נכון, לא מתביישת, לא, לא

עינב: לא מתנצלת.

ד"ר רול: לא מתנצלת, אני נורא מעריכה תמיד, את הבטן הזאת שכזה.[טון מלוצץ]. לא מכניסים אותה פנימה. אני אומרת, דמיינו את סנטה קלאוס. שלוש נשימות וזה בדוק. בדקתי את זה על הרבה הורים ו... ומורים ומורות, שעבדתי איתם עד היום.

עינב: [שואפת שאיפה עמוקה ברקע]

ד"ר רול: שלוש נשימות, ברגע של קריז, ששיגעו אותך, שנגמר לך, שאת אוטוטו מוותרת על ההורות הזאת, עצרי שנייה, דמייני את סנטה קלאוס, עם כל היופי והאדום והבטן, נפחי את הבטן, תכניסי ממש בטן, שהיא מתנפחת ואז... להוציא את כל האוויר, שלוש פעמים ברצף. זה משנה.

עינב: מה זה עושה?

ד"ר רול: את התודעה. זה מחזיר אותך לנוכחות, זה מחזיר אותך לכאן ועכשיו, לא בסיסמה, אלא ה... האוקסיגן הזה, החמצן הזה שנכנס לנו לגוף, הרגיע את הגוף ואז זה קורה והרבה פעמים, כשאני מאבדת את זה, אני גם מזמינה את הילדים שלי, להגיד לי את זה. אימא, אולי את רוצה לקחת כמה נשימות. עכשיו, הרבה הורים לוקחים את זה למקום לא טוב. אומרים, מה היא מחנכת אותי? הילדה שלי. אני אומרת, ההפך! בואו, אל תהיו חברים של הילדים שלכם, לדעתי, לא כדאי. כי יש לנו, באמת, יש לנו תפקיד, יש לנו תפקיד הורי,

עינב: כן.

ד"ר רול: לדעתי, מאוד חשוב.

עינב: אבל זה הגובה העיניים הזה.

ד"ר רול: אבל זה גובה העיניים, זה השטיח שאמרת. כשאני יושבת עם הילדים על השטיח, מבחן השטיח, זה... בעצם להבין, שגם הילדים שלנו יכולים להגיד לו, אימא, נסחפת עם הפלאפון, בדיוק כמו שאני יכולה להגיד להם. עידו ואני, הרבה פעמים אומרים וואי, היא... היא פשוט, היא לא בשטיח. נגיד, האימא הזאת, האבא הזה, באים אלינו אנשים, גם בוונקובר הרבה פעמים זה קרה, שפשוט הם מגיעים הביתה והם ישר הולכים לשבת רחוק, זאת אומרת, מהילדים.

עינב: כן.

ד"ר רול: עכשיו אני צריכה להתנתק מהם. עכשיו אני לא רואה אותם. העיקר שיהיו שם בשקט. העיקר ש… לא אכפת לי שיהיו במסך, העיקר שלו זה... ועידו ואני אומרים, אם תרדי לכמה רגעים לשטיח, תהיה התקרבות, תהיה הנכחה. בשטיח, הילדים מרגישים קרקוע ובעצם משם הם מנווטים לבד. שם, מתאפשר להם, להיות ויש את אה... אה... המושג הרשות להיות, אולי ש... נתקלת בו. תחשבי שאנחנו בחיינו כמבוגרים, הרבה פעמים יש לנו את הרשות להיות. הרשות עכשיו, לשכב על הספה. הרשות עכשיו, להכין בדיוק את הטופו כמו שאני אוהבת. הרשות עכשיו, לצאת להליכה. הא הוא או היא יהיו עם הילדים. אוקיי? הרשות להיות, נכון?

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: הילדים היום כמעט ולא חווים את הרשות להיות ובעצם תתהי רגע עם עצמך, את פוגשת המון הורים ותחשבי, הרבה הורים היום, קשה להם לאפשר שעמום או האטה. אווו... מה היא תעשה עכשיו? אם אני אקח את מסך, מה היא תעשה? מה היא תעשה עם עצמה? ובעצם הרשות להיות זה מושג שממש אפשר לקחת אותו עכשיו! הביתה, לכתוב אותו על פתק, לשים על המקרר ולהזכיר לעצמנו, מתי אני מאפשרת לילדים שלי, את הרשות להיות. מתי? אם אני לא, זה בסדר. לא לקחת למקום של אשמה. לקחת למקום פרקטי. אוקיי, אני אנסה. אוקיי, היא עכשיו שוכבת פה בספה ולא עושה כלום.

עינב: זה בסדר.

ד"ר רול: זה בסדר. אני אאפשר לרגע להיות שם. יכול להיות שאני אשים איזה שיר שאני אוהבת, או שאני אשאל אותה, בא לך שאני אשים שיר ברקע? כי בעצם זה יאפשר לה להרגיש נוח באתנחתא. האטה הזאת היא חשובה לנו.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: היא קריטית לנו. כי בעצם 50% מהזמן שלנו אנחנו במחשבות שנודדות ו-50% מהזמן שלנו יכול להיות הרבה דברים אחרים. יכול להיות עשייה, יכול להיות אתנחתא. אנחנו כמעט לא מאפשרים את זה. אז... אצלנו במשפחה, אנחנו, הילדים צוחקים כל הזמן. מה, את רוצה שנהיה באתנחתא, אימא? נו... מה? אבל איך אפשר לעשות האטה עכשיו? הם ככה כבר צוחקים על זה. אבל בפועל, הם כבר כן יודעים שהאטה הזאת והאתנחתא הזאת מאפשרת להם להיות, תרגילי נוכחות בכלום מאמץ.

עינב: אבל, אנ... [נשמע כמו התחלה של המילה אני] בואי ניקח את זה לדוגמאות. כי אני שומעת את מה שאת אומרת וכל מה שעולה לי, זה ש... באמת כשאני אמרת, דניאל, נגמר לך הזמן משחק. אני מרגישה שאני חייבת להיות שמה. כדי לתווך לו את הדבר הבאא, כדי להעביר אותו, את... את אותם מעברים שהילדים, קשה להם בהם.

ד"ר רול: כן.

עינב: ל... ל... לפעילות אחרת ובאמת למלא ב... בסקשנים,

ד"ר רול: ממש בסקשנים.

עינב: את האחר הצהריים.

ד"ר רול: אוקיי.

עינב: ו... זה... מתיש!

ד"ר רול: נכון.

עינב: אז מה זה, האתנחתא הזאתי? מה?! שבאמת כאילו…

ד"ר רול: אז... אני.

עינב: להשתעמם?

ד"ר רול: דבר ראשון להשתעמם, זה דבר נפלא, יעקב איך אתה אהוב, אני מאוד אוהבת אותו, מי שלא מכיר חינוך דמוקרטי, הייתי סטודנטית שלו, ממש לפני המון המון שנים ומאז אנחנו חברים טובים. אז יעקב אמר לי פעם פעם, ממש לפני 25 שנה, הוא אמר לי, המילה שעמום היא יפהפייה, כי יש בה משהו עמום, לא ידוע וזה מתחבר להסכמה שלא... נדע איך זה ייגמר,

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: כי במובן מסוים, מה קורה לנו באמת באמת, כשיש לנו את הזמן הזה הלא ידוע? מחשבות, עיבודים, רגשות, זמן להיות עם הכוס הרגשית שלי הזאת, שהתמלאה והתמלאה במהלך היום ולא היה לי רגע להיות איתה ואז בעצם, אם אנחנו מאפשרים את זה ואנחנו גם מכניסים את זה לשפה המשפחתית שלנו, זה סבבה לקחת אתנחתא. נכון? כי בעצם, מה קורה? לרוב ילדים, בריאים, בסדר, לא בקצה או בספקטרום, בסדר, בריאים. ילדים בריאים, אם את אומרת להם, סבבה, נגמר זמן מסך, סבבה, זה טוב לשים גבולות ועכשיו, אתה לא חייב לדעת מה יקרה. להגיד את המשפט הזה,

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: אתה לא חייב לדעת מה יקרה. יש לך רעיון מה היית רוצה לעשות? סימן שאלה. את לא צריכה לדעת את התשובות. שימי לב, שבעצם מה שאני מציעה, זה לחשוב, כמה, את יכולה להיות יותר רגועה, כאימא. כמה, את יכולה פשוט, להסיר שנייה את ה... את ה... את המושלמות הזאת, את ה... המילוי משבצות הזה, היומי הזה.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: מה אני אעשה איתם? מה הם יעשו? לאן נלך? מתי נאכל? איך נעשה? כל הזמן במוטרדות. המוטרדות הזאת מעייפת.

עינב: נכון.

ד"ר רול: ואז את מגיעה לארוחת ערב, מותשת ואז את מגיעה להרדמה מותשת ואז... מה יקרה?

עינב: ואז... את גם רוצה ל...

ד"ר רול: את לא... תשירי...

עינב: בדיוק.

ד"ר רול: שיר. [נאמר במקביל]

עינב: משהו יותר קצר [נבלע ברקע]

ד"ר רול: תקריאי סיפור.

עינב: נכון.

ד"ר רול: את לא תקשיבי לסיפורים הכי מרגשים בחיים ששמעתי. המורים הרי הכי גדולים שלי. לא שאני למדתי תארים. סבבה, מגניב. אבל מי המורים הכי גדולים שלי בינינו? זה הומי, הגדולה שלי. אורני, האמצעי שלי. יובלי, הצעיר שלי וגם, עידו, הבן זוג שלי. כי זה ה-רגע. הרגעים... שבאמת מאתגרים אותי. סיפרתי לך... על המומחיות. שנים הלכתי ועשיתי מלא דברים ולימדתי, בבתי ספר, באוניברסיטאות והכל. אבל מתי נפל לי האסימון שהפכתי להיות מומחית בתקשורת מקרבת?

עינב: [ציקצוק להסכמה]

ד"ר רול: לא מאות ואלפי מורים שפגשתי בחיים וההורים...

עינב: בבית.

ד"ר רול: שפגשתי.

עינב: כן...

ד"ר רול: כשהצלחתי לעשות את זה בבית. כשהצלחתי לעשות את זה, עם עידו. את התקשורת מקרבת וכזה אני אומרת, אנשים, אל תלכו גדולה גדולה. דבר אחד למדתי בקנדה. הכי גדול! לאט, לאט. צעד, צעד. לא בומבסטי. לא שיש סיסמאות גדולות. לא לשנות את החיים שלי. לא עכשיו להיות הורות כזאת או הורות כזאת. הרבה אנשים עוברים להגיד, לקחתי קורס אדלר, עכשיו הבית שלי הופך להיות קורס אדלר. לקחתי אנתרופוסופי, אני הופך להיות אנתרופוסופי. כי מחפשים דת, סוג של. אני אומרת, זה יכול להיות גם מהאנתרופוסופי. גם מהדמוקרטי. גם מהבית ספר הממלכתי העירוני. גם מהמורה הזאת, שהיא נורא נוקשה.

עינב: ומהילדות שלי ומהבית שלי.

ד"ר רול: ומהילדות שלי [חוזרת על דבריה של עינב: במקביל לדבריה] ומהחוויות שלי ומהקביעות שלי.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: והשאלה אם אני אמשיך.

עינב: ללקט את זה... [נשמעת ברקע]

ד"ר רול: לשחזר...

עינב: כן...

ד"ר רול: את הסיפור שלי, כילדה, כאימא, או יכול להיות שאני... אתחדש והעדיין לא הזה, שאמרת בהתחלה, אם את זוכרת, זה מתחבר למחקר מאוד מאוד גדול. אולי לא יהיה לכם סבלנות לקרוא אותו, אז אני אגיד אותו בשני משפטים. פרופסור קורל דואק, היא מארצות הברית, גאונה. פשוט גאונה, לדעתי. אישה מאוד מבוגרת. פעם פגשתי חבר שלה בכנס בישראל ואמרתי לו והוא אמר משהו על קורל דואק ואמרתי לו, אהה... אתה מכיר אותה? אז הוא אמר, כן, חברה טובה שלי. אמרתי לו, בבקשה תגיד לו, אהה תגיד לה, שיש אחת! בישראל. שאתה פגשת והיא פשוט כל... [מושכת את המילה כל] הזמן מדברת עליה. [נאמר בטון מצחקק]

עינב: [מצחקקת צחקוק קל]

ד"ר רול: על התובנות שלה ומה התובנות שלה?

עינב: כן...

ד"ר רול: התובנות שלה מאוד פשוטות. היא מדברת על the power of not yet. העדיין לא. העוצמה שלה עדיין לא. כמה הורים, ש... את שומעת, את! כ... כמרכזת, מרכז הורות, הוא לא אוכל. הוא, הוא, היא, היא... היא... היא... היא לא אוהבת חברים. האא... היא... לא אוהבת לה ללכת לחוגים. [מושכת את המילים] הוא לא זה. הא היא לא... היא לא הולכת לישון. היא תמיד עושה בעיות בללכת לישון. אוקיי. מה יקרה אם נחליף את זה ב... היא עדיין לא הולכת לישון בקלות. היא עדיין לא אוהבת החוגים האלה. הוא עדיין לא מזמין חברים.

עינב: את יודעת, כש... אהה שדניאל היה יותר קטן ולא ישן בלילות, תקופה ארוכה, לא היה לו לילה שלם, מה שהחזיק לי את התקווה זה משפט שאימא שלי כל הזמן אמרה, בסוף כל הילדים ישנים לילה שלם.

ד"ר רול: [טון מבודח]

עינב: וזה בדיוק זה. הוא עדיין לא ישן לילה שלם.

ד"ר רול: אז מה שאימא שלך הצליחה לעשות. הצליחה לעשות לך, את ההבנה, שקרול דוויק חקרה עם מיליונים וכאלה, את ה... growth mindset. זאת אומרת, מה? ה... המוח שהוא לא מקובע

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: את לא חושבת זה לא יקרה, את אומרת, זה עדיין לא קרה. תחשבי מה קורה לילד או ילדה, שהם מ... מכינים חביתה והיא ממש נשרפה. פנקייקים. לא משנה, כל דבר פשוט.

עינב: כן.

ד"ר רול: בסדר? למרוח אבוקדו והוא בורח כזה, נכון? האבוקדו תמיד בורח. אוקיי, לחתוך עגבנייה. דברים basic ואת באה אליהם ואת אומרת והם נורא מתוסכלים. אז את אומרת, אתה עדיין לא הצלחת לחתוך עגבנייה. אני יודעת שיהיה היום שתצליח. את יודעת איזו הרגשה הזאת? את ראית אותו, את מבינה שהוא בדרך והתוצאה לא חשובה. תראי כמה מתנות. בשתי מילים, עדיין לא.

עינב: וזה את אומרת לילד ומעצים אותו, אבל אני רוצה רגע להתרכז במה שאת אומרת להורים.

ד"ר רול: בטח.

עינב: כי זה...

ד"ר רול: בטח.

עינב: עושה הקלה מאוד מאוד גדולה. לדעת שזה עדיין לא. דניאל לדוגמה, לא, אוכל בריא בכלל ו...

ד"ר רול: הוא עדיין לא. [נכנסת בין דבריה של עינב] בואי, בואי, תרגלי עכשיו.

עינב: יפה, יפה.

ד"ר רול: רגע, רגע, רגע.

עינב: זה מה שאני אומרת זה... זה...

ד"ר רול: הוא עדיין לא אוכל... בריא. אבל הוא הוא עדיין לא. הוא... פשוט עדיין לא שם.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: אבל הוא בדרך ואז... פתאום יש לך הקלה. נגיד, אני זוכרת את אחותי הגדולה. אני… את... אני הצעירה מבין ארבעה, וראיתי את אחותי מצליחה לעשות כל מיני דברים עם הבן שלה. ממש לפני המון שנים. עשרים שנה בערך ואמרתי לה וואה ולכן אני צריכה לעשות את זה? ואיך את מצליחה לעשות ת'זה וזה. היא אמרה, המזל הוא... שילדים לא נולדים בני עשר או בני חמש עשרה. הם נולדים אפס איתך, עם ההורות שלך ואז את בדרך וזה משהו שממשיך איתי.

עינב: דיברנו על המרחב שמאפשר לנו תקווה וחלום ושאלתי אותך מה... על... מה את מדברת. אמרת לי, השראות. שלכל אחד מאיתנו צריך להיות את ה... ההשראות שלו. מה ההשראה שלך?

ד"ר רול: ממ!... יש לי הרבה. אחת זה קשה. אני לא טובה בחיי. אז אממ... ההשראות שלי נובעות הרבה פעמים מי מקריאת שיר אחד, נגיד, בספר.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: לפעמים אני, נגיד, יכולה להרגיש מאוד אבודה ביום הזה. אני יכולה פשוט לגשת לה לארון הספרים לשלוף ספר אחד, לפתוח בדף רנדומלי, לקרוא שיר אחד. אני לא מדברת על הרבה זמן ופשוט לקרוא אותו ורגע להרגיש מה אני מרגישה ביחס אליו. בעצם השראה נמצאת בכל מקום. העניין הוא שאנחנו לא מספיקים לחפש אותה ואני אומרת, בואו. במקום לחפש השראה גדולה, חפשו אותה קטנה. בחיים שלכם. ברגע הזה. אני אוהבת להגיד, חפשו את ההודיה, עכשיו! ברגע. איך... אההה... איך אמרתי לך... אההה... הודיה, הא לא משנה על מה? את יכולה להיות כזה…

עינב: כן.

ד"ר רול: בניסוח של ילדים, לא משנה על מה. כאילו בואי נריב, לא משנה על מה. אז הודיה, לא משנה על מה. את מרגישה שאת צריכה השראה. מסתכלים מסביב.

עינב: מסתכלים פנימה.

ד"ר רול: על מה את מודה? אמיתי אבל.

עינב: כי מה, כי מה זה יעשה?

ד"ר רול: כי מה זה יעשה, זה נותן איזה מרחב כזה של אהה לרגע חלום ואני חושבת שזו תקווה. ו... וכ… כשניסיתי לחשוב על השם ל... למפגש שלנו ואמרתי לך על גינת התקווה, אז בעצם הגינה היא, עבורי, היא מטאפורית. בואו, יש הרבה אנשים שאין להם גינה.

עינב: רובנו בת"א. [נאמר בטון של גיחוך]

ד"ר רול: נכון? אפילו אצלי בכפר ורדים אין לי גינה גדולה, באמת. אבל... קניתי אדניות כאלה ובאדניות אני עובדת את אדמתי. [נאמר עם חיוך על השפתיים] ו... אממ... ה... ה... גינת התקווה היא... מאוד שונה מהחזקת התקווה.

עינב: [מהמהמת קל להסכמה]

ד"ר רול: הרבה הורים מספרים לי שהם מחזיקים את ה-תקווה. הם מחזיקים את האופטימיות. הם מחזיקים את ה... הרצון לחיות. הם מחזיקים דווקא בתקופה הקשה הזאת עכשיו שלנו ואני אומרת, רגע ומה יקרה אם תשחררו רגע את ההחזקה? ותעבדו בגינת התקווה. מה יקרה? ואז זה בעצם מאפשר מטאפורית להבין שבגינה, גם אם את לא גננית גדולה, דגולה, אבל את שותלת כמה זרעים, את לא יודעת אם יגדל שם משהו. אם יגדל, תסמכי. אם לא, תנסי משהו אחר. יהיו לך רגעים שאת את תעבדי טיפה באדמה ויהיו לך ש... רגעים של הא… בהייה כזאת, נכון? הרגעים האלה הם רגעים בריאים לנו והם רגעי השראה וגינת התקווה נותנת המון המון חמלה. כי החמלה היא קשה לנו. נגיד שאת מצליחה להיות בחמלה כלפי הילדים שלך. נגיד שאת בחמלה כלפי העובדות שאת עובדת איתם. אוקיי? אבל הרבה פעמים אנחנו קשות עם עצמנו.

עינב: נכון. או קשים עם עצמנו, גם גברים, בטח שגם גברים. אבל איך? איך איך נתרגל חמלה? אז אני אומרת, החמלה, מגיעה מהמקום שאנחנו בעצם פורומים קצת, או פושטים את ה... השיפוטיות, את הביקורתיות, את הקושי, את המהירות,

עינב: את הפרפקציוניזם.

ד"ר רול: את הפרפקציוניזם. אני הרבה פעמים אומרת לאנשים, פרפקט משעמם. משעמם.

עינב: כן [בטון רך]

ד"ר רול: עזבו אתכם. זה לא מאפשר דרך. יש פה מטרה, עושים אותה, סלחנו, עוברים למטרה הבאה, אין אוויר.

עינב: נכון [בטון רך]

ד"ר רול: את שומעת את זה שאין אוויר.

עינב: זה מהאומץ של אדלר, הוא תמיד אמר, שהאומץ להיות בלתי מושלם

ד"ר רול: האומץ להיות בלתי מושלם, זה אומץ. אבל האומץ, אני אוסיף לאדלר. אני אגיד, האומץ להיות בדרך. האומץ להיות שם. פשוט את לא יודעת לאן. את הולכת ולהמשיך לעשות. אני רוצה... אני רוצה שיהיה ברור, אני לא מכוונת לפוטטו, או, או, כאילו כדאי שיישבו כזה בספה ויחכו שהדרך תקרה. לא! אני באמת מחברת לעשייה, כמו שחנה ארנט, הגאונה, כל הזמן מדברת על ה-עשייה. שאנחנו נפגשים עם אנשים, אנחנו עושים דברים, אנחנו חיים.

עינב: [מהמהמת קלות להסכמה]

ד"ר רול: אז לעשות ולהיות, אבל להיות בדרך, לא בתוצאה. כי בעצם התוצאה היא... היא... הציון. היא הדבר שבעצם מפספס את כל מה שהרגשת בדרך. תחשבי על נסיעה ברכבת, עם ילדים. כמה יופי הם רואים בדרך. הם מסתכלים בחלונות... הם כל הזמן מדברים וואי אימא, ראית זה? [טון מתלהב] יא ראית ת'זה. [טון מתלהב] וואו. [טון מתלהב] ראית את המהירות עכשיו? [טון מתלהב שיורד בהדרגה] פתאום הרכבת איטית. [טון כבד] וואי, מהירה. יאא לא לא מספיקים לראות את... הא… נכון? את בחוויה, הילדים. אז אני אומרת, הרכבת היא הדרך.

עינב: נכון.

ד"ר רול: אני מכוונת לשם בהורות, בדרך.

עינב: יש משהו כל כך גם טבעי לילדים להיות נוכחים, שהם צריכים להיות ההשראה שלנו בדבר הזה.

ד"ר רול: לגמרי, אנחנו הורסות את זה. [טון גבוהה ומתלהב כהסכמה]

עינב: אנחנו, הא אה... הכמות הסחת דעת.

ד"ר רול: [מצחקקת]

עינב: שלנו יש כל הזמן.

ד"ר רול: נכון, נכון. [טון מחיוך]

עינב: בעוד שהם יודעים להיות ב...

ד"ר רול: נכון [טון מחיוך]

עינב: ברגע.

ד"ר רול: את יודעת שאיזה גורו של יוגה פגש את אחותי פעם. היא ככה... מורה ליוגה

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: ו... היא אמרה לו בגיל צעיר יותר, היא אמרה לו... תגיד, אהה... מה מה אני יכולה לעשות בשביל להבין את הדרך... ולהתחבר ו... וככה הייתה בהתחלה. אז הוא אמר לה, יש לך ילדים בסביבה? אז היא אמרה לו, כן, יש לי תינוק. אז הוא אמר, יופי. שבי איתו על השטיח. זהו [טון גבוהה מחיוך] אז היא אמרה לו, אפשר עוד פרטים? הוא אמר לא, שבי איתו על השטיח.

עינב: חזרנו לשטיח.

ד"ר רול: וחזרנו לשטיח, שזה מדהים שזה פתאום מחזיר אותי, שאולי שם בכלל אפשר לדעת, הרי כל ה... התובנות שלנו קורות מהשראות שאנחנו רואים ואוגרים ו... אבל לא אוגרים, אוספים לנו, מלקטים ואת יודעת מה? אני אקח את המילה מלקטים. השראה- זה ללקט! וזה מתחבר לי למיסטר רוג'רס. מיסטר רוג'רס הוא איש שפחות מוכר בישראל, אבל אני אומרת, קחו לכם את גוגל עכשיו, חפשו מיסטר רוג'רס ותמצאו אלפי פרקים ביוטיוב בחינם. מי הוא? זה פסיכולוג. מדהים, כבר נפטר. הוא הוא גר בפיצבורג, פנסילבניה, בארצות הברית ובעצם אמרו לו, בוא תעשה כמה פרקים לילדים של אה... אה... תוכנית. זה נגמר בכמה אלפים. אבל הוא איש שגידל מיליונים בהאטה, בהקשבה, בחמלה ומיסטר רוג'רס תמיד, תמיד ציטט את אימא שלו והוא אמר, אימא שלי אמרה תמיד, look for the helpers.

עינב: [מהמהמת בקצרה בהסכמה]

ד"ר רול: וזה חוזר לתקווה ובעצם מה היא התכוונה? look for the helpers, היא אומרת, נגיד, א... אנחנו רואים עכשיו דיווחים מהשטח. אוקיי? לחץ.

עינב: לא חסר לנו.

ד"ר רול: לא חסר לנו. מלא לחץ והכל. היא אמרה לו, חפש בחדשות, כשאתה רואה את המהומה.

עינב: ההמולה, כן.

ד"ר רול: חפש את אלה, לא אלה שרצים לטלוויזיה לעשות שלום, או להגיד משהו, חפש את אלה שמסביב שעוזרים. look for the helpers והוא אומר ואיזה ראיון ממש, הוא כבר היה ממש ממש מבוגר, הוא אומר שם, אהה רק תעשו גוגל, look for the helpers ואתם תמצאו את זה. הוא אומר, אני עדיין נדהם שאני כבן אדם מבוגר מחפש את העוזרים ואני עדיין מוצא כל כך הרבה מהם ואני חושבת שבתקופה הזאת, שבאמת קשה ובאמת עצוב והלוואי שכל זה כבר ייגמר ואני קוראת לתקופה הזאת, או או אנשים אומרים מלחמה, אני אומרת, תקופה של בן מלחמה לשלום. אני מכוונת לשלום, אני מכוונת, בגינת התקווה שלי, אני מכוונת ל-שלום. אני אומרת, אז במלחמה לשלום, אנחנו, look for the helpers, אנחנו, אנחנו כהורים. אם אנחנו, נרגיל את הילדים שלנו, למחפש את אלה שעוזרים, יהיה להם מלא תקווה בלב. הם יאמינו בבני אדם.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: הם יאמינו באנושות הזאת. כי בעצם, בערים גדולות ובעולם, אנחנו, כמעט ולא, מעודדים ילדים להאמין באנשים... בטוב האדם ו... ו... דווקא במרכזים כמו שלך, כן, אומרים להורים, חברו אותם לאנשים, חברו אותם לעצמם, חברו אותם לקהילה.

עינב: להסתכל על האחר.

ד"ר רול: להסתכל על האחר.

עינב: לעזור.

ד"ר רול: לעזור.

עינב: להיות בעצמם.

ד"ר רול: להיות שם, כן?

באמת להיות, להיות ה-helpers וגם לחפש את ה-helpers.

עינב: אז בואי נסיים את החלק הזה של השראות בשיר. מהספר 'בדרך הביתה' של: אסף רבי. "אפשר לנוח, מעשייה, מתיקונים, מבירורים, ממודעות עצמית, מרצון להיות דבר זה או אחר, מלהשיג ולהתקדם, מלהרגיש, מלנתח, מלנצח או להפסיד, רק, להיות בבית ולנוח. הכל בסדר, ככה, כמו שהוא". אני רוצה שנדבר רגע על איך הורה, חוזר רגע... לה... ללב שלו ומתי הוא יודע, שהוא לא קרוב ללב שלו ומתי הוא יודע על ההתרחקות הזאת שקורית לנו, כל הזמן. [לוקחת שאיפה] מה...

ד"ר רול: יש את מרורים.

עינב: כן, מהם אותם מרורים האלה? תספרי לנו עליהם.

ד"ר רול: אהה אני... יודעת שהרבה הורים אהה... פחות נעים להם לשמוע אותם, אבל, אני אומרת, התמרורים שאני מציעה יכול להיות שהם יעבדו לכם ויכול להיות שלא אז תנסו. עונשים. תנאים. ציונים. הערות סרקסטיות [טון משתנה] כאלה, עוקצניות כי בעצם שאנחנו שומעים את עצמנו עושים את אלה, שאני נותנת עונש לילד, שאני נותנת תנאים, "אם אתה תעשה, את זה אני עושה את זה, אם אתה תקח את זה, אני אקח את זה, אם אתה תראה את זה אני אקח את זה. ציונים, זה ממש לא טוב מה שאתה עושה, כל הזמן אתה כזה, אתה כזה וכזה וכזה, אנחנו בעצם פוגעים במסוגלות של הבן אדם להאמין, שהוא יכול ואנחנו בעצם לוקחים את כל השליטה, את מוקד השליטה הפנימי שלו ולוקחים אותו אלינו. אבל בעצם מה קורה לנו שם? כי אותנו מעניין עכשיו רגע ההורים.

עינב: אנחנו רוצים רגע שליטה.

ד"ר רול: נכון.

עינב: ולהרגיע את הסיטואציה.

ד"ר רול: נכון, לפעמים יש מצוקה ואנחנו צריכים לפתור את זה, אנחנו צריכים לצאת בבית, אנחנו צריכים לעשות משהו, לא משנה מה. ברגע שאני מזהה וזה קורה גם לי, ברגע שאני מזהה תמרור, אני עוצרת. דמיינו כביש, אתן נוסעות בו, אתם נוסעים בו, יש תמרור לפעמים שאומר לנו לעצור. אז אני אומרת, סמנו לכם את התמרורים שלכם. עבורי הם עונשים, תנאים וציונים. בסדר? יכול להיות שעבור מישהו אחר זה משהו אחר. תיצרו לכם! את התמרורים שנכונים לכם ואז הוא פה הזמנה בעצם קודם כל להתקרב לעצמכם, להתבונן קצת,

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: להיות בסקרנות על ההורות שלכם בשבועיים הקרובים, ליצור לכם בשבועיים לעשות לכם איזה דדליין, להגיד אוקיי, אני עכשיו אצא לדרך לשבועיים התבוננות, עם עצמי. זה תרגיל וממש לסמן לעצמי את התמרורים שלי. איפה אני מרגישה שאני רחוקה מעצמי.

עינב: ואז מה עושים?

ד"ר רול: ואז מה עושים? קודם כל.

עינב: מתבוננים.

ד"ר רול: שלוש נשימות של סנטה קלאוס.

עינב: נכון.

ד"ר רול: נכון? הכי פשוט. קודם כל סנטה קלאוס [טון מחיוך] ואז... אפשר בעצם ללכת ל... להר צב, שאני מאוד מאוד אוהבת. [מחויכת] אה אה... הוא נמצא, אם תרצו ממש להבין אותו, יש איזה מאמר קצר קצר ונגיש שכתבתי במגזין ק.מ.ה, שקוראים לו 'גן חיות במשחק החיים'.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: כתבתי אותו בקיץ האחרון ויש שם את ההר צב. פשוט חפשו ציור של הר צב, של צב שנראה כמו הר.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: וזה צ'יצ'יט. כמו השליפים שעשינו במבחנים. אם לא עשיתם, נו באמת. על מי אתם עובדים? אז... אז השליפים האלה, אז זה הר צב. מה זה הר צב? זה קיצור. הר- זה התבוננות. רייש- זה רגש. לזהות את הרגש. אני קודם עושה את התבוננות ואת הנשימות ואז אני מזהה רגש, כי תמיד שאנחנו עושים נשימות, אנחנו פתאום.

עינב: צורך בבקשה?

ד"ר רול: מרגישות. צורך בבקשה.

עינב: ניחשתי.

ד"ר רול: איזה כיף! [טון גבוהה ושמח] ואז יש לך תמיד בתודעה את ההר צב בשלוף.

עינב: [מהמהמת בהסכמה].

ד"ר רול: למה? כי הוא לעזר ובתקשורת מקרבת, הוא יקרב אותך ל-ע-צ-מך. עזבי אותך לדבר בתקשורת מקרבת עם העולם, עם הילדים שלך, עם הבן זוג שלך. אוקיי, עזבי.

עינב: כן, עבודה שלנו עם עצמנו.

ד"ר רול: כל החמלה פנימה. קודם כל עבודה עם עצמנו, כי, העונש שאנחנו נותנות, או נותנים, או התנאים שאנחנו עושים, הם בעצם... בוא נחשוף את זה. הם בעצם תעודת עניות. כי אנחנו בעצם אומרים, עכשיו הסיטואציה לא עובדת כמו שאני חושבת שהיא צריכה לעבוד, לי אין יכולת לפתור את זה,

[שיח המתקיים במקביל].

עינב: ואני שולפת את התותחים הכבדים.

ד"ר רול: אין לי פתרון, אין לי פתרון,

עינב: כן.

ד"ר רול: אין לי הצעות, אין לי יצירתיות, אז אני אשים פה עונש. אני אשים פה תנאי. במקום שאני אבוא ל... בשאלה. רגע, מה קורה בסיטואציה הזאת פה עכשיו? רגע, איבדנו את זה. אני... אני... מצאתי את עצמי, אני, מצאתי את עצמי אתמול בערב, עם הבת שלי, אומרת לה, רגע, סטופ. סטופ, הא, זה לא נעים לנו איך שאנחנו מדברות. רגע, בוא בוא נעשה רגע. סטופ. נבין. מה הרגש שעולה פה? ואת יודעת מה קרה? אני אומרת, ממצב של קיצוניות למצב של קיצוניות, אנחנו הגענו למצב ששתינו ישבנו על הספה ודיברנו והבנו את הרגשות שעלו ואת הצרכים ואחרי זה היה ערב שפשוט דברים קרו וגם לא לפחד מהבכי ולא לפחד מהרגשות שעולים. ב... מרשל רוזנברג אומר, אין רגשות רעים.

עינב: כן.

ד"ר רול: אין רגשות הא הא... לא טובים. אין כזה דבר. יש ספקטרום, של רגשות.

עינב: וצריך להרגיש הכל ויש משהו בהורות שלנו, היום שאנחנו מנסים למנוע כל רגש.

ד"ר רול: לא, מאפשרים לעצמנו, לנשום לעצמנו. לילדים שלנו.

עינב: כן.

ד"ר רול: ובעצם כשאנחנו לא מאפשרים את כל הספקטרום של רגשות, מה אנחנו בעצם אומרים לילדים? לכו לישון עם זה ואז מה, פתאום יש חרדות, פתאום יש דיכאונות לילדים, פתאום יש דברים, אה אה תוקפנות ואנשים אומרים, אבל למה? עשיתי הכל בסדר. חפש את המקום, לחשוף קצת הרגשות, גם של עצמך כמבוגר, עם הילד. לא רק של הילד, לא רק להיות כל הזמן בחיפוש מה ה... הילד מרגיש. מה זה? שים אותה עולם במרכז.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: את העולם.

עינב: אפשר להוסיף לתמרורים, צעקות?

ד"ר רול: בטח. כי זה התמרור שלך.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: מבינה איזה יופי? מה אני אומרת? אין תמורים נכונים.

עינב: כן.

ד"ר רול: נכון? אין אמת. אין נכון ולא נכון. עזבו אתכם מי נכון ולא נכון. יש מה שנכון לי.

עינב: נכון [נאמר בלחישה ברקע]

ד"ר רול: יש תמורים שמפעילים אותי. אחת תצעק, אחד ייתן עונשים, אחד ייתן זה והם קורים לכולנו, כל הזמן. אל תנסו להיות מושלמים. אבל כשהם קורים, הנה יש לי תמרור. [טון עליז] אה, תזכורת. אוקיי, אני צריכה לעצור רגע. סנטה קלאוס לטובתי, הר צב איתי, מה אני עושה? אוקיי. את מבינה? זה פשוט פרקטי ואז זה קורה לנוכחות, מחזיר אותנו ללב ומהלב אנחנו יכולים לבקש בקשה ודרך אגב, שם יש איזו שגיאה קטנה של רוב הציבור, אז אני ממש חשוב לחדד אותה לגבי הבקשה. אנשים חושבים, שהבקשה היא החוצה. זאת אומרת, עינב, סתם דוגמה, עינב פגעת בי, אוקיי? אז אני עכשיו מזהה את זה. אני מבינה שהצורך שלי הוא הא... שלא ירדו עליי, כי ירדו עליי המון ב... בגיל מאוד צעיר ומשמה אני כל הזמן פועלת כשהם יורדים עליי, אני ככה ואז אנשים חושבים שאני צריכה להגיד לך, בבקשה, עינב, 'אל תרדי עליי'. זו לא הבקשה! זו לא הבקשה שמרשל התכוון אליה. מרשל התכוון להקשיב לצורך ולהבהיר בבקשה את הצורך שלי. מה הכוונה? עינב, את יודעת כשיורדים עליי, אני ממש מופעלת. אני ממש מבקשת ממך לדעת את זה. כי זה משהו שלא מאפשר לי לשמוע אותך מעבר לזה. כשאת עושה את זה, אני לא שומעת אותך. מה קרה פה? איך את, הרגשת עכשיו כשדיברתי אלייך? הרגשת מואשמת? לא. אני גם לא רציתי להאשים אותך. אני רק רציתי להבהיר.

עינב: שזה שלך.

ד"ר רול: לך את העולם הרגשות שלי.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: ומה קורה פתאום? אנחנו הופכים להיות סקרנים בעולם. אנשים לא מבינים מאיפה יש לי אנרגיה, לא שותה קפה, לא מעשנת, מה קורה? לא שותה יין, כאילו מאיפה? אני הולכת בסקרנות על העולם כל הזמן, מזהה צרכים ורגשות. באמת, אמיתי ואני רואה, הא, אוקיי, אני רואה פה צורך, אוקיי, מה אני עושה איתו? ואז, הילד שלי, הילדה שלי, הילדים של החברות שלי, פתאום יש צרכים אחרים. אני מזהה צרכים אחרים, אני מחברת את צרכים, אני שואלת שאלות על הצרכים ואז פתאום, הילד מזהה שאכפת לי ממנו והוא משתף את ל-ב ליבו. את העומקים, הכי, הכי עמוקים.

עינב: אני חושבת שמה שאת אומרת עכשיו, זה, יכול להיות לנו, לי כאימא, לנו כהורים, איזשהו כלי, יותר לדובב. יש משהו בשיח של הורים וילדים שהוא מאוד מאוד שטחי ו... קשה לעודד אותם לדבר.

ד"ר רול: הרבה אנשי חינוך שעובדים עם הילדים שלי, שלי האישיים, אומרים, תגידי, מה את שמה להם באוכל?

עינב: [גיחוך קל]

ד"ר רול: כאילו, למה הם באים הביתה ומספרים הכל? אז... אני אומרת בכנות, אני לא חושבת שזה הם, כי יש לי הרבה ניסיון עם הורים שניסו את ההורות שואלת, ניסו בשטח ואמרו לי, הילדים שלי התחילו לספר סיפורים וזה מחבר אותי למחסני ההקשבה, שאת מכירה את המטאפורה הזאת ש... יצרתי בהורות שואלת ו... אולי ככה הייתה איזה כלי כזה ממש, זמין לכל הורה, כשאני אומרת, תחשבו, כל הקשבה שלכם על פוקימונים, על אהה... ה... הילדים ש... אמרו לי ככה וככה וככה וככה וככה ועשיתי ככה, תמלאו את מחסני ההקשבה שלכם. מתי שאפשרי לכם? לא תמיד אפשרי לכם,

עינב: [מהמהמת בהסכמה].

ד"ר רול: אבל בדיוק עכשיו, אני מכינה את ארוחת ערב, אני יודעת שיש לי זמן, כי אני מכינה את ארוחת ערב, אין לי אפשרות לעשות דבר אחר, אני אני הרבה פעמים אקרא לילדים שלי, רוצים להיות איתי במטבח? לאו דווקא אפילו להכין, לאו דווקא אפילו לתת להם את המטלה עכשיו לפנות את המדיח. אתם רוצים להיות איתי רגע במטבח? ומה קורה ברגעים האלה? יש שם רגעים של שיתוף והשיתוף הוא על הדרך, הוא לא שיתוף, בואו עכשיו לשיחה על חברויות, אוקיי? בואו על שיחה עכשיו על רגשות. [חיקוי של טון רציני] לא, זה על הדרך. שם, יקרו השיתופים הכי עמוקים, בעל הדרך הזה. בכאילו לא תכננתי את זה.

עינב: [מהמהמת בהסכמה].

ד"ר רול: ושם מתמלאים מחסני ההקשבה ואז, יהיה לי, תקופה קשה כאימא, סתם לחוצה פתאום יש לי הרבה הנחיות וכו' וכו'. מחסני ההקשבה שם. הילד יודע, שאם אני באמת אצטרך אותו, אני אקשיב לו. אבל עכשיו, ב... מקרה יש לי, איזה... שבועיים אקוטים כאלה, אז, אז הוא ייקח צד אחורה. אבל הוא יודע שאני שם, כי הוא יודע שתמיד מעניין אותי למלא את מחסני ההקשבה שלי. מחסני ההקשבה, הם ממש, הם ציוד לממ"ד. מבינה מה אני מתכוונת? זה זה שאנחנו מכינים את זה ואנחנו לא יודעים מתי נשתמש בזה.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: אבל לא משנה מתי נשתמש בזה. אנחנו הנכחנו את הרגע, של הקשר שלנו ושם יש את התקווה. אנשים, אני קוראת לזה, אנשים שמרגישים מוקשבים, אני יודעת, אין מילה כזאת, אני אפנה ל... ל... לאקדמיה, כבר הבטחתי להרבה, אנשים בחיים שלי, שאני, כל המילים שאני ממציאה, אני צריכה לפנות לאקדמיה, כי הם לא אוהבים שאני ממציאה מילים. כשבן אדם מרגיש מוקשב, הוא רגוע. הוא פחות תוקף. הוא פחות שונא את עצמו. הוא פחות אה אה... יורה החוצה... מילים ו... ו... בעיטות וכולי וכולי. בעצם, המטרה שלנו בסך הכל, ליצור קצת יותר הקשבה מסביבנו ואם אתם צריכים ממש כלי כאילו פרקטי פרקטי, שבאמת עובד, קחו לכם איזו שרשרת בבית, מי... מי... מי... אהה... מי... חוט, אבל נעים, אהה... את יודעת, משהו טריקו כזה, או, משהו כזה שסתם, תאלתרו מחולצה ישנה. אל תקנו, הכל הכל ממה שיש בבית. תיצרו איזו שרשרת, שימו לה איזה תליון באמצע כזה, יפה כזה ו... ותקראו לה שרשרת הקשבה וכשמישהו ירצה בבית, שהקשיבו לו, הוא ידע שהשרשרת הזאת שם, כמו שיש לנו סינר, שאנחנו יודעות שהוא שם, אז שרשרת הקשבה ולאט לאט אתם תראו שאפילו לא תצטרכו את שרשרת הקשבה ואפשר לשחק, את משחק ההקשבה. בבית שלנו, במכונית, בחוץ, בכיתה, אולי הם יביאו את זה לכיתה שלהם, או לגן. שרשרת הקשבה היא לא חייבת להיות פיזית, היא יכולה להיות מנטלית, אבל בעצם משחק ההקשבה הוא כזה. עינב, אני רוצה שלוש דקות הקשבה. אני מצהירה את הבקשה, את מה שאני צריכה עכשיו ממך. את יכולה להקשיב לי? קשה לסרב, נכון?

עינב: נכון, קיבלת.

ד"ר רול: שלוש דקות הקשבה?

עינב: לגמרי.

ד"ר רול: את יודעת מה קורה לילד שמקשיבים לו? שלוש דקות? הוא נרפא. הוא שם. את פשוט יכולה, באמת ולא בשביל לנצל את זה, כאילו אה, עכשיו הוא נרפא, אז אני יכולה עכשיו לחנך אותו. לא. זו מתנה לחיים. שלוש דקות. תעשי את זה עם הבן זוג שלך, עם הבת זוג, עם חברה טובה, עם אימא, עם אבא,

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: עם סבתא, עם אנשים שקשה לנו להקשיב להם, אוקיי? תרגיל הקשבה. אני צריכה ממך אה... שתי דקות הקשבה, אבל בדרך כלל אל תשתמשו בשתי דקות, כי אנשים חושבים שזה שתי דקות מטאפורית. דברו על מספרים שלא רגילים להגיד, יש לך ארבע דקות? ארבע דקות אני צריכה. אתה, אתה יכול להקשיב לי ארבע דקות? אני לא פגשתי את האדם הראשון עדיין שיגיד לי לא, לארבע דקות, אבל מה שקורה בארבע דקות, את אומרת, אני צריכה בלי עצות, בלי פתרונות, בלי תשובות, רק תקשיבי לי.

עינב: [מהמהמת בהסכמה] את יודעת אתמול קיבלתי הודעה ממישהי שעובדת איתי, אה... אני צריכה אותך לעשר דקות שיחה, לא דחוף, אבל מאוד חשוב, היום. אני פיניתי הכל, אני ישר כתבתי לה, אני פנויה, אני עכשיו זמינה, את... יש משהו גם שמישהו צריך אותך רגע, שאלף זה מאוד סיקרן אותי, גם כתבתי לה ישר, "סיקרנת, אני זמינה". אממ... גם מאוד מסקרן וגם אתה, אתה רוצה להיות שמה.

ד"ר רול: תחשבי, ישב שם צורך.

עינב: היא בחרה בי...

ד"ר רול: שלה ותראי איך היא ניסחה את הבקשה, אני לא יודעת מי היא.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: אבל תראי, איזה יופי, היא ניסחה. בואי נשים לב לניסוח של הבקשה, כי אז אנחנו נדע גם איך לעשות את זה בבית שלנו, עם הילדים שלנו ועם כל החיים שלנו. היא אמרה, זה לא דחוף, אבל זה חשוב לי.

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: מבינה? היא לא הלחיצה אותך, היא לא אמרה לך, עכשיו, תתפני, אני צריכה אותך. היא אמרה, כשאת יכולה, כשאת בפניות אליי, אני רוצה שתקשיבי לי ואז בעצם מה קרה? זה גם אפשר לך! לבחור, את הרגשת את מושג הבחירה, שהוא אישו שבכלל לא דיברנו עליו, אבל הוא מאוד מאוד גדול, אבל הוא כל הזמן עולה בשאלות. מושג הבחירה בעצם, את בעצם נתת, היא נתנה לך לבחור. ברגע, ש... את בחרת, אז הכל יסתדר.

עינב: ו... ו...

ד"ר רול: הכוכבים מסתדרים.

עינב: נכון.

ד"ר רול: זאת אומרת, גם ילד או ילדה, שיש להם את המריבה איתם על הבגדים בבוקר,

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: ואת נותנת להם את הבחירה, לא תבחר מהארון, אלא, את רוצה את זה או את זה. אז... אז יש שם בחירה. אימא שלי הרבה פעמים אמרה לי, בתחילת ההורות שלי, שהילדים שלי היו ממש קטנטנים, מה את רוצה שיהיה להם דוקטורט בבחירה? כאילו, מה זה משנה איזה גרביים הם יבחרו? מה זה משנה אם יבחרו מה יהיה בארוחת ערב? אמרתי לה, אימא, אני עכשיו עוזרת להם לגדול, להיות אנשים בוחרים. וכשבן אדם בוחר, לא משנה, העולם יתהפך מסביבו, הוא יודע שיש לו את הבחירה וזה מתקשר לוויקטור פרנקל ואת יודעת, להמון אנשים שכתבו מתקופת השואה, יש לנו את הבחירה. הבחירה, מה לעשות ברגע הזה? והבחירה היא בתוכנו, היא לא קשורה לסביבה. גם אם הסביבה תיתן לנו תחושה שאין לנו בחירה. מבינה ת... ת'יופי בזה?

עינב: אם נדבר רגע על ההשראה שלי, זה הרגע הזה שהבנתי שהבחירה, שיש לי אין סוף אפשרויות ואני רק צריכה לבחור. כש... אממ גרתי ב... בניו יורק כמה שנים, שלוש שנים בשליחות ו... אמ... התגלגל אליי הספר, אה... אתה יכול לרפא את חייך של לואיז היי,

ד"ר רול: כן, [מלמלול לא ברור]

עינב: ומאוד התחברתי ואחרי זה גם הלכתי ללמוד NLP וב... בלימודים האלה, שאת יודעת, NLP רק מדבר על זה שהמפה אינה שטח ובעצם המציאות היא בין שתי האוזניים שלך ומה שאתה רואה, אתה יכול לפרש ו... ו... ו... ו... ולשנות ולהשפיע ו... כשהבנתי כמה בחירה יש לנו בחיים, חושבת שזה, זה סידר לי את הכוכבים ולהיות במ... במקום הזה של ההתפתחות וההורות מביאה לנו, אין סוף מקומות.

ד"ר רול: ואם... אני מרגישה שאין לי בחירה, תמיד אנחנו צריכות,

עינב: כן.

ד"ר רול: לזכור את התחושה הזו, הפריבילגית הזאת, שעד ואני מדברות על בחירה, יש הרבה אנשים שיגידו לך עכשיו, כהורים, הם יגידו, אבל אין לי בחירה. המציאות שלי היא לא מאפשרת בחירה. אז את, בדיוק את או אתה, שחושבים ומאמינים שאין לכם בחירה,

עינב: [מהמהמת בהסכמה].

ד"ר רול: תשאלו את עצמכם, במה כן יש לי בחירה? במה כן? איפה? במה? לא משנה עם מי, עם מה, אבל חפשו את זה ו... ו... תגדלו את הגינה שם.

עינב: כן.

ד"ר רול: תפקסו על זה. זה look for the helpers, לבחירה שלכם. זאת אומרת, אה… תבנו את הגינה שלכם, שנכונה לכם. לא את הגינה של אופירה, לא את הגינה של עינב. אל תשכפלו אנשים אחרים, הם, לא חוו את החיים שחוויתם עד הרגע הזה. הבחירה היא באמת אצלנו והיא מתאפשרת בדברים, באמת בפרטים הקטנים. באמת החיים פשוטים,

עינב: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר רול: בסופו של דבר, למרות שהם מאוד מורכבים, אבל הם גם פשוטים. ושמה ה... הפשטות הזאת, היא מאפשרת את הנוכחות.

עינב: אופירה, אנחנו יכולות עוד שעות פה.

ד"ר רול: בכיף. [צחקוק מתגלגל]

עינב: להעביר עם אה... רעיונות ו... פרקטיקות ואני חושבת שהבאת הרבה מהם בשעה האחרונה. אממ אנחנו מתחילות לארוז את הפרק הזה ו... יש לך ככה, דקה להעביר איזשהו מסר אחרון להורים, שמאזינים לנו עכשיו, מה היית רוצה להגיד?

ד"ר רול: אני מאחלת אה... לך ולך, ש... תכירו, את מי שאתם ו... ותסתקרנו על מי שהם, או הן. כי בעצם ה... הסקרנות הזאת, היא על עצמנו ועל הדרך שעברנו והסקרנות על הילדים, ש... ש... גדלים איתנו, או הבאנו לעולם, הם בעצם, היא סקרנות שמאפשרת אהה לב והסקרנות הזאת בעצם, מאפשרת לנו אהה... אממ לגדול ולהיות נוכחים ו... ולפתח קשר והקשר הוא בעצם התקווה.

עינב: את יודעת, ה... שיחה הזאתי, נתנה, לי, הרבה תקווה, לחזור הביתה ולהיות, בנוכחות אמיתית. אפילו... אם זה... קשה ואפילו אם זה לא להרבה זמן.

תודה רבה, אופירה, על כל מה שהבאת.

תודה שבאת.

ד"ר רול: תודה לך.

עינב: ואנחנו בכל פרק מסיימים, בתרגיל בהתקרבות. תרגיל שעוזר, לנו, להתקרב לעבר ההורים, שהיינו רוצים להיות.

ד"ר רול: ניסיתי לחשוב על תרגיל, שיהיה זמין לכולם. פשוט. אז... אני יודעת שהמון הורים בימינו, מאוד אוהבים את הספר, "הארנב הקשיב". הוא נמצא בהמון בתים. ואם הוא לא בבית שלכם, זה גם בסדר. אני מציעה לכם, לקרוא אותו. אין לי שום רווחים מזה. [טון מחיוך]

אבל הוא באמת מבין תקשורת, מקרבת במהות, העמוקה ו... כשיהיה לכם את הספר הזה, אני לא אבקש מכם לקרוא אותו, לילדים שלכם, אני אבקש מכם לקרוא אותו, לעצמכם. אבל לא לרפרף עליו, לקרוא אותו. זה יהיה התרגיל.

לקרוא את "הארנב הקשיב".

אז יש לי שלוש שאלות מלוות, כמובן, לקריאה.

אה... אחת, דמיינו, עבור מי אתם ארנב, בחיים האלה. עבור... מי הייתם רוצים להיות ארנב. לפעמים אנחנו לא ארנב של מישהו, אבל היינו רוצים להיות ארנב עבורה או עבורו והשאלה... היותר קשה ולפעמים אין לנו תשובה טובה ומהירה וזה גם בסדר. למי, היינו רוצים לאפשר להיות ארנב בחיים שלנו? והוא עדיין לא. הוא עדיין לא. אני חוזרת ל"עדיין לא", כי יש שם תקווה. יושבת שם תקווה. קורה, אני... קורה שאנחנו לא מאפשרים לפעמים להיות ארנב למישהו, אבל היינו רוצים דווקא לאפשר לו. אז קחו את התרגיל הזה ואולי, אולי תגלו ארנבות וארנבים חדשים בחייכם. אולי תזמנו ארנבים. אולי תבחרו להיות קצת ארנבים. אבל בפועל, באמת העבודה היא קודם כל פנימה.

עינב: ד"ר אופירה רול, תודה רבה שהיית איתנו פה היום.

אם הפרק הזה נגע בכם, תעבירו אותו הלאה, לעוד הורים, לעוד אנשים. אני חושבת שזה לכל אדם. אפשר למצוא אותנו ולעקוב אחרינו בחינוך בתל אביב יפו.

להצטרף לתפוצת ההורים שנמצאת כאן בקישור מטה ולהמלצות של אופירה שנוסיף לפרק הזה.

תודה, אופירה.

ד"ר רול: תודה רבה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page